מדינת ישראל – באמצעות פמ”ד,ע”י ב”כ עו”ד אסף בר יוסף, .1 גוסאי אל אסד – בעצמו,ע”י ב”כ עו”ד תאמר אסדי, הכרעת דין

בפני

כבוד השופט יובל ליבדרו

המאשימה:

מדינת ישראל – באמצעות פמ”ד

ע”י ב”כ עו”ד אסף בר יוסף

נגד

הנאשמים:

.1 גוסאי אל אסד – בעצמו

ע”י ב”כ עו”ד תאמר אסדי

.2 ואל אל אסד – בעצמו

ע”י ב”כ עו”ד משה וייס

.3 עומאר אל אסד – בעצמו

.4 חסן אל אסד – בעצמו

ע”י ב”כ עו”ד נסאר מוסטפא

.5 פלוני (קטין) – בעצמו

ע”י ב”כ עו”ד משה וייס

תוכן עניינים

TOC o “1-3” h z u 1 מבוא PAGEREF _Toc139438866 h 3

1.1 כתב האישום PAGEREF _Toc139438867 h 3

1.2 תשובות הנאשמים לכתב האישום PAGEREF _Toc139438868 h 7

1.3 טיעוני הצדדים PAGEREF _Toc139438869 h 9

1.3.1 סיכומי המאשימה PAGEREF _Toc139438870 h 9

1.3.2 סיכומי נאשם 1 PAGEREF _Toc139438871 h 12

1.3.3 סיכומי נאשמים 2 ו-5 PAGEREF _Toc139438872 h 14

1.3.4 סיכומי נאשמים 3 ו-4 PAGEREF _Toc139438873 h 15

1.4 בקעת המחלוקת PAGEREF _Toc139438874 h 17

2 דיון והכרעה PAGEREF _Toc139438875 h 18

2.1 קבילות הודאות החוץ של נאשמים 1, 3 ו-4 PAGEREF _Toc139438876 h 18

2.1.1 קבילות הודאות החוץ של נאשם 1 PAGEREF _Toc139438877 h 22

2.1.2 קבילות הודאות החוץ של נאשם 3 60

2.1.3 קבילות הודאות החוץ של נאשם 4 PAGEREF _Toc139438879 h 83

2.2 סיכום קבילות הודאות החוץ של נאשמים 1, 3 ו-4 PAGEREF _Toc139438880 h 100

2.3 התשתית הראייתית כנגד הנאשמים PAGEREF _Toc139438881 h 109

2.4 סיכום הממצאים העובדתיים PAGEREF _Toc139438882 h 115

2.5 העבירות שהתגבשו באישום הראשון – נאשמים 1-5 PAGEREF _Toc139438883 h 117

2.5.1 העבירות שהתגבשו בעניינו של נאשם 1 PAGEREF _Toc139438884 h 117

2.5.2 העבירות שהתגבשו בעניינו של נאשם 2 128

2.5.3 העבירות שהתגבשו בעניינו של נאשם 3 PAGEREF _Toc139438886 h 133

2.5.4 העבירות שהתגבשו בעניינו של נאשם 4 PAGEREF _Toc139438887 h 137

2.5.5 העבירות שהתגבשו בעניינו של נאשם 5 PAGEREF _Toc139438888 h 141

2.6 האישום השני – נאשמים 2 ו-5 PAGEREF _Toc139438890 h 146

2.7 הגנה מן הצדק PAGEREF _Toc139438890 h 147

3 סוף דבר PAGEREF _Toc139438891 h 150

הכרעת דין

מבוא

1. כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום האוחז בשני אישומים.

האישום הראשון מתייחס לכלל הנאשמים בעוד שהאישום השני מתייחס לנאשמים 2 ו-5 בלבד. במסגרת האישום הראשון הנאשמים הואשמו בביצוע עבירות של יידוי או ירי של אבן או חפץ אחר לעבר כלי תחבורה (מספר עבירות) (להלן: “עבירה של יידוי אבן”), מעשה טרור של חבלה בכוונה מחמירה (מספר עבירות), הצתה (נאשם 1 שתי עבירות ונאשם 4 עבירה אחת), מעשה פזיזות ממניע גזעני, חבלה במזיד ממניע גזעני, היזק בזדון ממניע גזעני (נאשם 1 בלבד, 3 עבירות) והתפרעות, עבירות לפי סעיפים 332א(ב) לחוק העונשין, התשל”ז – 1977 (להלן: “חוק העונשין”), 329(א)(2) לחוק העונשין בצירוף סעיף 37(א) לחוק המאבק בטרור, התשע”ו – 2016 (להלן: “חוק המאבק בטרור”), 448(א) רישא לחוק העונשין, 338(א)(3) בצירוף סעיף 144ו לחוק העונשין, 413ה בצירוף סעיף 144ו לחוק העונשין, 452 בצירוף סעיף 144ו לחוק העונשין ו-152 לחוק העונשין בהתאמה.

במסגרת האישום השני נאשמים 2 ו-5 הואשמו בעבירות של ניסיון לתקיפת שוטר בנסיבות מחמירות והתפרעות, עבירות לפי סעיפים 274(1) ו-152 לחוק העונשין בהתאמה.

כתב האישום

2. מהחלק הכללי שבכתב האישום עולה כי במהלך חודש הרמדאן בשנת 2021 התרחשו בארץ וביחוד בירושלים התפרעויות ותקיפות שכללו אלימות, זריקות אבנים וחפצים לעבר אנשים וכלי רכב בעלי חזות או סממנים יהודים מתוך מניע גזעני, וכן התפרעויות ותקיפות על רקע לאומני נגד כוחות המשטרה והביטחון. עוד עולה כי בתאריך 10.05.2021 חל יום ירושלים והחל מיום זה החמירו ההתפרעויות בירושלים וגלשו אף לעבר ערים מעורבות נוספות ברחבי הארץ. החל מתאריך זה, לאחר ירי רקטות מסיבי לעבר אזור ירושלים ועוטף עזה, החל מבצע צבאי של צה”ל בעזה המכונה “שומר החומות” ובד בבד, החלו הפרות סדר אלימות ברחבי הארץ ובין היתר חסימות של צירי תחבורה, יידוי אבנים וחפצים לעבר אנשים וכלי רכב בעלי חזות או סממנים יהודים, ולעבר כוחות המשטרה והביטחון והבערת צמיגים, במוקדים רבים ברחבי המדינה, והכל על רקע לאומני.

בנוסף, בלילה שבין 10.05.2021-11.05.2021 התרחשו הפרות סדר, חסימות צירי תחבורה ויידוי אבנים לעבר כלי רכב בצומת לקיה בכביש 31 וכן בכביש 6 (להלן: “הכביש”). כביש מרכזי בו נוסעים אנשים במהירות רבה, בסמוך לישוב לקיה.

סרטונים של הפרות בסדר ברחבי הארץ פורסמו ברשתות החברתיות ועודדו מתקהלים רבים להגיע ולהשתתף בהן. נאשמים 1, 2 ו-5 הם בני דודים, ונאשמים 3 ו-4 הם בעלי קרבה משפחתית לנאשמים 1, 2 ו-5.

מהאישום הראשון שבכתב האישום עולה כי בלילה שבין 10.05.2021-11.05.2021 הגיעו הנאשמים כולם וכן אחרים שזהות חלקם ידועה, לאזור המהומות והפרות הסדר שבכניסה לישוב לקיה וכן לכביש 6 הסמוך ללקיה. הנאשמים חברו יחד עם עשרות אחרים לחסימת הכביש, ליידוי מספר רב של אבנים לעבר כלי רכב שנסעו בכביש 6, תקפו את נהגי כלי הרכב ואף הציתו חלק מכלי הרכב וכל זאת מתוך מניע אידאולוגי לאומני ובמטרה לעודד פחד או בהלה בציבור ובמעשה היה סיכון ממשי לפגיעה חמורה בגופו של אדם ובבטיחות הציבור.

במסגרת זאת, נאשמים 2-5 חברו יחד עם אחרים רבים, ובצוותא חדא חסמו את הכביש באמצעות צמיגים שהונחו על הכביש ובהמשך הובערו (להלן: “מקום החסימה”). כתוצאה מחסימת הכביש, מספר משאיות שנסעו על הכביש נאלצו לעצור ועמדו על הכביש. נאשמים 2,1 ו-5 יידו אבנים לעבר מספר כלי רכב שהתקרבו למקום החסימה. הנהגים זיהו את החסימה מבעוד מועד, הצליחו לבצע פניית פרסה ונמלטו מהמקום.

באותה העת, ר’ צ’ (להלן: “המתלוננת”) נסעה ברכב מסוג “סיאט” (להלן: “רכב הסיאט”) בכביש 6 מצומת שוקת לכיוון הישוב להבים והגיעה סמוך למקום החסימה. בשל החסימה נאלצה המתלוננת להאט את מהירות נסיעתה, או אז נאשם 5 יחד עם אחרים שהיו במקום החלו לצעוק “יהודייה יהודייה”, ובתגובה לכך חלק המאחרים שהיו במקום החלו ליידות אבנים לעבר רכבה ממרחק מטרים ספורים, כך שהמתלוננת נאלצה לעצור את רכבה. לאחר שהמתלוננת עצרה את רכבה ובעודה יושבת בו, המשיכו נאשמים 1, 2 ו-5 ואחרים נוספים ליידות לעבר הרכב אבנים בכוונה להטיל במתלוננת נכות או מום או לגרום לה לחבלה חמורה. אחד מנהגי המשאיות שהיו במקום נחלץ לעזרת המתלוננת, הוציא אותה מרכבה כשהיא בוכה ומפוחדת, העלה אותה למשאיתו ומילט אותה מהמקום. רכב הסיאט נותר במקום.

נאשמים 4,3 ו-5 הצטרפו לאחרים והמשיכו לזרוק אבנים על רכב הסיאט שנותר במקום החסימה וגרמו לו נזק רב – הדלת נעקרה ממקומה וחלונות הרכב והמראה נופצו.

לאחר כל זאת, נטלו הנאשמים 1 ו-4 נייר טואלט שהיה ברכב הסיאט, הבעירו אותו וניסו להצית אותו. כשהדבר לא עלה בידיהם והאש לא אחזה ברכב, הסיעו השניים את רכב הסיאט לעבר הצמיגים הבוערים במקום החסימה עד אשר הרכב עלה על גבי הצמיגים הבוערים, האש אחזה בו והוא נשרף כליל.

בעוד נאשמים 1 ו-4 הציתו את רכב הסיאט, נאשם 5 צילם אותם בסרטון וידאו במכשיר הטלפון הנייד שלו, סרטון שבהמשך הופץ ברשתות החברתיות.

סמוך לאחר שהוצת רכב הסיאט, נסע T’ T’, מתלונן עובד זר מתאילנד (להלן: “מתלונן 1”), ברכבו מסוג “ניסן” (“להלן: “רכב הניסן”) מכיוון ישוב כרמית לצומת שוקת והגיע סמוך למקום החסימה. בשל החסימה נאלץ הוא להאט את מהירות נסיעתו. או אז, נאשמים 1-3, יחד עם אחרים, יידו אבנים לעבר רכב הניסן ממרחק קצר בכוונה לפגוע בנוסע בנתיב תחבורה או בכלי תחבורה או לסכן את בטיחותו, ובכוונה להטיל במתלונן 1 נכות או מום או לגרום לו לחבלה חמורה, כל זאת בסברם בטעות כי מדובר באזרח יהודי.

כתוצאה מכך, רכב הניסן נעצר כשמתלונן 1 נותר יושב בו. נאשם 3 ניסה לפתוח את דלת הרכב על מנת לתקוף את מתלונן 1 אך לא הצליח לעשות כן.

בד בבד, אחרים הוציאו את מתלונן 1 מרכב הניסן.

האחרים, וביניהם נאשם 1, איגפו את מתלונן 1 ובצוותא חדא תקפו אותו באגרופים ומכות ונאשם 1 בעט בכתפו. בעוד מתלונן 1 מותקף, לקח ממנו נאשם 1 את מכשיר הטלפון הנייד שלו וריסק אותו על מנת שלא יוכל להזעיק את המשטרה למקום. בעודו עושה כן, מי מהאחרים שנכחו במקום שדד ממתלונן 1 את ארנקו שהכיל את משכורתו בסך של 4,000 ₪.

בשלב זה, נהג משאית שהיה במקום הסביר לנוכחים שלא מדובר ביהודי ונאשם 2 אף הוא ביקש מהאחרים להניח בשל כך למתלונן 1. רק אז שוחרר מתלונן 1 לדרכו והצטרף לנהג המשאית שהובילו לתחנת הדלק הסמוכה. מתלונן 1 הלך ברגל מספר שעות עד שניידת משטרה הבחינה בו והשוטרים אספו אותו והבהילו אותו לבית החולים “סורוקה”, שם נמצא כי הוא נחבל בידו – נפיחות באמה הימנית בחלקה הפרוקסימלי וחתך שנסגר.

רכב הניסן נותר במקום החסימה ונאשם 1 עלה עליו והוביל אותו לעבר הצמיגים הבוערים עד שהאש אחזה ברכב והוא הוצת.

סמוך לאחר מכן, הגיע ע’ א’ (להלן: “מתלונן 2”) שנסע ברכב מסוג “יונדאי” (להלן: “רכב היונדאי”) סמוך למקום החסימה.

אחרים רבים החלו לצעוק “יהודי, יהודי” ונאשמים 1, 3 ו-4, יחד עם אחרים רבים, יידו לעבר רכב היונדאי בעודו נוסע אבנים רבות ממרחק קצר בכוונה לפגוע בנוסע בנתיב תחבורה או בכלי תחבורה או לסכן את בטיחותו, ובכוונה להטיל במתלונן נכות או מום או לגרום לו לחבלה חמורה. אחת משמשות הרכב נופצה וכתוצאה מכך הרכב נעצר.

בעוד האחרים ממשיכים לרגום את רכב היונדאי באבנים, נאשם 3 עלה על הפגוש הקדמי של הרכב כשהוא אוחז בידיו אבן גדולה והטיח אותה לעבר השמשה הקדמית של רכב היונדאי, בכוונה להטיל במתלונן נכות או מום או לגרום לו לחבלה חמורה. מתלונן 2 המפוחד ניסה להזעיק את המשטרה באמצעות הטלפון הנייד שלו ובתגובה נאשם 1 חטף ממתלונן 2 את הטלפון הנייד שלו מבעד לחלון השבור ושבר אותו. מתלונן 2 ניסה באמצעות מכשיר נייד נוסף שהיה ברכבו להזעיק את המשטרה, ונאשם 1 שוב חטף ממנו את המכשיר הנייד הנוסף ושבר גם אותו. נאשם 1 איים על מתלונן 2 שיצא מהרכב באומרו כי יש ברשותו אקדח, אך מתלונן 2 המפוחד סירב לצאת ונותר יושב ברכבו בעוד נאשמים 1, 3 ו-4 ואחרים נוספים ממשיכים להשליך לעבר רכבו אבנים, שעה שמתלונן 2 מנסה להגן על פניו באמצעות מקל.

במעמד המתואר לעיל, נאשם 4 זרק אבן לחלון האחורי של רכב היונדאי וכתוצאה מכך התנפצה השמשה ונאשם 3 זרק אבן גדולה לעבר החלון הימני קדמי של רכב היונדאי וכתוצאה מכך התנפצה השמשה. הנאשמים עשו כן בכוונה לגרום למתלונן 2 נכות או מום או לגרום לו לחבלה חמורה.

ניידת משטרה שהגיעה למקום חילצה את מתלונן 2 כשהוא מדמם וסובל מחבלות וחתכים בפניו ובראשו והוא הובהל לבית החולים “סורוקה”, שם נמצא כי הוא סובל מסימני חבלה, נפיחות ורגישות ביד שמאל ושתי ברכיו עם סימני חבלה קלים ורגישות וכן ריבוי חבלות ראש.

הנאשמים והאחרים הפסיקו את מעשיהם רק לאחר שהגיעו כוחות משטרה רבים למקום.

הנאשמים במעשיהם הנ”ל, בצוותא חדא עם אחרים רבים, סיכנו חיי אדם בכך שיידו אבנים לעבר כלי רכב, בכוונה לפגוע בנוסע בנתיב תחבורה או בכלי תחבורה או לסכן את בטיחותו, וכן הנאשמים ניסו שלא כדין לפגוע בנוסעים באבנים, בכוונה להטיל בהם נכות או מום או לגרום להם חבלה חמורה והכל מתוך מניע לאומני – אידאולוגי, במטרה לעורר פחד או בהלה בציבור, שבמעשה היה סיכון ממשי לפגיעה חמורה בגופו של אדם ובבטיחות הציבור ובכך ביצעו עבירות שהינן מעשי טרור. כמו כן, הנאשמים בצוותא עם אחרים, התקהלו עם אחרים לשם עבירה ומטרה משותפת והם התנהגו באופן שמפר את השלום, שהחלו לבצע בה את מטרתה בהפרת השלום, שיש בה כדי להטיל אימה על הציבור. כמו כן, נאשם 1 ו-4 שילחו אש במזיד בכלי רכב שאינם שייכים להם ונאשמים 2-5 עשו מעשה בדרך נמהרת שיש בה כדי לסכן חיי אדם או לגרום לו לחבלה בכך שבצוותא חדא הציתו את הצמיגים בכביש במקום החסימה כשכל הנאשמים הרסו רכבים ופגעו בהם במזיד ונאשם 1 גם הרס את הטלפונים הניידים של מתלונן 2 ומתלונן 1 במזיד וכל הנאשמים ביצעו מעשיהם הנ”ל מתוך מניע גזעני.

מהאישום השני שבכתב האישום עולה כי בתאריכים 09.05.2021-12.05.2021 בלילות התקהלו מאות אנשים וביצעו הפרות סדר, הבערות צמיגים, חסימות כבישים וידוי אבנים לעבר כלי רכב וניידות משטרה בכביש 25, הכביש הראשי בין באר שבע לדימונה, סמוך לכניסה לשגב שלום ובכביש הגישה לשגב שלום.

נאשמים 2 ו-5 שמעו על ההפגנה למען מסגד “אלאקצא” ו”שיח ג’ראח” שמתקיימת בכניסה ליישוב שגב שלום והחליטו להצטרף אליה. לשם כך, נסעו נאשמים 2 ו-5 ביום 10.05.2021 בשעת הליל, לאחר פתיחת צום הרמדאן, מלקיה שם הם מתגוררים לישוב שגב שלום, שם עטו על פניהם מסיכות והצטרפו להפרות הסדר. נאשמים 2 ו-5 נעמדו במרחק של 10-20 מטרים מהשוטרים שהוזעקו למקום לטפל בהפרות הסדר ויידו לעברם מספר אבנים.

לאחר שהמשטרה השתמשה באמצעים לפיזור הפגנות, עזבו נאשמים 2 ו-5 את המקום וחזרו להשתתף במהומות הסמוכות ללקיה כמפורט באישום הראשון.

נאשמים 2 ו-5, בצוותא עם אחרים, התקהלו עם אחרים לשם עבירה ומטרה משותפת והם התנהגו באופן שמפר את השלום, שהחלו לבצע בה את מטרתה בהפרת השלום, שיש בה כדי להטיל אימה על הציבור.

תשובות הנאשמים לכתב האישום

3. בתשובתו לכתב האישום נאשם 1 כפר בעובדות החלק הכללי של כתב האישום, למעט בכך שהוא ונאשם 2 הם בני דודים. כן מסר שאין לו טענת אליבי. נאשם 1 טען שאין בחומר הראיות הנמצא בידיו כל אינדיקציה למהומות שפרצו בישראל או למבצע שומר החומות או אף לקשרי משפחה שלו עם מעורבים אחרים. רק בישיבה שבה סיכמה המאשימה טיעוניה נאות ב”כ נאשם 1 (החדש – עו”ד אסאדי, שהחליף את עו”ד סמיר אבו עבאד שייצג נאשם 1 בשלבים הראשונים של המשפט), להסכים לעובדות 1-4 לחלק המקדמי, תוך שהוסיף כי היו גם תקיפות באותה העת כלפי אנשים ממוצא ערבי (פרוט’ מיום 28.03.2023, דיון סיכומי המאשימה בעל-פה, עמ’ 168 ש’ 25 – עמ’ 169 ש’ 23).

באשר לאישום הראשון, נאשם 1 כפר בעצם קרות האירוע המתואר בו, וזאת מעבר לחוסר מעורבותו, הגם שאישר שהוא מתגורר בלקיה.

באשר לאישום השני, נאשם 1 לא התייחס אליו מפורשות משום שאישום זה לא מיוחס לו.

ב”כ נאשם 1 העלה טענת זוטא ולפיה “הנאשם היה עצור של השב”כ תקופה לא מבוטלת ועבר עינוי במובן זה שהוא הותקף פיזית והיה בבידוד תקופה ארוכה, לא ישן בלילות, הרבה זכויות לפי חוק המעצרים נפגעו. עבר עינוי. הוא הותקף. לשאלת בית המשפט איך הותקף הנאשם 1, אני משיב שהוא הותקף ע”י יותר מחוקר אחד. אנו לא יודעים את שמותיהם. לשאלה איך הוא הותקף, אני משיב שדחיפות והפלות” (עמ’ 7 ש’ 8-11 לפרוט’ מיום 03.02.2022).

4. נאשמים 2 ו-5 מיוצגים על-ידי אותו עורך דין וזה השיב בשמם לכתב האישום במאוחד, אם כי מסר התייחסות נפרדת ביחס לכל נאשם היכן שמצא צורך בכך.

נאשמים 2 ו-5 מסרו כי אין להם טענת זוטא, טענת אליבי או כל טענת קבילות אחרת. ביחס לחלק הכללי של כתב האישום, הודו באירועים המפורטים בו אף שכפרו ברזולוציות המפורטות שם, הגם שבדיון סיכומי המאשימה על-פה שבו והודו בחלק הכללי מבלי להסתייג ברזולוציות כאלו או אחרות (עמ’ 169 ש’ 22). נאשמים 2 ו- 5 הודו בקרבת המשפחה שבין הנאשמים כמפורט בחלק הכללי.

באשר לאישום הראשון, הודו נאשמים 2 ו- 5 בנוכחותם במקום המתואר באישום זה, הודו שהגיעו למקום שבו הייתה חסימת הכביש, אך כפרו בכך שהם הגיעו למקום מתוך מניע אידיאולוגי, לאומני או גזעני תוך שבא-כוחם הוסיף שקיים ספק עד כמה יש ל”נערים בגילם” (נאשם 2 היה כבן 19 בעת האירועים ונאשם 5 היה קטין כבן 17) אידיאולוגיה.

נאשמים 2 ו-5 כפרו בכך שנטלו חלק באירוע הנחת הצמיגים, אירוע שלגבי עצם התרחשותו לא כפרו, הודו שזרקו אבנים אך הבהירו שלא זרקו אבנים כלפי כלי רכב שכן אלה היו מרוחקים ולא במרחק פגיעה והודו בהגעת המתלוננת סמוך למקום החסימה.

נאשם 5 הודה גם שבשל החסימה המתלוננת נאלצה להאט את מהירות נסיעתה וכן שהוא יחד עם אחרים שהיו במקום החלו לצעוק “יהודיה יהודיה”. נאשמים 2 ו-5 כפרו מחוסר ידיעה בכך שבשל כך שהמתלוננת האטה את רכבה וצעקו לעברה “יהודיה” חלק מהאחרים שהיו במקום החלו לזרוק אבנים כלפי רכבה של המתלוננת ממרחק מטרים ספורים כך שהיא נאלצה לעצור את רכבה.

נאשמים 2 ו- 5 שבו והבהירו שלא זרקו אבנים לעבר כלי רכב שבהם ישבו אנשים, הודו שאחד מנהגי המשאיות שהיו במקום נחלץ לעזרת המתלוננת, הוציאה מרכבה כשהיא מפוחדת ובוכייה ומילט אותה מהמקום כשרכבה נשאר במקום. נאשם 5 הודה שזרק אבנים על רכבה של המתלוננת שנותר במקום אך כפר בנזק שנגרם לו כמתואר בכתב האישום. נאשמים 2 ו- 5 לא התייחסו לאירוע הצתת רכבה של המתלוננת באשר זה לא יוחס להם אך נאשם 5 הודה שצילם את “הסרטון המדובר” (סרטון המפורט בעובדה 12 לאישום הראשון, בו צוין שהוא תיעד את נאשמים 1 ו- 4 מציתים את רכב הסיאט -רכבה של המתלוננת, י’ ל’) אך כפר בכך שהוא זה שהפיץ את הסרטון ברשתות החברתיות.

נאשם 2 כפר במעורבות בזריקת אבנים אל עבר רכב הניסן (רכבו של מתלונן 1) הגם שלא כפר בעצם קרות אירוע זה, ולנוכח כך שיתר פרטי האישום הקשורים במתלונן 1 ובמתלונן 2 אינם מיוחסים לנאשמים אלה הם לא התייחסו אליהם בתשובתם. נאשמים 2 ו- 5 טענו שעזבו את המקום לפני הגעת המשטרה.

נאשמים 2 ו-5 הודו בביצוע עבירה של היזק בזדון שלא ממניע גזעני וכן בעבירת התפרעות וכפרו ביתר העבירות שיוחסו להם באישום הראשון.

נאשמים 2 ו- 5 הודו בעובדות האישום השני, הוסיפו כי למשטרה לא היו כלל ראיות ביחס לאישום זה וכי הם אלו שמסרו למשטרה המידע הקשור לאישום זה, וטענו כי עובדות אישום זה מגבשות עבירה של התפרעות בלבד ולא עבירה של ניסיון תקיפת שוטר שאף היא יוחסה להם.

5. נאשמים 3 ו-4 מיוצגים אף הם על-ידי עורך דין אחד ואף זה השיב בשמם לכתב האישום במאוחד. נאשמים 3 ו-4 מסרו שאין להם טענת אליבי, כפרו בחלק הכללי לכתב האישום, למעט באשר לקרבת המשפחה שבין הנאשמים. אף נאשמים 3 ו- 4 שינו תשובתם ביחס לאישום הכללי, ובדיון שבו נשמעו סיכומי המאשימה אישרו הנטען בחלק הכללי ביחס למאורעות שאירעו בארץ בתקופה הרלבנטית תוך שהוסיפו כי היו גם תקיפות כלפי אנשים ממוצא ערבי (פרוט’ מיום 28.03.2023, דיון סיכומי המאשימה בעל-פה, עמ’ 168 ש’ 25 – עמ’ 169 ש’ 23).

באשר לאישום הראשון, טענו שהם הגיעו למקום מתוך סקרנות כמו רבים אחרים ולא מתוך מניע לאומני. נאשמים 3 ו- 4 לא כפרו בכך שהייתה התקהלות אך טענו שלא ראו את פרטי האירוע המתואר באישום הראשון ואף לא נטלו בו חלק. נאשמים 3 ו- 4 לא כפרו בעצם קרות האירועים המפורטים באישום זה הגם שכפרו במעורבותם באירועים אלה.

נאשמים 3 ו- 4 לא התייחסו לאישום השני באשר זה לא מיוחס להם.

ב”כ נאשמים 3 ו- 4 העלה טענת זוטא ולפיה “מדובר בלחץ נפשי ופיזי שהופעל על הנאשמים בחקירות שב”כ, כאשר נחקרו שעות מרובות, כמעט 24 שעות ברצף, כאשר קשורים לכסאות בידיים וברגליים בלי אפשרות אפילו לנסות לשנות תנוחה. בנוסף, בשעות לילה לא נתנו להם לישון, הם הוחזרו לתאים שהיו כמעט קפואים מבחינת טמפרטורה, כך שכמעט ונמנע מהם לישון בשעות שנתנו להם לישון. אנחנו לא יודעים מי החוקרים שעשו זאת, כוון שמדובר בחוקרי שב”כ, אך חבריי יודעים זאת” (עמ’ 8 ש’ 27-עמ’ 9 ש’ 1). בהמשך הוסיף כי בכוונתם להגיש תוך ימים ספורים עתירה לגילוי ראיה שלאחריה ולאור תוצאותיה ישקלו להשלים טענותיהם בהקשר זה, מה שלא נעשה בסופו של יום.

ב”כ נאשמים 3 ו-4 העלה במסגרת תשובתו לכתב האישום גם טענה של הגנה מן הצדק אשר בבסיסה טענה של הפליה מול נאשמים יהודים שהואשמו באירועים דומים אך בכתבי האישום שהוגשו כנגדם “נעלם העניין הלאומני”.

6. לנוכח תשובות הנאשמים לכתב האישום, הוגשו בהסכמה חלקים נרחבים של חומר החקירה ובכלל אלה, הודעות המתלוננים השונים, דו”חות פעולה של השוטרים ומזכרים שונים. מטבע הדברים, לנוכח טענות הזוטא שהועלו על-ידי מרבית הנאשמים, עיקר העדויות שנשמעו היו של החוקרים השונים ממשטרת ישראל ומהשב”כ.

טיעוני הצדדים

סיכומי המאשימה

7. בסיכומי טיעוניה בכתב ועל-פה עתרה המאשימה להרשיע את הנאשמים בכל העבירות שיוחסו להם בכתב האישום.

המאשימה טענה כי יש לדחות את טענות הזוטא שהעלו נאשמים 1, 3 ו-4 וזאת הן בשל כך שאלו היו רצופות סתירות (ביחס לכל נאשם ונאשם בנפרד), הן בשל כך שהן היו כבושות (ביחס לתשובות לכתב האישום) והן בשל כך שהן לא התיישבו עם חומר הראיות הקיים בעניינם של נאשמים אלה (לרבות סרטונים, פרוטוקולים של הליכי מעצר ימים ועדויות של עדים נוספים, לרבות של נאשמים נוספים ביחס לכל אחד מהם).

המאשימה התייחסה בטיעוניה לכל אחת מטענות הזוטא שהעלו שלושת נאשמים אלה, תוך שהפנתה לאמרות החוץ שלהם, הן בחקירות המשטרה והן בחקירות השב”כ, וטענה כי עיון בכלל החקירות מלמד על כך שיש לדחות טענות הזוטא שהועלו רק בשלב המשפט ולא במהלך מעצרם, לא בפני באי-כוחם ולא בפני בית המשפט חרף כך שהטענות מתייחסות לתנאי ההחזקה במעצר ולתנאי החקירה.

המאשימה טענה כי יש לדחות גם את הטענות הקשורות לפגיעה בזכות ההיוועצות שהעלו נאשמים אלה, באשר מדובר בנאשמים שבפועל זכו לייעוץ משפטי ולפגישה עם סנגור חרף כך שהם נחשדו בעבירות ביטחון, תוך שהם הועמדו על זכויותיהם ואף הוחתמו בתחילת חקירתם בתחנה על מסמך זכויות.

המאשימה הוסיפה וטענה כי כלל החוקרים שהעידו, הן של המשטרה והן של השב”כ, דחו את טענות הזוטא שהועלו ובשים לב לכלל האמור טענה כי יש לקבל את אמרות החוץ של נאשמים אלה ולתת להן את מלוא המשקל, זאת גם בשל החיזוקים הרבים הקיימים להן בראיות נוספות. בהקשר זה טענה כי עדויות החוקרים היו מהימנות ועקביות ונתמכו בכתובים.

במישור המשפטי בהקשר טענה המאשימה כי לא הוכחה פגיעה בזכויות ולכן בהתאם להלכה הפסוקה (ע”פ 6359/21, מדינת ישראל נ’ אלעמראני [פורסם בנבו, 08.09.2022]) (להלן: “עניין אלעמראני”) אם “אין פגיעה – אין פסילה” תוך שהוסיפה שלא הוכחה פגיעה משמעותית בזכויותיהם של הנאשמים אשר מצדיקה פסילת ראיות (ע”פ 5121/98 יששכרוב נ’ התובע הצבאי [פורסם בנבו, 04.05.2006], [להלן: “הלכת יששכרוב”]).

המאשימה טענה כי אמרות החוץ של הנאשמים במסגרת חקירותיהם בשב”כ, שתועדו בזכ”דים, הן קבילות, וזאת בהתאם להלכה הפסוקה (ע”פ 6613/99 סמירק נ’ מדינת ישראל [פורסם בנבו, 04.03.2002]) (להלן: “עניין סמירק”); (ע”פ 7388/20 בן אוליאל נ’ מדינת ישראל [פורסם בנבו, 01.09.2022]) (להלן: “עניין בן אוליאל”), וכי יש לתת להן משקל מלא. עם זאת, המאשימה הדגישה כי בכל מקרה אמרות החוץ של הנאשמים במשטרה הן שהיוו מלכתחילה את התשתית העיקרית כנגדם והזכד”ים של החקירות בשב”כ הוגשו אך לנוכח טענות הזוטא שנטענו.

המאשימה טענה כי יש להעניק את מלוא המשקל לאמרות הנאשמים במשטרה ובשב”כ וכי יש להרשיעם על-פיהן.

המאשימה התייחסה במסגרת סיכומיה לעובדות כתב האישום, תוך הפנייה לראיות הרלוונטיות לכל נאשם ונאשם וזאת הן ביחס לאמור בחלק הכללי של כתב האישום, הן ביחס לשלושת האירועים המוזכרים באישום הראשון והן ביחס לאישום השני.

באשר לחלק הכללי של כתב האישום התייחסה המאשימה בהרחבה להוכחת המניע הלאומני – אידיאולוגי שעמד בבסיס מעשיהם של הנאשמים, והדגישה כי די בהוכחת אחד משני המניעים – לאומני או אידיאולוגי – כדי להרשיע בעבירה לפי חוק המאבק בטרור.

יצוין, כי לאחר שהנאשמים הודו בעובדות 1-4 לחלק הכללי של כתב האישום במסגרת דיון הסיכומים של המאשימה על-פה, הסכימה המאשימה מצידה כי במהלך אותה העת היו גם תקיפות של אנשים ממוצא ערבי (פרוט’ מיום 28.03.2023, עמ’ 167 ש’ 26-30).

באשר לאישום הראשון, המאשימה התייחסה בהרחבה לעניין חסימת הכביש באמצעות צמיגים שהונחו על הכביש והבערתם, לעניין יידוי אבנים כלפי כלי רכב שהתקרבו לאזור החסימה ונמלטו מהמקום, לאירוע עם המתלוננת על חלקיו השונים, לאירוע עם מתלונן 1 על חלקיו השונים ולאירוע עם מתלונן 2 על חלקיו השונים. באופן דומה, אם כי באופן ממוקד יותר, התייחסה גם לאירוע המתואר באישום השני אשר מיוחס לנאשמים 2 ו-5 בלבד.

המאשימה הדגישה בטיעוניה כי התשתית הראייתית כנגד הנאשמים מבוססת על הודאות החוץ שלהם וטענה כי אלו עומדות במבחן הפנימי והחיצוני לצורך בחינת משקלן.

באשר למבחן החיצוני, זה הדורש לתמוך את ההודאה בתוספת ראייתית, הפנתה המאשימה למגוון תוספות. כך למשל, טענה כי כלל הנאשמים ידעו לספר על פרטים מוכמנים באירוע כמו צבעי כלי הרכב ופרטי לבוש של המתלוננים שהם בגדר “דבר מה נוסף”, הן לאמרות המתלוננים, סרטון שמתעד חלק מהאירוע ועדויות כל אחד מהנאשמים ביחס לנאשמים האחרים המהווים “חיזוק” והן לשקרי הנאשמים היכולים להוות “סיוע”.

באשר לנאשמים 2 ו-5, אשר כזכור לא טענו טענות זוטא, ואשר הודו במרבית עובדות כתב האישום, התייחסה המאשימה במסגרת סיכומי טיעוניה בעיקר לעדותם וזאת ביחס לכל המיוחס להם.

במישור המשפטי התייחסה המאשימה לכל אחת מהעבירות שיוחסה לנאשמים וטענה כי אלו מתקיימות בעניינם (כל אחד בעבירות המיוחסות לו). במסגרת זו הרחיבה ביחס לאפשרות הרשעת הנאשמים במעשה טרור תוך שהפנתה להגדרת המונח “מעשה טרור” כאמור בחוק המאבק בטרור על שלושת תנאיו המצטברים ותחולתם. המאשימה הוסיפה וטענה כי גם היסוד הנפשי הייחודי של עבירה זו הוכח בעניינם של הנאשמים.

באשר לעבירת ניסיון תקיפת השוטר שיוחסה לנאשמים 2 ו-5 באישום השני, עתרה המאשימה לקבוע, במישור העובדתי, כי אלה יידו אבנים לעבר השוטרים ממרחק של 20 מטר, ובמישור המשפטי טענה כי יש בכך כדי לגבש עבירה של ניסיון לתקיפת שוטר, מה עוד שהנאשמים עצמם הודו בהתפרעות ומכאן שהם אחראים לא רק למעשיהם, אלא גם למעשים של יתר המשתתפים בהתפרעות.

באשר לטענת ההגנה מן הצדק שהועלתה, המאשימה טענה כי לא נערכה כל הבחנה פסולה בין נאשמים ממוצא ערבי ביחס לנאשמים יהודים וזאת משום שגם כנגד נאשמים יהודים הוגשו כתבי אישום שייחסו עבירות טרור במסגרת אירועי אלימות מאותה תקופה של מבצע “שומר החומות”. המאשימה הפנתה לתיקים מסוימים לצורך תמיכה בטענתה זו.

סיכומי נאשם 1

8. ב”כ נאשם 1 עתר לזכות את נאשם 1 מכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

חלק מרכזי בסיכומיו של ב”כ נאשם 1 עסק בקבילות הודאות החוץ של נאשם 1, הודאות אותן עתר לפסול בשל הפגיעה בזכות ההיוועצות של נאשם 1 ולחלופין בשל התנאים שבהם נאשם 1 נחקר והוחזק במעצר אשר גרמו לו להישבר ולהודות (טענות הזוטא). ב”כ נאשם 1 טען כי אין מקום לדקדק עם נאשם 1 ביחס לטענות הזוטא שהעלה בתשובתו לכתב האישום, שכן המקום הנכון לבחון טענות אלו הוא במסגרת הליך ההוכחות “ההליך בו נשמעות כלל הטענות”.

ב”כ נאשם 1 טען כי במהלך חקירתו של נאשם 1 נפגעה זכות ההיוועצות. זאת, מאחר ולא הוסבר לו במהלך חקירותיו במשטרה ובשב”כ על זכותו להיוועץ בעורך דין, הן לפני חקירותיו הראשונות ביום המעצר והן לפני החקירות המאוחרות שלו. במהלך הסיכומים על-פה הדגיש ב”כ נאשם 1 את החובה המוטלת על היחידה החוקרת להזהיר חשוד בפתח כל חקירה ולא רק בחקירה הראשונה. ב”כ נאשם 1 טען כי יש לדחות את דברי ע”ת 1 – החוקר אונסי – לפיה נאשם 1 נפגש בעורך דין ביום מעצרו משום שדבריו אלו אינם מתיישבים עם הראיות בתיק – ת/80 ו-ת/81 – מזכרים שמהם עולה שביום מעצרו הנאשם לא קיבל ייעוץ מעורך דין.

ב”כ נאשם 1 אישר שנאשם 1 היה מיוצג בבית המשפט, אלא שלטעמו אין בכך כדי לאיין את הטענה שזה לא זכה להיוועצות לפני חקירותיו.

ב”כ נאשם 1 הלין גם על כך שעובר לחקירתו הראשונה של הנאשם בשב”כ נאשם 1 לא זכה להיוועצות בסנגור, שכן את דף המידע לגבי הזכויות של הנאשם, ובכללן זכות ההיוועצות, מסרו לנאשם 1 רק בחקירתו השנייה, במתקן החקירות באשקלון, ובאופן דומה הלין על כך שבהמשך החקירות בשב”כ לא נמסר לנאשם 1 שהוא זכאי להיוועץ בעורך דין.

בהתאם לאמור עתר ב”כ נאשם 1 להורות על פסילת כל הודאותיו של נאשם 1, ולחלופין לתת להן משקל אפסי.

ב”כ נאשם 1 טען כי יש לתת משקל נמוך, ואף אפסי, לזכ”דים של חקירות נאשם 1 בשב”כ משום שאלו מהווים אך תקציר של מה שאירע בחקירה, ובלשונו “סביר להניח שיש דברים שנאמרו ולא תועדו ואף דברים מהותיים וחיוניים להגנת הנאשם שלא נרשמו” (פסקה 23 לסיכומים בכתב).

ב”כ נאשם 1 טען כי באופן ניהול החקירה, לרבות שעות החקירה שבהן נחקר נאשם 1, היה משום הפעלת אמצעי לחץ בלתי סביר על נאשם 1. בעניין זה טען כי נאשם 1 עבר מסכת איומים והשפלות במהלך חקירות השב”כ; כי הוא נחקר בשעות הלילה המאוחרות עד לשעות הבוקר מבלי לאפשר לו לישון; כי הוא שהה בתא מעצר קטן מאד שלא איפשר לו לישון בצורה “אנושית ונורמלית”; וכן שהוא הוחזק בתא מקורר עם תאורה לאורך שעות היום. בעניין זה הפנה בין היתר לדברי הנאשם בעדותו מהם עולה שהוא הודה בדברים משום שהתייאש בשל התנאים שבהם היה נתון. ב”כ נאשם 1 טען כי טענות נאשם 1 בעניין זה לא נסתרו על-ידי החוקרים, שאף התקשו ליתן הסבר לדחיפות חקירת הנאשם בשעות הליל המאוחרות ותימוכין להן ניתן למצוא בשעות החקירה המצוינות בדוחות החקירה ובזכ”דים.

ב”כ נאשם 1 טען כי במשך שלושה ימים נאשם 1 עבר חקירות אינטנסיביות, יומם וליל, מסביב לשעון, בתנאים קשים, והוא הודה רק לאחר שהיה מותש, עייף, מאוים ומפוחד.

כן הוסיף כי יש להסתכל על כלל חקירותיו של נאשם 1 בשב”כ ובמשטרה כאל חטיבה אחת.

ב”כ נאשם 1 התייחס לכך שהמאשימה ביקשה לבסס את אשמתו של נאשם 1 גם על הודאות ואמרות חוץ של הנאשמים האחרים בתיק בהן הפלילו את נאשם 1. בהקשר זה טען כי קיימות סתירות רבות שקיימות באותן הודאות ואמרות חוץ, לרבות באשר לזהות מבצעי העבירות, ומכאן שאין לתת להן משקל.

כן התייחס, בין היתר, לסתירות הקיימות בגרסאות של המעורבים השונים ביחס למעורבות נאשם 1 בכל הקשור לאירועים של המתלוננת ומתלונן 1. ב”כ נאשם 1 טען כי המאשימה ביקשה להתייחס לחצאי עדויות מפלילות תוך התעלמות מחלקי עדויות שמחזקות דווקא את גרסתו של נאשם 1, ולמעשה השתמשה בכלל הפלגינן דיבורא באופן שרירותי.

עוד טען, כי הפללת המעורבים האחרים את נאשם 1 נעשתה רק לאחר שאלו החליטו ללכת “לפי ‘האמת’ של חוקרי השב”כ” תוך שהוסיף כי בעדותם הם כבר לא היו משוכנעים באופן חד משמעי שנאשם 1 הוא זה שביצע את העבירות.

ב”כ נאשם 1 טען כי גם אם יקבע שהנאשם ביצע את המעשים המיוחסים לו, אין מקום לקבוע כי אלו בוצעו על רקע לאומני. זאת, לנוכח עדותו של נאשם 1 ממנה עלה כי הוא ידע שזורקים אבנים על כלל הנהגים ולאו דווקא על היהודים וכי היה עוזר גם לנהג יהודי אם היה פוגש בו, כפי שעזר למתלונן 2 1.

כן הוסיף כי לו נאשם 1 היה עובר את העבירות על רקע אידיאולוגי או לאומני, הוא יכול היה לפגוע פיזית במתלונן או במתלוננת אך הוא לא עשה כן.

בסיכומים על-פה העלה ב”כ נאשם 1 טענה של הגנה מן הצדק על בסיס טענה לאכיפה בררנית, וזאת מול נאשמים ממוצא יהודי שלא הואשמו בעבירות ממניע אידאולוגי חרף כך שאלה ביצעו עבירות דומות בנסיבות חמורות יותר.

סיכומי נאשמים 2 ו-5

9. להבדיל מיתר הנאשמים בתיק, נאשמים 2 ו-5 לא חלקו על מרביתן של עובדות כתב האישום ועל מעורבותם באירועים מושא כתב האישום. אלה לא העלו כל טענות ביחס לקבילות הודאות החוץ שלהם, לא במישור של טענות זוטא ולא במישור של פגיעה בזכות ההיוועצות. ב”כ נאשמים 2 ו-5 הסכים להגיש את חומר החקירה הקשור בכל עדי התביעה, מיעט לחקור את עדי התביעה והתמקד במישור המשפטי של העבירות שהתגבשו כתוצאה ממעשיהם של נאשמים אלה. כפי שציין בסיכומיו “המחלוקת היא בעיקר לגבי סעיפי העבירות” (עמ’ 164 ש’ 8 לפרוט’ מיום 04.04.2023).

ב”כ הנאשמים התייחס לכך שהתגלה פער בין גרסאות נאשמים 2 ו-5 בחקירתם אל מול עדותם, ביחס לנאשמים אחרים, וטען כי אין לתת לכך משמעות לצורך קביעת מהימנותם. זאת, משום שבכל הקשור לחלקם באירועים הם לקחו אחריות והודו במרבית הדברים שיוחסו להם והיו עקביים בגרסתם.

מן הצד השני טען, כי לא יהיה זה נכון לקבל עדויות של מעורבים אחרים שהפלילו את נאשמים 2 ו-5 מעבר למה שהם הפלילו את עצמם לנוכח הקושי האינהרנטי הקיים באירוע המוני לדעת מה כל אחד מהמעורבים עשה.

באשר לאישום השני, המוקדם בזמן, ואשר מיוחס רק לנאשמים 2 ו-5, הדגיש כי לגורמי החקירה נודע על מעורבותם אך משום שאלה באו וסיפרו מיוזמתם על חלקם באירוע.

בעניין אישום זה טען כי אין מחלוקת שהתגבשה עבירה של התפרעות ואולם בנסיבות ביצוע העבירה, כעולה מגרסת נאשמים 2 ו-5, שלא נשללה, לא ניתן לומר שהתגבשה גם עבירה של ניסיון לתקיפת שוטר, בין היתר לנוכח המרחק שממנו ייודו האבנים. לחלופין, סבור ב”כ הנאשמים שנכון יהיה להרשיע באישום זה, פרט לעבירת ההתפרעות, בעבירה של הפרעה לשוטר.

באשר לאישום הראשון, המאוחר בזמן, טען כי לא מתגבשת עבירה של מעשה טרור או עבירה ממניע גזעני, לאומני, אידיאולוגי או דתי וזאת כעולה מעדויות הנאשמים והעובדה שהם לא חברים או פעילים בקבוצה או בהתארגנות כלשהי.

ב”כ נאשמים 2 ו-5 הסכים כי העבירה של מעשה פזיזות ורשלנות לפי סעיף 338 לחוק העונשין בכל הקשור לחסימת הכביש באמצעות אירוע הצמיגים התגבשה בעניינם של הנאשמים ואולם העבירות של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329 ושל סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה לפי סעיף 332 לחוק העונשין לא התגבשו וזאת לנוכח המפורט בסעיף 5 לאישום הראשון לפיו הנהגים ביצעו פניית פרסה כשהבחינו בחסימה, היינו לטעמו כלל לא נוצר סיכון לנהגים כתוצאה מהשלכת האבנים אל עבר כלי הרכב.

באשר לאירוע עם המתלוננת, טען כי לא יכולה להתגבש בעניינם של נאשמים אלה עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה משום שהם יידו אבנים לעבר רכבה לאחר שזה כבר נעצר. כן טען כי בעניינה לא התגבשה גם עבירה של חבלה בכוונה מחמירה וזאת משום שלא הוכח שהתגבשה כוונתם להטיל בה מום או נכות וכיוצ”ב. בעניין זה הוסיף כי נאשמים 2 ו-5 טענו בחקירתם כי הם ביצעו את העבירות כדי להפחיד ולא כדי לפגוע. עוד ציין כי בעניינם לא ניתן לבסס את עבירת החבלה בכוונה מחמירה על חזקת הכוונה, לנוכח כך שהם השליכו אבן לחלק האחורי של הרכב, דהיינו שלא ניתן לומר שהם התכוונו לפגוע במתלוננת ולגרום לה חבלה או מום, מה עוד, שלא עשו כן גם כאשר היא יצאה מרכבה. לביסוס טענתו הפנה ב”כ נאשמים 2 ו-5 בין היתר לתיק אחר שבו אירע אירוע דומה לשיטתו (ת”פ [מח’ – חי’] 3509-06-21) שבו הורשע הנאשם, על-פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של ניסיון תקיפה בנסיבות מחמירות בצוותא חדא ממניע גזעני ולא בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. ב”כ נאשמים 2 ו-5 אישר שבעניינם של נאשמים אלה התגבשה עבירה של חבלה ברכב ממניע גזעני, משהם זרקו אבנים על הרכב לאחר שהמתלוננת יצאה ממנו.

באשר לאירוע עם מתלונן 1 טען ב”כ נאשמים 2 ו-5 כי נאשם 2 כפר לאורך כל חקירותיו שהוא זרק אבנים על רכבו (אישום זה לא מיוחס לנאשם 5) והראיות כנגדו מתבססות על גרסת נאשם אחר שהפליל אותו בעניין זה, ואולם לטענתו, אותו נאשם הפליל את נאשם 2 גם בהכאת מתלונן 1 והמאשימה לא ייחסה לנאשם 2 הכאה שכזו, ומכאן שעולה שאלה מדוע המאשימה מחליטה לבסס את האשמה כנגדו ביחס לזריקת אבנים על רכבו של מתלונן 1 על גרסת אותו נאשם. כן הוסיף, שאין היגיון בכך שנאשם 2 שהודה בזריקת האבנים על רכבה של המתלוננת, יבחר להכחיש דווקא את זריקת האבנים על רכבו של מתלונן 1. מכל מקום, טען כי גם ביחס למתלונן 1 לא מתגבשת עבירה של סיכון חיי אדם.

אף ב”כ נאשמים 2 ו-5 טען טענה של הגנה מן הצדק הקשורה לאכיפה בררנית בכל הקשור לייחוס עבירת מעשה טרור יחד עם העבירה של חבלה בכוונה מחמירה. זאת, הן בשל חלקם באירוע, כנאשמים צעירים שלא היו מחוללי האירוע והן אל מול אירועים אחרים, בהם הואשמו נאשמים ממוצא יהודי שביצעו עבירות באותה תקופה ולא יוחסה להם עבירת טרור.

סיכומי נאשמים 3 ו-4

10. ב”כ נאשמים 3 ו-4 עתר לזכות את נאשמים 3 ו-4 מהעבירות שיוחסו להם בכתב האישום. ב”כ נאשמים 3 ו-4 טען כי נאשמים 3 ו-4 לא היו מעורבים בעבירות מושא כתב האישום והוסיף כי כעולה מעדותם אלה הגיעו למקום ביצוע העבירות מסקרנות, בשלב מאוחר, יחד עם המון נוסף שלא היה קשור לעבירות. ב”כ נאשמים 3 ו-4 העלה במסגרת סיכומיו שלל טענות ביחס לאופן חקירת הנאשמים באירוע. בין היתר טען, כי לנוכח חלוף הזמן מאז האירוע מושא כתב האישום ועד למעצרם ולחקירתם של הנאשמים לא היה מקום שהשב”כ ייטול חלק בחקירת הנאשמים באשר חקירות שב”כ מתאפיינות בסיכול של אירועים דחופים. דבר זה הוביל לטענתו לשלילה של זכויות מן הנאשמים אך גם מבית המשפט. כן הלין על כך שחקירות המשטרה שנערכו לאחר חקירות השב”כ למעשה אך “הלבינו” את חקירות השב”כ ובמקרים מסוימים נעשתה בהן העתקה ייזומה של החוקרים מתוך הזכ”דים של חקירות השב”כ.

אף ב”כ נאשמים 3 ו-4 טען לפגיעה בזכות היוועצות של נאשמים 3 ו-4, שהם נאשמים צעירים ולא מנוסים, תוך שהוסיף כי הפגיעה בזכות ההיוועצות בעניינם היא חריפה מהרגיל משום שהחקירות בתיק זה לא תועדו לנוכח אופי העבירות שבהן נחשדו הנאשמים, ובכך נשללה היכולת לאמוד את מידת הפגיעה בזכות ההיוועצות במהלך החקירות עצמן. ב”כ נאשמים 3 ו-4 טען כי לנוכח עצמת הפגיעה במקרה זה ולנוכח טיבה של הרשות החוקרת (השב”כ), “שמחשיבה עצמה מיוחדת ומיומנת”, נכון יהיה להורות על פסילת כלל ההודאות בשלמותן. כן נטען, כי על חוקר השב”כ שהגיע לביתו של נאשם 3 היה להודיע לו על זכותו להיוועץ בעורך דין באופן מהותי ולא פורמאלי בלבד וכן שהיה עליו להודיע לו על זכותו להיוועץ בסנגור ציבורי ולא להסתפק בהודעה על זכות להיוועץ בעורך דין באופן כללי. פגיעה זו, שלטעמו הייתה מכוונת, משליכה לדידו על קבילות כלל הודאותיו של נאשם 3. טענות דומות העלה גם בענייננו של נאשם 4 אף שהוסיף שזה הושפל בחקירתו הראשונה בביתו, אל מול משפחתו, על-ידי החוקר. בסיכומים על-פה ציין כי לא די במשלוח הודעה לסנגוריה הציבורית על-ידי היחידה החוקרת כי אם יש צורך שזו תעדכן החשוד עצמו בדבר זכותו להיוועץ בסנגור ציבורי.

מעבר לפגיעה בזכות ההיוועצות, ב”כ נאשמים 3 ו-4 טען כי גם באופן חקירתם של אלה ותנאי החזקתם נפלו פגמים רבים.

כך, ביחס לשני הנאשמים טען כי הופעל עליהם לחץ נפשי ופיזי; כי הם נחקרו שעות ארוכות “כמעט 24 שעות”; כי הם נחקרו כשהם אזוקים לכסא ללא יכולת לשנות תנוחה; כי לא נתנו להם לישון בלילה וכי תא המעצר שלהם היה קפוא. עוד טען, כי הנאשמים הותשו בחקירתם ונאלצו להודות בדברים שתחילה הכחישו, משום שנאמר להם על-ידי החוקרים פעם אחר פעם שהם ביצעו את אותם דברים רק כדי לסיים את החקירה.

ב”כ נאשמים 3 ו-4 טען כי את תשובות החוקרים השונים ביחס לטענות הנאשמים לא ניתן לאמת משום שחקירות אלו לא תועדו כאמור ואף התיעוד בכתב לא היה מלא כי אם בזכ”ד.

באשר לאישומים עצמם, ב”כ נאשמים 3 ו-4 טען כי לא היה בסיס להאשים את הנאשמים בעבירות שהמניע שלהן הוא דתי או אידאולוגי, בין היתר משום שמדובר בנאשמים צעירים חסרי השכלה ונעדרי השתייכות פוליטית כלשהי אשר באים במגע יום יומי עם אזרחים יהודים. כן הוסיף בעניין זה, שאם ניתן למצוא בזכ”דים הודאות של הנאשמים למניע לאומני או דתי הרי שהדבר נעשה אך לנוכח החלטת השב”כ מבעוד מועד שהמניע לעבירות היה כזה, ולנוכח התעקשות חוקרי השב”כ בחקירות שהנאשמים יודו במניע זה.

ב”כ נאשמים 3 ו-4 הוסיף כי ככל שטענת נאשמים אלה לחוסר מעורבות באירוע תדחה, אזי שאין מקום להרשיעם בעבירות מושא כתב האישום משום שאלו לא השתכללו. כך למשל נטען שהאבנים נזרקו אל עבר כלי הרכב ממרחק רב ומכאן שקיים ספק אם אלה כלל יכלו להיפגע; כך נטען שלא הוכח מניע לפגוע באנשים, ובפרט במתלוננת אשר יצאה עם התיק שלה מהרכב ללא פגע וכיוצ”ב טענות אשר הוזכרו גם בסיכומי ב”כ הנאשמים האחרים.

בסיכומים על-פה העלה ב”כ נאשמים 3 ו-4 גם טענה של הגנה מן הצדק הנשענת על אכיפה בררנית, היינו שחשודים ממוצא יהודי לא הואשמו בעבירת טרור או ממניע לאומני או גזעני חרף כך שהתשתית העובדתית כנגדם הייתה דומה, אף שאישר שהוא עצמו לא יכול לדעת מה באמת הייתה התשתית במקרים האחרים. בעניין זה הפנה לתיק מסוים כדי לנסות להוכיח טענתו (ת.פ 41504-05-21).

בקעת המחלוקת

11. במהלך המשפט חל שינוי בשאלות שבמחלוקת בין הצדדים. אם בתחילת המשפט, כמשתקף בתשובות שניתנו לכתב האישום, חלק מהנאשמים כפרו בעצם האירועים מושא כתב האישום או במפורט בחלק הכללי של כתב האישום, הרי שלאחר שנשמעה עדותם של הנאשמים וסיכומי טיעוניהם, ניתן לומר כי נושאים אלה כבר לא במחלוקת. ב”כ נאשמים 2 ו-5 לא חלק גם על רוב רובן של העובדות המיוחסות לנאשמים אלה והמחלוקת בעניינו קשורה יותר למישור המשפטי, היינו מה הן העבירות המתגבשות למעשיהם של נאשמים אלה, זאת בנוסף לטענה של הגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית אליה גם הצטרפו יתר הנאשמים.

נאשמים 1, 3 ו-4 כפרו כאמור, כל אחד במידה שונה ובגזרתו, במיוחס להם במישור העובדתי, וכל אחד מהם גם העלה טענות ביחס לקבילות הודאות החוץ שלו וזאת הן בהתבסס על טענות “זוטא” בהתאם לסעיף 12 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל”א – 1971 (להלן: “פקודת הראיות”) והן בהתבסס על פגיעה בזכות ההיוועצות בהתאם להלכת יששכרוב, שקיבלה עיגון חוקי זה מכבר בסעיף 56א לפקודת הראיות.

בהתאם לכך, הכרעת הדין תתמקד בשאלת קבילות הודאות החוץ של נאשמים 1, 3 ו-4; בשאלת התשתית הראייתית שהתגבשה כנגד כל אחד מן הנאשמים במישור העובדתי ובשאלת התגבשות העבירות השונות שיוחסו לנאשמים במישור המשפטי.

דיון והכרעה

קבילות הודאות החוץ של נאשמים 1, 3 ו-4

12. כפי שכבר צוין, הטענה המרכזית שנדונה במסגרת שמיעת התיק היא טענתם של נאשמים 1, 3 ו-4 על אודות כך שהודאותיהם במסגרת חקירות השב”כ והמשטרה נגבו באופן לא חוקי ולכן יש לפסול אותן. הואיל ולטענת המאשימה בסיכומיה הודאות אלו, לצד הודאות נאשמים 2 ו-5, הן הראיות המרכזיות המבססות את אשמת כל אחד מהנאשמים, יש להידרש תחילה לשאלת קבילותן.

כאן המקום לציין, כי בהסכמת הצדדים לא התקיים משפט זוטא נפרד בעניינם של נאשמים 1, 3 ו-4, והראיות הקשורות לקבילות הודאות החוץ שלהם נשמעו בד בבד עם שמיעת הראיות הקשורות ביתר הסוגיות שבמחלוקת.

שאלת קבילות הודאות החוץ – המישור המשפטי

13. סעיף 12(א) לפקודת הראיות, שכותרתו היא “הודיה”, קובע כי: “עדות על הודיית הנאשם כי עבר עבירה, תהא קבילה רק אם הביא התובע עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ההודיה ובית המשפט ראה שההודיה הייתה חופשית ומרצון”.

הואיל ומרבית החשודים נחקרים בעל כורחם, וודאי עת הם נתונים במעצר, אין לתת פרשנות מילולית לתיבה “חופשית ומרצון”. פרשנות שכזו הייתה מביאה לפסילת מרבית הודאות החוץ של חשודים, ונראה כי לא זו הייתה תכלית הוראת סעיף 12(א) לפקודת הראיות. על כך נאמר בין היתר בע”פ 5954/06 סרנצ’וקוב נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 13.10.2010), פסקה 11:

“אדם המצוי בחקירה בגין עבירות שבביצוען הוא חשוד נתון בלחץ נפשי ואי-נוחות פיזית שהם אינהרנטיים למצב שבו הוא שרוי. ברי אפוא שלמונח “חופשית ומרצון” לא ניתנה משמעות מילולית. ואמנם, לפי המשמעות שניתנה למונח זה בפסיקתו של בית המשפט במהלך השנים, הודאת נאשם תיפסל אם הופעל עליו בעת החקירה “לחץ חיצוני”, שהיה בו כדי לשלול את יכולתו לבחור אם לעשות שימוש בחיסיון מפני הפללה עצמית ובזכות השתיקה […]”.

אך לאחרונה נדרש בית המשפט העליון במסגרת עניין אלעמראני, פסקאות 28-40 פעם נוספת ובהרחבה לתיבה “חופשית ומרצון” המוזכרת בסעיף זה:

“[…] גישת תיקון הפגיעה בחופש הרצון היא הגישה ששולטת היום בפסיקתנו […] ובתי המשפט שלנו מצווים לפסוק אך ורק לפיה. בהקשר זה, חשוב לשוב ולהדגיש כי באין פגיעה מצד החוקרים בחופש הרצון של הנחקר, הודאת הנחקר תהא קבילה כראיה (להלן: העיקרון “אין פגיעה – אין פסילה”)[…]

העיקרון “אין פגיעה – אין פסילה” עובר כחוט השני בכל אחת מהגישות שפסיקתנו אימצה ביחס לקבילות הודאות נאשמים בגדרו של סעיף 12(א) לפקודת הראיות. מכוחו של עיקרון זה נקבעה הלכה חשובה – המכרעת בענייננו-שלנו – לפיה חקירה ארוכה ואינטנסיבית, ואפילו אגרסיבית, של חשוד בפלילים היא מעשה מותר (ראו: ע”פ 2370/20 פלוני נ’ מדינת ישראל, פסקה 24 [פורסם בנבו] (9.12.2021)); הלכה שפירטה וציינה כי לחוקרים מותר להטעות את הנחקר ולהערים עליו באמצעות תחבולה או “תרגיל חקירתי”, שכן “בתחבולות תעשה לך חקירה” (ראו: ע”פ 9613/04 בן סימון נ’ מדינת ישראל, פסקה ל’ [פורסם בנבו] (4.9.2006)); הלכה שהבהירה כי מותר לשתף את הנחקר אודות מהלכי חקירה לגיטימיים בהם ינקטו החוקרים בהיעדר שיתוף פעולה מצדו, שכן דבר זה, כשלעצמו, אינו עולה כדי איום (ראו: עניין מובארק, בפסקאות 53-51); והלכה קודמת, אשר הדגישה כי חקירתו של אדם אשר נחשד בביצוע עבירות פליליות חמורות “אינה משא ומתן בין שני סוחרים שלווים והגונים המנהלים את עסקם על בסיס אמון הדדי” […]”

(דגש לא במקור, י’ ל’).

קבילות הזכ”דים

14. במהלך המשפט ביקשה המאשימה להגיש את הזכ”דים של חוקרי השב”כ בהם תועדו חקירות הנאשמים על-ידי חוקרי השב”כ, חקירות שאף הן כוללות הודאות של הנאשמים. ב”כ נאשמים 1, 3 ו- 4 התנגדו במהלך הדיונים (ב”כ נאשמים 3 ו-4 הסיר בהמשך התנגדותו) לקבילות הזכ”דים. כך למשל טען ב”כ נאשם 1 כי מדובר בתמצות של החקירה שלא תועדה בזמן אמת ואשר לא משקף מהימנה את כל מה שנאמר בתוכה, כן הוסיף כי ישנם דברים שנאמרו על-ידי נאשם 1 שלא תועדו בזכ”ד (ראו למשל עמ’ 158 ש’ 26 – עמ’ 159 ש’ 2). במהלך הדיונים דחיתי התנגדויות אלו, ומצאתי לקבוע כי הזכ”דים הם קבילים וכי עיקר הטיעונים שנטענו על ידי ב”כ הנאשמים בעניין זה רלוונטיים לשאלת המשקל. בנוסף, וכפי שציינתי בהחלטה במהלך הדיונים, נראה כי יש צורך להידרש לזכ”דים באשר אלה רלוונטיים לבחינת טענות הזוטא שנטענו, בהתייחס להתנהלות במהלך חקירות השב”כ.

אך מעבר לאמור, בית המשפט העליון כבר נדרש לסוגיה זו של קבילות זכ”ד של חקירות השב”כ לא פעם, וקבע כי אלו קבילים כראיה וכי שאלת מידת פירוט הזכ”ד את שהתנהל בחקירה או שאלת עיתוי כתיבת הזכ”ד רלוונטיים למשקל שיש לתת לזכ”ד. כך, בעניין סמירק, פסקה 9:

“[…] הלכה למעשה, נוכח אופייה הסיכולי של חקירת השב”כ, אין נוהגים חוקרי השב”כ לגבות אמרות בכתב מנחקרים, ומלאכה זו מבוצעת על-ידי חוקרי המשטרה […] באשר לחקירות השב”כ, אף שמקובל כי עיקר תכליתן וייעודן הוא בסיכול, הרי שאין עוד חולק כי מחייבות הן תיעוד ורישום. אשר-על-כן מחויבים חוקרי השב”כ על-פי סדרי הנוהל הנוהגים בחקירותיהם להקפיד על תרשומות מדויקות ביחס לפעולות הנעשות במהלך החקירה ועל רישום מפורט ככל האפשר של תוכן הדברים שהושמעו במסגרתה, בסמוך ככל הניתן למועד אמירתם […] העובדה כי חוקרי שב”כ אינם נוהגים לגבות הודעות בכתב מנחקרים אין בה, כשלעצמה, כדי לפסול מכול וכול את ערכה הראייתי של הודאת נחקר בפניהם, מאחר שעל-פי סעיף 11 לפקודת הראיות, ניתן לקבל כראיה עדות על-פה על אודות תוכן דבריו של נאשם מחוץ לכותלי בית-המשפט כחריג לכלל הפוסל עדות שמיעה (ראו גם ע”פ 15/78 ביבס הנ”ל [16], בעמ’ 76-75) […] כאמור, משקלם הראייתי של זכ”דים כתמיכה לעדות על-פה של החוקר שרשמם ייקבע בכל מקרה לגופו בהתאם למהימנות העד בעיני הערכאה הדיונית ותוך התחשבות בנסיבות רישום הזכ”ד, במידת הפירוט שבה נכתב ובקירבת הזמן שבין מסירת האימרה המתוארת בזכ”ד לבין מועד כתיבתו”.

עוד יש לתת את הדעת, ואף זאת הוזכר בעניין סמירק, כי לא קיימת חובה בדין להוכיח אמרת חוץ של נאשם דווקא בכתב. סעיף 11 לפקודת הראיות, שכותרתו “הוכחת אמרה של נאשם”, קובע כי: “אמרתו של נאשם מותר להוכיח בעדותו של אדם ששמע אותה; נרשמה האמרה בכתב והנאשם חתם עליה או קיים אותה באופן אחר, מותר להוכיחה בעדות על כך ממי שהיה נוכח באותו מעמד; אמרה שנרשמה כאמור מותר להוכיחה אף בתצהיר בכתב של מי שהיה נוכח באותו מעמד, אם הנאשם מיוצג וסניגורו הסכים לכך או – כאשר האמרה נוגעת לאישום בעוון או בחטא – אם הנאשם, במענה לשאלת בית המשפט ולאחר שבית המשפט הסביר לו את זכותו לחקור את נותן התצהיר, אישר שקרא את האמרה או שהיא הוקראה לו, אינו כופר בכך שהאמרה היא אמרתו וויתר על חקירת מקבל האמרה”.

ואחר כל זאת, יש לשוב ולזכור, כי בענייננו הזכ”דים של אנשי השב”כ הם ראיות משלימות בלבד לראיות המרכזיות על אודות הודאות החוץ של הנאשמים, הודאות שתועדו בכתב בצורה מלאה כאמור בחקירות המשטרה.

קבילות הודאות עוקבות

15. נאשמים 1, 3 ו-4 טענו שיש מקום לפסול את ההודאות שמסרו לא רק בחקירות השב”כ כי אם גם את ההודאות העוקבות שמסרו במסגרת חקירתם במשטרה. בהקשר זה העלו נאשמים אלה טענה שבמסגרת חקירותיהם במשטרה עמד תלוי באוויר האיום שאם לא ישובו ויודו גם עתה יוחזרו הם אל חוקרי השב”כ. כפי שיפורט בהמשך, יש לדחות טענה זו של הנאשמים. ביחס לטענה דומה של קבילות הודאות עוקבות ציין בית המשפט העליון בעניין בן אוליאל, פסקאות 33-52:

“פסיקתו העקבית של בית משפט זה אינה מכירה בפסלות אוטומטית של הודאות מאוחרות כדוגמת זו הנטענת לפנינו. למעשה, הסנגורים מבקשים מאתנו לאמץ בנסיבות אלו, על רקע עקרונות חוקתיים, את תורת “פרי העץ המורעל”. אולם, דוקטרינה זו נדחתה במשפט הישראלי, גם במסגרת הלכת יששכרוב […] משפטנו אימץ גישה שונה, המבכרת איזון בין מגוון שיקולים ואינטרסים. כך נבחנו עד עתה טענות דומות, גם בנסיבות שבהן הופעלו “אמצעים מיוחדים” כלפי נחקרים […] בהקשר זה יצוין, כי רק לאחרונה תוקנה פקודת הראיות ונוסף לסעיף 56א אשר כותרתו “סמכות לפסילת ראיה שהושגה שלא כדין” […]

אם כך, הרי שגם כעת לא נקבע כלל של פסלות “אוטומטית” של ראיות עוקבות או נגזרות, אלא עוגנה במפורש בפקודת הראיות סמכותו של בית המשפט לפסול ראיות אשר הושגו שלא כדין, תוך התחשבות במגוון שיקולים […] אם כך, אין לנו אלא להוסיף ולצעוד בדרך אשר החקיקה הרלוונטית ופסיקת בית משפט זה מתווה לבחינת טענות המערער […]

שאלה נגזרת היא, כיצד משפיע פגם הפוסל הודאה מסוימת על קבילות הודאה המאוחרת לה? בעניין זה נפסק, כי “… העובדה, שהודאה ראשונה הושגה באמצעים הפוסלים אותם בעדות, אין בכוחה לפסול הודאה שניה, שנתקבלה כדת, ובלבד שבינתיים הוסרה השפעת הגורמים (גורמי פחד או תקוה או כדומה) שפעלו על נפש הנאשם בעת מתן הודאתו הראשונה […] במרוצת השנים, הלכה זו התפתחה בנסיבות דומות ליישום מבחן של קשר סיבתי: “פסילת הודאה אחת אינה בהכרח גוררת פסילת הודאה אחרת. יש להחיל מבחן של קשר סיבתי בין [ה]אמצעי הפסול שננקט בהודאה שנפסלה לבין ההודאה האחרת לגביה לא ננקט אמצעי פסול” […]”.  

מן הכלל אל הפרט

16. להלן אתייחס לקבילות הודאות החוץ של נאשמים 1, 3 ו-4 באופן פרטני.

במסגרת התייחסות זו אעמוד על טענות הזוטא שהעלו כל אחד מנאשמים אלה בכתב האישום; על טענות הזוטא שהעלו במסגרת עדותם; על הפערים שנתגלו בין טענות הזוטא שהועלו בתשובות לכתב האישום ובעדויות; על הסתירות הפנימיות שיש בטענות הזוטא כפי שעלו בעדויות; על חוסר ההיגיון והתמיהות שיש בטענות הזוטא שהועלו; על העדר התמיכה בראיות לטענות הזוטא שהועלו; על ריבוי הפרטים והאותנטיות בהודאות שנתנו; ועל עדויות החוקרים השונים שסתרו ודחו טענות הזוטא שהועלו.

במסגרת בחינת קבילות הודאות החוץ מצאתי להתייחס בהרחבה לאופן התפתחות גרסאות הנאשמים בחקירות, הן בשב”כ והן במשטרה, תוך שניתנה התייחסות מפורטת גם לטענות בדבר פגיעה בזכות ההיוועצות.

לאחר כל הבחינה הזו, שנעשתה בעניינה של כל נאשם מבין השלושה הנ”ל, ניתנה התייחסות מסכמת.

קבילות הודאות החוץ של נאשם 1

17. במסגרת תשובתו של כתב האישום, ב”כ נאשם 1 העלה טענת זוטא ולפיה “הנאשם היה עצור של השב”כ תקופה לא מבוטלת ועבר עינוי במובן זה שהוא הותקף פיזית והיה בבידוד תקופה ארוכה, לא ישן בלילות, הרבה זכויות לפי חוק המעצרים נפגעו. עבר עינוי. הוא הותקף. לשאלת בית המשפט איך הותקף הנאשם 1, אני משיב שהוא הותקף ע”י יותר מחוקר אחד. אנו לא יודעים את שמותיהם. לשאלה איך הוא הותקף, אני משיב שדחיפות והפלות” (עמ’ 7 ש’ 8-11 לפרוט’ מיום 03.02.2022).

18. טענת הזוטא של נאשם 1, כפי שזו עלתה בעדותו, שונה מזו אשר נמסרה בתשובתו לכתב האישום. כך העיד כי ” … ש: החוקרים שהיו כאן בבית המשפט של השב”כ שחקרנו אותם כולם איימו עלייך…? …ת: יש שניים מאלה שהיו כאן הם איימו עלי. ש: ולגבי השאר? לגבי שאר החוקרים שהעידו כאן מהשב”כ? ת: היו עוד שניים שלא הגיעו לבית המשפט… ש:ומאיימים עלייך…? ת: כן” (עמ’ 158 ש’ 9-33 לפרוט’ מיום 12.03.2023).

בהמשך העיד, ביחס לתנאים ששהה: “ש: תתייחס בבקשה גם לחקירות, גם לשעות שלהם, גם לתנאי השינה שלך לכל. ת: את השעות אני לא זוכר… היה לוחץ עלי כשאני הייתי אומר לו אני רוצה לאכול הוא היה אומר לי תודה כדי שאני אתן לך לאכול או לעשן. ישבתי 8 שעות לא אכלתי לא שתיתי ולא עישנתי… סתם דוגמה אם אני רוצה לאכול אני אומר לו אני עשיתי ככה וככה וככה הוא נותן לי משהו לאכול. אם אני אומר לו לא עשיתי ככה הוא אומר לי אתה יושב בכיסא סתם ככה. לא לאכול… אם אני רוצה לאכול אני חייב להודות משהו כדי שיתן לי אם אני לא מודה הוא לא נותן לי לא אוכל ולא סיגריות כלום” (עמ’ 159 ש’ 2-23).

בהמשך העיד כי במהלך חקירה של שמונה שעות היה אזוק ידיים ורגליים, תוך שהדגים שידיו כבולות לאחור, שאור חזק בפניו, בלי אוכל וכשקר לו (עמ’ 159 ש’ 31-33), ובהמשך העיד כי לאורך כל החקירה הוא ישב על כיסא ברזל קטן (עמ’ 161 ש’ 20-24).

לאחר מכן חזר על כך שקבלת האוכל והסיגריות התלתה בהודאה שלו, אך ציין כי באחת הפעמים החוקר שחקר אותו עישן נרגילה תוך כדי חקירה וגם נתן לו לעשן מאותה נרגילה (עמ’ 160 ש’ 1-12).

לאחר מכן העיד, לבקשת בא-כוחו, כי החדר שבו הוא היה, היה קטן כל כך, כך שאפילו לא יכול היה לישון בו בצורה ישרה, תוך שהוסיף שהרגליים היו על הקיר וגם הראש. עוד ציין כי בכל רבע שעה היה מגיע סוהר שנותן לו מכה ברגל כדי להעיר אותו. כשנשאל לגודל התא, מסר כי הוא קצת יותר רחב מחופת העצורים בבית המשפט, אך צר יותר מצדדיו ולפי הערת בית המשפט מדובר בתא שרוחבו כשניים וחצי מטר ואורכו כמטר וחצי (עמ’ 160 ש’ 16 – עמ’ 161 ש’ 11).

נאשם 1 העיד כי לא פגש בעורך דין לפני שתי חקירותיו ביום שנעצר ואף לא למחרת (עמ’ 162 ש’ 1-4), בהמשך ציין כי חוקרי השב”כ הודיעו לו על זכות ההיוועצות אך אמרו לו שהוא יוכל לממש אותה רק לאחר החקירות (עמ’ 162 ש’ 14-27), וכשבא-כוחו הציג לפניו מסמך עליו הוא חתום, במסגרתו נמסר לו על זכותו להיוועץ בעורך דין, השיב כי: “החתימו אותי על מסמך אמר לי המסמך הזה לא יעזור לך, תרטיב אותו במים ותשתה את המים שלו” (עמ’ 162 ש’ 28-31).

כשנשאל על-ידי בא-כוחו מדוע במהלך חקירותיו החליט להודות בדברים שיוחסו לו, השיב “היו לחצים ומאיימים עלי ומקללים את אמא שלי. התייאשתי אני לא ידעתי מה לעשות אמרתי להם אני נשבע שלא עשיתי… התייאשתי אני לא ידעתי מה לעשות והתחלתי להודות בדברים. גם אם היה אומר לי אתה רצחת את נשיא המדינה אני אומר לו כן כדי לצאת מהחקירה מהלחץ” (עמ’ 163 ש’ 1-12).

כשנשאל מדוע לאורך כל חקירותיו המשטרה שמר על גרסה אחידה לפיה לא שרף את רכבם של המתלוננת ומתלונן 1 אבל שבחקירתו האחרונה במשטרה הודה ששרף את רכבו של מתלונן 1 וניסה לשרוף את רכבה של המתלוננת, השיב שעשה כן משום שאמרו לו שאם הוא יודה במשטרה יתנו לו לדבר עם אמא שלו (עמ’ 163 ש’ 13 – עמ’ 164 ש’ 4).

בהמשך העיד כי להבדיל מהדברים שמסר בהודאותיו, הוא למעשה רק ראה מה אנשים אחרים עשו באירוע, בעוד הוא עצמו ישב ולא עשה כלום (עמ’ 164 ש’ 18-20).

19. בחקירתו הנגדית של ב”כ המאשימה השיב תחילה שרק שני חוקרים קיללו אותו ואיימו עליו, אך מיד לאחר מכן, כשנשאל אם גם חוקרת השב”כ שהעידה איימה עליו, הוסיף כי גם היא איימה עליו “איומים רגילים” ולא איומים כמו ששני החוקרים איימו עליו שאמרו לו “נשלח אותך לעזה ואמרו לי שנגיד שאתה עבדת איתנו כמשתף פעולה ואמר לי שהוא יהרוס לי את החיים שלי ולא יתנו לי קצבת ביטוח לאומי ולא יתן לי לצאת לחו”ל”. כשנשאל מה הם ה”איומים הרגילים” שהחוקרת איימה עליו, השיב שאמרה לו שאם הוא לא יודה, יגיעו חוקרים אחרים ויקללו אותו (עמ’ 165 ש’ 9-22).

כשנשאל מדוע בחקירה הראשית לא העיד שהוא אוים שישללו לו קצבאות, השיב שאמר זאת (עמ’ 167 ש’ 12-15).

כשנשאל מדוע בתשובתו לכתב האישום כלל לא הזכיר שאיימו עליו, אלא דיבר על תקיפה ועינויים, השיב שהוא לא יודע מה זה מענה ושעורך הדין שלו באותה העת לא שאל אותו (עמ’ 168 ש’ 1-12).

כשנשאל אם מישהו הרביץ לו, השיב כי רק הפחידו אותו וכשנשאל מדוע אם כן טען בתשובתו לכתב האישום שהוא הותקף, שינה תשובתו והשיב שכן הרביצו לו (בא-כוח נאשם 1 התערב בדיון וטען שנאשם 1 העיד בחקירה הראשית שכל רבע שעה היה נכנס מישהו ומכה אותו ברגליים) (עמ’ 168 ש’ 13-30).

כשנשאל שוב מדוע בשום שלב קודם לא סיפר שחוקר הרביץ לו, השיב שהוא אמר זאת לעורך הדין שלו אבל הוא לא יודע מה עורך הדין אמר לבית המשפט, וכשנשאל כמה חוקרים הרביצו לו השיב שחוקר אחד, וכשהופנה למענה לכתב האישום בו ציין כי הוא הוכה על-ידי יותר מחוקר אחד, שינה תשובתו פעם נוספת והשיב כי על-ידי חוקר אחד והשאר על-ידי סוהרים (עמ’ 169 ש’ 3-15).

כשנשאל לגבי גודל התא, השיב לפתע כי אמרו לו שאם הוא יודה ייקחו אותו לבני הדודים שלו (בא-כוחו טען שהוא אמר שאם הוא יודה יחליפו לו את החדר), אך הנאשם מיד חזר והבהיר שהוא הודה וכרבע שעה לאחר החקירה לקחו אותו לבני הדודים שלו (עמ’ 170 ש’ 1-3).

כששב ונשאל מתי פגש בעורך דין לראשונה, השיב שכיומיים או שלושה לאחר שנעצר. כשעומת עם דברי עורך הדין שייצג אותו בהליך המעצר, בדיון הארכת המעצר הראשון, לפיו פגש בו כבר בערב מעצרו בשעה 20:00, שלל זאת, ובהמשך הוסיף כי הוא זוכר שהוא פגש בעורך דין בשעות הבוקר, אך בהמשך שב ושינה תשובתו, ולשאלת בית משפט הבהיר כי אף עורך דין לא פגש בו במעצר ואף עורך דין גם לא דיבר איתו במעצר. כשעומת עם כך שמסר מספר דקות קודם לכן שפגש בעורך דין יומיים או שלושה לאחר מעצרו, השיב תשובות לא ברורות, הוסיף כי הוא לא זוכר את עורך הדין שייצג אותו בזמן המעצר (עו”ד ראוף נאג’ר) והוסיף כי שוחח איתו כמה פעמים בטלפון אך לא ראה אותו.

בהמשך הבהיר בא-כוחו הנוכחי של נאשם 1 כי אין מחלוקת שדיוני הארכות המעצר היו בנוכחות נאשם 1 ועו”ד נאג’ר (עמ’ 170 ש’ 4 – עמ’ 171 ש’ 11).

כשנשאל מדוע לא מסר במהלך אחד משלושת דיוני הארכות המעצר שהכו אותו, איימו עליו, לא נתנו לו לאכול או שקשרו אותו, השיב שהוא מסר זאת לעורך הדין בטלפון והבהיר שהוא עצמו היה נוכח בדיונים באמצעות VC, אך הוא לא יודע מה עורך הדין עשה בבית המשפט.

כשהוטח בפניו שהוא שמע את הדיונים שהתקיימו בעניינו בהיוועדות החזותית וראה שעורך הדין שלו לא העלה את הטענות שלכאורה מסר לו על אודות כך שהוא הוכה ונשאל מדוע הוא עצמו לא פנה לבית המשפט בנסיבות אלו, השיב שתמיד הוא רצה לדבר אך אמרו לו לחכות. כשנשאל מי אמר לו לחכות, השיב שהוא לא זוכר (עמ’ 171 ש’ 12 – עמ’ 173 ש’ 11).

כשנשאל מדוע לא מסר במענה שהוא היה אזוק ידיים ורגליים משך שעות חקירה רבות, השיב שהוא חיכה לומר זאת בעצמו במהלך המשפט (עמ’ 173 ש’ 28-31), וכשנשאל מדוע עורך הדין שייצג אותו בזמן המענה (עו”ד סמיר אבו עאבד) לא אמר זאת במהלך התשובה לכתב האישום, השיב כי זה לא היה מסביר לו מה קורה בדיון ורק היה מעדכן אותו שצפוי להתקיים עוד דיון (עמ’ 174 ש’ 1-6).

כשנשאל מי היה החוקר שאמר לו לשים את טופס הזכויות עליו חתם במים, השיב שהוא לא יודע מה שמו ושאם יראה אותו הוא ידע, אך כשעומת כי המסמך נחתם בפני החוקרת המכונה איה, השיב תחילה שהוא לא יודע, אך בהמשך שינה גרסה וטען שאכן איה החתימה אותו על המסמך הזה אבל מי שאמר לו את הדברים היה חוקר אחר (עמ’ 174 ש’ 7-29).

נאשם 1 חזר על כך שהודה בפני חוקרי השב”כ והמשטרה בשל הלחץ שבו הוא היה וטען כי הוא שיקר בחקירות אלה (עמ’ 175 ש’ 4-24), וכשנשאל כיצד ניתן לסמוך עליו שבמהלך עדותו בבית המשפט הוא לא ישקר, השיב: “כי אם אני לא הייתי אומר ככה בשב”כ אני הייתי נשאר יושב על הכיסא 10 שעות בלי אוכל ובלי סיגריות” (עמ’ 176 ש’ 5-8).

כשנשאל האם אמר למי מעורכי הדין שלו שהרביצו לו או איימו עליו, השיב תחילה “איזה עורך דין?”, בהמשך, כשנשאל לגבי עורך הדין שייצג אותו בשלב מעצר הימים (עו”ד נאג’ר), השיב כי תחילה חשב שהוא בכלל תובע עת שוחח איתו בטלפון, אך בהמשך הוסיף כי אמר לו שלוחצים עליו ועו”ד נאג’ר אמר לו לסבול ולהמתין (עמ’ 176 ש’ 26).

בהמשך, נשאל שוב האם סיפר לעורך דין זה שמאיימים עליו, מרביצים לו ולוחצים עליו, השיב שאמר לו והוא אמר לו להחזיק יומיים שלושה ושהוא ישתחרר. בשלב זה, נשאל שוב מדוע עו”ד נאג’ר לא אמר שום דבר בעניין זה במהלך הדיון והנאשם השיב שהוא לא יודע, ולאחר מכן, כשבית המשפט הפנה תשומת לבו לכך שעו”ד נאג’ר מסר שהוא נפגש איתו, שינה נאשם 1 גרסתו ואישר לפתע שהוא פגש את עו”ד נאג’ר, בשעות הבוקר, יום לאחר שנעצר.

כשנשאל האם סיפר לעורך הדין השני שלו, עו”ד אבו עאבד, שאיימו עליו והרביצו לו, השיב שאמר לו, וכשנשאל מדוע אם כן לא נעשתה פנייה למח”ש או לגוף שאחראי על השב”כ על אודות כך שהוא הוכה ואוים בחקירות, השיב שבגלל הדבר הזה הוא החליף את עו”ד אבו עאבד (עמ’ 176 ש’ 27 – עמ’ 177 ש’ 28).

כשנשאל כיצד ידע לתת פרטים של שמות משתתפים וכיוצ”ב פרטים במהלך הודאותיו אם לא השתתף באירועים, השיב שהוא צפה בחקירות ואמר סתם דברים והפליל סתם אחרים (עמ’ 178 ש’ 1-7).

בהמשך, כשהתבקש להתייחס לנוכחותם ומעורבותם של יתר הנאשמים, אישר כי ראה את חלקם, ובהמשך הוסיף “מה את רוצה ממני אני אספר על האנשים עושה לי סכסוך עם האנשים? … לא לא לא אני לא עונה יותר אתה עושה לי סכסוך עם אנשים” (עמ’ 179 ש’ 3-7).

בהמשך אישר שראה את האירוע עם המתלוננת, לרבות את שריפת רכבה, אך אמר שהוא לא מתכוון לתת שמות (עמ’ 179 ש’ 12-30). לעומת זאת, טען שהוא לא ראה את האירוע עם מתלונן 1, אך מיד לאחר מכן שינה גרסתו ואמר שהוא כן ראה את האירוע אך הוא לא רוצה לומר שמות (עמ’ 179 ש’ 31 – עמ’ 180 ש’ 7).

נאשם 1 אף הוסיף כי ראה את רכבו של מתלונן 2עומד “וכולו שבור”, אך הוא לא יודע מי היה שם וחזר ואישר כי ראה את שלושת הרכבים הקשורים באירועים שהוזכרו (עמ’ 180 ש’ 8-11).

בהמשך הוסיף כי יש לו סכסוך עם נאשמים 2 ו-5, במסגרת סכסוך משפחתי רחב ואף אישר שהוא ונאשמים 2 ו-5 הם בני דודים (עמ’ 183 ש’ 2-3).

נאשם 1 חזר על כך שהיה מוכן להודות אפילו ברצח “ראש העיר” אם היו אומרים לו להודות בכך כדי לאכול, לעשן או לדבר עם אמא שלו (עמ’ 183 ש’ 15-18).

באשר לחקירתו הראשונה בשב”כ, אישר שהרוש מסר לו שיש לו זכות להיוועץ בעורך דין, אך הוסיף כי הוא רצה לצלצל לעורך דין, אולם נאמר לו שיוכל לעשות זאת רק לאחר החקירה (עמ’ 184 ש’ 17-20).

כשנשאל האם בחקירה זו, שהתקיימה עוד בתחנת משטרת העיירות, הרוש עשה לו משהו, קילל אותו או איים עליו, השיב שכן ומסר שמההתחלה הוא צעק עליו וקילל אותו. כשעומת עם כך שבתחילת החקירה הוא הכחיש מעורבות באירועים, השיב שהוא לא הכחיש והוסיף שהוא התחיל לצעוק עליו שהוא בביטחון של המדינה ושהוא אמר לו “אתה שרפת צמיגים? אמרתי לו שכן”. בהמשך עומת עם כך שהוא כלל לא שרף צמיגים (עמ’ 184 ש’ 21 – עמ’ 185 ש’ 6).

נאשם 1 אישר את טענת הפרקליט כי בחקירה זו הוא הכחיש את טענות החוקר שהוא זרק אבנים ושרף רכבים, וכשעומת עם כך שלנוכח הכחשותיו ניתן להבין שלא הלחיצו אותו בחקירה זו, השיב שרק לאחר שהפעילו עליו לחץ הוא התחיל להודות (עמ’ 186 ש’ 7-28).

כשעומת עם כך שהחוקר הסביר לו שחשוב שהוא יאמר את האמת והוא בתגובה אמר לחוקר שהוא מבקש לעשן סיגריה ולחשוב על זה, השיב שהחוקר אמר לו שהם הוא יודה הוא יתן לו לעשן (עמ’ 186 ש’ 29 – עמ’ 187 ש’ 7).

כשעומת עם כך שהודה בשריפת רכבה של המתלוננת ובזריקת אבנים, השיב “אני יושב על כיסא 8 שעות אני יושב ככה, אני אומר לו תן לי לעשן, תן לי לאכול, תן לי לשתות. הוא אמר לי תגיד אתה עשית ככה אני אתן לך אוכל. אתן לך לשתות. אחרי 8 שעות הוא אמר לי תודה אם אתה מודה אני לוקח אותך לש”ג אצלנו ולקח אותנו ועישנו מאותה נרגילה אני והוא והביא לי וופלים” (עמ’ 188 ש’ 4-19).

בהמשך הוסיף כי כל הפרטים מסר לו החוקר והוא אישר אותם לאור הלחץ שהופעל עליו (עמ’ 188 ש’ 24-28).

בהמשך, העיד כי ראה את נאשמים 2 ו-5 זורקים אבנים לעבר רכבה של המתלוננת, אך הוא עצמו לא עשה כן (עמ’ 189 ש’ 20-23).

כשעומת עם סרטון שבו נראה אדם מנסה להצית את פיית הדלק של רכב לבן (הרכב של המתלוננת), סרטון שגם הוצג לו בחקירה בה אישר כי הוא האדם שנצפה בסרטון, השיב שזה לא הוא וכשנשאל מדוע אם כן מסר בחקירותיו בשב”כ ובמשטרה שזה הוא, השיב “אמרתי לא אני הוא אומר זה אתה, זה אתה אמרתי לו בסדר, זה אני. תרשום זה אני” (עמ’ 191 ש’ 2 -17).

כשעומת עם כך שגם במהלך חקירתו במשטרה אישר שזה הוא שנצפה בסרטון, השיב שבחקירתו במשטרה אמרו לו שאם לא ישתף פעולה יחזירו אותו לשב”כ (עמ’ 191 ש’ 21-24).

כשעומת עם כך שגם מעורבים אחרים גילו אותו בסרטון, השיב “יגידו מה שהם רוצים” (עמ’ 192 ש’ 11-18).

באופן דומה, השיב כשעומת עם כך שחלק מאחרים שהיו בסרטון לא נמצאים איתו בסכסוך (עמ’ 192 ש’ 19-32).

כשעומת עם כך שהסרטון שאליו הוא הופנה, ובו על-פי הטענה הוא נצפה מנסה להצית את רכבה של המתלוננת, נתפס בטלפון הנייד שלו, השיב תחילה שהוא זה שצילם את זה או אולי ראה את זה ב”טיק טוק”, אך כשעומת עם כך שמכיוון שהוא זה שנצפה בסרטון לא ייתכן שהוא זה שצילם את הסרטון, עמד על דעתו שיש סרטון אחד שהוא צילם ויש סרטון אחד שהוריד מה”טיק טוק”. כשנשאל מדוע שמר את הסרטון בטלפון שלו, השיב “סתם ככה” (עמ’ 193 ש’ 1-19).

כשעומת עם כך שבחקירה הוא זיהה בסרטון אדם נוסף בשם זכריה, השיב תחילה שהוא דיבר על אנשים שהוא כלל לא מכיר אותם. כשעומת עם כך שהוא גם זיהה את אותו זכריה במסדר תמונות, אישר הדבר, וכשעומת עם כך שאותו זכריה אכן זיהה את עצמו כמי שנראה בסרטון באזור האירוע, אישר לפתע שהוא מכיר את אותו זכריה, ושזכריה אכן היה באירוע, אף שהוסיף בהמשך שמדובר בזכריה אחר (עמ’ 193 ש’ 30 – עמ’ 194 ש’ 28.

בהמשך אישר כי בסרטון נצפה גם נאשם 4, אותו זיהה בחקירה, אך סירב לומר מה הוא עשה (עמ’ 196 ש’ 1-18).

ביחס לחקירה השנייה בשב”כ אישר שחתם על דף הזכויות בפני איה (עמ’ 196 ש’ 19 – עמ’ 197 ש’ 3). נאשם 1 עומת עם כך שבחקירה זו, שנערכה ביום מעצרו (17.08 בשעה 20:45), הוא מסר לחוקרת שהוא כבר נפגש עם עורך הדין שלו, וזאת בניגוד לדבריו בעדות קודם לכן. נאשם 1 השתהה במתן תשובה ביחס לכך, ובהמשך שלל האמור בזכ”ד וחזר על כך שראה את עורך דינו רק בחלוף יומיים או שלושה מאז נעצר.

בחקירה זו עומת נאשם 1 עם דברים שהוא נשמע אומר בסרטון שהוצג לו קודם לכן ולפיהם “…צריך לקדם את הרכב כדי לשרוף אותו, אל תחשבו פעמיים, תזרקו אבנים”.

נאשם 1 נשאל האם דבריו בחקירה, לפיהם אמר את הדברים האלו באירוע מתוך התרברבות, ואישר כי “נכון אני אמרתי אבל אני לא התכוונתי שישרפו את הרכב, סתם אני אמרתי. סתם”. כשנשאל האם בדבריו אלו ביקש לעודד את האחרים, שינה את גרסתו ואמר שהוא לא אמר את הדברים: “אני אמרתי לך זה סתם יעני… אני אמרתי את הדברים אבל לא ברצינות זה שטויות” (עמ’ 197 ש’ 31 – עמ’ 198 ש’ 22).

בהמשך חזר על כך שאמר את הדברים בשטח אבל זה היה בצחוק וכבר לאחר ששרפו את כלי הרכב (עמ’ 199 ש’ 1-6).

בהמשך, כשהופנה לכך שזרק אבן על רכב של בחור מרהט ופגע לו בשמשה, השיב שזה לא הוא שזרק, אלא ילד קטן זרק והוא רק היה מוכן לומר שזה הוא זרק ואף היה מוכן לשלם על הנזק שנגרם לאותו בחור, זאת למרות שהוא כלל לא מכיר את הילד (עמ’ 199 ש’ 16-29).

נאשם 1 התייחס לאירוע עם מתלונן 1 ומסר שהוא לא ראה מי הרביץ לו, אך כן ראה שסגרו עליו את הרכב שלו ושמתלונן 1 היה שיכור ושהוא היה בסכנת חיים ולכן הוא הוציא אותו משם ועזר לו להגיע לתחנת דלק (עמ’ 199 ש’ 30 – עמ’ 200 ש’ 9).

כשעומת עם כך שבחקירתו מסר מי הרביץ למתלונן 1 ואף הפליל חלק מהנאשמים, חזר על כך שהפרקליט עושה לו סכסוכים (עמ’ 200 ש’ 18-30).

כשעומת עם כך שהוא עזר למתלונן 1 כי הוא הבין שהוא לא יהודי, השיב שגם אם היה מדובר ביהודי היה עוזר לו ובהמשך הוסיף שאם היה יודע שהמתלוננת היא יהודיה, לא היה מאפשר לאחרים לזרוק אבנים (עמ’ 201 ש’ 12-23).

כשנשאל האם הוא ידע שהאנשים במקום מבקשים לזרוק אבנים דווקא על כלי רכב שנהוגים על-ידי יהודים, השיב שלא, שהוא ידע שזורקים על כל רכב (עמ’ 201 ש’ 32 – עמ’ 202 ש’ 1).

בחקירתו הראשונה במשטרה (ת/61 מיום 18.08.2022, יום לאחר שנעצר) החוקר אונסי הודיע לו על זכותו להיוועץ ונאשם 1 מסר שהבין את זכויותיו והשיב שאתמול שוחח עם עורך הדין שלו. כשעומת עם טענתו שלא פגש בעורך הדין ביום מעצרו, חזר על כך שהוא פגש בעורך הדין רק ביום השני או השלישי למעצרו. כשעומת עם כך שבחקירתו במשטרה לא לחצו עליו ובכל זאת חזר על הודאתו, השיב שאם הוא לא היה מודה במשטרה היו מחזירים אותו לשב”כ וללחץ שם כפי שעשו לו (עמ’ 202 ש’ 23 – עמ’ 203 ש’ 17).

כשעומת עם כך שבחקירתו במשטרה דווקא הרחיב ופירט יותר ממה שמסר בחקירתו הקודמת בשב”כ, למשל עניין גודל האבן אותה פירט בחקירתו במשטרה כגדול כף ידו, פרט שלא נמצא בחקירתו הקודמת בשב”כ, השיב שכשהשוטר חקר אותו הוא לא יודע מה הוא דיבר מכיוון שהוא יצא מהשב”כ הוא היה בלחץ ומיואש (עמ’ 204 ש’ 25-32).

כשעומת עם כך שלא היה בלחץ בחקירתו הראשונה במשטרה מכיוון שהוא גם יצא לדיון בהארכת מעצר בבית המשפט ואף שתה כוס תה במהלכה, חזר על כך שהיה לחוץ (עמ’ 205 ש’ 1-8).

בהמשך, כשעומת עם כך שמסר בחקירתו הראשונה במשטרה מהיכן זרק אבנים, השיב לטמבון, המכסה והשמשה הקדמית, פרטים שגם אותם לא מסר בחקירתו הקודמת בשב”כ, אישר שאכן לא מסר פרטים אלה בשב”כ, אך גם במשטרה הם אמרו לו “אתה עשית ככה וככה” ואם הוא היה שולל זאת, אז היו חוזרים איתו על אותה שאלה ולא מאפשרים לו לעשן עד אשר היה מסיים את החקירה (עמ’ 205 ש’ 9-16).

כשנשאל מדוע חתם על החקירה שנכתבה בשפה הערבית, אם היו רשומים בה דברים לא נכונים, השיב שהוא זוכר שהוא חתם על מסמכים שכותבים בעברית ולא בערבית.

כשהופנה לחקירתו הכתובה בערבית, השיב לפתע שהחוקר כלל לא אפשר לו לקרוא את החקירה ושאם היה נותן לו לקרוא הוא לא היה חותם, אך גם הוסיף כי על כל מסמך שהביאו לו לחתום, הן בשב”כ והן במשטרה, הוא חתם (עמ’ 206 ש’ 5-25).

כשעומת בהמשך עם כך שאחרים, לרבות נאשם 2, הפלילו אותו בזריקת אבנים על הרכב מתלונן 1, השיב “זה לא מעניין אותי מה הם אומרים, אולי הם רוצים לתפור לי תיק” (עמ’ 207 ש’ 1-6).

נאשם 1 העיד כי במהלך חקירותיו במשטרה הונחו בפני חוקרי המשטרה חקירותיו בשב”כ, אך הוא עצמו לא הסתכל בהן אבל הוסיף שחוקרי המשטרה אמרו לו שהוא מחויב לומר בחקירה במשטרה את מה שהוא אמר בחקירה בשב”כ (עמ’ 209 ש’ 17-31).

בהמשך חזר על כך שאיפשרו לו להיפגש עם בן דודיו במהלך החקירה (הנאשמים) וזאת כרבע שעה לאחר שהודה במיוחס לו ואף הוסיף כי אמר לבני דודיו לומר בחקירות מה שהם רוצים לאחר שאלה מסרו לו שהם דיברו עליו בחקירות (עמ’ 210 ש’ 25 – עמ’ 211 ש’ 8).

כשעומת עם כך שבחקירתו הנוספת בשב”כ מיום 18.08 בשעה 22:00 הוא אמר שלא סיפר תחילה את כל האמת משום שחשד מעונש, השיב תחילה שהוא לא פחד מעונש, אך בהמשך מסר כשאמר שהוא פחד מעונש הוא התכוון ל”עונש” של השב”כ, כלומר “שהוא ישלח את אמא שלי לעזה. כשעומת עם כך שאין בתשובה זו היגיון משום שאם חשש מעונש של השב”כ היה מצופה שמלכתחילה יספר את כל הדברים, חזר על כך שהוא ישב שעות בחקירה בלי אוכל, בלי לעשן ואיימו עליו והוא היה מוכן לקחת על עצמו את הכל רק שיעזבו אותו (עמ’ 213 ש’ 7 – עמ’ 214 ש’ 4).

בהמשך, אישר שנאשם 4 הוא זה ששרף את האוטו כפי שמסר בחקירתו, אך הוא עצמו לא היה מעורב בשריפת האוטו בניגוד למה שמסר בחקירה (עמ’ 214 ש’ 14-28).

נאשם 1 הודה בהמשך העדות כי כל מה שמסר כנגד הנאשמים האחרים בתיק במהלך חקירתם במשטרה היה אמת, בעוד שמה שהוא אמר לגבי עצמו זה שקר (עמ’ 218 ש’ 18-62).

כשנשאל לפשר הבדל זה, השיב שכשלחצו עליו הוא התחיל להפליל עצמו בתיקים שלא שייך אליהם (עמ’ 219 ש’ 1-8).

כשנשאל מדוע בסוף חקירתו זו הוא התנצל בפני החוקר, הוסיף שזו פעם ראשונה שהוא בחקירה ביטחונית ומקווה שהמדינה והמתלוננת יסלחו לו אם אכן לא עשה כלום, השיב שהוא הצטער על כך שראה את הילדים זורקים אבנים לעבר רכבה של המתלוננת ולא עצר אותם (עמ’ 2019 ש’ 20-27).

כשעומת עם כך שהוא כתב לאחותו פעמיים שהוא זה ששרף את כלי הרכב, השיב שכתב לה כך כדי לעשות עליה רושם (עמ’ 220 ש’ 23-29).

כשנשאל האם גם לאחותו הוא משקר, השיב שסתם אמר לאחותו כך (עמ’ 221 ש’ 1-6).

כשנשאל על אודות צירוף המקרים בין כך שאחרים טוענים שהוא זה ששרף את הרכב ובין כך שהוא מסר לאחותו שהוא זה ששרף את הרכב, לא ידע לענות על כך וחזר על כך שלא שרף את כלי הרכבים (עמ’ 221 ש’ 9-23).

בהמשך אישר שהיה עצבני באותו יום מכיוון ש”אני ראיתי באינסטגרם סרטון שהיהודים מרביצים לבחורה באוניברסיטה…הרביצו למישהי ערביה. זה הסרטון שמעצבן…” (עמ’ 221 ש’ 31 – עמ’ 222 ש’ 7). בהמשך התקשה לתת תשובה ברורה האם צפה באותו סרטון בבוקר האירועים מושא כתב האישום (עמ’ 222 ש’ 8-18).

כשעומת עם כך שבחקירתו במשטרה מיום 25.08 (ת/82) הוא שוחח עם עורך הדין שלו בטלפון וגם לאחר שיחה זו הוא הודה בהצתת רכבו של מתלונן 1, השיב כי את זה הוא אמר בחקירה בשב”כ, ואולם כשהפרקליט חזר על כך שהדברים נאמרו בחקירה במשטרה, לפתע מסר שהוא הודה בדברים אלה רק לאחר שאמרו לו שהם הוא יודה בהם הוא יוכל לדבר איתו (עמ’ 222 ש’ 29 – עמ’ 223 ש’ 18).

20. בחקירתו הנגדית של ב”כ נאשמים 3 ו-4 טען נאשם 1 כי הוא לא יודע מה זה אידיאולוגיה (עמ’ 225 ש’ 14-15), כי אף פעם לא היה במסגד אל אקצה (עמ’ 225 ש’ 24-25), כי לא חשב להגן על מסגד אל אקצה בדרך של פגיעה באנשים (עמ’ 225 ש’ 26-29) וכי בעבר לא היה מעורב בהפגנה כלשהי (עמ’ 225 ש’ 30-33).

נאשם 1 חזר על כך כי ראה את נאשמים 3 ו-4 משליכים אבנים על כלי רכב (עמ’ 226 ש’ 8-19), ובהמשך הבהיר, ביחס לאירוע עם מתלונן 1, כי האבנים נזרקו רק כשהרכב היה ריק מאנשים (עמ’ 227 ש’ 15-19).

ביחס לאירוע עם מתלונן 2, הוסיף כי “אני לא ראיתי שהיהודי ירד זרקו אבנים והוא היה בפנים. ש: אתה ראית מי זרק אבנים על הרכב הזה? ת: אני יודע שאומר (נאשם 3, י’ ל’) זרק אבן גדולה. ש: למה אתה יודע כי אתה ראית או כי אמרו לך שזרק? ת: לא, אני ראיתי אותו. ש: אתה ראית אותו? ת: כן” (עמ’ 228 ש’ 2-10).

בהמשך הבהיר כי מדובר באבן בגודל של כ-15 ס”מ, שהוא השליך את האבן על השמשה של המושב שליד הנהג וכן שאבן נכנסה לתוך הרכב. כן הבהיר שחסן (נאשם 4, י’ ל’) זרק אבנים קטנות (עמ’ 228 ש’ 11-20).

בחקירה חוזרת מסר כי הוא לא היה מקבל את פרוטוקול הדיונים של הארכות המעצר ובהם השתתף בהיוועדות חזותית והשיב לבא-כוחו כי לא עורך הדין שלו, לא השוטר ולא השופט פנו אליו וביקשו ממנו לדבר (עמ’ 229 ש’ 1-13).

בהמשך התייחס למערכת היחסים שהייתה לו עם עורך הדין השני שלו, עו”ד אבו עבאד, ומסר שהוא לא דיבר איתו על התיק ולא היה מסביר לו מה קורה בדיון ורק היה מעדכן אותו בדבר מועדי הדיון (עמ’ 229 ש’ 22 – עמ’ 230 ש’ 6).

יוער, כי בא-כוחו הנוכחי של נאשם נשאל האם יש טענה של כשל ייצוג וזה השיב שהוא לא טוען שום טענה בעניין (עמ’ 230 ש’ 7-8).

בהמשך נאשם 1 הבהיר, לשאלת בא-כוחו, כי לפני חקירותיו בשב”כ הוא לא התייעץ עם עורך דין, אך לפני חקירותיו במשטרה נתנו לו פעמיים להתייעץ עם עורך דין אך באחת הפעמים עורך הדין לא ענה (עמ’ 230 ש’ 11-16).

21. השוואת טענת הזוטא שהעלה נאשם 1 במסגרת עדותו לזו אשר העלה בתשובתו לכתב האישום מלמדת על פערים של ממש שיש בין שתי אלו.

כך, בתשובתו לכתב האישום העלה טענות לפיהן הוא הותקף פיזית בדחיפות ובהפלות, היה בבידוד תקופה ארוכה, לא ישן בלילות, עבר עינוי וזכויותיו לפי חוק המעצרים נפגעו. בתשובתו לכתב האישום לא פירט אילו זכויות לפי חוק המעצרים נפגעו למעט הרכיבים שהוזכרו קודם לכן.

לעומת זאת, בעדותו מסר דברים נוספים שלא היה להם כל זכר בתשובה לכתב האישום. כך למשל, ציין כי ישב בחקירה 8 שעות בחקירה קשור בידיים. כך למשל, ציין כי במהלך החקירה “הידיים קשורות מאחורה ורגליים”.

כך למשל, ציין כי החוקר “קילל אותי”.

כך למשל, ציין כי “איים עלי שישלח את אמא שלי לעזה ויהרוס לי את החיים”.

כך למשל, ציין כי “הוא התקשר לאבא שלי והוא אמר לי שהוא יתקשר לאבא שלי והוא יגיד לו שאני עובד איתם משתף פעולה איתם”. לכל רכיבים אלה של התנהלות קלוקלת בחקירה אליהם התייחס נאשם 1 בעדותו אין כאמור כל זכר בתשובה לכתב האישום.

בהמשך עדותו ציין גם כי “לא אכלתי לא שתיתי ולא עישנתי”, וכן ש”אם אני רוצה לאכול אני חייב להודות משהו כדי שיתן לי אם אני לא מודה הוא לא נותן לי לא אוכל ולא סיגריות כלום”, טענות שאף הן לא מצאו את מקומן במסגרת טענת הזוטא שמסר בתשובתו לכתב האישום.

טענה נוספת שהעלה בעדותו קשורה לאלימות ולפיה בכל רבע שעה היה מגיע סוהר שנותן לו מכה ברגל כדי להעיר אותו. גם לטענה זו לא היה זכר בטענת הזוטא שהעלה במסגרת תשובתו לכתב האישום.

לא למותר לציין, כי בתשובתו לכתב האישום הבהיר, לשאלת בית המשפט, כי האלימות הפיזית שננקטה כלפיו הייתה בצורה של תקיפות והפלות, בעוד שבעדותו מסר כאמור על מכות שקיבל ברגליים מסוהרים.

22. מעבר לסתירות הקיימות בין תשובתו לכתב האישום לבין עדותו ביחס לרכיבי הפסול במסגרת טענות הזוטא שהעלה נאשם 1, נראה כי גם במסגרת עדותו שינה זה פעם אחר פעם את גרסאותיו. כך למשל, השיב תחילה שרק שני חוקרים קיללו אותו ואיימו עליו, אך מיד לאחר מכן, כשנשאל אם גם חוקרת השב”כ שהעידה איימה עליו, הוסיף כי גם היא איימה עליו. שוב, לא יהיה זה למותר להזכיר כי בתשובתו לכתב האישום כלל לא הזכיר איומים וקללות מצד החוקרים. אף מבחינת אופי האיומים חלו שינויים במהלך עדותו. כך בחקירתו הראשית ציין כי החוקר “איים עלי שישלח את אמא שלי לעזה ויהרוס לי את החיים” וכן שהוא “הוא התקשר לאבא שלי והוא אמר לי שהוא יתקשר לאבא שלי והוא יגיד לו שאני עובד איתם משתף פעולה איתם” אך בחקירתו הנגדית לפתע הוסיף כי אמרו לו בין היתר ש”… ולא יתנו לי קצבת ביטוח לאומי ולא יתן לי לצאת לחו”ל”.

אף באשר לאלימות הפיזית שלכאורה ננקטה כלפיו גרסתו של נאשם 1 לא הייתה אחידה. כך, כשנשאל על-ידי ב”כ המאשימה אם מישהו הרביץ לו, השיב כי רק הפחידו אותו וכשנשאל מדוע אם כן טען בתשובתו לכתב האישום שהוא הותקף, שינה תשובתו והשיב שכן הרביצו לו. כשנשאל שוב מדוע בשום שלב קודם לא סיפר שחוקר הרביץ לו, השיב שהוא אמר זאת לעורך הדין שלו אבל הוא לא יודע מה עורך הדין אמר לבית המשפט, וכשנשאל כמה חוקרים הרביצו לו השיב שחוקר אחד. כשעומת עם תשובתו לכתב האישום במסגרתה נמסר כי הוא הוכה על-ידי יותר מחוקר אחד, שינה תשובתו פעם נוספת והשיב כי הוכה על-ידי חוקר אחד ובשאר המקרים על-ידי סוהרים.

23. אם לא די בכך שגרסתו של נאשם 1 לעניין טענות הזוטא היא כבושה, מתפתחת ורצופת סתירות פנימיות, אזי שיש לתת את הדעת גם לכך שזו נעדרת תימוכין בראיות ואף חסרת היגיון. נאשם 1 התקשה להסביר במהלך עדותו מדוע לאורך כל חקירותיו לא העלה כל טענה בדבר תנאי חקירתו או תנאי מעצרו, לא בפני החוקרים השונים שחקרו אותו, לא בפני עורכי הדין השונים שייצגו אותו ואף לא בפני בית המשפט בעת דיוני הארכות המעצר.

תשובותיו של נאשם 1 בהתייחס לתמיהות אלו היו לא משכנעות בלשון המעטה ואף בהן נפלו סתירות כאשר לעיתים טען כי לא מסר לבאי-כוחו פרטים ולעיתים טען שכן מסר להם פרטים, אך לא ידע להסביר מדוע אלו לא עשו עם הפרטים שמסר להם על אודות התנאים בהם הוא נחקר ומוחזק מאומה.

עיון ב-ת/120, פרוטוקול דיון הארכת מעצר הימים מיום 18.08.2021, מלמד כי נאשם 1 דיבר עם בית המשפט, כשמסר לפרוטוקול שהוא מעוניין להיות מיוצג בדיון זה.

לא זו אף זו, ב”כ נאשם 1 באותה העת, עו”ד נאג’ר, מסר שאין צורך להיעתר למלוא הבקשה להארכת המעצר, בין היתר משום ש “המשיב משתף פעולה, הטיחו בפניו סרטונים ותמונות… המשיב הודה בחלק מהעבירות ולקח אחריות, אמר זה כן עשיתי, זה לא עשיתי, וזה מראה על מהימנות, אדם שמשקר אומר הכל לא עשיתי” (עמ’ 3 ש’ 30-33 לפרוטוקול במ”י 43217-08-21).

מן האמור עולה כי עורך הדין נאג’ר שוחח עם נאשם 1 על שאירע בחקירותיו הראשונות, זה עדכן אותו בתוכן החקירות ובגרסתו, במה הודה ובמה לא הודה, וזה לא מסר כל תלונה או טרוניה ביחס להתנהלות החוקרים השונים במהלך החקירות עד לאותה העת, או ביחס לתנאי מעצרו.

חזקה על עורך הדין נאג’ר שהיה מעלה את טענות נאשם 1 בדבר הפגיעה הקשה בזכויותיו הנטענות היום, לו אכן אלו היו מדווחות לו. ואם אלו לא דווחו לו על-ידי נאשם 1, יש לתמוה מדוע, וזאת כזכור כאשר עו”ד נאג’ר דווקא ידע לספר, מפי נאשם 1, כי בחר להודות בחלק מן הדברים שיוחסו לו וחלק מן הדברים בחר שלא להודות.

אף בדיון הארכת המעצר השני, מיום 24.08.2021 (ת/121), מסר ב”כ הנאשם דאז, עו”ד נאג’ר, כי ניתנה לו הזדמנות לשוחח עם נאשם 1 לפני הדיון והוא שוחח איתו ואף עולה שנאשם 1 דיבר לפרוטוקול לעניין קיום הדיון בהיוועדות. גם בדיון זה, ב”כ נאשם 1, חרף כך ששוחח עם נאשם 1 לפני הדיון, לא העלה כל טענה ביחס לפגיעה בזכויותיו של נאשם 1. נהפוך הוא, זה ציין לפרוטוקול כי מאז הארכת המעצר הקודמת נאשם 1 “נחקר מספר רב של חקירות, הוא משתף פעולה, הוא מוסר גרסה, הוא רשם להם ישירות את הקוד לנייד ופתח להם את הטלפון, הוטחו מספר רב של ראיות והוא קושר את עצמו ולוקח חלק מהאירועים אולם לא על כל העבירות וזה מראה על מהימנות” (עמ’ 7 ש’ 10-12).

יצוין כי בדיון זה ב”כ נאשם 1 דאז דווקא העלה טענה ביחס למצבו של נאשם 1, אך כזו אשר לא קשורה לאיזו מן הטענות שאותן הוא מעלה עתה במסגרת טענת הזוטא. ב”כ נאשם 1 התייחס בדיון למצבו הרפואי של נאשם 1 אשר עבר פגיעת ראש בעבר וכן לכך שהוא מטופל פסיכיאטרית (טענה שלא נטענה ולמצער פותחה במהלך שמיעת המשפט).

הנה כי כן, ב”כ נאשם 1 דאז ידע גם ידע להעלות טענות הקשורות במצבו של נאשם 1, ולו אכן היה מקבל דיווח על כך שנאשם 1 מוכה בחקירה או מאוים או שלא מאפשרים לו לישון, לאכול וכיוצ”ב, טענות חזקה שהיה מעלה זאת בדיון.

אף בדיון הנוסף של הארכת המעצר, מיום 29.08.2021, (ת/122), לא העלה ב”כ נאשם 1 כל טענה בדבר הפגיעה בזכויות נאשם 1. נהפוך הוא, במסגרת דיון זה ניתנה הסכמה להארכת המעצר כמבוקש. גם נאשם 1, שדבריו לפרוטוקול לעניין הסכמתו להשתתפות בדיון בהיוועדות חזותית נרשמו, לא העלה כל טענה.

לא יהיה זה למותר לציין, כי נאשם 1 לא מסר חלק ניכר מהטענות שאותן הוא טוען עתה, גם לא לעורך הדין שהחליף את עורך דין נאג’ר, עורך דין סמיר אבו עבאד, כפי שהדבר משתקף בתשובה לכתב האישום.

טענות נאשם 1 ביחס לעורכי הדין שלו לפיהן הוא לא דיבר איתם, לא פגש אותם ולא הכיר אותם נעדרות תימוכין, ועל פניו נעדרות כל היגיון שהרי אלו טענו טענות בדיונים המשפטיים לגוף העניין מן הסתם לאחר שקיבלו את גרסתו באשר למה שהתרחש בחקירות.

מן הצד השני, כזכור, נאשם 1 מסר בחלק מתשובותיו כי דווקא כן מסר לעורכי הדין הקודמים שלו את שאירע לו בחקירות ואין הוא יודע מדוע אלו לא העלו את גרסתו במהלך דיוני הארכות המעצר או בזמן התשובה לכתב האישום או במהלך חקירת העדים הרלוונטיים.

אם כך הם פני הדברים, ואכן מסר נאשם 1 את דבריו אלו לעורכי הדין הקודמים שלו, היה מצופה כי נאשם 1 היה מזמן את עורכי הדין הקודמים שלו לעדות ומנסה להוכיח טענתו זו, היינו שמסר להם את רכיבי הפגיעה השונים להם הוא טוען כיום. משלא עשה כן, חזקה שאלו לא היו תומכים בטענותיו.

24. את טענות הזוטא של נאשם 1 יש לדחות לא רק בשל הסתירות המרובות הקיימות בעניינן, ולא רק בשל התמיהות העולות ביחס לעיתוי העלאתן או ביחס לכך שעורכי הדין הקודמים שלו כלל לא הכירו אותן או הכירו אותן באופן חלקי, כי אם גם בשל כך שהודאותיו של נאשם 1, כפי שעוד יפורט להלן, נראות כאותנטיות ובעלות אחיזה בחומר ראיות נוסף ואחר. זה ידע לספר על האירועים השונים לפרטי פרטים, הודאותיו נתמכות בהודאות של מעורבים אחרים ואף בראיות נוספות דוגמת סרטון בו הוא זיהה את עצמו באירוע (ת/117) או בהתכתבות עם אחותו (נספח ל- ת/68) במסגרתה הודה בפניה שהוא זה ששרף את כלי הרכב. הסבריו של הנאשם לעניין הודאה זו בפני האחות, לפיהם התוודה בפניה כדי לעשות עליה רושם נראים תמוהים ולא משכנעים, מה עוד שאנו יודעים כי להודאתו זו נמצא תימוכין בגרסאות של מעורבים אחרים.

אכן, תוכן הודאות החוץ רלוונטי יותר לשאלת משקלה של הודאת החוץ אך סבורני כי במידה מסוימת אותנטיות ההודאה משליכה גם על יכולת בית המשפט לקבוע את קבילותה.

אך מעבר לכל האמור, מעיון בהודאותיו השונות של נאשם 1 עולה כי זה ידע להודות בחלק מהדברים שיוחסו לו, ובחלק מהדברים שיוחסו לו ידע לעמוד על שלו ולא לקחת עליהם אחריות. כך למשל עמד על כך שהוא לא שבר את הטלפון הנייד של מתלונן 1, כי אם קיבל אותו שבור מאחר וכך גם עמד על כך שהוא לא נטל חלק בהבאת הצמיגים הבוערים אל הכביש.

לו אכן היה נשבר נאשם 1 כתוצאה מלחץ או מאלימות שהופעלה כלפיו, היינו מצפים לראות שזה יודה בכל מה שיוחס לו על-ידי החוקר ולא בוחר במה להודות ובמה לא להודות. כזכור, נאשם 1 עצמו העיד כי היה מוכן להודות אפילו ברצח “נשיא המדינה” או ברצח “ראש העיר” כלשונו.

העדה שנאשם 1 ידע לעמוד על שלו ולשלול חלק מהטענות שיוחסו כלפיו מלמדת על כך שלא הופעל עליו לחץ או אלימות, לא כל שכן כאלו אשר שברו את רוחו ואת רצונו החופשי.

התפתחות גרסת נאשם 1 בחקירותיו

25. סבורני שבחינת התפתחות גרסת נאשם 1 בחקירותיו מלמדת אף היא שאין בסיס לטענות הזוטא והקבילות שזה העלה בשלב המשפט. בשל חשיבות הדברים גרסת נאשם 1 בחקירותיו השונות תוצג להלן באופן מפורט.

חקירתו הראשונה של נאשם 1 היא חקירת שב”כ שנערכה על-ידי החוקר הרוש ביום 17.08.2021 החל מהשעה 15:00 ועד השעה 17:30. חקירה שהתקיימה בתחנת משטרת העיירות (ת/103). בחקירה זו נמסר לנאשם 1 שהוא בחקירת שב”כ (סעיף 1 לזכ”ד); נמסר לו שהוא רשאי לשמור על זכות השתיקה ושיש לו זכות להימנע מהפללה עצמית (סעיף 5 לזכ”ד) ואף נמסר לו שהוא רשאי להתייעץ עם עורך דין וזה השיב שהוא מבין ושהוא לא צריך ייעוץ (סעיף 7 לזכ”ד).

נאשם 1 מסר שהוא לא מבין מה הוא עושה בחקירה (סעיף 8 לזכ”ד), מסר שהוא שמע על יידוי האבנים ושריפת כלי הרכב בכביש 6 (סעיפים 12-13 לזכ”ד), הכחיש שהוא עצמו השליך אבנים ושרף כלי רכב ואמר שלא היה שם ולא יודע על מה מדובר (סעיף 14 לזכ”ד).

רק כשהוצגו לו תמונות מהטלפון הנייד שלו בהן הוא נראה באזור האירוע, אישר שהוא זה שמופיע בתמונה ואף היה באזור, אולם לטענתו לא עשה דבר (סעיפים 15-16 ו-18 לזכ”ד).

כשהוצע לו לחשוב אם הוא רוצה להודות בטעות שלו, הוא ביקש לעשן ולחשוב על הדברים (סעיפים 18-23 לזכ”ד), ולאחר שזה עישן סיגריה, אמר “כי הוא מצטער על מה שהוא עשה והוא אף פעם לא פגע בביטחון המדינה…” (סעיף 24 לזכ”ד).

כשנשאל איזה טעויות עשה באותו לילה, השיב כי הוא לא שרף את הרכב של מתלונן 1 וחזר על עמדה זו גם לאחר שהוטח בפניו שהוא עשה כן (סעיף 29 לזכ”ד).

בהמשך הוסיף כי הוא עצמו “השליך אבנים לעבר הרכב של האישה לאחר שיצאה משם וגם על המשטרה כשבאה לפזר את ההפס”ד. הנדון אמר כי ואאל ופלוני השליכו אבנים על הרכב במקביל אליו” (סעיף 30 לזכ”ד).

כשהוטח בפניו שיש לו מעורבות עמוקה יותר השיב “כי גם חסם את הציר עם צמיגים וסלעים יחד עם ואאל אל אסד” (סעיף 31 לזכ”ד). בחקירות מאוחרות חזר מכך והמאשימה לא ייחסה לו חלק באירוע חסימת הכביש באמצעות הצמיגים הבוערים (עובדה 4 לכתב האישום).

בהמשך הוצג לו סרטון בו זיהה אחרים אך לא את עצמו ואף הכחיש כי נטל חלק בהצתת רכב המתלוננת (סעיפים 34-36 לזכ”ד).

הרוש אמר לנאשם 1 שחבל שהוא משקר ולא מעוניין לסיים את חקירתו מהר והודיע לו שחקירתו תימשך במתקן החקירות שבכלא “שקמה”. יצוין כי בחקירה זו צורפו תמונות שונות, אחת מהן של נאשם 1 עצמו כשהוא רעול פנים ותמונות בהן זיהה מעורבים אחרים באזור האירוע.

26. כפי שנמסר לנאשם 1, הוא אכן נלקח למתקן הכליאה באשקלון ושם נחקר בפעם השנייה על-ידי השב”כ, ביום 17.08.2021, החל מהשעה 20:45 ועד לשעה 04:00, אם כי בין השעות 21:50-22:20, 00:50-01:10 ו-03:20-03:30 לא היה נתון נאשם 1 בחקירה כי אם שעה בתא מעצר. חקירה זו נערכה על-ידי החוקרת איה (ת/108).

בתחילת חקירתו נשאל לשלומו וזה מסר ש”הכל טוב” אך הוסיף כי מאז מעצרו לא אכל ולא עישן, ונמסר לו שהדבר יתאפשר עוד מעט.

איה שאלה את נאשם 1 מספר שאלות על אודותיו ובין היתר זה השיב בחיוב כשנשאל האם הוא כותב וקורא בשפה הערבית. בשלב זה, נמסר לנאשם 1 דף מידע לעצור בשפה הערבית וזה התבקש לקרוא מהדף מספר שורות ראשונות בקול רם וכך עשה, ומשהחוקרת התרשמה שקריאתו היא טובה ורציפה, ביקשה ממנו להמשיך לקרוא את הדף לעצמו ומשזה סיים לקרוא ונשאל האם הדברים ברורים לו, השיב בחיוב (סעיפים 11-14 לזכ”ד).

בהמשך, איה הדגישה לנאשם 1 כי עומדת לו הזכות להיוועץ בעורך דין וכי לו זכות שתיקה וזכות שלא להפליל את עצמו וזה השיב “כי מבין את הדברים וכי נפגש כבר עם עורך דינו” (סעיף 16 לזכ”ד). בשלב זה חתם נאשם 1 על דף הזכויות והדף עם חתימתו צורף לחקירה.

בשלב זה נכנס לחדר החקירה החוקר הרוש והשמיע לנאשם 1 את קולו מסרטונים שהוא צילם מזירת האירוע מתוך הטלפון הנייד שלו, סרטונים שבין היתר הוא נשמע בהם אומר “הכוונה לקדם את הרכב כדי לשרוף אותו”, “אל תחשבו פעמיים, תזרקו אבנים גם אם זה יהודי או ערבי, תשאירו אותה למות, תזכרו מה עשו לאישה באל אקצא, תחשבו שהיא אחות שלכם”. נאשם 1 השיב שהכל עניין של התרברבות ואין מדובר בכוונה אמיתית בדברים שאמר (סעיפים 19-21 לזכ”ד).

באשר לאירוע עם המתלוננת הוצג לנאשם 1 סרטון של האירוע והוא נשאל האם הוא מזהה את הרכב שבסרטון ונאשם 1 השיב שמדובר ברכבה של האישה היהודייה אשר נשרף לאחר מכן. כן ציין כי הוא מזהה מספר דמויות מתוך הדמויות שהוצגו לו, אך את עצמו לא זיהה (סעיפים 25-29 לזכ”ד).

כשנשאל כמה כלי רכב נשרפו באותו לילה השיב כי “4-5 רכבים למיטב זכרונו, בעצם אולי רק שניים”. בהמשך, כשהתבקש להחליט, השיב כי “שני רכבים, של האישה ושל מתלונן 1” (סעיפים 30-31 לזכ”ד).

בהמשך, פירט את השתלשלות העניינים באותו ליל, לרבות את אופן הגעתו אל אזור הפרות הסדר בכביש 6 בכניסה ללקיה. נאשם 1 הסביר כי הפרות הסדר נעשו “לאות הזדהות עם כלל ערביי ישראל על רקע העימותים באל אקצא. כמו כן כי רבים מהצעירים ניצלו את ההזדמנות להפיג את השעמום” (סעיף 32(9). בהמשך הוסיף שהצעירים בחנו את כלי הרכב שהאטו והתקרבו לחסימה בכביש והחלו לצעוק מי יהודי ומי ערבי ובאופן זה הצעירים ידעו ליידות אבנים לעבר היהודים ולהתרחק מכלי הרכב של הערבים (סעיף 10 לזכ”ד). בשלב זה ציין כי יידה בטעות אבנים לעבר רכב BMW בו נהג גבר ערבי ופגע במראה הקטנה בצד של הנהג ושבר אותה, כי הנהג הערבי צעק עליו וזה הציע לו לפצות אותו (סעיפים 11-14 לזכ”ד). בהמשך ציין כי יידה אבנים לעבר ניידת שהייתה באזור ולא פגע בה (סעיף 15 לזכ”ד). לאחר מכן התייחס למעורבים נוספים ובשלב זה נעשתה הפסקה בחקירה ונאשם 1 הועבר לתאו כדי לאכול ארוחת ערב ולעשן.

בהמשך החקירה שב והתייחס לאירוע עם המתלוננת ומסר שהוא יידה אבנים לעבר הרכב הלבן של האישה היהודייה (סעיף 34(1) לזכ”ד), כי זה הוא הרכב הראשון שנשרף, כי מדובר ברכב בצבע לבן שנסע לכיוון להבים/רהט בכביש 6, כי האישה עצרה את הרכב (כשנחסמה), כי בשלב זה החלו להקיף את הרכב הצעירים ולצעוק “יהודייה”, כי האישה יצאה מהרכב והתרחקה והוסיף כי הוא עצמו לא יידה אבנים על הרכב כשהיא בתוכו. בהמשך אישר שהוא ואחרים החלו לחבל ברכב של המתלוננת וליידות לעברו אבנים לאחר שהמתלוננת יצאה מהרכב והוסיף כי הוא עצמו יידה 3-4 אבנים ופגע באזור הטמבון (סעיף 34(1)(1-9)). לאחר מכן, זיהה מעורבים נוספים שיידו אבנים על או ניסו לחבל ברכב המתלוננת וביניהם הנאשמים, וכשנשאל כיצד ידע לזהות את אותם אחרים אשר היו רעולי פנים, השיב שמדובר באירוע שנמשך מספר שעות ובחלק מהזמן הם לא היו רעולי פנים וכן לנוכח העובדה שחלקם הם קרובי משפחתו והוא מכיר אותם היטב (סעיף 34(1)(10-11)).

נאשם 1 טען שלא היה מעורב בשריפת רכבה של המתלוננת (סעיף 34(1)(13)) והוסיף כי בהמשך קיבל מנאשם 2 כיסוי פנים אותו קשר על ראשו ולאחר מכן צילם סרטון “סלפי” בו הוא נראה רעול פנים ומדבר למצלמה בשבח הפרות הסדר, אך הוסיף כי הכל היה מתוך התרברבות ולא התכוון לדבריו וכן זיהה את עצמו בסרטון מתוך הטלפון הנייד שלו (סעיף 34(1)(14-15)).

בהמשך החקירה התייחס לאירוע עם מתלונן 1 והשיב כי אירוע זה היה לאחר האירוע עם המתלוננת (סעיפים 35-36 לזכ”ד).

כן מסר פרטים ביחס לאנשים שהיכו את אותו מתלונן 1 ואשר שרפו את רכבו. נאשם 1 טען שהוא לא השתתף באותו אירוע (סעיף 37(1)), כיצד היכו אותו וכיצד הוצא מתלונן 1 מהרכב (סעיפים 37(1)(1-5)).

בהמשך הוסיף כי הוא, יחד עם צעירים נוספים, ליווה את מתלונן 1 ואף אישר כי זה היה שיכור. כן ציין כי בהמשך אחד המבוגרים לקח את מתלונן 1 במשאית ושמע שאמרו שיסיעו אותו לתחנת דלק (סעיף 37(1)(6-7) לזכ”ד).

עוד התייחס לזה ששרף את רכבו של מתלונן 1 והבהיר שלא היה צורך לדחוף את הרכב שלו מכיוון שהוא היה מונע (סעיף 37(1)(8-9) לזכ”ד).

באשר לאירוע עם מתלונן 2, הוסיף כי זה היה עם האירוע שלאחר האירוע עם מתלונן 1, תוך שמסר שהגיע רכב נוסף אשר הותקף ומיד הגיעה משטרה (סעיפים 38-39 לזכ”ד).

בהמשך, לשאלות החוקרת, השיב כי הצעירים יידו אבנים לעבר הרכב שהגיע ונעצר, כי הרכב נסע על כביש 6 לכיוון שוקת וכי ייתכן שמדובר ברכב מסוג סטיישן אך לא זוכר את צבעו, כי ברכב נהג יהודי וזאת הוא יודע משום שצעקו “יהודי יהודי”, כי הרכב נעצר בשל כך שיידו לעברו אבנים, אך הוא לא ראה מי זה שיידה את האבנים, כי בחלוף מספר דקות הגיעה המשטרה ויירטה גז לעבר המתפרעים וכי בשלב זה ברח מהמקום ושב אל ביתו יחד עם צעירים רבים. כן מסר שהוא לא ראה ששרפו את הרכב של מתלונן 2(סעיף 40 לזכ”ד).

באשור להבערת הצמיגים השיב שהוא לא הניח את הצמיגים ולא הבעיר אותם (סעיפים 41-42).

כשהוטח בפניו שהוא משקר לגבי מידת מעורבותו ושניתן לראותו בסרטון מעורב בשריפת כלי הרכב, השיב כי הדברים אינם נכונים (סעיפים 43-44 לזכ”ד). בהמשך הוסיף כי פגש בעורך דינו מהסנגוריה ואף הוסיף כי ביקש ממנו לשוחח עם הדוד שלו כדי שידאג לו לעורך דין פרטי (סעיף 45 לזכ”ד).

כשהוטחה בפניו אמרתו של נאשם 2 בה הופלל כמי ששרף את רכבה של המתלוננת, השיב כי נאשם 2 משקר והוסיף כי הוא מסוכסך עם נאשם 2 ולכן מוסר את שמו לשווא. כשהוטח בפניו שלא רק נאשם 2 מפליל אותו וכן שהוא גם נראה בסרטונים מעורב בשריפת הרכב, השיב כי הכל שקר (סעיפים 48-52 לזכ”ד).

בהמשך שוחח ארוכות עם החוקרת על חייו ועל משפחתו וכשהוצע לו לקבל החלטה אמיצה ולספר את האמת על אודות מעורבותו בשריפת כלי הרכב, חזר על כך שהוא לא היה מעורב בזה (סעיפים 58-59 לזכ”ד). לחקירה זו צורפו טופס יידוע זכויות בשפה הערבית החתום על-ידי הנאשם, תמונות ועמודים מסוימים מחקירתו של נאשם 2 בשפה הערבית.

27. החקירה הבאה שנערכה לנאשם 1 היא חקירה משטרתית (ת/61). חקירה זו נערכה ביום 18.08.2021, בין השעות 09:10-11:05:50 בכלא “שקמה” על-ידי החוקר אונסי. בפתח החקירה הוזהר נאשם 1 שזכותו שלא לומר דבר וכן שדבריו עשויים לשמש ראיה. כן נמסר לו על זכותו להיוועץ בעורך דין ואף בסנגוריה הציבורית אם הוא זכאי לכך. נאשם 1 מסר שהוא הבין את תוכן האזהרה וכשנשאל האם מבין את זכותו להיוועץ בעורך דין והאם הוא מעוניין להיוועץ עם עורך דין, השיב “כן הבנתי, אתמול שוחחתי עם עורך הדין שלי” (עמ’ 1 ש’ 5 – עמ’ 2 ש’ 25).

בפתח החקירה ציין החוקר כי מונח לפניו הזכ”ד של איה (ת/108). נאשם 1 נשאל לבריאותו וזה השיב “השבח לאל” ומסר כי אפשר להמשיך בחקירה (עמ’ 2 ש’ 26-28).

בהמשך חזר על השתלשלות העניינים עד שהגיע להפגנות בכביש 6 בכניסה ללקיה (עמ’ 2 ש’ 34-39), וכשנשאל מה הסיבה להשתתפות בהפגנות אלו, השיב “הזדהות עם ערבי ישראל בגלל מה שקרה באל אקצא וירושלים וגם על מנת לעשות בלגן ורעש ואנשים יגידו שגם לקיה עשו הפגנות” (עמ’ 2 ש’ 40-42). בהמשך חזר על כך שצעירים היו בודקים רכבים ומבררים האם מדובר בנהגים יהודים או ערבים ואם מדובר בכלי רכב של יהודים היו זורקים עליהם אבנים, חזר על כך שזרק בטעות אבן על רכב BNW של נהג ערבי, הוסיף כי הוא עצמו זרק אבנים עם הצעירים אל עבר כלי רכב של יהודים שעברו “בערך 4 אבנים” (עמ’ 2 ש’ 43-52).

בהמשך הוסיף שהוא עצמו חושב שהוא לבש שחור וכן שהייתה לו רעלת פנים בצבע שחור וחום (עמ’ 2 ש’ 54).

בהמשך הוסיף כי הוא זרק את האבנים על כלי הרכב ממרחק של 15-20 מטר, אם כי על רכב של הערבים זרק ממרחק קצר יותר של 6-7 מטר. כן הבהיר את מקומו המדויק וציין שעמד בן שני המסלולים של כביש 6 בין צומת שוקת לצומת להבים קרוב למעקה (עמ’ 3 ש’ 74-75).

באשר לאירוע הבערת הצמיגים השיב שהוא לא יודע מי הביא אותם, וכשהוא הגיע למקום אלו כבר בערו על הכביש (עמ’ 3 ש’ 79-81).

באשר לאירוע עם המתלוננת מסר ש: “12 בלילה בערך, הגיע רכב לבן, לכיוון להבים, ואחד הבחורים אמר שהרכב של יהודים ואחרי שאמרו יהודים, החלו הצעירים לזרוק אבנים על הרכב והרכב עצר לפני הצמיגים הבוערים במספר מטרים 15 מטר, והצעירים התקרבו לרכב ואני בזמנו הייתי בין שני הכבישים כביש 6, וראיתי אישה ברכב הזה וירדה מהרכב לאחר מכן ואמרו לי שהאישה התקשרה למשטרה והתחלנו אני ושאר הצעירים לזרוק אבנים על הרכב, זרקתי על הרכב הלבן 4 אבנים בערך בגודל כף היד או יותר קטן. ש: באיזה מרחק היית מהרכב? ת: בערך שני מטרים. ש: איפה פגעת ברכב ומה עשית בדיוק לאחר מכן? ת: זרקתי על “הטמבון” הקדמי והמכסה והשמשה הקדמית נשברה וכל הצעירים זורקים אבנים ואז היה עמי נייר טואלט, לקחתי אותם ממישהו שם, רעול פנים והיה עמי גם חסן פואד אל אסד, מלקיה, גם איתו היה נייר טואלט, ומצית וגם עמי היה מצית, ורציתי לשרוף את הנייר על מנת להבעיר את הרכב, וזה אחרי שהאישה יצאה מהרכב, ב5 דקות בערך, ובזמנו הצעירים היו קופצים על הרכב וזרקו אבנים, אך הנייר לא נדלק והיה לידי חסן אל אסד לידי בשני מטרים, היה עמו נייר טואלט, הכניס אותם בפתח הבנזין של הרכב הלבן והבעיר את הנייר, אך לא נשרף עד הסוף יצא עשן, ובזמנו חסן, עלה לרכב ונהג בו, לכיוון הצמיגים הבוערים, ועצר אותו מעל הצמיגים, ירד וברח, והרכב עלה באש” (עמ’ 3 ש’ 85-102).

בהמשך מסר התייחסות לסוג הרכב (עמ’ 3 ש’ 103-104), ואף לצעירים הנוספים שזרקו אבנים (עמ’ 4 ש’ 105-111), והוסיף שלאחר שהרכב עלה באש “הצעירים החלו לצעוק “אללה ואכבר” והתחילו לצלם בטלפונים, ואני צילמתי את הרכב השרוף והתחלתי לומר בסרטון שצילמתי “אני שרפתי את הרכב” וזו הטעות שלי על מנת לעשות רושם” (עמ’ 4 ש’ 112-115).

בהמשך ציין כי הסרטון נמצא בטלפון שלו והוא גם שלח אותו באינסטגרם שלו ולאחר מכן מחק אותו מהאינסטגרם (עמ’ 4 ש’ 116-117).

כשהוטח בפניו שנאשמים 2 ו-5 מפלילים אותו בשריפת הרכב של המתלוננת בכך שהוא זה שהבעיר אותו בכך שהעביר אותו אל עבר הצמיגים הבוערים, השיב שזה לא נכון (עמ’ 4 ש’ 130-132) וחזר בהמשך על כך שלא הוא זה ששרף (עמ’ 4 ש’ 139).

בהמשך השיב כי לא הבעיר את רכב המתלוננת, שהוא היה עם נייר הטואלט משום שחזר בו בשל הפחד מהתוצאה של מעשיו, אך כן זרק אבנים לאחר שראה את הצעירים עושים כן (עמ’ 4 ש’ 140-144).

לאחר מכן מסר שהמתלוננת ברחה ואחד המעורבים הציע לו לקחת את התיקים והטלפונים של הנהגים אך הוא לא היה מוכן לכך (עמ’ 5 ש’ 148-150).

נאשם 1 הוסיף כי זמן מסוים לאחר הבערת רכבה של המתלוננת החל האירוע עם מתלונן 1 ומסר שהוא לא זוכר מה היה סוג הרכב או צבעו, אך הוא נסע על כביש 6 לכיוון צומת שוקת וכן שמספר צעירים, אותם זיהה בהמשך בשמותיהם, הורידו אותו מהרכב והחלו להכות אותו (עמ’ 5 ש’ 151-157).

נאשם 1 הבהיר כי הוא עצמו לא הרביץ למתלונן 1 אלא לקח אותו יחד עם נהגי המשאיות הצידה והוא עצמו שאל אותו אם הוא שיכור משום שהיה לו ריח של בירה. כן הוסיף כי הוא עצמו לא זרק על הרכב של מתלונן 1 אבנים ושבהמשך שרפו את רכבו באותו אופן של הזזת הרכב והעמדתו על הצמיגים הבוערים, אם כי ציין שרכב זה היה מונע ולא היה לדחוף אותו (עמ’ 5 ש’ 158-165).

כשהוטח בפניו שנאשם 2 מפליל אותו בשריפת רכבו של מתלונן 1, השיב שזה לא נכון ושמי שעשה את זה הוא נאשם 4 (עמ’ 5 ש’ 166-168).

כשנשאל מדוע עזר למתלונן 1, השיב “כי הוא לא קשור , אמר לנו שהוא לא יהודי, ולא מכאן וראיתי שהוא שיכור, ואם פוגע בו אם הוא ימות. ש: ואם נהג יהודי מה היית עושה? ת: גם לא הייתי מרביץ לו רק הייתי זורק אבנים על רכבים של יהודים ויש הבדל בין להרביץ לו לבין לזרוק אבנים על הרכב. ש: מה ההבדל שאתה זורק על רכב נוסע יכול לגרום לפציעת הנהג ונזק יותר גדול או תאונה? ת: נכון זרקתי מספר אבנים עם שאר הצעירים” (עמ’ 5 ש’ 169-176).

בהמשך התייחס לאירוע עם מתלונן 2 ומסר כי לאחר האירוע עם מתלונן 1, בשעה 03:00 לערך, הגיע רכב שהוא לא יודע מה סוגו והצעירים זרקו עליו אבנים אך לא פגעו ברכב ושהוא עצמו לא זרק אבנים על רכב זה ובחלוף עשר דקות הגיעה משטרה החלה לירות לעברם גז והוא ברח והלך הביתה (עמ’ 5 ש’ 178-180).

כן ציין כי לפני האירוע עם מתלונן 1 הוא וצעירים נוספים זרקו אבנים מרחוק (300 מטר לערך) אל עבר המשטרה ושהוא עצמו זרק ארבע אבנים ושהוא עצמו רץ לעבר המשטרה וזו עזבה את המקום כי הם היו הרבה צעירים. בהמשך השיב כי לא הייתה לו כוונה לפגוע באנשי המשטרה או ברכב המשטרתי משום שאלו היו מאוד רחוקים. כן אישר שהוא יודע כי זריקת אבנים עלולה להוביל לפגיעות גופניות ולהיזק לרכוש ושזה בניגוד לחוק והוסיף שהוא מתחרט על כך (עמ’ 5 ש’ 181 – עמ’ 6 ש’ 193).

בהמשך התייחס לסרטון שהועלה באפליקציית הטיק טוק וזיהה אנשים שונים שהיו מעורבים באירועים, לרבות את הנאשמים והוסיף כי הוא לא יודע מי צילם את הסרטון ושראה את הסרטון הזה רק בחקירה (עמ’ 6 ש’ 200-214). כן הוסיף כי בזמן זריקת האבנים לא היו פציעות (עמ’ 6 ש’ 215-216), ואף שרטט שרטוט של אזור האירועים בו מיקם את אזור חסימת הצמיגים, מיקום רכב המתלוננת ורכב מתלונן 1 ומיקומו באירוע. שרטוט זה יחד עם תמונות בהן זיהה אנשים בכתב ידו ובחתימתו צורפו לחקירה.

28. חקירתו הבאה של נאשם 1 היא חקירתו בשב”כ ביום 18.08.2021, בין השעות 22:00-05:40, אף שבמהלך החקירה נעשו שתי הפסקות, כל אחת בת חצי שעה, בין השעות 23:30-00:00 ו-03:00-03:30, הפסקות בהן שהה בתאו. כן צוין כי בחקירה זו כובד נאשם 1 בכריך, שתייה חמה וסיגריות. החקירה נערכה על-ידי אושרי במתקן באשקלון (ת/109).

בפתח החקירה ציין נאשם 1 כי הוא מרגיש טוב (סעיף 2), בהמשך מסר ש “הוא מבין שיש הבדל בין חקירת משטרה כפי שנחקר בעבר לבין חקירת שב”כ”(סעיף 8) והחוקר הבהיר לו שהוא צודק ושהפעם הוא נמצא במתקן חקירות שב”כ באשקלון (סעיף 9).

באשר לאירוע עם המתלוננת נאשם 1 השיב בחיוב לשאלה האם סיפר בחקירתו אמת (סעיף 10) וכשהוטח בפניו שהוא מסתיר פרטים רבים, לרבות כך שהוא היה מעורב בהצתת כלי רכב של יהודים, השיב “כי הוא נכח בהפגנה יידה אבנים וחשב להצית את הרכב אולם לבסוף התחרט וחסן הוא זה שהצית את הרכב לבסוף”. בהמשך, כשנאמר לו שהוא ממשיך לשקר, נשבע כי זה מה שאירע (סעיפים 11-14). כשאושרי חזר ואמר לו שעליו לקחת אחריות, אמר נאשם 1 “כי הוא מתחרט על מה שקרה” ובשלב זה החל לבכות ו”אמר כי הוא מצטער” (סעיפים 17-18) ובהמשך חזר על כך “שהוא לא הצית את הרכב והוא לא מתכוון להודות בדברים אותם לא ביצע” (סעיף 20).

אושרי אמר לנאשם 1 שאין לחוקרים ציפייה לשמוע שקרים, אלא רק את מה שאירע עמו ושעליו לספר את האמת ואז זה ביקש להיפגש עם נאשמים 2 ו-1 מכיוון שהוא דואג להם ונמסר לו שכעת הדבר לא מתאפשר. בשלב זה המשיך נאשם 1 לבכות ואמר שהוא מצטער על כל מה שקרה, וכשנשאל על מה הוא מצטער, אמר “כי הוא ניסה להצית את הרכב עם נייר דולק אולם לא הצליח ואז הוא נכבה” וכשנשאל מה קרה לאחר מכן, השיב כי “נכנס לרכב ונהג אותו לכיוון הצמיגים הבוערים אולם עצר באמצע הדרך מכיוון שפחד להתקרב” (סעיפים 21-26).

גם בשלב זה נאמר לו שהוא מסתיר את האמת והוא נשבע שכל מה שסיפר עד כה, זה מה שאירע עמו (סעיפים 29-30). כשנשאל מדוע לא סיפר עד כה שהוא ניסה להצית את הרכב, השיב כי חשש מעונש (סעיפים 36-37), וכשנשאל מדוע שעכשיו יאמינו לו שרק ניסה להצית את הרכב אם לא סיפר על כך מההתחלה שגם בהתחלה אמר שסיפר את כל האמת, חזר ונשבע שכעת הוא מספר את האמת (סעיפים 38-39).

נאשם 1 מסר שהוא לא תכנן מראש לבצע פיגועים נגד יהודים (סעיף 41) וכשנמסר לו פעם נוספת שהוא לא מספר את האמת, שאל האם הציפייה ממנו היא לספר על דברים שלא קרו ותשובתו של הרוש הייתה כי “כבר הדגשתי בפניו שזו אינה הציפייה ממנו ושוחחתי עמו על חשיבות אמירת האמת בחקירה” (סעיף 44). בהמשך חזר על כך שהוא נהג ברכב עד אמצע הדרך ושנאשם 4 הוא זה שנהג את הרכב עד לצמיגים (סעיף 45).

כשנשאל מדוע התכוון לשרוף את הרכב, השיב כי חשש שיגלו את טביעות אצבעותיו על הרכב (סעיף 49), וכשנשאל מהיכן הביא את נייר הטואלט באמצעותו ניסה להצית את הרכב, השיב כי לקח את נייר הטואלט מתוך הרכב עצמו (סעיף 50).

החוקר מציין כי בשלב זה הרים את קולו על נאשם 1 ואמר לו שהוא משקר, שאל אותו על כיסוי הפנים בו השתמש והטיח בפניו שלדברי חבריו הוא זה שהצית את הרכב של המתלוננת ונהג אותו אל עבר הצמיגים הבוערים, אך נאשם 1 חזר ואמר שזה לא נכון (סעיפים 52-55). בשלב זה הוצגו בפניו קטעים מתוך אמרותיהם של נאשמים 2 ו-5 שמוסרים שהוא זה שנהג את הרכב של המתלוננת אל עבר הצמיגים הבוערים וחזר על כך שאלו משקרים וכן שיש לו בעיה אישית איתם. בשלב זה חזר אושרי והטיח בנאשם 1 שהוא שקרן ושאם זה היה המצב, הוא לא היה מבקש לראות את נאשמים 2 ו-5 ולשהות איתם בחקירה. נאשם 1 לא השיב לדבריו של אושרי ו”השפיל מבט, החל להשתנק ואמר כי הוא נהג את המכונית לכיוון הצמיגים וכך היא נשרפה” (סעיפים 56-61).

כשנשאל מדוע לא סיפר על כך עד עתה, השיב כי הוא פחד על עתידו ולא רצה להסתבך (סעיף 62). בשלב זה חזר על השתלשלות האירועים בהתאם לשאלות שנשאל על-ידי אושרי.

בהמשך מסר שיידה לעבר רכבה של המתלוננת 5 אבנים (סעיף 65(1)(2)(8)).

כן ציין כי המתלוננת יצאה מהמכונית ונמלטה מהמקום לכיוון צומת שוקת, כי התקרב יחד עם נאשם 4 אל רכבה והשניים הבחינו בנייר טואלט בכיסא שסמוך לנהג, הם חצו את הנייר לשתיים, כי נאשם 4 הצית את הנייר שהוא לקח והכניס אותו למיכל הדלק, כי הוא עצמו לקח את החצי השני של הנייר והניח אותו במושב האחורי במטרה לשרוף את הרכב, כי הבחין שנייר הטואלט לא הצית את הרכב ואז נכנס אליו והחל לנהוג לכיוון להבים, שם הבחין בצמיגים בוערים, כי לאחר שעבר 50 מטר בנהיגה הוא שמע צעקות של אנשים מבחוץ שהרכב יכול להישרף ויכול להתפוצץ, כי עצר את הרכב ויצא להביט בו מבחוץ ואז הבחין שלא נאחזה ברכב אש, כי נאשם 4 הגיע והשניים שוחחו ביניהם ונאשם 4 אמר לו שהוא מעוניין לנהוג את הרכב אל כיוון הצמיגים והוא השיב לו שהוא יעשה זאת בעצמו, כי נכנס אל הרכב מבלי שנאשם 4 נכנס לרכב והוא עצמו נהג ברכב עד שהגיע לאזור הצמיגים הבוערים, שם החנה אותו והבחין בו נשרף. כן ציין שבהמשך נאשם 4 כעס עליו משום שהוא לא חיכה לו וכי שניהם חזרו על הכיוון לאזור כיוון צומת שוקת, שם נמשכו הפרות הסדר ובשלב זה נאשם 2 מסר לו את כיסוי הפנים משום שמצלמים באזור (סעיף 65(1)(2)(9-24)).

בהמשך הוסיף כי הוא שהה במקום עוד כ-30-40 דקות עד אשר הגיע רכב משטרתי מסוג סוואנה, כי יידה מספר אבנים לעבר הניידת כי זו עזבה את המקום מבלי שהשוטרים הגיבו ליידוי האבנים (סעיף 26-27).

בהמשך חזר על האירוע עם “העובד הזר השיכור” – מתלונן 1, והוסיף “משלב זה כל מה שסיפר עד כה בחקירתו זה מה שהתרחש” (סעיף 29).

נאשם 1 הצביע על גבי מפה (המצורפת לחקירה) על הנקודות שבהן הוא יידה אבנים, המקום בו עמד רכבה של המתלוננת, המקום בו בדק האם רכבה נשרף והמקום שבו הניח את הרכב על הצמיגים.

ביחס לאירוע עם מתלונן 1 מסר שהוא לא יידה אבנים לעבר רכבו (סעיף 67).

כשנשאל מדוע יידה אבנים ושרף את רכבה של המתלוננת, השיב כי “עשה זאת בשל המתיחות בין יהודים וערביים באותה התקופה ובשל כעסו על היהודים”. כשנשאל האם היה עושה כך לרכב של נהג ערבי השיב בשלילה (סעיפים 69-70). בהמשך כן ציין שהוא עצמו לא הוציא את המתלוננת מהרכב (סעיף 71). בסיום החקירה אישר שלא הסתיר מידע נוסף (סעיף 72).

29. החקירה הבאה של נאשם 1 נערכה על-ידי המשטרה, ביום 19.08.2021, בין השעות 11:11-12:51, בימ”ר נגב, על-ידי החוקר אלשאמי (ת/65). בפתח חקירתו הודע נאשם 1 על זכותו לשתוק ולהיוועץ בעורך דין וזה “ביקש להיוועץ עם עו”ד התקשרתי לעו”ד ראוף בנוכחות העצור אך לא היה מענה, והחשוד אמר עזוב לא צריך תמשיך” (עמ’ 2 ש’ 51-52).

אלשאמי ציין כי בפניו עמד הזכ”ד של אושרי, אך ביקש לברר עם נאשם 1 שהוא מבין שהוא איש משטרה וזה מסר לו שהוא מבין (עמ’ 2 ש’ 53-54).

בהמשך נאשם 1 השיב מה עשה בדיוק בהפגנה בכביש 6 וחזר על הפרטים שמסר בחקירות קודמות על אופן הגעתו למקום האירוע. כן ציין כי פגש מעורבים רבים נוספים אותם זיהה, וביניהם הנאשמים (עמ’ 3 ש’ 63-83).

ביחס לאירוע עם המתלוננת חזר על הפרטים שמסר בחקירות קודמות, ביחס לכיוון הגעתה, צבע רכבה, הוסיף שהאשה נראית מעל גיל 45 שנה, סיפר על כך שהאחרים, וביניהם חלק מהנאשמים, זרקו אבנים לעבר רכבה ומסר שהוא עצמו “זרקתי על הרכב של האישה 4 אבנים בערך”. כן מסר שהמתלוננת עצרה את הרכב כי הצעירים עמדו על הכביש ולא יכלה להמשיך ושירדה מהרכב והלכה לכיוון שוקת ברגל. בהמשך הוסיף כי “ואחרי זה אני הלכתי לרכב של האישה ופתחתי את הדלד שליד הנהג ומצאתי שפ ניר טואלט בצבע לבן היה מקדימה מול הכיסא שליד הנהג… ולקחתי… ואני חילקתי את הניר טואלט לשניים… ואני הדלקתי במצב שלי את ניר הטואלט וזרקתי לתוך הרכב… אך האש לא נדלקה נכבתה… ופתחתי את הדלת הנהג ועליתי לרכב… ונהגתי ברכב בערך 20 מטר ושמעתי את הצעירים צועקים הרכב נדלק ועצרתי את הרכב וירדתי ממנו, וראיתי שאין אש… והגיע אלי חסן… ואמר לי עשיו תורי לנהוג ברכב לאש ואמרתי לו לא… ואני עליתי לרכב להגה… אבל אני לא המתנתי לו וברחתי עם הרכב לעבר האש, בערך המרחק היה 30 מטר וכאשר הגעתי שמתי את הרכב מעל האש, וירדתי מהרכב במהירות והרכב נדלק באש…” (שגיאות במקור, י’ ל’, עמ’ 3 ש’ 83 – עמ’ 4 ש’ 106).

ביחס לאירוע עם מתלונן 1 מסר שבחלוף שעה מהאירוע עם המתלוננת הגיע מתלונן 1 ואנשים התנפלו עליו וזרקו עליו אבנים ושהוא עצמו הלך לרכב של מתלונן 1 והפריד ממנו את האנשים, כי הריח ממנו ריח בירה ואמר לצעירים שהוא שיכור ושלא יכו אותו כי הוא ימות בידיים שלהם ושהוא ושלושה נהגי משאיות לקחו אותו הצידה והרחיקו אותו מהצעירים ושהשקו אותו במים והפנה אותו לנהג מע”צ ובהמשך ראה מישהו שאמרו לו שזה נאשם 4 לקח את רכבו. כן ציין שהוא יודע שמהרכב של מתלונן 1 מישהו לקח טלפון ושבר אותו אך זה לא הוא (עמ’ 4 ש’ 106-116).

נאשם 1 חזר על כך שבין האירוע של המתלוננת לבין האירוע של מתלונן 1 הגיע רכב משטרה מסוג סוואנה לכביש 6 ושהוא, יחד עם אחרים, זרק אבנים לכיוון רכב המשטרה תוך שהוא עצמו ציין שזרק שתי אבנים לערך ושרכב המשטרה עזב את המקום מבלי שעשה דבר (עמ’ 4 ש’ 112-114).

כשנשאל האם היה זורק אבנים על רכב שבו נוהגת ערביה או שורף את רכבה, השיב שלא, וכשנשאל מדוע לא, השיב “כי ההפגנה הייתה הערבים נגד יהודים”. בהמשך הוסיף שהוא לא שונא יהודים ושיש לו חברים יהודים, וכן ש”הייתה גזענות בין יהודים וערבים בתקיפה זו והיהודים תקפו ערבים בבאר שבע” (עמ’ 4 ש’ 121 – עמ’ 5 ש’ 127).

בהמשך של חקירה זו נערכה לו מסדרי זיהוי של תמונות שבחלק מהמקרים זיהה אנשים וציין מה הם עשו באירועים, ובחלק מהמקרים לא זיהה אף אחד. בין יתר האנשים שזיהה הם הנאשמים.

כשהוצגה לו חקירתו של נאשם 5 שבה נאשם 5 אמר שהוא (נאשם 1) הדליק נייר טואלט וזרק אותו לרכב ובהמשך לקח את הרכב של המתלוננת ושם אותו על האש, השיב: “אמת אמרתי את זה” (עמ’ 6 ש’ 170-172).

לעומת זאת, נאשם 1 שלל הטענה שעלתה באותה עדות לפיה הוא סייע בדחיפת רכב מתלונן 1 אל האש (עמ’ 6 ש’ 173-174). בסופה של חקירה אמר נאשם 1 את הדברים הבאים: “אני מצטער על כך מה שעיתי, זו פעם ראשונה שאני עושה דבר כזה ומתחרט וזו פעם ראשונה אני נכנס לחקירה ביטחונית, ובאמת אני מצטער על מה שקרה, ואף פעם לא הייתי במעמד זה ומקווה שהמדינה תסלח לי והאישה גם תסלח לי” (טעות במקור, י’ ל’, עמ’ 6 ש’ 176-178).

לחקירה צורפו כל מסדרי הזיהוי שנעשו לנאשם 1 בחקירה.

30. החקירה הבאה שנערכה לנאשם 1 היא חקירת שב”כ, ביום 22.08.2021, בין השעות 09:45-10:15, במתקן באשקלון, חקירה שנערכה על-ידי החוקר אושרי (ת/110). צוין שבחקירה זו כובד נאשם 1 בקפה ובסיגריות, בתחילת החקירה מסר נאשם 1 שהוא מרגיש טוב וכשנאמר לו שעדיין קיים מידע שאותו הוא לא סיפר בחקירה, שאל במה מדובר ואמר כי הוא סיפר את האמת עד כה (סעיפים 3-4 לזכ”ד).

כשנאמר לו שהוא לא סיפר את כל המידע ביחס למתלונן 2 1 ולמתלונן 2 “נשבע כי סיפר את האמת ואין לו מעורבות בתקיפת העובד הזר” (סעיפים 5-6).

ביחס לאירוע של מתלונן 2ציין שהוא לא הספיק ליידות אבנים כי המשטרה פיזרה את ההתקהלות בסמוך להגעת רכבו של מתלונן 2(סעיף 7).

בהמשך נאשם 1 פנה אל אושרי וביקש לשוחח עם עורך הדין שלו וזה השיב שהוא יעביר את דבריו דרך השוטר (סעיף 8).

31. בהמשכו של אותו יום, 22.08.2021, נחקר נאשם 1 פעם נוספת על-ידי השב”כ בין השעות 14:00-18:10, כאשר בין השעות 16:05-16:20 ו-14:25-14:35, שהה נאשם 1 בתאו. חקירה זו נערכה במתקן באשקלון על-ידי הרוש (ת/104).

בפתח החקירה השיב נאשם 1 כי שלומו טוב (סעיף 1), ובהמשך שאל מתי מסתיימת חקירתו. הרוש השיב לו כי הדבר תלוי בו וכי כל עוד הוא מכחיש וכי כל עוד הוא לא מספר את האמת על אודות פעילותו שבה הוא כבר מופלל “לא נתקדם”. נאשם 1 מסר שהוא כבר סיפר על הכל (סעיפים 2 ו-3).

בשלב זה נערכה עם נאשם 1 שיחת חולין ארוכה על חייו ובין היתר שוחח עם החוקר על סוסים אותם הוא מוכר ומגדל. בהמשך, כשהרוש אמר לו שאפשר לדבר הרבה זמן על סוסים אך זה לא יקדם את החקירה, זה השיב שהוא לא יודע מה לעשות והרוש אמר לו ש”עליו לספר את אמת וכי חבריו מפלילים אותו” (סעיף 12). נאשם 1 אמר שהוא רוצה שחבריו יאמרו לו את הדברים בפנים והרוש אמר שהוא יאפשר לעשות את זה וכי הוא מצפה ממנו לספר את האמת לאחר מכן ונאשם 1 אמר כי כך יעשה (סעיף 13).

בשלב זה נכנס החוקר סרוסי לחדר החקירה ונאשם 1 ראה ושמע את הרוש משוחח עם נאשם 5 שהשיב לשאלותיו וסיפר שנאשם 1 הוא ששרף את רכבה של המתלוננת, כי נאשם 1 הכה את מתלונן 1 וכן שנאשם 1, יחד עם נאשם 4, השליכו אבנים אל עבר רכבו של מתלונן 2. בשלב זה הרוש חזר עם נאשם 1 ואמר לו שהוא מבין שהוא מופלל ושהוא לא יכול להסתיר את השקרים שלו וכי מצופה ממנו לספר את האמת. נאשם 1 בתגובה אמר “כי הוא מעוניין ללכת לתאו לעשן סיגריה לחשוב על הדברים ואז לספר מה בדיוק היה” (סעיפים 11-16). בהמשך, לאחר מספר דקות חזר נאשם 1 לחקירה וכשנשאל האם הוא מוכן כעת לספר את האמת, השיב כי “סיפר כבר ולא עשה דבר” (סעיפים 17-19). כשהוטח בפניו שהוא ממשיך לשקר, השיב שסתם מפילים עליו דברים (סעיף 20).

בהמשך, כשהרוש אמר לנאשם 1 שאף אחד לא הפיל עליו דברים, השיב זה “כי הפחידו אותו בגלל זה סיפר את פעילותו. שאלתי אותו אם אני מפחיד אותו ואם עשיתי לו משהו רע, הנדון השיב בשלילה ואמר כי החקירה זה דבר מלחיץ ולא עשיתי לו שום דבר. אמרתי לנדון כי נראה לי שהוא האחרון שצריך לומר שנלחץ בחקירה שהרי הוא מנוסה בזה. הנדון אמר כי לחוץ לא להיות מחבל, אמרתי לנדון כי אם יוכיח שאינו מחבל אז אינו מחבל” (סעיפים 21-24).

בשלב זה נאשם 1 אמר שהוא רוצה לספר אמת אולם לא יודע האם יאמינו לו, וכשהרוש אמר לו שעליו לנסות השיב כי “הוא אכן תקף את היהודי אולם לא הרביץ למתלונן 1” (סעיף 27).

כשנשאל למה לא הרביץ למתלונן 1, השיב כי הוא היה תאילנדי ולא יהודי (סעיפים 28,34). בהמשך חזר לשריפת רכבה של המתלוננת וטען כי הוא החל רק לשרוף את רכבה, אולם נאשם 4 הוא זה שהעלה אותו על הצמיגים (סעיף 30). בשלב זה נכנס החוקר סרוסי לחקירה ונאשם 1 הודה בפניו כי “אכן תקף את היהודי (מתלונן 2, י’ ל’) באבנים” (סעיף 35). נאשם 1 לא היה מעוניין למסור שמות של אנשים נוספים שתקפו את מתלונן 2, אך כשסרוסי הציג בפניו רשימה של שמות, זיהה את חלקם ככאלה שהשתתפו בפעילות נגד מתלונן 2 (סעיפים 36-39).

בשלב זה הרוש שב וביקש מנאשם 1 לפרט על אודות האירועים השונים ולא לשקר ונאשם 1 אמר שעתה הוא מבין שעל מנת לסיים הוא צריך לספר את האמת על אודות פעילותו ולא להסתיר דבר, ובהמשך הוסיף שהוא מקווה שחוקריו יאמינו לו שהוא לא משקר ושהוא חושב שכל הזמן רוצים להפיל עליו דברים שלא עשה. הרוש הסביר לו שהחוקרים תמיד חושדים שמסתירים מהם דברים, וזה שהוא מבין ומעוניין לסיים את חקירתו ולספר את כל האמת (סעיפים 40-43).

בשלב זה חזר על האירוע עם המתלוננת וציין כי כאשר היא הגיעה היא נעצרה עם הרכב שלה, והוא החל יחד עם אחרים, וביניהם הנאשמים, להשליך עליה אבנים ושהוא והאחרים השליכו אבנים מטווח אפס ולאחר שהמתלוננת יצאה מהרכב, המשיכו להרוס את הרכב עד שבשלב מסוים נאשם 4 והוא ניסו להצית את הרכב עם נייר הטואלט ולאחר שלא הצליחו חזר על שלבי הסעת רכבה של המתלוננת אל עבר הצמיגים הבוערים, תוך שציין כי תחילה הוא שנהג ברכב עד שיצא ממנו שהרכב התחיל להישרף, בעוד שחסן החליף אותו והסיע את הרכב אל עבר הצמיגים הבוערים (סעיף 43(1)).

ביחס לאירוע עם מתלונן 1, מסר שזה הגיע עם רכבו למחסום הוא נעצר וכעשרה צעירים, שאת שמותיהם מסר, החלו לתקוף אותו, תוך שהבין שמדובר באותה קבוצת צעירים אשר תקפו את שלושת הרכבים ורצו ממקום למקום. בהמשך חזר על כך שהוא עצמו לא תקף את מתלונן 1, ומשהבין שמדובר במי שלא יהודי אמר לצעירים להפסיק להרביץ לו כי הוא לא יהודי ומשך אותו מהצעירים. בהמשך הוסיף כי לו הוא “היה יהודי לא היה מחלץ אותו ובגלל שהוא תאילנדי הוציא אותו מהצעירים”. כן הוסיף כי קיבל את הטלפון הנייד של מתלונן 1 מאחר, שהיה שבור, כי מסר את הטלפון למתלונן 1 וכי ביקש מנהגי משאיות לקחת אותו לתחנת דלק “אלונית” הקרובה על מנת שלא יפגעו בו. עוד הוסיף כי נאשם 4, כפי שציין עד עתה, הוא זה ששרף את רכבו של מתלונן 1 (סעיף 43(2)).

באשר לאירוע עם מתלונן 2, הודה כי תקף את הרכב של היהודי שהגיע מכיוון להבים יחד עם נוספים מטווח אפס וזאת בחלוף מספר דקות לאחר שהרכב של מתלונן 1 נשרף. כן הוסיף שבשלב זה הוא עמד בתל שקרוב לציר והוא רץ אל עבר הרכב שנעצר מאחורי המשאיות ושבשלב זה הצטרפו אליו צעירים רבים. כן הוסיף כי “הגיע לרכב וממרחק של מטרים ספורים השליך אבן לעבר השמשה הקדמית”. בהמשך ציין איפה כל אחד מיתר המעורבים עמד ביחס לרכב, מי מקדמת הרכב, מי מצדו של הנהג, מי מצדו של היושב ליד הנהג ומי מסמוך לכיסא האחורי והוסיף כי הוא עצמו עמד מעבר למעקה כשנאשמים 3 ו-4 עמדו לפניו. נאשם 1 הבהיר כי כלל הצעירים השליכו אבנים לעבר הרכב מטווח אפס, כי הוא עצמו פגע בשלדת הרכב, כי שאר הצעירים שברו את חלונות הרכב כאשר מתלונן 2 בתוך הרכב, ציין כי לא ראה מי לקח לו את הטלפונים הניידים או מי פגע בו באבן בראש והוסיף כי בחלוף מספר דקות הגיעה המשטרה לנקודה וכולם ברחו לכיוון לקיה תוך שהשליכו אבנים אל עבר המשטרה כפי שציין בגרסה הקודמת ותוך שהשאירו את מתלונן 2 בתוך הרכב (סעיף 44).

הרוש סיים את חקירתו בכך שאמר לנאשם 1 שהוא מקווה שהפעם לא שיקר וסיפר את כל האמת וזה השיב לו כי כך עשה (סעיף 45).

32. יום למחרת, 23.08.2021, נחקר נאשם 1 פעם נוספת על-ידי המשטרה, בימ”ר נגב, על-ידי החוקר אלשאמי, בין השעות 09:30-11:43 (ת/68) גם בתחילת חקירה זו הוזהר הנאשם והודע לו על זכותו לשתוק וכן להיוועץ בעורך דין או בסנגור ציבורי. נאשם 1 נשאל מפורשות האם הוא מבין שיש לו זכות להיוועץ עם עורך דין לפני החקירה, וזה השיב “מבין אתמול דיברתי עם עו”ד לא רוצה כרגע” (עמ’ 2 ש’ 5-6).

בהמשך מסר שהוא מבין שהוא נחקר על-ידי איש משטרה ושבריאותו טובה (עמ’ 2 ש’ 7-10).

באשר לאירוע עם המתלוננת חזר על גרסתו תוך שמסר פרטים על מעורבים אחרים וביניהם הנאשמים, מסר שהוא עצמו השליך 4-5 אבנים בערך על רכבה, חזר על סיפור נייר הטואלט ועל שיתוף הפעולה עם נאשם 4 בניסיון לשרוף את רכבה והוסיף “ואחרי זה עליתי על ההגה ונהגתי ברכב בכדי לשים אותו מעל האש שנמצאת על הכביש היו צמיגים דולקים שם אך אחרי 20 מטר הצעירים צעקו הרכב נדלק, ועצרתי את הרכב וירדתי מהר, בזמן הזה חסן אל אסד עלה על ההגה ונהג ברכב והכניס אותו לאש והרכב נדלק כולו” (עמ’ 2 ש’ 28-31).

כשנשאל מדוע בגרסתו הקודמת מסר שהוא לבדו לקח את הרכב לאש, השיב שהוא רצה לקחת את התיק עליו (עמ’ 2 ש’ 32-33).

באשר לאירוע עם מתלונן 1 חזר על כך שהצעירים סגרו את הכביש, מסר כי זה תחילה לא רצה לעצור אך נעצר לאחר שזרקו עליו אבנים, כי הצעירים הורידו אותו מהרכב והחלו להכאות אותו תוך שפירט מה הם עשו. בהמשך הוסיף שהוא עמד כארבעה מטר מהמקום ושמע את הצעירים אומרים שהוא לא יהודי, אלא תאילנדי, ואז משך אותו מהם, ולקח אותו אל נהגי משאיות ומסר אותו לנהג של מע”צ. כשנשאל אם לקח למתלונן 1 את הטלפון הנייד, השיב שמתלונן 1 אמר לו שהצעירים לקחו את לו הטלפון והוא ביקש מהם להחזיר אותו ואכן הוא קיבל לידיו את הטלפון שבור והעבירו למתלונן 1. בהמשך הבהיר שהוא לא היה מציל את מתלונן 1 אם היה מדובר ביהודי וכן שלקח את מתלונן 1 מהאחרים בגלל שהוא לא יהודי (עמ’ 2 ש’ 34 – עמ’ 3 ש’ 51).

לאחר מכן, מסר כי נאשם 4 הוא זה ששרף את רכבו של מתלונן 1, וזאת מדברים שנאשם 4 עצמו אמר לו (עמ’ 3 ש’ 53-55).

באשר לאירוע עם מתלונן 2 ציין כי זה הגיע לכביש 6 לכיוון דרום והצעירים זרקו עליו אבנים והרסו לו את הרכב כשהנהג היה בתוך הרכב והגן על עצמו עם מקל באורך של 50 ס”מ לערך (עמ’ 3 ש’ 60-61).

נאשם 1 אישר כי זרק על רכב זה 3-4 אבנים ופגע בצדו הימני (עמ’ 3 ש’ 66-67). בשלב זה צייר על גבי תמונה של רכב היכן עמדו כל המעורבים (התמונה סומנה ח.א1 מיום 23.08.2021). לאחר מכן, זיהה את הרכב של מתלונן 2 עליו הם זרקו אבנים בכביש 6 (עמ’ 3 ש’ 72-75) והוסיף שהוא זרק אבנים שקטנות במעט מגודל כף יד על רכב זה (עמ’ 3 ש’ 76-77).

נאשם 1 הוסיף כי בשלב זה הגיעה משטרה והם ברחו (עמ’ 3 ש’ 79).

בהמשך התייחס נאשם 1 להודעות קוליות וכתובות מהטלפון שלו, לרבות עם נאשם 5 (עמ’ 3 ש’ 85-99), והתייחס בפרט להתכתבות עם אחותו ויאם שבה היא “שאלה אותי אם השתתפתי בהפגנה וכתבתי לה שאני זה ששרף את הרכבים בהפגנה”. כשנאמר לו שמכאן ניתן ללמוד שהוא זה ששרף את כלי הרכב השיב “אני הייתי מתפאר מול אחותי האמת מה שסיפרתי אצלכם אני השתתפתי” (עמ’ 3 ש’ 100-104).

בסופה של החקירה נשאל נאשם 1 “על פי התנהגותך באותו יום היית עצבני מאוד על היהודים מה הסיבה? ת: כי היהודים באותו יום היכו צעיר ערבי בבאר שבע, והיכו בנות באוניברסיטת באר שבע” (עמ’ 4 ש’ 120-121).

לחקירה זו צורפו תכתובות שונות מטלפון סלולרי וכן צילום של רכב המתלוננת ושרטוט של רכב עם תכתובות.

33. למחרת היום, ביום 24.08.2021, בין השעות 08:21-09:31 נחקר נאשם 1 פעם נוספת על-ידי המשטרה בימ”ר נגב על-ידי החוקר אלשאמי (ת/66). גם בחקירה זו הודע נאשם 1 בדבר זכויותיו וזה ביקש לשוחח עם עורך דינו ואכן שוחח עם עורך הדין נאוף לפני תחילת החקירה (עמ’ 2 ש’ 1).

בחקירה זו הוצג לנאשם 1 סרטון שהוצא מתוך הטלפון הנייד שלו וזה זיהה את עצמו מדבר בסרטון ואומר בין היתר “חבריי אם או ערבי או יהודי ישברו את הרכב אל תעשו חשבון לאף אחד” ובהמשך זיהה את נאשם 5 אומר שהאישה רוצה למות והוא עצמו אמר “שתמות תפסו מישהי באילת מהשיער שלה ולא הרעיד את הלב שלכם תחשבו שהיא אחותכם” (עמ’ 2 ש’ 9-11). בהמשך ציין כי התיעוד הזה היה בכביש 6 לאחר האירועים עם המתלוננת ומתלונן 1 והוסיף כי הוא צילם את עצמו ב”סלפי” מהטלפון שלו (עמ’ 2 ש’ 15-18). בהמשך הוצג בפניו בסרטון נוסף שבו רואים צמיגים בוערים על כביש 6 והוסיף שהוא זה שצילם את הסרטון מהטלפון שלו (עמ’ 2 ש’ 21-25). כן התייחס לסרטון נוסף שצילם בו הוא אמר, לאחר שזיהה את נאשם 2, “מי שגבר לא חוזר לאחור” (עמ’ 3 ש’ 4-5) ואף התייחס לסרטון רביעי ונוסף שהוא צילם בטלפון שלו שבו הוא אמר “ואמרתי תראה איך אני מקדם את הרכב ושורף אותו, תשחק תשחק, אללה ואכבר אללה ואכבר ותודות… הרכב הזה של האישה” (עמ’ 3 ש’ 8-11). כשהוצגה בפניו תכתובת עם חברה שלו רגד אבו סקות שכתב לה שהוא זה ששרף את הרכב, אמר שמדובר בהתרברבות ושסיפר מה קרה איתו (עמ’ 3 ש’ 13-14).

כשעומת עם כך שנאשם 5 אומר שהוא זה ששרף את הרכב של המתלוננת, השיב שזה לא נכון ושנאשם 4 זה הוא ששם את הרכב באש (עמ’ 3 ש’ 20-21).

כן הכחיש את טענת נאשם 4 שהוא זה שתקף את מתלונן 1 ושבר לו את הטלפון והוסיף “מה שסיפרתי אצלך אמת” (עמ’ 3 ש’ 22-23, ש’ 26). בהמשך הוצגו בפניו מספר מסדרי זיהוי תמונות כשבחלק מהמקרים זיהה אנשים ואמר מה הם עשו, ובחלק מהמקרים לא זיהה אנשים כמי שהיו מעורבים באירוע.

34. זמן קצר לאחר מכן נחקר נאשם 1 פעם נוספת על-ידי החוקר אלשאמי, ביום 24.08.2021, בין השעות 09:59-10:14 (ת/66א). גם בחקירה זו הוא הוזהר ואף שוחח עם עורך הדין שלו קודם לחקירה, עו”ד ראוף (עמ’ 2 ש’ 1).

כשנשאל האם הוא מבין את החשד כנגדו, השיב “מבין ונמאס לי לשמוע” (עמ’ 2 ש’ 2-3). כשהוטח בפניו שיש להם ראיות מהן עולה שהוא שרף את הרכב של מתלונן 1, שלל זאת והוסיף ששמע מאנשים שנאשם 4 הוא שעשה זאת ונאשם 4 גם אמר לו זאת בעצמו. כשהוצגה בפניו אמרת נאשם 4 בה ציין שתחילה הוא (נאשם 1) לקח את הרכב כדי להביאו אל האש וירד ממנו כשצעקו לו שהרכב עולה באש ואז הוא (נאשם 4) לקח אותו לאש, השיב “אמת” (עמ’ 2 ש’ 6-9).

כשהוטח בפניו שנאשם 4 מסר בחקירה שהוא הכה את מתלונן 1 בבעיטה בכתף, שבר לו את הטלפון, זרק אבנים על רכבו ולקח את רכבו לאש, שלל את כל הדברים הללו והוסיף שהוא לקח את הטלפון הנייד של מתלונן 1, שהיה שבור, מידיו של אחר בשם יאסין (עמ’ 2 ש’ 12-14).

35. למחרת היום, 25.08.2021, נחקר נאשם 1 פעם נוספת על-ידי השב”כ, וזאת בין השעות 14:10-18:55 ואולם בין השעות 14:50-15:05, 16:45-17:00 ו-17:45-18:30 נאשם 1 שהה בתאו. חקירה זו נערכה על-ידי אושרי במתקן באשקלון (ת/111).

בתחילת החקירה מסר שהוא מרגיש טוב. כשנשאל מדוע לא סיפר את כל האמת עד כה, השיב שאין לו מה להוסיף (סעיף 3 לזכ”ד). כשהוטח בפניו שחבריו אומרים שהוא ששרף את הרכב של מתלונן 1 ושבר את הטלפונים הניידים של מתלונן, השיב שהוא לא עשה זאת ובהמשך כשנאמר לו שהוא שקרן, הוסיף שהוא לא מתכוון לספר דברים שאותם הוא לא ביצע ובתגובה נאמר לו שאין שום ציפייה כזו ממנו (סעיפים 4-8).

אושרי חזר והסביר לנאשם 1 כי רק האמת חשובה להם ואין ציפייה לשמוע דברים אחרים אשר לא התרחשו במציאות וזה השיב שעד כה סיפר אמת בחקירתו. בהמשך חזר על כך שהוא לא משקר ושהוא אמר אמת והוסיף שהוא לא שרף את הרכב של מתלונן 1 ואף לא שבר את הטלפונים הניידים של מתלונן 2 (סעיפים 12-17). בהמשך מסר שהוא מתחרט על שאירע ושלא יחזור פעם נוספת על מעשיו (סעיף 21), וכשנמסר לו שחרטה אמיתית מגיעה רק לאחר מסירת כל האמת על אודות שאירע איתו, השיב כי כך הוא מרגיש ובכוונתו לספר את האמת על אודות מה שאירע איתו (סעיפים 22-23).

או אז, כשנשאל ביחס למתלונן 1 האם הוא זה שהצית את הרכב של מתלונן 1, השיב בחיוב, וכשנשאל מדוע עשה כך השיב כי “לאחר שמתלונן 1 התרחק ממכוניתו נכנס למכונית ונהג אותה לכיוון הצמיגים הבוערים על מנת לחסום את הכביש” (סעיפים 22-26).

ביחס למתלונן 2 השיב, לאחר שנשאל האם הוא איים עליו, כי אמר לו לצאת מהמכונית (סעיף 27). גם בשלב זה נמסר לו שהוא לא מספר את כל האמת ולא מוסר על שבירת הטלפון הנייד של מתלונן 2, בניגוד לדברי חבריו, וכשנשאל פעם נוספת האם שבר למתלונן 2 את הטלפון השיב בחיוב. (סעיפים 27-33).

בהמשך חזר על הודאתו זו ביתר פירוט והשיב לשאלות החוקר.

באשר לאירוע עם מתלונן 1 מסר שלאחר שהצעירים יידו אבנים אל עבר רכבו, הוא התקרב לרכב והגיע לכיוון דלת הנהג ובזמן זה האזרח הזר – מתלונן 1, היה מחוץ לרכב והוא לא יודע מי הוציא אותו מהרכב. מכיוון ששמע שהוא אזרח תאילנדי ולא יהודי, סייע להרחיקו הצידה תוך ששאל אותו האם הוא שיכור וזה השיב לו בחיוב. כן הודה כי בעט במתלונן 1 ברגלו משום שלדבריו היה שיכור ובחלוף מספר דקות, לאחר שמתלונן 1 התרחק מהמקום, הוא נהג אותו לכיוון הצמיגים הבוערים תוך שעבר עם הרכב בין עשרה לעשרים מטר ועשה כן כדי לחסום את הדרך לפני כלי רכב נוספים שהגיעו לאזור וכך יוכלו הוא וחבריו לתקוף כלי רכב נוספים. בשלב זה הוא ירד מהרכב ונשאר עומד באזור הכביש (סעיף 31).

באשר לאירוע עם מתלונן 2 מסר כי אמר לנהג המבוגר – מתלונן 2 לצאת מהרכב ואף שבר את מכשיר הטלפון הנייד שלו וכפי שציין בחקירותיו הקודמות, גם יידה אבנים לעבר רכבו. בהמשך הוסיף שנאשם 3 שבר את חלון הרכב עם אבן גדולה והוא עמד ליד דלת הנהג שחלון הרכב היה שבור ואמר לנהג לצאת מהרכב והבחין שסמוך לידית ההילוכים מונח טלפון נייד. או אז, הושיט את ידו אל עבר הרכב, לקח את הטלפון ושבר אותו על הרצפה וזאת בשל החשש שהנהג יתקשר למשטרה. בשלב זה הבחין כי הנהג – מתלונן 2 – הניח את ידו על מכנסיו ואז הוא צעק לשאר האנשים להיזהר כי יש לו אקדח. בחלוף זמן קצר הגיעה למקום ניידת משטרה והוא וחבריו ברחו לכיוון לקיה (סעיף 37). בסיום החקירה אושרי שאל את נאשם 1 האם הסתיר ממנו דברים נוספים וזה השיב בשלילה (סעיף 42). בסיום החקירה פנה נאשם 1 וביקש לשוחח עם עורך דינו ואושרי מסר לו שיעביר את המסר דרך השוטרים (סעיף 43).

בזכ”ד צוין גם כי במהלך החקירה נאשם 1 כובד בסיגריה.

36. בחלוף כחצי שעה נשאל נאשם 1 פעם נוספת על-ידי אושרי האם סיפר את כל האמת עד כה בחקירתו, וזה השיב בחיוב (ת/112).

37. למחרת היום, ביום 26.08.2021, נחקר נאשם 1 במשטרה במספרי ימ”ר נגב על-ידי החוקר אלשאמי, בין 18:34-18:49 (ת/67). גם בחקירה זו הוזהר הנאשם והוא הודע על אודות זכויותיו. כן מסר שהוא מבין שהחוקר הוא איש משטרה (עמ’ 2 ש’ 1-2). כשנשאל מפורשות האם הוא מבין שיש לו זכות להיוועץ עם עורך דין לפני החקירה, השיב שהוא מבין ושהוא לא רוצה (עמ’ 2 ש’ 5-6).

בהמשך חקירה זו התייחס למעורבות של אחד בשם יוסף אבו בדר בכל הקשור לשלושת האירועים עליהם נחקר וכן ביחס לאחר בשם יוסף חסין. ביחס לאלה מסר שהם היו מעורבים בזריקת אבנים על רכבה של המתלוננת עוד לפני שזו ירדה מהרכב וכן על רכבו של מתלונן 1 כאשר זה היה עוד בנסיעה. במהלך חקירה זו נעשו לו מסדרי זיהוי תמונות ביחס לשני האנשים עליהם נחקר.

38. בחלוף מספר ימים, ביום 29.08.2021, נחקר נאשם 1 פעם נוספת בין השעות 10:05-10:40, בחקירת שב”כ, במתקן באשקלון, על-ידי הרוש (ת/105). בחקירה נכח גם החוקר מרום. בתחילת החקירה מסר נאשם 1 שהוא מרגיש טוב. לאחר שמרום מסר לו שנמאס לו לשמוע את השקרים שלו וכי נמסר מהמשחקים שלו ושל חבר שלו לנוכח הפערים הגדולים בגרסאותיהם, מסר כי כבר סיפר את הכל (סעיפים 2-4). כשהרוש הטיח בפניו שיש פער בין גרסתו לבין גרסת חבריו ובפרט לבין גרסתו של נאשם 3, שאל נאשם 1 מה הפער וכשנאמר לו שהפער הוא ביחס להכאת מתלונן 1, השיב “כי הוא נתן לו בעיטה אחת כי הוא היה שיכור ותו לא” (סעיף 6).

כשהוטח בפניו שנאשם 3 מסר בחקירתו שהוא – נאשם 1 – הכה את מתלונן 1 יותר, נאשם 1 הכחיש זאת ואף הסכים שנאשם 3 יובא לחקירה על ממנת ללבן את הדברים (סעיפים 7-8).

בשלב זה אכן הוכנס נאשם 3 לחדר החקירה וכשנשאל מה עשה נאשם 1, השיב שהוא לא יודע בדיוק, אך נאשם 1 היה שם עם כל הצעירים שתקפו את מתלונן 1. נאשם 1 אישר כי היה עם כל הצעירים (סעיפים 9-11).

בהמשך נשאל נאשם 3 ביחס לאירוע עם מתלונן 2 ובפרט ללקיחת טלפונים ניידים ממנו ונאשם 1 השיב כי הוא עצמו לקח רק טלפון נייד אחד ובהמשך שניהם אמרו שהם לא יכולים לדעת בוודאות מה כל אחד עשה, אולם שניהם תקפו את מתלונן 2 (סעיפים 12-14).

39. בחינת כלל חקירותיו של נאשם 1 מלמדת כי גרסתו של נאשם 1 הלכה והתפתחה עם התקדמות החקירה, ככל שנחשפו בפניו הראיות שהיו בידי החוקרים. אם בתחילת חקירתו הראשונה הוא הכחיש כל מעורבות, אזי שמיד לאחר מכן, ממש באותה החקירה, לאחר שהוצגה לו תמונה מהטלפון הנייד שלו, הוא כבר ביקש “לחשוב” ומיד הביע צער על הדברים שעשה והוסיף שאף פעם לא פגע בביטחון המדינה. בשלב זה גילה שרק נטל חלק בזריקת אבנים ובחסימת ציר, אך כפר בהצתת רכבים. בהמשך נאשם 1 כבר חשף פרטים רבים יותר ביחס למעורבותו, אף שגם זה היה בהדרגה. כך למשל הסכים לחשוף את חלקו בתקיפת מתלונן 2 רק לאחר ששמע במו אוזניו את נאשם 5 משוחח עם חוקר ומפליל אותו (נאשם 1) גם בתקיפת מתלונן 2 (ת/104, סעיפים 11-16). באופן דומה היה מוכן להודות בהכאת מתלונן 1 לאחר שהוטחה בפניו גרסתו של נאשם 3 בעניין.

ככלל, נאשם 1 הודע על זכויותיו לאורך החקירות, התייעץ בחלק מהחקירות עם עורך הדין לפני תחילת החקירות ומסר גרסאות מפורטות ועשירות בפרטים, למשל בעניין סדר האירועים השונים (תחילת האירוע עם המתלוננת, עבור לאירוע עם מתלונן 1 וכלה באירוע עם מתלונן 2), סיפר על אירוע נוסף שבו הוא זרק אבנים על רכב שבו היה נהג ממוצא ערבי, פירט מאיזה מרחק הוא זרק את האבנים, כמה אבנים ומה עשו האחרים.

כפי שצוין במהלך חקירותיו של נאשם 1, נעשו לא פעם הפסקות והוא אף כובד באוכל ושתייה. אף שהחקירות לא מתועדות, הרושם העולה מקריאתן, כמו גם מעדויות החוקרים, הוא שבחקירות נאשם 1 לא היו אירועים יוצאי דופן או כאלה שמהם ניתן ללמוד על שבירת רוחו. אופן התפתחות גרסתו של נאשם 1 מלמד על כך שזה לא הזדרז לנדב פרטים מפלילים ועשה כן אך משהבין שבידי החוקרים ראיות טובות כנגדו באותם עניינים שלא חשף מלכתחילה.

נאשם 1 עצמו, הגם שבכה באחת החקירות, הודה שהחוקר לא עשה לו כל דבר רע, אך ציין שהוא עצמו נלחץ מהמחשבה שהוא ייחשב למחבל. לא זו אף זו, כפי שצוין, נאשם 1 ידע לעמוד על שלו חרף החקירות הממושכות וחרף כך שהחוקרים הטיחו בו שמעורבותו הייתה משמעותית יותר משגילה, למשל לעניין מידת האלימות שהפעיל כלפי מתלונן 1 כשעמד על כך שהוא “אך” בעט במתלונן 1 בעיטה אחת.

40. לא למותר לציין, כי שלל טענותיו של נאשם 1 ביחס לפגיעה בזכויותיו ולתנאי מעצרו נסתרו על-ידי החוקרים השונים שהעידו בעניין זה. כבר עתה אציין כי החוקרים השונים, להבדיל מנאשם 1, שהותיר עלי רושם רע ולא מהימן ואשר עדותו הייתה רצופת סתירות ותמיהות, הותירו עלי רושם טוב ומהימן. תשובותיהם היו לגוף עניין, קוהרנטיות ואלו לא ניסו לכסות או להסתיר גם דברים שעל פניו עוררו שאלות. כך למשל לא שללו טענות נאשם 1 בדבר כך שהוא היה אזוק בידיים במהלך חלק מהחקירות או בדבר כך ששהה בתא המעצר לבדו. בנוסף, גם לא שללו חלק מהטענות שעלו ביחס לפגיעה בזכות ההיוועצות.

כך החוקר הרוש, שהיה ה-“case officer” של חקירת נאשם 1, העיד כי הוא לא תקף את נאשם 1 והוא גם לא מכיר אירוע שכזה, לא איים עליו ולא קילל אותו (עמ’ 155 ש’ 7-9, עמ’ 156 ש’ 28-30 לפרוט’ מיום 6.3.2023). בהמשך אישר כי בזמן שנאשם 1 לא נחקר הוא שהה בתאו לבד והוסיף ששב”ס הוא שאחראי על תנאי מעצרו (עמ’ 155 ש’ 17 – 156 ש’ 10), כי נאשם 1 יכול היה לישון בכל זמן בין חקירותיו וכן שהוא לא יודע על זכויות שלו שנפגעו. כן הוסיף בהקשר זה כי לו נאשם 1 היה מלין על כך שזכויותיו נפגעות, הוא יכול היה להתלונן והם היו מטפלים בתלונותיו ומתעדים הדבר בזכ”ד (עמ’ 156 ש’ 11-21).

הרוש העיד כי החקירה הראשונה של נאשם 1 בוצעה בתחנת משטרת עיירות שם יש מתקן ששייך לשב”כ בו הם מבצעים את החקירות (עמ’ 160 ש’ 26-30) וכי החקירה תועדה בזכ”ד. הרוש דחה הטענה שבמהלך החקירות נאשם 1 היה אזוק ברגליו (עמ’ 163 ש’ 15-16, עמ’ 164 ש’ 23-25), ובהמשך הוסיף כי במהלך החקירה הראשונה נאשם 1 עישן איתו סיגריה ומכאן ניתן ללמוד שהוא גם לא היה אזוק בידיו לאורך כל החקירה (עמ’ 171 ש’ 7-13).

כשנשאל בחקירה נגדית האם ניתן לנאשם 1 משהו מיוחד במהלך החקירה, מעבר לסיגריה, השיב שלא היה בכך צורך משום שניתן לראות שכבר בתחילת החקירה הוא התחיל להודות (עמ’ 166 ש’ 1-3).

כשנשאל לגבי דחיפות חקירתו השנייה של נאשם 1 ביום מעצרו, שארכה מספר שעות ורק התחילה בשעה 20:45, בשים לב לעובדה שהוא נחקר על אירוע שאירע מספר חודשים קודם לכן, השיב שהיו מעורבים נוספים באירוע שלא ידעו מי הם, שמדובר היה באירוע בעל מסוכנות רבה, וכן שמדובר בהחלטה של ראש הצוות ולא שלו (עמ’ 167 ש’ 9-23), תוך ששב והזכיר שנאשם 1 החל להודות כבר בחקירתו הראשונה בתחנת משטרת העיירות בצורה נינוחה ונעימה (עמ’ 168 ש’ 11-13).

החוקר אושרי אף הוא דחה הטענה שנאשם 1 הותקף במהלך החקירה או אוים או שהועלב (עמ’ 200 ש’ 18-25 לפרוט’ מיום 6.3.2023). בנוסף דחה הטענות לעניין שהייתו במשך תקופה ארוכה לבד בתא או בקשר לפגיעה בזכויות אחרות כנחקר (עמ’ 200 ש’ 26 – עמ’ 201 ש’ 7). כשנשאל על הצורך לחקור את נאשם 1 בשעות הליל למשך מספר שעות על אירוע שאירע מספר חודשים קודם לכן השיב שמדובר בהחלטה של ראש צוות החקירה אך הוסיף כי נאשם 1 לא היה אזוק במשך כל שעות הליל לכיסא מכיוון שבמהלך אותה חקירה הוא קיבל אוכל, שתיה וסיגריות (עמ’ 204 ש’ 3 – עמ’ 205 ש’ 6).

החוקרת איה דחתה גם כן את הטענות שהעלה נאשם 1. כך השיבה שלא תקפה אותו, כי לא נכחה בסיטואציה שבו הוא הותקף וכן שלא איימה עליו (עמ’ 186 ש’ 23-33 לפרוט’ מיום 06.03.2023).

איה אישרה שיכול ונאשם 1 שהה לבדו בתא המעצר (עמ’ 187 ש’ 8-13) וביחס לטענה כי זה לא ישן השיבה שהוא יכול היה לישון בכל השעות שבהן לא נחקר, חקירות שמשכן מתועד בזכד”ים ובעדויות. עוד הוסיפה שהיא לא מודעת לכך שנפגעה זכות כלשהי של נאשם 1 כחשוד וכעצור (עמ’ 187 ש’ 14-21). כן הוסיפה כי אם היה אירוע חריג במהלך חקירותיו של נאשם 1, הדבר היה מתועד בזכ”ד (עמ’ 188 ש’ 6-8, עמ’ 195 ש’ 19).

איה התייחסה לזכ”ד שהיא כתבה ומסרה שאת הזכ”ד היא כותבת תוך כדי החקירה וככל שמדובר בגרסת הודאה או בגרסת אליבי, היא כותבת את הגרסה בצורה מפורטת הגם שהבהירה שאין מדובר בתמלול של מלוא החקירה כי אם בתיאור עיקרי הדברים (עמ’ 188 ש’ 1-5, עמ’ 192 ש’ 21-25, עמ’ 193 ש’ 18-20, עמ’ 194 ש’ 1-26).

בחקירה הנגדית מסרה כי ברירת המחדל בחקירות שב”כ היא שהחשוד נחקר כשהוא אזוק בידיים וכי למיטב זיכרונה לא היה בעניינו של נאשם 1 משהו חריג שהצריך את איזוק רגליו (עמ’ 195 ש’ 11-14). בהמשך הוסיפה כי במהלך החקירה נעשתה עצירה שבמהלכה נאשם 1 ירד אל התא והתאפשר לו לאכול, לשתות ולעשן ובהמשך הוא חזר לחקירה (עמ’ 196 ש’ 6-9). כשהתבקשה להתייחס לשעות החקירה הארוכות השיבה שלא מדובר בחקירה חריגה בשים לב למהות החשד (עמ’ 196 ש’ 31 – עמ’ 197 ש’ 32).

איה הדגישה שבחקירתה נאשם 1 “קיבל יחס מאוד מאוד נאות מאוד הולם, לא כפי שאתה מתאר כאן…” (עמ’ 198 ש’ 13-16), וחזרה על כך שלא היו העלבות ואיומים (עמ’ 198 ש’ 21).

כך חוקר המשטרה אונסי העיד כי חקר את נאשם 1 ויתר הנאשמים שחקר בתיק בשפה הערבית, הזהיר אותם לפי החוק, לרבות הזכות להיוועץ בעורך דין והוסיף “הדברים נמסרו מרצון חופשי, נגבו בשפה הערבית שהיא שפת אם של הנאשמים, חתמו עליהם” (עמ’ 20 ש’ 21 לפרוט’ מיום 15.11.2022). בהמשך העיד כי לא ראה ולא שמע על טענות של אלימות או מניעת שינה ואף הוסיף כי בחלק מהחקירות הוגש לנאשמים שחקר קפה והכל היה בצורה מכובדת (עמ’ 29 ש’ 26-30).

בהמשך הבהיר כי את החקירה שלו הוא עצמו מנהל ולא השב”כ, אף שהוסיף כי הוא חוקר את הנחקר על-פי הזכ”דים של חקירות השב”כ (עמ’ 33 ש’ 9-15, עמ’ 34 ש’ 22). כן אישר כי חקירת המשטרה במקרה זה הייתה במתקן של השב”כ בכלא שקמה (עמ’ 34 ש’ 8-14), אף שהבהיר כי חוקר השב”כ לא משתתף במהלך החקירה שלו (עמ’ 34 ש’ 32 – עמ’ 35 ש’ 1).

אונסי שלל את טענת ב”כ נאשם 1 לפיה איים על נאשם 1 במהלך החקירה שאם לא ישתף פעולה הוא יחזיר אותו לחקירת השב”כ ושב על כך שנאשם 1 מסר את הדברים מרצונו החופשי (עמ’ 41 ש’ 13-31).

גם חוקר המשטרה שאמי העיד שלא זכור לו שהיה משהו חריג בחקירות של נאשמים 1, 3 ו-4 והוסיף כי אם היה משהו חריג הדבר היה מצוין בעדות (עמ’ 58 ש’ 5-7 לפרוט’ מיום 15.11.2022). כן הוסיף שאם מי מהחשודים היה מעלה טענות על אלימות או על מניעת שינה או על פגיעה בזכויות אחרות, הוא היה מתעד זאת בחקירה (עמ’ 58 ש’ 8-11, ש’ 22).

אף שאמי התייחס בעדותו לכך שמדובר בחקירה שבה יש שיתוף פעולה בין המשטרה לשב”כ ולכך שהחקירה המשטרתית נעשית על-פי הזכ”ד של חקירת השב”כ, אך הוסיף כי במרבית המקרים ישנן התפתחויות בחקירה המשטרתית (עמ’ 65 ש’ 8-13). כך התייחס בהמשך עדותו לפערים שבין זכ”ד השב”כ לבין החקירה שהוא ביצע מיום 17.08.2021 בכל הקשור להצתת כלי הרכב (עמ’ 65 ש’ 23-26, עמ’ 66 ש’ 6-7). שאמי הבהיר כי חוקרי השב”כ לא נוכחים במהלך החקירה המשטרתית וכי החקירה המשטרתית “היא עצמאית” (עמ’ 66 ש’ 28-30).

שאמי שלל גם הטענה לפיה נאשם 1 אוים בחקירה המשטרתית שאם הוא לא יודה הוא יחזור למתקני השב”כ או שלא יינתן לו לישון. שאמי העיד כי “ממש לא רואים כאן שיש איומים… להפך, מה שהוא רוצה הוא אומר, אם הוא רוצה להכחיש אז מכחיש, אם רוצה להודות אז הוא מודה…” (עמ’ 69 ש’ 19-24).

יצוין כי ב”כ נאשם 1 נתן הסכמה להגיש אמרה נוספת של נאשם 1 במשטרה, שנגבתה על-ידי השוטר כאמל זיאן מבלי לחקור שוטר זה (ת/82). גם בחקירה זו לא העלה נאשם 1 כל טענה ביחס לפגיעה בזכויותיו או לתנאי מעצרו. יודגש כי בתחילת חקירה זו שוחח נאשם 1 עם עורך הדין שלו ובעקבות אותה שיחה ביקש להבהיר מספר הבהרות ביחס למעשיו, הבהרות שאף בהן הייתה משום הודאה במעשים פליליים באירועים השונים, הודאה שלאחריה הגיעה התנצלות מפורטת על מעשיו.

41. מעבר לכל האמור, סבורני כי העובדה שנאשמים 2 ו-5, שנחקרו אף הם בפרשה על-ידי המשטרה והשב”כ, לא העלו כל טענה ביחס לדרכי חקירתם או לתנאי החזקתם, מחלישה אף היא במידת מה את טענות נאשם 1, שהרי לא ברי מדוע החוקרים מצאו להפעיל שיטות חקירה פסולות דווקא נגד נאשם זה ולא נגד מעורבים אחרים באותם אירועים. מכל מקום, מדובר בנימוק שמצטבר ליתר הנימוקים המצדיקים את דחיית טענות הזוטא שהעלה נאשם 1.

זכות ההיוועצות של נאשם 1

42. מ-ת/120 פרוטוקול דיון הארכת מעצר הימים מיום 18.08.2021 עולה שהיחידה החוקרת הודיעה לסנגוריה הציבורית על כך שניתן לפגוש את נאשם 1 ביום מעצרו, 17.08.2021, בשעה 13:24, כאשר כ-25 דקות לאחר מכן התקשר עורך דין נאג’ר, שייצג את נאשם 1 באותה העת ומסר שהוא יגיע לתחנת משטרת העיירות בתוך כשעה. בחלוף כשעה, בשעה 14:54, לפני שנאשם 1 נחקר, התקשר החוקר לעו”ד נאג’ר ושאל מדוע זה לא הגיע, וזה השיב לו שהוא בדרך וכי יש פקקים. עוד עולה כי סוכם שעו”ד נאג’ר יגיע לכלא שקמה ולא לתחנת העיירות. דברים אלו נמסרו במהלך הדיון על-ידי החוקר, ועו”ד נאג’ר אישר את מרבית הפרטים אם כי הוסיף שנמסר לו שלא ניתן עוד לחכות עם תחילת החקירה. בהמשך הוסיף כי “… ניתנה לי הזדמנות לפגוש אותו בשעה 20:00 וזאת לאחר שהוא נחקר ומבלי שניתן לי (צ”ל לו, י’ ל’) ייעוץ משפטי” (עמ’ 3 ש’ 16-17 במ”י 43217-08-21).

החוקר המשטרתי אונסי העיד כי נתן לנאשם 1 את האפשרות להיוועץ בעורך דין והוא זה שהחליט אם להתייעץ או לא (עמ’ 37 ש’ 16-18 לפרוט’ מיום 15.11.2022), תוך שהוסיף כי נאשם 1 אמר לו בחקירה הראשונה שהוא חקר אותו מיום 18.08.2021 שכבר יום קודם לכן – יום מעצרו – 17.08.2021 ניתנה לו האפשרות להתייעץ עם עורך דין (עמ’ 38 ש’ 1-30, עמ’ 39 ש’ 30-33).

החוקר המשטרתי שאמי העיד לעניין זכות ההיוועצות כי שוחחו עם עו”ד נאג’ר שמסר שהוא בתוך שעה יגיע לתחנת עיירות ומשחלף הזמן ועורך דין זה לא הגיע, יצר הוא איתו קשר ועו”ד נאג’ר מסר לו שיש הרבה פקקים והוא התעכב, וכן שזה אמר לו שהוא לא רוצה לעכב אותנו ושהוא מבקש שיעדכנו אותו ברגע שהעצור יגיע לכלא שקמה כדי לבקר אותו וזה מה שקרה (עמ’ 62 ש’ 5-14 לפרוט’ מיום 15.11.2022).

בעניין זה ראו המזכרים של שאמי ת/80 מיום 17.08.2021 בשעה 14:04 ו- ת/81 מיום 17.08.2021 בשעה 15:00.

כן הדגיש כי בחקירה שהוא חקר את נאשם 1 ואת האחרים הוא הזהיר אותם והם אף קיבלו את הזכות להיוועץ בעורך דין והיו כאלה שמימשו את הזכות וכאלה שלא (עמ’ 162 ש’ 24-27).

החוקר שאמי שב והדגיש כי תוכן האזהרה רשום גם בשפה הערבית, כי הוא גם הוקרא לנאשם 1 וכן נשאל האם הוא מבין את החשד כנגדו ואף חתם על העדות, והכל בשפה הערבית (עמ’ 63 ש’ 28-30).

כשנשאל קונקרטית לעניין מימוש זכות ההיוועצות בחקירה מיום 19.08.2021, השיב שאכן נאשם 1 ביקש להתייעץ עם עורך דין ונעשה ניסיון להשיג את עורך דינו אך לא היה מענה ואז נאשם 1 הוא זה שאמר בעצמו שאין צורך להמתין לעורך דין ושניתן להמשיך החקירה. כן הוסיף שאם נאשם 1 לא היה רוצה להמשיך בחקירה ומבקש להמתין לעורך דין, אז הוא היה עוצר את החקירה ולא ממשיך בה (עמ’ 64 ש’ 19-23).

כזכור, ב”כ נאשם 1 נתן הסכמה להגיש אמרה נוספת של נאשם 1 במשטרה, שנגבתה על-ידי השוטר כאמל זיאן מבלי לחקור שוטר זה (ת/82). גם בחקירה זו, מיום 25.08.2021, ניתנה לנאשם 1 האפשרות לשוחח עם עורך דינו, עורך דין נאג’ר וזה אכן שוחח עם עורך דין נאג’ר בטרם החלה החקירה לגופה. מיד לאחר השיחה עם עורך הדין, מסר נאשם 1, בעניין מתלונן 1, כי “אני סיפרתי את כל מה שקרה עמו ומה עשיתי, אך יש מספר דברים לא נכונים) (עמ’ 2 ש’ 34), כשבהמשך הוא מסביר כיצד הוא הכה את מתלונן 1 והעלה באש את רכבו: “אני בהתחלה עמדתי בצד השני ואחרי שהחלו לצעוק שהנהג מתלונן 1, בגלל כך התקרבתי… ומשכתי אותו מהצעירים… ואני עמדתי לידו הרחתי אותו כשיכור ושאלתי אותו ‘אתה שיכור’ אמר לי כן, ובעת שידעתי שהוא שיכור עם הרגל שלי הרבצתי לו ברגלו ואחרי זה מתלונן 1 הורחק מהאזור. הרכב שלו היה מרוחק מהאש בערך 15-10 מטר, ואחרי זה אני עליתי לרכב הורדתי את בלם היד, וירדתי מהרכב הייתה רגל אחת בפנים הרכב והרגל השניה השמאלית הייתה בחוץ והתחלתי לדחוף ברכב לכיוון האש, ועמדתי איפה שנמצאים הצמיגים והרכב עלה באש… ש: מי דחף את הרכב חוץ ממך? ת: אני זה שדחפתי אותו לבדי” (עמ’ 2 ש’ 34-47).

בהמשך של אותה חקירה אישר כי השתתף בזריקת אבנים כלפי רכבו של מתלונן 2 וכן ששבר את הטלפון הנייד שלו (עמ’ 3 ש’ 63-65, ש’ 83-84), וכן את מעורבותו בניסיון הצתת רכבה של המתלוננת (עמ’ 4 ש’ 94-96), כשבהמשך זיהה את עצמו בשנייה 16 של הסרטון תוך שמוסיף לפי הערת החוקר “זה אני שנמצא בשנייה 16, אני נמצא ליד הרכב מאחורה, יש איש שהוציא את נייר הטואלט מהרכב והוא אני” בהמשך אף חתם על צילום מסך שסומן כז/1 מיום 25.08.2021.

עוד יצוין כי בסיום חקירה זו, חקירה שהחלה בשיחה עם עורך הדין שלו כזכור, נאשם 1 אמר את הדברים הבאים: “אני דבר ראשון עשיתי דבר כמו זה ואני מתחרט עליו, ואני מקווה שבית המשפט והמדינה והשב”כ יסלחו לי, ואני מוכן לשלם את כל הנזק שגרמתי אותו לרכבים, ואני לא אחזור על הדברים האלו, ומתחרט המון והרסתי את עצמי” (עמ’ 4 ש’ 105-107).

לטעמי די בחקירה זו כדי לדחות טענות נאשם 1 על אודות כך שיש לפסול את הודאותיו במשטרה על בסיס פגיעה בזכות ההיוועצות. כפי שתואר, נאשם 1 בחר להודות מיד לאחר ששוחח עם עורך הדין שלו, בחר להבהיר דברים שאף בהם הייתה משום הפללה עצמית ואף הביע התנצלות מפורטת בסיומה של אותה חקירה.

הרוש העיד כי בחקירה הראשונה של נאשם 1, עם מעצרו, בתחנת משטרת עיירות, הוסבר לנאשם 1 על זכותו להיוועץ בעורך דין אך לא הוסבר לו על זכותו להיוועץ בסנגור ציבורי אם אין ביכולתו לממן סנגור פרטי תוך שהבהיר שמדובר ב”חקירת שטח” ולכן האזהרה נעשית על-פה, וכי לאחר שהחשוד מגיע למתקן החקירות באשקלון הוא מקבל לידיו דף מידע לעצור בו מצוינות זכויותיו (עמ’ 161 ש’ 16 – עמ’ 162 ש’ 14 לפרוט’ מיום 6.3.2023).

הרוש העיד כי זכ”ד על החקירה נכתב תוך כדי החקירה וכן שהוא משקף את עיקרי הדברים שקרו בחקירה (עמ’ 164 ש’ 28-31). בהמשך הבהיר כי אם יש גרסת אליבי או גרסת הודאה הוא כותב מילה במילה כדי לא לפספס דבר (עמ’ 170 ש’ 17-19).

הרוש אישר כי מעבר להודעה בתחילת החקירה הראשונה על זכות להיוועץ בעורך דין ומעבר למתן טופס הזכויות בתחילת החקירה השנייה, עם ההגעה למתקן באשקלון, הוא לא מעמיד את החשודים על זכותם בתחילת כל חקירה להיוועץ בעורך דין (עמ’ 170 ש’ 20 – עמ’ 171 ש’ 2).

איה העידה כי היא ביצעה את החקירה השנייה של נאשם 1, שהיא החקירה הראשונה שהתקיימה במתקן החקירות של השב”כ, לאחר שנאשם 1 כבר נחקר על-ידי הרוש בתחנת משטרת עיירות מיד עיכובו. איה העידה כי לפני החקירה שביצעה נאשם 1 כבר נפגש לדבריו עם עורך דין (עמ’ 189 ש’ 19-27).

ב”כ נאשם 1 הנוכחי, עו”ד אסדי, טען כי נאשם 1 טוען שדבריה אלו של איה אינם נכונים, דהיינו שהוא לא ראה עורך דין (עמ’ 190 ש’ 8-23).

בהמשך מסר עו”ד אסדי כי שוחח במהלך הדיון עם נאשם 1 וזה מסר לו כי נפגש עם עורך דינו דאז (עו”ד נאג’ר) ואולם הוסיף כי למיטב זכרונו זה היה באור יום אבל לא ביום מעצרו (עמ’ 190 ש’ 30 – עמ’ 191 ש’ 4).

איה אישרה כי החתימה את נאשם 1 על טופס ידוע זכויות, שאלה אותו האם הוא קורא וכותב, נתנה לו זמן לקרוא את הדף שבו מפורטות הזכויות ואף חזרה בעצמה על חלק מהזכויות המשמעותיות כמו הזכות להיוועץ בעורך דין והזכות להימנע מהפללה עצמית והוסיפה כי נאשם 1 חתם על הדף (עמ’ 192 ש’ 1-8). בהמשך דחתה טענת ב”כ נאשם 1 לפיה התחילה בחקירה לגופה לפני שהחתימה את נאשם 1 על טופס ידוע הזכויות, ואף הבהירה כי ממילא זה קיבל הסבר על זכויותיו בחקירה הראשונה שנערכה לו אשר קדמה לחקירה שהיא ערכה (עמ’ 191 ש’ 25-26, עמ’ 191 ש’ 32, עמ’ 192 ש’ 7-8).

אושרי העיד אף הוא כי הזכ”ד שנכתב במהלך חקירת השב”כ נכתב תוך כדי החקירה וכן שכאשר מדובר בדברים מהותיים, התיעוד נעשה מילה במילה, אך בשאר הדברים מתואר הלך הרוח בחדר החקירות (עמ’ 201 ש’ 14-23 לפרוט’ מיום 6.3.2023). אושרי העיד שבתחילת החקירה הראשונה עודכן נאשם 1 בדבר זכותו להיוועץ בעורך דין וכן שהוא הוחתם על טופס הזכויות ואישר שלפני החקירות הנוספות שהוא חקר הוא לא העמיד את נאשם 1 פעם נוספת על זכויותיו (עמ’ 203 ש’ 1-32).

סיכום נאשם 1

43. מכל המקובץ מעלה, הגעתי למסקנה לפיה גרסת נאשם 1 ביחס לפגיעה בזכויותיו כחשוד וכעצור גרסת “בדים” היא. מדובר בגרסה לא קוהרנטית, רצופת סתירות פנימיות וחיצוניות, כבושה ברובה אשר נעדרת אחיזה בהיגיון ובניסיון החיים ואשר לא נתמכה בעדויות או בראיות שהיה מצופה מנאשם 1 להביאם, דוגמת עו”ד נאג’ר, אשר על-פי טענתו, בחלק מההזדמנויות, סיפר את שאירע לו בזמן אמת.

לעומת זאת, המאשימה הוכיחה באמצעות החוקרים השונים והראיות שהוגשו כי הודאות נאשם 1 בשב”כ ניתנו מרצון טוב וחופשי וכי לא מתקיים בעניינן איזה מאבות הפסול המצדיקים את פסילתן.

אכן, נאשם 1 נחקר פעמים רבות, לעיתים במשך שעות ארוכות, ולא פעם נשאל על אותם נושאים. עם זאת, לטעמי לא די בכך כדי לומר שמדובר בחקירה לא חוקית או כזו ששברה את רוחו של נאשם 1 באופן שיצדיק את פסילת הודאותיו.

בנוסף, לא מצאתי כי בעניינו מתקיים איזשהו טעם לפסול את ההודאות שמסר במשטרה בהיותן “חקירות עוקבות” לחקירות השב”כ, לא רק משום שלא מצאתי שנפל כל פגם מהותי בחקירות השב”כ, כי אם גם לנוכח ההלכה לפיה אף אם בחקירת השב”כ נפל פגם או פסול, אין הדבר מוביל בהכרח לפסילת החקירה העוקבת שנערכה במשטרה. בענייננו, טענת נאשם 1 לפיה נאמר לו בחקירות המשטרה שאם לא ישתף פעולה בחקירה זו הוא יוחזר לחקירת השב”כ, לא יכולה להצדיק כשלעצמה את פסילת חקירת המשטרה שכן ספק אם כלל מדובר בהתנהלות פסולה, ומכל מקום, אף אם יטען הטוען שיש בכך “אבק של פסול” או אמצעי לחץ כזה או אחר, אזי שאשיב לאותו טוען כי כדי לפסול ראיה יש צורך שהפגיעה או האיום יהיו ממשיים ובעלי קשר סיבתי למסירת ההודאה. בענייננו, ספק אם כך הם פני הדברים כאשר כבר בחקירתו הראשונה במשטרה מצא נאשם 1 מיוזמתו להוסיף ולמסור פרטים מפלילים משמעותיים מעבר למה שמסר בחקירתו הקודמת בשב”כ.

לנוכח הסתירות המשמעותיות שנפלו בגרסאות נאשם 1, ביחס לדרכים הפסולות שלטענתו נקטו חוקרי השב”כ בחקירותיו, מצאתי לתת להן משקל נמוך. מצופה מנאשם אשר עבר אירוע טראומתי כמו עינוי בחקירת שב”כ או איומים או הכאה וכיוצ”ב, שיזכור אירוע זה בצורה ברורה. אדם שמוכה בחקירה או מאוים בחקירה או מורעב בחקירה זוכר בדיוק מה נעשה לו, אף אם לא יכול להצביע על האדם או נקודת הזמן המדויקת שהדבר נעשה לו. לעומת זאת, מקום בו נאשם נע בין גרסאות שונות באשר למה שנעשה לו, קשה לתת לגרסתו משקל משמעותי.

כפי שפורט מעלה, אף פגיעה בזכות ההיוועצות בעניינו של נאשם 1 לא הוכחה, וודאי לא באופן כזה המצדיק את פסילת הודאתו.

קבילות הודאות החוץ של נאשם 3

44. כפי שצוין מעלה, במסגרת תשובתם של נאשמים 3 ו-4 לכתב האישום, בא-כוחם העלה טענת זוטא ולפיה “מדובר בלחץ נפשי ופיזי שהופעל על הנאשמים בחקירות שב”כ, כאשר נחקרו שעות מרובות, כמעט 24 שעות ברצף, כאשר קשורים לכסאות בידיים וברגליים בלי אפשרות אפילו לנסות לשנות תנוחה. בנוסף, בשעות לילה לא נתנו להם לישון, הם הוחזרו לתאים שהיו כמעט קפואים מבחינת טמפרטורה, כך שכמעט ונמנע מהם לישון בשעות שנתנו להם לישון. אנחנו לא יודעים מי החוקרים שעשו זאת, כוון שמדובר בחוקרי שב”כ, אך חבריי יודעים זאת” (עמ’ 8 ש’ 27-עמ’ 9 ש’ 1 לפרוט’ מיום 03.02.2022).

45. טענת הזוטא של נאשם 3, כפי שזו עלתה בעדותו, שונה מזו אשר נמסרה בתשובתו לכתב האישום. כך העיד בעדות הראשית כי: “ש: …בנוסף לזה שאנשים אמרו, גם אתה הודית בחקירה שאתה זרקת את האבן הזאת. ת: שנייה אני הייתי קשור בידיים וברגליים, מתאר שהידיים מאחורי הכיסא מאחורה והייתי צועק. ש: לא. בוכה. ת: בוכה. אני הייתי רועד מקור ומפחד, היה מאוד קר, ורק רציתי לצאת משם. הוא פתח את הדלת, נכנס אלי ואומר לי האם זה אתה בתמונה, אמרתי לו כן, הוא אמר זה זה הוא ויצא. ש: זאת אומרת את הודית, בסוף אתה הודית בזה? ת: אפילו לא הצלחתי לחשוב ולהסתכל כמו שצריך הוא בא הראה לי את התמונה ויצא ישר” (סוף עמ’ 161 ותחילת עמ’ 162 לפרוט’ מיום 14.03.2023. [יצוין כי בתמלול של פרוטוקול זה אין מספור של שורות]).

בהמשך כשנשאל על כך שהודה גם בחקירות המשטרה, השיב: “הם אומרים, אומרים שבחקירות של השב”כ הודית ועל החקירות של המשטרה הודאת והם מכינים הכל מראש, הם מכינים את התיק. החדר של השב”כ זה ליד החדר של המשטרה, הם מתואמים ביחד, בכדי להראות שהם צודקים, שהם דוברים אמת ושאני שקרן” (סוף עמ’ 162 ותחילת עמ’ 163).

בהמשך, כשסיפר על חקירתו ביחס לאירוע עם מתלונן 1, העיד כי: “כשדיברו איתי על מתלונן 1, אני אמרתי להם שאני חלק מהאנשים שהיו שם שניסו להרחיק אותו. ואז החוקר התחיל להגיד לי, מה, אתה כאילו שומר הסף שהיה שם, אתה ניסית לשמור? ואז הוא התחיל לאיים עלי, והוא מחזיר אותי לזינזנה (תא המעצר, י’ ל’) ועוצר אותי וכובל אותי… הוא איים עלי להחזיר אותי לזינזנה בכדי להודות במשהו שאני לא עשיתי. בכל פעם שהייתה חקירה הייתי חושב לעצמי, שבחקירה הזו אני עוזב, כאילו אני חוזר לכלא ולא נשאר בזינזנה” (עמ’ 163-164).

בהמשך העיד, ביחס לתא המעצר (ה”זינזנה”), שמדובר בתא קטן תוך שהדגים את גודלו כשהוא שם יד על הקיר וכן שביד השנייה הוא יכול לגעת בקיר השני והתקרה היא בגובה שלו והוסיף, בתרגום בא-כוחו, ש: “הוא היה חובט את הראש שלו בקיר מרוב שזה צר, והוא היה אומר דברים רק על מנת לצאת משם, הוא היה חייב לצאת משם” (סוף עמ’ 164 ותחילת עמ’ 165).

כן ציין, בתרגום בא-כוחו, שנתנו לו בשר שהיה כמעט רקוב ושבשלושת הימים הראשונים הוא לא אכל, וכי היה לו מאוד קר בתא והוא היה רועד, כי במהלך היום היה אור מעומעם בתא המעצר ובלילה היה אור מאוד חזק שבגללו הוא לא יכול היה לישון (תחילת עמ’ 165).

בחקירה הנגדית של ב”כ נאשם 1 השיב נאשם 3 כי במהלך החקירות היו לוחצים אותו ואומרים לו שהוא צריך לזכור והוא הבין מהם שהוא חייב להגיד את מה שהם אומרים ושאם לא יעשה כך, הוא יחזור לתא המעצר והוא הבין שהוא לא יצא משם (עמ’ 166).

כשנשאל האם הדברים שמסר על נאשם 1 בחקירות התבססו על דברים שראה בעיניו או שאמר את הדברים רק כדי שיעזבו אותו בשקט, השיב שהוא רצה לסיים את החקירה אך גם הוסיף שהוא לא זוכר ולא בטוח שזה היה נאשם 1 וכי למעשה רק אישר את דברי החוקרים (עמ’ 167). בהמשך חזר על כך ש: “הם שואלים שאלה ואומרים או שאתה עונה על השאלה הזאת או שאתה חוזר לתא ואתה לא יוצא מאצלנו… רק רציתי להגיד על מנת לצאת משם” (סוף עמ’ 167).

כשנשאל האם כלל ראה את נאשם 1 בזירה, השיב שאולי שמע את הקול שלו ואולי ראה אותו בהבזק אך הוא לא בטוח (סוף עמ’ 168).

בחקירה הנגדית של ב”כ המאשימה טען נאשם 3 שדברי החוקרים לפיהם הוא נחקר באופן רגיל ומסר את הודאותיו בצורה חופשית הם לא נכונים (סוף עמ’ 169).

נאשם 3 אישר כי חקירתו הראשונה הייתה בחצות, בביתו, וטען שכבר בחקירה זו הפחידו אותו אך אישר שגם דיברו איתו בצורה יפה (עמ’ 170). כן אישר שבחקירה זו הוא הכחיש מעורבות ואמר לחוקר שהוא לא מתחרט כי הוא לא עשה כלום (עמ’ 170). בהמשך אישר שגם בחקירה השנייה, בתחנת משטרת העיירות הוא לא הודה (עמ’ 171) וכשנשאל מדוע בהמשך הודה, השיב: “מהלחץ” (עמ’ 171), ובהמשך הוסיף: “הגיע אלי חוקר בשם סרוסי, והתחיל לאכול במבה… הוא התחיל לאכול לי בפנים, ולירוק לי בפנים את האוכל… ש: מה זה לירוק לי בפנים אוכל? ת: כאילו הוא אוכל, ולא בכוונה… הוא לא עשה את זה בצורה מכוונת, כאילו אכל וירק. הוא היה אוכל ותוך כדי שהוא מדבר איתי, כל השאריות של האוכל היו עפות לי לפנים… כאילו לא בכוונה” (עמ’ 171), אך בהמשך הוסיף: “אני לא יודע למה הוא התכוון, האם זה היה בכוונה או לא בכוונה, מבחינתי זה היה בכוונה… ההרגשה שלי הייתה שזה בכוונה… כן שהוא אוכל, שהוא לועס תוך כדי שהוא קרוב לו לפנים ואז עפות לו כל השאריות כזה מהפה”. בהמשך הבהיר כי דבר זה נעשה כבר בחקירה בשוקת (החקירה השנייה בתחנת משטרת העיירות, י’ ל’), (עמ’ 172).

נאשם 3 הוסיף כי: “היום הזה היה ארוך והיה לי קשה מאוד, אני הייתי אחרי יום שלם של עבודה ולא ישנתי בכלל ואז כל האירוע הזה. וכל הזמן אז זה היה יום מאוד ארוך, היה לי קשה ואז התחילו להגיד לי, כל החברים שלך שהודו או מודים בתיקים כאלה, תוך חודש – חודשיים משתחררים ואז תישאר פה למאסר עולם ואתה לא תצא מכאן אף פעם. אנחנו נהרוס לך את החיים ונזרוק אותך לעזה” (סוף עמ’ 172). כשנשאל בהמשך האם בחקירה השנייה בתחנת משטרת העיירות לחצו עליו, השיב ש”בסוף”, וכשהתבקש להבהיר כוונתו השיב “אם היה לחץ, היה גם לחץ פנימי מאחר ויום שלם לא ישנתי, והחקירות שהיו זה לאו דווקא לחץ אצלם. שאני סיימתי את החקירה אני שמעתי את התפילה בבוקר, וזה בערך ב-04:30” (תחילת עמ’ 174).

כשעומת עם כך שהוא ביקש לראות את העדויות נגדו והחוקר אמר לו שהוא רוצה שיספר מעצמו את האמת ודיבר איתו על החשיבות של מסירת האמת ושהוא חשב והתחיל לבכות ואמר לחוקר שהוא פחד לספר כי חשש מהכלא ושעכשיו הוא רוצה לספר את הכל, השיב “השעות של החקירות היו מאוד מאוד ארוכות, ואולי הוא לא כתב דברים כי הוא לא היה כותב זמן אז אולי הוא לא כתב את הדברים כמו שצריך. אולי הוא כתב משהו אחר… אני הייתי מפחד” (עמ’ 174). בהמשך הוסיף: “את מה שאני אמרתי לפני זה, אמרתי תוך כדי לחץ… עכשיו הוא אמר לי אתה לא תצא מכאן עד שתגיד 1, 2 ו-3, והגעתי למצב שאני רוצה לצאת מכאן ואני מוכן להודות בדברים שלא עשיתי” (סוף עמ’ 174).

נאשם 3 מסר כי את האירוע עם מתלונן 1 הוא זוכר ואף ידע לספר שהוא עזר לו, אך את האירוע עם המתלוננת הוא לא זוכר אף שבהמשך שינה את במקצת את תשובתו והוסיף שהוא זוכר שהיה אירוע עם אישה אך הוא לא זוכר את פרטיו (עמ’ 176-177). כשנשאל כיצד ידע לתת את כל הפרטים על האירועים בחקירות השב”כ השיב ששמע על האירוע מהרבה אנשים שדיברו עליו (תחילת עמ’ 177). כשנשאל האם ידע לתת פרטים כתוצאה מכך שאנשים מסרו לו את שאירע באירוע או שרק אישר את דברי חוקרי השב”כ כפי שמסר קודם לכן, השיב שמשני הגורמים (עמ’ 177). כשהופנה לכך שבחקירתו השנייה בתחנת משטרת העיירות הוא כבר התחיל להודות שזרק אבן על רכבה של המתלוננת, השיב “הוא היה אומר לי אתה עשית ואת עשית, ואני הייתי אומר לו אני לא עשיתי במשך שעות ארוכות ובסוף אני עשיתי, אני עשיתי. תוציאו אותי מכאן…תוציאו אותי מכאן, מהחקירה כאילו, אחרי שעות ארוכות (עמ’ 177).

כשנשאל על-ידי בית המשפט “מה גרם לך להישבר ולהגיד אני עשיתי ואני עשיתי, מה גרם לך?” השיב: “האווירה שאני הייתי בה, אני הייתי מאוד מפוחד, מאוד מפוחד. ש: הם הרביצו לך? החוקרים? ת: מכות לא נתנו לי, אבל מספיק שהיו אומרים לי מילה אחת לתא אתה חוזר עכשיו, מבחינתי זה היה… מהפחד, ושלושה ימים אני לא אכלתי, בשביל זה הודיתי. יש הרבה דברים שקרו לי בזינזנה שאני גם כן לא מרגיש טוב עד עכשיו. ש: ואתה את כל הדברים, האם מישהו, האם איימו על החיים שלך, איימו על החיים של המשפחה שלך, איימו שיעצרו את המשפחה שלך ואיימו שיעשו לך דברים, שיתעללו בך? ת: אני חושב על הלימודים שלי, ועל המצב שלי ובשביל זה… אמרו אתה תירקב פה… אמרו לי אתה לא תצא רק תגיד משהו ואני אמרתי את זה לעורך הדין שלי” סוף עמ’ 177 ועמ’ 178).

כשעומת עם כך שלהבדיל מדבריו בעדותו שלא הרביצו לו, בתשובתו לכתב האישום מסר שהיה עליו לחץ פיזי, השיב ש: “התעייפתי בלי אוכל כמה זמן שאני לא אכלתי” (סוף עמ’ 178), וכשעומת עם כך שבחלק מהחקירות שלו עלה שהוא קיבל אוכל, השיב “קיבלתי אבל לא אכלתי. ש: למה לא אכלת? ת: מהפחד. מהפחד לא אכלתי. ש: אז תחליט. ת: אין לי תיאבון לאכול, אין לי חשק. ש: אז תחליט מקודם אמרת שקיבלת בשר רקוב ושבגלל זה לא אכלת ועכשיו אתה אומר שלא אכלת כי לא היה לך תיאבון כי פחדת. אז מה הנכון… ת: כן, הכל היה, גם וגם, וגם נפשית אני לא יכול לאכול” (עמ’ 179). בהמשך, כשנשאל על-ידי בית המשפט האם לא אכל לאורך כל זמן החקירות שלו, השיב “יש חלק מהחקירות שאני אכלתי, אכלתי לא הרבה, קצת… ש: מי נתן לך את האוכל הזה שאכלת? השב”כ? ת: כן. ש: נו אז מה קרה, הפעם היה אוכל טוב שאכלת? מה קרה? פעם אוכל טוב ופעם אוכל לא טוב? ת: אני באתי ברעב ונותנים משהו לאכול אז אני אוכל. זה לא מה שהיה… זה לא מה שהיה לפני כן, רקוב, זה היה משהו שאפשר לאכול אותו” (בתרגום בא-כוחו), (עמ’ 182).

כשעומת עם כך שמדברי החוקרים עולה שהתא שלו היה מספיק גדול כדי שיכול היה לישון בו ושגם לא היה אור כל הלילה, השיב שההפך הוא הנכון (עמ’ 179).

כשנאמר לו שבמהלך חקירותיו היה אזוק בידיו בלבד, וגם זאת רק בחלק מהזמן שכן במהלך החקירות הוא אכל, שתה ועישן כשלא היה אזוק, השיב “ממה שאני זוכר אני הייתי בידיים וברגליים, מהבוקר ועד הערב. הוא אמר שאני רוצה לצאת ואתה תירקב פה… אני הולך למשפחה שלי ואתה תירקב פה” (עמ’ 179).

כשעומת עם כך שבחקירתו השלישית, במתקן הכליאה באשקלון, הוא מסר בתחילת החקירה שהוא מרגיש טוב ומכאן ניתן ללמוד שהכל היה בסדר איתו ושלא לחצו עליו, השיב שהוא לא יודע אם הוא אמר זאת (תחילת עמ’ 181). כשעומת עם כך שבחקירה זו נתנו לו לקרוא את דף הזכויות ולחתום עליו, השיב תחילה שלא נתנו לו לקרוא את דף הזכויות. בהמשך, כשעומת עם כך שהוא אף קרא חלק מדף הזכויות בקול רם כדי שהחוקר יבין שהוא קורא בערבית, ושהוא אף חתם על דף הזכויות, שינה תשובתו ומסר שהוא כן קרא את זה והוסיף שאמרו לו שיכול להיות שהוא יישאר 180 יום (עמ’ 181).

כשנשאל האם סיפר לעורך הדין שייצג אותו בהארכת המעצר הראשונה, עו”ד שפיק דרבשי, על כל מה שעשו לו בחקירות השב”כ, השיב “אמרתי לו שאני הייתי בוכה, ואני אמרתי לו שהם רוצים להגיד לי שאני עשיתי דברים שאני לא עשיתי, שאני הודה בדברים שאני לא עשיתי” (תחילת עמ’ 182).

כשעומת עם כך שבדיון הארכת המעצר עו”ד דרבשי לא אמר מילה על טענותיו לעניין לחצים או איומים או על אוכל, השיב “הסנגור לא היה אכפת לו ממה שאני רוצה, ממה שיש לי” (עמ’ 182).

כשעומת עם כך שעורך הדין שלו דווקא כן דאג לו ואף הגיש ערר על החלטת המעצר, וגם בערר לא נאמרה מילה, לא מפי עו”ד דרבשי ולא מפיו על אודות לחץ שהופעל עליו בחקירות ושלא נותנים לו אוכל, השיב שהוא היה בלחץ, בוכה ולא ידע מה להגיד, וכן שעורך הדין שלו היה ממהר והוא לא יכל להגיד לו מילה. כשעומת עם כך שקודם מסר שהוא כן סיפר לעורך הדין שלו מה קרה לו, חזר על כך שעורך הדין שלו היה ממהר והוא עצמו היה בוכה (עמ’ 183).

כשעומת עם כך שגם בא-כוחו הנוכחי, עו”ד נאסר מוסטפא, שייצג אותו בהארכת המעצר השנייה, לא אמר דבר על מה שנעשה לו בשב”כ לדבריו, השיב תחילה שהוא סיפר לעו”ד מוסטפא שידע את המצב שלו אך מיד לאחר מכן מסר שהוא לא אמר לו מהפחד ושהוא היה בוכה. כשעומת עם הסתירה שבתשובותיו השיב “אני לא זוכר, האם אני אמרתי או לא” (עמ’ 184).

בהמשך, כשעומת עם כך שבתחילת חקירה נוספת הוא התחיל לבכות ואמר לאושרי שהוא מצטער ורוצה להודות במה שעשה, השיב “אני ידעתי שהשב”כ הוא האחראי במדינה, ואני הודיתי בדברים שאני לא עשיתי כדי להקל על עצמי קצת” (עמ’ 185). בהמשך, כשהתייחס למניע שמסר ביחס למעשיו (שרצה להפחיד יהודים) השיב שלא אמר זאת, וכשנשאל האם החוקר המציא מניע זה וכתב את זה בעצמו, השיב “החקירה הייתה ארוכה, ואני הייתי מתעייף בחקירות ויכול להיות שאמרתי דברים שאני לא עשיתי” (סוף עמ’ 185 ותחילת עמ’ 186), אך בהמשך שב על כך שיכול להיות שהחוקר המציא דברים (תחילת עמ’ 187).

כשעומת עם כך שהוא אישר שהוא זרק אבן שתמונתה הוצגה לו בחקירה, ואף הוסיף כי מדובר באבן מאוד גדולה, השיב: “הוא בא אלי ואני בוכה וקר לי גם, ואני הייתי חושב שאחרי כל חקירה יוציאו אותי. הוא נכנס לחדר ואמר לי זה אתה, ואמרתי לו כן” (עמ’ 187). כשנמסר לו שבחקירה זו הוא גם התייעץ עם עורך דין דרבשי ונשאל מדוע אם כן הודה וחתם על התמונה, השיב שעו”ד דרבשי “אמר לי תסתדר, אני לא יודע, הוא אמר לי ככה” (תחילת עמ’ 196).

כשעומת עם כך שבחקירתו במשטרה אישר שזרק אבנים על רכב, מסר “אני שיקרתי על עצמי, בשביל לצאת” (עמ’ 190) וכשהופנה לכך שמדובר בחקירה משטרתית ולא בחקירת השב”כ בה לטענתו איימו עליו שאם לא יודה הוא יחזור למעצר, השיב “יכול להיות כי החדרים שלהם סמוכים” (עמ’ 190), ובהמשך הוסיף שהמשטרה והשב”כ תיאמו ביניהם את הדברים והם כתבו זאת (עמ’ 191), וכן “המשטרה אמרה לי ככה, אני חתמתי אבל אני לא קראתי, זה מה שאמרתי זה מה שאמרתי והוא אמר לי ככה” (עמ’ 191). בהמשך הוסיף שגם במשטרה היה בלחץ וכן ש: “אני חושב רק לצאת מאצל המשטרה, זה מה שאני חשבתי עליו… אתה צריך להודות, ואם לא אתה תישאר פה” (עמ’ 191).

כשנשאל האם ראה את שותפיו לכתב האישום באירוע השיב שכן, וכשנשאל מה עשה נאשם 1 השיב “אני לא אגיד לך מה הוא עשה, יכול להיות שאני התבלבלתי… הוא רוצה להכריח אותי להגיד דברים על גוסאי” (עמ’ 188). בהמשך הוסיף שגם בחקירותיו הוא לא זכר מה שותפיו לכתב האישום עשו, ובפרט ביחס לנאשם 1 (עמ’ 190).

כשעומת עם כך שנאשם 1 מסר בחקירה שהוא (נאשם 3) תקף את מתלונן 1, השיב שהוא לא יודע מאיפה נאשם 1 המציא את זה שכן הוא עזר למתלונן 1 (עמ’ 191 למטה).

כשעומת עם כך שגם נאשם 5 הפליל אותו בחקירה תוך שהוזכר לו שנאשם 5 לא טען שלחצו אותו בחקירה ולא העלה טענת זוטא, השיב שיכול להיות שנאשם 5 התבלבל (תחילת עמ’ 193). כשנשאל לגבי הפללה שלו את נאשם 1 בחקירה, מסר שהוא רק אישר את דברי החוקר וכשנשאל אם לא אכפת לו לשקר למשטרה, מסר “המטרה שלי היא שאני אצא מהזינזנה” (עמ’ 193).

כשעומת עם כך שהוא ידע לעמוד על שלו בחקירת השב”כ גם כאשר הוטח בפניו שנאשם 5 הפליל אותו בחקירה שהוא הרביץ למתלונן 1 וגם כאשר החוקר צעק עליו בעניין זה, והוא שב על גרסתו שלא הרביץ למתלונן 1, מה שמלמד על כך שהוא לא הודה בדברים שלא עשה ושיש לו יכולת לעמוד על שלו, השיב תחילה שהוא התייאש ויכול להיות שאמר דברים שלא עשה כשנאמר לו שמדובר במצב הפוך, דהיינו שהוא ידע לעמוד על שלו ולא להודות רק כדי לצאת מהמעצר, חזר על כך שהוא היה בלחץ ונשאר הרבה זמן במעצר ובסופו של דבר לא הצליח לתת תשובה של ממש בעניין (עמ’ 194-195).

באשר לזכות ההיוועצות, טען נאשם 3 כי הוא לא ראה עורך דין לפני החקירה הראשונה שהייתה בביתו וגם לא לפני החקירה השנייה שהייתה בתחנת משטרת עיירות, וכי רק כשהגיע לאשקלון, לפני החקירה השלישית, נתנו לו דף של זכויות ואמרו לו לקרוא את זה. בהמשך הוסיף כי באותו היום הוא חזר מהעבודה והיה מאוד עייף, כי ישן באותו היום אולי שעה והוא לא שם לב. הווה אומר שגם לפני החקירה השלישית, לא ראה נאשם 3 עורך דין (עמ’ 163).

בחקירה הנגדית של המאשימה טען כי עובר לחקירתו הראשונה בביתו, לא נמסר לו שיש לו זכות להיפגש עם עורך דין וכי אם היה נמסר לו על כך, הוא היה מבקש לראות עורך דין, וכשהוטח בפניו שבזכ”ד רשום שהודע לו על זכותו להיוועץ בעורך דין, עמד על כך שהדבר לא נאמר לו (סוף עמ’ 170 ותחילת עמ’ 171), אך בהמשך שינה כבר תשובתו ואמר: “יכול להיות שהוא אמר לי בעברית, ושאני לא הבנתי”, וכשנאמר לו שהחוקר דיבר איתו בשפה הערבית חזר על כך שהיה מבקש עורך דין אם היה יודע על זכותו להיוועץ (עמ’ 171).

46. השוואת טענת הזוטא שהעלה נאשם 3 במסגרת עדותו לזו אשר העלה בתשובתו לכתב האישום מלמדת על פערים של ממש שיש בין שתי אלו.

כך, בתשובתו לכתב האישום דיבר על לחץ נפשי ופיזי, על חקירה ממושכת קרוב ל-24 שעות ברצף, על מניעת שינה, על הימצאות בתא מעצר “קפוא” ועל חקירה ממושכת כשהוא אזוק בידיו וברגליו. לעומת זאת, בעדותו דיבר על איומים (שיוחזר לזינזנה – תא המעצר, שלא ישתחרר מהמעצר, שיישאר במאסר עולם, שיהרסו לו את החיים, שיזרקו אותו לעזה), על יריקה של אוכל שאכל החוקר (במבה) על פניו, על לחץ פנימי משום שלא ישן לילה שלם לפני שנעצר, על כך שלא אכל במהלך החקירה. בנוסף, בעדותו הבהיר, כי הוא לא הוכה פיזית במהלך החקירות.

47. מעבר לסתירות שנתגלו ביחס לטענות הזוטא כפי שזו עלתה בתשובתו לכתב האישום לעומת עדותו, ניתן לראות שגם בעדותו של הנאשם נפלו סתירות ביחס לחלק מטענות הזוטא.

כך למשל, לעניין הטענה שהוא לא אכל. תחילה מסר שהוא לא אכל מכיוון שהאוכל שקיבל היה רקוב, בהמשך טען כי הוא לא אכל משום שלא היה לו תאבון לאכול בשל הפחד שחש, וכשעומת עם סתירה זו מצא להשיב שבשל שתי הסיבות הוא לא אכל. בהמשך כבר הודה שאכל במהלך חלק מהחקירות והוסיף שהוא אכל משום שהיה רעב והוא קיבל אוכל שלא היה רקוב.

באופן דומה שינה גרסתו לעניין קריאתו את דף הזכויות במתקן הכליאה שבאשקלון. תחילה מסר שלא נתנו לו לקרוא את דף הזכויות, ובהמשך, כשעומת עם כך שקרא חלק מהדף ואף בקול רם, שינה תשובתו ומסר שהוא כן קרא.

48. כפי שהוצג, גרסתו של נאשם 3 לעניין טענת הזוטא היא רצופת סתירות, מתפתחת וכבושה, ואם לא די בכך, זו נעדרת היא תימוכין בראיות ואף חסרת היגיון. גם נאשם 3 התקשה להסביר במהלך עדותו מדוע לאורך כל חקירותיו לא העלה כל טענה בדבר תנאי חקירתו או תנאי מעצרו, לא בפני החוקרים השונים שחקרו אותו, לא בפני עורכי הדין השונים שייצגו אותו ואף לא בפני בתי המשפט שבפניהם התקיימו דיוני הארכות המעצר שלו.

בתשובותיו של נאשם 3 בהתייחס לפניות אלו נפלו סתירות והן היו לא משכנעות. כך תחילה העיד שאמר לעורך הדין הראשון שלו (עו”ד דרבשי) שהחוקרים רוצים שהוא יודה בדברים שלא עשה, אך בהמשך, כשעומת עם כך שעו”ד דרבשי לא טען זאת בדיונים, השיב תחילה שלעו”ד דרבשי לא היה אכפת ממנו ובהמשך שהוא בכה ועו”ד דרבשי מיהר ולא ידע מה להגיד. כשעומת עם כך שגם בא-כוחו החדש, עו”ד מוסטפא, לא העלה טענות הזוטא בהארכת המעצר השנייה, השיב תחילה כי עו”ד מוסטפא ידע את המצב שלו אך מיד שינה תשובתו והעיד כי גם לעו”ד מוסטפא הוא לא סיפר מהפחד ומשום שהוא בכה. כשעומת עם סתירה זו, השיב שהוא לא זוכר אם אמר זאת או לא לעורך הדין שלו.

עיון ב- ת/123 – פרוטוקול הארכת מעצר ימים הראשונה (מ”י 52083-08-21) מיום 23.08.2021, מלמד שנאשם 3 נכח בדיון ולא העלה כל טענה בדבר תנאי מעצרו או תנאי חקירתו. ב”כ נאשם 3 דאז אכן טען כי החקירה הראשונה שהתנהלה בביתו של נאשם 3 “הייתה מאוד מאיימת ומפחידה מבחינת המשפחה עד על אחת כמה וכמה עבור החשוד” (עמ’ 3 ש’ 10-11), אך לצד זאת לא העלה כל טענה בדבר מניעת שינה או מניעת אוכל או איומים או על כך שהחוקרים דורשים מנאשם 3 להודות בדברים שלא ביצע ושאם לא יעשה כן הוא לא ישוחרר ממעצר.

מעיון בת/124 – פרוטוקול דיון בערר שהוגש על הארכת המעצר הראשונית (עמ”י 54131-08-21), מיום 24.08.2021, בו השתתף נאשם 3 בהיוועדות חזותית בשל מגבלות נגיף ה”קורונה”, עולה שבא-כוחו דאז של נאשם 3 מסר לפרוטוקול שהוא הבין שנאשם 3 משתף פעולה בחקירה וקשר עצמו למיוחס לו ואף הצהיר שנאשם 3 שוחח עמו טלפונית לפני תחילת החקירה שנערכה לאחר הארכת המעצר יום קודם לכן. לנוכח שיתוף הפעולה של נאשם 3 בחקירה, עתר בא-כוחו לצמצם את ימי המעצר.

גם בדיון זה לא העלו נאשם 3 או בא-כוחו כל טענה מהטענות שאותן טוען עתה נאשם 3.

מעיון בת/125 – פרוטוקול דיון הארכת המעצר השנייה של נאשם 3 (מ”י 52083-08-21), מיום 29.08.2021, בו כבר ייצג בא-כוחו הנוכחי של נאשם 3, עו”ד מוסטפא, עולה שמעצרו של נאשם 3 הוארך בהסכמה וכי גם בדיון זה לא נשמעה כל טענה הקשורה בתנאי מעצרו או חקירתו של נאשם 3.

טענות נאשם 3 ביחס לכך שלא מסר לעורכי הדין שלו על מה שמעוללים לו בחקירה משום שבכה או משום שלא היה להם זמן להתפנות אליו נשמעות קלושות לא רק בשל חומרת הטענות, אלא גם בשל העובדה שלנאשם 3 היו מספר הזדמנויות להעלות הטענות, הן בפני החוקרים השונים, הן בפני שני עורכי הדין שייצגו אותו והן בפני המותבים השונים שלפניהם התקיימו הדיונים.

מן הצד השני, נאשם 3 מסר בחלק מההזדמנויות כי כן מסר את הדברים לעורכי הדין שלו, אך להם, ובעיקר הדברים כוונו לעורך הדין הראשון שייצג אותו, לא היה אכפת ממנו ולכן הם לא עשו עם תלונתו דבר. גם תשובה זו תמוהה ונעדרת היגיון. ראשית וכפי שפורט, בא-כוחו הראשון של נאשם 3 הזדרז לערור על ההחלטה בבקשה הראשונה להארכת המעצר, מה שסותר את הטענה בדבר חוסר האכפתיות ושנית, שורת ההיגיון מלמדת כי מקום שעצור מעלה טענות כה קשות על אודות תנאי מעצרו וחקירתו, הדברים היו עולים בין אם בתלונה לגורמים הרלוונטיים ובין אם במסגרת דיוני הארכות המעצר. זאת, בפרט כששני עורכי דין שונים ייצגו את נאשם 3 בשלב זה, אחד מהסנגוריה הציבורית ואחד באופן פרטי. מן האמור עולה כי מדובר בטענות כבושות מבלי שניתן כל הסבר לכבישתן, מה שמחליש עד מאוד את היכולת לקבל טענות אלו.

49. את טענות הזוטא של נאשם 3 יש לדחות גם לנוכח כך שההודאות שמסר, וכפי שעוד יוצג להלן, היו מרובות פרטים, מלאות תוכן וכאלו שמשתלבות עם גרסאות של מעורבים אחרים, נתונים שתומכים באותנטיות שלהן. כשנשאל כיצד ידע לתת את כל הפרטים על האירועים, מסר, כזכור, תשובות סותרות. פעם אחת מסר כי ידע על הפרטים משיחות עם הרבה אנשים שדיברו עליו ובפעם אחרת מסר שידע על פרטי האירועים מדברי חוקרי השב”כ בחקירות אותם נאלץ לאשר.

כפי שצוין, תוכן הודאות החוץ רלוונטי יותר לשאלת משקלה של הודאת החוץ אך סבורני כי במידה מסוימת אותנטיות ההודאה משליכה גם על יכולת בית המשפט לקבוע את קבילותה.

כמוטיב מרכזי בעדותו ביחס לטענת הזוטא, טען נאשם 3 כי הוא לא יכול היה לעמוד בלחץ בחקירות, בין אם מדובר בלחץ חיצוני של החוקרים (מניעת שינה, מניעת אכילה, איומים שלא ישוחרר מהמעצר וכיוצ”ב) ובין אם מדובר בלחץ פנימי שלו שבעטיו הוא הודה.

כפי שעוד יפורט, סבורני כי הטענות בדבר לחץ חיצוני או פנימי נעדרות אחיזה בראיות ואולם היה מקום לדחות טענות אלו, אף אם היה להן אחיזה בראיות, לנוכח העדר קשר סיבתי בין לחצים כאלו ואחרים, שהם טבעיים בחקירה, לבין ההחלטה להודות. על כך ניתן ללמוד, בין היתר, לנוכח יכולתו של נאשם 3 לעמוד על שלו ולא להודות גם בדברים נוספים שהוטחו כלפיו, ואף באגרסיביות מה, כאשר החוקר צועק עליו ומטיח בפניו שנאשם 5 הפליל אותו בהכאת מתלונן 1. נאשם 3 ידע לעמוד על שלו ולא להודות בעניין זה. יכולת זו של הנאשם מלמדת על כך שהוא לא היה מוכן להודות בכל מה שמייחסים לו רק כדי להשתחרר כפי שטען. נהפוך הוא, עמידתו של נאשם 3 על כך שלא היה מעורב בהכאת מתלונן 1, מלמדת על כך שהוא החליט באופן מודע ומושכל ובאופן רצוני וחופשי במה להודות ובמה לא.

התפתחות גרסת נאשם 3 בחקירותיו.

50. בחינת התפתחות גרסת נאשם 3 בחקירותיו מלמדת אף היא שאין בסיס לטענות הזוטא והקבילות שזה העלה בשלב המשפט. בשל חשיבות הדברים גרסת נאשם 3 בחקירותיו השונות תוצג להלן באופן מפורט.

חקירתו הראשונה של נאשם 3 היא חקירת שב”כ שנערכה על-ידי החוקר שמש ביום 23.08.2021 החל מהשעה 00:05 ועד השעה 00:30. חקירה שהתקיימה בלקיה (ת/99). בחקירה זו נמסר לנאשם 3 שהוא בחקירת שב”כ (סעיף 3 לזכ”ד); שהוא רשאי לשמור על זכות השתיקה, שיש לו זכות להימנע מהפללה עצמית וכן שהוא רשאי להתייעץ עם עורך דין (סעיף 3 לזכ”ד), וזה השיב שהוא מבין את שנמסר לו (סעיף 5 לזכ”ד).

כששמש אמר לנאשם 3 שהוא מקווה שיוכל לשים את טעויות העבר מאחוריו ולהתקדם, השיב נאשם 3 “שהוא לא עשה שום טעות” (סעיף 8 לזכ”ד). גם כשהחוקר אמר לו שהוא מכיר הרבה מהאנשים שנעצרו ולכן הוא יודע מדוע גם הוא נעצר, חזר נאשם 3 ואמר שהוא לא עשה שום דבר (סעיפים 9 ו-10 לזכ”ד).

החוקר אמר לנאשם 3 שחבל שהוא בוחר להשתמש בשקרים על מנת לנסות ולהתחמק ממאסר וכי חקירתו תימשך (סעיף 11 לזכ”ד).

51. חקירתו השנייה של נאשם 3 החלה זמן קצר לאחר שהסתיימה חקירתו הראשונה, ביום 23.08.2021, בשעה 00:55 ונמשכה עד לשעה 04:15 וזו נערכה בתחנת העיירות על-ידי שמש (ת/100). גם בפתח חקירה זו חזר נאשם 3 על כך שהוא לא עשה שום טעות, והוסיף שאם היה הוסיף טעות היה מספר (סעיפים 2 ו-8 לזכ”ד). בהמשך השיב לשמש שבאותו יום (יום האירוע אליו התייחס שמש בשאלה, י’ ל’) הוא היה בדיוואן המשפחתי לבדו ובהמשך הלך לישון, ושהוריו היו בבית (סעיפים 4 ו-5 לזכ”ד).

כשהוטח בפניו שיש סרטונים של האירוע בהם הוא מופיע, השיב שזה לא נכון כי הוא לא היה שם וכשהוטח בפניו שיש כנגדו מספר עדויות, השיב שכולם שקרנים (סעיפים 9 ו-10 לזכ”ד).

כשנשאל האם הוא מעונין להיכלא לתקופה ארוכה כיוון שהוא לוחם חופש, השיב שהוא רוצה להשתחרר בהקדם האפשרי (סעיפים 14 ו-15 לזכ”ד), וכשנשאל האם לשקר לשב”כ יסייע לו להשתחרר, השיב בשלילה (סעיף 16 לזכ”ד). בהמשך הוסיף “שרוצים שיגיד דבר שלא עשה” (סעיף 20 לזכ”ד).

בשלב מסוים שמע את נאשם 4 משיב שהוא סיפר אמת, וזאת ביחס לכלי שהם שרפו ואבנים שזרקו וכך גם השיב ביחס למה שסיפר בעניינם של נאשמים 5,2 ונאשם 3 עצמו. גם בשלב זה עמד נאשם 3 על עמדתו ומסר שנאשם 4 משקר (סעיפים 21-22 לזכ”ד).

נאשם 3 עמד על שלו גם כאשר נמסר לו שנאשמים 2 ו-5 ואנשים נוספים הפלילו אותו (סעיפים 28-32 לזכ”ד).

כששמש אמר לו שבמקום לטמון את ראשו בחול ולנהוג כמחבל עליו לקחת אחריות על מעשיו, תוך שהוסיף שבית המשפט לא טיפש, השיב זה שהוא רוצה לראות את הידיעות כנגדו (סעיפים 35-36 לזכ”ד). בהמשך, כשנשאל על-ידי שמש האם הוא רוצה להראות לו “כוונות טובות ולומר את האמת”, שתק נאשם 3 והוריד את ראשו (סעיף 40 לזכ”ד), ובהמשך שאל כיצד יראה זאת, וכששמש אמר שהוא יראה זאת על-ידי כך שייקח אחריות ויספר את האמת, נאשם 3 שתק (סעיפים 41-43 לזכ”ד).

כשהטיח בו שמש שנראה שהוא מאלה שיחזרו לפעילות כנגד המדינה בה הם חיים, ביקש נאשם 3 משמש לשמוע אותו עד הסוף ואז “החל לבכות ואמר שהוא רוצה לספר לחוקרו כי הוא הכחיש כיוון שהוא חשש מכך שהוא יאסר לשנים ארוכות” (סעיפים 44-47 לזכ”ד).

בהמשך הוסיף שהוא היה באזור אך לא עשה דבר (סעיף 48 לזכ”ד). לאחר הערה של שמש שאם כבר החליט לספר את האמת שיעשה זאת בצורה כנה, הוסיף שכאשר הוא זרק אבנים על הרכב, האישה (המתלוננת, י’ ל’) לא הייתה (סעיפים 49-50 לזכ”ד) ומיד לאחר מכן הוסיף כי זרק אבן על השמשה של הרכב וזרק אותה, כשהמתלוננת לא הייתה ברכב (סעיף 51 לזכ”ד).

כשנשאל מה היה עם מתלונן 1, השיב שהוא הגיע לפתוח את הדלת שליד הנהג אולם הדלת הייתה מלאה בזכוכית ולכן לא פתח אותה. במקביל ראה מהצד השני את ואאל (נאשם 2, י’ ל’) שפותח את דלת הנהג ומוציא את מתלונן 1 (סעיף 53 לזכ”ד). כן אישר שראה את נאשם 4 זורק אבנים (סעיף 54 לזכ”ד).

בשלב זה, שמש הודיע לנאשם 3 שהוא ימשיך את החקירה עמו לאחר שהוא ינוח ואז יבקש ממנו את כלל הפרטים שהשמיט או לא הרחיב עד כה וזה אמר שיעשה כן ואף הוסיף, לאחר ששמש אמר שיש חשיבות לומר את האמת, שזה מה שהחל לעשות ושימשיך בכך (סעיפים 55-57 לזכ”ד).

52. החקירה הבאה של נאשם 3 התקיימה אף היא ביום ה-23.08.2021, וזאת כבר במתקן השב”כ באשקלון, חקירה שנערכה על-ידי אושרי החל מהשעה 10:25 ועד לשעה 13:30 (ת/113) כשבין השעות 12:00 ל-12:30 נאשם 3 שהה בתאו ובמהלך החקירה הוא גם כובד בשתייה חמה.

בפתח החקירה שאל אושרי את נאשם 3 לשלומו וזה השיב שהוא מרגיש טוב (סעיף 2 לזכ”ד), הבהיר לנאשם 3 כי הוא מצוי בחקירת שב”כ בחשד לעבירות ביטחוניות (סעיף 3 לזכ”ד) ומסר לנאשם 3 את טופס המידע לעצור – את טופס הזכויות – ווידא איתו שהוא יודע לקרוא את המסמך, וזה אף חתם עליו (סעיפים 8-9 לזכ”ד). טופס הזכויות צורף לזכ”ד.

מיד לאחר מכן פנה נאשם 3 אל אושרי “ואמר שהוא מצטער על מה שאירע ורוצה לספר את האמת”. החוקר השיב כי זה מה שהם מחפשים, ונאשם 3 “החל לבכות ואמר כי הוא הגיע למהומות באזור כביש 6 והשתתף בהן”. כשנשאל מה הכוונה השתתף, השיב “כי יידה אבנים לעבר רכבים” (סעיפים 10-13 לזכ”ד).

באשר לאירוע עם המתלוננת מסר כי “יידה לעבר רכבה אבנים ושבר את חלון הרכב” (סעיף 14 לזכ”ד).

באשר לאירוע עם מתלונן 1 מסר כי “יידה לעבר הרכב אבנים, כי לא הכה אותו אלא פתח את דלת רכבו והניח לו לברוח מהמקום” (סעיפים 15-16 לזכ”ד).

כשאושרי הטיח בפניו שיש בידיו מידע שמראה שהוא מסתיר פרטים, נאשם 3 השפיל מבט.

בהמשך, לאחר שאושרי אמר לו שהוא לא חייב לספר בחקירתו כלום אך הדבר רק יחזק את החשד כנגדו, ולאחר שנשאל האם יידה אבנים לעבר רכב נוסף באותו הלילה, השיב בחיוב (סעיפים 18-19 לזכ”ד).

כשנשאל מדוע יידה אבנים לעבר יהודים, השיב “כי רצה להפחיד יהודים בשל האווירה ששררה באותה העת במדינה” (סעיף 20 לזכ”ד). נאשם 3 אף אישר שאבן שנזרקת אל עבר אדם עלולה לגרום לפציעה ולמוות (סעיף 21 לזכ”ד).

באשר לאירוע עם מתלונן 2, זיהה נאשם 3 אבן שהוצגה לו בתמונה על-ידי החוקר הרוש שנכנס לחדר החקירה כאבן שהוא יידה. כשנשאל כיצד הוא יודע שמדובר באותה אבן “השיב כי מדובר באבן גדולה מאוד שהוא זוכר כי הוא יידה אותה” (סעיפים 22-24 לזכ”ד). יצוין, כי תמונת האבן צורפה לזכ”ד.

בהמשך כשאושרי אמר לו שהוא מתרשם שהוא החליט “לצעוד לעבר האמת” נאשם 3 החל לדמוע והשיב כי הוא מתחרט (סעיף 26 לזכ”ד) ואז החל לתאר בפרוטרוט את מעשיו. כך סיפר כי שהה באוהל המשפחתי (שיג) הסמוך לביתו באחד הלילות של חודש מאי בסוף הרמדאן, בשלב מסוים שוחח טלפונית עם נאשם 4 שהוא קרוב משפחתו והשניים נפגשו בסמוך לביתו, צפו מאזור הבית והבחינו באש ובהתקהלות באזור צומת לקיה הנמצא פחות מקילומטר מביתו, כי שניהם הלכו כחמש דקות והלכו לצומת שם צפו במתרחש וראו אנשים רבים מציתים צמיגים וחוסמים את הצומת, כי לאחר כחצי שעה הוא ונאשם 4 החלו להתקדם עם חלק מהאנשים מכביש 6 לכיוון צפון, כי בזמן ההליכה הבחין בנאשמים 2,1 ו-5 שהם קרובי משפחתו (סעיף 29(1)(1-7) לזכ”ד).

באשר לאירוע עם המתלוננת מסר שלאחר שהתקדם 400 מטר לכביש 6 הוא הבחין ברכבה של המתלוננת (רכב סיאט) שעומד על הכביש, כי ראה צעירים רבים רעולי פנים מיידים אבנים לעבר הרכב כשבנוסף שמע צעקות שמדובר ברכב של אישה יהודייה אף שלא הבחין באדם שנמצא בתוך הרכב ואף לא יודע מי הוציא את הניידת מתוך הרכב, כי החליט להשתתף בהשחתת הרכב ויידה לעברו בין 15 ל-30 אבנים ממרחק קרוב של פחות מחמישה מטר, כי כתוצאה מהאבנים שיידה נשברו חלונות הרכב ובוודאות זוכר ששבר את רכב החלון שליד הנהג וייתכן שגם חלונות נוספים, כי הבחין גם בנאשמים 1 ו-4 מיידים אבנים לעבר הרכב ממרחק קרוב, כי בשלב מסוים הבחין שמי שנכנס לרכב ונהג אותו לכיוון הצמיגים הבוערים ובהמשך שמע את נאשמים 1 ו-4 מדברים על כך שהם אלו ששרפו את הרכב אך לא ראה זאת (סעיף 29(1)(8-17) לזכ”ד).

באשר לאירוע עם מתלונן 1 מסר כי בחלוף זמן מסוים הבחין ברכב קטן בצבע אדום מגיע מכיוון להבים, כי חלק מהאנשים רצו לעבר הרכב והחלו להקיף אותו עד שהנהג יצא מהרכב, כי הוא עצמו התקרב אל עבר הרכב תוך כדי שהוא מיידה מספר אבנים אל עבר הרכב, אחת מהן ממרחק של כעשרה מטרים מהרכב, ותוך שהוא שומע את הפגיעות בגוף הרכב, כי הגיע אל הרכב וניסה לפתוח את הדלת שליד תא הנהג ואז הבחין כי מצדו השני של הרכב הנהג הוא אזרח מתלונן 1 שמוצא מן הרכב, כי תחילה הכו אנשים את מתלונן 1 אך בהמשך צעקו “כי הוא אינו יהודי ולכן הניחו לו ללכת הצידה”, כי הוא עצמו לא הכה את מתלונן 1 ולאחר ששמע כי הוא אינו יהודי התרחק מהרכב, כי מתלונן 1 הלך לכיוון משאית שעמדה בשולי הכביש וברח מהמקום, כי בשלב זה נכנס מישהו ונעל את הרכב לכיוון הצמיגים הבוערים, יצא ממנו והרכב נשרף, כי אינו יודע מי נהג ברכב אך בהמשך שמע שנאשם 1, אותו זיהה קודם לכן מיידה אבנים לעבר הרכב של מתלונן 1 אמר שהוא עשה זאת. כן זיהה את נאשם 2 כאחד מהאנשים שהוציאו את מתלונן 1 מהרכב (סעיף 29(2)(1-11) לזכ”ד).

באשר לאירוע עם מתלונן 2 מסר כי במהלך העימותים הוא יידה אבנים גם על רכבו של יהודי מבוגר אשר הגיע ברכב פרטי בצבע לבן מכיוון להבים, כי מסביב לרכבים התאספו צעירים רבים אשר חסמו את דרכו של הנהג עד שזה עצר את הרכב, כי הוא עצמו עמד במרחק של כ-200 מטר משם והחל לרוץ אל עבר הרכב, כי הגיע קרוב לרכב, הרים אבן גדולה מהרצפה, טיפס על מכסה המנוע והשליך את האבן על השמשה הקדמית שנסדקה, כי ירד מהרכב והלך לצד הרכב, שם הרים אבן גדולה מאוד ויידה אותה לעבר החלון שלצד הנהג ממרחק של פחות ממטר. כן הוסיף כי הבחין בנאשם 1 מתקרב אל עבר הרכב ובהמשך חוטף מידיו של מתלונן 2 את הטלפון הנייד ושובר אותו על הרצפה.

נאשם 3 הוסיף כי בזמן זה הגיעה ניידת משטרה והוא ברח לבדו מהמקום לכיוון השטח שסמוך ללקיה ובהמשך הגיע לביתו (סעיף 29(3)(1-8) לזכ”ד).

נאשם 3 שלל שהוא מסתיר מידע נוסף (סעיף 30 לזכ”ד).

53. חקירתו הראשונה של נאשם 3 במשטרה נערכה זמן קצר לאחר סיום חקירתו הקודמת בשב”כ, ביום 23.08.2021, בין השעות 13:46 עד 14:32, על-ידי החוקר זיאן, בכלא שקמה (ת/85).

הנאשם הוזהר שהוא לא חייב לומר דבר וכי דבריו יירשמו ועשויים לשמש כראיה בבית המשפט. נמסר לו שהוא יכול להיוועץ בעורך דין ואף בסנגוריה ציבורית אם הוא זכאי לכך. זיאן מסר שחקירתו הקודמת של נאשם 3 בשב”כ הייתה בפניו במהלך החקירה.

בפתח החקירה נשאל נאשם 3 אם הוא מבין את החשדות כנגדו ואת תוכן האזהרה וזה השיב שהבין (עמ’ 1 ש’ 22-23).

בהמשך נשאל מפורשות האם מבין שיש לו זכות היוועצות עם עורך דין והאם הוא מעוניין להיוועץ בעורך דין וזה השיב “כן הבנתי ואני רוצה לספר רק את האמת” (עמ’ 2 ש’ 24-25). כשנשאל מה שלומו כעת, השיב “אלחמדאללה” (עמ’ 2 ש’ 26-27).

לאחר שנאשם 3 מסר פרטים אישיים עליו ועל משפחתו, השיב לחוקר על הקשר שלו לאירועים מושא כתב האישום, וזה השיב “מה שקרה איתי בתקופת חודש רמדאן, שנת 2021… היה מצב בעיתי ובעיות בין יהודים וערבים, בשל האפליה של היהודים נגד הערבים, ובשל מה שקרה באלקצא וירושלים כנגד הערבים, בשל כך היו הרבה עימותים כנגד יהודים, אני בתחילה הייתי בשיג אצלנו בלקיה ושמעתי שיש הפגנה בכניסה של לקיה… אחרי זה התקשר אלי בן דוד שלי… חסן… ואמר לי רוצה לבוא אליך… ואחרי שהלכתי נפגשתי עם חסן, דיברתי איתו וסיכמנו שנלך אני וחסן לצומת לקיה ונצפה על מה שקורה שם… אחרי שהגענו לצומת היו אנשים צופים על מה שקורה בצומת… בדרך ראינו ליד מגרש כדורגל של לקיה אש דלוקה במגרש… ואחרי זה חלק מהאנשים התקדמו למגרש מצומת לקיה ושם החלו להדליק צמיגים על הכביש שמוביל מלקיה לשוקת” (עמ’ 2 ש’ 34-48).

בהמשך הוסיף “אנחנו בצומת לקיה צפינו, היו שם מלא אנשים, אחר כך היה בן אדם רעול פנים, מה שאני יודע שהוא התחיל להגיד לאנשים, הוא היה עם עוד כמה בחורים שקראו ואמרו לכולם בוא נלך לכביש 6 כדי שנחסום את הכביש… ואחר כך התחלנו ללכת עם שאר האנשים… ראיתי כמה אנשים שאני מכיר והם פלוני… וואל… ואחרי שהגענו לכביש 6 חלק מהבחורים התחילו לשים צמיגים על הכביש ולחסום אותו להבעיר צמיגים אלה, אני השתתפתי בהעברת 5-10 צמיגים, שהיו נמצאים ליד כביש 6, והעברתי אותם לכביש ואחר כך יש בחורים שהיו מבעירים את הצמיגים האלה ואחרי חסימת הכביש אני הייתי מתהלך ליד הכביש” (עמ’ 3 ש’ 62-70).

באשר לאירוע עם המתלוננת מסר נאשם 3 כי “ואחר כך שמעתי קול, שבירת רכב, שהיה בכביש איפה האירוע, היה רכב לפי מה שהבנתי שזה לאישה יהודיה שבאה למקום אבל לא הצליחה לעבור ואחר כך ברחה מהמקום אבל השאירה את הרכב שם, והבחורים התחילו לזרוק ולשבור את הרכב הזה ואחרי ששמעתי את החביטות אני פניתי לכיוון הרכב הזה, והבנתי שאישה ברחה, אישה יהודיה לפי מה שאמרו הבחורים, ואחרי שראיתי את הרכב ריק, אני התחלתי לזרוק אבנים לעבר הרכב הזה ואבן אחת ממה שזרקתי אני פגעתי בחלון הימני ושברתי את הזכוכית. ש: כמה אבנים זרקת לעבר הרכב הזה? ת: בערך 5 אבנים. ש: מאיזה מרחק זרקת את האבנים? ת: מרחק קצר הייתי קרוב לרכב בצדה הימני. ש: מה גודל האבן? ת: כגודל כף היד” (עמ’ 3 ש’ 70-81).

בהמשך הוסיף כי ראה גם את נאשמים 1 ו-4 זורקים אבנים לעבר רכב זה, וכן שבהמשך אחד משניהם עלה לרכב ונהג בו לכיוון הצמיגים הבוערים ושרף את הרכב (עמ’ 3 ש’ 82-85). כן הוסיף שבעת האירוע הוא לא היה רעול פנים אך בהמשך לבש מסכת קורונה (עמ’ 4 ש’ 87).

חקירה זו הופסקה מכיוון שנאשם 3 נלקח לדיון בהארכת מעצרו. החוקר עדכן את נאשם 3 שחקירתו תימשך לאחר הדיון (עמ’ 47 ש’ 94-95).

54. ואכן, בהמשכו של יום ה-23.08.2021, בשעה 17:45, חודשה חקירתו של נאשם 3 במשטרה, בכלא שקמה, על-ידי החוקר חסון, וזאת עד לשעה 18:40 (ת/94).

כזכור, חקירה זו נערכה לאחר דיון בהארכת המעצר של הנאשם שהתקיים באותו יום. (ראו ת/123 פרוטוקול הארכת מעצר ימים הראשונה (מ”י 52083-08-21) מיום 23.08.2021), ודיון בערר על הארכת מעצר זו התקיים יום למחרת (ראו ת/124 – פרוטוקול דיון בערר שהוגש על הארכת המעצר הראשונית (עמ”י 54131-08-21), מיום 24.08.2021).

מכל מקום, גם בפתח חקירה זו, הוזהר הנאשם, ונמסרו לו זכויותיו לרבות הזכות להיוועץ בעורך דין. נאשם 3 ביקש להיפגש עם עורך הדין שהוא פגש בבית המשפט והחוקר אפשר הדבר, ונאשם 3 שוחח עם עורך דין דראבשי שייצג אותו בבית המשפט עוד טרם החלה החקירה עצמה (עמ’ 2 ש’ 24-26). גם בפתח דיון זה מסר נאשם 3 ששלומו טוב (עמ’ 2 ש’ 27-28).

באשר לאירוע עם המתלוננת אישר הנאשם שהוא זרק אבנים לעבר רכב של אישה יהודייה בכביש 6, מסר שזה היה ברמדאן של שנת 2021, כי המון אנשים השתתפו בתקיפה של רכב היהודייה, כי מדובר ברכב מסוג סיאט בצבע לבן, כי זיהה את נאשמים 1 ו-4 חרף כך שהם היו רעולי פנים לנוכח היכרותו עמם וזיהוי קולם, כי לא יודע כמה אבנים הם זרקו, כי שמע אותם מדברים על כך שאחד מהם הסיע את הרכב אל עבר הצמיגים הבוערים ושרף אותו, כי זרק בסך הכל 30 אבנים, כי פגע בחלון הימני של רכב המתלוננת וזה נשבר, כי הביא את האבן הזו מהכביש, כי המתלוננת נסעה לכיוון להבים, כי זו ברחה ולא ראה אותה, כי יודע שזריקת אבנים מנוגדת לחוק ועלולה לגרום למוות או לפציעות או לנזק לרכוש (עמ’ 2 ש’ 29 – עמ’ 3 ש’ 64).

נאשם 3 מסר שמטרת זריקת האבנים הייתה “טיפשות בגלל ירושלים” (עמ’ 3 ש’ 65-66).

באשר להבערת הצמיגים, חזר ואישר שהוא עזר לשים את הצמיגים על הכביש, כי התכלית לכך הייתה “הבערה ולחסום את הכביש”, כי אף אחד לא ביקש ממנו להביא את הצמיגים, כי הוא עצמו לא שרף את הצמיגים ולא יודע מי שרף אותם, אך האנשים רעולי הפנים השתמשו בבנזין ומצת (עמ’ 3 ש’ 69-82).

באשר לאירוע עם מתלונן 1 ציין כי רכב בצבע אדום הגיע מכיוון כביש 6 דרום, כי אנשים החלו לזרוק לעברו אבנים עד שזה נעצר, כי אנשים הורידו את האדם מהרכב והרביצו לו וכשזה ירד, התברר שמדובר במתלונן 1, כי ראה את נאשמים 1 ו-2 זורקים אבנים לעבר רכב זה, כי הוא עצמו עמד במרחק של מטר מהאנשים ומהרכב ושמע שאומרים שזה לא יהודי אלא מתלונן 1, כי הוא לא יודע מה קרה איתו, כי הוא עצמו לא הרביץ למתלונן 1 אך אישר שזרק אבנים. כן הוסיף כי שראה את נאשם 1 עולה לרכבו של מתלונן 1 ושורף אותו (עמ’ 4 ש’ 87-108).

באשר לאירוע עם מתלונן 2 מסר שלאחר האירוע עם הרכב של מתלונן 1 הגיע רכב בצבע לבן והאנשים שהיו במקום והוא החלו לזרוק לעברו אבנים, כי הוא עצמו פגע בשמשה והרכב נעצר, כי ראה שהנהג בתוכה והאבן שהוא זרק לעבר הרכב נפלה לידו בתוך הרכב. כן הוסיף כי גם נאשם 1 זרק לעברו אבן ואף לקח ממנו את הטלפון ושבר אותו.

בהמשך הוסיף כי זרק אבן קטנה ואבן גדולה ואף אישר כי מתלונן 2 יכול היה להיפצע מזריקת האבנים אל עבר השמשה. נאשם 3 השיב כי זרק את האבנים לעברו של מתלונן 2 כי הוא יהודי, וכי אם הוא היה ערבי הוא לא היה זורק לעברו את האבנים (עמ’ 4 ש’ 111 – עמ’ 5 ש’ 126).

55. יום למחרת, ביום 24.08.2021, נחקר נאשם 3 פעם נוספת בשב”כ, במתקן באשקלון, בין השעות 11:15-16:25 על-ידי החוקר אושרי (ת/114). בזכ”ד נמסר שנאשם 3 כובד בשתייה חמה וכן שבין 12:10 ל-13:00 הוא שהה בתאו.

בפתח החקירה נשאל נאשם 3 לשלומו וזה השיב שהוא מרגיש טוב (סעיף 2 לזכ”ד). כשנשאל האם ברצונו לספר את כל האמת בחקירה “השיב כי סיפר את מה שאירע עימו” (סעיף 3 לזכ”ד).

כשהוטח בפניו שהוא לא סיפר על כך שהיה מעורב בתקיפת מתלונן 1, זה “החל לדמוע ונשבע כי לא תקף אותו משום שהבין שהוא איננו יהודי” (סעיפים 4-6 לזכ”ד).

בהמשך הבהיר שהוא לא מתכוון לספר דברים שלא התרחשו והחוקר השיב לו שזה לא מצופה ממנו וכי עליו לספר רק את האמת (סעיפים 8-9 לזכ”ד).

בהמשך שב ונשבע שאין לו מעורבות נוספת מעבר למה שסיפר עד כה ובהמשך נזכר באדם נוסף שהיה מעורב באירועים אותו לא הזכיר (סעיפים 12-15 לזכ”ד).

בחקירה זו נשאל נאשם 3 מספר רב של שאלות בדבר מעורבותם של אחרים לרבות הנאשמים באירועים השונים וזה סיפר את שראה. בהמשך חזר ואמר שהוא מספר את האמת (סעיף 23 לזכ”ד), הכחיש כי הוא יזם את תקיפת המכוניות והאנשים והוסיף שהיה מדובר בהתלהטות כללית (סעיפים 25-26 לזכ”ד).

כשהופנה לאמרתו של נאשם 5 בה צוין שהוא ונאשמים 1 ו-4 היכו את מתלונן 1, פנה נאשם 3 אל החוקר אושרי ואמר “כי הוא כבר סיפר כי התקרב למכונית ופתח את דלת הנהג במטרה להכות את הנהג אולם לאחר שצעקו כי מדובר במתלונן 1 ולא ביהודי לא המשיך בכך” (סעיפים 28-29 לזכ”ד).

נאשם 3 עמד על כך שלא הכה את מתלונן 1 גם כשהחוקר הרים את קולו עליו והטיח בו שהוא משקר (סעיפים 30-31 לזכ”ד).

בהמשך הוסיף כי הוא לא הספיק להכות את מתלונן 1 (סעיפים 36-38 לזכ”ד). בהמשך התייחס באופן מפורט להתנהלותו בהקשר של מתלונן 1 והבהיר כי יידה אבנים לעבר רכבו, התקרב אל רכבו כדי להכותו משום שחשב שמדובר ביהודי, כי פתח את דלת רכבו בצד שליד הנהג ואז שמע צעקות שהוא לא יהודי ולכן לא הכה אותו בפועל, וזאת להבדיל מאחרים שעמדו בצדו של מתלונן 1 והכו אותו אך הפסיקו לאחר שהבינו שהוא לא יהודי. כן הוסיף שראה את נאשם 1 שובר את הטלפון הנייד של מתלונן 1, נכנס לרכבו ונוהג אותו אל עבר הצמיגים הבוערים, יוצא מהרכב והרכב נשרף. כן הבהיר כי חרף כך שנאשם 1 היה רעול פנים, הוא זיהה אותו משום שמכיר אותו היטב ושוחח איתו באותו לילה (סעיף 44(2)(1)(2)(1-8) לזכ”ד).

בשלב זה התבקש נאשם 3 לחזור על כל השתלשלות העניינים וזה חזר על גרסתו כפי שניתנה, לרבות בעניינה של המתלוננת (סעיף 44(1)(1-9) לזכ”ד).

56. יום למחרת, ביום 25.08.2021, נחקר נאשם 3 בחקירת שב”כ נוספת במתקן באשקלון על-ידי החוקר אושרי בין השעות 09:45 ל-11:35 (ת/115). מהערת החוקר עולה שבמהלך החקירה כובד נאשם 3 בתה ובעוגיות.

בתחילת החקירה נאשם 3 החל לבכות ואמר שהוא מתחרט על כל מה שקרה (סעיף 3 לזכ”ד), וכשנאמר לו שחרטה אמיתית מגיעה רק לאחר שמספרים את כל האמת, זה השפיל מבט ולא השיב (סעיף 4 לזכ”ד). כשהוטח בפניו שלא סיפר את כל האמת, זה המשיך לבכות ואמר שהוא מעוניין לספר את האמת ולסיים את החקירה (סעיפים 5-6 לזכ”ד).

כשנשאל האם הכה את מתלונן 1 “השיב כי אינו זוכר במדויק אולם ייתכן ותוך כדי ניסיונותיו לפתוח את דלת מכוניתו נתן לו מכה” (סעיף 9 לזכ”ד).

בהמשך סיפר כי כשניסה לפתוח את דלת הרכב של מתלונן 1, חלון הרכב כבר היה שבור, כי באותו זמן התקהלו סביב הרכב צעירים רבים וכולם התנהגו בפרעות, כי בזמן שניסה לפתוח את דלת הרכב הוא עצמו השתולל וניסה להכות בידיו את הנהג אך אינו זוכר אם פגע בו בפועל וכן שלאחר שהתברר שאינו יהודי הניחו לו לעזוב את המקום סעיף (14(1)(1-5) לזכ”ד).

באשר לאירוע עם מתלונן 2 חזר על כך שיידה אבנים ושבר את שמשות רכבו והוסיף כי כאשר הוא רץ אל עבר רכבו של מתלונן, הוא הבחין בנאשם 4 גם כן רץ כאשר הוא אוחז אבן בידו ויידה לפחות אבן אחת מטווח של פחות ממטר לעבר השמשה האחורית של הרכב ושבר אותה.

כן ציין כי ראה את נאשם 1 לוקח ממתלונן 2 שני טלפונים אחד אחרי השני ושובר אותם על הרצפה (סעיף 12(1)(2)(1-4) לזכ”ד).

נאשם 3 השיב בשלילה לשאלה האם הסתיר בחקירתו פרטים נוספים (סעיף 15 לזכ”ד), וכשהוצג לו סרטון ונשאל האם הוא מזהה את עצמו בסרטון השיב שלא (סעיף 16 לזכ”ד).

57. זמן קצר לאחר סיום חקירתו הקודמת, נחקר נאשם 3 פעם נוספת על-ידי השב”כ, חקירה קצרה בין השעות 12:45 – 12:55 של אותו היום (25.08.2021), על-ידי המחוקק אושרי במתקן באשקלון (ת/116).

בחקירה זו השיב נאשם 3 כי האבנים שאותן יידה אל עבר מכוניתה של המתלוננת היו בגודל של כף יד לערך וקצת פחות מכך, תוך שהדגים את הגודל באמצעות ידיו (סעיף 3 לזכ”ד).

נאשם 3 אישר כי גם האבנים שאותן יידה אל עבר רכבו של מתלונן 1 היו בגודל דומה, היינו בגודל של כף יד בערך (סעיף 4 לזכ”ד).

בהמשך אישר כי השתתף באירועים “בשל האווירה המתוחה בין יהודים וערבים באותה העת ובשל רצונו להפחיד יהודים” (סעיף 7 לזכ”ד).

כן אישר שיודע שאבן בגודל של האבנים שזרק עלולה לפצוע ואף להרוג (סעיף 5 לזכ”ד).

58. ביום 25.08.2021 נחקר נאשם 3 פעם נוספת והפעם על-ידי המשטרה, חקירה של החוקר אלשאמי, בכלא אשקלון, שהתקיימה בין השעות 16:08-17:29 (ת/71).

בפני החוקר אלשאמי עמדה חקירת השב”כ מאותו יום, דיסק ובו סרטון מ”טיק טוק” ותמונה של אבן בתוך רכב.

נאשם 3 שוחח עם בא-כוחו דאז, עו”ד דראבשי, טרם החקירה, וזאת לבקשתו (עמ’ 1 ש’ 16).

נאשם 3 זיהה את האבן שהוצגה לו מתוך תמונה כאבן הגדולה שהוא זרק לעבר רכבו של מתלונן 2, תוך שהוסיף כי הוא זרק אותה אל עבר השמשה הקדמית של הרכב מצד ימין, כי זו נשברה והאבן נפלה בתוך הרכב כפי שזה מופיע בתמונה (עמ’ 2 ש’ 21-24). לחקירה צורפה תמונת האבן.

בהקשר של האירוע עם מתלונן 2 הוסיף שהוא רץ אל עבר רכבו, וכשהגיע אל הרכב, מתלונן 2, שהיה כבן 60 להערכתו, ישב לבדו על ההגה. או אז, עלה על הרכב מקדימה ואיתו אבן שהייתה גדולה יותר מכף היד אותה זרק אל עבר השמשה הקדמית של הרכב ולאחר מכן ירד מהחלק הקדמי של הרכב וראה את נאשם 1 מתווכח עם הנהג מילולית, הוא לקח לו את הטלפון הנייד ושבר אותו על הכביש. מיד לאחר מכן, נאשם 1 לקח ממנו טלפון נוסף וגם אותו שבר על הכביש. לאחר מכן, זיהה את נאשם 4 זורק אבן לעבר החלון שמאחורי הנהג ושבר אותו ואילו הוא מצא אבן נוספת בכביש, היא האבן שעליה הצביע בתמונה מוקדם יותר בחקירה, אבן אותה זרק אל עבר החלון הימני הקדמי של הרכב, מה שגרם לשבירתו ולאחר מכן הגיעה המשטרה (עמ’ 2 ש’ 25-35).

כשנשאל מה לדעתו היה קורה אם היו מרביצים לו עם האבן עליה הצביע בתמונה על ראשו, השיב “מוות” (עמ’ 2 ש’ 36-38).

בקשר לאירוע עם מתלונן 1 מסר כי זרק מספר אבנים ממרחק של עשרה מטרים אל עבר הרכב, כי כשהגיע אל הרכב ניסה לפתוח את דלת הנהג וניסה להרביץ לו אבל היד שלו לא הגיעה. לאחר מכן, אנשים אחרים וביניהם נאשם 2, הוציאו את מתלונן 1 מהרכב ועזבו אותו כשהתברר שהוא לא יהודי (עמ’ 2 ש’ 39-44, עמ’ 3 ש’ 73-75).

בהמשך הוסיף כי ראה את נאשם 1 לוקח את הטלפון של מתלונן 1 ושבר אותו על הכביש, וכן נוהג ברכבו של מתלונן 1 אל עבר האש ושם אותו על האש (עמ’ 2 ש’ 45-48).

באשר לאירוע עם המתלוננת טען שרץ עם אחרים אל עבר רכבה וממרחק של 10-15 מטר זרק שתי אבנים אל עבר רכבה, כי כשהגיע אל הרכב לא היה אף אחד בו ואז זרק אבן נוספת אל עבר החלון הימני הקדמי וזה נשבר. כן הוסיף כי מעורבים אחרים זרקו גם כן אבנים והוא התרחק מהרכב, כי ראה את נאשם 1 מנסה לשרוף את הרכב “בנייר שירותים” ואחר כך ראה שהרכב הובל אל האש אך לא ראה מי נהג בו, אך נאשם 1 אמר לו מיד לאחר מכן שהוא זה ששרף אותו ובהמשך גם נאשם 4 אמר לו שעשה זאת (עמ’ 3 ש’ 50-55). כשעומת עם כך שבחקירת השב”כ מסר שזרק חמש אבנים אל עבר רכבה של המתלוננת בעוד שבחקירה זו מסר שזרק שתי אבנים, השיב “אני אמרתי מ-1 עד 5 לא זוכר בדיוק” (עמ’ 3 ש’ 60-61).

באשר להבערת הצמיגים מסר שהוא לקח חמישה צמיגים ושם אותם על הכביש והבחורים היו מבעירים שם אש (עמ’ 3 ש’ 57-58).

בהמשך, כשהוצג לו סרטון וידאו מה”טיק טוק” מסר שהוא לא מזהה את עצמו, כי מזהה את רכבה של המתלוננת וכן את נאשם 1 אשר הגיע לדלת שליד הנהג ולקח “נייר שירותים” בצבע לבן (עמ’ 3 ש’ 78-80).

בהמשך זיהה את נאשמים 1, 2, 4 ו-5 בדו”ח תמונות של שמונה אנשים. כשנשאל אם רוצה לומר משהו נוסף, השיב שהוא רוצה ללכת הביתה (עמ’ 4).

59. חקירתו האחרונה של נאשם 3 היא חקירה במשטרה, במתחם כלא אשקלון, מיום 26.08.2021, בין השעות 11:38-11:57 על-ידי החוקר חסון (ת/95).

גם בחקירה זו הוזהר הנאשם והועמד על זכויותיו. כשנשאל מפורשות האם מעוניין להיוועץ בעורך דין השיב זו הפעם “לא אין צורך” (עמ’ 1 ש’ 18-19).

נאשם 3 הבין שהוא בחקירה משטרתית (עמ’ 2 ש’ 20-21).

כשהוצגה לו תמונות שהופקו מתוך הטלפון הנייד שלו השיב שהוא לא זוכר שהוריד אותן ושיכול להיות שמישהו שלח לו אותן (עמ’ 2 ש’ 33-38).

כשנשאל האם ייתכן שתמונות אלו השפיעו עליו ולכן השתתף בהפרות הסדר, השיב שכן (עמ’ 2 ש’ 39-40). התמונות סומנו פח/1-3. בהמשך התייחס לתמונות נוספות אותן הציג החוקר ככאלו שנמצאו בטלפון שלו ונמסר שייתכן ששלחו לו את התמונות האלו. כשנשאל אם יש לו דברים השיב שלא (עמ’ 3 ש’ 65-66).

60. בחינת כלל חקירותיו של נאשם 3 מלמדת כי זה לא מיהר למסור פרטים מפלילים על אודות עצמו, ואם עשה כן, הדבר נעשה טיפין טיפין ורק לאחר שהוטחו בפניו ראיות מפלילות. בחקירה הראשונה הכחיש כל מעורבות, וכך גם בתחילתה של החקירה השנייה. רק משהבין כי לחוקרים ראיות שמפלילות אותו ומשהוטח בפניו כי נראה שהוא מאלה שיחזרו לפעילות נגד המדינה פרץ בבכי, מסר שהוא רוצה לספר את חלקו והוסיף שלא עשה כן עד לאותו שלב בשל החשש שיאסר לשנים ארוכות. גם בשלב זה מסר שרק היה באזור המהומות אך בהמשך כבר הוסיף כי זרק אבנים. באופן דומה, בחקירה הבאה חזר על כך שהוא רוצה לספר הכל, תוך שהחל לבכות והחל למסור פרטים נוספים שמפלילים את עצמו, תוך שנימק מעשיו בכך שרצה להפחיד יהודים (ת/113, סעיף 20). כפי שצוין, החוקרים הטיחו בפני נאשם 3 ראיות ועדויות שונות. כך למשל, שמע את נאשם 4 מפליל אותו (ת/100), כך למשל ראה צילום של האבן שאותה זרק והודה שזו האבן שהוא עצמו זרק (ת/113). נאשם 3 נימק מעשיו בכך שרצה להפחיד יהודים (ת/113, סעיף 20), ידע למסור בפרטי פרטים מה הוא עשה, כמה אבנים זרק, מאיזה מרחק ומה הייתה המעורבות של האחרים. כן ידע לספר על סדר האירועים הנכון, דהיינו האירוע עם המתלוננת, כשלאחריו האירוע עם מתלונן 1 ולאחריו האירוע עם מתלונן 2. נאשם 3 חזר על גרסאותיו המפלילות גם בחקירות המשטרה, לא פעם גם לאחר ששוחח עם עורך דינו בפתחה של החקירה. ראו למשל ת/94 ו-ת/71.

הרושם המצטבר הוא שנאשם 3 לא נשבר בחקירה כתוצאה מלחץ חריג שהופעל כלפיו או כתוצאה מנקיטת אמצעים פסולים באופן שהביא אותו להודות במעשים שלא עשה. נהפוך הוא, הרושם הוא שלנאשם 3 נדרש זמן הבשלה עד שהסכים לחשוף את מעורבותו באירועים השונים, זמן שבמהלכו הבין שלחוקרים הראיות מגוונות כנגדו.

61. לא למותר לציין, כי טענות הזוטא של נאשם 3 נסתרו על-ידי החוקרים השונים. כפי שכבר נאמר, החוקרים השונים הותירו עלי רושם טוב, הם נמצאו מהימנים ועדותם נמצאה אמינה עלי. להבדיל, עדותו של נאשם 3 לא הותירה אצלי רושם טוב וגרסתו לא נמצאה עלי אמינה. על אודות הסתירות השונות בעדותו והתמיהות העולות ממנה ראו לעיל.

חוקרי השב”כ וחוקרי המשטרה הרלוונטיים דחו טענות הזוטא של נאשם 3.

שמש העיד שהוא לא יודע שהופעל על נאשם 3 לחץ פיזי או נפשי והוסיף כי החקירה נוהלה על-פי הכללים, הנהלים ובמסגרת החוק (עמ’ 89 ש’ 16-24 לפרוט’ מיום 09.02.2023). כן ציין כי אמנם נאשם 3 היה אזוק בידיים במהלך החקירה, אך באזיק שמאפשר שינוי מנח עם תנועה של הידיים והוסיף כי הוא לא זוכר שזה היה אזוק ברגליים (עמ’ 89 ש’ 31 – עמ’ 90 ש’ 6). עוד הוסיף כי תנאי הכליאה הם באחריות השב”ס, הוא לא שלל שנאשם 3 נחקר בלילה אך הוסיף כי שעות החקירה מפורטות בזכ”דים, השיב שלא ניתן לשלול שבחדר פעל מזגן בשים לב לכך שהחקירה התנהלה בחודש אוגוסט ואף הוסיף שאם הוא היה מלין בעניין הם היו פונים לסוהרים כדי לדאוג לשמיכות או למעיל (עמ’ 90 ש’ 7-19, עמ’ 94 ש’ 9-10, עמ’ 94 ש’ 23-24). כן ציין שהוא לא זוכר משהו חריג בחקירתו של נאשם 3 ושאם היה משהו כזה, הדבר היה מתועד (עמ’ 90 ש’ 20-27).

כשנשאל בחקירה הנגדית על-ידי ב”כ נאשם 3 מדוע אמר לנאשם 3 בחקירה ש”יקבור אותו”, שלל זאת והוסיף שהוא שומר חוק, מגן על החוק ולא פועל בניגוד לחוק ושהוא לא רוצה להפסיד את העבודה שלו לא בשבילו ולא בשביל אף אחד אחר (עמ’ 115 ש’ 12-27).

בהמשך אישר שייתכן ואמר לנאשם 3 שהם הוא יהיה כלוא על רקע לאומני זה יהווה עבורו “נקודה שחורה בחיים”, אך הבהיר שגם אם אמר לו זאת, הוא לא אמר לו שבגלל זה הוא חייב להודות בהכל (עמ’ 118 ש’ 27 – עמ’ 119 ש’ 4). בהמשך נשאל מדוע נחקר נאשם 3 בשעות הלילה, לאחר החקירה הראשונית, והשיב כי הוא לא זה שמחליט על שעות החקירה ושהוא התבקש נקודתית מראש צוות החקירה לחקור כיוון שלא היה חלק ממעטפת החקירה של נאשם זה ובהמשך הוסיף שהרצון בעבירות חמורות שכאלה הוא להגיע לחקר האמת כמה שיותר מהר (עמ’ 119 ש’ 12 – עמ’ 120 ש’ 11).

אושרי שלל שהפעיל לחץ נפשי או פיזי על נאשם 3 (עמ’ 199 ש’ 18-23 לפרוט’ מיום 06.03.2023); שלל הטענה שנאשם 3 נחקר 24 שעות ברציפות והוסיף כי שעות החקירה מפורטות בזכ”ד (עמ’ 199 ש’ 24-27); העיד כי ברירת המחדל בחקירת שב”כ היא שחשודים אזוקים לכיסא באזיק ארוך שמאפשר שינוי של תנוחה והזזת הידיים והוסיף כי בזמן אכילה או שתייה החשוד כלל לא אזוק. כן ציין כי נאשם 3 לא היה אזוק ברגליים בשום שלב (עמ’ 199 ש’ 28 – עמ’ 200 ש’ 4); שלל שנמנעה שינה מנאשם 3 והוסיף כי זה יכול היה לנוח ולישון מספיק שעות כשלא היה בחקירה ונמצא בתאו (עמ’ 200 ש’ 5-12); ואישר כי תאי המעצר ממוזגים אך הוא לא זוכר שנאשם 3 העלה בפניו כל טענה בעניין (עמ’ 200 ש’ 13-17).

בחקירה הנגדית של ב”כ נאשם 3 אישר אושרי כי הוא זה שחקר את נאשם 3 לראשונה במתקן השב”כ, לאחר שנחקר בביתו ובתחנת המשטרה (עמ’ 210 ש’ 14-17).

אושרי תיאר את תא המעצר כתא סטנדרטי שבו יש שירותים, מזרן וברז, הוסיף כי התא גדול מחופת העצורים בבית המשפט באופן משמעותי והוסיף כי מדובר בתא שאפשר להתהלך בתוכו ולעמוד (עמ’ 210 ש’ 26 – עמ’ 211 ש’ 2).

אושרי אישר כי בתא יש תאורה מעומעמת אך הוסיף כי עניין זה קשור לשב”ס (עמ’ 211 ש’ 20-23) וחזר על כך שנאשם 3 לא העלה כל טענה בחקירה לעניין האור או הקור בתא. כן הוסיף כי לו הייתה מועלת טענה שכזו, היה דואג לטפל בה (עמ’ 212 ש’ 7-11). בהמשך הוסיף כי היו רגעים בחקירה שנאשם 3 היה נסער והוא היה מקבל כוס תה ועוגיות, אוכל, שותה ונרגע (עמ’ 212 ש’ 27-29).

כשהוטח בפניו שנאשם 3 היה אזוק במשך שלוש שעות עם ידיים לאחור וברגליים כדי להשפיל אותו ולפגוע בו, כך שזה יודה רק כדי לסיים את החקירה, חזר על כך שנאשם 3 כלל לא היה אזוק ברגליים ובחלק מזמן החקירה הוא אף לא היה אזוק בידיים והוסיף שנאשם 3 לא היה חייב (להודות) בשום דבר (עמ’ 215 ש’ 5-30).

במשטרה נחקר נאשם 3 על-ידי החוקרים חסון, זיאן ואלשאמי. נאשם 3 וויתר על חקירת החוקרים חסון וזיאן ולכך כמובן נפקות בכל הקשור לטענות הזוטא ככל שהן נוגעות לחקירות שאלה חקרו.

אלשאמי העיד כי הוא לא זוכר משהו חריג בחקירות של נאשמים 1, 3 ו-4 והוא לא יודע על משהו הקשור בתקיפה פיזית או במניעת שינה או זכויות מאלה (עמ’ 58 ש’ 11-15 לפרוט’ מיום 15.12.2022). כן הוסיף כי לו מי מנאשמים אלה היה מעלה טענה ביחס לאחד הדברים שהוזכרו, טענתו הייתה מתועדת בחקירה שלו (עמ’ 58 ש’ 11).

בחקירה הנגדית של ב”כ נאשם 3 שלל אלשאמי את הטענה כי חקירת המשטרה מהווה “הלבנה” של חקירת השב”כ והבהיר כי לא פעם יש סתירה בין מה שמצוין בזכ”ד של השב”כ לבין העדות שמוסר הנאשם לפניו וכי תשובות החשוד, אף אם הן סותרות את שאמר בזכ”ד, מתועדות בעדות (עמ’ 74 ש’ 4-7).

בהמשך ציין כי בחקירתו החשודים אזוקים ברגליים בלבד ולא בידיים (עמ’ 75 ש’ 2-3) והוסיף כי הוא לא יודע כיצד נחקר נאשם 3 בשב”כ מבחינת איזוק בידיים או ברגליים (עמ’ 75 ש’ 4-8).

זכות ההיוועצות של נאשם 3

62. שמש העיד על החקירה הראשונה שנערכה לנאשם 3 בביתו והסביר כי הגם שהיו איתו כוחות אבטחה, אלו לא היו מעורבים בחקירה ולא ניהלו איתו שיח (עמ’ 1 ש’ 20 – עמ’ 101 ש’ 8 לפרוט’ מיום 09.02.2023). כן מסר שהודיע לו על זכותו להיוועץ בעורך דין והוסיף כי אם נאשם 3 היה אומר לו שיש לו בעיה כלכלית הוא היה מסביר לו גם על זכותו ליצור קשר עם הסנגוריה הציבורית (עמ’ 101 ש’ 21-33). בהמשך חזר על כך שמסר לנאשם 3 על זכותו להיוועץ בעורך דין ואף הוסיף ששאל אותו אם הוא הבין את זכותו להיוועץ וכן עדכן אותו בדבר זכותו להימנע מהפללה עצמית אך זה בחר להמשיך ולשוחח עימו (עמ’ 102 ש’ 8-26).

בהמשך, כשהתבקש לבהיר האם הודיע לנאשם 3 על זכותו להיוועץ בסנגור ציבורי, השיב שהודיע לו על זכותו להיוועץ בעורך דין, וכשנשאל פעם נוספת לעניין יידוע הזכות להיוועץ בסנגור ציבורי, להבדיל מזכות היוועצות בעורך דין, מסר שלא עשה כן כי: “למיטב הבנתי או ידיעתי בחקירות שב”כ בחקירת שטח זה מה, זה מה שאנחנו מודיעים. ש: ואיפה קיימת ההבחנה הזאתי? בין חקירת שטח של שב”כ לבין חקירה? ת: זה מה שאני מכיר… ש: הוא הובא לתחנת עיירות, כן? ת: כן. ש: ומיד התחלתם חקירה נוספת… ואגב בתחנה אמרת לו שיש לך זכות להיוועץ עם עורך דין עוד פעם? כי זה הייתה חקירה נוספת… ת: לא. ש: למה לא? ת: אני חושב כי זה המשך של החקירה, לא…” (עמ’ 106 ש’ 32 – עמ’ 107 ש’ 28).

בהמשך, הפרקליט, בנוכחות היועצת המשפטית במרחב דרום של השב”כ, מסר “מה שהעד אמר זה בדיוק מה שקורה, החקירות בשטח”, וכשנשאל מה הדין, דהיינו האם בדין כתוב שכשמגיעים לשטח לא צריך להודיע על האפשרות להיוועץ בסנגוריה הציבורית, השיב “אני אומר שמבחינת עדים אני לא מכיר הבחנה בדין שאומרת שבשטח כן או לא. אבל כמו שהעד הסביר בשטח החקירות ועל זה אני גם אוסיף לבית המשפט, המטרות בעקבות מה שהיועמ”ש אמרה לי, המטרה הראשונית של השטח, וזה משתקף גם בזכ”ד אי עניין התוכן, היא ראשונית והיא סיכולית בדרך כלל. לכן האזהרה, הוא כן הועמד על זכותו, לא נאמר לו סנגוריה ציבורית, אין על זה מחלוקת. וכאמור כשהוא מגיע למתקן הוא יכול לעיין בדף הזכויות שכולל גם את הסנגוריה הציבורית. אני שוב חוזר… לא מכיר הבדל בדין, בין השטח לבין החקירות” (עמ’ 109 ש’ 20 – עמ’ 110 ש’ 4).

בהמשך הוסיף הפרקליט כי בחקירה השלישית של נאשם 3 שהתקיימה במתקן החקירות של השב”כ (החקירה הראשונה הייתה בביתו של נאשם 3 והשנייה בתחנת משטרת העיירות, י’ ל’) הוא קיבל את דף הזכויות וניתנו לו כלל הזכויות והחובות שלו כעצור (עמ’ 111 ש’ 6-7).

כשנשאל שמש מדוע לא החתים את נאשם 3 על דף הזכויות כשחקר אותו בראשונה, בביתו, השיב שמדובר על טופס זכויות שמתייחס אליו כעצור במתקן חקירה, “משהו שהוא לא מתאים, לצורך העניין, לחקירה שאני עושה בבית שלו או במשטרת עיירות” (עמ’ 111 ש’ 19-25).

באשר לחקירות נאשם 3 במשטרה, הרי שחקירתו הראשונה במשטרה נערכה זמן קצר לאחר שסיים חקירה בשב”כ (ביום 23.08.2021, בין השעות 13:46 עד 14:32), על-ידי החוקר זיאן, בכלא שקמה (ת/85).

הנאשם הוזהר בחקירה זו שהוא לא חייב לומר דבר וכי דבריו יירשמו ועשויים לשמש כראיה בבית המשפט. נמסר לו שהוא יכול להיוועץ בעורך דין ואף בסנגוריה ציבורית אם הוא זכאי לכך.

בפתח החקירה נשאל נאשם 3 אם הוא מבין את החשדות כנגדו ואת תוכן האזהרה וזה השיב שהבין (עמ’ 1 ש’ 22-23).

בהמשך נשאל מפורשות האם מבין שיש לו זכות היוועצות עם עורך דין והאם הוא מעוניין להיוועץ בעורך דין וזה השיב “כן הבנתי ואני רוצה לספר רק את האמת” (עמ’ 2 ש’ 24-25).

בהמשכו של יום ה-23.08.2021, בשעה 17:45, חודשה חקירתו של נאשם 3 במשטרה, בכלא שקמה, על-ידי החוקר חסון, וזאת עד לשעה 18:40 (ת/94).

כזכור, חקירה זו נערכה לאחר דיון בהארכת המעצר של הנאשם שהתקיים באותו יום. (ראו ת/123 פרוטוקול הארכת מעצר ימים הראשונה [מ”י 52083-08-21] מיום 23.08.2021), ודיון בערר על הארכת מעצר זו התקיים יום למחרת (ראו ת/124 – פרוטוקול דיון בערר שהוגש על הארכת המעצר הראשונית [עמ”י 54131-08-21], מיום 24.08.2021).

מכל מקום, גם בפתח חקירה זו, הוזהר הנאשם, ונמסרו לו זכויותיו לרבות הזכות להיוועץ בעורך דין. נאשם 3 ביקש להיפגש עם עורך דין שהוא פגש בבית המשפט והחוקר איפשר הדבר, ונאשם 3 שוחח עם עורך דין דראבשי שייצג אותו בבית המשפט עוד טרם החלה החקירה עצמה (עמ’ 2 ש’ 24-26).

ביום 25.08.2021 נחקר נאשם 3 פעם נוספת והפעם על-ידי המשטרה, חקירה של החוקר אלשאמי, בכלא אשקלון, שהתקיימה בין השעות 16:08-17:29 (ת/71).

גם בחקירה זו נאשם 3 שוחח עם בא-כוחו דאז, עו”ד דראבשי, טרם החקירה, וזאת לבקשתו (עמ’ 1 ש’ 16) והמשיך חקירתו לאחר מכן.

בשתי חקירות משטרתיות אלה, בהן נועץ נאשם 3 בבא כוחו, חזר נאשם 3 על גרסתו המפלילה.

חקירתו האחרונה של נאשם 3 היא חקירה במשטרה, במתחם כלא אשקלון, מיום 26.08.2021, בין השעות 11:38-11:57 על-ידי החוקר חסון (ת/95).

גם בחקירה זו הוזהר הנאשם והועמד על זכויותיו. כשנשאל מפורשות האם מעוניין להיוועץ בעורך דין השיב זו הפעם “לא אין צורך” (עמ’ 1 ש’ 18-19).

כזכור, נאשם 3 וויתר על עדויותיהם של זיאן וחסון, על ההשלכות שיש לכך לעניין פגיעה בזכות ההיוועצות בכל הקשור לחקירות אלה. אף העד אלשאמי, שכן הוזמן לעדות, לא נשאל שאלה הקשורה בזכות ההיוועצות.

סיכום נאשם 3

63. נוכח כל המפורט מעלה, הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לדחות את טענות נאשם 3 לעניין קבילות הודאותיו. טענותיו של נאשם 3 לאלימות שהופעלה כנגדו או לנקיטת אמצעים פסולים אחרים או לתנאי מעצר בלתי הולמים לא רק שנסתרו בראיות קיימות דוגמת עדויות החוקרים, כי אם נעדרו תמיכה בראיות חיצוניות דוגמת פרוטוקולי דיוני הארכות המעצר בהם לא עלה זכר לדבר.

הסבריו של נאשם 3 לעניין הסיבה שבחר להודות בחקירות השונות השתנו מעת לעת, לא היו אחידים, היו כבושים ונעדרו הם אחיזה בהיגיון ובניסיון החיים. כך למשל בעניין האוכל שלא אכל במהלך החקירות והסיבה לכך וכך למשל לעניין שאלת הדיווח על מצבו לעורכי דינו ולבית המשפט. אי מהימנותו של נאשם 3 נכרה במהלך עדותו ומכאן שמצאתי לתת משקל מאוד נמוך לטענותיו גם בכל הקשור להודאות החוץ שמסר.

להבדיל, המאשימה הוכיחה באמצעות החוקרים השונים והראיות שהוגשו כי הודאות נאשם 3 בשב”כ ניתנו מרצון טוב וחופשי וכי לא מתקיים בעניינן איזה מאבות הפסול המצדיקים את פסילתן. דברים אלה נכונים הן לעניין ההודאות שמסר הנאשם בחקירות השב”כ והן לעניין ההודאות שמסר בחקירות המשטרה.

קבילות הודאות החוץ של נאשם 4

64. טענת הזוטא של נאשם 4, כפי שזו עלתה בעדותו, שונה מזו אשר נמסרה בתשובתו לכתב האישום.

כזכור, בתשובתו לכתב האישום, שניתנה במאוחד עם תשובתו של נאשם 3 לכתב האישום, נמסר שאין לקבל את הודאות החוץ משום ש”מדובר בלחץ נפשי ופיזי שהופעל על הנאשמים בחקירות שב”כ, כאשר נחקרו שעות מרובות, כמעט 24 שעות ברצף, כאשר קשורים לכסאות בידיים וברגליים בלי אפשרות אפילו לנסות לשנות תנוחה. בנוסף, בשעות לילה לא נתנו להם לישון, הם הוחזרו לתאים שהיו כמעט קפואים מבחינת טמפרטורה, כך שכמעט ונמנע מהם לישון בשעות שנתנו להם לישון. אנחנו לא יודעים מי החוקרים שעשו זאת, כוון שמדובר בחוקרי שב”כ, אך חבריי יודעים זאת” (עמ’ 8 ש’ 27-עמ’ 9 ש’ 1 לפרוט’ מיום 03.02.2022).

65. בעדותו הראשית כבר העיד נאשם 4 “אני הייתי בבית, בא אלי השב”כ לבית והוא אומר לי, אתה הדלקת את הרכב, ואמרתי לו לא זה לא אני והוא אמר לי אתה, ואמרתי לו לא, אני לא עשיתי והוא צועק עלי מול העיניים של האחים שלי, של אבא שלי וכל האחיינים בבית. אמרתי לו, לא, זה לא אני עשיתי, והוא ירד מיד עליי ואסף אותי על הקיר. ש: הצמיד אותך לקיר? ת: כן, הוא הצמיד אותי לקיר ואמר אתה עשית, ואמרתי לו תיקח אותי מפה… ואני אומר לך מה שאתה רוצה… הוא הסתכל עלי ככה, אני יודע איך אתה, איך אני אתן לך לדבר, ואם אתה לא מדבר אני אשים אותך בקבר. ש: בקבר? ת: כן. ש: את זה הוא אמר לך בבית? ת: כן. ש: ליד אבא שלך ואחים שלך? ת: כן… הוא צועק ואמרתי לו, בסדר, אני שרפתי את הרכב, תיקח מה שאתה רוצה” (תחתית עמ’ 198 עד אמצע ש’ 199 לפרוט’ מיום 14.03.2023).

בהמשך הוסיף שהחוקר צעק עליו מול העיניים של האחים שלו (תחתית עמ’ 199), הוסיף שהוא שבר את אחיו הקטנים שהוא צעק עליו ושהוא שם את הראש שלו על הקיר תוך שהוא מדגים בידו (ראשית עמ’ 200).

נאשם 4 מסר שבחקירה של סרוסי בתחנת העיירות הוא לא היה אזוק אך הוא “מדבר איתי עם האף, והוא עולה עלי” (תחתית עמ’ 200 עד ראשית עמ’ 201). בהמשך הוסיף שבחקירה זו סרוסי אמר לו ש: “אתה קטן ואני יכול לשים אותך בנקודה כל החיים שלך ואתה לא יוצא לעבודה ואתה לא יכול לעשות כלום בחיים, זו המדינה שלנו ואנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים (המחצית הראשונה של עמ’ 201).

בהמשך הוסיף כי בחקירה הבאה נחקר על-ידי הרוש וזה “אמר לי, תשמע, אני יכול עכשיו לשים אותך פה, וכל החיים שלך אתה תהיה פה, אתה לא תצא מפה” (אמצע עמ’ 201).

נאשם 4 ציין כי התא שבו הוא שהה היה בגודל של שני מטר על שני מטר, הוסיף כי הסוהרים כל פעם באים לעשות בעיות בתא ולוקחים ממנו את השמיכה והחדר קר ומואר באופן קבוע (אמצע עמ’ 201).

נאשם 4 נשאל מדוע הוא הודה בחקירה בדברים שלא עשה והשיב “הוא מאיים עלי בחקירה. ש: מי היה מאיים עלייך? ת: הרוש” (תחתית עמ’ 201).

בחקירה נגדית של ב”כ נאשם 1, טען שהפליל את נאשם 1 למרות שהוא לא יודע בוודאות מה עשה נאשם 1 הגם שראה אותו באירוע, והוסיף שהוא הפליל את נאשם 1 מכיוון שחוקר השב”כ אמר לו לומר זאת (עמ’ 203).

בחקירה הנגדית של ב”כ המאשימה נשאל מדוע לא סיפר בתשובתו לכתב האישום על אירוע אלימות בחקירתו הראשונה בביתו שעליו העיד ומשלא השיב לשאלה זו, נשאל מדוע לא סיפר זאת למי מעורכי דינו וזה אישר שהוא לא סיפר זאת “לשום עורך דין” (תחתית עמ’ 206). כשנשאל מדוע לא סיפר זאת למי מעורכי הדין שייצגו אותו, השיב שהשב”כ – סרוסי והרוש – אמר לו שאם הוא יספר על מה שאירע איתו בחקירה יהיה לו משהו לא טוב (תחתית עמ’ 206 עד ראשית עמ’ 207). כשנשאל מדוע לא סיפר זאת לבית המשפט, השיב שהוא פחד והחוקר אמר לו שגם בית משפט שלהם ושהם יכולים לשלוט על השופט (ראשית עמ’ 207, תחתית עמ’ 212, אמצע עמ’ 215).

כשנשאל מדוע סרוסי והרוש לא נשאלו בעדותם על אירוע האלימות בביתו השיב “זה השב”כ אתה לא יכול לשאול אותו ככה” (תחתית עמ’ 207) ובהמשך הוסיף כי דווקא כן מסר זאת לעורך הדין שלו והוא לא יודע האם הוא שאל אותו על כך. כשעומת עם כך שלפני זמן קצר העיד שהוא לא סיפר למי מעורכי דינו על כך, השיב שסיפר לעורך הדין כשיצא מהמעצר (תחתית עמ’ 207, ראשית עמ’ 208).

כשנשאל שוב מדוע בא-כוחו הנוכחי לא חקר את חוקרי השב”כ בעדותם על האלימות שנקטו כלפיו בביתו, השיב “אני אמרתי לנאסר( בא-כוחו, עו”ד נסאר מוסטפא, י’ ל’), אבל אולי לנאסר היה משהו בראש והוא לא שאל” (אמצע עמ’ 208). בהמשך מסר שאביו ואחיו עומאר המכונה “מוחמד” נכחו באירוע אלימות בבית (עמ’ 208).

כבר עתה אעיר, כי נאשם 4 לא מצא לנכון להביא את אלה להעיד מטעמו על אירוע זה.

נאשם 4 התקשה להסביר מדוע אביו ואחיו לא סייעו לו לנוכח ההתנהגות האלימה של החוקר כלפיו (ראשית עמ’ 209), ונימק החלטתו שלא להתלונן בפני המשטרה או בפני גוף אחר על אלימות זו בכך שהמשטרה לא תעשה עם תלונתו “כלום” (אמצע עמ’ 209).

כשהוטח בפניו שבתשובתו לכתב האישום לא סיפר על כך שאיימו עליו, חזר על כך שסרוסי איים עליו שישים אותו בקבר (אמצע עמ’ 210), וכשנשאל מדוע סרוסי לא נחקר על העניין בעדותו, השיב שעורך הדין שלו כן חקר אותו, שכן הוא סיפר לו על כך. כשעומת עם כך שעורך הדין שלו לא חקר את סרוסי על איום זה, חזר על כך שסיפר לו זאת.

בהמשך טען שגם אמר לעורך הדין שלו על האלימות שננקטה כלפיו בבית (תחתית עמ’ 211).

כשנשאל האם סיפר זאת לעורך הדין שייצג אותו בזמן החקירה (עו”ד רביעי), השיב שלא, וכשנשאל מדוע לא מצא לספר לעורך הדין שלו אותו פגש באותו היום, השיב “כי אני יודע שהוא מהסנגוריה, ואחר כך אני אחליף אותו” (אמצע עמ’ 212).

נאשם 4 מסר גרסאות מבולבלות גם ביחס לגרסה שמסר לחוקר בביתו. תחילה, טען שהוא לא אמר לחוקר שהוא שרף את הרכב של המתלוננת (אמצע עמ’ 219), אך מיד לאחר מכן העיד שהוא מסר לחוקר כבר בבית שהוא שרף את שני כלי הרכב וזאת משום שהוא רצה לצאת מהבית (אמצע עמ’ 218). כשעומת עם כך שהחוקר שחקר אותו בביתו ציין בחקירה שהוא, נאשם 4, הודה רק בשריפת הרכב של המתלוננת ואין כל היגיון שהוא, החוקר, לא ירשום בחקירה שהוא הודה גם בשריפת הרכב של מתלונן 1, השיב שאולי החוקר לא שמע אותו (תחתית עמ’ 218, ראשית עמ’ 219).

כשעומת עם כך שהחוקר דווקא כן התייחס לכך שהוא – נאשם 4 – שלל את שריפת הרכב מתלונן 1 ואף הפליל את נאשם 1 בעניין, דהיינו לא מדובר במי שלא שמע את התייחסותו ביחס לשריפת הרכב של מתלונן 1, טען שהוא לא אמר זאת (מחצית עמ’ 219).

כשעומת עם כך שלו החוקר היה מבקש להפליל אותו כמו שהוא טוען, הוא היה רושם בחקירה שהוא הודה גם בשריפת הרכב של מתלונן 1, השיב שאולי החוקר שכח (אמצע עמ’ 219).

כשעומת עם כך שגם בחקירתו במשטרה הוא מסר שהוא חסם את הכביש, השיב שהוא לא אמר זאת אך החוקר התעקש איתו, וכשנשאל האם גם חוקר המשטרה אמר לו מה להגיד, השיב שכן (אמצע עמ’ 221).

נאשם 4 אישר, לשאלת בית המשפט וב”כ המאשימה, שלא נעים לו להפליל בבית המשפט את יתר הנאשמים שהם בני משפחתו (תחתית עמ’ 221, ראשית עמ’ 222).

בהמשך טען שהחוקר כתב דברים הפוכים ממה שאמר בחקירה, למשל לעניין המניע לביצוע העבירות או לעניין שריפת הרכב (אמצע עמ’ 223), או שהחוקר רשם דברים שהוא כלל לא אמר (למשל לעניין זריקת האבנים על השמשות [תחתית עמ’ 221 וראשית עמ’ 222]).

בהמשך הבהיר שבחקירות המשטרה הוא לא השיב כלל לשאלות ולמעשה תשובותיו היו כתובות מבעוד מועד על-פי הזכ”ד של השב”כ (תחתית עמ’ 224, ראשית עמ’ 225).

בהמשך טען כי הסוהרים היו לוקחים לו את השמיכה למרות שאמר להם שקר לו. בעניין זה התקשה תחילה להסביר מדוע לא סיפר על כך לעורך הדין שייצג אותו, אך בהמשך טען שרק לאחר שנפגש עם עורך הדין שלו לקחו לו את השמיכה (עמ’ 227). בהמשך הוסיף כי לא סיפר על דברים אלה לעורך הדין שלו כי חשב שזה לא יסייע לו (עמ’ 228).

נאשם 4 התקשה להסביר כיצד ידע למסור את כל הפרטים בקשר לחלקו באירוע, כך למשל שנאשם 1 תקף את מתלונן 1 באמצעות רגלו השמאלית (אמצע עמ’ 231)

66. השוואת טענת הזוטא שהעלה נאשם 4 במסגרת עדותו לזו אשר העלה בתשובתו לכתב האישום מלמדת על קיומם של פערים ממשיים שיש בין שתי אלו.

כך, בתשובתו לכתב האישום דיבר על לחץ נפשי ופיזי, על חקירה ממושכת קרוב ל-24 שעות ברצף, על מניעת שינה, על הימצאות בתא מעצר “קפוא” ועל חקירה ממושכת כשהוא אזוק בידיו וברגליו.

לעומת זאת, בעדותו דיבר בעיקר על כך שבחקירה הראשונה בביתו נהג כלפיו החוקר באלימות פיזית כשהצמיד את ראשו לקיר וכן סיפר שהחוקר איים עליו שיקבור אותו, ובחקירת המשך אוים שישימו אותו באותו מקום כל החיים.

67. כפי שפורט, גרסתו של נאשם 4 לעניין טענת הזוטא היא רצופת סתירות, מתפתחת וכבושה, ואם לא די בכך, זו נעדרת תימוכין בראיות ואף חסרת היגיון. גם נאשם 4 התקשה להסביר במהלך עדותו מדוע לאורך כל חקירותיו לא העלה כל טענה בדבר תנאי חקירתו או תנאי מעצרו, לא בפני החוקרים השונים שחקרו אותו, לא בפני עורכי הדין השונים שייצגו אותו ואף לא בפני בתי המשפט שבפניהם התקיימו דיוני הארכות המעצר.

בתשובותיו של נאשם 4 בהתייחס לפניות אלו נפלו סתירות והן היו לא משכנעות. כך העיד שלא סיפר על שאירע עמו לעורכי דינו משום שמדובר בסנגור ציבורי (בא-כוחו הראשון) או משום שלא הייתה לו הזדמנות לספר או משום שהוא לא חשב שתצמח מכך כל תועלת אך בהזדמנות אחרת הוא מסר שדווקא כן סיפר לבא-כוחו הנוכחי וזה דווקא כן חקר על טענותיו אך כשעומת שלא כך הם פנים הדברים השיב ש”אולי לנאסר (בא-כוחו הנוכחי של נאשם 4, י’ ל’) היה משהו בראש והוא לא שאל” (אמצע עמ’ 208).

תהייה ביחס לגרסת נאשם 4 באשר למה שאירע בחקירותיו עולות גם מהעובדה שזה טען רק לראשונה במהלך עדותו כי חלק מהדברים המצוינים בחקירה נרשמו מבלי שהוא אמר את הדברים, והגדיל לומר שכל גרסתו במשטרה הוכנה מבעוד מועד על-פי חקירתו בשב”כ מבלי שהשיב לכל שאלה.

באופן דומה, קשה להבין את טענת נאשם 4 אשר מחד מלין על כך שהחוקרים ביקשו להפלילו בדברים שלא עשה, אך מאידך התקשה להסביר מדוע בחקירתו הראשונה לא ציין החוקר בזכ”ד שהוא הודה בהצתה של שני כלי רכב, אלא רק של רכב אחד, וזאת בניגוד לגרסה שלכאורה מסר לחוקר.

עיון ב- ת/126 – פרוטוקול הארכת מעצר ימים הראשונה (מ”י 52161-08-21) מיום 23.08.2021, מלמד שנאשם 4 שנכח בדיון לא העלה מיוזמתו או באמצעות בא-כוחו כל טענה בדבר תנאי מעצרו או תנאי חקירתו. יצוין, בא-כוחו מסר לפרוטוקול שנאשם 4 סיפר לו שהוא היה בחקירה (עמ’ 2 ש’ 15). ב”כ נאשם 4 דאז, הלין מדוע יש צורך ב-11 ימי מעצר כפי שהיחידה החוקרת ביקשה, גם לנוכח כך שנאשם 4 הודה בחלק מהעבירות.

באופן דומה, נאשם 4 או בא-כוחו דאז עו”ד רביעי, לא העלו בדיון בערר על הארכת המעצר (עמ”י 54131-08-21, מיום 24.08.2021 [ת/124]) כל טענה ביחס לפגיעה בזכויות הקשורות לאופן ניהול החקירה או לאופן תנאי החזקתו במעצר.

אף מעיון ב-ת/127 – פרוטוקול דיון הארכת המעצר השנייה של נאשם 4 (מ”י 52161-08-21), מיום 29.08.2021 – בו כבר נטל בא-כוחו הנוכחי, עו”ד נסאר, את הייצוג, לא הועלתה כל טענה ביחס לפגיעה בזכויות הקשורות בתנאי החקירה או תנאי החזקתו במעצר.

68. את טענות הזוטא של נאשם 4 יש לדחות גם לנוכח כך שההודאות שמסר, כפי שעוד יוצג להלן, היו מרובות פרטים, מלאות תוכן וכאלו שמשתלבות עם גרסאות של מעורבים אחרים, נתונים שתומכים באותנטיות שלהן. נאשם 4 התקשה בחקירתו הנגדית להשיב כיצד ידע לספק פרטים מרובים על שאירע באירוע (ראו לדוגמה ציון העובדה שנאשם 1 הכה ברגל שמאל את מתלונן 1). גם בעניינו של נאשם זה אציין כי תוכן הודאות החוץ שלו רלוונטי יותר לשאלת משקלה של הודאת החוץ אך יש בו גם כדי לתמוך במידה מסוימת על יכולת בית המשפט לקבוע את קבילותה.

גם נאשם 4 העיד שבשל האלימות שננקטה כלפיו והלחץ שהופעל על-ידי החוקרים הוא היה מוכן להודות בכל מה שהחוקרים ביקשו לייחס לו. ואולם, מעיון בחקירות נאשם 4, עולה כי זה ידע לעמוד על שלו ולשלול מעורבות בחלק מהאירועים שיוחסו לו גם כאשר החוקרים, פעם אחר פעם, שאלו אותו בעניין מעורבותו באותם אירועים. כך למשל לאורך כל חקירותיו, הכחיש כי תקף את מתלונן 1 או הצית את רכבו וזאת גם כאשר החוקרים פעם אחר פעם אמרו לו שהוא לא מוסר אמת בעניין ושיש אחרים שמפלילים אותו בכך.

יכולת זו של נאשם 4 מלמדת על כך שהוא לא היה מוכן להודות בכל מה שמייחסים לו רק כדי להשתחרר כפי שטען, אלא בחר באופן מושכל וחופשי לקבל אחריות על מה שהיה מעוניין לקבל אחריות. מן הצד השני, הדברים שוללים ולמצער מחלישים הטענה בדבר הפעלת אלימות פיזית, נפשית או לחצים יוצאי דופן מצד החוקרים שנועדו לשבור את רוחו ואת יכולתו לעמוד על שלו.

התפתחות גרסת נאשם 4 בחקירותיו.

69. בחינת התפתחות גרסת נאשם 4 בחקירותיו מלמדת אף היא שאין בסיס לטענות הזוטא והקבילות שזה העלה בשלב המשפט. בשל חשיבות הדברים גרסת נאשם 4 בחקירותיו השונות תוצג להלן באופן מפורט.

חקירתו הראשונה של נאשם 4 היא חקירת שב”כ שנערכה על-ידי החוקר סרוסי ביום 23.08.2021 החל מהשעה 00:05 ועד השעה 00:30. חקירה שהתקיימה בלקיה (ת/101). בחקירה זו נמסר לנאשם 4 שהוא בחקירת שב”כ (סעיף 2 לזכ”ד); שהוא רשאי לשמור על זכות השתיקה, שיש לו זכות להימנע מהפללה עצמית וכן שהוא רשאי להתייעץ עם עורך דין (סעיף 2 לזכ”ד) וזה השיב שהוא מבין את שנמסר לו (סעיף 2 לזכ”ד).

כשסרוסי שאל אותו האם הוא יודע מדוע הגיעו לחקור אותו זה השיב שאין לו מושג, וכשנאמר לו שהגיעו לחקור אותו בשל העימותים שאירעו בזמן המבצע האחרון בעזה, זה השיב “כי הוא רק היה שם והסתכל וכי הוא לא עשה שום דבר” (סעיפים 4-5 לזכ”ד).

בהמשך, כשנאמר לו שהוא משקר, השיב שהוא לא משקר (סעיף 6 לזכ”ד), כשנאמר לו שיש עצורים נוספים שהיו מעורבים איתו, שתק (סעיף 8 לזכ”ד), וכשנאמר לו שנאשמים 2,1 ו-5 הפלילו אותו כמי שהיה מעורב בשריפת הרכבים, השיב “כי הוא יידה אבנים על הרכבים אשר לא שרף אותם” (סעיף 9 לזכ”ד).

בהמשך, מסר שנאשם 1 הוא שנהג את הרכב לתוך האש, וכשנשאל האם רק נאשם 1 עשה כן, הוא הרכין את ראשו “ואמר כי הוא הסיע את הרכב עוד קצת לתוך האש”. בהמשך אמר כי מדובר ברכבה של המתלוננת (סעיפים 10-12 לזכ”ד).

בהמשך שלל שהוא שרף את רכבו של מתלונן 1 ואמר כי נאשם 1 עשה את זה.

70. החקירה הבאה של נאשם 4 נערכה בסמוך לאחר מכן, על-ידי השב”כ, בתחנת העיירות, גם כן על-ידי סרוסי, ביום 23.08.2021, בין השעות 01:15-02:35 (ת/102).

גם בפתח חקירה זו נמסר לנאשם 4 שהוא רשאי להיוועץ בעורך דין ושהוא לא חייב לומר דבר שיפליל אותו, ונאשם 4 השיב שאין צורך בעורך דין ושהוא רוצה לספר את הכל (סעיפים 4-5 לזכ”ד).

בהמשך החקירה מסר פרטים אישיים – משפחתיים וכן מסר לסרוסי את הפרטים הקשורים לטלפון הנייד שלו ולסיסמאות ושמות משתמש לפתיחת הטלפון, ב”פייסבוק” וב”טיק טוק” (סעיף 9(6-7) לזכ”ד).

בהמשך, החוקר ביקש ממנו לדבר על העימותים שאירעו בחודש מאי 2021 תוך שהמליץ לו לספר את האמת מכיוון שהוא יודע פרטים רבים ונאשם 4 “חייך ואמר כי הוא מספר רק את האמת” (סעיף 9(8) לזכ”ד).

בשלב זה נאשם 4 מסר התייחסות מפורטת לאירועים בהם היה מעורב ובין היתר, סיפר כי שמע שהיה בלגן בירושלים, בין יהודים וערבים ושהחלה מלחמה עם עזה (סעיפים 9(1-2) לזכ”ד).

באשר לאירוע הבערת הצמיגים מסר כי ראה בטיק טוק שהחלו לשרוף צמיגים בצומת לקיה והוא החליט להצטרף ויצא עם צעירים רבים והגיע למקום. כשהגיע למקום ראה צעירים מבעירים צמיגים על הכביש בצומת לקיה, תחילה בכביש רגיל ובהמשך בכביש 6 והוא השתתף בהעברת הצמיגים והעביר ארבעה צמיגים בוערים לכביש 6 (סעיף 9(3-6) לזכ”ד).

בהמשך סיפר כי ראה מספר אנשים זורקים אבנים לעבר המכוניות וביניהם נאשמים 2,1 ו-5 (סעיף 7 לזכ”ד), כי היה אירוע עם רכב מסוג “רנו” שיידו כלפיו אבנים והנהג הוציא נשק מהחלון וירה (סעיף 8 לזכ”ד), כי בשלב מסוים עזב את המקום ובהמשך חזר (סעיף 9 לזכ”ד).

באשר לאירוע עם המתלוננת מסר כי ראה שזרקו אבנים על מכונית “סיאט איביזה” לבנה של נהגת יהודייה, כששאל איפה היא השיבו לו שהרביצו לה ואמרו לו שהם רוצים לשרוף את הרכב שלה. בשלב זה נאשם 1 נכנס לרכב והחל להסיע אותו אל עבר הצמיגים הבוערים וכ-3 מטר לפני הצמיגים עצר ויצא מהרכב. או אז, הוא עצמו נכנס לרכב והסיע אותו לתוך הצמיגים הבוערים והרכב נשרף כתוצאה מכך (סעיף 9(10-14) לזכ”ד).

באשר לאירוע עם מתלונן 1 מסר שהגיע רכב שנראה כמו רכב מסוג ברלינגו אבל מדובר ברכב מסוג פיג’ו שעליו החלו צעירים לזרוק אבנים, אך הוא עצמו לא זרק עליו אבנים, כי הוא הוציא את מתלונן 1 מחוץ לרכב זה, כי נאשם 1 שבר את הטלפון הנייד של מתלונן 1 מסיבה שלא ידועה לו, כי אחד מהצעירים אמר שזה לא יהודי והוא עצמו העביר אותו הצידה והגיע נהג משאית שלקח אותו לתחנת הדלק, כי נאשם 1 נכנס לרכב של מתלונן 1 ונסע לכיוון האש, וכשהגיע לאש יצא מהרכב וזה נשרף (סעיף 9(15-19 לזכ”ד).

באשר לאירוע עם מתלונן 2, מסר כי בהמשך הגיע רכב נוסף בצבע כסף, כי הוא וצעירים נוספים שהיו שם וביניהם נאשם 1, החלו לזרוק אבנים על הרכב, כי מתלונן 2 עצר והוציא טלפון על מנת להתקשר למשטרה ונאשם 1 לקח לו את הטלפון והשליכו על הרצפה ובהמשך שבר לו טלפון נייד נוסף וכן שלאחר מספר דקות הגיעו כוחות משטרה והוא וחבריו ברחו מהמקום (סעיף 9(20-23) לזכ”ד).

נאשם 4 שלל שהשתתף בעימותים נוספים (סעיף 10 לזכ”ד) ומסר כי ביום האירוע לבש כפייה בצבע לבן וכיסה את פניו בחולצה בצבע שחור (סעיפים 12-13 לזכ”ד).

כשנשאל מדוע השתתף בעימותים, השיב שהוא טיפש, שעשה טעות ושהוא לא יודע (סעיפים 14-15 לזכ”ד).

נאשם 4 סיפר שאמר את כל האמת בנוגע לכלי הרכב שהם שרפו ובנוגע לאבנים שזרקו (סעיפים 16-18 לזכ”ד).

בסוף החקירה צוין כי במהלך החקירה נאשם 4 כובד בשתייה חמה וסיגריה.

71. החקירה הבאה של נאשם 4 התקיימה באותו יום, 23.08.2021, בין השעות 09:50-10:20, במתקן החקירה של השב”כ באשקלון על-ידי החוקר הרוש (ת/128).

נאשם 4 מסר בפתח החקירה שהוא מרגיש בטוב (סעיפים 4-6 לזכ”ד). נאשם 4 עיין מספר דקות בדף הזכויות שהועבר לעיונו ומסר לחוקר שהבין את תוכנו ואף חתם עליו (דף הזכויות צורף לזכ”ד, סעיפים 9-11 לזכ”ד). כשנשאל האם הוא יודע מה הוא עושה בחקירת שב”כ השיב בחיוב ואמר “כי זה בגלל ההפס”ד שביצע באזור לקיה” (סעיף 12 לזכ”ד). כשנשאל מה בדיוק עשה, השיב “כי השליך אבנים על רכב רנו שביצע ירי לעברם”, בנוסף, שרף את הרכב של האישה וזהו” (סעיף 13 לזכ”ד). כשהוטח בפניו שהוא משקר והיה מעורב בצורה משמעותית יותר בפעילות, הכחיש ואמר שזה מה שהוא עשה (סעיפים 14-15 לזכ”ד).

גם כשהוטח בפניו שחבריו מפלילים אותו בצורה משמעותית יותר, השיב שזה לא נכון “ומה שמסר בלילה זה מה שהיה” (סעיפים 16-17 לזכ”ד). החוקר אמר לנאשם 4 שהוא משקר וחקירתו תימשך.

באותו יום, 23.08.2021, נחקר נאשם 4 פעם ראשונה במשטרה במתקן הכליאה באשקלון, וזאת החל מהשעה 10:34 על-ידי החוקר פהים חסון (ת/96). בפתח החקירה ציין החוקר כי הזכ”ד של סרוסי מאותו יום בשעה 01:15 היה מונח בפניו.

גם בפתח חקירה זו נמסר לנאשם על זכותו שלא להשיב לשאלות ולהיוועץ בעורך דין (עמ’ 1 ש’ 5-8).

נאשם 4 מסר כי מבין את החשדות כנגדו, מבין כי הוא זכאי להיוועץ בעורך דין ומסר שהוא לא רוצה להיוועץ בעורך דין תוך שציין “לא, בא אליי לכלא לא רוצה לדבר איתו” (עמ’ 1 ש’ 15 – עמ’ 2 ש’ 20). נאשם 4 הבין שהוא נמצא בחקירה משטרתית (עמ’ 2 ש’ 21-22).

כשנשאל האם השתתף בהפרות הסדר השיב שהוא השתתף באירוע שהיה בכביש 6 בצומת לקיה (עמ’ 2 ש’ 33), כי שמע מאנשים וראה ב”טיק טוק” על הפגנה בצומת לקיה (עמ’ 2 ש’ 35-36) וכי הוא הלך להפגנה זו (עמ’ 2 ש’ 37).

באשר לאירוע הבערת הצמיגים, מסר כי “ראיתי שיש הפגנה, ויש הבערת צמיגים בכביש שמוביל לשוקת, ומי שהיה מבעיר צמיגים ממשפחת אבו מחארב לא יודע מה שמם, היינו הרבה בהפגנה והבערתי צמיגים”. בהמשך הוסיף כי ראה בהפגנה גם את נאשמים 2,1 ו-5 (תוך שציין את גילם המשוער) וציין כי ראה אותם מבעירים צמיגים בצומת לקיה (עמ’ 2 ש’ 37-47). בהמשך הוסיף כי הוא מכיר אותם מבית הספר ומהכפר (עמ’ 3 ש’ 54-55).

כשנשאל מדוע הלך להפגנה בצומת לקיה, השיב “בגלל מה שקורה באלאקצא והמלחמה על עזה” (עמ’ 2 ש’ 50 – עמ’ 3 ש’ 51).

נאשם 4 אישר כי הוא והאחרים היו רעולי פנים בזמן ההפגנה (עמ’ 3 ש’ 58-59) וכן שכל מי שהיה בהפגנה ירד לכביש 6, שם בערו צמיגים והכביש היה חסום והוסיף כי “חסמתי עם הבחורים שהיו את הכביש ואחר כך כל רכב שעבר שאלו אותו אם הוא יהודי או ערבי…ואם הוא יהודי לשבור עליו את הרכב” (עמ’ 3 ש’ 61-64). בהמשך מסר כי בשלב מסוים הוא עזב את המקום וכששמע שיש זריקת אבנים חזר לכביש 6 (עמ’ 3 ש’ 64).

בהמשך הבהיר שהמטרה של חסימת כביש 6 הייתה בשביל ירושלים ואל-אקצא וכן שההפגנה הייתה כנגד היהודים, (עמ’ 4 ש’ 85-88). כן חזר והדגיש שהלך להפגנה כדי לשבור רכבים ולזרוק לעברם אבנים בגלל אל-אקצא וכשנשאל מה השתתפותו עזרה לאל-אקצא, השיב “אצל אלוהים” (עמ’ 4 ש’ 100-103). בהמשך הבהיר כי הוא ראה שהבחורים שחסמו את הכביש שאלו את הנהגים אם הם יהודים או ערבים, וכשנשאל מה יעשו אם יתברר שהנהג הוא ערבי, השיב שיעבירו אותו בעוד שאם יתברר שהנהג יהודי, ירביצו לו, הגם שציין שהוא לא רצה להרביץ ליהודים (עמ’ 5 ש’ 122-129).

באשר לאירוע עם המתלוננת, מסר שראה רכב “סיאט” בצבע לבן, כי הבחורים אמרו לו שהיה בתוכו אישה שהרביצו לה והיא ברחה, כי הוא עצמו לא ראה אותה, כי נאשם 1 נכנס לרכב והסיע אותו לכיוון הצמיגים הבוערים ובמרחק של כשלושה מטרים מהצמיגים נאשם 1 ירד מהרכב ואז הוא עצמו נכנס לרכב ונהג בו עד לצמיגים והרכב נשרף כולו (עמ’ 3 ש’ 65-68, עמ’ 5 ש’ 139-140).

באשר לאירוע עם מתלונן 1, מסר שעבר רכב מסוג “פיג’ו” בצבע שחור, שהבחורים זרקו לעברו אבנים, שהרכב נהרס, שהרביצו לנהג ושהוא עצמו הוציא אותו מהרכב והעביר אותו לבחור שהיה לו משאית. בהמשך ציין שהוא עצמו לא הרביץ לו. כן הוסיף שכאשר הוא הוציא את מתלונן 1 מהרכב, נאשם 1 שבר לו את הטלפון הנייד, נכנס לרכב והסיע אותו קדימה אל עבר הצמיגים והרכב עלה באש. נאשם 4 מסר כי הוא הוציא את מתלונן 1 מהרכב כדי שלא ירביצו לו (עמ’ 3 ש’ 69-80), ובהמשך הכחיש שהוא גנב כסף מהרכב של מתלונן 1 או שראה מישהו אחר עושה כן (עמ’ 6 ש’ 164-165).

באשר לאירוע עם מתלונן 2, מסר שהגיע רכב נוסף בצבע כסף, שהוא לא זוכר את סוגו, שהבחורים שהיו זרקו לעברו אבנים, שהנהג ניסה לברוח והתקשר למשטרה ושנאשם 1 תקף אותו וזרק אבנים, אך הוא ונאשמים 2 ו-5 לא זרקו אבנים לעברו (עמ’ 4 ש’ 93-99).

נאשם 4 שלל עוינות בינו לבין נאשם 1 (עמ’ 4 ש’ 104-107) והדגיש כי זרק שלוש אבנים, קצת בגודל קצת יותר קטן מגודל כף ידו כלפי רכב “רנו” בצבע שחור שהמשיך לנסוע, ממרחק של 30-40 מטר, אבנים שלא הגיעו לרכב אלא נפלו על הכביש (עמ’ 4 ש’ 109 – עמ’ 5 ש’ 121, עמ’ 5 ש’ 130-131).

נאשם 4 הדגיש כי הוא לא השתתף בהפגנות או בכל פעילות אחרת (עמ’ 6 ש’ 145-146). מסר כי הוא היה לבוש באירוע במכנס בצבע שחור וגופיה לבנה (עמ’ 6 ש’ 158-159) והבהיר שהוא סיפר את כל האמת (עמ’ 6 ש’ 160-161).

72. החקירה הבאה של נאשם 4 נערכה אף היא ביום 23.08.2021, על-ידי השב”כ במתקן באשקלון, בין השעות 15:35-18:35, על-ידי החוקר הרוש (ת/129).

חקירה זו נערכה לאחר שמעצרו הוארך בבית המשפט. נאשם 4 מסר כי כבר סיפר את הכל והרוש השיב לו שחבריו מפלילים אותו בדברים שהוא עוד לא סיפר (סעיף 4 לזכ”ד).

נאשם 4 שוחח עם הרוש ארוכות על חייו האישיים, לרבות על משפחתו ועל עבודתו כמסגר במפעל של אביו (סעיפים 5-14 לזכ”ד). בשלב זה, הסביר הרוש לנאשם 4 את חשיבות שיתוף הפעולה המלא בחקירה וחשיבות האמת והחרטה וזה “אמר כי מעוניין בלספר את האמת עכשיו” (סעיפים 16-18 לזכ”ד).

בשלב זה נאשם 4 התייחס מפורטות לאירועים בהם היה מעורב.

באשר לאירוע עם המתלוננת מסר שזיהה רכב של ישראלים שהגיע למחסום שהיה על הכביש, כי הצעירים שהיו שם, לרבות נאשמים 2,1 ו-5, החלו להשליך אבנים על הרכב טרם ירידת האישה מהרכב, כי לאחר שזו יצאה מהרכב הוא התקרב עם נאשם 3 והחל להשליך אבנים על הרכב ולנפץ את השמשות שלו, כי לאחר מכן הוא ונאשם 1 נכנסו אל תוך הרכב שם מצאו נייר טואלט וניסו לשרוף את הרכב, כי נאשם 1 ניסה לשרוף את הרכב גם דרך מקום תדלוק הרכב ומשלא הצליחו, נאשם 1 נכנס לרכב ונסע איתו לכיוון האש והרכב החל להישרף בחלקו האחורי בנקודת מחסום האבנים, ככל הנראה בשל הנייר שנאשם 1 שם בפתח התדלוק של הרכב וכשנאשם 1 ירד מהרכב, הוא עצמו נכנס אל הרכב, עבר את מחסום האבנים והצליח להגיע עם הרכב ולשים אותו על הצמיגים (סעיף 20(1)(1-9) לזכ”ד).

באשר לאירוע עם מתלונן 1 מסר כי לאחר האירוע עם המתלוננת הגיע רכב קטן בצבע שחור או אדום שהיה בו אדם אחד, כי ראה צעירים וביניהם הנאשמים 3,1 ו-5 משליכים לעברו אבנים, כי בשלב זה הבין שמדובר במתלונן 1 ולא ביהודי, והחליט לעזור לו כי הוא לא קשור לפגיעה באל-אקצא, כי מתלונן 1 פתח את הדלת על מנת לצאת מהרכב ובשלב זה נאשם 1 בעט בו ופגע בו בידו השמאלית, חטף ממנו את הטלפון הנייד מסוג “סמסונג” ושבר אותו על הרצפה, כי בשלב זה הוא חילץ את מתלונן 1 מהרכב כי הוא לא יהודי וכן שנאשם 1 נכנס לרכב, נסע בו עד שהגיע לצמיגים הבוערים ושרף אותו (סעיף 21(1)(1-6) לזכ”ד).

באשר לאירוע עם מתלונן 2 מסר כי בחלוף מספר דקות מהאירוע עם מתלונן 1, הגיע רכב קטן בצבע כסוף מכיוון להבים ובו יהודי מבוגר עם שיער לבן, כי צעירים רבים, וביניהם הוא עצמו, רצו אל עבר הרכב, הקיפו אותו והשליכו עליו אבנים ולנפץ את שמשותיו, כי מתלונן 2 ניסה לצאת מהרכב אך משלא הצליח העדיף להישאר בתוך הרכב, כי הוא עצמו השליך תחילה אבן על שמשת החלון של המושב הסמוך לנהג וניפץ אותה, כי לאחר מכן ניפץ את השמשה האחורית של הרכב, כי נאשם 1 השליך אבנים על הרכב, כי נאשם 3 שבר את החלון הצדי האחורי וכן שהיו אחרים שגם כן השליכו אבנים, כי בשלב זה נאשם 1 ניגש למתלונן 2 וחטף ממנו את הטלפונים הניידים שלו ושבר לו אותם על הרצפה, כי נאשם 1 אמר למתלונן 2 לרדת מהרכב תוך שאמר לו שיש לו (לנאשם 1) נשק והצביע לאזור חלציו כאילו יש לו אקדח בחגורה, כי מתלונן 2 נשאר ברכב, כי האבנים שהוא וחבריו השליכו אל עבר רכבו של מתלונן 2 פגעו ופצעו אותו וכן שבחלוף מספר דקות שבהן מתלונן 2 חטף אבנים ברכב, הגיעה לפתע המשטרה והרחיקה את הצעירים (סעיף 22(1)(1-10) לזכ”ד).

כשהוטח בפני נאשם 4 שיש פער בין הדיווח שלו לדיווח של נאשם 1 בדבר מידת המעורבות שלו (נאשם 4) ביחס לאירוע עם מתלונן 1, עמד על כך נאשם 4 שהוא עצמו לא עשה דבר בעניינו של מתלונן 1 (סעיפים 23-24 לזכ”ד).

73. החקירה הבאה של נאשם 4 הייתה חקירת משטרה וזו נערכה בערבו של אותו היום, 23.08.2021, החל מהשעה 20:23 ועד לשעה 21:11, במתקן הכליאה באשקלון על-ידי החוקר פהים חסון (ת/97).

החוקר ציין כי בפניו עמד הזכ”ד של החוקר הרוש מאותו היום בשעה 15:35. גם בפתח חקירה זו הודע נאשם 4 על זכויותיו, לרבות על זכותו להיוועץ בעורך דין, וכשזה נשאל האם הוא מעוניין להיוועץ בעורך דין, הוא השיב “לא, ראיתי אותו היום בבית משפט” (עמ’ 1 ש’ 5 – עמ’ 2 ש’ 20). נאשם 4 מסר שהוא הבין שנמצא כעת בחקירה משטרתית (עמ’ 2 ש’ 21-22).

באשר לאירוע הבערת הצמיגים נשאל “ש: אתה אמרת לי שהבערת צמיגים ואח”כ אמרת שלא? ת: הבערתי על הכביש. ש: איך הבערת? ת: וואיל ופלוני הביאו צמיגים בוערים והתחלתי לשים עליהם עוד צמיגים שעלו באש וחסמתי את הכביש. ש: מה מטרת הצמיגים? ת: חסימת הכביש כדי שאף אחד לא יעבור. ש: מנסה להבין אתה אזרח ישראלי, למה שתעשה דבר כזה? ת: טעות, וגלל ירושלים. ש: האם אתה היית עוצר רכבים ושואל אותם את מי שבתוכם הוא יהודי או ערבי? ת: לא. ש: מכיר מישהו שעשה כך? ת: היו רעולי פנים” (עמ’ 3 ש’ 54-66).

בהמשך הוסיף שכאשר הוא הגיע להפגנה היו בחורים, וביניהם 2,1 ו-5, שהבעירו צמיגים, וכן הוסיף שהיו הרבה צמיגים על כביש 6 (עמ’ 3 ש’ 67-71).

באשר לאירוע עם המתלוננת, מסר כי ראה אותה הולכת, אך היא הייתה מרוחקת מהרכב (עמ’ 2 ש’ 27-32).

בהמשך הוסיף כי הוא ונאשם 3, שהוא ובן דודו, זרקו לעבר רכבה אבנים והם פגעו ברכב, כי לאחר מכן הוא ונאשם 1 ניסו לשרוף את הרכב באמצעות נייר טואלט שהיה ברכב, כי הוא עצמו שם את נייר הטואלט בפתח הדלק, אך הם לא הצליחו לשרוף את הרכב ויצא רק עשן “וכפי שאמרתי בעבר קוציי הסיע את הרכב קדימה, ואחר כך אני עד הצמיגים כדי שהרכב יישרף” (עמ’ 2 ש’ 33-37). בהמשך שב והסביר כי ניסה לשרוף את הרכב עם נייר הטואלט בכך ששם את נייר הטואלט בפתח הדלק וכן שהמרחק שבו עבר רכב המתלוננת עד לשריפתו על הצמיגים עמד על ששה מטרים (עמ’ 2 ש’ 48 – עמ’ 3 ש’ 53). בהמשך, לקראת סופה של החקירה, אישר נאשם 4 את דברי נאשם 1 מתוך חקירתו הוא אשר הוקראו לנאשם 4 על-ידי החוקר בדבר מעורבות שניהם בהצתת רכבה של המתלוננת (עמ’ 5 ש’ 119-125).

באשר לאירוע עם מתלונן 1, מסר שהוא לא בטוח בצבע הרכב משום שהיה לילה, כי ראה שבחורים זורקים אבנים לעבר רכבו שהגיע מכיוון באר-שבע, כי הוא עצמו בשלב זה היה מרוחק מהמקום אך בהמשך הלך לכיוון המקום, כי ראה אנשים זורקים לעבר הרכב אבנים וביניהם נאשמים 5,3,2,1 כי הרכב נעצר וכשראה שמדובר במישהו שהוא תאילנדי ולא יהודי הוא החליט לעזור לו, אך נאשם 1 נתן לו מכת אגרוף לכתף והוא עצמו לקח אותו לבחור אחר שהיה עם משאית ונאשם 1 נכנס ברכב ונהג בו אל הלהבות על מנת שיעלה באש (עמ’ 3 ש’ 81 – עמ’ 4 ש’ 88).

נאשם 4 עמד על כך שהוא עצמו לא הכה את מתלונן 1, גם כאשר הוטח בפניו שנאשם 1 מסר זאת (עמ’ 4 ש’ 101-110). באופן דומה, הכחיש הטענה שהוא שרף את רכבו של מתלונן 1 (עמ’ 5 ש’ 115-118, עמ’ 5 ש’ 126-128, עמ’ 5 ש’ 132-137).

בהמשך נשאל האם היה אירוע אחר שלא סיפר עליו ואז השיב שכן, והתייחס לאירוע עם מתלונן 2. ביחס לאירוע זה מסר כי בא יהודי מבוגר אותו הוא ראה, נוהג ברכב בצבע כסף וכשהרכב נעצר כולם התחילו לצעוק “יהודי יהודי” וכל מי שהיה בהפגנה, לרבות נאשמים 5,3,2,1 זרקו על הרכבים אבנים וגם הוא זרק אבנים, כי פגע בחלון הרכב האחורי השמאלי, כי ראה שנאשם 1 לקח ממתלונן 2 את הטלפון הנייד ושבר אותו, כי איים על מתלונן 2 שיש לו נשק אך זה לא ירד מהרכב וכשהגיעה המשטרה הם ברחו (עמ’ 4 ש’ 91-96). בהמשך אישר שמתלונן 2 נפצע כתוצאה מזריקת האבנים (עמ’ 4 ש’ 97-98).

בהמשך אישר את דברי נאשם 1 בחקירתו לפיה הוא עצמו השתתף בזריקת האבנים אל עבר כלי הרכב (עמ’ 5 ש’ 129-131).

בסופה של החקירה נשאל נאשם 4 מדוע סיפר על דברים חדשים שלא סיפר בעדותו הראשונה וזה השיב “החלטתי לספר את האמת” וכשנשאל האם מישהו לחץ עליו השיב שלא (עמ’ 5 ש’ 138-141).

74. החקירה הבאה של נאשם 4 היא חקירה שנערכה לו על-ידי החוקר הרוש מהשב”כ, מיום 26.08.2021, במתקן באשקלון, חקירה שנערכה בין השעות 15:10-17:15 (ת/107). בחקירה זו, התמקדו בשאלת האנשים הנוספים שנכחו עם הנאשם בהפרות הסדר. זה נשאל על מספר אנשים, שאינם נמנים על הנאשמים בתיק זה, והשיב שאת חלקם הוא מכיר, ואף זיהה אותם במסדרי תמונות. בהמשך חזר על כך שהיה מעורב בתקיפת שלושה רכבים על כביש 6 (האירוע עם המתלוננת, האירוע עם מתלונן 1 והאירוע עם מתלונן 2) (סעיף 14(1)(1) לזכ”ד), תוך שהזכיר כי איתו היה גם נאשם 1 ואנשים נוספים. כן ציין ש: “למעשה הם היו קבוצה של כ-15 צעירים שעברו בין כל הרכבים ותקפו אותם והשליכו אבנים לעברם” (סעיף 14(1)(2)(6) לזכ”ד).

75. החקירה האחרונה של נאשם 4 היא מיום 26.08.2021, חקירת משטרה שהחלה בשעה 17:49, בימ”ר נגב, על-ידי החוקר אלשאמי (ת/72).

גם בחקירה זו הוסבר לנאשם 4 שיש לו זכות להימנע מהפללה עצמית וכי יש לו זכות להיוועץ בעורך דין, לרבות בסנגור ציבורי וזה השיב שהוא מבין את זכותו להיוועץ בעורך דין והשיב שהוא לא רוצה (עמ’ 1 – עמ’ 2 ש’ 3). החוקר ציין כי לפניו עמד הזכ”ד של חקירת השב”כ שנערכה על-ידי החוקר הרוש באותו יום. הנאשם מבין שהוא נחקר על-ידי איש משטרה (עמ’ 2 ש’ 4), וחזר והתייחס לאנשים שונים שהוצגו לו ונשאל לחלקם באירוע. במסגרת זו, פירט מה עשה כל אחד מהאנשים שהוצגו לו (שאינם נמנים על הנאשמים שבכתב אישום בתיק זה) וזה התייחס לפעילות של אותם אנשים, היינו כמה אבנים הם זרקו, כלפי מי, מה גודל האבן ובאיזה מרחק הוא עמד מאותם אנשים. בין היתר, מצא לתקן את החוקר ביחס לאחר בשם מחמד אבו עאיש כשנמסר לו שהוא אמר לחוקר השב”כ שאותו אחד זרק אבנים על שלושה רכבים והוסיף כי מוחמד אסמאעיל אבו עאיש הוא שזרק על שלושת כלי הרכב (עמ’ 4 ש’ 12-13). יצוין כי ביחס לאירוע עם מתלונן 1, חזר על כך שהוא זה שהוציא את מתלונן 1 מהרכב (עמ’ 3 ש’ 34).

76. בחינת כלל חקירותיו של נאשם 4 מלמדת כי זה החל להודות בחלק ממה שיוחס לו (זריקת אבנים, הצתת רכבה של המתלוננת) כמעט למן הרגע הראשון של החקירה הראשונה. הווה אומר שכל הטענות הקשורות לתנאים שבהם שהה במהלך המעצר או לעייפות או להפעלת לחצים מצטברים אין רלוונטיות. הדבר נכון גם ביחס לחקירה השנייה שנערכה בתחנת משטרת העיירות זמן קצר לאחר מכן, שם הוסיף בדבר מעורבותו למשל בעניין חסימת הכביש עם הצמיגים הבוערים.

אכן, גרסתו של נאשם 4, גם ביחס למעורבותו, התפתחה ובהמשך חקירותיו מסר פרטים נוספים אך כפי שצוין, נאשם זה ידע לעמוד על שלו ולשלול חלק מהמעורבות שיוחסה לו (למשל בעניין תקיפת מתלונן 1 או הצתת רכבו) גם כאשר נשאל על כך פעם אחר פעם, במספר חקירות, וגם כאשר הוטח בפניו על-ידי החוקרים שמעורבים אחרים מפלילים אותו באותו חלק. עניין זה מלמד כאמור על כך שנאשם 4 שמר על רצון חופשי במה להודות ובמה לא ומחליש הטענה שנאשם 4 היה מוכן להודות בכל רק כדי לסיים את החקירה.

חקירות נאשם 4 עשירות בפרטים הקשורים בו (היכן עמד, מה עשה בשלבים השונים) או במעורבים אחרים (מי נטל חלק באיזה אירוע, אופן האלימות שהפעיל נאשם 1, למשל הדוגמא שהוא בעט ברגל שמאל במתלונן 1 או שבר הטלפונים הניידים של מתלונן 2 על הארץ), עשירות בפרטים כלליים (סוגי כלי הרכב, צבעם, מהיכן הגיעו), מתאפיינות ברצף הגיוני ושוטף של סדר האירועים ומשתלבות בראיות אחרות.

יש עוד לזכור, כי נאשם 4 ידע על זכותו להיוועץ בעורך דין במהלך חקירותיו ועל-פי רוב בחר שלא לעשות שימוש בזכות זו, מה עוד שאחת מחקירותיו, בה המשיך להודות, נערכה זמן קצר לאחר שפגש ולמצער שוחח עם עורך דינו בדיון הארכת המעצר.

77. טענות הזוטא של נאשם 4 נסתרו על-ידי החוקרים השונים. כפי שכבר ציינתי לא אחת, החוקרים השונים הותירו עלי רושם טוב, הם השיבו בצורה עניינית לשאלות שנשאלו ולתשובותיהם נמצאו תימוכין בראיות. מעת לעת השיבו לשאלות בתשובות שעל פניו עוררו ספקות, למשל לעניין כך שלא הזהירו החשודים ומסרו להם על זכויותיהם לפני כל חקירה) ולא ניסו למחוק מעניין זה. מכאן שמצאתי את החוקרים השונים מהימנים ואת עדותם אמינה. להבדיל, עדותו של נאשם 4 לא הותירה אצלי רושם טוב וגרסתו לא נמצאה עלי אמינה. על אודות הסתירות והתמיהות שעלו ביחס לעדותו ראו לעיל.

סרוסי שלל שהופעל במהלך החקירות לחץ נפשי על נאשם 4 (עמ’ 124 ש’ 22-25 לפרוט’ מיום 09.02.2023). כן שלל הטענה שנאשם 4 נחקר שעות ארוכות והזכיר כי את גרסתו הראשונה מסר כבר בחקירה הראשונה עוד לפני ששהה זמן ממושך במעצר (עמ’ 124 ש’ 26-29). בהמשך הוסיף כי בכל השעות שמעבר לשעות החקירה זה היה בתאו ויכול היה לישון, לעשן, לאכול ולעשות מה שהוא רוצה (עמ’ 125 ש’ 11-13).

ביחס לאיזוק, ציין כי נאשם 4, כמו יתר הנחקרים, היה עם אזיק ידיים ארוך שמאפשר תנועה חופשית ושינוי תנוחה. בהמשך הבהיר כי הצורך באיזוק ידיים נובע משיקולי בטחון לנוכח מאפייני החשודים והעבירות בהן הם נחשדו. כן הוסיף שזה לא היה אזוק ברגליים (עמ’ 124 ש’ 30 – עמ’ 125 ש’ 10). בהמשך הוסיף שמדובר באזיק באורך של אמת היד (עמ’ 127 ש’ 2-27).

בהמשך התייחס גם לטענה בדבר כך שהתא היה מקורר וציין כי החקירה התנהלה בחודש אוגוסט ולכן התא היה ממוזג, שכן על דרך כלל נחקרים מתלוננים שחם בתא. כן הוסיף, שככל שנחקר מתלונן שקר לו הוא יכול לקבל שמיכות, מעיל או שהטמפרטורה במזגן תשונה (עמ’ 125 ש’ 16-20).

סרוסי הוסיף כי הוא לא זוכר שהיה משהו חריג בחקירתו של נאשם 4, עליה הוא היה ממונה (עמ’ 125 ש’ 21-24).

הרוש דחה הטענה שאיים על נאשם 4 או קילל אותו (עמ’ 156 ש’ 30 לפרוט’ מיום 06.03.2023), הוסיף שלא הפעיל עליו שום לחץ פיזי או נפשי תוך שציין שייתכן שחקירת שב”כ היא דבר מלחיץ (עמ’ 157 ש’ 1-4). כן דחה הטענה שנאשם 4 נחקר במשך 24 שעות ברציפות, הוסיף כי בזמן שהחשוד לא נחקר הוא נמצא בתא ויכול לישון והוסיף ששעות החקירה מופיעות בזכ”דים (עמ’ 157 ש’ 5-8, עמ’ 157 ש’ 18-22) והודה שנאשם 4 היה אזוק בידיים כדי להגן על החוקרים אך ציין כי מדובר באזיק באורך של חצי מטר והוסיף שברגליים הם לא אוזקים על דרך כלל (עמ’ 157 ש’ 9-17).

באשר לטענה שתא המעצר היה “קפוא”, מסר הרוש כי לנוכח כך שהחקירה התקיימה במהלך חודש אוגוסט, מן הסתם שהתאים היו ממוזגים, תוך שהוסיף שלו היה מתלונן על קור, הוא היה מקבל שמיכה והדבר היה מתועד (עמ’ 157 ש’ 23-27).

החוקר המשטרתי אלשאמי אף הוא דחה בעדותו את טענות הזוטא של נאשם 4. כן הוסיף שאם זה היה מעלה טענות הקשורות לתקיפה פיזית, למניעת שינה או למניעת זכויות אחרות, הוא היה מתעד את הדברים. כן הוסיף שהוא לא זוכר דבר חריג בחקירתו של נאשם 4 כמו בחקירתם של יתר הנאשמים שבהן השתתף (עמ’ 58 ש’ 5-11).

ב”כ נאשם 4 וויתר על חקירה נגדית של החוקר אלשאמי (עמ’ 76 ש’ 1-4 לפרוט’ מיום 15.11.2022). יצוין כי נאשם 4 נחקר גם על-ידי החוקר המשטרתי פהים חסון, אך בא-כוחו וויתר גם על חקירתו הנגדית והסכים להגשת המסמכים הקשורים בו (עמ’ 76 ש’ 1-13 לפרוט’ מיום 15.11.2022).

באשר לזכות ההיוועצות, טען נאשם 4 כי בחקירתו הראשונה בביתו החוקר לא אמר לו שיש לו זכות להיוועץ בעורך דין או לראות עורך דין (ראשית עמ’ 200 לפרוט’ מיום 14.03.2023, תחתית עמ’ 209). עם זאת, נאשם 4 אישר בעדותו שהוא שב והודה בעבירות בחקירה מאוחרת גם לאחר שפגש בעורך דין מספר שעות קודם לכן (עדות ראשית עמ’ 213). כן הודה שעורך הדין שלו לא הנחה אותו להודות בחקירה (תחתית עמ’ 213). כשנשאל מדוע אם כן שב והודה במיוחס לו, מסר שאמרו לו שהוא יישאר בתא אם הוא ישקר (תחתית עמ’ 213).

יצוין, כי ב-ת/126, פרוטוקול הארכת מעצר הימים הראשונה של נאשם 4 (מ”י 52161-08-21), מיום 23.08.2021, מציין בא-כוחו דאז, עו”ד רביעי, כי הוא פגש בנאשם 4 בשעה 05:00 לפנות בוקר (עמ’ 2 ש’ 14).

סרוסי נשאל מדוע לא שמר על זכות ההיוועצות של נאשם 4 במהלך חקירתו הראשונה בביתו וזה השיב “למה? אני אמרתי לו שהוא יכול להיוועץ עם עורך דין” (עמ’ 135 ש’ 20-25).

כשנשאל האם הודיע לנאשם 4 שיש לו אפשרות להיוועץ עם עורך דין מהסנגוריה אם אין לו יכולת כלכלית, השיב שלא אמר לו זאת וכשנשאל למה, השיב “למה? לא אומר את זה אף פעם. ש: אתה לא אומר את זה אף פעם? ת: לא, זה מופיע בדף מידע לעצור שהם מקבלים, אני מעריך… בכל מקרה אנחנו מעדכנים את הסנגוריה הציבורית שהבן אדם נעצר ואם אתה מהסנגוריה, אני לא יודע, אז אתה יודע שעוד, תוך שעות בודדות, בדרך כלל אפילו לפני שהוא מספיק להגיד למתקן (טעות במקור, י’ ל’), עורך הדין כבר מחכה לו שם” (עמ’ 135 ש’ 28 – עמ’ 136 ש’ 8).

בהמשך הבהיר שהוא יודע שאת הייעוץ צריך לאפשר לפני החקירה (עמ’ 137 ש’ 17) וכי במקרה זה נאשם 4 לא ביקש לעצור את החקירה בשביל להיוועץ בעורך דין, לא בחקירה הראשונה ולא בחקירת המשך (עמ’ 137 ש’ 32 – עמ’ 138 ש’ 4).

עוד הבהיר סרוסי שעובר לחקירת נאשם 4 במשטרה בבוקר שלמחרת, הוא כבר פגש בעורך הדין שלו (עמ’ 140 ש’ 2-7).

סרוסי הבהיר כי בחקירה הראשונה, השנייה ואף השלישית עם ההגעה למתקן של השב”כ, הוא העמיד את נאשם 4 על זכויותיו אך הוא לא היה עושה זאת לפני כל תחילת חקירה (עמ’ 141 ש’ 2-12).

כשנשאל סרוסי על כך שאיים על נאשם 4 במהלך החקירה הראשונה בבית בכך שאמר לו שהוא יכול להעלים אותו, השיב סרוסי שהדבר לא היה, כי הוא לא נמצא לבד בבית וכן “אני לא אגיד דברים כאלה, אני לא אעשה דברים כאלה, אין לי מטרה שהוא יודה בדברים שלא קרו. אני בסוף רוצה לדעת את האמת, כמה סיבות. אחד אנחנו לא רוצים שאדם, חס, חף מפשע, חס וחלילה, יישב בכלא. שתיים, אם אני מאשים מישהו באירוע ולא הוא עשה את האירוע הזה, הבן אדם שעשה את זה בחוץ, עוד סיבה שאנחנו לא רוצים (עמ’ 143 ש’ 20-33).

בהמשך הוסיף “אני לא מקבל בונוסים אם הנחקר הודה. אני בא, עושה את העבודה שלי בשביל לשמור על ביטחון המדינה. ברגע שאני שם בן אדם כזה, בן אדם חף מפשע, לטענתך, בכלא, בעיניי אני פוגע במדינה ולא שומר על ביטחונה” (עמ’ 144 ש’ 25-27), וכן “… אני לא איימתי עליו שאני אעלים אותו… בחיים לא אמרתי את זה לא לו, לאף נחקר… אני לא יכול להעלים אנשים, לא הודיני” (עמ’ 147 ש’ 31 – עמ’ 148 ש’ 2).

סיכום נאשם 4

78. בחינת הגרסאות השונות שהעלה נאשם 4 ביחס לסיבות שבעטיין החליט להודות בביצוע העבירות השונות בחקירותיו במשטרה ובחקירותיו בשב”כ אל מול יתר הראיות הקיימות בתיק ובפרט עדויות החוקרים מלמדת על כך שיש לדחות את טענות נאשם 4 בעניין זה, ולקבל את עמדת המאשימה לפיה הודאות החוץ של נאשם 4 ניתנו מרצון טוב וחופשי.

גם נאשם 4, כמו נאשמים 1 ו-3, מסר גרסאות שונות ביחס לסיבות שבעטיין “נאלץ” להודות במהלך חקירותיו. כך למשל, אירוע האלימות הפיזית שהזכיר בעדותו אשר אירע במהלך חקירתו הראשונה שנערכה בביתו, אליו נחשפו בני משפחתו, כלל לא הוזכר בתשובה לכתב האישום אך גם לא בשלבים מוקדמים יותר של ההליך, היינו בשלב הארכות מעצר הימים. משום מה, נאשם 4 או בני משפחתו, שעל-פי טענתו נחשפו לאלימות החוקר לא הגישו כל תלונה בנדון. בנוסף, עת נחקר החוקר שחקר את נאשם 4 בביתו, סרוסי, זה כלל לא נשאל על אירוע אלימות פיזית שכזה.

אך חמור מכך, נאשם 4, מסיבה לא ברורה, נמנע מלזמן את בני משפחתו להעיד על האלימות שספג מהחוקר בביתו אליה על-פי הנטען נחשפו. הלכה פסוקה היא כי הימנעות של נאשם מלהביא עדים שיכולים לסייע לו בהגנתו יוצרת הנחה לפיה עדים אלו היו מחזקים דווקא את גרסת המאשימה. בעניין זה ראו, בין היתר, ע”פ 677/84 דוד נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 15.09.1987):

“כידוע, כלל הוא, שאי-הבאת עדות או ראיה, אשר נאשם יכול היה להביא ולפי תכתיב השכל הישר יכול היה להיעזר בהן אילו הייתה גירסתו נכונה, מקימה נגדו חזקה, אותה עדות או אותה ראיה היו “מדברות” נגדו […] בכך חיזוק נוסף – אולי לאו דווקא סיוע פורמאלי בפני עצמו -לבניין התביעה”.

טענותיו של נאשם 4 לאלימות שהופעלה כנגדו או לנקיטת אמצעים פסולים אחרים או לתנאי מעצר בלתי הולמים לא רק שנסתרו בראיות קיימות דוגמת עדויות החוקרים, כי אם נעדרו תמיכה בראיות חיצוניות דוגמת פרוטוקול דיוני הארכות המעצר בהם לא עלה זכר לדבר.

גם נאשם 4 התקשה להסביר האם דיווח על שאירע עמו במהלך החקירות לעורכי הדין ואם כן, מדוע הם לא פעלו בעניין בזמן אמת, וכך גם ביחס לשאלה מתי פגש בעורכי דינו. נאשם 4 הגדיל וטען כי תשובותיו בחקירות המשטרה לא נאמרו מפיו והן נכתבו מבעוד מועד על-ידי חוקרי המשטרה על בסיס חקירתו בשב”כ, טענה שאין לה כל אחיזה ואשר מצאתי לדחותה.

להבדיל, המאשימה הוכיחה באמצעות החוקרים השונים והראיות שהוגשו כי הודאות נאשם 4 במשטרה ובשב”כ ניתנו מרצון טוב וחופשי וכי לא מתקיים בעניינן איזה מאבות הפסול המצדיקים את פסילתן.

סיכום קבילות הודאות החוץ של נאשמים 1, 3 ו-4

79. כפי שפורט בהרחבה עד עתה, לא מצאתי לקבל את טענות נאשמים 1, 3 ו-4 על אודות כך שננקטו כלפיהם אמצעים בלתי כשירים אשר הובילו אותם להודות במה שיוחס להם במהלך חקירות השב”כ או במהלך חקירות המשטרה. לא השתכנעתי כי ננקטה אלימות פיזית או נפשית כלפי נאשמים אלה במהלך חקירותיהם או שהופעל לחץ או אמצעי פסול אחר כדי לחלץ את ההודאות.

אכן, חקירות נאשמים 1, 3 ו-4 היו, מי יותר ומי פחות, אינטנסיביות, רציפות וממושכות ואולם לא השתכנעתי כי מדובר בחקירות חריגות אשר היה בהן כדי לשבור את רוחם ורצונם החופשי של נאשמים אלה. גם כאשר החקירות היו ממושכות נערכו בהן מעת לעת הפסקות, הנאשמים כובדו בשתייה, באוכל ובסיגריות והרושם שעלה הוא שהחקירות התנהלו ללא אירועים חריגים או מיוחדים.

אמנם ענייננו בעבירות ביטחון שלא מתועדות ויזואלית, ואף התיעוד בכתובים במהלך חקירות השב”כ הוא תמציתי באמצעות זכ”דים ולא משקף את כל אשר התנהל בחקירה, מה שמצריך בחינה קפדנית וזהירה של בית המשפט את חקירות אלה, ואולם, כפי שכבר צוין, הנאשמים במקרה זה לא היו מנועי מפגש עם עורכי דינם, וזאת באופן חריג בעבירות ביטחון, וחרף כך אלה לא דיווחו על כל אירוע חריג או יוצא דופן שהתקיים בחקירתם חרף ההזדמנויות המרובות שהיו להם לשם כך, גם במהלך הדיונים בהארכות המעצר. גם עורכי דינם של נאשמים אלה לא התרשמו מאירועים מיוחדים שחוו אלה במהלך תקופת מעצרם, שכן חזקה שאם היו מתרשמים כך, היו הם מציינים זאת בדיונים או פועלים בדרכים אחרות לטיפול בבעיה למשל באמצעות הגשת תלונה או פניה לשב”כ, משטרה או שב”ס, מה שלא נעשה.

באופן דומה, לא השתכנעתי כי התנאים שבהם הוחזקו הנאשמים במהלך מעצרם תרמו להפעלת לחץ יוצא דופן עד כדי שבירת רוחם. גם בעניין זה, משום מה, לא מצאו הנאשמים להלין על כך שהתאים בהם הוחזקו היו קטנים או מוארים או מקוררים בצורה פוגענית או שננקטה כלפיהם אלימות כזו או אחרת מצד אנשי שב”ס, חרף ההזדמנויות הרבות שהיו להם לשם כך, גם לא לבאי-כוחם.

כפי שהוסבר באופן פרטני בעניינו של כל אחד מן הנאשמים, העובדה שטענות הזוטא היו ברובן כבושות, מתפתחות ובעלות סתירות פנימיות בשלבים השונים של ההליך (בין שלב המענה לכתב האישום לבין עדותם ואף במהלך העדויות עצמן), אף היא לא תורמת, בלשון המעטה, לאפשרות של אימוץ טענות אלה אל מול הכחשתם הגורפת של כלל החוקרים לפיה נאלצו לנקוט באמצעים פסולים כדי לחלץ את ההודאות. לא למותר לחזור ולהזכיר בהקשר זה כי נאשמים 2 ו-5, אשר אף הם נחקרו בהקשר של אותה פרשה, לא העלו כל טענה ביחס לאירועים חריגים במהלך החקירות או ההחזקה במעצר.

עוד יוזכר, כי כל אחד מהנאשמים, בצורה כזו או אחרת ובמידה כזו או אחרת, ידע לעמוד על שלו ולכפור בחלק מהדברים שיוחסו לו באופן שמלמד שאלה לא היו כ”חומר ביד היוצר”, חרף הימשכות החקירות או בשל כך שהם נשאלו פעם אחר פעם בדבר מעורבותם בחלק מהאירועים שלגביו הם לא לקחו אחריות. מחד, עניין זה מהווה אינדיקציה לכך שהחוקרים לא נקטו באמצעים פסולים כנטען, ומאידך לכך שרוחם של נאשמים 1, 3 ו-4 לא נשברה במהלך החקירות והם שמרו על רצון חופשי במה להודות ובמה לא.

טענה נוספת של נאשמים 1, 3 ו-4 לעניין קבילות הודאות החוץ שלהם קשורה בפגיעה בזכות ההיוועצות בעורך דין.

כפי שכבר צוין, הנאשמים לא היו מנועי מפגש עם עורך דין והשתכנעתי כי באופן עקרוני וכללי, ניתנה להם האפשרות להיוועץ בעורך דין ונמסר להם על זכותם להיוועץ בעורך דין עוד לפני שנחקרו בפעם הראשונה. בנוסף, לאלו נמסר בכל חקירותיהם במשטרה על זכותם להיפגש בעורך דין וחלקם אכן שוחחו עם עורכי הדין במהלך החקירות והם גם שוחחו עם עורכי הדין במהלך הארכות המעצר. מכאן שספק אם זכות ההיוועצות של הנאשמים אכן נפגעה באופן ממשי.

80. עם זאת, נראה כי במהלך חקירות השב”כ נפלו שני פגמים אשר התברר כי הם לא נתפסים על-ידי השב”כ כ”פגמים”, כי אם כהתנהלות רגילה ומקובלת.

הפגם הראשון קשור לכך שעובר לחקירה הראשונה, שכונתה במהלך המשפט “חקירת שטח” החוקרים לא הודיעו לנאשמים על הזכות שלהם להסתייע בסנגור ציבורי.

על כך כזכור העיד שמש בדיון מיום 09.02.2023. בעדותו שמש התבקש להתייחס לשאלה האם הודיע לנאשם 3 על זכותו להיוועץ בסנגור ציבורי וזה השיב שהודיע לו על זכותו להיוועץ בעורך דין, וכשנשאל פעם נוספת לעניין יידוע הזכות להיוועץ בסנגור ציבורי, להבדיל מזכות היוועצות בעורך דין, מסר שלא עשה כן והוסיף כי: “למיטב הבנתי או ידיעתי בחקירות שב”כ בחקירת שטח זה מה, זה מה שאנחנו מודיעים. ש: ואיפה קיימת ההבחנה הזאתי? בין חקירת שטח של שב”כ לבין חקירה? ת: זה מה שאני מכיר…”.

בהמשך, ב”כ המאשימה, בנוכחות היועצת המשפטית של השב”כ שנכחה בדיון, מסר “מה שהעד אמר זה בדיוק מה שקורה, החקירות בשטח”, תוך שהוסיף שהוא לא מכיר מקור חוקי להבחנה זו בין חקירה רגילה ל”חקירת שטח” (עמ’ 106 ש’ 32 – עמ’ 107 ש’ 28).

אף החוקר סרוסי השיב בעדותו מיום 09.02.2023, כשנשאל האם הודיע לנאשם 4 שיש לו אפשרות להיוועץ בעורך דין מהסנגוריה הציבורית אם אין לו יכולת כלכלית, שלא אמר לו זאת, וכשנשאל למה, השיב “למה? לא אומר את זה אף פעם. ש: אתה לא אומר את זה אף פעם? ת: לא, זה מופיע בדף מידע לעצור שהם מקבלים, אני מעריך… בכל מקרה אנחנו מעדכנים את הסנגוריה הציבורית שהבן אדם נעצר ואם אתה מהסנגוריה, אני לא יודע, אז אתה יודע שעוד, תוך שעות בודדות, בדרך כלל אפילו לפני שהוא מספיק להגיד למתקן (טעות במקור, י’ ל’), עורך הדין כבר מחכה לו שם” (עמ’ 135 ש’ 28 – עמ’ 136 ש’ 8).

סבורני כי מדובר בפגם בחקירה וככל שזו אכן הפרקטיקה הנוהגת, אין לה מקום כל עוד הדבר לא הוסדר בחוק.

ראשית, ספק אם בענייננו אכן דובר ב”חקירת שטח” במובן המהותי, להבדיל מהפורמאלי הקשור לכך שהחקירה התקיימה מחוץ לחדר החקירות כי אם בביתו של החשוד. הווה אומר, אין מדובר בחקירה כזו אשר הצריכה פעולת תחקור דחופה בשטח כדי לסכל עבירה שעתידה להתבצע זה מקרוב או כזו אשר התבצעה זה מקרוב כפי שלא פעם קורה בחקירות שב”כ. הנאשמים בתיק זה נחקרו זמן רב לאחר האירועים מושא החקירות.

שנית, אף אם היה מדובר ב”חקירת שטח”, הרי משמצאו חוקרי השב”כ להודיע לנאשמים על זכותם להיוועץ בעורך דין, לא מצאתי טעם לכך שהם לא יידעו את הנאשמים בדבר זכותם להיוועץ בסנגור ציבורי.

סעיף 32 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ”ו – 1996 (להלן: “חוק המעצרים”) קובע שאם החליט הקצין הממונה לעצור את החשוד, עליו להבהיר לו “מיד” את דבר המעצר ואת סיבת המעצר ואת זכותו שתימסר לו ועל מעצרו לאדם קרוב לו ולעורך דין ואת זכותו להיפגש עם עורך דין וכן את זכותו להיות מיוצג על-ידי סנגור ציבורי.

סעיף 19(א) לחוק הסנגוריה הציבורית, התשנ”ו – 1995 אף הוא מעגן את חובת הרשות החוקרת להודיע לאדם שנעצר “בהקדם האפשרי” כי באפשרותו לקבל מינוי סנגור ציבורי אם הוא זכאי לכך. אכן, מלשון סעיף זה עולה לכאורה שחובת היידוע קמה רק לאחר שהחשוד הובא לתחנת המשטרה או למתקן הרשות החוקרת, ואולם לטעמי מבחינה מהותית יש לעמוד אם לא מיד אז בהקדם האפשרי על זכות היידוע בכללותה, לרבות על האפשרות להסתייע בסנגור ציבורי עובר לחקירה הראשונה, אף אם היא “חקירת שטח”, וזאת כדי לשמור על ההליך ההוגן ולאפשר מיצוי אמיתי של זכות ההיוועצות שהיא נדרשת עובר לחקירה ולא לאחריה.

על הזכות לדעת ועל חובת היידוע ציין המשנה לנשיא, השופט מ’ אלון בבג”ץ 3412/91 סופיאן נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 07.06.1993), פסקה 10:

“ראש לכול, מן הזכות היסודית של העצור להיפגש עם עורך-דין נגזרות ומשתמעות הזכות לקבל הודעה על קיומה של זכות זו והחובה המוטלת על הרשויות להודיע על-כך לעצור. מי שאינו יודע על קיומה של זכות, לא יוכל לנסות לממש אותה. ובמיוחד כך הוא משמדובר באדם שנעצר, ונפשו טרודה, ועשוי הוא שלא לדעת כיצד עליו לנהוג ומה עליו לעשות. אשר על-כן זכאי הוא העצור, ומחויבות הן הרשויות, שיודיעו לו על זכותו להיפגש עם עורך-דין”.

ובעניין יידוע על האפשרות להסתייע בסניגור ציבורי ראו ע”פ 8974/07 לין נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 03.11.2010), פסקאות כד’ – כה’:

“לדידי, במבט צופה פני עתיד, כיון שמדובר בהליך פלילי ובחרותו של אדם – יש להקפיד על כריכת ההודעה על עצם זכות ההיועצות עם ההודעה על אפשרות המינוי של סניגור ציבורי. על אנשי הרשות להודיע על זכות ההיועצות יחד עם אפשרות המינוי במשפט אחד, בשגרת לשון אחת בהירה. כשם שמפי המחוקק שני רכיבי ההודעה “בדיבור אחד נאמרו” (בבלי ראש השנה כו ע”א), כך צריך להיות גם מפי קצין המשטרה. גישה זו, שיש מקום לטעמי לעגנה בהוראות הנורמטיביות המחייבות (ועד שיפעל המחוקק, בנהלי המשטרה), יש בה מן ההגינות, היא מונעת פגיעה בזכויות החשוד, ומכוונת לדעת המחוקק, שראה את מכלול החקירה גם באספקלריא זו.

אכן, הטעם לכריכת ההודעה בדבר זכות ההיועצות עם ההודעה בדבר זכות (או אפשרות) המינוי כמעט מובן מאליו. נודה על האמת: בעיני חשודים מסוימים – דוגמת אלה שהפרוטה אינה מצויה בכיסם, או אלה שאינם יודעים (או החשים שאינם יודעים) כיצד לבחור לעצמם ייצוג משפטי – הודעה על זכות ההיועצות ללא הודעה על אפשרות המינוי שקולה (ולמצער, כמעט שקולה) כאי-מתן הודעה. בנקל ניתן לזהות נאשמים, אשר לדידם קיומה של האפשרות הערטילאית לייצוג משפטי אינו שונה מהאפשרות התיאורטית לרכוש שירותים רבים אחרים שאינם בהישג ידם. לדידם של אלה, הודעה על זכות ההיועצות אינה שונה מפרסומת למוצרי מותרות ויוקרה – הם מודעים היטב לקיומם של אלה, אך גם לכך שידם אינה משגת לרכשם, ועורך דין שאינו סניגור ציבורי עולה לא מעט. הודעה אפקטיבית על קיומה של זכות ההיועצות, חייבת לכלול גם הודעה בדבר אפשרות המינוי של סניגור ציבורי. גם צדה השני של המטבע ברור: ויתור על זכות ההיועצות על ידי חשוד שאינו מודע לאפשרות המינוי אינו ויתור מודע בכל מובן המלה, ויתכנו לכך השלכות גם במישור הקבילות […]”.

 

81. הפגם השני קשור לכך שבחקירות ההמשך בשב”כ (כל החקירות שלאחר החקירה הראשונה בשב”כ) לא חזרו החוקרים על האזהרה לפני תחילת החקירות ובכלל זאת, לא חזרו על יידוע הנאשמים בדבר זכותם להיוועץ בעורך דין.

כך למשל, שמש העיד בעניין זה: “ש: הוא הובא לתחנת עיירות, כן? ת: כן. ש: ומיד התחלתם חקירה נוספת… ואגב בתחנה אמרת לו שיש לך זכות להיוועץ עם עורך דין עוד פעם? כי זה הייתה חקירה נוספת… ת: לא. ש: למה לא? ת: אני חושב כי זה המשך של החקירה, לא…” (עמ’ 106 ש’ 32 – עמ’ 107 ש’ 28).

סרוסי הבהיר בעדותו מיום 09.02.2023 כי בחקירה הראשונה, השנייה ואף השלישית עם ההגעה למתקן של השב”כ, הוא העמיד את נאשם 4 על זכויותיו אך הוא לא היה עושה זאת לפני כל תחילת חקירה (עמ’ 141 ש’ 2-12).

אכן, החוקרים העידו כי יידעו את הנאשמים על הזכות להיוועץ בעורך דין עובר לחקירה הראשונה, ואף הוסיפו כי בחקירה הראשונה שהתקיימה במתקן השב”כ הנאשמים קיבלו לידיהם את טופס הזכויות שבו צוין כי קיימת להם הזכות להיוועץ בעורך דין והם אף קראו טופס זה, אך לטעמי לא די בכך. כפי שלפני כל חקירה במשטרה חוזר החוקר על האזהרה ועל יידוע החשוד בדבר זכויותיו, לרבות להיוועץ בעורך דין (ובסנגור ציבורי), כך מצופה לעשות גם בחקירות השב”כ. לעניין זה ראו למשל ע”פ 334/86  סבאח נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 14.8.1990), פסקה 8:

“אין לפרש את הזכות של עצור להיפגש עם עורך-דין ולהיוועץ בו כמטילה חובה על המשטרה להזכיר לו כל רגע או כל שעה על זכותו זו, בעיקר לאחר שההצעה כבר נדחתה אותו בוקר במפגיע. שונה המצב, אם לאחר שתחילה דחה עצור את ההצעה להיפגש עם עורך-דין ולהיוועץ בו, ובשלב כלשהו של החקירה הוא נמלך בדעת ומבקש זאת, כי אז יש למלא את המבוקש בכל שלב שהוא. בדומה ניתן להוסיף, כי כאשר החקירה מתמשכת, וכפי שקורה לעתים היא אורכת ימים ואף שבועות, מן הראוי יהא לחזור ולהזכיר לעצור, כי עומדת לו זכותו להיוועץ בעורך-דין; אך כאמור לא זה המקרה שלפנינו”.

לא מצאתי כל טעם בהבחנה בין חקירות השב”כ לחקירות המשטרה בעניין זה, וודאי כאשר אין כל מניעת מפגש בין החשוד לעורך דין כבענייננו.

82. אחר כל זאת, מבקש אני לחזור ולהדגיש כי הפגמים עליהם הצבעתי בהתנהלות השב”כ מתייחסים לנסיבות דומות לענייננו, נסיבות שבהן החליט השב”כ מבעוד מועד שאין מניעה שהחשודים יפגשו עם עורכי דין. אין בהערותיי הנ”ל כדי להתייחס לנסיבות שונות בהן קיימת דחיפות או אילוצים מבצעיים או אחרים המשליכים על היקף זכות ההיוועצות והיכולת לממשה בשלבי החקירה השונים.

83. חרף פגמים אלו, לא השתכנעתי שיש מקום לפסול את הודאות החוץ של הנאשמים בחקירות השב”כ. בחינת טענות נאשמים 1, 3 ו-4 ביחס לקבילות הודאותיהם בהתאם להלכת יששכרוב מובילה למסקנה זו. בהתאם להלכת זו, לבית המשפט שיקול דעת לפסול ראיה שהושגה שלא כדין במקרה שקבלת הראיה תפגע בזכות הנאשם להליך הוגן על-פי גדריה של פסקת ההגבלה (פסקאות 64-65). בהפעילו את שיקול הדעת, על בית המשפט לאזן בין השיקולים השונים הרלוונטיים לעניין לרבות הצורך במיצוי האינטרסים הציבוריים בלחימה בעבריינות, ההגנה על הציבור וחשיפת האמת מחד, אל מול ההגנה על זכויות הנאשם וטוהר ההליך הפלילי מאידך. במסגרת זו על בית המשפט לתת את המשקל המתאים במקרה הקונקרטי גם לשיקולים של חומרתה של אי החוקיות, מידת ההשפעה של אמצעי החקירה הפסול על הראיה שהוצגה, הנזק מול התועלת החברתית הכרוכה בפסילת הראיה וזאת גם לנוכח חומרת העבירה (פסקאןת 70-73).

84. בענייננו, ספק אם אכן ההודאות הושגו שלא כדין. ספק אם אכן הזכות להיוועצות נפגעה. אף אם הפרקטיקות הנוהגות אצל השב”כ עליהן עמדתי אינן תקינות והן בגדר “פגם”, לא השתכנעתי כי קבלת ההודאות תפגע בזכותם של נאשמים 1, 3 ו-4 בהליך הוגן. זאת, משנתתי דעתי לכך שחומרת אי החוקיות, חומרת ה”פגמים” בענייננו היא לא משמעותית. כזכור, הנאשמים נפגשו עם עורכי הדין במהלך חקירתם. נמסרה להם הזכות להיוועץ בעורך דין עובר לחקירתם הראשונה, נמסר להם טופס זכויות שכלל יידוע על הזכות להיוועץ בעורך דין ובנוסף נמסר להם פעם אחר פעם, במהלך חקירות המשטרה שנערכו לסירוגין עם חקירות השב”כ, גם על האפשרות להיוועץ בעורך דין ובסנגור מהסנגוריה הציבורית. כן אין מחלוקת שהשב”כ עדכן את הסנגוריה הציבורית בדבר מעצרם של הנאשמים בשלב מוקדם. לא זו אף זו, בפועל נאשמים אלה פגשו בעורכי דין והתייעצו בהם. אין מדובר במקרה שבו כלל לא יידעה היחידה החוקרת את החשוד בדבר זכותו להיוועץ בעורך דין או במקרה שבו מנעה היחידה החוקרת שלא כדין מפגש עם עורך דין.

אף מידת ההשפעה של הפגמים הנ”ל על הראיה הרלוונטית – ההודאות היא מוגבלת. שוב, וכזכור, הנאשמים בחרו להודות גם לאחר שהתייעצו בעורך דין הן בחקירות השב”כ והן בחקירות המשטרה. הנאשמים מסרו הודאות מפורטות ואותנטיות ולא נראה כי אלו נולדו כתוצאה מהפגמים הנ”ל. בנוסף, סבורני כי בנסיבות ענייננו, וודאי לנוכח חומרת העבירות המיוחסות לנאשמים, התועלת החברתית כתוצאה מפסילת הודאות החוץ של הנאשמים היא נמוכה אל מול הנזק החברתי שייגרם כתוצאה מכך וזאת כזכור גם לנוכח העובדה שמלכתחילה היחידה החוקרת הודיעה לכלל הנאשמים על זכותם להיוועץ בעורך דין.

85. אף בחינת הטענות הקשורות בפגיעה בזכות ההיוועצות לאורה של הוראת החוק החדשה בדבר “סמכות לפסילת ראיה שהושגה שלא כדין” לפי סעיף 56א לפקודת הראיות מובילה למסקנה דומה בענייננו. בהתאם לסעיף זה “בית המשפט הדן במשפט פלילי רשאי שלא לקבל ראיה שהושגה שלא כדין, ובכלל זה הודעת נאשם או עד, חפץ או כל ראיה אחרת, אם שוכנע שקבלתה במשפט תפגע באופן מהותי בזכות להליך הוגן, בשים לב לאופייה ולחומרתה של ההפרה, למידת ההשפעה של ההפרה על הראיה שהושגה ולעניין הציבורי שבקבלת הראיה או באי – קבלתה; בסעיף קטן זה, “הפרה” – השגת ראיה שלא כדין”.

הנה כי כן, גם הוראת חוק זו קובעת כי פסילת ראיה שהושגה שלא כדין תיעשה רק אם ישתכנע בית המשפט שקבלתה במשפט תפגע באופן מהותי בזכות להליך הוגן. בענייננו, כפי שכבר ציינתי, אינני סבור כי קבלת הודאות החוץ של נאשמים 1, 3 ו-4 בשב”כ ובמשטרה תפגע בזכות להליך הוגן, לא כל שכן באופן מהותי. זאת, לנוכח אופי וחומרת ההפרה (“הפגמים”) שלא היו משמעותיים, למידת ההשפעה המוגבלת של אותה הפרה על השגת ההודאות ולעניין הציבורי שבפסילת ההודאות בנסיבות אלו.

ראיות נגזרות

86. ב”כ נאשמים 1, 3 ו-4 הוסיפו וטענו כי יש מקום לפסול לא רק את הודאות הנאשמים שניתנו במסגרת חקירותיהם בשב”כ, אלא גם את ההודאות שניתנו במסגרת חקירותיהם במשטרה. זאת, משום שחקירות המשטרה הן תולדה של חקירות השב”כ, הן למעשה “מלבינות” את חקירות השב”כ בלבד ומשום שה”פגמים” שנפלו בחקירות השב”כ המשיכו והתקיימו גם בחקירות המשטרה. למעשה, ב”כ הנאשמים מבקשים לראות בהודאות שניתנו בחקירות המשטרה כראיות נגזרות להודאות הפסולות שניתנו בחקירות השב”כ.

87. בע”פ 4988/08 פרחי נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 18.2011), פסקה 20 התייחס בית המשפט העליון לשאלת קבילות ראיות נגזרות בהאי לישנא: 

“נקודת המוצא בעניין זה היתה ועודנה כי דוקטרינת פירות העץ המורעל שמולדתה בארצות הברית, לא אומצה בשיטתנו המשפטית. […] ויודגש, הלכה זו נותרה על כנה גם לאחר הלכת יששכרוב […]

כדי שראיה נגזרת תפסל מלשמש במשפט, על המערער הנטל להוכיח כי בדומה לראיה הראשית שנפסלה, קבלתה של הראיה הנגזרת תוביל לפגיעה מהותית שאיננה מידתית בזכותו להליך הוגן. אמות המבחן לכך יהיו אותם שיקולים המשמשים את הראיה הראשית בשינויים המתאימים. בתוך כך, יש להביא בחשבון את אופייה הייחודי של הראיה הנגזרת, הבא לידי ביטוי בזיקה המתחייבת בינה ובין הראיה הראשית.

ומהי הזיקה אשר תוביל לקביעה כי אי-החוקיות שבראיה הראשית הפסולה דבקה גם בראיה הנגזרת? מבחינה עובדתית נדרש קשר של סיבתיות בין קיומה של הראיה הראשית לאפשרות השגתה של הראיה הנגזרת ממנה […] לכך יש להוסיף דרישה של סיבתיות משפטית, הטומנת בחובה שיקול דעת שיפוטי באשר לנסיבות התומכות בפסילת הראיה הנגזרת […]”.

  בעניין בן אוליאל, פסקה 61 התייחס בית המשפט העליון לשאלת הודאת חוץ מאוחרת של נאשם כראיה נגזרת להודאת חוץ מוקדמת שבה נפל פסול באופן הבא:

“אף אני נכון להניח, בדומה לבית המשפט המחוזי, כי מתקיים קשר סיבתי עובדתי – היינו, כי בהעדר ההודאה הראשונה, המערער לא היה מודה פעמים נוספות. כאמור, אין די בכך, נדרש גם קשר סיבתי משפטי. בהיבט זה, דומה כי הזיקה הקיימת עניינה השיקול הטבעי שעושה נאשם המודה פעם נוספת במעשיו, כי הודאתו כבר בידי החוקרים. על אודות המשמעות המשפטית של שיקול שכזה, נקבע בעניין סיץ’, כי ככל שההודאה המאוחרת ניתנה באופן חופשי ומרצון, אין לקחת בחשבון את ההשפעה שהייתה על המערער לעובדה כי כבר מסר הודאה קודמת […] מלבד זאת, יש להידרש גם להבדלים שבין הראיה שנפסלה לראיות הנגזרות – בהיבט הזמן שחלף; זהות החוקרים שלפניהם ההודאה נמסרה; והשוני ב”אווירה” שבין החקירות. כמו כן, נוכח סוג הראיה, הודאה מפורטת, הרי שהעובדה כי מדובר בראיה נגזרת אינה מגבירה את החשש לאמינותה, מעבר לחשש הקיים ביחס לאמינות ההודאה הראשונה”.

בענייננו, כלל לא מצאתי לפסול את הודאות הנאשמים שניתנו בחקירות השב”כ. מכאן ש”העץ” כלל לא מורעל ומטבע הדברים, גם “פירותיו” אכילים הם. ואולם, כפי שצוטט לעיל, אף אם הייתי מוצא לקבוע כי ההודאות שניתנו במהלך חקירות השב”כ פסולות, לא היה מקום לפסול את הודאות הנאשמים שניתנו במהלך חקירות המשטרה.

אכן, קיימת זיקה מסוימת בין החקירות במשטרה ובשב”כ. הזיקה היא לא רק של קירבה במקום ובזמן של החקירות, כי אם גם עניינית. חוקרי המשטרה ציינו בתחילת חקירותיהם כי הם אוחזים במזכרים של חקירות השב”כ שנערכו קודם לכן ונראה כי אכן החקירות במשטרה התפתחו בהתאם לחקירות השב”כ. עם זאת, חוקרי המשטרה העידו כי הם חופשיים לחקור כהבנתם וכי הם לא “מלבינים” את חקירות השב”כ. חוקרי המשטרה העידו כי הם התייחסו לתשובות שנתנו נאשמים 1, 3 ו-4 ובהתאם לתשובות שנתנו הם שאלו שאלות מיוזמתם כדי לקדם את החקירה.

השתכנעתי כי חקירות המשטרה אכן לא פעם חרגו בתכנן מחקירות השב”כ והנאשמים מסרו מידע שונה מזה שמסרו בחקירה הקודמת בשב”כ, בין אם הרחיבו בפרטים ובין אם שינו הפרטים.

במובן זה התרשמתי שחקירות נאשמים 1, 3 ו-4 במשטרה היו עצמאיות ונאשמים אלה מסרו את גרסאותיהם מרצון טוב וחופשי. בניגוד לנטען, לא התרשמתי כי נאשמים אלו הפלילו את עצמם בשל החשש שהם יחזרו לחקירות השב”כ.

כפי שצוין, לא פעם מסרו נאשמים אלה פרטים שלא הזכירו בחקירה הקודמת בשב”כ ולא פעם ידעו לעמוד על שלהם ולהמשיך ולכפור בחלק מהאשמה שיוחסה להם חרף אותו “החשש” הנטען של חזרה לחקירת השב”כ. לא למותר לציין עוד, כי לא מצאתי כל תימוכין בראיות לקיומו של הבדל בין החקירה במשטרה לחקירה בשב”כ, מבחינת היחס שניתן לנאשמים אלה, כזה אשר מבסס הטיעון של הודאה במשטרה אך מפני החשש לחזור לחקירה קשה או מפחידה בשב”כ.

מעבר לאמור ובהתאם לפסיקה שהוצגה, גם את הראיות הנגזרות יש לבחון בראי מבחני הלכת יששכרוב וסבורני כי בהתאם למבחנים אלו, אין לפסול גם את ה”ראיות הנגזרות” – הודאות הנאשמים בחקירות המשטרה.

88. לסיכום עניין זה, סבורני שהמאשימה עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח שהודאות החוץ של נאשמים 1, 3 ו-4, בין אם בשב”כ ובין אם במשטרה, ניתנו מרצון טוב וחופשי.

מוצא אני לדחות את כל טענות נאשמים אלה ביחס לפסול שנפל בגביית הודאות החוץ שלהם ומכאן שאני קובע כי אמרות החוץ והודאות החוץ של נאשמים אלה קבילות הן.

התשתית הראייתית כנגד הנאשמים

89. משנקבע כי הודאות החוץ של נאשמים 1, 3 ו-4 קבילות הן, יש להידרש עתה לתשתית הראייתית שהוכחה ביחס לכל אחד מהנאשמים וביחס לכל אחת מן העבירות במישור העובדתי. במסגרת זו תינתן גם התייחסות לשאלת המשקל של ההודאות, שאלה שהיא נפרדת משאלת קבילות ההודאות.

90. כידוע, את משקלה של הודאת חוץ יש לבחון על-פי המבחן הפנימי והחיצוני. באשר למבחנים אלה נקבע בפסיקה כי:  

“משקלה של הודאה נבחן באמצעות שני מבחנים מצטברים: מבחן פנימי ומבחן חיצוני […]

המבחן הפנימי בוחן את משקלה של ההודאה לנוכח סימני האמת העולים ממנה “כגון הגיונה או חוסר הגיונה הפנימי, סידורם או בלבולם של הפרטים הנמסרים בה וכיוצא בהם סימנים של שכל ישר המביאים אדם בר דעת להתייחס לדברי זולתו באימון” […]

המבחן החיצוני עניינו  בדרישה לתמוך את ההודאה בתוספת ראייתית מאמתת מסוג “דבר מה נוסף”, שתכליתה להפיג את החשש שהנאשם הודה במעשים שלא ביצע. נקבע בפסיקה, כי ניתן להסתפק בכל סוג של ראיה, ישירה ונסיבתית כאחת, שיש בה כדי לאשר את תוכן ההודאה […] המבחן החיצוני בודק את ההודאה על פי סימני האמת החיצוניים לה, אשר יש בהם, לפי מבחני השכל הישר, כדי לשפוך אור על אמיתותה (עניין לוי, עמ’ 234). שני המבחנים מקיימים ביניהם “מקבילית כוחות”, באופן שככל שההודאה זוכה למשקל רב יותר, כך יידרש “דבר מה” בעל משקל קטן יותר; ולהיפך, ככל שמשקלה של ההודאה נמוך יותר, כך יהיה צורך בתוספת ראייתית בעלת משקל משמעותי יותר […]” (ע”פ 7090/15 ח’ליפה נ’ מדינת ישראל [פרסום בנבו,  25.08.2016], פסקה 64). כן ראו מיני רבים ע”פ 774/78 לוי נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 28.06.1979), פסקה 7.

91. יישום המבחן הפנימי על הודאות החוץ של נאשמים 1, 3 ו-4, וודאי על ההודאות האחרונות שניתנו על ידם, הן בחקירות השב”כ והן בחקירות המשטרה, מלמד כי יש לתת משקל של ממש להודאות אלו. הודאות כל אחד משלושת נאשמים אלה הן בעלות היגיון פנימי, סדורות ועשירות בפרטים. ההודאות, של כל אחד משלושת נאשמים אלה, “עושות שכל” באשר למה שאירע באירוע מושא האישום הראשון. כל אחד מנאשמים אלה ידע לספר כיצד הגיע אל האזור שבו אירעו הפרעות, ידע לספר מה הוא בדיוק עשה והיכן הוא בדיוק היה, במה השתתף, מה היו האירועים ומה עשו אחרים. כל אחד מנאשמים אלה סיפר בחקירותיו על רצף אירועים הגיוני שהחל באירוע עם המתלוננת, נמשך באירוע עם מתלונן 1 והסתיים באירוע עם מתלונן 2 עד להגעת המשטרה, כאשר גם ביחס לכל אחד מהאירועים עצמם, נמסרה גרסה בעלת סדר והגיון פנימי.

92. מהתשתית הראייתית שהוצגה עולה כי יש לתת משקל להודאות החוץ של נאשמים 1, 3 ו-4 גם לנוכח צליחתו של המבחן החיצוני, היינו, גם לנוכח תמיכה חיצונית בראיות להודאות אלה. כידוע, התמיכה החיצונית הנדרשת היא של תוספת ראייתית מסוג “דבר מה נוסף”. על תוספת ראייתית זו לאשר את תוכן ההודאה. ודוק, תוספת ראייתית זו לא צריכה לסבך את הנאשם בביצוע העבירה בה הודה, כי אם לאמת את תוכן ההודאה מבחינת אישור סיפור העובדות שבהודאה. בעניין זה ראו ספרו של י’ קדמי “על הראיות”, חלק ראשון, מהדורה משולבת ומעודכנת, תש”ע – 2009, עמ’ 143-144.

93. בענייננו, התמיכות החיצוניות שיש בהן כדי לאמת את הודאות הנאשמים הן בראש ובראשונה תלונות המתלוננים השונים.

כך באשר לאירוע עם המתלוננת, באמרתה של זו, אשר הוגשה בהסכמה (ת/5), עולה סיפור דומה למה שמסרו נאשמים 1, 3 ו-4 בהודאותיהם ביחס למה שאירע לה. המתלוננת מסרה כי ב-11.05.2021 הייתה בדרכה מביתה שבערד לכיוון שדה התעופה, כי כשהגיעה לחורה הכביש היה חסום לגמרי עם צמיגים בוערים על הכביש והיא ניסתה יחד עם מכוניות נוספות לעקוף את החסימה דרך שביל עפר ומשלא צלחה, חזרה אל הכביש “ופתאום התנפלו עלי מלא אנשים וצעקו ‘יהודיה’ ‘יהודיה’ זרקו אבנים, כשאני בתוך הרכב לנפץ את השמשות ולזרוק עוד ועוד אבנים, ואז בא אחד מנהגי המשאיות שהיה מאחורי הוא משך אותי בחוץ אמר לי בואי הלך האוטו… הוא לקח אותי למשאית שלו…” (עמ’ 1 ש’ 9-11).

בהמשך השיבה לחוקר שהרכב שלה, מסוג סיאט בצבע לבן, נשרף “שרפו אותו, הבדואים לקחו אותו, הוא העלה באש” (עמ’ 2 ש’ 16-21).

כן הוסיפה כי האירוע היה לטעמה על רקע לאומני משצעקו לה “יהודיה” “יהודיה” וכן שהיו במקום כ-50-60 צעירים שדיברו ביניהם בערבית (עמ’ 3 ש’ 22-27).

יצוין כי החוקר התרשם שהמתלוננת נראית בחרדה, מתקשה לדבר והוא מצא להזמין לה פרמדיק.

תוכן דומה מסרה המתלוננת בתחקור של איה (ת/7). שם למשל הזכירה את העובדה שהכביש היה חסום בצמיגים בוערים (סעיף 25); כי חבורה של צעירים בדואים, את העובדה שאחד מהם ניגש אליה והתחיל לצרוח בטירוף “יהודיה” “יהודיה” ולרסק את שמשת מכוניתה באמצעות אבן גדולה (סעיף 26); כי באותו זמן צעירים נוספים יידו לעברה אבנים ובלוקים (סעיף 29); כי נהג משאית בדואי משך אותה מהרכב וכיוון אותה להסתתר במשאית (סעיף 34); כי לאחר מכן ראתה את הצעירים דוחפים את הרכב שלה לצד השמאלי של הכביש ולאחר כמה דקות הרכב הוצת (סעיף 39).

כן ראו דו”ח תחקור של החוקר מהדי (ת/8) שאף הוא הוגש בהסכמה ומתאר אירוע דומה.

94. באופן דומה, תלונת מתלונן 1 מאמתת את הודאות נאשמים 1, 3 ו-4. באמרת החוץ שלו, אשר הוגשה בהסכמה (ת/9) זה מסר כי ב-10.05.2021 בשעה 23:30 הוא נסע מכיוון הישוב כרמית אל תחנת הדלק שליד צומת שוקת בכדי לתדלק. כשהגיע לאזור “… היו שם איזה 20 איש אולי, אשר הם רעולי פנים והם עצרו אותי בכך שזרקו עלי אבנים… ונעצרתי ואז הם הוציאו אותי מהרכב, נתנו לי מכות, לקחו לי את ארנק שלי… ולקחו לי את הטלפון וזרקו על הרצפה ושברו אותו… ואז עזבו אותי כי אמרתי שאני טיילדי (טעות במקור, י’ ל’) והלכתי ברגל תחנת דלק פז ואחרי זה סביבות 05:00 בבוקר אסף אותי איזה רכב או משטרתי או צבאי…” (עמ’ 1 ש’ 7-11). בהמשך השיב שהוא כבר לא ראה את הרכב שלו שנשאר במקום ושאולי הוא נשרף (עמ’ 1 ש’ 12-13).

תיאור דומה ניתן בתחקור שנערך על-ידי מהדי (ת/10), בו שב וציין כי צעירים שחלקם היו רעולי פנים זרקו אבנים אל עבר רכבו, כי חלונות הרכב נשברו, כי הצעירים עצרו את הרכב, פתחו את הדלת ושלפו אותו החוצה ונתנו לו מכות, כי כשיצא הוא צעק שהוא תאילנדי וכן שלבסוף הגיע בדואי מבוגר שצעק לעצור את המכות וחלקם עצרו (סעיפים 4-8). בהמשך הוסיף כי הצעירים לקחו את הרכב שלו שהיה מונע והם נסעו בו מרחק קצר מהמקום (סעיף 9) וכי המבוגר שצעק שיעזבו אותו אמר לו ללכת ברגל אל תחנת הדלק בדור אלון כדי שלא ימשיכו להכות אותו (סעיף 10).

95. אמרת החוץ של מתלונן 2 אף היא מאמתת את הודאות הנאשמים. זה מסר באמרתו, אשר הוגשה בהסכמה (ת/1), כי בלילה האחרון (11.05.2021) נסע מכיוון פלמחים שם עבד אל ביתו שבבאר- מילכה “בשעה 03:00 עברתי את הגשר של אום בטין והגעתי ממש סמוך לכביש… אני רואה שיש שני משאיות חוסמות את הכביש ואחרי זה היה רכב שרוף… לא היה אפשר להמשיך בנסיעה עצרתי על מנת לראות מה קורה. אני עדיין בתוך הרכב, אני נמצא ברכב לבד. פתאום אני רואה קבוצה גדולה של צעירים כמות גדולה שהתקרבו אלי לרכב. חלקם היו רעולי פנים וחלקם לא. אחד שאל אותי בשפה הערבית האם אני יהודי או ערבי… לא הספקתי לענות לו ואז אחד צעק בערבית. תהרוג זה יהודי. פתאום עקפו אותי כולם ואז החלו לזרוק עלי אבנים מכל הכיוונים שברו את הרכב שלי מכל מקום את כל השמשות ואת כל הפח ממש שברו כל פינה ברכב. אני לקחתי את הפלאפון שלי על מנת להתקשר למשטרה אחד ראה אותי משך לי את הפלאפון וממש לידי שבר לי אותו לרסיסים אז לקחתי את הפלאפון השני שלי ששייך לעבודה וגם את זה לקח לי אותו אחד ושבר לי גם אותו. אני לא ידעתי מה לעשות כל הפרצוף שלי היה מלא דם ולא ראיתי כלום. פתאום הגיע ניידת משטרה של יס”מ. הם אותם מפגינים, ראו את הניידת ואז כולם ברחו” (עמ’ 1 ש’ 3-13).

בהמשך ציין כי הרכב שלו הוא רכב מסוג יונדאי (עמ’ 2 ש’ 15), כי תקפו אותו באבנים גדולות ושהיה לו הרבה דם בפרצוף (עמ’ 2 ש’ 17).

תיאור דומה מסר מתלונן 2 בתחקור שנערך לו על-ידי החוקר “קינן” אשר אף הוא הוגש בהסכמה (ת/2). בתחקור זה ציין שהיו במקום כשלושים צעירים בדואים (סעיף 5), כי אלו החלו לרגום את רכבו באבנים לאחר שנשאל אם הוא יהודי (סעיפים 6-7), כי הוא נפגע בפניו ובידיו מהאבנים לאחר שחלונות רכבו נופצו (סעיף 7), כי ניסה להתקשר באמצעות הטלפונים הניידים שלו למשטרה אך התוקפים חטפו לו את הטלפונים וניפצו אותם (סעיף 9). כן הוסיף כי “בשלב מסוים, בעודו חוטף אבנים, פנה אליו אחד התוקפים וצעק ‘צא צא מהרכב יש לי נשק'” (סעיף 11).

עוד מסר כי עם הגעת המשטרה אשר השתמשה בירי ורימוני גז, התוקפים החלו לברוח מהמקום (סעיף 12).

על כך שאחד מהפורעים אמר לו לצאת מהרכב כי יש לו נשק, מסר גם בהכנה לעדות מול הפרקליטות, ומסמך ההכנה הוגש בהסכמה וסומן ת/3, כאשר למסמך זה צורפו גם צילומים שצילם מתלונן 2 את עצמו עם הפגיעות השונות בגופו, של רכבו עם השמשות המנופצות וכן של אבן שנמצאה בתוך הרכב. אף תמונות אלו הוגשו בהסכמה כחלק מ-ת/3. לאחר ריאיון ההכנה עם הפרקליט נגבתה אמרה מסודרת ממתלונן 2 במשטרה שבה התייחס גם לדבריו לעניין האדם שאמר שיש לו נשק, לדברים נוספים ואף התייחס לתמונות הנ”ל. אף אמרה זו הוגשה בהסכמה (ת/4).

כאן המקום לציין כי לא השתכנעתי מעבר לספק סביר שנאשם 1 איים על מתלונן 2 שיצא מהרכב, באומרו כי יש ברשותו אקדח, כאמור בעובדה 20 לאישום הראשון שבכתב האישום. נאשם 1 אישר באמרתו (ת/111) כי הבחין שהנהג – מתלונן 2 – הניח את ידו על מכנסיו ואז הוא – נאשם 1 – “צעק לשאר האנשים להיזהר כי יש לו אקדח” (סעיף 37(1)(2)(8) לזכ”ד).

אכן, ניתן לחשוד שנאשם 1 לא סיפר את כל האמת גם בעניין זה, ואולם מתלונן 2 לא סיפר על איום זה בחקירתו המסודרת (ת/1), וכשסיפר על האיום בתחקור השב”כ ובהכנה לעדות בפרקליטות (ת/2 ו-ת/3), מסר גרסאות קצת שונות בעניין. בתחקור מסר שאחד התוקפים צעק לעברו, “צא, צא מהרכב יש לי נשק” ואילו בראיון ההכנה, מסר ש”בא אלי מישהו ואמר לי תצא מהאוטו יש לי נשק אם לא אני אירה בך”. כך או אחרת אין ספק שמתלונן 2 היה בסערת רגשות, כך שלא ניתן לשלול את האפשרות שנאשם 1 אכן צעק שלמתלונן 2 יש נשק כשבמקביל מתלונן 2 הבין שנאשם 1 מאיים עליו שיש לו – לנאשם 1 – נשק.

96. דבר מה נוסף ניתן למצוא גם בדו”חות שוטרים אשר קיבלו עדכונים על האירועים באזור. ראו בין היתר ת/11 – דו”ח פעולה של השוטר יהודה ורד, על אודות ההתפרעות במקום והאירוע עם מתלונן 2 עד לחבירה אליו “לקראת השעה אחד בלילה בתאריך 11.05.2021 הוקפצנו מירושלים לתחנת עיירות… כאשר נהג הניידת אורן הגיע בנסיעה על כביש 6 לכיוון דרום מצומת אלונית מכיוון לקיה לכיוון צומת שוקת זיהינו מלא רכבים שעוצרים התקדמנו קצת עם הניידת כאשר אנחנו זיהינו מלא משאיות מנופצות ואזרחים בורחים… וזיהינו מלא אנשים רעולי פנים כאשר הם זיהו אותנו הם התחילו לרוץ אלינו ולזרוק אבנים. הרכב שלנו קיבל אבנים מכל הכיוון… התחלנו בנסיעה לכיוון ההמון שחסם כבישים ושרף צמיגים שם זיהינו רכב מסוג יונדאי לבן מוקף במלא רעולי פנים והם פשוט מפרקים בן אדם במכות. תוך כדי אנחנו מקבלים אבנים לכיוון שלנו מההמון אני הבאתי ירי ספוג באוויר לכיוון שמיים ירי אחד כדי לנסות להבריח את ההמון כאשר ההמון התחיל לנסוג לאחור… חברנו לאדם המבוגר שהיה מלא בדם בראש שלו הוא אמר שהם הרביצו לו וגנבו לו את הפלפון. אנחנו התחלנו לרוץ לכיוון ההמון בכדי להבריח אותם לאחר מכן שההמון ברח חזרנו לכהחסימה שם היה רכב שרוף וכל הציר היה צמיגים שרופים”.

על דיווחים על תקיפות באזור לקיה באותו ליל, שבו בני מעוטים בודקים מי ערבי ומי לא ויש חשש מפני מעשי “לינץ'”, ראו גם דו”חות השוטרים שהגיעו למקום, אלמו סלמון (ת/12), סלימאן חוסאם (ת/13). על שריפת הרכב של מתלונן 1 – ראו דו”ח מז”פ וצילומים (ת/20), דו”ח מסכם מז”פ על רכבו של מתלונן 2 כולל צילומי אבנים שנמצאו בו (ת/17).

97. דבר מה נוסף ניתן למצוא גם בזהות גרסאות הנאשמים. אכן, הגרסה שמסר כל נאשם ונאשם היא לא בבחינת “העתק הדבק” של גרסת יתר הנאשמים. עניין זה הוא טבעי ומתבקש בשים לב לכך שמדובר באירועים מתגלגלים ומרובי משתתפים כאשר היכולת של כל משתתף לקלוט את כל נתוני האירוע היא מוגבלת לנקודת המבט שלו.

עם זאת, בהחלט ניתן למצוא זהות בין הגרסאות השונות של הנאשמים באשר לאירוע בכללותו ולשלביו השונים. כלל הנאשמים מספרים סיפור זהה של התארגנות צעירים באזור לקיה בלילה המדובר, כלל הנאשמים מספרים על כך שהחסימות נעשו באמצעות צמיגים בוערים, כלל הנאשמים מספרים באופן דומה את השתלשלות העניינים מהגעת רכבה של המתלוננת, הגעת רכבו של מתלונן 1 לאחר מכן והגעת רכבו של מתלונן 2 בהמשך, שלאחריו הגיעה המשטרה.

הזהות קיימת גם באשר לאופי האלימות, דהיינו שימוש באבנים, הכאה של חלק מהמתלוננים ושריפת חלק מהרכבים. לעיתים הגרסאות של חלק מהנאשמים זהות גם לפרטי פרטים. כך למשל לעניין אופן שריפת רכבה של המתלוננת תוך חלוקת תפקידים בין נאשמים 1 ו- 4 שהעלו את הרכב על הצמיגים הבוערים עד אשר הוצת ותוך שימוש בנייר טואלט. באופן דומה ניתן למצוא זהות בגרסאות ביחס לשבירת הטלפונים הניידים של מתלונן 2 או ביחס להחלטה לשחרר את מתלונן 1 משהתברר שהוא תאילנדי ולא יהודי.

לעניין זהות גרסאות של השותפים לעבירה כדבר מה, ראו בעמ’ 138 לספרו הנ”ל של קדמי.

ודוק, יש להבדיל בין זהות גרסאות הנאשמים באופן כללי כראיה מאמתת בפני עצמה לבין הודאת החוץ של כל נאשם ונאשם כראיה מאמתת (ראו קדמי בעמ’ 138 בספרו הנ”ל), על אף שבפסיקה כבר הוכרה האפשרות להסתמך גם על אמרות חוץ של נאשם כנגד שותפו לכתב האישום, אף שלא באמצעות סעיף 10א לפקודת הראיות (ראו ע”פ 1272/13 אכתילאת נ’ מדינת ישראל (פורסום בנבו, 11.11.2013, פסקה 38).

בעניין זה יש להדגיש כי הנאשמים השונים הודו כי הם מתקשים להעיד האחד כנגד השני וכי הדבר לא נעים להם, כשראוי לזכור שמדובר בנאשמים שלהם קרבה משפחתית (עובדה 5 לכתב האישום). מכאן ניתן להבין כיצד כלל הנאשמים התקשו לחזור על גרסאות מפלילות שמסרו בחקירות האחד כנגד השני בטענה שהם כעת, בזמן עדותם, לא זוכרים היטב את הדברים או כבר לא בטוחים בהם, וזאת גם בעניינם של נאשמים 2 ו-5 שכזכור לא העלו כל טענות ביחס לחקירותיהם.

במנותק מן האמור, אבקש להדגיש כי לא מצאתי לבסס הרשעה של מי מהנאשמים באיזו מן העבירות על אמרת חוץ של נאשם אחר. אמרת חוץ של נאשם אחר או של מספר נאשמים יכולה להיות לכל היותר ראיה תומכת, “דבר מה נוסף”, ולא הראיה המרכזית שעליה מושתת הרשעה. בענייננו אמרת חוץ של נאשם אחר לא רקה שלא היוותה בסיס להרשעה אלא גם לא הייתה דבר מה נוסף יחידי בעניינו של מי מהנאשמים, אם בכלל.

98. אימות לחלק מהאירוע מושא האישום הראשון ניתן למצוא גם בדיסקים שהוגשו, ואשר בהם סרטונים שתיעדו האירוע ובהם נראים פורעים שחלקם רעולי פנים זורקים אבנים על רכב, עולים עליו, קופצים עליו וגורמים לו נזק או כלי רכב מוצתים, סרטונים שאל חלקם התייחס נאשם 1 בחקירותיו ואף זיהה את עצמו (ת/117- ת/119).

בכל הקשור לנאשם 1, ניתן למצוא דבר מה נוסף גם בתכתובות שלו עם אחותו, תכתובות שנתפסו בטלפון הנייד שלו, במסגרתן כתב לה “מה את חושבת על כל הרכבים שנשרפו אני שרפתי אותם” (נספח ל-ת/68).

99. הנה כי כן, סבורני כי המאשימה הוכיחה לא רק שהודאות החוץ של נאשמים 1, 3 ו-4 קבילות הן אלא שגם יש לתת להן משקל מלא.

ההסברים המאוחרים של הנאשמים בעדויותיהם ביחס לשאלות מדוע הודו בחקירות, או ביחס להיקף הודאותיהם, לרבות בפרטים השונים דוגמת כלי הרכב אליהם יידו אבנים, כמה אבנים יידו, מאיזה מרחק, האם נטלו חלק נוסף באירועים או ביחס להפללת שותפיהם לכתב האישום נדחים על-ידי שכן מדובר בגרסאות כבושות של כלל הנאשמים אשר הותירו עלי רושם לא מהימן בעדויותיהם כפי שפורט, והסבריהם המאוחרים נמצאו על-ידי לא אמינים.

סיכום הממצאים העובדתיים

100. מכלל הראיות שהובאו לפני, לצד עובדות החלק הכללי של כתב האישום שהנאשמים הודו בהן בשלב הסיכומים, ועובדות האישום השני בו הודו נאשמים 2 ו-5, אני מוצא לקבוע כי במהלך חודש הרמדאן של שנת 2021 התרחשו בארץ התפרעויות ותקיפות שכללו אלימות, זריקות אבנים וחפצים לעבר אנשים בכלי רכב בעלי חזות או סממנים יהודיים מתוך מניע גזעני וכן התפרעויות ותקיפות על רקע לאומני נגד כוחות המשטרה והביטחון, התפרעויות שחלקן תועדו בסרטונים שהופצו ברשתות החברתיות, כשהחל מיום 10.5.2021, שבו חל יום ירושלים, החמירו ההתפרעויות בירושלים וגלשו אף לעבר ערים מעורבות נוספות ברחבי הארץ; כי בלילה שבין 10.05.2021 ל- 11.05.2021 התרחשו הפרות סדר, חסימות צירי תחבורה ויידוי אבנים לעבר כלי רכב בצומת לקיה בכביש 31 וכן בכביש 6 בסמוך ליישוב לקיה וזאת כחלק מהפרות סדר אלימות שאירעו ברחבי הארץ בתקופת מבצע “שומר החומות” שהחל ביום 10.5.2021 לאחר ירי רקטות מסיבי לעבר אזור ירושלים ועוטף עזה (יצוין, כי הצדדים הסכימו כי במהלך אותה תקופה היו גם תקיפות שכוונו כלפי אזרחים ממוצא ערבי. לעניין ההתפרעויות ממניעים גזעניים ולאומניים באותה תקופה ראו גם דברי בית המשפט העליון בע”פ 2313/22 סרוס נ’ מדינת ישראל [פורסם בנבו, 7.11.2022], פסקה 10: ” האירוע מושא ענייננו התרחש בעיצומו של מבצע “שומר החומות”. היו אלו ימים קודרים, בהם אלימות ושנאה גאו ברחובות ישראל והתפרעויות ממניעים גזעניים לאומניים התרחשו מדי יום ביומו. במערכה זו, אזרחי ישראל היו שרויים תחת אלימות בשתי חזיתות בה בעת – מבית ומחוץ”);

כי בלילה הנ”ל הנאשמים, שלהם קרבה משפחתית, הגיעו יחד עם עשרות אחרים אל אזור כביש 6 בסמוך לישוב לקיה; כי נאשמים 2-5 חברו יחד עם אחרים רבים בצוותא חדא חסמו את כביש 6 באמצעות צמיגים שהונחו על הכביש ובהמשך הובערו; כתוצאה מחסימת הכביש מספר משאיות שנסעו על הכביש נאלצו לעצור ועמדו על הכביש; כי נאשמים 1, 2 ו-5 יחד עם אחרים יידו אבנים כלפי מספר כלי רכב שהתקרבו למקום החסימה ונהגיהם זיהו את החסימה מבעוד מועד וביצעו פניית פרסה ונמלטו מהמקום; כי המתלוננת הגיעה ברכבה עד סמוך למקום החסימה ובעודה יושבת ברכבה נאשמים 1, 2 ו-5 יחד עם אחרים ידו לעברה אבנים בכוונה להטיל בה נכות או מום או לגרום לה לחבלה חמורה; כי אחד מנהגי המשאיות שהיה במקום נחלץ לעזרת המתלוננת ומילט אותה מהמקום תוך שרכבה נותר במקום; כי נאשמים 3, 4 ו-5 יחד עם אחרים המשיכו ליידות אבנים על רכבה של המתלוננת שנותר במקום וגרמו לו נזק רב; כי נאשמים 1 ו-4 נטלו נייר טואלט שהיה ברכבה של המתלוננת, הבעירו אותו וניסו באמצעותו להצית את רכבה של המתלוננת ובהמשך כדי להמשיך במזימתם זו הסיעו את רכבה של המתלוננת אל עבר הצמיגים הבוערים שהונחו על הכביש עד אשר הניחו את הרכב על גבי הצמיגים הבוערים ואז האש אחזה בו והוא נשרף כליל; כי בסמוך לאחר מכן הגיע מתלונן 1 ברכבו אל עבר מקום החסימה, עד אשר נאלץ להאט את מהירות נסיעתו ובשלב זה נאשם 3 יחד עם אחרים יידה אבנים לעבר רכבו של מתלונן 1 בכוונה להטיל בו נכות או מום ולגרום לו לחבלה חמורה כשהוא סובר בטעות שמדובר בנהג ממוצא יהודי; כי כתוצאה מכך מתלונן 1 עצר את רכבו והוא נותר לשבת בו, או אז נאשם 3 ניסה לפתוח את דלת רכבו של מתלונן 1 כדי לתקוף אותו אך הוא לא הצליח לעשות כן כאשר בד בבד אחרים הוציאו את מתלונן 1 מרכבו ואלו יחד עם נאשם 1 איגפו את מתלונן 1 ותקפו אותו כשנאשם 1 בעט בו בעיטה אחת כשבמקביל הטלפון הנייד של מתלונן 1 נלקח על-ידי מי מהאחרים ונשבר כשגם ארנקו שהכיל את כסף מזומן נשדד על-ידי מי מהאחרים; כי בשלב זה נהג משאית שהיה במקום הסביר לנוכחים שמתלונן 1 הוא לא ממוצא יהודי ונאשם 2 ביקש מהאחרים להניח למתלונן 1 בשל כך; כי בשלב זה מתלונן 1 שוחרר לדרכו ובהמשך הגיע לתחנת הדלק הסמוכה, שם נאסף על-ידי שוטרים שהובילו אותו לבית החולים “סורוקה”, שם נמצא כי נחבל בידו; כי רכבו של מתלונן 1 נותר במקום החסימה ונאשם 1 עלה עליו והוביל אותו אל עבר הצמיגים הבוערים עד אשר האש אחזה בו והוא הוצת; כי סמוך לאחר מכן הגיע מתלונן 2 לאזור החסימה; כי רבים החלו לצעוק “יהודי” “יהודי” ונאשמים 1, 3 ו-4, יחד עם אחרים רבים, יידו לעבר רכבו, בעודו נוסע, אבנים רבות, ממרחק קצר בכוונה להטיל במתלונן 2 נכות או מום או לגרום לו לחבלה חמורה ואף עשו כן, כאשר נאשם 3 עלה על מכסה המנוע ויידה אבן על השמשה הקדמית, ובהמשך הרים אבן גדולה יותר ויידה אותה לעבר החלון שלצד מתלונן 2 וניפץ השמשה, כשבמקביל נאשם 4 אף הוא יידה אבן אל עבר השמשה האחורית של רכבו של מתלונן 2 וניפץ השמשה, כאשר ביני לביני, מתלונן 2 ניסה להזעיק את המשטרה באמצעות הטלפון הנייד שלו ובתגובה נאשם 1 לקח ממנו את הטלפון הנייד מבעד לחלון השבור ושבר אותו וכשניסה מתלונן 2 להזעיק את המשטרה באמצעות טלפון נייד נוסף שהיה ברכבו, לקח נאשם 1 שוב את הטלפון הנייד הנוסף ושבר גם אותו כאשר בנוסף, כשבכל אותו זמן מתלונן 2 מנסה להגן על פניו; כי בשלב מסוים הגיעו למקום כוחות משטרה ובשל כך הנאשמים והאחרים הפסיקו את מעשיהם ונמלט מהמקום; כי המשטרה חילצה את מתלונן 2 כשהוא מדמם בפניו ובראשו והובהל לבית החולים שם נמצא כי לו סימני חבלה ביד שמאל עם נפיחות ורגישות, סימני חבלה בברכיים וכן שהוא נשלח ל-C.T ראש לאור ריבוי חבלות בראש.

כן מוצא אני לקבוע, במסגרת האישום השני, כי בין ה- 9.5.2021 ל- 12.5.2021, בלילות, התקהלו מאות אנשים וביצעו הפרות סדר, הבערות צמיגים, חסימות כבישים ויידוי אבנים לעבר כלי רכב וניידות משטרה בכביש 25 שהוא הכביש הראשי בין באר שבע לדימונה, סמוך לכניסה לשגב שלום, ובכביש הגישה לשגב שלום; כי נאשמים 2 ו-5 שמעו על הפגנה למען מסגד “אלאקצא” ו-“שיח ג’ראח” שמתקיימת בכניסה לשגב שלום והחליטו להצטרף אליה; כי לשם כך נאשמים 2 ו- 5 נסעו ב- 10.5.2021 בשעת הליל, לאחר פתיחת צום הרמדאן מלקיה בו הם מתגוררים לשגב שלום, שם עטו על פניהם מסכות והצטרפו להפרות הסדר; כי נאשמים 2 ו-5 נעמדו במרחק של 10 – 20 מטר מהשוטרים שהוזעקו למקום לטפל בהפרות הסדר ויידו לעברם מספר אבנים; וכן שלאחר שהמשטרה השתמשה באמצעים לפיזור הפגנות עזבו נאשמים 2 ו- 5 את המקום וחזרו להשתתף במהומות הסמוכות ללקיה כמפורט באישום הראשון.

העבירות שהתגבשו באישום הראשון – נאשמים 1-5

העבירות שהתגבשו בעניינו של נאשם 1

101. במסגרת האישום הראשון המאשימה ייחסה לנאשם 1 את העבירות הבאות:

מספר עבירות של יידוי אבן, עבירות לפי סעיף 332א(ב) לחוק העונשין;

מספר עבירות של מעשה טרור של חבלה בכוונה מחמירה, עבירות לפי סעיפים 329(א)(2) לחוק העונשין ו-37(א) לחוק המאבק בטרור;

שתי עבירות של הצתה, עבירות לפי סעיפים 448(א) רישא לחוק העונשין;

מספר עבירות של חבלה במזיד ממניע גזעני, עבירות לפי סעיפים 413ה + 144ו לחוק העונשין;

שלוש עבירות של היזק בזדון ממניע גזעני, עבירות לפי סעיפים 452 ו-144ו לחוק העונשין;

ועבירה של התפרעות, עבירה לפי סעיף 152 לחוק העונשין.

יצוין, כי בפרק הוראות החיקוק שבכתב האישום יוחסה לנאשם 1 גם עבירה של מעשה פזיזות ממניע גזעני, עבירה לפי סעיפים 338(א)(3)+144ו לחוק העונשין ואולם עבירה זו לא יוחסה לו בפרק העובדות (ראו סעיפים 4 ו- 26 לכתב האישום).

בנוסף, המאשימה בסיכומיה לא ביקשה להרשיע את נאשם 1 בעבירה זו ומכאן שלא תהיה התייחסות לעבירה זו בעניינו של נאשם 1.

102. בחינת התגבשות העבירות שיוחסו לנאשם 1 תיעשה בהתאם לתשתית הראייתית שהוצגה בעניינו ובראשן הודאות החוץ שלו, הודאות אשר להן נמצא תימוכין במספר ראיות נוספות, כפי שפורט לעיל.

הניתוח המשפטי של העבירות השונות ייעשה באופן מורחב בעניינו של נאשם 1, אך כדי לא לחזור על הדברים ניתוח זה רלוונטי גם ליתר הנאשמים, בהתאמות הנדרשות.

באשר לעבירות של יידוי אבן ומעשה טרור של חבלה בכוונה מחמירה, הרי שבמישור העובדתי נאשם 1 הודה בחקירותיו שהשליך אבנים על מספר כלי רכב. כך ציין בחקירתו במשטרה (ת/61) כי השליך אבנים על כלי רכב של יהודים (עמ’ 2 ש’ 43-52). כן מסר בחקירה אחרת כי השליך אבנים אל עבר רכב BMW שהתברר שנהג בו גבר ממוצא ערבי והוא פגע במראה הקטנה של רכב זה (ת/108 סעיפים 11-14 לזכ”ד) וכי השליך אבנים אל עבר ניידת שהייתה באזור (סעיף 15 לזכ”ד).

נאשם 1 הודה בחקירתו בשב”כ (ת/109) כי הוא יידה חמש אבנים לעבר רכבה של המתלוננת (סעיף 65(2)(8) לזכ”ד). כן ראו חקירתו במשטרה ת/65 (עמ’ 3 ש’ 90-91): “ואני זרקתי על הרכב של האישה 4 אבנים בערך, והאישה עצרה את הרכב…”. כן ראו ת/108, עמ’ 3 ש’ 85-102.

נאשם 1 גם הודה בחקירתו בשב”כ (ת/104) כי הוא תקף את מתלונן 2 באבנים (סעיף 35, 44 לזכ”ד). בסעיף 44 לזכ”ד זה הבהיר כי הוא עצמו זרק אבן ממרחק של מטרים ספורים אל עבר שמשת רכבו של מתלונן 2. בחקירתו במשטרה (ת/68) כבר מסר שהוא זרק שלוש-ארבע אבנים על רכבו של מתלונן 2. כן ראו ת/111, חקירה בשב”כ (סעיף 37(1)(1) לזכ”ד) בה הודה שנטל חלק ביידוי אבנים אל עבר מתלונן 2.

לא למותר לחזור ולציין כי להודאות נאשם 1 לעניין השלכת האבנים תימוכין בתלונות המתלוננת ומתלונן 2 ובצילומים של רכבו של מתלונן 2, כמו גם בגרסאות של מעורבים נוספים.

עם זאת, לא השתכנעתי מעבר לספק סביר כי נאשם 1 השתתף בזריקת האבנים כלפי רכבו של מתלונן 1. התשתית הראייתית של המאשימה בעניין זה נשענה בעיקרה על חלק מאמרות החוץ של חלק מהנאשמים האחרים (נאשמים 3 ו-4 – ראו עמ’ 47-48 לסיכומים) ובכך לטעמי, בנסיבות העניין, לא די.

103. המאשימה הוכיחה כדבעי שנאשם 1 עבר מספר עבירות של יידוי אבן. עת השליך נאשם 1 אבנים לעבר כלי רכב שהיו בנסיעה, סיכן הוא את בטיחות הנוסעים בכלי הרכב (הנהג ממוצא ערבי והשוטרים בניידת שעל רכבם זרק האבנים) ואף סיכן את מי שנמצא בקרבת כלי הרכב ופשיטא שהיה בו כדי לפגוע בכלי הרכב עצמם והכל בנסיבות שיש בהן כדי לעורר פחד או בהלה. אין צורך להכביר מילים על אודות הפחד והבהלה שאוחזים בנהגים הנוסעים בציר ראשי בלילה ונזרקות לכוונם אבנים.

בעיניי הוכח מעבר לכל ספק כי נאשם 1 יידה את האבנים על כלי הרכב באופן מסכן וזאת במטרה לפגוע בנהגים. כזכור, הוראת סעיף 332א(ב) לחוק העונשין המייחסת לנאשם את העבירה של יידוי אבן לעבר כלי תחבורה קובעת שעבירה זו מתגבשת כאשר הנאשם מיידה או יורה אבן… באופן שיש בו כדי לסכן את בטיחותו של הנוסע… “במטרה לפגוע בנוסע או במי שנמצא בקרבה…”. כזכור וכפי שיפורט עוד להלן, נאשם 1 ביקש בכוונת מכוון לפגוע בנהגים ממוצא יהודי שנהגו בכלי הרכב וכששגה ופגע בטעות בנהג ממוצא ערבי התנצל על כך. בצדק ציינה המאשימה בסיכומיה כי את הכוונה המיוחדת בעבירה התנהגותית זו ניתן לבסס גם על בסיס הלכת הצפיות. כידוע, הלכה זו הוחלה על-ידי בית המשפט העליון ביחס לעבירה הדומה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, עבירה לפי סעיף 332 לחוק העונשין במסגרת ע”פ 217/04 אלקורעאן נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 29.06.2005), ונראה כי הרציונאליים להחלת הלכת הצפיות באותו עניין יפים גם לעבירה של יידוי אבן. מדובר בעבירות דומות של יצירת סיכון בצורה כזו או אחרת כלפי אנשים המשתמשים בנתיב תחבורה. במובן מסוים, העבירה של יידוי אבן במטרה לפגוע בנוסע או במי שנמצא בקרבו לפי סעיף 332א(ב) לחוק העונשין, היא ביטוי פרטיקולרי של עבירת סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה לפי סעיף 332 לחוק העונשין.

מן האמור עולה, כי אף אם יטען הטוען שלא התגבשה כוונה ממש של נאשם 1 לפגוע במי מהנהגים עת השליך אבנים אל עבר רכביהם (ואנני סבור כך) הרי שניתן לבסס את הכוונה המיוחדת שהתגבשה אצלו באמצעות הלכת הצפיות, דהיינו באמצעות הקביעה שהוא ראה מראש את האפשרות שאדם יפגע כתוצאה מזריקת האבנים כאפשרות קרובה לוודאי.

עוד אציין, כי אין בכך שהתברר לאחר מעשה שנהג הרכב שעליו יידה נאשם 1 אבנים הוא ממוצא ערבי ולא יהודי כדי לשלול אפשרות ההרשעה בעבירה זו שכן בהתאם לסעיף 20(ג)(2) לחוק העונשין, שעוסק בסוגיה של “כוונה מועתקת”, “אין נפקא מינה אם נעשה המעשה באדם אחר או בנכס אחר, מזה שלגביו אמור היה המעשה להיעשות”. מכל מקום, הגדרת עבירה זו מתייחסת ל”נוסע” באשר הוא.

104. עם זאת, סבורני כי יש להימנע מהרשעה בריבוי עבירות ביחס לאותו מעשה. הווה אומר, מקום בו נאשם מנסה לפגוע באדם מסוים שנמצא בנסיעה ברכב באמצעות יידוי אבנים לא יהיה זה נכון לטעמי לייחס לו גם את העבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(2) לחוק העונשין שעניינה בניסיון לפגוע באדם מתוך כוונה מחמירה וגם את העבירה של יידוי אבן לפי סעיף 332א(ב) לחוק העונשין שעניינה ביידוי אבן באופן שיש בו כדי לסכן את בטיחותו של הנוסע במטרה לפגוע בנוסע שנמצא בתוך רכב מסוים.

מדובר בשתי עבירות דומות, עבירות המתגבשות מעצם יצירת הסיכון, ואשר לא דורשות התגבשות של תוצאה מסוימת כתנאי להשתכללותן, כשאחת מהן היא כללית יותר (עבירת החבלה בכוונה מחמירה) והשנייה היא קונקרטית יותר מבחינת הנסיבות שבהן היא מתגבשת (עבירת יידוי האבן) אך נסיבות אלו נכנסות גם במסגרת הכללית של עבירת החבלה בכוונה מחמירה.

אף אם יטען הטוען ש”מבחן ההבלעות” הידוע (א = ל-א+ב אך א+ב ≠ ל-א+ג) מהלכת נכט (ע”פ 132/57 נכט נ’ היועץ המשפטי לממשלה [פורסם בנבו, 17.2.1957]) הבוחן את חפיפת היסודות העובדתיים של העבירות לא מתקיים בענייננו, סבורני שלא יהיה זה נכון להרשיע גם בעבירה של יידוי אבן וגם בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה בגין אותו מעשה פיזי עצמו שנעשה כלפי אותו אדם עצמו.

בסעיף 28 להנחיית פרקליט המדינה 3.1 “הכנה וניסוח כתב אישום” נאמר בהקשר זה כי:

“ככלל, בעת ניסוח כתב אישום יש להימנע מלייחס כמה סעיפי חיקוק בגין מעשה אחד. יחד עם זאת, אם סעיף האישום ה”עיקרי” אינו כולל ערכים מוגנים נוספים הבאים לידי ביטוי בסעיפי חיקוק נוספים, ראוי לייחס גם אותם לנאשם ובלבד שמדובר לדעת התובע בעבירות משמעותיות נוספות ולא בעבירות נוספות שהן שוליות לעבירה העיקרית”.

סבורני שבענייננו העבירה העיקרית היא של מעשה טרור של חבלה בכוונה מחמירה ולכן לא יהיה זה ראוי לייחס גם את העבירה המשנית של יידוי אבן, אף אם היא מגינה על ערכים מוגנים נוספים דוגמת הגנה על חופש התנועה בדרכים, בטיחות בדרכים וכו’.

כן ראו בעניין את סעיף 32 להנחיה הנ”ל שלפיו: “במקרים שבהם המעשה מגבש עבירה כללית וגם עבירה ספציפית (למשל עבירות מרמה לפי חוק העונשין, ועבירות מס הכוללות יסוד של מרמה) רשאית המאשימה לבחור אם להעמידו לדין לפי הדין הכללי או לפי הדין הספציפי. הפסיקה אינה פוסלת העמדה לדין בגין שני הסעיפים כאחד, אך ככלל יש להימנע מכך. לפיכך, ככלל, במקרים שכאלה, יש להעמיד לדין לפי החיקוק הספציפי בלבד, אלא אם יש עילה טובה שלא לעשות כן”.

כפי שצוין, סבורני כי העבירה של יידוי אבן היא ביטוי פרטיקולרי, ספציפי, לעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2) הכללית יותר. העילה שבגינה יש מקום לוותר דווקא על העבירה ה”ספציפית” במקרה זה היא שהעבירה הכללית יותר, של חבלה בכוונה מחמירה, בנסיבות של מעשה טרור, משקפת יותר נכון את חומרת המעשה בנסיבות ענייננו. ובהקשר זה ראו גם את סעיף 30 להנחיה ולפיו: “בבחירת סעיפי החיקוק יש לייחס לנאשם את העבירה המגלמת באופן הטוב ביותר את הערך המוגן שנפגע מהמעשה המתואר בכתב האישום. בהקשר זה ניתן לשקול גם את חומרת המעשים או את חומרת התוצאה שנגרמה”

לטעמי יש לדחות את האפשרות של “כפל עבירות” של חבלה בכוונה מחמירה ושל יידוי אבן כאשר הן מבוצעות כלפי אותו אדם באמצעות אותו מעשה פיזי גם כאשר מדובר בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין משום שעבירת יידוי האבן היא “עבירת סיכון” ועבירת החבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329 (א)(1) מגלמת באותו מקרה את התממשות הסיכון. מאותה סיבה אין מעמידים לדין על אותו מעשה בגין שתי עבירות לפי סעיפים 329(א)(1) ו-329(א)(2) לחוק העונשין, ונכון להסתפק בעבירה המבטאת את התממשות הסיכון לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין.

בעניין זה צוין בסעיף 28 להנחיית פרקליט המדינה הנ”ל כי: “…כך למשל, לעבירת רצח נכון להוסיף אישומים בעבירות של נשיאת נשק שלא כדין, לפי סעיף 144 לחוק העונשין אך אין מקום להוסיף עבירה של שימוש בנשק שלא כדין. בדומה, כאשר “נהיגה רשלנית” או ב”חוסר זהירות”, הביאה לתוצאה קטלנית ובשלה הועמד הנאשם לדין בעבירת גרימת מוות ברשלנות, לא תיכלל בנפרד עבירה של “נהיגה רשלנית” או “נהיגה בחוסר זהירות””.

כך גם בענייננו, אין מקום להרשיע גם בעבירה של יידוי האבן וגם בעבירה הקשורה לתוצאה של יידוי האבן.

מטעם זה לא מצאתי להרשיע את נאשם 1 בעבירה של יידוי אבן ככל שזו מתייחסת לעניינם של המתלוננת ומתלונן 2.

105. עת השליך נאשם 1 אבנים אל עבר רכבם של המתלוננת ומתלונן 2, עבר הוא שתי עבירות של מעשה טרור של חבלה בכוונה מחמירה.

בכל הקשור לעבירה של “חבלה בכוונה מחמירה”, הרי שבהתאם לסעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, עבירה זו מתגבשת כאשר הוכח שהנאשם ניסה “שלא כדין לפגוע באדם בקליע, בסכין, באבן או בנשק מסוכן או פוגעני אחר”, וזאת אם עשה כן “בכוונה להטיל באדם נכות או מום, או לגרום לו חבלה חמורה…”.

בענייננו הוכח שנאשם 1 ניסה לפגוע במתלוננת באמצעות זריקה של מספר אבנים אל עבר רכבה. נאשם 1 זרק מספר אבנים לא קטנות ממרחק לא גדול. כזכור, אין להסתכל על מעשיו של נאשם 1 במנותק מההתנהלות הכוללת, היינו מכך שהמון השליכו אבנים אל עבר רכבה של המתלוננת יחד עם נאשם 1.

אין בעובדה שלמתלוננת לא נגרמה חבלה או נכות או מום כדי לשלול האפשרות להרשיע את נאשם 1 בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה בעניינה, שכן החלופה הרלוונטית, לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, לא דורשת תוצאה שכזו, כי אם ניסיון לגרום תוצאה שכזו.

אין מחלוקת, ונאשם 1 אף הודה בכך בחקירותיו ובמשפטו, כי השלכה של אבן אחת, לא כל שכן של מספר אבנים, עלולה לגרום לחבלות, גם אצל מי אשר ישוב בתוך רכבו. “ש:… תגיד לי לא אתה, אבל באופן כללי מה יכול לקרות למישהו שזורקים לו אבנים על הרכב? מה יכול לקרות? ת: אולי יעשה תאונה, אולי ישבור את השמשה. אולי יעשה תאונה וימות. ש: ימות. הנה בבקשה. יפה מאוד אתה אמרת לבד יכול להיות שהאבן תפגע לו בראש והוא ימות. נכון? ת:נכון” (עמ’ 208 ש’ 19-25 לפרוט’ מיום 12.03.2023). כן ראו ת/109, סעיף 68: “שאלתי את הנדון האם הוא מודע למה עלולה לגרום אבן שמיודה לעבר רכב או בן אדם, השיב כי עלולה לגרום לתאונת דרכים, פציעה ואף מוות”.

בע”פ 4400/13  עבאסי נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 3.2.2014), פסקה 34 נאמר בהקשר זה:

“כזכור, הנאשם 6 הודה ביידוי אבנים לעבר רכב הסיוע שהגיע לאזור. בית משפט זה קבע בעבר כי אבן יכולה להוות נשק מסוכן או פוגעני לצורך התגבשות נסיבותיה של עבירת החבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק. יפים לעניין זה דבריו של השופט (כתוארו אז) א’ גרוניס בע”פ 5225/03 חבאס נ’ מדינת ישראל, פ”ד נח(2) 25 (2003) לפיהם:

“אבנים הן בעלות פוטנציאל לגרום חבלה. יידוי אבנים הינו מעשה אלימות שכיח במקומותינו מזה שנים רבות. לדידם של הנוקטים דרך זו, האבן הינה כלי נשק לכל דבר ועניין. החבלות שעלולות להיגרם לאדם שיידו עליו אבנים, או שהיכו אותו באמצעות אבנים, הינן חמורות. לפיכך, יש לקבוע כי אבן מהווה ‘נשק מסוכן או פוגעני’ לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין” (שם, בעמ’ 33). אין לי אלא להצטרף לדברים אלו ולקבוע כי על פי הודאתו של הנאשם 6 היה מקום להרשיעו בעבירה זו”.

כן ראו ע”פ 10423/07 סיטרין נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 11.06.2008) (להלן: “עניין סיטרין”), פסקה 10:

“[…] אבן יכולה בנסיבות מסוימות להיות בעלת פוטנציאל לגרום חבלה, ויכולה להיחשב כ”נשק מסוכן או פוגעני” כנדרש לפי הסעיף […] בעניינינו אין ספק כי האבן היא “נשק מסוכן או פוגעני” מאחר שהשימוש שנעשה בה היה במטרה לפגוע. היסוד העובדתי בעבירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין אינו מחייב שתיגרם בפועל תוצאה של חבלה חמורה, ודי בניסיון לפגוע על מנת שתושלם העבירה […]

גם היסוד הנפשי הוכח. כדי להרשיע אדם בעבירה על פי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, נדרש להוכיח כי הפגיעה בוצעה מתוך כוונה לגרום חבלה חמורה. על הכוונה לגרום חבלה חמורה ניתן ללמוד מחזקת הכוונה לפיה בני אדם המבצעים פעולה מודעים לרוב לטיב הפיזי של מעשיהם ובכלל זה לתוצאה הטבעית של פעולותיהם”.

אין להלום הטענה כי נאשם 1 כמו יתר הנאשמים ביקש רק להפחיד את המתלוננת ואת שאר הנהגים ולא לגרום לה לחבלה חמורה. חזקת הכוונה מלמדת כי נאשם 1 התכוון למימוש התוצאה הנובעת באופן טבעי ממעשיו. כשאדם משליך אבנים אל עבר אדם אחר, אף אם זה ישוב בתוך רכב, התוצאה הטבעית הנובעת ממעשיו היא שלאותו אדם, למצער, תיגרם חבלה. חבלה זו יכולה להיגרם כתוצאה מכך שאותו אדם נוהג ברכב והשלכת האבן תגרום לו לבלבול ולסטייה של הרכב, מה שיוביל לתאונה שבעצמה תוביל לגרימת חבלות. אך זריקת האבן עלולה גם לגרום לחבלות כתוצאה מחדירת האבן אל תוך כלי הרכב ופגיעה בנהג או כתוצאה מרסיסי זכוכיות חלונות הרכב שיעופו על הנהג ויגרמו לו לחבלות.

על כוונותיו של נאשם 1 ניתן ללמוד גם מכלל נסיבות האירוע, דהיינו מהתארגנות ההמון כדי לפגוע בנהגים יהודים. אין בעצם העובדה שהמתלוננת חולצה בשלב מסוים מהרכב מבלי שפגעו בה באופן פיזי באותו רגע כדי לשלול כוונה זו בעת השלכת האבנים אל עבר רכבה, מה עוד שלא ברור מה הוא חלקו של נאשם 1 בשלב זה של האירוע עם המתלוננת.

לא למותר לציין, כי את כוונת נאשם 1 ניתן לבסס בענייננו, במישור המהותי, להבדיל מזה הראייתי, גם על בסיס הלכת הצפיות. בעניין זה ראו, בין היתר, ע”פ 5492/11 אלרחמן נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 05.08.2012), פסקה 29.

106. מקובלת עלי עמדת המאשימה בעמ’ 67 לסיכומיה לפיה יש מקום להרשיע את נאשם 1 בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין בעניינו של מתלונן 2, וזאת תוך שימוש בסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ”ב – 1982.

אכן, נאשם 1 לא הואשם בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1), אלא בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2). דא עקא, שמהעובדות שהוכחו לפני עלה שמתלונן 2 נפצע כתוצאה מתקיפתו, היינו מהשלכת האבנים אל עבר רכבו. על כך ניתן ללמוד בין היתר מתלונת מתלונן 2 ומהצילומים שהוגשו. זה ציין באמרתו ש”כל הפרצוף שלי היה מלא דם ולא ראיתי כלום” (ת/1, עמ’ 1 ש’ 3-13) ותמונות (ת/3 – ת/4).

סעיף 329(א)(1) דורש מבחינת הנסיבות הנדרשות להתגבשות העבירה, כי לנפגע תיגרם פציעה או חבלה חמורה.

פצע מוגדר בסעיף 34כד’ לחוק העונשין כ”חתך או דקירה המוותרים או בוקעים כל קרום חיצוני של הגוף, ולעניין זה קרום חיצוני הוא כל קרום שאפשר לנגוע בו מבלי לוותר או לבקוע כל קרום”. סעיף 34כד’ הנ”ל מגדיר חבלה חמורה כ”חבלה העולה כדי חבלה מסוכנת, או הפוגעת או עלולה לפגוע קשות או לתמיד בבריאות הנחבל או בנוחותו, או המגיע עד כדי מום קבע או כדי פגיעת קבע או פגיעה קשה באחד האיברים, הקרומים או החושים החיצוניים או הפנימיים”.

סבורני כי בענייננו שתי החלופות (פציעה וחבלה חמורה) מתקיימות לנוכח אופי הפגיעות שנפגע מתלונן 2 כעולה מהצילומים ומהדימום שזה סבל.

סבורני כי לנאשם 1 הייתה הזדמנות סבירה להתגונן מפני חלופה זו של עבירת החבלה בכוונה מחמירה. חומר החקירה, לרבות זה הקשור בפגיעות שנגרמו למתלונן 2, היה בפני נאשם 1 וזה הסכים, כמו יתר הנאשמים, להגישו מבלי לחקור בחקירה נגדית את מתלונן 2. חומר החקירה כולל לא רק את תלונת מתלונן 2 והתמונות שלו, אלא גם מכתב סיכום רפואי (ת/26) בו צוין כי לזה מספר סימני חבלה ביד שמאל עם נפיחות ורגישות, סימני חבלה בברכיים וכן שהוא נשלח ל-C.T ראש לאור ריבוי חבלות בראש. כן ראו הדו”ח של השוטר יהודה ורד (ת/11) בו ציין ביחס למתלונן 2 כי: “חברנו לאדם המבוגר שהיה מלא בדם בראש שלו”.

הואיל וההבדל העיקרי בין שתי החלופות של סעיף 329 הנ”ל נעוץ בשאלת התממשות התוצאה של הפגיעה הפיזית, והואיל ונאשם 1 לא חלק למעשה על התוצאות הפיזיות שנגרמו למתלונן 2 באירוע, ומשזה הסכים כאמור להגיש את חומר החקירה בעניין זה, אזי שקשה לחשוב על פגיעה שנגרמה להגנת נאשם 1 בהקשר של מתלונן 2 לנוכח קו ההגנה שבחר, לפיו הכחיש כל קשר לתקיפת מתלונן זה.

107. נאשם 1 הואשם לא סתם בביצוע עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, כי אם בביצוע עבירה של מעשה טרור של חבלה בכוונה מחמירה.

סעיף 2 לחוק המאבק בטרור, שהוא סעיף ההגדרות, מגדיר “מעשה טרור” כ: “מעשה המהווה עבירה או איום בעשיית מעשה כאמור שמתקיימים לגביהם כל אלה:

(1) הם נעשו מתוך מניע מדיני, דתי, לאומני או אידיאולוגי;

(2) הם נעשו במטרה לעורר פחד או בהלה בציבור או במטרה לאלץ ממשלה או רשות שלטונית אחרת, לרבות ממשלה או רשות שלטונית אחרת של מדינה זרה, או ארגון ציבורי בין-לאומי, לעשות מעשה או להימנע מעשיית מעשה;

(3) במעשה שנעשה או במעשה שאיימו בעשייתו, היה אחד מאלה, או סיכון ממשי לאחד מאלה:

(א) פגיעה חמורה בגופו של אדם או בחירותו;

(ב) פגיעה חמורה בבטיחות הציבור או בבריאותו;

(ג) פגיעה חמורה ברכוש, שבנסיבות שבהן בוצעה יש אפשרות ממשית שתגרום לפגיעה חמורה כאמור בפסקאות משנה (א) או (ב) ושנעשתה במטרה לגרום לפגיעה כאמור;

(ד) פגיעה חמורה בקודשי דת; לעניין זה “קודשי דת” – מקום פולחן או קבורה ותשמישי קדושה;

(ה) פגיעה חמורה בתשתיות, במערכות או בשירותים חיוניים, או שיבוש חמור שלהם, או פגיעה חמורה בכלכלת המדינה או בסביבה;

לעניין הגדרה זו… (ד) אין נפקא מינה אם המניע או המטרה המנויים בפסקאות (1) ו-(2) היו המניע או המטרה הבלעדיים או העיקריים למעשה או לאיום;”.

עוד יש לציין, כי בהתאם לסעיף 2(ב) לחוק המאבק בטרור: ” בכל מקום בחוק זה שבו נאמר “מטרה”, ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגרמן”. הווה אומר, ביחס לעבירות לפי חוק המאבק בטרור הוחל משטר של כלל הצפיות.

סבורני כי בענייננו המאשימה הוכיחה את שלושת היסודות המצטברים הנדרשים לקביעה כי עבירות החבלה בכוונה מחמירה שעבר נאשם 1 היוו גם מעשה טרור.

ראשית, מעשיו של נאשם 1 נעשו מתוך מניע לאומני או אידאולוגי. כפי שפורט מעלה, נאשם 1 הבהיר בחקירותיו מספר פעמים כי פעל לתקוף יהודים באשר הם יהודים. בפועל, בכל הקשור לעבירה זו, נאשם 1 השתתף בתקיפת המתלוננת ומתלונן 2 שהם יהודים. כך למשל בחקירתו – ת/61, כשנשאל מה הסיבה להשתתפות בהפגנות אלו, השיב “הזדהות עם ערבי ישראל בגלל מה שקרה באל אקצא וירושלים וגם על מנת לעשות בלגן ורעש ואנשים יגידו שגם לקיה עשו הפגנות” (עמ’ 2 ש’ 40-42).

בחקירתו – ת/129, כשנשאל מדוע יידה אבנים ושרף את רכבה של המתלוננת, השיב כי “עשה זאת בשל המתיחות בין יהודים וערביים באותה התקופה ובשל כעסו על היהודים”. כשנשאל האם היה עושה כך לרכב של נהג ערבי השיב בשלילה (סעיפים 69-70).

באופן דומה, בחקירתו במשטרה – ת/65, כשנשאל האם היה זורק אבנים על רכב שבו נוהגת ערביה או שורף את רכבה, השיב שלא, וכשנשאל מדוע לא, השיב “כי ההפגנה הייתה הערבים נגד יהודים”. (עמ’ 4 ש’ 121 – עמ’ 5 ש’ 127).

וכך גם בחקירתו הנוספת בשב”כ – ת/104, כשנשאל למה לא הרביץ למתלונן 1, השיב כי הוא היה תאילנדי ולא יהודי (סעיפים 28,34) ובחקירת המשטרה – ת/68, הבהיר שהוא לא היה מציל את מתלונן 1 אם היה מדובר ביהודי וכן שלקח את מתלונן 1 מהאחרים בגלל שהוא לא יהודי (עמ’ 2 ש’ 34 – עמ’ 3 ש’ 51). בסופה של חקירה זו נשאל נאשם 1 “על פי התנהגותך באותו יום היית עצבני מאוד על היהודים מה הסיבה? ת: כי היהודים באותו יום היכו צעיר ערבי בבאר שבע, והיכו בנות באוניברסיטת באר שבע” (עמ’ 4 ש’ 120-121).

ב”כ הנאשמים העלו טענות, מי יותר ומי פחות, על אודות כך שלנאשמים ובכללם לנאשם 1, לא הייתה כל אידיאולוגיה מאחורי מעשיהם ובעניין זה הפנו לגילם הצעיר או לכך שאלו לא היו חברים בארגון פוליטי או שלהם לא הייתה השתייכות פוליטית כזו או אחרת או שהם כלל לא מבינים את המשמעות הפוליטית של המאבק מול עזה או המאבק הקשור באל אקצה וכיוצ”ב טענות.

סבורני כי אין כל קשר בין טענות אלו לבין התגבשות יסודות הגדרת “מעשה טרור”. כפי שפורט מעלה, היסודות להתגבשות “מעשה טרור” לא כוללים תנאי מוקדם של חברות בארגון טרור או השתייכות פוליטית וכו’. על כך ניתן ללמוד גם מסעיף ההגדרות הנ”ל אשר רק חלופה אחת שלו, מבין מספר חלופות, מתייחסת לכך שהמעשה נעשה על-ידי ארגון טרור או על-ידי חבר בארגון טרור. באופן דומה, גיל צעיר או חוסר מעורבות או משויכות פוליטית עובר לביצוע העבירות, לא שוללים את האפשרות שנאשם יעבור עבירה שהיא מעשה טרור אם מתקיימים התנאים הקבועים לכך בחוק.

בנוסף, גם העובדה שמדובר לכאורה באירועים ספונטניים ומתגלגלים ולא באירועים שתוכננו בתכנית מסודרת ומפורטת זמן רב מראש, לא שוללת את האפשרות להגדיר האירועים כ”מעשה טרור” וזאת מאותו טעם ולפיו הגדרת “מעשה טרור” לא כוללת יסוד של קיומה של תכנית מוקדמת ומפורטת למעשה הפלילי.

בעניין זה אעיר, כי בענייננו דווקא הוכח שהמעשים נעשו לאחר התקבצות של המון שהגיע למקום בעקבות העברת מסרים על-פה בשיחות או בהודעות באמצעות אפליקציות שונות לנוכח מה שכונה “אירועי אל-אקצה”.

מכל מקום, אף אם היה מדובר באירועים ספונטניים ממש, אין בכך כדי לשלול המסקנה שגם החלטה ספונטנית לתקוף דווקא יהודי בשל מצב פוליטי או בטחוני אחר יכולה להיחשב כ”מעשה טרור”.

שנית, מעשיו של הנאשם, זריקת האבנים אל עבר כלי הרכב שבהם נוהגים אנשים מן הישוב נעשו במטרה לעורר פחד ובהלה בציבור. ניתן רק לשער את האימה והבהלה שאחזה בנהגים אשר המון זועם רגם אותם באבנים, וודאי לאחר שנערך בירור אם הם יהודים אם לאו. אך לא רק. כזכור, נאשם 1 לא פעל לבדו ובחלל ריק. נאשם 1 פעל יחד עם המון. פעולת אלימות זו של המון זועם כלפי אנשים בודדים שסתם כך נקלעו למקום, מהווה מעין “לינץ” וככזו מעוררת היא פחד ובהלה בציבור הרחב שמא מי ממנו יקלע לסיטואציה דומה. לטעמי אין ספק כי זו הייתה מטרת נאשם 1 במעשיו, ולמצער ניתן לומר כי הוא צפה זאת כאפשרות קרובה לוודאי, ודי בכך.

ודוק, בהתאם לסעיף הנ”ל, אין משמעות לכך שמטרה זו של יצירת פחד ובהלה בציבור לא הייתה מטרתו היחידה של נאשם 1, שכן לו הייתה גם כוונה לפגוע ממש בנהגים היהודים, כפי שפורט מעלה ביחס לעבירת החבלה בכוונה מחמירה.

שלישית, במעשה שעשה – זריקת האבנים – היה משום סיכון לפגיעה חמורה בגופו של אדם, בבטיחות הציבור ואף היה בכך משום פגיעה חמורה ברכוש (כלי הרכב) שנרגמו ולטעמי גם פגיעה חמורה בתשתיות ובשירותים חיוניים או שיבוש חמור שלהם, דהיינו בחסימת כביש מרכזי, בין-עירוני, לצורך ביצוע עבירות חמורות.

108. נאשם 1 הואשם גם בשתי עבירות של הצתה. סבורני כי המאשימה הוכיחה כנדרש גם את שתי עבירות אלו. נאשם 1 הודה בחקירותיו בהצתת רכבם של המתלוננת ומתלונן 1. בעניין זה ראו חקירתו בשב”כ (ת/109), (סעיף 65(1), סעיף 10-20, 56-61 לזכ”ד) לעניין הצתת רכבה של המתלוננת. כן ראו חקירתו במשטרה ת/65 (עמ’ 4 ש’ 93-106), ת/108, עמ’ 3 ש’ 85-102, ת/68 (עמ’ 2 ש’ 28-31).

באשר להצתת רכבו של מתלונן 1 ראו חקירתו בשב”כ ת/111 (סעיפים 22-26, 35(1)(2)(6-8) לזכ”ד).כן ראו יתר הראות שצורפו לרבות תלונות המתלוננת והמתלונן 1 בעניין הצתת כלי רכב אלה.

109. נאשם 1 הואשם במספר עבירות של חבלה במזיד ממניע גזעני לפי סעיפים 413ה ו-144ו לחוק העונשין. סעיף 413ה קובע כי “ההורס או פוגע במזיד ברכב או בחלק ממנו…” עובר עבירה של חבלה במזיד.

סעיף 144ו, שכותרתו “עבירות ממניע גזעני או עויינות כלפי ציבור – נסיבה מחמירה”, קובע כי אם נעברה עבירה נגד הגוף, החירות או הרכוש או עבירות אחרות שצוינו למעט כאלו שעונש המאסר שלהן הוא עשר שנים ומעלה, ואלו נעברו “מתוך מניע של גזענות כהגדרתה בסימן א1 או של עויינות כלפי ציבור מחמת דת, קבוצה דתית, מוצא דתי, נטייה מינית או היותם עובדים זרים”, הרי שהתגבשה נסיבה מחמירה המאפשרת כפל לעונש הקבוע לאותה עבירה או מאסר עשר שנים, לפי העונש הקל יותר.

סעיף 144א לחוק העונשין, סעיף ההגדרות, מגדיר “גזענות” כ”רדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עויינות או אלימות, או גרימת מדנים כלפי ציבור או חלקים של האוכלוסייה והכל בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי – אתני”.

כפי שפורט מעלה, נאשם 1 הודה שהוא יידה אבנים כלפי כלי רכב שהיו נהוגים בידי נהגים יהודיים. כתוצאה מזריקת האבנים, גרם נאשם 1 בעצמו ויחד עם האחרים, לנזקים ברכבם של המתלוננת ומתלונן 2. בנוסף, וכפי שגם זה פורט, נאשם 1 ביצע את העבירות דווקא כלפי יהודים ומכאן שהתקיימה הנסיבה המחמירה של מניע גזעני ולפיכך, הוכיחה המאשימה כנדרש שהנאשם עבר שתי עבירות של חבלה במזיד ממניע גזעני.

110. נאשם 1 הואשם גם בשלוש עבירות של היזק בזדון ממניע גזעני לפי סעיפים 452 ו-144ו לחוק העונשין. עבירות אלו מיוחסות לו בשל כך ששבר את הטלפונים הניידים של מתלונן 1 ומתלונן 2. בסיכומיה המאשימה ביקשה לזכות את נאשם 1 מהנסיבה המחמירה של מניע גזעני משום שנותר לטעמה ספק בכך ששבירת הטלפונים נעשו ממניע גזעני ולא משום החשש שהמתלוננים יזעיקו את המשטרה.

סבורני כי מעבר לזיכוי מנסיבה מחמירה זו, יש מקום גם לזכות את נאשם 1 משבירת הטלפון של מתלונן 1. לא השתכנעתי כי הוכח מעבר לספק סביר שנאשם 1 הוא ששבר את הטלפון הנייד של מתלונן 1. נאשם 1 לא הודה בכך (טען שקיבל לידיו את הטלפון הנייד של מתלונן 1 לאחר שהוא כבר היה שבור) ולא מצאתי להסתמך בעניין זה על אמרות חוץ של מעורבים אחרים בלבד.

להבדיל, נאשם 1 הודה ששבר את הטלפון הנייד של מתלונן 2. ראו למשל חקירתו בשב”כ (ת/111), סעיף 32.

אכן, נאשם 1 טען כי שבר טלפון נייד אחד של מתלונן 2 ולא שניים, ואולם מתלונן 2 מסר באמרתו, אשר כאמור הוגשה בהסכמה, כי אותו אדם שבר לו את שני הטלפונים הניידים שלו (ת/1 עמ’ 1 ש’ 3-13), מה שמתיישב גם עם אמרת החוץ של נאשם 4 לפיה נאשם 1 הוא ששבר את שני הטלפונים של מתלונן 2 (ת/101, סעיף 9(20-23) לזכ”ד). לפיכך, מוצא אני להרשיע את נאשם 1 בביצוע שתי עבירות של היזק בזדון.

111. אין מחלוקת גם שהמאשימה הוכיחה כדבעי שנאשם 1 עבר עבירה של התפרעות לפי סעיף 152 לחוק העונשין. נאשם 1 הודה כי הוא השתתף יחד עם עשרות צעירים באירוע מושא האישום הראשון שבכתב האישום במסגרתו הם רגמו באבנים ותקפו נהגים ממוצא יהודי ואף הציתו מספר כלי רכב. אין ספק כי התקהלות זו של המון, שהיא התקהלות אסורה בהתאם להגדרה שבסעיף 151 לחוק העונשין, על כביש בין-עירוני, שמטרתה הייתה להפר את השלום ולהטיל אימה על הציבור, כפי שפורט לעיל, מגבשת את עבירת ההתפרעות.

העבירות שהתגבשו בעניינו של נאשם 2

112. במסגרת האישום הראשון המאשימה ייחסה לנאשם 2 את העבירות הבאות:

מספר עבירות של יידוי אבן, עבירות לפי סעיף 332א(ב) לחוק העונשין;

מספר עבירות של מעשה טרור של חבלה בכוונה מחמירה, עבירות לפי סעיפים 329(א)(2) לחוק העונשין ו-37(א) לחוק המאבק בטרור;

עבירה של מעשה פזיזות ממניע גזעני, עבירה לפי סעיפים 338(א)(3)+144ו לחוק העונשין;

מספר עבירות של חבלה במזיד ממניע גזעני, עבירות לפי סעיפים 413ה + 144ו לחוק העונשין;

ועבירה של התפרעות, עבירה לפי סעיף 152 לחוק העונשין.

113. בתשובתו לכתב האישום נאשם 2 הודה במרבית עובדות כתב האישום ובביצוע עבירה של היזק בזדון שלא ממניע גזעני וכן בעבירת התפרעות וכפר ביתר העבירות שיוחסו לו באישום הראשון.

עם זאת, בשלב הסיכומים כבר הודה נאשם 2 בביצוע עבירה של מעשה פזיזות ורשלנות לפי סעיף 338 לחוק העונשין בכל הקשור לאירוע חסימת הכביש עם הצמיגים הבוערים (עמ’ 167 ש’ 19 – עמ’ 168 ש’ 23 לפרוט’ מיום 04.04.2023, עמ’ 176 ש’ 1-2). כן הודה בביצוע עבירה של חבלה במזיד ברכב ממניע גזעני (עמ’ 176 ש’ 2) ובעבירה של התפרעות (עמ’ 176 ש’ 3).

לנוכח האמור, נותר לבחון האם הוכחו העבירות של יידוי אבן ושל מעשה טרור של חבלה בכוונה מחמירה שאף הן כאמור יוחסו לו.

114. סבורני כי המאשימה הוכיחה כנדרש שנאשם 2 עבר גם עבירה של יידוי אבן לפי סעיף 332א(ב) לחוק העונשין וגם עבירה של מעשה טרור של חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיפים 329(א)(2) לחוק העונשין + 37 לחוק המאבק בטרור.

115. באשר לעבירה של יידוי אבן, הרי שבתשובתו לכתב האישום, נאשם 2, כמו גם נאשם 5, הודה שזרק אבנים אך טען שלא זרק אבנים כלפי כלי רכב שכן אלה היו מרוחקים ולא במרחק פגיעה. בעדותו העיד נאשם 2 ש”כאילו אחרי זה בא רכב כאילו…והלכו כאילו הרבה אנשים זורקים אבנים היה כאילו מרחק גדול, אני לא זוכר בדיוק יכול להיות שזה 15-25 אני לא יודע כמה זה בדיוק, אבל זה היה רחוק הרבה. זרקתי בכוון של הרכב כמה אבנים אבל זה לא פגע ברכב…” (עמ’ 237 ש’ 28-32). נאשם 2 הבהיר כי מדובר ברכב שהגיע עוד לפני שהמתלוננת הגיעה לאזור ברכבה (עמ’ 238 ש’ 19-23).

באשר לאירוע עם המתלוננת נאשם 2 העיד כי הגיע לכביש 6 שם ראה הרבה אנשים צועקים, כי ביקשו ממנו להביא צמיג והוא הביא צמיג ושם אותו ליד הכביש ובהמשך “כאילו בא רכב והלכו כאילו הרבה אנשים זורקים אבנים היה כאילו מרחק גדול, אני לא זוכר בדיוק כי יכול להיות שזה 15-25 אני לא יודע כמה זה בדיוק אבל זה רחוק הרבה. זרקתי בכיוון של הרכב כמה אבנים אבל זה לא פגע ברכב ואחרי זה כאילו הלכה” (עמ’ 237 ש’ 5-32). בהמשך הבהיר שהוא לא יכול היה לפגוע ברכב מכיוון שהיה מרוחק ושהוא זרק את האבנים בכיוון הרכב (עמ’ 238 ש’ 1-4). כן הוסיף שאנשים אמרו שהוא היה במרחק של בין 6 ל-10 מטר מהרכב של המתלוננת, אך הוא לא יודע כמה הוא היה מרוחק וכי לקח אבן מהרצפה וזרק לכיוון הרכב אך הוא לא יודע אם הוא פגע בו או לא, ומכל מקום, הוא זרק את האבן כשהרכב לא היה בנסיעה, הגם שייתכן ואחרים זרקו אבנים בזמן שהרכב היה בנסיעה (עמ’ 238 ש’ 21-33).

בהמשך הוסיף כי האבן שזרק הייתה בגודל של בין חמישה לעשרה ס”מ על-פי הדגמה שעשה (עמ’ 239 ש’ 5-7). עוד הוסיף שמאחר והמתלוננת ירדה מהרכב אל כיוון המשאית, הוא התקרב אל הרכב וזרק אבן עוד 3-4 פעמים כשהרכב היה ריק (עמ’ 239 ש’ 9-11).

בחקירה הנגדית כבר הודה שזרק את האבן על רכב המתלוננת לאחר שאמרו שיש שם יהודיה (עמ’ 256 ש’ 3-4), וזאת כשהיא בתוך הרכב (עמ’ 259 ש’ 19-20), כאשר במקביל יש עוד הרבה אנשים סביבו שזרקו אבנים על המתלוננת כשהיא בתוך הרכב (עמ’ 260 ש’ 29-32).

בנוסף, בחקירתו במשטרה מיום 26.08.2021 (ת/90), נאשם 2 הודה שזרק אבן אל עבר רכבה של המתלוננת ממרחק של 7-10 מטר, כשהמתלוננת בתוך הרכב תוך כדי שכולם זורקים לעברה אבנים, אף שהתקשה לזכור אם פגע ברכב באותה זריקה. בהמשך ציין כי לאחר שזו יצאה מהרכב הוא זרק אבנים שפגעו ברכב (עמ’ 3 ש’ 38-48), כי זריקת האבנים אל עבר רכבה הייתה לאחר שהבחורים קראו “יהודיה יהודיה” וכן שהוא יודע שזריקת אבנים יכולה לגרום לנזק, לפציעות חמורות או למוות (עמ’ 3 ש’ 52-60). יש לזכור כי בעדותו נאשם 2 הודה שדיבר אמת במשטרה.

באשר לאירוע עם מתלונן 1, העיד כי זה התקיים לאחר האירוע עם המתלוננת ולאחר שאנשים שמעו שמדובר בתאילנדי, הוא נכנס באמצע והוציא אותו והם הלכו ליד משאית שאז לקחו אותו (עמ’ 239 ש’ 13-22). נאשם 2 העיד שהוא לא זרק אבנים על הרכב של מתלונן 1 (עמ’ 261 ש’ 4-8). גם כשעומת עם כך שנאשמים אחרים הפלילו אותם בחקירתם בהשלכת אבן אל עבר הרכב של מתלונן 1 (ראו למשל אמרת נאשם 4 מיום 23.08.2021) במשטרה (ת/97), עמ’ 4 ש’ 83-86), טען שלא נטל בכך חלק.

יצוין כי בהתאם לעובדה 16 לכתב האישום, נאשם 2 ביקש מאחרים להניח למתלונן 1 בשל היותו אזרח תאילנדי עם הגעת נהג המשאית לאחר שזה הותקף.

116. בשים לב לכלל האמור, סבורני שיש מקום להרשיע את נאשם 2 בעבירה אחת של יידוי אבן כלפי הרכב הראשון שקדם להגעת רכבה של המתלוננת. סבורני כי כאשר נאשם 2 משליך אבנים, בין אם במרחק קצר של מספר מטרים ובין אם במרחק יותר גדול, אל עבר כלי רכב שנמצא על כביש בין-עירוני, כאשר הנהג נמצא בתוך הרכב, מתגבשת עבירה זו.

סבורני שיש לדחות את טענות ב”כ נאשם 2 על אודות כך שאין מקום להרשיע בעבירה זו נוכח כך שרכב זה, כמו כלי רכב אחרים, היה בעצירה או בשלבים מסוימים של פרסה לאחור עם הגעתו אל עבר המחסום שנוצר בכביש, דהיינו בשל כך שלא נוצר סיכון לרכבים אלה. אכן, סעיף 332א(ב) לחוק העונשין מדבר על יידוי אבן “לעבר כלי תחבורה בנסיעה”, ואולם לטעמי אם מדובר בכלי רכב שהיה בנסיעה עד אשר אולץ לעצור בשל מחסום שנעשה בכביש שנועד לאפשר פגיעה בו, בין היתר באמצעות יידוי אבנים, פרשנות תכליתית של המילה “בנסיעה” צריכה להוביל לדחיית עתירת ב”כ הנאשם בעניין זה.

אין דומה עצירה של רכב במהלך נסיעה על-ידי מחסום מלאכותי שנועד כדי לאפשר את רגימתו של הרכב באבנים לעצירה של רכב שנמצא בחנייה משך שעות ארוכות במקום המיועד לכך. יידוי אבנים אל עבר רכב שנמצא בחנייה לא תבסס עבירה של יידוי אבן כאמור. את הסיכון הנגרם לנוסע או למי שנמצא בקרבו יש לבחון בבחינה כוללת, דהיינו האם הסיכון נוצר במהלך הנסיעה, ולא ברגע נתון שבו הוא היה בעצירה או בנסיעה איטית.

גם את הטענה שכלי הרכב אליו יידה נאשם 2 אבנים היה מרוחק ממנו יש לדחות לא רק משום שיידוי אבן ממרחק של עשרות מטרים בודדים יוצר לטעמי סיכון ממשי ולא רק תיאורטי, כי אם גם בשל כך שהסיכון לכלי הרכב כתוצאה מזריקת האבנים לא נובע רק בשל חשש מפגיעת האבן בכלי הרכב או בנהג, אלא גם בשל הסיכון הבטיחותי שנוצר למי אשר נזרקת לעברו אבן במהלך נהיגה, מה שעלול להוביל לאיבוד שליטתו ברכב, לתאונה ולפגיעה בו ובאחרים. זאת, אף אם מדובר ברכב שנמצא בעצירה או בנסיעה איטית שכן נהג הרכב עלול להיכנס להיסטריה כתוצאה מזריקת האבן או האבנים לעברו ולפתוח בנהיגה שתסכן אותו או את אחרים בניסיון להימלט מפגיעה כאמור.

לעומת זאת, נותר אצלי ספק סביר האם נאשם 2 יידה אבן אל עבר הרכב של מתלונן 1. סבורני שהתשתית הראייתית שהוצגה בעניין זה לא מאפשרת לקבוע בוודאות הנדרשת כי נאשם 2 אכן השליך אבנים גם אל עבר הרכב של מתלונן 1. כזכור, נאשם 2 מצא לעזור למתלונן 2, כך גם על-פי כתב האישום. אכן העזרה בוצעה לאחר שכבר ידע שמדובר בתאילנדי, ואולם לא מצאתי מדוע נאשם 2 יודה בהשלכת אבן אל עבר רכבה של המתלוננת ולא אל עבר רכבו של מתלונן 1. מכאן שמצאתי לזכות את נאשם 2 מעבירה זו בעניינו של מתלונן 1.

להשלמת הניתוח המשפטי של עבירה זו, בהתאמה הנדרשת בעניינו של נאשם 2, ראו גם הניתוח שנעשה בעניינו של נאשם 1.

117. באשר לעבירת חבלה בכוונה מחמירה סבורני שגם בעניינה יש לדחות הטענה בדבר הסיכון הנמוך שנוצר כתוצאה ממעשיו, דהיינו שהאבן שזרק כלפי המתלוננת לא סיכנה אותה לנוכח המרחק שהיה בינו לבין רכבה או הכוון שאליו זרק האבן (חלק אחורי). יש לדחות טענה זו לא רק בשל הסתירות שהתגלו ביחס למרחק שאותו ציין נאשם 2 שהיה בינו לבין רכבה של המתלוננת (וכזכור בחקירתו הודה שזרק אבן כלפיה, כשהיא בתוך רכבה, ממרחק של 7-10 מטר – ת/90, עמ’ 3 ש’ 38-48), אלא גם בשל הניתוח המשפטי הרלוונטי.

כזכור, נאשם 2 הואשם בביצוע עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(2) לחוק העונשין, דהיינו בכך שניסה לפגוע באדם באמצעות אבן כדי לגרום לו נכות, מום או חבלה וכו’. היינו, מדובר בעבירת ניסיון ובהתאם לסעיף 26 לחוק עונשין, שכותרתו “חוסר אפשרות לעשיית העבירה” “אין נפקה מינה אם עשיית העבירה לא הייתה אפשרית מחמת מצב דברים שהמנסה לא היה מודע לו או טעה לגביו”. הווה אומר, גם אם נאשם 2 יטען היום שבכל מקרה הוא לא היה יכול לפגוע במתלוננת בשל המרחק שהיה בינו לבין רכבה בין אם משום שהוא לא היה מודע למרחק שבינו לבין רכבה של המתלוננת או טעה לגביו, אין לכך משמעות לעניין הניסיון לגרום לה לחבלה או לנכות, למום וכו’. כידוע, הפליליות הגלומה בעבירות ניסיון טמונה ב”מחשבה הפלילית”, בכוונה הרעה, ולא במישור הפיזי.

לסיכום עניין זה, נאשם 2 ממרחק קצר זורק אבן אל עבר המתלוננת שיושבת ברכבה בד בבד עם המון אחר שרוגם אותה באבנים ממרחק קצר. בנסיבות שכאלה אין משמעות יתירה לשאלה האם אבן ספציפית של אחד הפורעים פגעה ברכבה של המתלוננת והיכן. מדובר במעשה המהווה מעין לינץ’ ש”ייחודו” הוא בתקיפה ההמונית הברוטאלית.

להשלמת הניתוח המשפטי של עבירה זו בעניינו של נאשם 2, לרבות השימוש בחזקת הכוונה, ראו, בהתאמה הניתוח שנעשה בעניינו של נאשם 1.

118. באשר לכך שמדובר במעשה טרור של חבלה בכוונה מחמירה, ב”כ נאשם 2 טען כי לא מתגבשת עבירת טרור או עבירה ממניע גזעני, לאומני, אידיאולוגי או דתי וזאת כעולה מעדויות הנאשמים והעובדה שהם לא חברים או פעילים בקבוצה או בהתארגנות כלשהי. שוכנעתי כי עבירה זו התגבשה בעניינה של המתלוננת, וכי יש לדחות טענות ב”כ נאשם 2 בעניין.

נאשם 2 עצמו העיד שהוא הגיע להפגנות בצומת לקיה “בגלל שאל אקצה ואני לא יודע מה כל מיני דברים ובגלל גם השייח גארח… ש: אני שאלתי מה אתה הרגשת, אתה אמרת שראית פרסומים על אל אקצה על שייח ‘ג’ראח’… ת: זה היה קצת כאילו אצלי שאני לא יודע איך להגיד את זה בעברית. הערת בית משפט: תגיד בערבית יש פה מתורגמן… הערת בית משפט: העד משתעל ושותק.

ת: מנעו מאנשים להגיע להתפלל. ש: מנעו? ת: כן, כאילו מנעו אנשים שילכו להתפלל באל אקצה ולא בגלל שאני דתי, בגלל שכן, זה כאילו הדת של האנשים והוא ככה מסתכל שהוא נכון, אני לא יודע, כאילו זה נראה לי שזה המסגד הזה שייך למוסלמים הוא חלק מהדת של המוסלמים ולא מגיע לאף אחד למנוע מהם להגיע לשמה” (עמ’ 234 ש’ 11 – עמ’ 235 ש’ 2 לפרוט’ מיום 12.03.2023).

בהמשך, לשאלות בא-כוחו, השיב שהוא לא רצה להרוג יהודים ושהוא זרק אבנים כי הרבה אנשים הסתכלו עליו בצורה של “יאללה תעשה” (עמ’ 238 ש’ 9-15), ואולם בחקירה הנגדית שב והודה שהוא הלך להפגנה כי כעס על מה שקרה באל אקצה תוך שהוסיף “אף אחד לא יכול להגיד למישהו אל תלך בדת כזה או אל תעשה ככה לדת כזה או אל תעשה ככה” (עמ’ 251 ש’ 1-16). כן ראו דבריו בעדות שהוא הלך להפגנות כי כעס (עמ’ 253 ש’ 27-31).

בהמשך הודה שגם את האבנים שזרק אל עבר כלי הרכב באירוע המתואר באישום הראשון, זרק בגלל עניין אל אקצה (עמ’ 254 ש’ 22-23).

גם בעניינו של נאשם 2 שוכנעתי מעבר לכל ספק סביר שזה פעל באירוע ממניע אידיאולוגי לאומני דתי במטרה לעורר פחד ובהלה בציבור וזאת תוך שעשה מעשים (זריקת אבנים, חסימת כביש בין-עירוני באמצעות צמיג בוער), שהיה בו משום סיכון לפגיעה חמורה בגופה של המתלוננת וברכושה ובתשתיות ושירותים חיוניים.

להשלמת הניתוח המשפטי של הגדרת “מעשה טרור” והיישום הרלוונטי בעניינו של נאשם 2, בהתאמה, ראו הניתוח בעניינו של נאשם 1 וזאת לרבות בהקשר של הטענות בדבר חוסר השתייכות פוליטית, גיל צעיר, אירועים ספונטניים וכו’.

עם זאת, גם ביחס לעבירה זו לא השתכנעתי שנאשם 2 עבר עבירה של מעשה טרור של חבלה בכוונה מחמירה בעניינו של מתלונן 1, מאותו הטעם שלא שוכנעתי מעבר לכל ספק סביר שזה השליך לעברו אבנים, ומכאן שמצאתי לזכות אותו מעבירה זו בעניינו של מתלונן 1.

בסיכומיה המאשימה טענה כי ניתן להתייחס אל כל אחד מפרטי המון המבצע התפרעות כמי אשר ביצע את כלל העבירות במסגרת אותה התפרעות. זאת, גם בהקשר דומה לשלנו, היינו כאשר קבוצה מתפרעת יחד ואחדים ממנה זורקים אבנים, ניתן לייחס את יידוי האבנים לאחד מפרטי הקבוצה אף אם הוא עצמו לא עשה כן באופן פיזי כאשר ברור שהוא היה מודע לפעילות ההמון והוא היה חלק ממנה, אף אם מדובר בהתארגנות ספונטנית.

אכן, ניתן לייחס מכח ביצוע בצוותא לא רק את זריקת האבנים, אלא גם את תוצאותיה. בעניין זה ראו בין היתר עניין סיטרין, פסקה 10. עם זאת, גם ביחס לעבירה זו וגם ביחס לעבירה של יידוי אבן, לא מצאתי לבסס את ההרשעה בעניינו של נאשם זה, בהקשר של מתלונן 1, מכח ביצוע בצוותא, משהדבר לא נדרש מפורשות על-ידי המאשימה ובעיקר משהדבר לא נעשה באופן דומה ביחס למעורבות של מי מהנאשמים בחלקי אירוע שלא יוחסו להם באופן ישיר.

העבירות שהתגבשו בעניינו של נאשם 3

119. במסגרת האישום הראשון המאשימה ייחסה לנאשם 3 את העבירות הבאות:

מספר עבירות של יידוי אבן, עבירות לפי סעיף 332א(ב) לחוק העונשין;

מספר עבירות של מעשה טרור של חבלה בכוונה מחמירה, עבירות לפי סעיפים 329(א)(2) לחוק העונשין ו-37(א) לחוק המאבק בטרור;

עבירה של מעשה פזיזות ממניע גזעני, עבירה לפי סעיף 338(א)(3) + סעיף 144ו לחוק העונשין;

מספר עבירות של חבלה במזיד ממניע גזעני, עבירות לפי סעיפים 413ה + 144ו לחוק העונשין;

ועבירה של התפרעות, עבירה לפי סעיף 152 לחוק העונשין.

120. בחינת התגבשות העבירות שיוחסו לנאשם 3 תיעשה בהתאם לתשתית הראייתית שהוצגה בעניינו ובראשן הודאות החוץ שלו, הודאות אשר להן נמצא תימוכין במספר ראיות נוספות, כפי שפורט לעיל.

121. באשר לעבירות של יידוי אבן ומעשה טרור של חבלה בכוונה מחמירה, הרי שבמישור העובדתי נאשם 3 הודה בחקירותיו שהשליך אבנים על מספר כלי רכב.

כך בחקירתו בשב”כ ת/113 מסר ש”יידה אבנים לעבר רכבים” (סעיפים 10-13 לזכ”ד), ובחקירה זו הוא גם הודה שזרק אבנים אל עבר רכבם של המתלוננת, מתלונן 1 ושל מתלונן 2 ואף זיהה את האבן הגדולה שזרק לעבר רכבו של מתלונן 2.

בחקירתו ת/113, כשנשאל מדוע יידה אבנים לעבר יהודים, השיב “כי רצה להפחיד יהודים בשל האווירה ששררה באותה העת במדינה” (סעיף 20 לזכ”ד). נאשם 3 אף אישר שאבן שנזרקת אל עבר אדם עלולה לגרום לפציעה ולמוות (סעיף 21 לזכ”ד).

בהמשך התייחס באופן מפורט לתקיפת מתלונן 2 כשאמר שהוא החל לרוץ אל עבר רכבו לאחר שזה נעצר, כי הגיע קרוב לרכב, הרים אבן גדולה מהרצפה, טיפס על מכסה המנוע והשליך את האבן על השמשה הקדמית שנסדקה, כי ירד מהרכב והלך לצד הרכב, שם הרים אבן גדולה מאוד ויידה אותה לעבר החלון שלצד הנהג ממרחק של פחות ממטר (סעיף 29(3)(1-8) לזכ”ד).

בחקירתו במשטרה ת/85 התייחס לתקיפת המתלוננת באופן הבא: “אני התחלתי לזרוק אבנים לעבר הרכב הזה ואבן אחת ממה שזרקתי אני פגעתי בחלון הימני ושברתי את הזכוכית. ש: כמה אבנים זרקת לעבר הרכב הזה? ת: בערך 5 אבנים. ש: מאיזה מרחק זרקת את האבנים? ת: מרחק קצר הייתי קרוב לרכב בצדה הימני. ש: מה גודל האבן? ת: כגודל כף היד” (עמ’ 3 ש’ 70-81), ובחקירת ההמשך ת/94 ציין שמטרת זריקת האבנים הייתה “טיפשות בגלל ירושלים” (עמ’ 3 ש’ 65-66).

בחקירתו בשב”כ – ת/115 כשנשאל האם הכה את מתלונן 1 “השיב כי אינו זוכר במדויק אולם ייתכן ותוך כדי ניסיונותיו לפתוח את דלת מכוניתו נתן לו מכה” (סעיף 9 לזכ”ד).

בהמשך סיפר כי כשניסה לפתוח את דלת הרכב של מתלונן 1, חלון הרכב כבר היה שבור, כי באותו זמן התקהלו סביב הרכב צעירים רבים וכולם התנהגו בפרעות, כי בזמן שניסה לפתוח את דלת הרכב הוא עצמו השתולל וניסה להכות בידיו את הנהג אך אינו זוכר אם פגע בו בפועל וכן שלאחר שהתברר שאינו יהודי הניחו לו לעזוב את המקום סעיף (14(1)(1-5) לזכ”ד).

בחקירתו – ת/116 הסביר נאשם 3 כי האבנים שזרק אל עבר מתלונן 2 ומתלונן 1 היו בגודל של כף יד לערך. בהמשך אישר כי השתתף באירועים “בשל האווירה המתוחה בין יהודים וערבים באותה העת ובשל רצונו להפחיד יהודים” (סעיף 7 לזכ”ד).

כן אישר שידע שאבן בגודל של האבנים שזרק עלולה לפצוע ואף להרוג (סעיף 5 לזכ”ד).

בחקירתו – ת/71 שב נאשם 3 וזיהה את האבן שהוצגה לו מתוך תמונה כאבן הגדולה שהוא זרק לעבר רכבו של מתלונן 2, תוך שהוסיף כי הוא זרק אותה אל עבר השמשה הקדמית של הרכב מצד ימין, כי זו נשברה והאבן נפלה בתוך הרכב כפי שזה מופיע בתמונה (עמ’ 2 ש’ 21-24).

בהקשר של האירוע עם מתלונן 2 הוסיף שהוא רץ אל עבר רכבו, וכשהגיע אל הרכב, מתלונן 2 שהיה כבן 60 להערכתו, ישב לבדו על ההגה. או אז, עלה על הרכב מקדימה ואיתו אבן שהייתה גדולה יותר מכף היד אותה זרק אל עבר השמשה הקדמית של הרכב ולאחר מכן ירד מהחלק הקדמי של הרכב ובהמשך הוא מצא אבן נוספת בכביש, היא האבן שעליה הצביע בתמונה מוקדם יותר בחקירה, אבן אותה זרק אל עבר החלון הימני הקדמי של הרכב, מה שגרם לשבירתו (עמ’ 2 ש’ 25-35).

כשנשאל מה לדעתו היה קורה אם היו מרביצים לו עם האבן עליה הצביע בתמונה על ראשו, השיב “מוות” (עמ’ 2 ש’ 36-38).

בקשר לאירוע עם מתלונן 1 מסר כי זרק מספר אבנים ממרחק של עשרה מטרים אל עבר הרכב, כי כשהגיע אל הרכב ניסה לפתוח את דלת הנהג וניסה להרביץ לו (עמ’ 2 ש’ 39-44, עמ’ 3 ש’ 73-75).

באשר לאירוע עם המתלוננת טען שרץ עם אחרים אל עבר רכבה וממרחק של 10-15 מטר זרק שתי אבנים אל עבר רכבה, כי כשהגיע אל הרכב לא היה אף אחד בו ואז זרק אבן נוספת אל עבר החלון הימני הקדמי וזה נשבר. (עמ’ 3 ש’ 50-55). כשעומת עם כך שבחקירת השב”כ מסר שזרק חמש אבנים אל עבר רכבה של המתלוננת בעוד שבחקירה זו מסר שזרק שתי אבנים, השיב “אני אמרתי מ1 עד 5 לא זוכר בדיוק” (עמ’ 3 ש’ 60-61).

122. בכתב האישום ובסיכומיה המאשימה ייחסה לנאשם 3 יידוי אבנים כלפי המתלוננת, מתלונן 1 ומתלונן 2 “בלבד”. המאשימה לא ייחסה לנאשם 3 יידוי אבנים כלפי כלי רכב באופן כללי כאמור בעובדה 5 לכתב האישום. בהתאם לניתוח המשפטי שנעשה בעניינו של נאשם 1, סבורני שלא יהיה זה נכון לייחס לנאשם 3 גם את העבירה של יידוי אבן בהתייחס לשלושת אלה מעבר לעבירה של מעשה טרור של חבלה בכוונה מחמירה, ומכאן שאינני מוצא להרשיעו בעבירה של יידוי אבן.

באשר למתלוננת, הרי שמכתב האישום ומסיכומי המאשימה בהתבסס על הראיות בתיק, עולה כי נאשם 3 יידה אבנים אל עבר רכבה רק לאחר שזו לא הייתה ברכב. מכאן, שביחס אליה ממילא לא היה מקום להרשיעו בעבירה של יידוי אבן או חבלה בכוונה מחמירה.

123. עת השליך נאשם 3 אבנים אל עבר רכבם של המתלוננת, מתלונן 1 ומתלונן 2, עבר הוא שתי עבירות של מעשה טרור של חבלה בכוונה מחמירה.

בענייננו הוכח שנאשם 3 ניסה לפגוע במתלונן 1 באמצעות יידוי של מספר אבנים אל עבר רכב, אבנים בגודל לא קטן של ככף יד, ממרחק קטן של מספר מטרים. בנוסף, יש לזכור כי מעשיו של נאשם 3 נעשו לא בחלל ריק, אלא יחד עם רבים אחרים שיידו אבנים יחד איתו על רכב של מתלונן 1. נאשם 3 הבין והיה מודע, כעולה מדבריו בחקירה במשפט, כי תוצאות של יידוי אבנים שכאלו עלולות להיות גם קטלניות. בהתאם לאמור ובהתאם לחזקת הכוונה שוכנעתי שנאשם 3 יידה האבנים אל עבר שני אלה בכוונה לגרום להם למצער חבלה חמורה.

באופן דומה לנאשם 1, אף את נאשם 3 יש להרשיע בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(1) לחוק העונשין בעניינו של מתלונן 2 כעתירת המאשימה בעמ’ 67 לסיכומיה. נאשם 3 הודה בהשלכת אבנים לרבות אבן גדולה אותה זיהה אל רכבו של מתלונן 2 מטווח קצר ביותר כשזה ישוב בתוך הרכב. כזכור, מתלונן 2 נפצע ונחבל חבלה חמורה כתוצאה מרגימת רכבו באבנים וסבורני כי לנאשם 3 הייתה הזדמנות סבירה להתגונן גם מפני עבירה זו.

גם בעניינו של נאשם 3 שוכנעתי מעבר לכל ספק סביר שזה פעל באירוע ממניע אידיאולוגי לאומני במטרה לעורר פחד ובהלה בציבור וזאת תוך שעשה מעשים (זריקת אבנים, חסימת כביש בין-עירוני באמצעות צמיגים שהובערו לאחר מכן), שהיו בהם משום סיכון לפגיעה חמורה בגופם של המתלוננת, מתלונן 1 ומתלונן 2 וברכושם ובתשתיות ושירותים חיוניים.

עוד אוסיף, כי אין בכך שהתברר לאחר מעשה שמתלונן 1 הוא לא יהודי כדי לשלול אפשרות ההרשעה בעבירה זו שכן בהתאם לסעיף 20(ג)(2) לחוק העונשין, שעוסק כאמור בסוגיה של “כוונה מועתקת”, “אין נפקה מינה אם נעשה המעשה באדם אחר או בנכס אחר, מזה שלגביו אמור היה המעשה להיעשות”.

להשלמת הניתוח המשפטי של מעשה טרור של חבלה בכוונה מחמירה והיישום הרלוונטי בעניינו של נאשם 3, בהתאמה, ראו הניתוח בעניינו של נאשם 1.

124. באשר לעבירה של מעשה פזיזות ממניע גזעני, הרי שנאשם 3 הודה בחקירתו במשטרה ת/85 ש”אני השתתפתי בהעברת 5-10 צמיגים, שהיו נמצאים ליד כביש 6, והעברתי אותם לכביש ואחר כך יש בחורים שהיו מבעירים את הצמיגים האלה ואחרי חסימת הכביש אני הייתי מתהלך ליד הכביש” (עמ’ 3 ש’ 62-70). גם בחקירתו – ת/94 חזר ואישר שהוא עזר לשים את הצמיגים על הכביש כי התכלית לכך הייתה “הבערה ולחסום את הכביש” (עמ’ 3 ש’ 69-82).

כעולה מהראיות שהוצגו, הבאת הצמיגים אל הכביש והבערתם נועדה כדי לחסום את הכביש ולמנוע מנהגים יהודים לעבור בכביש ובהמשך לתקוף אותם.

סעיף 338(א)(3) לחוק העונשין קובע שעבירה של מעשה פזיזות ורשלנות יכולה להתגשם גם במקרה שבו הנאשם עושה מעשה בדרך נמהרת או רשלנית שיש בה כדי לסכן חיי אדם או לגרום לו חבלה וזאת באש או בחומר לקיח, נפיץ או רדיו אקטיבי, או אינו נוקט אמצעי זהירות מפני סכנה מסתברת הכרוכה באש או בחומר כאמור שבהחזקתו.

חסימת ציר מרכזי דוגמת כביש 6, שהוא כביש בין-עירוני מהיר, בשעת ליל, באמצעות הנחת צמיגים בוערים, בהחלט מסכנת חיי אדם וזאת כתוצאה מתאונה שעלולה לקרות כתוצאה מכך.

סבורני כי גם המניע הגזעני לביצוע עבירה זו הוכח כנדרש בעניינו של נאשם 3 שהרי זה עצמו מסר בחקירה – ת/116 – כי השתתף באירועים “בשל האווירה המתוחה בין יהודים וערבים באותה העת ובשל רצונו להפחיד יהודים” (סעיף 7 לזכ”ד). כן ראו ההפניות הנוספות לעניין המניע לעיל.

בשים לב לאמור לעיל, סבורני כי המאשימה הוכיחה כדבעי שנאשם 3 עבר עבירה של מעשה פזיזות ממניע גזעני.

125. באשר לעבירה של חבלה במזיד ממניע גזעני, הרי כפי שפורט מעלה, נאשם 3 הודה שהוא יידה אבנים כלפי כלי רכב שהיו נהוגים בידי נהגים יהודיים או כאלה שהוא חשב שהם נהוגים בידי יהודי (בעניינו של מתלונן 1). כתוצאה מזריקת האבנים, גרם נאשם 3 בעצמו ויחד עם האחרים, לנזקים ברכבם של המתלוננת ומתלונן 2. בנוסף, וכפי שגם זה פורט, נאשם 3 ביצע את העבירות דווקא כלפי יהודים ומכאן שהתקיימה הנסיבה המחמירה של מניע גזעני ולפיכך, הוכיחה המאשימה כנדרש שנאשם 3 עבר שתי עבירות של חבלה במזיד ממניע גזעני.

126. סבורני שהמאשימה הוכיחה כדבעי שנאשם 3 עבר גם עבירה של התפרעות לפי סעיף 152 לחוק העונשין. נאשם 3 הודה כי הוא השתתף יחד עם צעירים רבים באירוע מושא כתב האישום במסגרתו הם רגמו באבנים ותקפו נהגים ממוצא יהודי ואת מתלונן 1 ומקצתם אף הציתו מספר כלי רכב.

להשלמת הניתוח המשפטי של עבירה זו, בהתאמה הנדרשת בעניינו של נאשם 3, ראו גם הניתוח שנעשה בעניינו של נאשם 1.

העבירות שהתגבשו בעניינו של נאשם 4

127. במסגרת האישום הראשון המאשימה ייחסה לנאשם 4 את העבירות הבאות:

מספר עבירות של יידוי אבן, עבירות לפי סעיף 332א(ב) לחוק העונשין;

מספר עבירות של מעשה טרור של חבלה בכוונה מחמירה, עבירות לפי סעיפים 329(א)(2) לחוק העונשין ו-37(א) לחוק המאבק בטרור;

עבירה של הצתה, עבירה לפי סעיף 448(א)רישא לחוק העונשין;

עבירה של מעשה פזיזות ממניע גזעני, עבירה לפי סעיף 338(א)(3) + סעיף 144ו לחוק העונשין;

מספר עבירות של חבלה במזיד ממניע גזעני, עבירות לפי סעיפים 413ה + 144ו לחוק העונשין;

ועבירה של התפרעות, עבירה לפי סעיף 152 לחוק העונשין.

128. בחינת התגבשות העבירות שיוחסו לנאשם 4 תיעשה בהתאם לתשתית הראייתית שהוצגה בעניינו ובראשן הודאות החוץ שלו, הודאות אשר להן נמצא תימוכין במספר ראיות נוספות, כפי שפורט לעיל.

129. באשר לעבירות של יידוי אבן ומעשה טרור של חבלה בכוונה מחמירה, הרי שבמישור העובדתי נאשם 4 הודה בחקירותיו שהשליך אבנים על מספר כלי רכב.

כך כבר בחקירתו ת/101 מסר כי הוא יידה אבנים על כלי הרכב (סעיף 9 לזכ”ד). בחקירתו ת/97 חזר על כך שהוא עצמו השתתף בזריקת האבנים אל עבר כלי הרכב (עמ’ 5 ש’ 129-131).

בחקירתו ת/107 אישר שהיה מעורב בתקיפת שלושה כלי רכב על כביש 6 (האירוע עם המתלוננת, האירוע עם מתלונן 1 והאירוע עם מתלונן 2) (סעיף 14(1)(1) לזכ”ד), תוך שהזכיר כי איתו היו גם נאשם 1 ואנשים נוספים. כן ציין ש: “למעשה הם היו קבוצה של כ-15 צעירים שעברו בין כל הרכבים ותקפו אותם והשליכו אבנים לעברם” (סעיף 14(1)(2)(6) לזכ”ד).

יצוין, כי בחקירתו ת/129 מסר הנאשם 4 באשר לאירוע עם המתלוננת כי רק לאחר שזו יצאה מהרכב הוא התקרב עם נאשם 3 והחל ליידות אבנים על הרכב ולנפץ את שמשותיו.

באשר לאירוע עם מתלונן 2 מסר בחקירתו ת/129 כי בחלוף מספר דקות מהאירוע עם מתלונן 1, הגיע רכב קטן בצבע כסוף מכיוון להבים ובו יהודי מבוגר עם שיער לבן, כי צעירים רבים, וביניהם הוא עצמו, רצו אל עבר הרכב, הקיפו אותו והשליכו עליו אבנים ולנפץ את שמשותיו, כי מתלונן 2 ניסה לצאת מהרכב אך משלא הצליח העדיף להישאר בתוך הרכב, כי הוא עצמו השליך תחילה אבן על שמשת החלון של המושב הסמוך לנהג וניפץ אותה, כי לאחר מכן ניפץ את השמשה האחורית של הרכב, כי נאשם 1 השליך אבנים על הרכב, כי נאשם 3 שבר את החלון הצדי האחורי וכן שהיו אחרים שגם כן יידו אבנים, כי בשלב זה נאשם 1 ניגש למתלונן 2 וחטף ממנו את הטלפונים הניידים שלו ושבר לו אותם על הרצפה, כי נאשם 1 אמר למתלונן 2 לרדת מהרכב תוך שאמר לו שיש לו (לנאשם 1) נשק והצביע לאזור חלציו כאילו יש לו אקדח בחגורה, כי מתלונן 2 נשאר ברכב, כי האבנים שהוא וחבריו השליכו אל עבר רכבו של מתלונן 2 פגעו ופצעו אותו וכן שבחלוף מספר דקות שבהן מתלונן 2 חטף אבנים ברכב, הגיעה לפתע המשטרה והרחיקה את הצעירים (סעיף 22(1)(1-10) לזכ”ד).

130. בכתב האישום ובסיכומיה המאשימה ייחסה לנאשם 4 יידוי אבנים כלפי המתלוננת ומתלונן 2. המאשימה לא ייחסה לנאשם 4 יידוי אבנים כלפי כלי רכב באופן כללי כאמור בעובדה 5 לכתב האישום. בהתאם לניתוח המשפטי שנעשה בעניינו של נאשם 1, סבורני שלא יהיה זה נכון להרשיע את נאשם 4 גם בעבירה של יידוי אבן בהתייחס לשני אלה מעבר לעבירה של מעשה טרור של חבלה בכוונה מחמירה.

מעבר לזאת אציין, כי באשר למתלוננת, המאשימה לא ייחסה לנאשם 4 בכתב האישום יידוי אבנים קודם שזו יצאה מרכבה (עובדות 6-9). מעובדה 10 לכתב האישום עולה שנאשם 4 החל לזרוק אבנים על רכבה של המתלוננת רק לאחר שזו יצאה מרכבה.

בשים לב לאמור סבורני שבכל מקרה לא היה מקום להרשיע את נאשם 4 בעבירה של יידוי אבן לעבר כלי תחבורה בעניינה של המתלוננת. יידוי האבנים על-ידי הנאשם 4 על רכבה של המתלוננת לא סיכן אפוא את “בטיחותו של הנוסע בכלי התחבורה” כנדרש בסעיף 332א (ב) לחוק העונשין משום שהמתלוננת כלל לא הייתה ברכב בשלב זה.

עוד יצוין, כי לא נמצאה תשתית ראייתית לכך שהנאשם 4 יידה אבן אל עבר רכבו של מתלונן 1 ולא בכדי המאשימה לא ייחסה לו זאת (ראו עמ’ 49 לסיכומים בכתב).

להשלמת הניתוח המשפטי של עבירה זו, בהתאמה הנדרשת בעניינו של נאשם 4, ראו גם הניתוח שנעשה בעניינו של נאשם 1.

בשים לב לאמור אני מזכה את נאשם 4 מביצוע עבירות של יידוי אבן.

131. עת השליך נאשם 4 אבנים אל עבר רכבו של מתלונן 2, עבר הוא עבירה של מעשה טרור של חבלה בכוונה מחמירה.

יש להרשיע את נאשם 4 בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(1) לחוק העונשין בעניינו של מתלונן 2 כעתירת המאשימה בעמ’ 67 לסיכומיה. נאשם 4 הודה ביידוי אבנים אל רכבו של מתלונן 2 מטווח קצר ביותר. כזכור, מתלונן 2 נפצע ונחבל כתוצאה מרגימת רכבו באבנים וסבורני כי לנאשם 4 הייתה הזדמנות סבירה להתגונן גם מפני עבירה זו. נאשם 4 עצמו הודה במספר הזדמנויות בחקירותיו כי האבנים שהוא והאחרים השליכו על הרכב שבו ישב מתלונן 2 פצעו את מתלונן 2 (ראו למשל ת/129).

גם בעניינו של נאשם 4 שוכנעתי מעבר לכל ספק סביר שזה פעל באירוע ממניע אידיאולוגי לאומני במטרה לעורר פחד ובהלה בציבור וזאת תוך שעשה מעשים (זריקת אבנים, הצתת רכב, חסימת כביש בין-עירוני באמצעות צמיגים שהובערו לאחר מכן), שהיו בהם משום סיכון לפגיעה חמורה בגופו של מתלונן 2 וברכושם של המתלוננת, מתלונן 1 ומתלונן 2 ובתשתיות ושירותים חיוניים. זה למשל ציין ב-ת/96 כי “חסמתי עם הבחורים שהיו את הכביש ואחר כך כל רכב שעבר שאלו אותו אם הוא יהודי או ערבי…ואם הוא יהודי לשבור עליו את הרכב” (עמ’ 3 ש’ 61-64). ובהמשך הבהיר שהמטרה של חסימת כביש 6 הייתה בשביל ירושלים ואל-אקצא וכן שההפגנה הייתה כנגד היהודים, (עמ’ 4 ש’ 85-88) וכן שהלך להפגנה כדי לשבור רכבים ולזרוק לעברם אבנים בגלל אל-אקצא וכשנשאל מה השתתפותו עזרה לאל-אקצא, השיב “אצל אלוהים” (עמ’ 4 ש’ 100-103). בהמשך הבהיר כי הוא ראה שהבחורים שחסמו את הכביש שאלו את הנהגים אם הם יהודים או ערבים, וכשנשאל מה יעשו אם יתברר שהנהג הוא ערבי, השיב שיעבירו אותו בעוד שאם יתברר שהנהג יהודי, ירביצו לו, הגם שציין שהוא לא רצה להרביץ ליהודים (עמ’ 5 ש’ 122-129).

להשלמת הניתוח המשפטי של מעשה טרור של חבלה בכוונה מחמירה והיישום הרלוונטי בעניינו של נאשם 4, בהתאמה, ראו הניתוח בעניינו של נאשם 1.

בשים לב לאמור אני מוצא לקבוע כי נאשם 4 עבר עבירה אחת של מעשה טרור של חבלה בכוונה מחמירה.

132. באשר לעבירת ההצתה, בחקירתו ת/129, מסר הנאשם 4 כי לאחר שהמתלוננת יצאה מרכבה וזה נרגם באבנים, הוא ונאשם 1 נכנסו אל תוך הרכב שם מצאו נייר טואלט וניסו לשרוף את הרכב, כי נאשם 1 ניסה לשרוף את הרכב גם דרך מקום תדלוק הרכב ומשלא הצליחו, נאשם 1 נכנס לרכב ונסע איתו לכיוון האש והרכב החל להישרף בחלקו האחורי בנקודת מחסום האבנים, ככל הנראה בשל הנייר שנאשם 1 שם בפתח התדלוק של הרכב וכשנאשם 1 ירד מהרכב, הוא עצמו נכנס אל הרכב, עבר את מחסום האבנים והצליח להגיע עם הרכב ולשים אותו על הצמיגים (סעיף 20(1)(1-9) לזכ”ד).

כן ראו דבריו בחקירתו ת/97 בדבר מעורבותו בהצתת רכבה של המתלוננת.

(עמ’ 2 ש’ 33-37; עמ’ 2 ש’ 48 – עמ’ 3 ש’ 53; עמ’ 5 ש’ 119-125).

בשים לב לאמור, וליתר הראיות המבססות את עבירת הצתת רכבה של המתלוננת סבורני שעבירה זו הוכחה כדבעי על-ידי המאשימה.

133. באשר לעבירה של מעשה פזיזות ממניע גזעני מסר נאשם 4 בחקירתו ת/102 כי ראה ב”טיק

טוק” שהחלו לשרוף צמיגים בצומת לקיה והוא החליט להצטרף ויצא עם צעירים רבים והגיע למקום. כשהגיע למקום ראה צעירים מבעירים צמיגים על הכביש בצומת לקיה, תחילה בכביש רגיל ובהמשך בכביש 6 והוא השתתף בהעברת הצמיגים והעביר ארבעה צמיגים בוערים לכביש 6 (סעיף 9(3-6) לזכ”ד).

בנוסף, מסר בחקירתו במשטרה ת/96 כי “ראיתי שיש הפגנה, ויש הבערת צמיגים בכביש שמוביל לשוקת, ומי שהיה מבעיר צמיגים ממשפחת אבו מחארב לא יודע מה שמם, היינו הרבה בהפגנה והבערתי צמיגים”. (עמ’ 2 ש’ 37-47).

כעולה מהראיות שהוצגו, הבאת הצמיגים אל הכביש והבערתם נועדה כדי לחסום את הכביש ולמנוע מנהגים יהודים לעבור בכביש ובהמשך לתקוף אותם.

כפי שצוין, חסימת ציר מרכזי דוגמת כביש 6, שהוא כביש בין-עירוני מהיר, בשעת ליל, באמצעות הנחת צמיגים בוערים, בהחלט מסכנת חיי אדם וזאת כתוצאה מתאונה שעלולה לקרות כתוצאה מכך.

גם בעניינו של נאשם 4 הוכח המניע הגזעני לביצוע עבירה זו שהרי זה עצמו מסר בחקירתו ת/96 שהמטרה של חסימת כביש 6 הייתה בשביל ירושלים ואל-אקצא וכן שההפגנה הייתה כנגד היהודים (עמ’ 4 ש’ 85-88).

להשלמת הניתוח המשפטי של מעשה טרור של חבלה בכוונה מחמירה והיישום הרלוונטי בעניינו של נאשם 4, בהתאמה, ראו הניתוח בעניינו של נאשם 1.

בשים לב לאמור, סבורני כי המאשימה הוכיחה כנדרש שנאשם 4 עבר עבירה של מעשה פזיזות ממניע גזעני.

134. באשר לעבירה של חבלה במזיד ממניע גזעני, הרי כפי שפורט מעלה, נאשם 4 הודה שהוא יידה אבנים כלפי כלי רכב שהיו נהוגים בידי נהגים יהודיים. כתוצאה מזריקת האבנים, גרם נאשם 4 בעצמו ויחד עם האחרים, לנזקים ברכבם של המתלוננת ומתלונן 2. בנוסף, וכפי שגם זה פורט, נאשם 4 ביצע את העבירות דווקא כלפי יהודים ומכאן שהתקיימה הנסיבה המחמירה של מניע גזעני ולפיכך, הוכיחה המאשימה כנדרש שנאשם 4 עבר שתי עבירות של חבלה במזיד ממניע גזעני.

135. באשר לעבירה של התפרעות לפי סעיף 152 לחוק העונשין, הרי שנאשם 4 הודה כי הוא השתתף יחד עם צעירים רבים, שחלקם היו רעולי פנים, באירוע מושא האישום הראשון שבכתב האישום במסגרתו הוא השתתף בחסימת הכביש באמצעות צמיגים בוערים, ברגימת כלי רכב באבנים ובהצתת כלי רכב.

להשלמת הניתוח המשפטי של עבירה זו, בהתאמה הנדרשת בעניינו של נאשם 3, ראו גם הניתוח שנעשה בעניינו של נאשם 1.

בשים לב לאמור, סבורני שהמאשימה הוכיחה כדבעי שנאשם 4 עבר גם עבירה של התפרעות.

העבירות שהתגבשו בעניינו של נאשם 5

136. במסגרת האישום הראשון המאשימה ייחסה לנאשם 5 את העבירות הבאות:

מספר עבירות של יידוי אבן, עבירות לפי סעיף 332א(ב) לחוק העונשין;

מספר עבירות של מעשה טרור של חבלה בכוונה מחמירה, עבירות לפי סעיפים 329(א)(2) לחוק העונשין ו-37(א) לחוק המאבק בטרור;

עבירה של מעשה פזיזות ממניע גזעני, עבירה לפי סעיפים 338(א)(3)+144ו לחוק העונשין;

מספר עבירות של חבלה במזיד ממניע גזעני, עבירות לפי סעיפים 413ה + 144ו לחוק העונשין;

ועבירה של התפרעות, עבירה לפי סעיף 152 לחוק העונשין.

137. בדומה לנאשם 2, בתשובתו לכתב האישום נאשם 5 הודה במרבית עובדות כתב האישום ובביצוע עבירה של היזק בזדון שלא ממניע גזעני וכן בעבירת התפרעות, וכפר ביתר העבירות שיוחסו לו באישום הראשון, ואולם בשלב הסיכומים כבר הודה בביצוע עבירה של מעשה פזיזות ורשלנות לפי סעיף 338 לחוק העונשין בכל הקשור לחסימת הכביש עם הצמיגים הבוערים (עמ’ 167 ש’ 19 – עמ’ 168 ש’ 23 לפרוט’ מיום 04.04.2023, עמ’ 176 ש’ 1-2). כן הודה בביצוע עבירה של חבלה במזיד ברכב ממניע גזעני (עמ’ 176 ש’ 2) ובעבירה של התפרעות (עמ’ 176 ש’ 3).

לנוכח האמור, נותר לבחון האם הוכחו העבירות של יידוי אבן ושל מעשה טרור של חבלה בכוונה מחמירה שאף הן יוחסו לו.

138. סבורני כי המאשימה הוכיחה כנדרש שנאשם 5 עבר גם עבירה של יידוי אבן לפי סעיף 332א(ב) לחוק העונשין וגם עבירה של מעשה טרור של חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין וסעיף 37 לחוק המאבק בטרור.

139. באשר לעבירה של יידוי אבן, הרי שבתשובתו לכתב האישום, נאשם 5, כמו גם נאשם 2, הודה שיידה אבנים אך הבהיר שלא יידה האבנים כלפי כלי רכב שכן אלה היו מרוחקים ולא במרחק פגיעה.

עם זאת, נאשם 5 העיד כי הוא זרק אבנים גם על רכב שהגיע עוד לפני שהמתלוננת הגיעה ברכבה למקום החסימה. בעניין זה העיד כי הוא זרק אבנים על רכב מסוים, במרחק של “בערך 10, 30 אני לא זוכר בדיוק”, והוסיף שהאבנים שזרק לא פגעו באותו רכב ולא יכלו לפגוע בו” (עמ’ 272 ש’ 25- עמ’ 273 ש’ 5 לפרוט’ מיום 12.03.2023).

כן ראו דבריו בחקירתו ת/86 , שהוגשה בהסכמה, בה ציין: “… ואני במהלך הימצאותי על הגבעה, ראיתי רכב יונדאי צבע לבן שהגיע לכביש 6 והתקרב למקום אך אחרי שראה שהכביש סגור, עשתה פרסה וחזרה מאותה הדרך, אך בזמן שהרכב עשה פרסה מספר צעירים זרקו עליו אבנים על רכב זה, ואני גם זרקתי בערך 5 אבנים על הרכב אך לא פגעתי בו בכלל… ש…: מאיזה מרחק זרקת עליו את האבנים? ת: בערך 30-40 מטר” (עמ’ 3 ש’ 110-117). כן ציין כי גודל האבנים שזרק היו בגודל חצי מכף ידו (עמ’ 4 ש’ 118-119) וכי האבנים שנזרקו על אותו רכב לא פגעו בו כי הוא ברח מהמקום (עמ’ 4 ש’ 118-127).

כן ראו אמרות החוץ של השותפים אליהן הפנתה המאשימה בסיכומיה בעמ’ 62.

באשר לאירוע עם המתלוננת נאשם 5 העיד כי “אחר כך אני הלכתי לכביש ואני ראיתי שיש רכב נוסע וכולם זרקו אבנים אחר כך הוא עצר. זרקתי אבן אחת הוא פגע מאחורה. אחר כך הם הורידו את האישה והלכו לאישה מרחוק ואחר כך גם זרקתי אבן… ש…: אז אתה אומר לבית המשפט שזרקת אבן אחת כשהאישה הייתה בתוך הרכב כשהרכב היה בעצירה? ת…: הרכב היה בעצירה. כן. ש…: ושאר האבנים כשהאישה לא הייתה ברכב? ת…: לא. ש…: למה זרקת אבנים? ת: אתה רואה 100 בני אדם זורקים אבנים מה אתה עושה? זורק” (עמ’ 271 ש’ 30 – עמ’ 272 ש’ 12).

בהמשך הבהיר כי הוא זרק את האבן על החלק האחורי של רכבה של המתלוננת מתוך כוונה ושהוא לא רצה להרוג אותה או לפצוע אותה (עמ’ 273 ש’ 6-26). בהמשך הבהיר כי הוא זרק את האבן “מאחורה בין הפנס והטמבון למטה” (עמ’ 298 ש’ 6-12).

לעומת זאת, באמרת החוץ שלו ת/88, שהוגשה בהסכמה, מסר “…אני זרקתי על הרכב אבן אחת שפגעה בגג הרכב מלמעלה ואחרי זה האישה יצאה מהרכב, והמשיכו הצעירים לזרוק אבנים על הרכב ואני אז הייתי יותר קרוב לרכב עמדתי בפני הרכב ואז זרקתי שני אבנים” (עמ’ 2 ש’ 29-38). בהמשך הבהיר כי את האבן הראשונה שזרק לעבר המתלוננת, כשהיא הייתה בתוך הרכב, הוא זרק ממרחק “בערך 7 מטר” (עמ’ 2 ש’ 41-44), כשבעדותו כבר דיבר על מרחק שבין 7-12 מטר (עמ’ 298 ש’ 15-18).

כן הבהיר כי עשה זאת כדי שהיא תמות מפחד (אמירה שהתכחש לה בעדות [עמ’ 293 ש’ 15-21]), ושהרכב היה בעמידה בזמן שזרק את האבן הראשונה (עמ’ 3 ש’ 70-73).

כשעומת בעדותו עם תשובתו לכתב האישום לפיה הוא הודה שהוא ואחרים צעקו אל עבר המתלוננת “יהודיה יהודיה” לאחר שזו נאלצה להאט את מהירות נסיעתה בשל החסימה השיב שכולם צעקו “יהודיה יהודיה” אך הוא לא זוכר אם הוא עצמו צעק כך ובהמשך הכחיש זאת (עמ’ 288 ש’ 11-28). עם זאת אישר כי בזמן שהוא יידה אבן על המתלוננת כשהיא עדיין בתוך הרכב גם האנשים האחרים שהיו סביבו יידו עליה אבנים (עמ’ 292 ש’ 31 – עמ’ 293 ש’ 1).

נאשם 5 אמנם העיד כי הוא לא הלך להפגנה משום שזו הפגנה כנגד יהודים או כנגד המדינה (עמ’ 269 שורות 20-21 לפרוט’ מיום 12.03.2023), אך הוסיף כי ההפגנה הייתה “לגביי מה שקרה באל אקצה” (עמ’ 269 שורות 29-33).,

בהמשך הוסיף “… שבגלל האנשים לא מתפללים כמו שצריך… כמו שאתה כועס כשיש מישהו הולך לכנסת או משהו כזה, כעסתי” (עמ’ 270 שורות 1-4). בחקירה נגדית של המאשימה הבהיר כי הוא הלך להפגנות כי כעס בגלל מה שקרה “באל אקצה” (עמ’ 278 ש’ 9-11). כן אישר שראה שצעירים אחרים בדקו במקום מי יהודי ומי לא, ומי שהיה יהודי עצרו אותו ומי שהיה ערבי נתנו לו לעבור (עמ’ 279 ש’ 17-20).

כשעומת בעדותו עם כך שבחקירתו הוא אמר שהוא עשה את הדברים בהפגנה כדי לנקום ביהודים הכחיש הדבר, בהמשך הוסיף ש”והוא שאל אותי 60 פעם שאני אענה לו ככה”, וכשעומת עם כך שהעיד שמה שאמר בחקירתו היה אמת, הסתבך בתשובותיו ובסוף השיב “אני לא יודע, אני לא זוכר למה אני אמרתי נקמה… אין לי מה להגיד על השורה הזאת” (עמ’ 280 ש’ 5 – עמ’ 281 ש’ 21).

כאן המקום להפנות לדבריו בחקירה ת/86 בה נשאל “ש: מה המטרה מכל מה שקרה יידוי אבנים ושריפת רכבים? ת: שבירה והרס הרכב. ש: ומה הסיבה לעשות זאת? ת: נקמה למה שקורה בירושלים ואל אקצה ולהפחיד את היהודים. ש: מה יגרום הפחדת היהודים? ת: שיפסיקו את פעילות היהודים באלאקצא וירושלים כנגד הערבים” (עמ’ 5 ש’ 182-187), ובהמשך ” ש:איזה בעיות היו בירושלים אלאקצא? ת: היו מריבות בין הערבים ליהודים, הצבא והערבים, ומנעו מהערבים לכנס לאלקצא והיו בעיות בשיח’ גראח בין הערבים והיהודים. ש: בעיות אלו במה יכולות לסייע לאלאקצא וירושלים? ת: מפחידים את היהודים וכך מרגיעים את המצב כנגד הערבים. ש: האם זו הסיבה שגרמה לך להשתתף בפעילות זו ולזרוק אבנים? ת: כן כי מדובר באלאקצא מקום קדוש והבן אדם אחרי שרואה מה שקרה נהיה עצוב וכועס קצת” (עמ’ 6 ש’ 240-246).

גם בחקירתו במשטרה – ת/57 מסר שהוא השליך אבנים והשתתף בהפגנה “בגלל בעיות היהודים והערבים באלאקצא” (עמ’ 3 ש’ 74-75).

לקראת סוף עדותו כבר אישר שהוא פחד להיעצר משום שחשב שהוא עשה עבירה כנגד המדינה ואף אישר שהבין היטב שהוא עשה עבירה כנגד המדינה (עמ’ 292 ש’ 6-13).

140. בשים לב לאמור, סבורני שיש מקום להרשיע את נאשם 5 בעבירה אחת של יידוי אבן כלפי הרכב הראשון שעליו זרק אבנים, עוד לפני שהמתלוננת הגיעה ברכבה (עובדה 5 לכתב האישום). סבורני כי כאשר נאשם 5 השליך אבנים, בין אם במרחק קצר של מספר מטרים ובין אם במרחק יותר גדול, אל עבר כלי רכב שנמצא על כביש בין-עירוני, כאשר נהג הרכב נמצא בתוכו, התגבשה עבירה זו.

כפי שציינתי, סבורני שיש לדחות את טענות ב”כ נאשם 5 על אודות כך שאין מקום להרשיע בעבירה זו נוכח כך שרכב זה וכלי רכב נוספים היו בעצירה או בשלבים מסוימים של פרסה לאחור עם הגעתם אל עבר המחסום שנוצר בכביש, דהיינו בשל כך שלא נוצר סיכון לכלי הרכב בנסיבות אלו.

אכן, סעיף 332א(ב) לחוק העונשין מדבר על יידוי אבן “לעבר כלי תחבורה בנסיעה” ואולם אם מדובר בכלי רכב שהיה בנסיעה עד אשר אולץ לעצור בשל מחסום שנעשה בכביש, מחסום שנועד לאפשר פגיעה בו, בין היתר באמצעות יידוי אבנים, פרשנות תכליתית של המילה “בנסיעה” מובילה לדחיית עתירת ב”כ הנאשם בעניין זה.

מכל מקום, נאשם 5 מסר בחקירתו כי את האבנים שיידה על הרכב הראשון שהגיע (עוד לפני הגעת המתלוננת) הוא יידה כשאותו רכב “עשה פרסה”, היינו רכב זה לא היה בעצירה.

גם את הטענה שכלי הרכב אליו יידה נאשם 5 אבנים היו מרוחק ממנו יש לדחות לא רק משום שזה “זיגזג” בין תשובות שונות באשר למרחק שהיה בינו לבין כלי הרכב, כי אם בשל כך שהסיכון לכלי הרכב כתוצאה מיידוי האבנים לא נובע רק בשל חשש מפגיעת האבן בכלי הרכב או בנהג, אלא גם בשל הסיכון הבטיחותי שנוצר למי אשר נזרקת לעברו אבן במהלך נהיגה, מה שעלול להוביל לאיבוד שליטה ברכב, לתאונה ולפגיעה בו ובאחרים.

עם זאת, מאותו טעם של כפל עבירות, לא מצאתי להרשיע נאשם 5 בעבירה של יידוי אבן בכל הקשור למתלוננת.

להשלמת הניתוח המשפטי של עבירה זו, בהתאמה הנדרשת בעניינו של נאשם 5, ראו גם הניתוח שנעשה בעניינם של נאשמים 1 ו- 2 בהתאמה.

141. באשר לעבירת חבלה בכוונה מחמירה סבורני שגם בעניינה יש לדחות הטענה בדבר הסיכון הנמוך שנוצר כתוצאה ממעשיו, דהיינו שהאבן שזרק אל עבר רכבה של המתלוננת לא סיכנה את המתלוננת. יש לדחות טענה זו לא רק בשל הסתירות הקשורות במרחק שממנו יידה האבן (7 מטר בחקירה – ת/88 ו- 7-12 בעדות) והמקום שאליו יידה האבן (“מאחורה בין הפנס והטמבון למטה” בעדות להבדיל מ-“…אני זרקתי על הרכב אבן אחת שפגעה בגג הרכב מלמעלה” כאמור באמרתו ת/88) כי אם גם בשל הניתוח המשפטי הרלוונטי, קרי חוסר התוחלת של עובדת אי האפשרות לעשיית מעשה העבירה לפי סעיף 26 לחוק העונשין אם טעה לגבי המרחק וכו’.

הווה אומר, גם אם טעה נאשם 5 לחשוב שרכבה של המתלוננת היה קרוב יותר או אף אם לא היה מודע למרחק שבינו לבין רכבה של המתלוננת, אין בכך משמעות לעניין הניסיון לגרום לה לחבלה או לנכות, למום וכו’.

לסיכום עניין זה, נאשם 5 ממרחק קצר מיידה אבן אל עבר המתלוננת שיושבת ברכבה בד בבד עם המון אחר שרוגם אותה באבנים ממרחק קצר. מדובר במעשה המהווה מעין לינץ’ ש”ייחודו” הוא בתקיפה ההמונית הברוטאלית. בחקירתו ת/88 הבהיר שהוא יודע שזריקת אבנים עלולה לגרום להרג או לפגיעה ברכוש (עמ’ 3 ש’ 68-69), ועל כך חזר גם בעדותו ( עמ’ 297 ש’ 19-21).

להשלמת הניתוח המשפטי של עבירה זו בעניינו של נאשם 5, לרבות השימוש בחזקת הכוונה, ראו, בהתאמה הניתוח שנעשה בעניינם של נאשמים 1 ו-2 בהתאמה.

142. באשר להיות עבירה של חבלה בכוונה מחמירה כמעשה טרור, טען ב”כ נאשם 5 כי לא מתגבשת עבירת טרור או עבירה ממניע גזעני, לאומני, אידיאולוגי או דתי וזאת כעולה מעדויות הנאשמים והעובדה שהם לא חברים או פעילים בקבוצה או בהתארגנות כלשהי.

דא עקא שנאשם 5 עצמו מסר בחקירתו ת/86, בה נשאל “ש: מה המטרה מכל מה שקרה יידוי אבנים ושריפת רכבים? ת: שבירה והרס הרכב. ש: ומה הסיבה לעשות זאת? ת: נקמה למה שקורה בירושלים ואל אקצה ולהפחיד את היהודים ש: מה יגרום הפחדת היהודים? ת: שיפסיקו את פעילות היהודים באלאקצא וירושלים כנגד הערבים” (עמ’ 5 ש’ 182-187), ובהמשך ” ש:איזה בעיות היו בירושלים אלאקצא? ת: היו מריבות בין הערבים ליהודים, הצבא והערבים, ומנעו מהערבים לכנס לאלקצא והיו בעיות בשיח’ גראח בין הערבים והיהודים. ש: בעיות אלו במה יכולות לסייע לאלאקצא וירושלים? ת:מפחידים את היהודים וכך מרגיעים את המצב כנגד הערבים. ש: האם זו הסיבה שגרמה לך להשתתף בפעילות זו ולזרוק אבנים? ת: כן כי מדובר באלאקצא מקום קדוש והבן אדם אחרי שרואה מה שקרה נהיה עצוב וכועס קצת” (עמ’ 6 ש’ 240-246).

בנוסף, לקראת סוף עדותו כבר אישר שהוא פחד להיעצר משום שחשב שהוא עשה עבירה כנגד המדינה ואף אישר שהבין היטב שהוא עשה עבירה כנגד המדינה (עמ’ 292 ש’ 6-13).

גם בעניינו של נאשם 5 שוכנעתי מעבר לכל ספק סביר שזה פעל באירוע ממניע אידיאולוגי לאומני במטרה לעורר פחד ובהלה בציבור וזאת תוך שעשה מעשים (זריקת אבנים, חסימת כביש בין-עירוני באמצעות צמיג בוער), שהיה בהם משום סיכון לפגיעה חמורה בגופה של המתלוננת וברכושה ובתשתיות ושירותים חיוניים.

להשלמת הניתוח המשפטי של הגדרת “מעשה טרור” והיישום הרלוונטי בעניינו של נאשם 5, בהתאמה, ראו הניתוח בעניינו של נאשם 1 וזאת הן בהקשר של הטענות של חוסר השתייכות פוליטית, גיל צעיר, אירועים ספונטניים וכו’.

לפיכך, אני סבור שהמאשימה הוכיחה כדבעי שנאשם 5 עבר עבירה של מעשה טרור של חבלה בכוונה מחמירה.

האישום השני – נאשמים 2 ו-5

143. כאמור, נאשמים 2 ו-5 לא כפרו בתשובתם לכתב האישום בעובדותיו של האישום השני. טענתם היא כי עובדות האישום השני מגבשות עבירה של התפרעות ולא עבירה של ניסיון לתקיפת שוטר בנסיבות מחמירות אשר אף היא יוחסה להם.

144. משהודו נאשמים 2 ו-5 בעבירת התפרעות שיוחסה להם, יש לבחון האם גם התגבשה עבירת הניסיון לתקיפת שוטר בנסיבות מחמירות.

מעובדה 3 לאישום השני עולה כי נאשמים 2 ו-5 נסעו מהיישוב לקייה בו הם מתגוררים ליישוב שגב שלום “שם עטו על פניהם מסכות והצטרפו להפרות הסדר. הנאשמים נעמדו במרחק של עשר עד עשרים מ’ מהשוטרים שהוזעקו למקום לטפל בהפרות הסדר ויידו לעברם מספר אבנים”.

משהודו נאשמים 2 ו-5 שהם יידו לעבר שוטרים אבנים ממרחק של 10-20 מטר, ומוכן אני להניח כי מדובר במרחק של 20 מטר, אין לטעמי כל ספק שבכך הם גם עברו עבירה של ניסיון לתקיפת שוטר. אין משמעות לעובדה שהאבנים שיידו הנאשמים אל עבר השוטרים לא פגעו בשוטרים שהרי אלה הואשמו בעבירה של ניסיון לתקיפת שוטר ולא בעבירה של תקיפת שוטר.

אכן נאשמים 2 ו-5 בעדותיהם מסרו כי יידו את האבנים אל עבר השוטרים ממרחק גדול יותר, בניגוד לתשובה שמסרו לכתב האישום, אך בא כוחם אישר שצריך להתייחס במקרה זה אל מרחק של 20 מטר בהתאם לאמור בכתב האישום (עמ’ 166 ש’ 4-9).

145. בענייננו מתקיימות כל הנסיבות המחמירות המנויות בחוק לתקיפתו של שוטר, אם לא מרביתן. בהתאם לסעיף 274 לחוק העונשין תקיפת שוטר תהיה בנסיבות מחמירות אם הנאשם התכוון בתקיפה להכשיל את השוטר בתפקידו או להפריע אותו מלמלאו; אם הנאשם היה מזוין בנשק חם או קר; או אם התקיפה הייתה בצוותא של יותר משני אנשים.

כאמור בעובדות האישום השני הנאשמים ניסו לתקוף את השוטרים שהוזעקו למקום כדי לטפל בהפרות הסדר, היינו כדי להכשיל את השוטרים בתפקידם או להפריע להם למלא את תפקידם. לכן גם הואשמו בעבירה לפי סעיף 274(1) לחוק העונשין. מעבר לנדרש אציין כי ניתן היה להרשיע גם בעבירה לפי סעיף 274(2) לחוק העונשין שכן ניסיון התקיפה בוצע באמצעות אבנים היינו כשנאשמים 2 ו-5 היו מזוינים בנשק קר ואולי אף בהתאם לסעיף 274(3) שכן בהתאם לראיות שהוגשו בהסכמה (אמרות החוץ נאשמים 2 ו-5) היו אנשים רבים יחד איתם שיידו את האבנים (אף שנסיבה זו לא הוזכרה בכתב האישום), אך זאת כאמור מעבר לנדרש.

לעניין אפשרות הרשעת נאשמים בעבירה של ניסיון תקיפת שוטר בנסיבות דומות של יידוי אבנים אגב התפרעות, ראו למשל המקרים שנידונו ברע”פ 5370/14 פלוני נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 9.6.2015) ורע”פ 3716/08 אלדין נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 22.05.2008), אף ששם לא נעשה ניתוח של עבירות אלו.

בשים לב לאמור, סבורני כי המאשימה הוכיחה כנדרש שנאשמים 2 ו-5 עברו במסגרת האישום השני עבירות של ניסיון לתקיפת שוטר בנסיבות מחמירות והתפרעות.

הגנה מן הצדק

146. הנאשמים טענו כי עומדת להם הגנה מן הצדק לנוכח אכיפה בררנית שנקטה המאשימה כנגדם עת האשימה אותם בעבירות של מעשה טרור שעה שבאירועים דומים לא הוגשו כתבי אישום כנגד נאשמים ממוצא יהודי בעבירות אלו.

הנאשמים הפנו לפסיקה במקרים דומים בהם לא הורשעו הנאשמים בעבירות של מעשה טרור.

147. המאשימה עתרה לדחות את הטענה והפנתה לפסיקה ולכתבי אישום שהוגשו במקרים דומים בהם הואשמו ואף הורשעו נאשמים ממצוא יהודי בנסיבות דומות בעבירות של מעשה טרור.

148. למעשה הנאשמים טענו כי המאשימה הפלתה אותם לרעה ביחס לנאשמים ממוצא יהודי שביצעו עבירות דומות ושכלפיהם לא הוגשו כתבי אישום בעבירות של מעשה טרור. כידוע, הפליה משמעותה הבחנה פסולה בין שווים הנעדרים שונות רלבנטית.

בבג”ץ 6396/96 זקין נ’ ראש עיריית באר שבע (פורסם בנבו, 08.06.1999), פסקה 16 (להלן: “עניין זקין”) עמד בית המשפט העליון על הגדרת אכיפה בררנית:

“ללא יומרה להציע הגדרה ממצה, אפשר לומר, לצורך עתירה זאת, כי אכיפה בררנית היא אכיפה הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני-אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא”.

כאן המקום לציין, כי הנטל להוכחת טענה לאכיפה בררנית, ולו הראשוני, לצורך העברתו למאשימה, מוטל כאמור על כתפי הנאשמים. זאת, משעומדת למאשימה חזקת תקינות המנהל. ראו בעניין ע”פ 8551/11 סלכגי נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 12.8.2012), פסקה 20 (להלן: “עניין סלכגי”) וכן מאמרה של השופטת פרופ’ ד’ ברק-ארז: “אכיפה בררנית: מן הזכות לסעד”, הסניגור 200, 14.

149. אכן לבית המשפט הסמכות לבחון את ההתנהלות של המאשימה, לרבות בהקשר של העבירות שבהן החליטה להעמיד את הנאשם לדין. לצד זאת, על בית המשפט להפעיל סמכות זו בזהירות הנדרשת. כידוע, המאשימה כגוף מנהלי עצמאי נהנית משיקול דעת עצמאי (המבוסס גם על מקצועיותה, ניסיונה וחובת ההגינות בה היא חבה) ומחזקת תקינות המנהל, ועל-פי ההלכה הפסוקה בנדון רק במקרים חריגים יתערב בית המשפט בעבודתה, ובפרט בניסוח כתב האישום ובכלל זאת בהוראות החיקוק אותן בחרה לייחס לנאשם.

150. בע”פ 3507/19 בורקאן נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 3.12.2020), פסקה 12 נקבע כי טענת הגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית שמורה למקרים חריגים וכי אין די בהעלאת הטענה בעלמא אלא יש להניח תשתית ראייתית מספקת לשם ביסוסה. מעיון בטענות הצדדים ובפסיקה אליה הפנו הצדדים סבורני כי הנאשמים לא הניחו תשתית ראייתית מספקת להוכחת הטענה כי המאשימה נקטה במדיניות מפלה בינם לבין נאשמים ממוצא יהודי במקרים דומים.

151. מכתבי האישום שצרפה המאשימה בעניינם של נאשמים ממוצא יהודי עולה שבמקרים דומים גם אלה הואשמו בעבירות של מעשה טרור. ראו למשל (תפ”ח (מחוזי-ירושלים) 62030-05-21 מדינת ישראל נ’ אלימלך ואח’; ת”פ (מחוזי-תל אביב יפו) 15297-06-21 מדינת ישראל נ’ בוטיאר ואח’; ת”פ (מחוזי- תל אביב- יפו) 24594-06-21 מדינת ישראל נ’ אטנאו ואח’; ת”פ (מחוזי-תל אביב- יפו) 15297-06-21 מדינת ישראל נ’ גויטע ואח’).

152. לא למותר לציין, כי גם מהפסיקה אליה הפנו הנאשמים ניתן ללמוד שהחלטות המאשימה על סעיפי האישום והוראות החיקוק שיוחסו לנאשמים השונים אינן מבחינות בין נאשמים ממוצא יהודי לבין נאשמים ממוצא ערבי. כך למשל בע”פ 4585/22 מדינת ישראל נ’ ספואן (פורסם בנבו, 25.7.2021) ובע”פ 901/22 מדינת ישראל נ’  אסווד (פורסם בנבו, 24.2.2022) דובר בנאשמים ממוצא ערבי שהמאשימה בחרה שלא להגיש כנגדם כתבי אישום בעבירות של מעשה טרור בנסיבות דומות.

נראה אם כן, שהשיקול בכל מקרה ומקרה היה מקצועי ונשען על הראיות שהיו בפני המאשימה ולא שיקול זר הקשור למוצא הנאשמים.

יכול ויטען הטוען כי המקרים שאליהם הפנו הנאשמים היו חמורים מהמקרה שבענייננו וחרף זאת באותם מקרים לא יוחסה עבירת טרור וגם בכך הופלו הנאשמים לרעה, במנותק משאלת המוצא, ואולם ב”כ הנאשמים לא הניחו כל תשתית ראייתית לביסוס טענתם ביחס לאותם תיקים, היינו לתשתית הראייתית שהייתה באותם תיקים, לטענות שהועלו באותם תיקים ולנימוקים השונים שעמדו בבסיס ההחלטות של המאשימה.

באופן דומה יש לדחות טענת ב”כ נאשמים 2 ו-5 בהקשר של האישום הראשון, היינו שלא היה מקום לייחס להם עבירות טרור בשל גילם או מעמדם באירוע. באשר לגילם הרי שאין מגבלה בדין לייחוס עבירות שכאלו, וניתן לייחסן, בהינתן תשתית מתאימה, גם כנגד נאשמים קטינים. באשר למעמדם באירוע, מדובר בטענה כללית ולא מבוססת ביחס לאחרים. היינו, ב”כ נאשמים 2 ו-5 לא הציג תשתית ראייתית ממנה ניתן ללמוד על מעורבות של אחרים, בכירים יותר, אשר לטעמו היו ממחוללי האירוע ואשר לא הועמדו לדין בגין עבירה זו.

באופן דומה, זה לא הציג זה תשתית ראייתית בעניינם של אחרים ב”מעמד שווה” למעמדם של נאשמים 2 ו-5 שכלל לא הועמדו לדין. ודוק, יש לעמוד על ההבחנה בין אכיפה חלקית, שלעיתים, כמו בעבירות המוניות, היא בלתי נמנעת לבין אכיפה בררנית שהיא הפסולה (ראו עניין זקין, פסקה 16).

153. כידוע, למאשימה הפררוגטיבה ושיקול הדעת בהתאם לתשתית הראייתית ולנסיבותיו של כל תיק לייחס לנאשמים עבירות שונות. עבירה יכולה להשתכלל בנסיבות שונות, ועל המאשימה לבחון את התגבשות יסודות העבירה אותה היא מייחסת לנאשם לאור המסכת העובדתית הקונקרטית.

בעצם העובדה שהוגש כתב אישום ללא סעיף עבירה כזה או אחר אין די כדי ללמד על כך שמדובר באכיפה בררנית.

154. לסיכום, לא השתכנעתי כי המאשימה הפלתה לרעה את הנאשמים אל מול נאשמים ממוצא יהודי או נאשמים אחרים שהיו מעורבים במקרים דומים ועל כן אני קובע כי הנאשמים לא עמדו בנטל לבסס טענתם שהם זכאים להגנה מן הצדק.

סוף דבר

155. לאור כל האמור לעיל, ומשהשתכנעתי כי המאשימה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר את אשמת הנאשמים בביצוע העבירות הבאות, אני מרשיע את נאשמים 1-4 ב:

נאשם 1: מספר עבירות של יידוי אבן לפי סעיף 332א(ב) לחוק העונשין; שתי עבירות של מעשה טרור של חבלה בכוונה מחמירה, אחת לפי סעיף 329(א)(1) + 37 לחוק המאבק בטרור ואחת לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין + 37 לחוק המאבק בטרור; שתי עבירות של הצתה לפי סעיף 448(א) רישא לחוק העונשין; שתי עבירות של חבלה במזיד ממניע גזעני, עבירות לפי סעיפים 413ה ו – 144ו לחוק העונשין; שתי עבירות של היזק בזדון, עבירות לפי סעיף 452 לחוק העונשין ועבירה של התפרעות, עבירה לפי סעיף 152 לחוק העונשין.

נאשם 2 : עבירה של יידוי אבן לפי סעיף 332א(ב) לחוק העונשין; עבירה של מעשה טרור של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין + 37 לחוק המאבק בטרור; עבירה של מעשה פזיזות ורשלנות ממניע גזעני, עבירה לפי סעיפים 338(א)(3) ו – 144ו לחוק העונשין; עבירה של חבלה במזיד ברכב ממניע גזעני, עבירה לפי סעיף 413ה ו – 144ו לחוק העונשין ועבירה של התפרעות, עבירה לפי סעיף 152 לחוק העונשין.

בנוסף אני מרשיע את נאשם 2 בביצוע עבירות של ניסיון לתקיפת שוטר בנסיבות מחמירות והתפרעות, עבירות לפי סעיפים 274(1) + 25 ו – 152 לחוק העונשין, במסגרת האישום השני.

נאשם 3 : שתי עבירות של מעשה טרור של חבלה בכוונה מחמירה, אחת לפי סעיף 329(א)(1) + 37 לחוק המאבק בטרור ואחת לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין + 37 לחוק המאבק בטרור; עבירה של מעשה פזיזות ממניע גזעני, עבירה לפי סעיף 338(א)(3) ו – 144ו לחוק העונשין; שתי עבירות של חבלה במזיד ממניע גזעני, עבירה לפי סעיף 413ה ו – 144ו לחוק העונשין ועבירה של התפרעות, עבירה לפי סעיף 152 לחוק העונשין.

נאשם 4 : מעשה טרור של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) + 37 לחוק המאבק בטרור; הצתה, עבירה לפי סעיף 448(א) רישא לחוק העונשין; עבירה של מעשה פזיזות ורשלנות ממניע גזעני, עבירה לפי סעיפים 338(א)(3) ו – 144ו לחוק העונשין; שתי עבירות של חבלה במזיד ממניע גזעני, עבירה לפי סעיף 413ה ו – 144ו לחוק העונשין, ועבירה של התפרעות, עבירה לפי סעיף 152 לחוק העונשין.

ואני קובע שנאשם 5 ביצע את העבירות הבאות: עבירה של יידוי אבן לפי סעיף 332א(ב) לחוק העונשין; עבירה של מעשה טרור של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין + 37 לחוק המאבק בטרור; עבירה של מעשה פזיזות ורשלנות ממניע גזעני, עבירה לפי סעיפים 338(א)(3) ו – 144ו לחוק העונשין; עבירה של חבלה במזיד ברכב ממניע גזעני, עבירה לפי סעיף 413ה ו – 144ו לחוק העונשין ועבירה של התפרעות, עבירה לפי סעיף 152 לחוק העונשין.

בנוסף אני קובע שנאשם 5 ביצע עבירות של ניסיון לתקיפת שוטר בנסיבות מחמירות והתפרעות, עבירות לפי סעיפים 274(1) + 25 ו – 152 לחוק העונשין, במסגרת האישום השני.

ניתנה היום, י”ז תמוז תשפ”ג, 6 יולי 2023, במעמד הצדדים.

יובל ליבדרו, שופט