בפני
כב’ הרשמת הבכירה אילנה הדר
תובעים
ב.י ו-7 אחרים
נגד
נתבעת
Ryanair Limited חברה זרה
פסק דין
התובעים, שני זוגות הורים וארבעת ילדיהם, טוענים, כי לא עלו לטיסת חזור לארץ מ- XXX, וזאת בשל התנהלות הנתבעת ונציגיה, אשר הביאה לכך שתהליך העלייה למטוס הסתיים ושער העלייה למטוס נסגר, בטרם הספיקו התובעים לעלות לטיסה.
התובעים טוענים בכתב התביעה, בין היתר, כי הטיפול בנוסעים היה מאוד איטי וכי הנתבעת לא הקצתה משאבים מספקים לביצוע תהליך הבידוק, וכי למרות התנהלות זו סגרה הנתבעת את שער העלייה למטוס בטרם עלו לטיסה כל הנוסעים שהמתינו בתור, לרבות התובעים.
כתוצאה מכך שהתובעים לא עלו לטיסה והיות שמאותו שדה תעופה יש רק טיסה שבועית אחת לישראל, נאלצו התובעים לנסוע לשדה תעופה מרוחק, במשך שמונה שעות ברכב ששכרו לצורך כך, ולרכוש כרטיסי טיסה חלופיים לטיסה שיצאה מאותו שדה תעופה מרוחק. כן נאלצו לשלם על לילה נוסף במלון ועל מזון, לבוש ועוד, ובהתאם הגישו את התביעה שבפניי.
הנתבעת, חברת תעופה זרה, טוענת, בין היתר, כי התובעים הגיעו באיחור לשדה התעופה ולאחר מכן לשער העלייה למטוס ומסיבה זו, ולא בשל התנהלות הנתבעת, לא הספיקו לעלות לטיסה.
הנתבעת פירטה את טענותיה בהרחבה וצירפה מסמכים מתוך מערכותיה, המעידים על התנהלות התובעים והנוסעים האחרים (תוך השחרת שמותיהם של הנוסעים האחרים) לפי זמנים, כפי שתועדה אצלה.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ושמעתי אותם בדיון שהתקיים בפניי, נחה דעתי שדין התביעה להתקבל בחלקה.
נימוקיי להלן.
נטל ההוכחה
על התובעים חלה החובה להוכיח את תביעתם שכן “המוציא מחברו, עליו הראיה”. במסגרת זו, על התובעים להוכיח את העובדות המשמשות בסיס לתביעה, את האחריות הנובעת מהעובדות, את הנזק שנגרם להם ואת הקשר הסיבתי בין האירוע לבין הנזק הנטען.
במשפט אזרחי, נטל ההוכחה נקבע בהתאם למאזן ההסתברויות.
ומהו אותו מאזן הסתברויות?
השופט יעקב קדמי, בספרו על הראיות, חלק שלישי, מהדורה משולבת תשס”ד-2003 כתב כך: “באורח ציורי נוהגים לומר שדרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ- 50% ; לשון אחר, די לנושא בנטל השכנוע שגרסתו תשכנע את בית המשפט ב- 51% מתוך 100% המבטאים ודאות מוחלטה, על מנת לצאת ידי חובתו; ואין נפקה מינה שנותרים 49% של אי ודאות” (שם, בעמ’ 1548).
כלומר, די כי התובעים ישכנעו את בית המשפט ברמה של 51% שאי עלייתם לטיסה נבעה מהתנהלות הנתבעת, על מנת שהתביעה תתקבל.
סבורה אני שהתובעים עמדו בנטל זה. עם זאת, אני מוצאת שיש מקום להטיל עליהם אחריות חלקית ומצומצמת לאירועים נשוא התביעה, הכל כפי שיפורט להלן.
דיון והכרעה
מועד ההגעה לשדה התעופה
התובעים טוענים, כי התייצבו בשדה התעופה בשעה 05:15 וכי דלפקי הבידוק היו אמורים להפתח בשעה 05:30, ועמדו בתור ארוך ואיטי לבדיקה ביטחונית וביקורת דרכונים.
התובעים לא טענו בכתב התביעה מהו המועד בו היה עליהם להתייצב לבידוק. רק לאחר שהנתבעת טענה בכתב הגנתה כי שלחה מייל יום קודם לטיסה ובו הודיעה כי שעה שמדובר בטיסה לישראל יש להתייצב 180 דקות לפני מועד הטיסה (להלן – “המייל שנשלח יום לפני הטיסה”), הציגו התובעים בעת הדיון שני מיילים אחרים, שקיבלו חמישה ימים ושלושה ימים לפני הטיסה, שם נרשם כי יש להגיע “מינימום שעתיים וחצי” לפני הטיסה.
עדות התובע 1, אשר העיד מטעם כל התובעים (להלן – “התובע”) לפיה לא ראה את המייל שנשלח יום לפני הטיסה, שכן לטענתו המייל נשלח במועד כבר לא הייתה לו גישה לאינטרנט שכן קנה חבילה של סים גרמני שהסתיימה (עמ’ 1, שורות 16-18), הייתה מהימנה עליי ואיני מוצאת מדוע לא לקבלה.
כאמור, התובעים קיבלו שני מיילים בהם נרשם כי עליהם להתייצב לטיסה שעתיים וחצי לפני המועד שנקבע להמראה, ואני סבורה שהתובעים היו רשאים לכלכל את צעדיהם בהתאם לשני המיילים הללו. יצוין, שלהבדיל משינויים בשעת הטיסה, שבעניינם חובה על נוסעים לעקוב במיוחד שעה שמדובר בטיסת לואו-קוסט, איני סבורה שיש להטיל על נוסעים חובה לעקוב אחר שינויים במועד ההתייצבות לטיסה ששעתה לא שונתה, במיוחד כאשר קיבלו שני מיילים זהים עם אותה שעת התייצבות נדרשת.
מכאן, הרי שהתובעים התייצבו רבע שעה לפני המועד שנקבע להם, ואני דוחה את טענות הנתבעת בעניין זה, לרבות הטענות בעניין מיילים כלליים מול מייל ספציפי.
עם זאת, איני יכולה להתעלם מהעובדה שהתובעים נסעו בהרכב של 8 אנשים, מתוכם 4 מבוגרים ו-4 ילדים, ביניהם “ילדה בת שנה, עוד ילדה עם נקע, התובע 6 עם התקף גאוט שהלך ממש לאט” (עמ’ 2, שורות 6-7).
מדובר בהרכב נוסעים שמטבע הדברים מתנהל לאט יותר מהרגיל, ואני סבורה שהיה על התובעים לקחת את הדבר בחשבון, ולקחת מקדם ביטחון גדול יותר מאשר מקדם הביטחון בן רבע השעה שלקחו, ולעניין זה אתייחס בהמשך.
מועד מסירת המזוודות וההגעה לשער העלייה למטוס
הנתבעת הראתה תיעוד מתוך מערכותיה, ממנו עולה כי התובעים מסרו את כבודתם בשעה 07:14, וטענה שרק שני נוסעים מסרו את כבודתם לאחר שהתובעים עשו כן, ואותם שני נוסעים הצליחו להגיע בזמן לטיסה (סעיף 14 לכתב ההגנה).
יודגש, כי מעיון בנספח ג’ לכתב ההגנה עולה, כי שלא כפי שמשתמע מטענה זו של הנתבעת, הרי שנוסף על אותם שני נוסעים נטענים, ישנם 12 נוסעים נוספים שמסרו את כבודתם אחרי התובעים ושלא הצליחו לעלות לטיסה.
היות שהכבודה נמסרה בשעה 07:14, עמדו לרשות התובעים 26 דקות מרגע מעת המסירה ועד לסגירת שער העלייה למטוס, שנקבעה לשעה 07:30 אך בפועל השער נסגר בשעה 07:40.
כאשר התובע נשאל מה עשו התובעים בזמן הזה, השיב “המשכנו באותו קו אחרי כולם לבדיקת דרכונים ראשונה. משם בדיקת דרכונים שנייה והגענו, אחרי שכולם נכנסו סגרו לנו את הדלת בפנים” (עמ’ 4, שורות 15-16).
הדברים סבירים ומתקבלים על הדעת, העדות הייתה מהימנה עליי ואני מקבלת אותה. עם זאת, יש לזכור את ההרכב בו התנהלו התובעים, על האיטיות הכרוכה בכך, דבר שיש בו כדי להסביר כיצד שני נוסעים בודדים שמסרו את המזוודות שלוש דקות אחרי התובעים, הספיקו להגיע בזמן.
כאמור, אני מקבלת את טענת התובעים לפיה הגיעו בזמן – ואף קודם לכן – לשדה התעופה, וכן את הטענה כי עמדו בתור לבידוק ומסירת הכבודה במשך כל זמן שהותם בשדה עד למסירת הכבודה (ראה עמוד 2, שורות 13-14).
מכאן, אני קובעת כממצא עובדתי שהתנהלות הנתבעת או מי מטעמה בתהליך הבידוק הייתה איטית מהנדרש, דבר שהביא לכך שנוסעים שהגיעו במועד ואף קודם לכן, הצליחו למסור את כבודתם רק בסמוך למועד סגירת שער העלייה למטוס.
יצוין בהקשר זה, כי לא נעלמו מעיניי הסתירות בין טענות התובע בדבר מספר הדלפקים שפעלו בתהליך הבידוק (למשל בעמ’ 1, שורה 22 ואילך ובעמ’ 2, שורה 5 מחד, ובסעיף 8 לכתב התביעה מאידך), אולם איני מוצאת לנכון ליתן להן משקל, וזאת לאור התרשמותי ממהימנות התובע ככלל ולסערת הרוח בה היה מצוי בדיון עצמו.
מועדי פתיחתו וסגירתו של שער העלייה למטוס
הטיסה הייתה אמורה להמריא בשעה 08:00 ובהתאם להודאת הנתבעת בסעיף 6 בכתב ההגנה, שער העלייה למטוס היה אמור להיסגר בשעה 07:30.
הנתבעת לא מצאה לנכון להגיש את “תוכנית המסע” של הטיסה הספציפית, אלא צירפה “תוכנית מסע” של טיסה אחרת, שיצאה מיעד אחר ובתאריך אחר, מבלי שנתנה כל הסבר מדוע לא צירפה את המסמך הרלוונטי להליך כאן.
ההלכה הפסוקה קובעת, כי “כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו (ראה לעניין זה ע”א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע”מ נ’ טלקאר חברה בע”מ, מד(4) 595).
חזקה זו אמנם ניתנת לסתירה, אבל הנתבעת לא הביאה ראיות לסתור ומכאן שחזקה זו עומדת לחובתה, ויש להסיק את המסקנות הנדרשות בהתאם למסמך שהנתבעת בחרה לצרף.
מ”תוכנית המסע” שהנתבעת בחרה לצרף עולה, כי על הנוסעים להגיע לשער העלייה למטוס 40 דקות קודם לסגירתו.
כלומר, בענייננו אין אלא להסיק, שהשער היה אמור להפתח בשעה 06:50, ולהיות פתוח במשך 40 דקות עד השעה 07:30, על מנת להספיק להעלות לטיסה את כל הנוסעים הרשומים לטיסה ושמסרו את כבודתם.
הנתבעת הציגה תיעוד לפיו שער העלייה למטוס היה פתוח עד השעה 07:40, ולא עד השעה 07:30. עוד הראתה, כי בעשר הדקות הללו עברו בשער 65 נוסעים.
הנתבעת לא הפנתה כלל לשעת הפתיחה של השער בפועל, וכפי שאראה להלן, נראה כי לא בכדי.
מנספח ג’ “רשימת זמני מסירת הכבודה של כל נוסעי הטיסה” עולה, כי כבודתם של 21 נוסעים, ביניהם התובעים, הוסרה (removed), קרי – 21 נוסעים שהיו רשומים לטיסה, כלל לא עלו אליה, ומנספח ה’ “רשימת זמני העלייה למטוס” עולה כי 130 נוסעים הצליחו לעלות לטיסה. כלומר – על הטיסה היו אמורים להיות 151 נוסעים.
הראשון מבין 130 הנוסעים שעלו לטיסה, עלה בשעה 07:21, והאחרון בשעה 07:40 (יצוין במאמר מוסגר, כי אמנם לא ניתן הסבר לפער בן השעה בין נספח ה’ ונספח ג’ – שם נרשמו השעות בחישוב שעה אחת לאחור – לבין יתר הנספחים ושעת ההמראה, אולם אני מניחה כי מדובר בהפרשי השעות בין המדינות, והדבר תואם גם להתייחסות שני הצדדים לזמנים הרלוונטיים).
קרי – לא רק שהשער לא נפתח במועד אלא באיחור של 31 דקות, ורק תשע דקות בלבד לפני המועד בו היה אמור להיסגר לפי “תוכנית המסע” של הנתבעת עצמה, אלא שהוא גם היה פתוח במשך 19 דקות בלבד, ולא 40 דקות כמתוכנן, לפי אותה “תוכנית מסע”.
כאשר בוחנים את זמן הפתיחה של שער העלייה למטוס (באיחור של 31 דקות, ותשע דקות לפני המועד בו היה אמור להיסגר), יחד עם משך הזמן בו היה פתוח (פחות ממחצית הזמן המיועד), יחד עם טענת הנתבעת לפיה במשך עשר דקות לאחר מועד הסגירה המתוכנן של השער עלו לטיסה 65 נוסעים מתוך 130 הנוסעים שהספיקו לעלות לטיסה, אין אלא להגיע למסקנה כי אכן הייתה התנהלות בעייתית של הנתבעת או מי מטעמה בתהליך הבידוק שהובילה למועדים האמורים, וכי הנתבעת הייתה מודעת לכך היטב וניסתה לצמצם את הנזקים ע”י הותרת השער פתוח גם לאחר שעת סגירתו המתוכננת.
כלומר, אני סבורה שהעובדה שבמועד סגירתו המתוכנן של השער הצליחו לעשות לטיסה רק כ-40% מכלל הנוסעים שמסרו את הכבודה, מהווה את הסיבה לכך שהנתבעת מצאה לנכון להותיר את השער פתוח במשך עשר דקות נוספות בהן הצליחה להעלות 65 נוסעים נוספים ולמעשה להכפיל את מספר הנוסעים על הטיסה.
מאידך, לא ניתן כל הסבר מדוע בחרה הנתבעת לסגור את השער דווקא בשעה 07:40, תוך שהיא לא מעלה לטיסה 21 (!) נוסעים נוספים שכבר מסרו את הכבודה וממתינים בשער, לאחר שנפגעו מהכשלים שהיו בתהליך הבידוק.
לכן, אני מקבלת את טענות התובעים לפיהן הנתבעת לא הקצתה, או לא דאגה שיוקצו, משאבים מתאימים לתהליך הבידוק, ואני קובעת שהתנהלות הנתבעת בעת העלאת הנוסעים לטיסה, לרבות פתיחת שער העלייה למטוס באיחור משמעותי של 31 דקות ורק תשע דקות לפני המועד שנקבע לסגירתו, הותרתו פתוח במשך עשר דקות נוספות בלבד ובסך הכל במשך פחות ממחצית הזמן בו היה אמור להיות פתוח, תוך סגירתו באופן פתאומי שעה שנוסעים שמסרו את כבודתם עדיין עומדים בתור לעלייה למטוס, אינה התנהלות סבירה ואין לקבלה.
טענת התובעים לפיהן היה לוקח פחות זמן להשלים את הבידוק לכל הנוסעים שלא הספיקו לטיסה, מאשר לפרוק את המזוודות של אותם נוסעים מהמטוס, היא סבירה ומתקבלת על הדעת.
מעצם העובדה שהעלאת 65 נוסעים לטיסה אורכת כעשר דקות, ניתן ללמוד שהיו נדרשות כשלוש דקות נוספות, ותו לא, כדי להעלות את 21 הנוסעים הנוספים, כך שבשעה 07:43 כל הנוסעים כבר היו יכולים להיות על הטיסה.
מעיון בנספח ד’ עולה, כי מזוודות התובעים הורדו מהטיסה בשעה 07:45, קרי – לאחר המועד בו ניתן היה להעלותם לטיסה. כלומר, בפועל, החלטתה השרירותית של הנתבעת לסגור את השער במועד בו עשתה כן, רק עיכבה את ההמראה, תוך גרימת נזקים לנוסעים שלא הועלו לטיסה.
באשר לטענת הנתבעת לפיה יש סדרה של פעולות שיש לעשות לאחר סגירת שער העלייה למטוס ובטרם יוכל המטוס להמריא, וכי הורדת כבודה היא תהליך נפרד מכך – טענה זו היא סבירה ומוכנה אני לקבלה, אולם אין בה כדי להסביר מדוע מלכתחילה בחרה לסגור את השער בפני 21 נוסעים וביניהם התובעים – באופן שאין לתארו אלא כשרירותי – ולא להקדיש כשלוש דקות נוספות לשם העלאתם לטיסה ומניעת כל האירועים שלאחר מכן, כאשר בסופו של דבר אופן פעולה זה היה ככל הנראה מביא להמראה מוקדמת יותר, ועם כל הנוסעים על המטוס.
התייחסות לטענות נוספות
איני מוצאת לנכון ליתן כל משקל לטענות התובעים לפיהן לא הייתה כל קריאה במערכת הכריזה הקוראת לנוסעים, הן משום שהם לא הראו שיש חובה כלשהי לקרוא לנוסע והן משום שלאור המסקנה אליה הגעתי בדבר הכשלים בתהליך הבידוק, ממילא אין לשאלה אם הייתה כריזה או לא הייתה כריזה, כל משמעות.
באשר לעדים שהביאו עמם התובעים לדיון – לדברי התובע, מדובר בנוסעים נוספים שלא הצליחו לעלות לאותה טיסה. העדים אמנם הגיעו לדיון והמתינו בחוץ בזמן עדותו של התובע ותשובת הנתבעת, אולם התובעים לא ביקשו להעידם בפניי.
מכל מקום, היות שאין מחלוקת בדבר מועדי הפתיחה והסגירה של שער העלייה למטוס ובדבר העובדה שהיו נוסעים נוספים, ביניהם העדים, שלא הצליחו לעלות לטיסה, ממילא אני סבורה שלא היה בעדותם של העדים כדי לתרום לבירור הסוגיה שבמחלוקת.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, אני מגיעה למסקנה לפיה התנהלות הנתבעת היא זו שגרמה לנזקים שנגרמו לתובעים, וכי לולא הייתה בוחרת לסגור בפניהם את שער העלייה למטוס באופן שרירותי באופן ובמועד בו עשתה כן, הייתה נמנעת הפגיעה בהם.
עם זאת, וכפי שצוין בתחילת הדברים, אני סבורה שיש ליתן משקל מסוים לכך שהתובעים היו מודעים לכך שהם מתנהלים בהרכב איטי בשל הנסיבות האישיות כפי שתוארו, ועליהם היה לקחת בחשבון שאינם יכולים למהר ככל שיעלה הצורך.
בנסיבות אלה, אני סבורה שהיה עליהם לקחת מקדם ביטחון נוסף ולהגיע לטיסה יותר מרבע שעה לפני הזמן שהוקצב, תוך לקיחה בחשבון של התנהלותם האיטית ואירועים לא צפויים שהתנהלות זו עלולה לעכב אף יותר.
לו היו עושים כן, ייתכן שהיו מסיימים את תהליך מסירת הכבודה מוקדם יותר, ובהתאם יתכן שהיו מספיקים להגיע במועד לשער העלייה למטוס וטרם סגירתו.
מסיבה זו, וגם היות שממילא התובעים לא הציגו מסמכים כלשהם המעידים על אובדן ימי עבודה הנטענים, והיות שיש צורך בכאב וסבל של ממש כדי לפסוק פיצוי בגין עוגמת נפש ולא שוכנעתי שאלה הם פני הדברים במקרה דנן, לא מצאתי לנכון לפסוק פיצוי בגין אובדן ימי עבודה ועוגמת הנפש, אלא רק הסכומים המפורטים בסעיפים 25(א) ו-25(ב) לכתב התביעה.
סיכום
התביעה מתקבלת בחלקה באופן שהנתבעת תשלם לתובעים סך של 23,793 ₪, וכן הוצאות משפט בסך של 500 ₪ לכל אחד מהתובעים הבגירים שהתייצבו לדיון, דהיינו הוצאות בסך כולל של 2,000 ₪.
סכומים אלה ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
המבקש לערער על פסק הדין, רשאי להגיש בקשה לבית המשפט המחוזי בחיפה תוך 15 ימים מיום קבלת פסק הדין לידיו.
פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.
ניתן היום, כ”ו חשוון תשפ”ג, 20 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.
