בפני
כבוד השופטת, סגנית הנשיאה חגית מטלין
תובע
פלוני ת”ז ****
ע”י ב”כ עו”ד אברהם הופרט ו/או זיו בייטל
נגד
נתבעים
1. פלוני ת”ז ****
ע”י ב”כ עו”ד שיר בן סימון ו/או עו”ד דן פיאלה
2. רשות מקרקעי ישראל
ע”י פרקליטות מחוז תל אביב (אזרחי)
3. הסוכנות היהודית לא”י
4. ****
פסק דין
התביעה שלפניי עניינה במתן פסק דין הצהרתי לפיו התובע הינו בעל מחצית כל הזכויות בנחלה/משק ב****.
כתב התביעה המקורי הוגש ביום ***.
ביום *** הוגש כתב תביעה מתוקן לו צורפו כנתבעים פורמליים: רמ”י (להלן: “הנתבעת 2”), הסוכנות היהודית (להלן: “הנתבעת 3”), ו*** (להלן: “הנתבעת 4”).
רקע דיוני:
התובע והנתבע הינם אחים, ילדי המנוחים ****, ו**** ז”ל (להלן: “המנוחים”).
האב המנוח, **** ז”ל נישא לשתי נשים עוד בתימן: **** ז”ל (להלן: “***”) ו*** ז”ל (להלן:” ***”) – אמם של הצדדים.
לאב המנוח 11 ילדים משתי נשותיו: **** 6 ילדים, ו**** 5 ילדים.
לאחר עלייתם לארץ התיישבו המנוחים בשנת *** במושב *** והיו בעלי זכויות כברי רשות במשק **** (הידוע כגוש *** חלק מחלקות ***, ***, *** וגוש **** חלק מחלקה * בהתאם לתכנית **** בשטח של כ- 12 דונם) (להלן: “המשק”).
שטחו של המשק מושא הדיון, מהווה חלק ממשבצת חקלאית שהושכרה ל**** מושב עובדים של ***** (להלן:” המושב”), במסגרת חוזה שכירות תלת צדדי, בין הרשות לבין הסוכנות היהודית לבין המושב (להלן: “חוזה המשבצת”) (ראה: סע’ 10 לכתב ההגנה של נתבעת 2).
חוזה השכירות האחרון הקיים נחתם ביום **** ותוקפו מיום **** ועד ליום ****.
זכויות המנוחים נרשמו באגודת המושב ובמוסדות המיישבים.
נכון ליום **** ובכלל, הזכויות בנכס רשומות עדיין על שם המנוחים: ***** ז”ל, **** ז”ל ו**** ז”ל (ראה: נספח 1 לבקשה 3 מיום 26.10.14).
בחודש אוקטובר **** חתמו האב המנוח ושתי נשותיו המנוחות על הצהרה והתחייבות למינוי הבן **** – הנתבע, כבן ממשיך במשק (ראה: סע’ 6 לכתב ההגנה של הנתבעת 3).
ביום **** נרשמה ההודעה על מינוי הנתבע כבן ממשיך אצל הנתבעת 3, ששלחה הודעה על רישום בן ממשיך לרמ”י ביום ****.
ביום **** אושר רישום הנתבע כבן ממשיך ע”י רמ”י (ראה: אישורים שצורפו כנספחים 4-5 לכתב ההגנה המתוקן ).
בכך הושלם הליך מינויו של הנתבע בן ממשיך, עוד בחיי ההורים.
הנתבע בנה את ביתו על מגרש **** בשטח ***מ”ר במרכז המושב, לא בשטחו של המשק אך שייך למשק (ראה: נספח ב’ לכתב ההגנה של הנתבעת 3).
בצוואות הדדיות שערכו ההורים ביום ***** בבית התובע ובנוכחותו, ציוו הם את המשק לבן הזוג השני שיוותר בחיים לאחר מות בן הזוג האחר, ולאחר מות בן הזוג השני צוין כי המשק יחולק שווה בשווה בין התובע והנתבע. עוד צוין כי אם לא ניתן יהיה לרשום הזכויות על שם שני בניהם, ירשם המשק על שם הנתבע ובתנאי שהוא יפצה את התובע בשווי מחצית המשק (ראה: נספח א לכתב התביעה המתוקן).
ביום **** נפטר האב המנוח. ביום **** ניתן צו קיום צוואה אחריו.
האם **** ז”ל נפטרה ביום ***. ביום **** ניתן צו קיום צוואה אחריה (ראה: נספחים א-ב לכתב התביעה המתוקן).
**** נפטרה בשנת **** (לא הותירה אחריה צוואה).
טענות התובע:
ביום **** חתם הנתבע על מסמך לפיו משק *** שייך לתובע, היות והיה ידוע לנתבע כי מחצית מהזכויות במשק שייכות לתובע בהתאם לרצון ההורים (להלן: “מסמך כתב ההתחייבות”).
אולם, בניגוד להתחייבותו לפיה משק *** שייך לתובע, החל הנתבע לטענת התובע, לנהוג במשק מנהג בעלים, הכניס מבנים, השכיר יחידות שונות, ערך שינויים, כל זאת תוך התעלמות מזכויות התובע ומפניות התובע אליו. מעשיו אלו של הנתבע עומדים לטענת התובע, בניגוד להסכם המשבצת עליו חתמו ההורים ביום **** לפיו עליהם לשבת במשק, לא להוסיף תוספות בנייה ולא למסור לאחר זכות שימוש אלא אם קיבלו הסכמת הרשויות. משהפר הנתבע את הסכם המשבצת זכותו במשק פגה.
גם בסיכומיו טען התובע, כי הנתבע בנה מבנים ומחסנים להשכרה ללא כל היתר תוך הפרת הסכם המשבצת וכל הוראת דין.
לאחר שהנתבע התעלם מפניותיו של התובע אליו, ונוכח סירובו של הנתבע לאפשר לבתו של התובע לבנות את ביתה במשק, הוגשה התביעה דנן, להכיר במחצית זכויות התובע במשק, להורות כי זכות הנתבע במשק פגה בכפוף להסרת וסילוק כל המבנים שהציב במשק, ולאפשר לתובע לפצל סעדיו לרבות הסעד של דמי שימוש להם הוא זכאי.
בסיכומיו טען התובע בדומה לטענתו בכתב התביעה המתוקן כי ההורים המנוחים התכוונו לחלק הנחלה בינו לבין הנתבע, והראיה היא הצוואה עליה חתמו בשנת ***.
לטענת התובע, הנתבע הוא שכתב את מסמך כתב ההתחייבות והדבר נעשה על מנת שהמנוחים ימנו אותו בן ממשיך.
התובע מרחיב בסיכומיו לעניין תימלולי שיחות אשר לשיטתו הנתבע אישר בהם כי הוא שכתב את מסמך כתב ההתחייבות והוא מכיר ברצון המנוחים כי הנחלה תהיה שייכת לשני האחים שווה בשווה.
כך הרחיב בסיכומיו, כי קיימת כיום אפשרות להוון ו/או לפצל את הנחלה בהתאם להוראות הנתבעת 2, בתמורה לתשלום אחוז מסוים מערך הנחלה. בסיכומי התשובה טען לעניין “הפיצול” כי איננו עוסקים ב”כיצד” וברישום בפועל, שעה שהנתבע עצמו עדיין אינו בעל זכות רשומה. אלא עסקינן במהות- למנוע את המשך קיפוח התובע.
התובע הפנה בסיכומיו לפס”ד חיים נ’ חיים שיש להקיש ממנו לטענתו על המקרה דנן.
בסיכומי התשובה טוען התובע כי זכויות הנתבע טרם נרשמו והינן אובליגטריות. ומשכך מקומם אופן השתלטותו על המקרקעין תוך נקיטת צעדי עורמה, הן בתשלום לאחיו החורגים והן תוך “הרדמת” התובע, שידע כל העת שהנתבע מכריז כלפיו “אני בפרונט”.
עוד טען התובע בסיכומי התשובה כי פרט בתביעתו שהוא מעגן את זכותו על מסמך כתב ההתחייבות ועל הצוואות המשקפות את רצון ההורים בהסכמה המשפחתית. לטענת התובע הוכיח הסכם פנים משפחתי בראיות. לא רק במסמך ההתחייבות אלא גם בצוואות, וגם בהקלטות שתומללו וחקירת הצדדים ובאופן ברור, כי למרות ה”בן הממשיך” החלוקה של הנחלה במציאות צריכה להיות שונה ותוך שמירה על זכויות התובע.
צוואותיהם ההדדיות של ההורים בהן דאגו לזכות הנתבע בנחלה קוימו ללא התנגדות מה שמלמד על רצון ההורים והסכמתם לדאוג לתובע ולא לקפחו אל מול הנתבע.
לטענת התובע בסיכומי התשובה הנתבע ידע על מסמך כתב ההתחייבות ואינו יכול להתכחש להודאותיו בהקלטות שם לא אמר שלא מכיר את המסמך. עוד טען התובע בסיכומי התשובה כי הנתבע לא הוכיח טענתו כי על התובע להשיב לו הלוואות.
טענות הנתבע:
החל מיום **** הוכר כבן הממשיך על ידי בעלי הזכויות במשק: הוריו המנוחים ו*** ז”ל. התקבל כחבר באגודת המושב, בנה את ביתו במשק והשקיע בו השקעות רבות, מבלי שמי מבני המשפחה, לרבות התובע, הביעו התנגדות לכך.
במסמך הנתבעת 2 מיום **** מצוין: “קיים מינוי בן ממשיך על שם **** ת.ז…” (ראה: בקשה 3 מיום 26.10.14).
לטענת הנתבע, התובע הבליע בכתב תביעתו את העובדה כי מדובר בתא משפחתי ייחודי אשר כלל בעל ושתי נשים, אשר שלושתם, בעלי הזכויות במשק ובחלקים שווים ביניהם התחייבו התחייבות בלתי חוזרת לרישום הנתבע כבן ממשיך, אשר אמור לקבל את הזכויות במשק עם פטירת בעלי הזכויות, כפי שאכן נרשם כבן ממשיך ברישומי נתבעת 2.
כעת, מעל 26 שנים לאחר מינויו כבן ממשיך, לאחר ששנים רבות סעד את ההורים במסירות, סועד כיום את אחותם ה*** ובתה, סעד את דודתם ה*** עד לפטירתה, סייע לתובע בכל הנוגע לרכישת זכויות במקרקעין במושב לשם מגורי התובע ומשפחתו, לאחר שהתובע קיבל זכויות במגרש בהרחבה וסיים לבנות את ביתו, לאחר שהנתבע פדה את זכות המגורים שניתנה ליורשי **** ז”ל בבית ההורים, מבקש התובע לקבל זכויות במשק לא לו, תוך ניסיון להתעשר על חשבונו של הנתבע.
לטענת הנתבע, הוא זה אשר דאג לתובע לקבל יחידת מגורים במושב וסייע לו לשפץ בית זה. ממועד נישואיו התגורר התובע במשך שנים ביחידה זו במושב ברח’ ****. לא זו אף זו, הנתבע העניק לתובע את הזכות לקבלת מגרש *** בהרחבת המושב, מימן עבורו את רכישת הזכויות במגרש, נשא עבורו בעלויות דמי הפיתוח ותשלומי דמי ההיוון. התובע עבר להתגורר בבית זה עם בני משפחתו לפני כשנה עם השלמת בניית הבית.
לאחר פטירת ****, פדה הנתבע את זכות המגורים בבית ההורים שהעניקה **** לילדיה, ושילם לכל אחד מחמשת ילדיה סך 40,000 ₪, ובסה”כ 200,000 ₪ עבור פדיון זכות המגורים שלהם בבית ההורים. כל זאת עשה על בסיס ידיעתו כי המשק שייך לו מכוח היותו בן ממשיך.
התובע, ידע כל השנים על השקעותיו במשק, ידע כי הנתבע סעד את הוריו, ולא העלה כל השנים כל טענה על זכויות במשק.
לטענת הנתבע, דין התביעה להידחות אף מחמת שיהוי וחוסר תום לב. בקשה לפס”ד הצהרתי הינו סעד שביושר ונתון לשיקולו של ביהמ”ש. משך השנים הרבות בהן השתהה התובע בהגשת התביעה מגיעות לכדי זניחת זכות התביעה.
בסיכומיו טען הנתבע כי עילת התביעה הינה נוכח צרות עינו של התובע בנתבע, אחיו הגדול.
בסיכומיו אף שב על טענותיו ולפיהן במשך 30 שנים התנהלו הצדדים באופן שהיה ידוע לכל כי הנתבע הינו הבן הממשיך. הוא שסעד וזן את הוריו ובני משפחה נוספים משך כל השנים, פדה את חלקה של **** במשק ושילם לילדיה סך 200,000 ₪, הוא ששילם את כל ההוצאות הקשורות באחזקת המשק והמבנים הבנויים עליו, שילם את חובות המשק למשקם ואת חובות החברים לאגודה, וזאת על בסיס הידיעה כי הוא זכאי לקבל את מלוא הזכויות במשק לאחר פטירת הוריו מכוח מינויו הבלתי חוזר כבן ממשיך.
לטענת הנתבע יש לדחות את הסעד לו עתר התובע כי זכותו של הנתבע פגה במשק, הן מחמת התיישנות, היות והיה על התובע לדעת ואף ידע משך שנים רבות על ההפרה של הסכם המשבצת, והן מהיעדר עילת תביעה שעה שהתובע אינו צד להסכם המשבצת ואין לו כל זכות לטעון להפרתו.
בניגוד לטענת התובע כי ההורים חתמו בשנת *** על הסכם המשבצת, לטענת הנתבע ההורים לא חתמו על הסכם זה שהינו הסכם משולש שבין הרשות, הסוכנות והאגודה, וחברי האגודה אינם חותמים עליו כלל, ולכן ההורים לא התחייבו בו לדבר.
בהתאם להוראות הסכם המשבצת, כך לטענת הנתבע אין כל רלוונטיות לצוואות ההורים, ביחס לזהות היורשים, ואין בהן להקנות לתובע זכויות במשק. זאת ועוד, משנפטר האב והותיר שתי בנות זוג בחיים, אין תוקף לאמור בצוואתו ביחס למשק, וזכויותיו במשק (1/3) מתחלקות שווה בשווה בין שתי בנות הזוג, באופן ש*** ז”ל ו*** ז”ל הפכו לבעלות הזכויות במחצית הזכויות במשק כל אחת, בהתאם לסע’ 20ה’ להסכם המשבצת.
לטענת הנתבע, זכויות בר הרשות אינן בגדר זכויות הניתנות להורשה, ואינן נכללות בגדר עזבונו של בר הרשות. משכך, עם פטירת האם ***, זכאי הנתבע להירשם כבעל מלוא הזכויות במשק, מכוח ההתחייבות הבלתי חוזרת עליה חתמו בעלי הזכויות למינויו כבן ממשיך.
עוד טוען הנתבע, כי אין תכולה לצוואה מקום בו התחייבה האם המנוחה למנותו בן ממשיך, ורק אם אין בן ממשיך יחולו עקרונות סעיף 114 לחוק הירושה, בהתאם לסע’ 20ה’ (1) להסכם המשבצת.
בנוסף, צוואת האם המנוחה לפיה יחולקו הזכויות במשק בין התובע והנתבע עומדת בסתירה לעקרון היסוד כי הנחלה היא יחידה משקית אחת שאינה ניתנת לפיצול.
גם סע’ 4(ב) לצוואת האם לפיו, יפצה הנתבע את התובע במחצית הזכויות במשק דינה לא להתקיים בשעה שהנתבע מונה כבן ממשיך ואינו צריך לפצות את אחיו בגין קבלת הזכויות במשק.
בנוסף טוען הנתבע, כי אין כל נפקות למסמך כתב ההתחייבות שצורף לכתב התביעה היות והמסמך אינו כתב ידו של הנתבע ולא מופיעה עליו חתימתו. האמור במסמך אינו הגיוני היות והוא מאיין את זכויותיו של הנתבע במשק, ולכן לא סביר כי הנתבע הסכים לאמור במסמך, והתנהלות הצדדים משך השנים מעידה כי לא הייתה התחייבות כזו.
לחילופין, התובע לא עמד על מימוש המסמך וזנח את זכויותיו על פיו, ואף עילת התביעה והסעדים המבוקשים בה, אינה מבוססת על האמור במסמך, שכן בתביעה מבקש התובע הכרה במחצית הזכויות במשק, ככל הנראה מכוח האמור בצוואת ההורים, ואין הוא דורש את כל הזכויות במשק כפי שלכאורה היה זכאי לדרוש על פי האמור במסמך ההתחייבות.
בסיכומיו טען הנתבע, כי התובע אישר כי קיבל מסמך זה בהיותו בן 18 שנים ומאז עד לשנת ***, משך 30 שנים, לא עשה בכתב ההתחייבות כל שימוש וגם אף אחד מהאחים לא ידע על קיומו של מסמך זה. וכיום אין בפי התובע כל הסבר מניח את הדעת על כל השנים שלא פנה מכוח כתב ההתחייבות. התביעה הוגשה מכוח הצוואות שערכו המנוחים למנותו בעל מחצית הזכויות במשק ולא מכוח כתב ההתחייבות.
בסיכומיו הכחיש הנתבע כל קשר באשר למסמך ההתחייבות. לטענתו, אין לדעת מי ערך את המסמך ומי כתב אותו. התובע לא זימן לעדות את מי שהשתתפו בעריכת המסמך ביניהם האח *** אשר הוקלט בשיחות משנת *** וכל אלו מעידים שלו זומנו עדים אלו היה הדבר פועל לרעת התובע.
אין לתובע זכויות במשק מכוח הצוואות בהתאם להסכם המשבצת. לחילופין, גם אם היו לתובע זכויות במשק, מה שאין כך , הרי שלכל היותר התובע זכאי להירשם כבעל זכויות של 1/4 חלקים מהמשק שכן *** היתה בעלת 1/3 חלקים ולא ערכה צוואה, והנתבע הינו בעל 3/4 מהזכויות במשק.
אם אכן יקבע כי לתובע 1/4 מהזכויות במשק, עליו לפצות את הנתבע ב- 25% מכלל ההוצאות שהוציא הנתבע במשק, על ההורים ועל בני משפחה אחרים וכן להשיב לו את מלוא ההלוואות שהנתבע העמיד לתובע. בנוסף, יש להתחשב בזכויות התובע במגרש בהרחבה הנגזרות מהזכאות של בעל הזכויות במשק לקבלת מגרש בהרחבה. הנתבע יהיה זכאי לקזז את כל ההשקעות וההוצאות שהשקיע במשק ובאחזקתו במשך השנים, את תשלומי החובות, מחצית מהוצאות הכלכלה של בעלי הזכויות במשק, וכן מחצית משווי מגרש *** בהרחבת המושב.
בסיכומיו טען הנתבע, כי יש לדחות ההפניה להלכת חיים שהרי לא נערך בין הצדדים הסכם פנים משפחתי אשר יכול לגבור על הוראות הסכם המשבצת וממילא הצדדים התנהגו כל השנים בהתאם להוראות הסכם המשבצת.
לאורך כל השנים התובע לא השתתף בהוצאות המשק, בפדיון המשק מידי ילדיה של ***, למרות שטען כי סוכם שיתחלקו בתשלום חצי חצי. טענת התובע לפיה כל השנים הנתבע ביקש ממנו לא לעמוד בפרונט על מנת “לא להעיר את הדובים” הייתה כי לא רצה שהיחסים בין האחים יתערערו בשעה שהתובע היה מציב קרוונים במשק.
באשר לתמלולי השיחות, טען הנתבע בסיכומיו, כי התובע נמנע מהגשתן עד לשנת *** זמן קצר לפני שהחלו דיוני ההוכחות. התמלולים לא הוגשו בכתב התביעה המתוקן ולא בתצהיר העדות הראשית ומשום כך יש לראות בהם עדות כבושה שאין לה כל משקל. הסתרת ההקלטות משך 8 שנים מעידה כי אף התובע עצמו סבר שאין בהן לסייע בידיו.
איכותן של ההקלטות ירוד ביותר, בעלות מלל רב שאין לדעת הקשרן. ניסיונות התובע להשוות להקלטות אלו חזות הכל ושמכוחן יש לו זכויות במשק הינה מופרכת ובנסיבות אלו יש ליתן להקלטות משקל נמוך ביותר.
בסיכומיו טען הנתבע, כי בעדותו הסביר את רוח השיחה המשפחתית שהתנהלה בין הצדדים. הנתבע הכחיש כל קשר לכתב ההתחייבות ועל מנת לשמור על יחסים טובים ותקינים במשפחה ביקש להתקדם הלאה על מנת לנסות וליישב את המחלוקות ולמנוע קרע במשפחה.
טענות נתבעת 2:
הרקע לתביעה הינו סכסוך משפחתי בין הצדדים, והנתבעת 2, כך לטענתה, אינה צד לו ופרטיו אינם ידועים לה. אין כנגד הנתבעת 2 כל טענה ולא נדרש סעד כל שהוא למעט הרישום בספרים.
הנתבעת 2 מותירה את ההכרעה לשיקול דעתו של בית המשפט ואינה מביעה עמדה בסכסוך זה.
לטענת הנתבעת 2, כל סעד שיינתן על ידי ביהמ”ש במסגרתו יועברו זכויות במשק, יהיה בכפוף לדין החל ולנהלי הנתבעת 2 לפיהם, בין השאר, נחלה מהווה יחידה משקית אחת שאינה ניתנת לפיצול וכי בעלי הזכויות בנחלה יכולים להיות יחיד או בני זוג בלבד.
הרישום ו/או החזקה בנחלה לא יפוצלו בין מספר פרטים, לאור איסור חלוקת נחלה בהתאם להחלטת מועצת מנהלי מקרקעי ישראל. לפיכך דין הסעד בסעיף 31א לכתב התביעה להידחות.
לטענת הנתבעת 2, כל העברת זכויות במשק בין בחיים ובין לאחר פטירתם, תיעשה אך ורק על פי הקבוע בחוזה המשבצת. כל העברה שלא על פי חוזה זה אינה בת תוקף (ראה: ע”א 3636/93 ברמלי נ’ ברמלי, ע”א 1662/99 חיים נ’ חיים).
הסכם המשבצת הרלוונטי הינו במועד פטירת אחרון בעל הזכויות במשק, שהינה **** ז”ל שנפטרה ביום ***. על כן חוזה המשבצת מיום *** הוא הרלוונטי.
סעיף 20ה(1) להסכם המשבצת קובע כי בעת פטירת המתיישב יועברו זכויותיו לבן הממשיך שנקבע על ידי ההורים ואושר על ידי המתיישבת.
בעניינינו בתיק הרשות קיים מינוי לבן ממשיך לנתבע, שנקבע על ידי שלושת בעלי הזכויות ואושר על ידי המיישבת, נתבעת 3.
לטענת הנתבעת 2, בהתאם לדו”ח פיקוח מיום **** עולה כי קיימים במשק *** מבנים בנוסף לבית המקורי אשר נבנו שלא כדין וללא אישור הרשות, וכי *** מהמבנים הללו הינם בתי מגורים, עובדה הנוגדת את החלטת מועצת מנהלי מקרקעי ישראל מס’ ***, הקובעת מי הם הרשאים להתגורר בנחלה.
הנתבעת 2, לטענתה, שומרת על זכותה לפעול כנגד בנייה לא חוקית ו/או שימוש חורג אשר אינם עולים בקנה אחד עם נהליה ו/או כל דין, לרבות גביית דמי שימוש בגינם.
טענות נתבעת 3:
הנתבעת 3 אינה מתערבת בסכסוך המשפחתי ואינה מכירה את פרטיו. משכך מותירה את ההכרעה בנוגע לזהות בעל הזכויות במשק לשיקול דעת בית המשפט בכפוף לכלליה ולכללי הנתבעת 2, לרבות אי הסכמה לפיצול הנחלה ו/או אי הסכמה לרישום הזכויות בנחלה על שם יותר מתא משפחתי אחד.
לטענת הנתבעת 3, בהתאם להוראות חוזה המשולש, בהמלצת האגודה, זכויות של בר רשות למתיישבים במשקים, הינה זכות אישית-חוזית, להבדיל מזכות קניינית, אשר עבירותה מוגבלת, הכל כמפורט בחוזה המשולש.
בכל הנוגע לסעיף 12 לצוואה, לטענת הנתבעת 3, הנחלה אינה חלק מהעיזבון בהתאם לחוזה המשולש.
נתבעת 4- לא הגישה כתב הגנה (התובע צירף אישור מעקב של דואר ישראל מהאינטרנט לפיו כתב התביעה נשלח לנתבעת 4 ביום 17.3.16 ונמסר ליעדו בישוב **** ביום 22.3.16 -ראה תגובת המשיב (התובע) מיום 5.5.16).
דיון:
בהתאם להסכמי המשבצת זכויות האגודה וחברי האגודה, וביניהם ההורים המנוחים ז”ל, הן זכויות בר רשות באדמות המושב.
הפסיקה הגדירה את זכות בר הרשות, השימוש והחזקה של חבר אגודה במשקו כזכות אישית שאינה קניינית, ואשר אופייה וגדריה נקבעים בהתאם להסכמת הצדדים בהסכם הרישיון; על אף היותה זכות אישית זכות זו עבירה בכפוף לתנאי ההסכם שבין מעניק הזכות למקבל, אלא אם נשללה העבירות מראש בהסכם זה. יוצא מכך, כי בר רשות רשאי לעשות דיספוזיציה בזכותו אך ורק בכפוף להסכמת הצדדים בעת יצירת הרישיון, ויש לבחון כל מקרה לגופו ובהתאם לנסיבותיו (ראה: ע”א 103/89 אזולאי נ’ אזולאי, פ”ד מה(1) 477 (1991), סעיף 5 לפסק דינו של כב’ השופט שמגר; ע”א 1662/99 חיים נ’ חיים, פ”ד נו(6) 295 (2002), סעיפים 17-18 לפסק דינה של כב’ השופטת פרוקצ’יה).
העברת זכות בנחלה בין בחיים ובין לאחר פטירת חבר האגודה שלא בהתאם לתנאים ולהגבלות המפורטים בהסכם המשבצת ובניגוד להם אינה בת תוקף כלפי המוסדות המיישבים, וראה לעניין זה ע”א 633/82 לוקוב נ’ מגדל, פ”ד מג(1) 397 (1985): “חוזה החכירה היוצר את הזכות של החוכר גם שולל מראש את זכות החוכר להוריש כרצונו את זכות החכירה. החוכר אינו יכול להוריש את מה שאין לו ומה שיש לו מוגבל מראש על פי החוזה שיצר את הזכות. המגבלה בעבירות הזכות היא חלק מהותי של זכות החכירה עצמה” (ראה: סעיף 8(ה) לפסק דינו של כב’ הנשיא (כתוארו דאז) שמגר; ר’ לעניין זה אף ע”א 3836/93 ברמלי נ’ ברמלי, תק-על 96(3) 105 (1996), סעיף 4 לפסק דינה של כב’ השופטת (כתוארה דאז) בייניש; ע”א 1662/99 חיים שלעיל, סעיף 20 לפסק דינה של כב’ השופטת פרוקצ’יה).
בדומה נקבע בעניין ע”א 2836/90 בצר נ’ צילביץ, פ”ד מו(5) 184 (1992), כי:”…עלינו לצאת מנקודת הנחה, כי מדובר בזכות רישיון שניתנה לאם, שאין בידה להעבירה בלא הסכמת המינהל, וזאת בשל האמור בחוזה המסגרת בין המינהל והמושב, לפיו אין להעביר זכויות בלי לקבל את הסכמת המינהל “מראש ובכתב…”(סעיף 5 לפסק דינו של כב’ השופט גולדברג); ובהמשך:”…פשיטא הוא, שכל עוד לא ניתנה הסכמת המינהל לא יכולה ההתחייבות להבשיל לכדי הקניה מלאה של הזכות…” (סעיף 6 לפסק דינו של כב’ השופט גולדברג).
בית המשפט העליון בפרשת בצר שלעיל, ציין לעניין זה את סעיף 27(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל”ג-1973 (להלן: “חוק החוזים”), הקובע, כי “חוזה שהיה טעון הסכמת אדם שלישי או רישיון על פי חיקוק, חזקה שקבלת ההסכמה או הרישיון היא תנאי מתלה”. הסכמת המינהל, כך נפסק שם, מהווה תנאי לעצם ההעברה, ואין המתיישבים רשאים להעביר זכויותיהם לאחרים מבלי לקבל את הסכמת המינהל מראש ובכתב. כל עוד לא ניתנה הסכמת המינהל לא יכולה ההתחייבות להבשיל לכדי הקניה מלאה של הזכות (סעיף 6(ב) לפסק דינו של כב’ השופט גולדברג).
ור’ לעניין זה ע”א 3836/93 ברמלי נ’ ברמלי, דלעיל, שם נקבע כדלקמן: “ברי כי גם זכויות של בר-רשות (שאינן מגיעות לכדי זכויות של חכירה) אינן ניתנות להורשה, אם ההסכם שמכוחו ניתנו הזכויות אינו מתיר זאת. אם נותן הרשות מגביל את עבירות הזכות ואוסר על העברתה בירושה, הרי בר הרשות אינו יכול להוריש את זכויותיו… רשות השימוש ניתנת להעברה רק בכפוף להיתר המשתמע מתנאי החוזה או ממכלול הנסיבות…לפיכך, כשחוזה החכירה או הרשות קובע את זכות החכירה או הרשות לתקופת חייו של המתיישב בלי שאלה יהיו לחלק מעיזבונו, התוצאה היא כי זכותו בנכס אכן אינה חלק מעיזבונו… ניתן אם כן לראות כי הזכויות הוקנו לאגודה המיישבת כשזו מוסמכת להעבירן לחבריה בהגבלות מפורשות על עבירותן, ובתנאי שהן לא ייכללו בעיזבונו של החבר. לאגודה המיישבת ולחבריה המתיישבים אין יותר ממה שניתן להם בהסכם המשולש. מכאן שעל-פי ההסכם העומד לפנינו הזכויות במשק אינן חלק מעיזבונה של האם…זכויות אלו יעברו אפוא לבן הממשיך על-פי הקבוע בהסכם המשולש…” (סעיף 4 לפסק הדין).
(ראה גם: ע”א 3220/10 כהן ז”ל כנציגת העזבון נ’ חדד, תק-על 2012(3) 8988 (2012), סעיף 19 לפסק הדין; עמ”ש (מחוזי חי’) 10545-11-10 פלונית נ’ אלמוני, תק-מח 2011(1) 31897 (2011) סעיפים 13- 16 לפסק הדין והפסיקה המאוזכרת שם).
לכתב התביעה המתוקן צירף התובע העתק חוזה משבצת תלת צדדי (בין הנתבעות 2-4) שנחתם ביום *** שתוקפו החל מיום **** ומסתיים ביום ****.
חוזה משבצת זה הוא הרלוונטי לעניינינו באשר היה בתוקף בעת פטירת האם *** ז”ל ביום ****, כנטען אף ע”י הנתבעת 2 (ראה: סע’ 28 לכתב ההגנה מטעם הנתבעת 2).
אקדים ואציין כי דין טענת התובע, כי הנתבע הפר את הסכם המשבצת בכך שהכניס מבנים, השכיר יחידות שונות, ערך שינויים, בניגוד להסכם המשבצת עליו חתמו ההורים ביום ****, ומשכך זכותו במשק פגה – להידחות.
התובע אינו צד להסכם המשבצת, ומשכך אין לו זכות לטעון להפרתו ולעתור לסעד מכוח ההפרה הנטענת. הנתבעת 2 טענה בכתב ההגנה כי קיימים במשק *** מבנים בנוסף לבית המקורי אשר נבנו שלא כדין וללא אישור הרשות, וממילא, כפי שטענה בכתב ההגנה, היא שומרת על זכותה לפעול כנגד בנייה לא חוקית ו/או שימוש חורג אשר אינם עולים בקנה אחד עם נהליה ו/או כל דין, לרבות גביית דמי שימוש בגינם.
משכך דין הסעד לו עתר התובע להורות לנתבע להסיר ולסלק את כל המבנים שבנה ו/או הציב ללא היתר ולפעול לפי הנחיות הרשויות המוסמכות להידחות.
לא זאת אף זאת התובע ידע שנים על ההפרה הנטענת, ולא עשה דבר בעניין, אף בחוסר תום לב מחד גיסא, טוען להפרת הנתבע את הסכם המשבצת ומשכך זכותו במשק לטענתו פגה, ומאידך גיסא, לטענתו זכאי לקבל מהנתבע מחצית מהכנסות המשק אשר חלקן הינן פרי השכרת אותם מבנים:”ממילא, לאור המובא, הרי אני זכאי למחצית ההכנסות ו/או התגמולים באשר להשכרת יחידות ו/או חלקים במשק וכן לדמי שימוש בגין שימושו של הנתבע. עתרתי בתביעתי לשם הזהירות לפיצול סעדיי ע”מ לאפשר דיון ענייני בתביעה שבתיק זה”( ראה: סעיף 27 לתצהיר התובע).
לאור האמור, דין טענת התובע, כי הנתבע הפר את הסכם המשבצת בכך שהכניס מבנים, השכיר יחידות שונות, ערך שינויים, בניגוד להסכם המשבצת עליו חתמו ההורים, ומשכך זכותו במשק פגה – להידחות.
אין חולק כי לאחר פטירת האב המנוח ביום ***, עברו כלל זכויותיו לשתי נשותיו: *** ז”ל ו*** ז”ל, זאת בהתאם לסע’ 20ה (1) לחוזה המשבצת הקובע: “במקרה של פטירת חבר אגודה או מתיישב בישוב יועברו כל זכויותיו בנחלה לבן/בת הזוג שנותר בחיים…”.
בשנת *** נפטרה ***.
האם המנוחה *** נפטרה ביום ***.
דין טענת התובע שעלתה לראשונה בסיכומי התשובה לפיה: “הטענה שהמנוח, האב העביר את חלקו בירושה לנשותיו אינה נכונה, שהרי מדובר ב “יורש אחר יורש” ובוודאי מטרתו של המנוח ורצונו היה להבטיח את זכויות התובע, לכך הסכימה האם” (סע’ 3), להידחות, ואנמק.
ראשית, הטענה עלתה לראשונה בסיכומי התשובה שהגיש התובע ומשכך מדובר בהרחבת חזית אסורה וההלכה לעניין זה ידועה.
שנית, ולמעלה מן הצורך, דין הטענה להידחות אף לגופה שכן בהתאם לסע’ 20ה(1) לחוזה המשבצת: “במקרה של פטירת חבר אגודה או מתיישב בישוב יועברו כל זכויותיו בנחלה לבן/בת הזוג שנותר בחיים. באין בן/בת זוג לחבר האגודה או מתיישב בישוב שנפטר יועברו כל זכויותיו בנחלה לבן ממשיך שנקבע על ידי ההורים ושאושר על ידי המיישבת”.
בעניינינו, בחודש אוקטובר *** חתמו האב המנוח ושתי נשותיו המנוחות *** ז”ל, ו*** ז”ל שהייתה בעלת 1/3 מזכויות במשק, על הצהרה והתחייבות למינוי – הנתבע, כבן ממשיך במשק (ראה: סע’ 6 לכתב ההגנה של הנתבעת 3).
משכך, עם פטירת האם *** ז”ל ביום *** עברו כל הזכויות בנחלה לבן הממשיך, קרי לנתבע.
מינוי בן ממשיך:
מוסד הבן הממשיך הוא מוסד שהתפתח במשקים חקלאיים ומוגדר בסעיף 1 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל”ג-1973 כ”בן אחד בלבד או בן מאומץ אחד או נכד אחד של בעל משק, לרבות בן זוגו, המחזיק בעצמו או מכוח התחייבות בלתי חוזרת בכתב של הוריו או מכוח ירושה, במשק חקלאי, כבעל, כחוכר, כחוכר משנה, או כבר-רשות לתקופה בלתי קצובה או לשנה לפחות של מוסד מיישב והאגודה או של האגודה כשאין מוסד מיישב…”.
רק לאחר פטירת שני ההורים עוברות בפועל הזכויות בנחלה לבן ממשיך (ראה: ע”א 5136/91 קוגלמס נ’ קוגלמס, פ”ד מט(2) 419 (1995), סעיף 10 לפסק הדין).
ההסדר החל לעניין הבן הממשיך כולל הן את מישור החברות באגודה השיתופית והן את מישור הזכויות בקרקע.
תקנות האגודות השיתופיות עניינן במישור החברות באגודה בלבד, היינו: בקביעת מסגרת היחסים שבין הבן הממשיך והאגודה, כאשר תקנה 3 לתקנות אלה מסדירה את דרכי מינויו של הבן הממשיך כחבר באגודה; תקנות אלה אינן עוסקות במישור העברת הזכויות הקנייניות במשק מההורים לבן ואינן יוצרות העברה של הזכויות במשק. העברת זכויות אלה (בחיי ההורים או לאחר פטירתם) מוסדרת במסגרת ההסדרים שבין הבן להוריו (באמצעות מסמכים והסכמים מתאימים), והינה כפופה להסכם המשבצת החל על הקרקע (ע”א 2836/90 בצר נ’ צילביץ, שלעיל, סעיף 9 לפסק הדין; ע”א 5136/91 קוגלמס שלעיל; עמ”ש (מחוזי ב”ש) 112/09 ר.ד. נ’ ס.ש. תק-מח 2010(1) 9775 (2010)).
מינוי “בן ממשיך” נעשה בעבר על פי רוב על גבי טופס בן עמוד אחד, הכולל הצהרה קצרה וחתימה של ההורים ושל הבן הממשיך ומאוחר יותר חותמים על גבי טופס זה גם האגודה, הסוכנות והמינהל (תמ”ש (טב’) 34371-08-11 א.א. נ’ ש.א. (2012), (פורסם במאגר המשפטי “נבו”), סעיף 35 לפסק הדין). הזכות הנוצרת מכוחו של טופס זה (זכאות לקבל המשק לאחר פטירת שני ההורים), נתפסה בפסיקה ככזו שנחלשת על ידי דיני המתנה (ראה לדוגמא בע”מ 9295/05 פלוני נ’ פלוני, תק-על 2005(4) 3165 (2005); בע”מ 1119/06 פלוני נ’ פלוני (2006) (פורסם במאגר “נבו”); בע”מ 445/05 איזמן נ’ מחלב (2006) (פורסם במאגר “נבו”); בע”מ 3795/11 פלוני נ’ פלוני (2011) (פורסם במאגר “נבו”); בע”מ 9115/10 פלונית נ’ פלוני (2011) (פורסם במאגר “נבו”)).
בעניינינו. אין חולק כי הנתבע מונה בן ממשיך בחיי ההורים על ידי שלושת בעלי הזכויות במשק: האב *** ז”ל, האם *** ז”ל ו**** ז”ל (נספחים 3-5 לכתב ההגנה המתוקן).
התובע מאשר בכתב התביעה המתוקן כי הנתבע מונה כבן ממשיך, ואולם מציין כי זאת בכפוף למתן מסמך כתב ההתחייבות (ראה: סעיף 13 לכתב התביעה המתוקן).
הנתבעות 2-3 מציינות בכתבי הגנתן את עובדת מינויו של הנתבע כבן ממשיך (ראה: סעיפים 14, 16 לכתב ההגנה מטעם הנתבעת 2 , סעיפים 6, 10 לכתב ההגנה מטעם הנתבעת 3).
יתרה מזו, אף צוואת ההורים מלמדת על רצונם למנות את הנתבע לבן הממשיך, בכפוף לפיצוי שעליו לפצות את התובע:
“…אם על פי כללי מינהל מקרקעי ישראל או מחמת הוראות אחרות לא יהיה ניתן לרשום את הזכויות על שם שני בני אלו יירשם המשק על שם בני *** ובתנאי שהוא יפצה את אחיו **** בשווי מחצית המשק” (ראה: סע’ 4ב לצוואה – נספח א’ לכתב התביעה המתוקן).
יצוין כי בסיכומיו טען התובע לראשונה כי: “רמ”י, בכתב הגנתה, תארה את המצב המשפטי וממנו נלמד, כי העברה על שם הנתבע לא הושלמה ולא נרשמה בספרי המקרקעין והרי היא כהתחייבות לתת מתנה, ובעלי הזכויות הינם המנוחים” (סע’ 2).
דין טענה זו להידחות. טענה זו עלתה לראשונה רק בסיכומי התובע, ומשכך מדובר בהרחבת חזית אסורה וההלכה לעניין זה ידועה.
למעלה מן הצורך, יצוין כי אף לגופו של עניין, דין הטענה להידחות. ואפרט.
הנתבעת 3 מציינת בכתב הגנתה כי:” באוקטובר **** חתמו המנוח ושתי נשותיו על הצהרה והתחייבות למינוי הבן ****- הנתבע, כבן ממשיך במשק (סע’ 6)…בסיכומו של דבר… הנתבע 1 מונה כבן ממשיך” (סע’ 10) (ההדגשות שלי, ח.מ.).
הנתבעת 2 מציינת בכתב הגנתה כי: “ביום *** התקבלה הודעה למינוי בן ממשיך מהסוכנות היהודית ביחס למשק לפיה **** ו**** מינו את הנתבע מס’ 1, ****, כבן ממשיך במשק (סע’ 14)… בתיק הרשות קיימת הצהרה והתחייבות מיום **** של כל בעלי הזכויות במשק – ****, *** ו*** למינוי הנתבע מס’ 1, ****, לבן ממשיך” (סע’ 16) (ההדגשות שלי, ח.מ.).
בדומה לבע”מ 3795/11 פלוני נ’ פלוני, שלעיל, גם בעניינינו המדובר במתנה שהושלמה, אשר קיבלה את האישורים של כל הגורמים המיישבים להיות הנתבע הבן הממשיך: “במקרה דנא, כל המוסדות הרלוונטיים הסכימו למינויו של המשיב כבן ממשיך. עסקינן אפוא במתנה שהושלמה. מבחינתו של נותן המתנה, בנסיבות העניין, הסתיימה הקניית הנכס עם מתן האישור העקרוני מגוף שלישי, כך שספק רב אם קיימת רשות לנותן המתנה לחזור בו מן המתנה. המסמכים, הכוללים בין היתר את הצהרותיה של האם לפני מזכירות המושב, הסכמת האגודה, אישור הסוכנות היהודית, ההתחייבות עליה חתמו האם והמשיב במסגרת ההסכם ביניהם ואישור המינוי על ידי מינהל מקרקעי ישראל, הם המזכים אותו לקבל את הזכות כבן ממשיך. במתן מסמכים אלה, תם אפוא תפקיד האם לשם קבלת הזכות על ידי המשיב ואין עוד המדובר בהתחייבות לתת מתנה (ראו ע”א 1108/98 מדעי נ’ מדעי, פ”ד נד (4) 385) “. (ההדגשות שלי, ח.מ.).
בניגוד לטענת התובע, הנתבעות 2-3 מאשרות את מינויו של הנתבע כבן ממשיך, וכי רישומו כבן ממשיך הושלם. משכך המדובר במתנה שהושלמה ואין עוד מדובר בהתחייבות לתת מתנה, כפי שנקבע בפס”ד 3795/11 פלוני נ’ פלוני, לעיל.
זאת ועוד, בהתאם להוראת סע’ 20(ה)1 להסכם המשבצת שלעיל, עם פטירת האם *** (האחרונה מבין שלושת בעלי הזכויות בנחלה), הזכויות בנחלה עוברות לבן הממשיך שנקבע על ידי ההורים, הוא הנתבע.
בחקירתו ציין התובע כי הנתבע מונה בן ממשיך רק באופן טכני (ראה: עמ’ 17 לפרוטוקול הדיון מיום 15.9.19 שורות 21-22) אם כך, תמוה כיצד בסיכומיו מציין כי הנתבע כבר אינו בן ממשיך, אפילו לא באופן טכני, כפי שהעיד.
מעדות אחות הצדדים הגב’ *** (בתה של *** ז”ל) עולה כי ידעו שרק הנתבע הינו בן ממשיך (ראה עמ’ 86 לפרוטוקול הדיון מיום 28.7.20, שורות 26-27,31-32). כך עולה גם מעדותה של האחות **** (בתה של ***): “אבא שלי אמר לנו “*** בן ממשיך” ואמא שלי אמרה “זה (המשק) של ***, אני חתמתי בשבילו”. כולל אמא שלו שחתמה – של *** ו***. שלושתם חתומים”. עוד העידה כי לא התעניינה בקריאת הצוואה של אביה “כי אמרתי שלא יכול להיות כיוון שבן ממשיך יכול להיות רק אחד במושב. ככל הידוע לי אם יש בן ממשיך אחד, שלושתם חתומים- זה הבן הממשיך. לא יכול להיות 3-4 אנשים בנים ממשיכים”.
(ראה עמ’ 90 לפרוטוקול הדיון מיום 28.7.20, שורות 1-2, 33-35).
זאת ועוד, בסיכומי התשובה הפנה התובע לבע”מ 1813/18 פלוני נ’ פלוני, מאגר נבו 23.06.2019, (בסע’ 16) שם ערכה בעלת הזכויות במשק צוואה אשר ציוותה על מכירת המשק וחלוקת הכספים בין בנה המאומץ, אחיינה ואחותה. בעלת הזכויות במשק לא מינתה את הבן המאומץ לבן ממשיך או כל אדם אחר, זאת בניגוד למקרה דנן בו מונה הנתבע בן ממשיך, ורק מטעם זה יש לאבחן בין הבע”מ לבין המקרה דנן.
יתירה מכך, במקרה דנן לא ביקשו ההורים למכור את המשק בצוואתם, אלא לפצל את המשק בין התובע והנתבע ואם הדבר לא יתאפשר, צוין, כי הנתבע, הבן הממשיך, יפצה את התובע במחצית משווי המשק.
לאור כל האמור, דין טענת התובע כי העברה על שם הנתבע לא הושלמה ולא נרשמה בספרי המקרקעין והרי היא כהתחייבות לתת מתנה, להידחות. כל המוסדות הרלוונטיים הסכימו למינויו של הנתבע כבן ממשיך. עסקינן אפוא במתנה שהושלמה- הנתבע מונה כבן ממשיך במשק.
לעניין עתירת התובע למנותו בעל זכויות במחצית המשק מכוח הצוואה ומכוח מסמך ההתחייבות:
התובע, שאינו הבן הממשיך עתר למנותו בעל זכויות במחצית המשק מכוח הצוואה, ומכוח מסמך כתב ההתחייבות שהנתבע לטענתו כתב במו ידיו וחתם שמו על המסמך.
הנתבע מצידו מכחיש כי חתם על מסמך זה וטען כי לא ראה אותו עד שהתובע הציגו בפניו בשנת 2011-2012.
אקדים ואציין כי לאחר ששמעתי את העדויות שהובאו בפני ולאחר עיון מעמיק במכלול החומר שבתיק מצאתי כי דין טענת התובע כי יש למנותו בעל זכויות במחצית המשק מכוח הצוואה, ומכוח מסמך כתב ההתחייבות להידחות, ואנמק.
בסעיפים 9-11 לכתב התביעה המתוקן, מפנה התובע לצוואת ההורים המורה על חלוקת המשק לו ולנתבע בחלקים שווים. בסעיף 14 לכתב התביעה המתוקן, ציין התובע דבר קיומו של מסמך כתב ההתחייבות שרשם לטענתו הנתבע ביודעו כי חרף מינויו בן ממשיך, המשק יחולק בין הבנים שווה בשווה.
למרות שבכתב התביעה ובסיכומים עתר התובע למחצית הזכויות במשק גם מכוח הצוואה, בחקירתו טען התובע, כי עתירתו למחצית הזכויות במשק הינה בעיקר מכוח כתב ההתחייבות, ואולם במסמך כתב ההתחייבות מצוין כי מלוא הזכויות במשק שייכות לתובע ולא רק מחציתם.
כך או כך, בחקירתו טען כי עתירתו למחצית הזכויות במשק הינה בעיקר מכוח מסמך כתב ההתחייבות כנראה משום שהבין או יודע כי אין תוקף לצוואות ביחס למשק, כפי שיפורט להלן:
“ש. מפנה אותך לכתב התביעה המתוקן, סעיף 31א’ אשר על כן, על סמך מה אתה מבסס את הטענה הזו? ת. על סמך המסמך שנתן *** לאבא ומכאן שמגיע לי מחצית מהמשק
ש. אתה לא מבסס על הצוואה של אמא? ת. יש גם צוואה שבאה מאוחר יותר אבל על זה אני מסתמך בעיקר על המסמך ההוגן והישר הזה ש*** כתב במו ידיו”.
(ראה: עמ’ 15 לפרוטוקול הדיון מיום 15.9.19 שורות 32-35, עמ’ 16 שורות 1-2, ההדגשות שלי, ח.מ.).
הצוואה:
ביום *** חתמו הורי הצדדים על צוואה הדדית (להלן: “הצוואה”).
הצוואה נערכה בבית התובע לשם הביא את הוריו ונכח בשעת עריכתה:
“ש. צוואת ההורים, נכון שנערכה בביתך? ת. כן. ש. היית נוכח בעת עריכת הצוואות?
ת. כן” (ראה: עמ’ 25 לפרוטוקול הדיון מיום 15.9.19, שורות 25-28).
הצוואה (ההדדית) של הורי הצדדים כאמור קוימה כדין.
במועד עריכת הצוואה הייתה *** ז”ל בחיים. *** הינה בעלת 1/3 זכויות במשק. משכך, זוכי הצוואה ההדדית שערכו המנוחים זכאים רק ל- 2/3 מהזכויות במשק.
בהמשך, פדה הנתבע את חלקה של *** ז”ל במשק ושילם לחמשת יורשיה 200,000 ₪ (40,000 ₪ לכל אחד מהם).
סע’ 4 לצוואה הוא הרלוונטי לעניינינו, ומשכך אצטט הסעיף במלואו:
“4.א לאחר אריכות ימיה ושנותיה של *** יחולקו זכויותיי במשק בשווה בין שני בניי *** ו***.
ב. אם על פי כללי מנהל מקרקעי ישראל או מחמת הוראות אחרות לא יהיה ניתן לרשום את הזכויות על שם שני בניי אלו ירשם המשק על שם בני **** ובתנאי שהוא יפצה את אחיו **** *** בשווי מחצית המשק”(ראה: נספח א’ לתצהיר התובע).
כאמור, במועד פטירת *** (אמם של הצדדים) ובמועד עריכת צוואתה חלו על זכויות חברי האגודה בנחלותיהם, הוראות ההסכם המשולש הקובע בסע’ 20ה כי:
” …למען הסר ספק מוצהר ומוסכם בזה כי אין באמור בסעיף זה לשנות את מהות זכויותיו של חבר האגודה כזכויות בר רשות בלבד שאינן חלק מעזבונו…”. משמע, זכויות ההורים כברי רשות בנחלה אינן חלק מעיזבונם.
צוואות ההורים נערכו ביום ***- עשר שנים לאחר מינויו של הנתבע בן ממשיך.
והרי מן המפורסמות הוא “שאדם אינו יכול להוריש יותר ממה שיש לו” ואין אדם יכול להוריש נכסים שאינם שייכים לו”(ראה: בע”מ 6678/10 פלונית נ’ פלוני (פורסם בנבו, 24.11.10); ע”א 2698/92 יונה נ’ אדלמן, פ”ד מח(3) 275, 1994); ע”א 2698/00 ח’ורי נ’ לולו (פורסם בנבו, 23.4.2001)].
לכן משנפטר אבי הצדדים, בהתאם לסעיף 20 ה’ (1) להסכם המשבצת ולהלכה הפסוקה כמפורט לעיל, עברו זכויותיו (1/3) לשתי בנות הזוג שלו שנותרו בחיים באופן שווה, ואין רלוונטיות לצוואה שערך ביחס למשק.
עם פטירת *** ומכוח סעיף 20 ה’ (1) להסכם המשבצת ולהלכה הפסוקה כמפורט לעיל, זכאי הנתבע להירשם כבעל הזכויות במשק מכוח מינויו כבן ממשיך, ואין בצוואתה של *** ז”ל כדי להקנות זכויות כלשהן במשק לתובע, שכן אינן חלק מעיזבונה. מינויו של הנתבע כבן ממשיך אושר כאמור על ידי הנתבעת 3 ביום *** (ראה: נספח 3 לכתב ההגנה המתוקן).
ככל ומשמעות סע’ 4 א’ לצוואה ההדדית של הורי הצדדים הינה פיצול המשק בין שני הצדדים ורישומם של שני הצדדים כבעלי הזכויות במשק, הרי מדובר בהוראה הסותרת את הוראות ומדיניות הנתבעת 2, אשר אינה מאפשרת העברת הזכויות במשק ליותר מיחיד או תא משפחתי אחד.
ואכן בסעיף 4 ב לצוואה מצוין:”…אם על פי כללי מינהל מקרקעי ישראל או מחמת הוראות אחרות לא יהיה ניתן לרשום את הזכויות על שם שני בני אלו יירשם המשק על שם בני *** ובתנאי שהוא יפצה את אחיו *** בשווי מחצית המשק”. דהיינו, ההורים ידעו כי האפשרות של רישום המשק ע”ש שני בניהם כנראה אינה אפשרית, אחרת לא היו מוסיפים את הסיפא לסעיף ולפיו, אם לא ניתן יהיה לחלק את הזכויות לשני הבנים, הנתבע יהיה הבן הממשיך, והוא יפצה את התובע במחצית שוויו של המשק.
יצוין, כי הוראות הצוואה אינן קובעות כי התובע רשאי יהיה להתגורר אף הוא במשק, ולא כל שכן להניח בנחלה קרוונים או לשכן במשק את בתו.
כל שהוראת סע’ 4ב’ לצוואה קובעת הוא פיצוי התובע במחצית שוויו של המשק. ואולם, לא זו התביעה שלפני.
הנתבעות 2-3 העלו טענת הגנה עיקרית לפיה לא ניתן לפצל את המשק ליותר מיחיד או בני זוג בלבד. הנתבעת 2 מציינת: “כל סעד שיינתן על ידי בית המשפט במסגרתו יועברו זכויות במשק, בכפוף לדין החל ולנוהלי הרשות, לפיהם, בין השאר, נחלה מהווה יחידה משקית אחת שאינה ניתנת לפיצול וכי בעלי הזכויות בנחלה יכולים להיות יחיד או בני זוג בלבד (ההדגשות במקור, ח.מ.)…”(סע’ 8).
הנתבעת 3 מציינת כי: “…היא משאירה את ההכרעה בנוגע לזהות בעל הזכויות בנחלה לשיקול דעת ביהמ”ש הנכבד והכל בכפוף לכלליה של הסוכנות ושל הרשות, לרבות אי הסכמה לפיצול הנחלה ו/או אי הסכמתה לרישום הזכויות בנחלה על שם יותר מתא משפחתי אחד (ראה: סע’ 2 לכתב ההגנה).
מההלכה הפסוקה ועמדת הנתבעות 2-3 עולה כי אין אפשרות לרשום את שני הצדדים כבנים ממשיכים וכבעלי הזכויות במשק במשותף.
חרף עמדות הנתבעות 2-3, בסיכומיו טען התובע באריכות לגבי אפשרות הפיצול (ראה: סע’ 3-4). עם זאת בסיכומי התשובה טען התובע לעניין “הפיצול” כי איננו עוסקים ב”כיצד” וברישום בפועל, שעה שלטענתו הנתבע עצמו עדיין אינו בעל זכות רשומה. אלא עסקינן לטענתו במהות- למנוע את המשך קיפוח התובע (ראה: סעיף 21).
אף בחקירתו העיד התובע כי הפיצול אינו ישים, ולא נראה לו ריאלי (ראה: עמ’ 107 לפרוטוקול הדיון מיום 28.7.20, שורות 23-24, 27-28).
מכל מקום, גם אם ישנה אפשרות טכנית לפיצול המשק (מה שכאמור לא נראה לתובע כאמור ישים וריאלי) אין בכך כדי לגרוע מהוראות הסכם המשבצת, לפיו המשק ירשם רק ע”י יורש אחד ולא ניתן לרשום הזכויות בנחלה על שם יותר מיורש אחד (יחיד או בני זוג). כך או כך, התובע לא הביא כל אסמכתא לביסוס טענתו לפיה הרפורמה כיום מאפשרת רישום המשק על שם שני הבנים במקביל, ולא סתר עמדות הנתבעות 2-3.
לאור כל האמור, דין טענת התובע כי מכוח הצוואה יש להצהיר כי הינו בעל מחצית הזכויות במשק/בנחלה להידחות.
מגרש ***:
דין טענת התובע כי הסכמת ההורים למתן זכויות לנתבע יועדה רק לחלקה בה בנה הנתבע את ביתו (מגרש ***) ללא פגיעה בחלקו בנחלה- להידחות, ואנמק.
לטענת התובע מאחר והנתבע “ביקש לקבל זכויות בנחלה פנה לאביו להירשם כ”בן ממשיך” בכפוף למתן התחייבותו כמפורט להלן. ואכן קיבל שטח של *** מ”ר במרכז המושב עליו בנה את ביתו” (סע’ 13 לכתב התביעה המתוקן). בתצהירו הוסיף: “משביקש הנתבע לבנות את ביתו, ניתנה לו הסכמה לכך, תוך שהסכמת ההורים למתן זכויות לנתבע, יועדו לחלקה בה בנה הנתבע את ביתו, ובוודאי ללא כל פגיעה בחלקי בנחלה” (סע’ 13).
בכתב הגנתה של הנתבעת 2 קיים פירוט לגבי בקשות הנוגעות למשק האמור. בין השאר מציינת הנתבעת 2: “ביום *** התקבל מכתב מהמושב לפיו, הוועדה הבין מוסדית מיום **** החליטה להמליץ בעד הקצאת בית נפרד לבן הממשיך במשק.
ביום *** התקבל מכתב מהסוכנות היהודית לפיו, בהתאם להחלטת הועדה הבין מוסדית לבניית חריגה במושבים מיום **** הינם ממליצים לאשר הקצאת מגרש מס’ *** לבניית בית לבן הממשיך הנתבע מס’ 1 – ****וכי מגרש *** יצורף למשק ההורים ויהיה חלק בלתי נפרד ממנו.
ביום *** נחתם הסכם בין הרשות לבין **** ו*** לבין המושב לפיו יותר לבני הזוג *** לבנות יחידת מגורים נוספת בנחלה אשר תשמש את בני משפחתם בלבד” (ראה: סעיפים 17-19).
הנתבעת 3 מציינת בכתב ההגנה: “בסוף שנות ה- 80 המליצה הועדה הבין מוסדית לבניה חריגה במושבים, לאשר הקצאה של מגרש *** לצורך בניית בית לבן הממשיך והמגרש צורף למשק כחלק בלתי נפרד ממנו” (ראה: סעיף 7 ונספח ב’ לכתב ההגנה).
מהאמור לעיל, עולה כי מגרש מס’ *** שהוקצה לטובת בניית בית לבן הממשיך, אינו נמצא בתוך המשק עצמו אך הוא צורף למשק ההורים כחלק בלתי נפרד ממנו.
לא מצאתי לקבל הטענה שאף אינה הגיונית בעיני, כי מינויו של הנתבע כבן ממשיך היה מיועד רק לאותו מגרש *** שהוקצה בחודש אוגוסט שנת ***, ארבע שנים לאחר שמונה כבר הנתבע כבן ממשיך, כאשר במועד מינויו כלל לא היה קיים מגרש ***.
מגרש *** הינו חלק מהמשק כולו, אף אם אינו ממוקם בצמוד למשק. הנתבע מונה כאמור כבן ממשיך של משק מס’ *** אשר בהמשך צורף לו אף מגרש ***.
לאור האמור לא מצאתי לקבל טענת התובע לפיה הסכמת ההורים למתן זכויות לנתבע, יועדה לחלקה בה בנה הנתבע את ביתו (***) ללא כל פגיעה בחלקו בנחלה.
מסמך כתב ההתחייבות:
מעבר לקיומה של הצוואה הפנה התובע למסמך (להלן: “מסמך כתב ההתחייבות”), אשר בחקירתו טען כאמור כי מכוחו מבקש הוא מחצית מהזכויות במגרש. בכתב התביעה המתוקן צירף התובע צילום מסמך כתב ההתחייבות מיום ***, אשר לטענתו נכתב על ידי הנתבע והינו לטענתו בחתימת הנתבע.
יצוין כי המסמך המקורי לא הוצג.
מפאת חשיבותו של מסמך זה אצטט תוכנו במלואו להלן:
” בס”דיום חמישי***
התחייבות
אני ***, מקבל על עצמי בן ממשיך בתנאים האלה:
1. אין אני רשאי לדרוש שום זכויות שמגיעות למשק *** לרבות תקציבים או שאר זכויות.
2. אני מתחייב לא לעשות במשק הנ”ל שום דבר החורג מרצונו של אבי.
3. החזקה ניתנת לי אך ורק על חלקת הנחלה אשר תינתן לי.
4. משק זה מספר *** במושב *** יהיה שייך לאחי ****. כמ”כ אני מתחייב לא לפגוע בזכויות אחי. במידה ותהיה חריגה מהסעיפים הנ”ל מצדו של ***, האבא רשאי לבטל את כל זה.
נוכחים: 1) ***. 2) ****3) ****
*****”.
בחקירתו טען התובע לראשונה, כי מסמך זה ניתן לו על ידי אביו בתחילת שנות ה-*** :”אני מראה את המסמך ההתחייבות…מגיש עותק מלפני *** שנה…זה הצילום שאבא הביא לי ביד. שמור אצלי מנוילן…” (ראה: עמ’ 16 לפרוטוקול הדיון מיום 15.9.19, שורות 9-10). כשנשאל מדוע לא ציין עובדה זו בתצהיר, השיב:” זה כל כך ברור, יש מישהו אחר? זה ברור שזה ניתן לי…ברור שאבא שלי נתן לי את המסמך…”(ראה: עמ’ 16 לפרוטוקול הדיון מיום 15.9.19, שורות 19-22)… מתי הוא נתן לך את המסמך? ת. בתחילת שנות ה- ***’, לפני שהתחתנתי” ובהמשך חקירתו העיד כי קיבל את כתב ההתחייבות, בשנת *** קצת לפני שהתחתן (ראה: עמ’ 18 לפרוטוקול הדיון מיום 15.9.19, שורות 22-23, עמ’ 26, שורה 10).
הגם שלטענת התובע ברור שמסמך ההתחייבות ניתן לו ע”י אביו עוד בשנת **, תחילת שנות ה- ***, התובע לא הוכיח טענתו זו. התובע לא הביא כל עד להוכחת הטענה. והאב אשר לטענת התובע נתן לו את הצילום אינו בין החיים, ואינו יכול לאמת טענתו.
האחות *** (בתה של *** ז”ל) העידה כי אינה מכירה את מסמך כתב ההתחייבות (ראה: עמ’ 89 לפרוטוקול הדיון מיום 28.7.20, שורות 16-20).
מר *** אחי הצדדים (בנה של *** ז”ל) העיד כי כשאביו היה בחיים לא שמע כלום על מסמך כתב ההתחייבות ולא ידע על מסמך כזה כלל. עוד העיד כי לא שמע מהוריו על מסמך כזה, לא מאמו ולא מאביו, זה עלה רק לאחר שההורים נפטרו. *** הראה לו את המסמך לפני כ- 3 שנים. וכשנשאל מה חושב על מסמך כתב ההתחייבות, השיב: “…ההורים בחרו לתת רק ל****. אתה טוחן מים…זה שיטת מצליח. מצליח/לא מצליח…” (ראה: עמ’ 74 לפרוטוקול הדיון מיום 11.3.20, שורות 13-14, עמ’ 75, שורות 35-36, עמ’ 76שורות 14, 16, 20-21, עמ’ 77 שורה 17, ההדגשות שלי, ח.מ.).
האחות **** שהגיעה להעיד מטעם התובע, ציינה כי שמעה, ידעה על קיומו של מסמך כתב ההתחייבות אולם אינה יודעת מה תוכנו “שמענו שהיה איזה דף. יש עדים על מסמך…העדים יודעים. הם אלה שחתמו. צריכים להביא אותם”, “…תשאלו את העדים כי הם חתמו…”, אף אינה זוכרת אם ראתה אותו (ראה: עמ’ 70 לפרוטוקול הדיון מיום 11.3.20, שורות 16-19, 27-29, עמ’ 71, שורות 24, 29-32).
לא מצאתי כי יש בעדותה של האחות **** שהגיעה להעיד כאמור מטעם התובע כדי לסייע לו בביסוס טענותיו לעניין כתב ההתחייבות.
תמוה מדוע לא מצא התובע לפעול עוד בחיי המנוח על פי הוראות כתב ההתחייבות ודרש לקיים את הוראותיו, לו אכן סבר כי זה היה רצונו של המנוח. רק לתובע הפתרונים.
אף אחי הצדדים *** העיד בחקירתו כי מבחינתו צריך להתעלם ממסמך ההתחייבות: “…אנחנו עושים עסקה ע”ח אחרים? אם זה נכון כמו שאתה אומר, ההורים בחיים- היינו יודעים. אבל אני לא יודע על דבר כזה בכלל. למה *** לא בא כשההורים שלי היו בחיים?” (ראה: עמ’ 78 לפרוטוקול הדיון מיום 11.3.20, שורות 10-12, ההדגשות שלי, ח.מ.).
יפים לעניינינו דברי השופט רובינשטיין: “בענייננו ההגנה אינה אלא טענת הבטחה שאין דרך שבעולם להפריכה נוכח פטירת הגב’ אהרונסון ע”ה, וגם אין דרך להוכיחה למעט אמירתו של המערער 4 בתצהירו בדבר ההבטחה מפי גב’ אהרונסון… אם כן ישנו ספק ספיקא שבספק ספיקא באשר למשקלה של טענת ההבטחה…”
(ראה: ע”א 527/07 מזל נחום נ’ קרן אהרונסון בע”מ-מאגר נבו 18.02.2008, ההדגשות שלי,ח.מ.).
לו אכן מסמך כתב ההתחייבות נכתב ביוזמת המנוח, כפי שטוען התובע, מדוע מצא לתת את המסמך לתובע כפי שהעיד רק בשנת ***, תחילת שנות ה-*** ולא מיד לאחר כתיבתו. ותמוה עוד יותר מדוע המסמך לא נערך בהשתתפות המנוח, או מדוע המנוח לא החתים את הנתבע על המסמך עובר למינויו “בן ממשיך”, שהרי יתכן שהנתבע היה מסרב לחתום על המסמך לאחר מינויו “בן ממשיך”.
טענת התובע בסיכומיו כי :”אלמלא התחייבות זו לא היה מקבל הנתבע את חתימת הוריו ל”בן ממשיך” וזכות זו כפופה כולה לזכויותיו של התובע בנחלה ” (סע’ 9) עומדת בסתירה לעובדות לפיהן חתימת הוריו ו**** ז”ל על מינויו כבן ממשיך נערכה ביום *** שבוע קודם לעריכת כתב ההתחייבות (ביום ***). לו אכן, כטענת התובע, מינויו של הנתבע כבן ממשיך היה כפוף לחתימתו של הנתבע על כתב ההתחייבות, מדוע לא נערכה זו קודם לחתימת הוריו ו*** ז”ל על מינויו בן ממשיך.
הנתבע העיד כי התובע הציג בפניו את מסמך כתב ההתחייבות בפגישה בשנת *** “אחרי שפדיתי מהאחיות והחלק של ****, אחרי שהוא קיבל את המגרש, חתום במנהל על המגרש, החלו הליכי בניה שאני חלק לא מבוטל בהוצאות ששילמתי שם כולל סכום משכנתא של 250,000 ₪” (ראה: עמ’ 46 לפרוטוקול הדיון מיום 30.12.19, שורות 13-15). לטענתו לבטח לא הוא שכתב את כתב ההתחייבות, שכן מאיין הוא את זכויותיו, ומשכך דוחה טענת התובע כי מסמך זה כמהווה ראיה להוכחת טענותיו. לחילופין טען, כי התובע לא עמד על מימוש המסמך וזנח את זכויותיו על פיו, ואף עילת התביעה והסעדים המבוקשים בה, אינה מבוססת על האמור במסמך (ראה: בסע’ 10 לכתב ההגנה המתוקן).
גם בחקירתו הכחיש הנתבע כל קשר למסמך:
“לשאלת בימ”ש: מי כתב את המסמך הזה? ת. אין לי מושג. לשאלת בימ”ש: זה כתב שלך?
ת. ממש לא. לא ראיתי את המסמך הזה, ואם כן, אתה מחכה שאטפל בכל העולם ואח”כ תגיד לי תעצור, יש לי פה משק? ” (ראה: עמ’ 36 לפרוטוקול הדיון מיום 18.9.19, שורות 29-33, ההדגשות שלי, ח.מ.).
ובהמשך עדותו:
“ש. אתה אומר על השאלה של *** שהוא אומר “אתה חתמת את זה, אתה רשמת את זה” “אתה אומר “בסדר, או. קיי, רשמנו, אז? בסדר, או. קיי, מה הבעיה?” כלומר, אתה לא רק שזוכר ומכיר את המסמך הזה, אתה גם רשמת אותו ברבים יחד עם אחרים. איך זה מסתדר עם זה שאתה לא מכיר את המסמך וגם רשמת אותו?
ת. לא רשמתי אותו. כל זה, שיח שהיה חברי במשפחה… רציתי להתקדם, רשמנו/לא רשמנו, רציתי להתקדם. רציתי שזה יישאר במשפחה. זה לא היה שיח מחייב או החלטות. מה אני? מטומטם?”(ראה: עמ’ 40 לפרוטוקול הדיון מיום 18.9.19 שורות 1-8, ההדגשות שלי, ח.מ).
“ת. אני לא מכיר את המסמך הזה 20 ומשהו שנים. לא הייתי משקיע וחושב אם להישאר ביישוב בכלל” (ראה עמ’ 62 לפרוטוקול הדיון מיום 17.2.20 שורות 19-20, ההדגשות שלי, ח.מ.).
במסמך כתב ההתחייבות לא מופיע שמו של המנוח כאחד הנוכחים במפגש, אף לא של התובע. כל שידוע לתובע בנוגע למסמך כתב ההתחייבות הינו מפי השמועה. לא זו אלא שהעד המרכזי מר *** אשר היה נוכח במפגש בהתאם למסמך כתב ההתחייבות, אחיו של התובע (להלן: “***”) סרב לטענת התובע להגיע ולהעיד ואף לא הגיש תצהיר (ראה: בקשה למתן אישור לזימון עדים מטעם התובע וצירוף ראיה מיום 15.8.19).
בנוסף מאשר ב”כ התובע בדיון מיום 17.2.20 כי:” העד *** לא יגיע… הוא עבר טרגדיה משפחתית קשה בקשר לבתו. הוא לא מוכן להגיע לדיון. כך מסר בנו. אנו לא נעתור להבאתו בכוח. אין לנו תצהיר ומשכך ובלית ברירה לא תהיה עדותו” (ראה: עמ’ 59 לפרוטוקול הדיון מיום 17.2.20, שורות 13-15).
בחקירתו השיב התובע לשאלת ביהמ”ש: “למה שני הנוכחים הנוספים שהשתתפו במועד עריכת המסמך לא הובאו לעדות? ת. לא רוצים להתערב בסכסוך. אבל הכל מוכח בתמלילים. זה מה שאומר העד המרכזי, אחי הגדול – ***”.
(ראה: עמ’ 116 לפרוטוקול הדיון מיום 28.2.22, שורות 10-12).
התובע מעיד בעצמו שאחיו *** הוא העד המרכזי, שהוא יוזם את כתיבת מסמך כתב ההתחייבות אף העיד כי “ניסינו להביא את *** אבל המצב הנפשי שלו לא טוב. אני לא רוצה להכניס אותו – יש לי רגישות אליו. אני לא רוצה להכביד עליו. אם צריך להוציא צו הבאה, נביא צו הבאה…” (ראה: עמ’ 113 לפרוטוקול הדיון מיום 28.2.22, שורות 26-31).
ואולם בסופו של יום, התובע לא עתר להבאתו של *** העד המרכזי לטענתו בצו הבאה, והשלים עם כך כי לא ייתן עדות. הדבר פועל לחובת התובע, עליו הנטל להוכיח תביעתו, וההלכה לעניין זה ידועה.
הבאתו של *** לעדות יכולה הייתה להאיר על נסיבות עריכת מסמך כתב ההתחייבות, מי כתב, מדוע נכתב לאחר מינוי הנתבע בן ממשיך, מי נתן את המסמך לתובע, וכו’… שהרי היה נוכח בעת עריכתו, שמו כתוב עליו.
דין טענת התובע בסע’ 22 לסיכומי התשובה לפיה: “הנתבע יכול היה לעמוד על חקירת האח *** אם חפץ להפריך את גרסת התובע. העובדה ששני הצדדים בחרו לא להעידו – מחזקת את תוקף דבריו בהקלטה…”- להידחות.
העיקרון המנחה הינו כי נטל ההוכחה הינו על כתפי מגיש התביעה בהיותו “המוציא מחברו עליו הראיה”. משכך, הטענה כי אף הנתבע יכול היה לזמן את האח *** אין בה כדי להעביר את נטל הראיה על כתפי הנתבע.
זאת ועוד, אי העדת אף לא אחד מהמשתתפים האחרים במועד עריכת מסמך כתב ההתחייבות (מר *** ומר ****) ששמם כתוב על מסמך כתב ההתחייבות, חרף חשיבותם להוכחת טענותיו, אף היא עומדת לחובת התובע, וחזקה שלו העיד אותם היה הדבר פועל לרעתו ומחזק את גרסת הנתבע.
חרף הפניית התובע למסמך כתב ההתחייבות עתר הוא לקבלת מחצית מהזכויות במשק ולא את כולן כפי שכתוב במסמך כתב ההתחייבות. בחקירתו נשאל על כך:
“ש. האם הטענה שלך שמשק *** הוא שלך? ת. אני אומר על סמך המסמך וההתחייבות מחצית מהמשק שייך אלי. על סמך ההתחייבות ש*** התחייב לאבא. אני לעולם לא באתי ואמרתי שהכל שלי. ש. איפה כתוב במסמך הזה שחצי משק שייך לך? ת. אני נשענתי על זה ש*** נרשם בן ממשיך ועל סמך מה שהוא אמר לי במפורש מחצית מהמשק, על סמך המסמך יהיה שייך אלי” ובהמשך החקירה: “אני נשענתי על כתב ההתחייבות ומה ש*** אמר לאבא ומכאן שמגיע לי מחצית מהמשק. זה שייך לי על סמך כתב ההתחייבות”.
(ראה: עמ’ 16 לפרוטוקול הדיון מיום 15.9.19, שורות 29- 34, עמ’ 17, שורת 34-35, ההדגשות שלי, ח.מ.).
חרף קיומו של מסמך כתב ההתחייבות המקנה לתובע לכאורה את כל המשק, היות והנתבע קיבל שטח בגודל של *** מ”ר (שספק אם במועד מינויו “בן ממשיך” ידעו המנוחים כי בעתיד יוקצה לנתבע שטח מחוץ לנחלה עצמה), התובע עתר לקבל רק מחצית מהזכויות במשק כעולה דווקא מצוואת ההורים ולא ממסמך כתב ההתחייבות.
טענת התובע לפיה הנתבע התחייב לאביו במסמך כתב ההתחייבות לא הוכחה. המנוח לא נכח בפגישה בה נערך המסמך, אין לתובע כל הוכחה כי אכן המנוח ביקש מהנתבע לערוך את מסמך כתב ההתחייבות.
זאת ועוד. לטענת התובע בשנת *** כשביקש להתחתן ביקש ממנו המנוח כי יתגורר בנחלה (ראה: סעיף 6 לכתב התביעה המתוקן) מדוע אם כן לא עבר התובע להתגורר במשק לאחר נישואיו, כשלטענתו חי בבית מתפורר 20 שנה. בחקירתו העיד התובע:
“ש. אתה אומר יש לי מגרש בהרחבה, את המשק צריך לעשות חצי חצי ביני לבין ***.
ת .כן. ש. יש עוד בית שאתה גר בו. נכון? ת. לא. ש. ***. ת. זה מבנה נטוש, אני חי שם יותר מ- 20 שנה. על פי צו מהנדס, הבית לא ראוי למגורים. היום בגלל המצב הקשה שלי עם אשתי, אנחנו פרודים, הבית מתפורר, יש שם צו פינוי מטעם המועצה בגלל שהמבנה ניתן לי ע”י אנשיו. הוא לא רשום על שמי, אין לי אפשרות להשכיר אותו… ש. אתה חי בו כמה זמן?
ת. משנת ***. מבנה שעזים אי אפשר להכניס שם”(ראה: עמ’ 27 לפרוטוקול הדיון מיום 15.9.19 שורות 9-19,ההדגשות שלי, ח.מ.(.
במצב דברים זה לא ברור כאמור מדוע לא פעל התובע בהתאם לבקשת המנוח לעבור להתגורר בנחלה, אם אכן זו הייתה בקשתו כפי שטוען.
מסמך כתב ההתחייבות המקנה לתובע את המשק, לכאורה, עומד בסתירה לתצהיר והתחייבות שערך הנתבע עבור *** ז”ל ביום ***, ובה התחייב כי הינו מכיר בזכותה של *** ז”ל להמשיך ולהתגורר במשק כל ימי חייה ובאפשרותה להעביר דירתה למי שתחפוץ לרבות באמצעות צוואה וביתה יעבור לילדיה עד עולם (נספח 6 לכתב ההגנה המתוקן).
לו אכן, כטענת התובע, מינוי “בן ממשיך” היה טכני בלבד (כפי שהעיד- ראה בסעיף 47 לעיל), והיה ידוע לנתבע כי התובע הוא בעל הזכויות העתידי במשק, לשם מה נטל על עצמו הנתבע את ההתחייבות כלפי ***, ולימים אף שילם ל*** ילדיה סך 200,000 ₪ על מנת לפדות את חלקם במשק.
לראשונה בחקירתו הודה התובע כי נרשם מסמך בין *** (הנתבע) לבין ילדיה של ****, והוא רצה לתת ל*** (לנתבע) את 100,000 ₪ מחצית מהסכום ששילם לילדיה של ***.
כשאומת בחקירתו היכן טען זאת בתמלול אישר לבסוף כי הסיכום לפיו ישתתף בתשלום 100,000 ₪ מתוך ה- 200,000 ₪ לא נאמר בתמלול:
ש. אמרת שזה מופיע בתמלול, שהצעת ל*** 100,000 ₪ והוא סירב, זה לא מופיע בתמלול. נכון? ת. נכון. ( עמ’ 112 לפרוטוקול הדיון מיום 28.2.22, שורה 35, עמ’ 113, שורה 1, ההדגשות שלי, ח.מ.).
כך או כך, טענת התובע לפיה הציע כי ישתתף בסך 100,000 ₪ לצורך פיצוי ילדיה של *** מעידה כי היה ידוע לו כי ל*** היה 1/3 זכויות במשק, אחרת הרי לא היה נדרש הנתבע לפדות את חלקה של *** ולפצות את ילדיה בסך 200,000 ₪.
טענתו זו עומדת בסתירה לתשובתו לשאלה שנשאל על זכויות *** במשק בחקירתו הראשונה: “היא בעלת זכויות במשק? ת. לא יודע” (ראה: עמ’ 100 לפרוטוקול הדיון מיום 28.7.20, שורות 32-33). הכיצד מחד גיסא, אינו יודע כי **** בעלת זכויות במשק, ומאידך גיסא, טען כי רצה לשלם לנתבע 100,000 ₪ מתוך ה- 200,000 ₪ ששילם הנתבע כדי לפדות חלקה של *** במשק.
לאור האמור, לא הוכח כי לתובע הייתה כוונה להשתתף בתשלום פיצוי לילדי *** לשם פדיון זכויותיה במשק.
מוסיף התובע וטוען בכתב התביעה המתוקן: “עד מהרה החל הנתבע מס’ 1 לעשות במשק כבתוך שלו, תוך שהוא מתכחש לזכויות התובע אך מתרץ את סירובו לאפשר לו כל בניה ו/או שינוי בתירוצים שונים. באופן זה לא נענה לאפשר לתובע להקים מבנה למגורי בתו בנישואיה” (סע’ 15).
אם אכן כטענת התובע, אביו נתן לו את מסמך כתב ההתחייבות לפיו הנחלה שייכת לו עוד בשנת ***, אף העיד:”…אם אבא שלי היה בחיים, זה לא היה קורה…”, מה אם כן מנע מהתובע לפנות לנתבע עוד בחיי הוריו המנוחים ובגיבויים, ולדרוש סילוקו מהנחלה בהתאם לרצון ההורים כפי שטוען, כשמינויו של הנתבע “בן ממשיך”, נעשה הרי לטענתו באופן טכני בלבד, רק לצורך קבלת מגרש בשטח *** מ”ר במושב, כפי שהעיד בחקירתו (ראה: עמ’ 18 לפרוטוקול הדיון מיום 15.9.19 שורות 8-10, עמ’ 25, שורה 5, עמ’ 26, שורה 10).
זאת ועוד.
הנתבע העיד כי אביו לא כתב את המסמך וכי אינו יודע מי כתב, אף העיד כי לדעתו מדובר במסמך שקרי, מזויף:
“ש. אמרת עכשיו, *** הפתיע אותך עם מסמך. לא ידעת על המסמך. מסמך שונה לחלוטין. אני שואל: אם אתה פעם ראשונה רואה מסמך שלא ידעת, למה אני לא רואה באף אחת מהציטטות, שאתה אומר – פעם ראשונה שאני רואה את זה, מאיפה החבאת את זה? מי חתום פה? זה מזויף? ת. הנה, בשורה 18 אמרתי – המסמך לא קיים. זו הכוונה שלי שפעם ראשונה ראיתי את זה. אבא שלי לא נתן לו. זה סתם. ש. מה זה המסמך הזה. ת. אבא שלי לא נתן לו כתב התחייבות. זה בולשיט. אבא שלי לא כתב. לא יודע מי כתב את מסמך ההתחייבות . לא אבא, אמא או ***. ש. אז מי עשה? ת. לא יודע. ש. זה בא מהשמיים? ת. יכול להיות. יצא מ***. אני יודע? לא אמרתי שהוא כתב, לא יודע מי כתב את זה. אבל אבא שלי כל פיפס קטן היה אומר לי. עשיתי את הבקשות של כולם, הוא סמך עלי.
ש. זו טענה חמורה מאד. אתה אומר שמישהו המציא מסמך. אתה מעלה גרסה בעייתית שמישהו פה כאילו יצר מסמך שקרי, מזויף. ת. נכון”.
(ראה עמ’ 122 לפרוטוקול הדיון מיום 28.2.22, שורות 21-36, ההדגשות שלי, ח.מ.).
למרות הכחשת הנתבע את טענת התובע כי הוא כתב המסמך וחתם עליו, לא ביקש התובע מינוי מומחה לכתב יד על מנת להוכיח טענתו כי הינו בכתב ידו של הנתבע או כי הוא חתום עליו.
יצוין, כי בניגוד לסעיפים 1-3 למסמך כתב ההתחייבות שם כותב הנתבע, לכאורה, בגוף ראשון את התחייבויותיו לתובע, בסע’ 4 למסמך כתב ההתחייבות נכתב: “משק זה *** במושב *** יהיה שייך לאחי ***, כמו כן אני מתחייב לא לפגוע בזכויות אחי. במידה ותהיה חריגה מהסעיפים הנ”ל מצדו של *** האבא רשאי לבטל את כל זה”. תמוה מדוע עבר הנתבע מגוף ראשון לגוף שלישי בסיפא לסעיף, אלא אם סעיף זה, או בכלל, נרשם על ידי אדם אחר.
לא מצאתי לקבל טענת התובע בסיכומיו לפיה:”ההתחייבות מתייחסת לרצון האב המנוח ונשותיו אל מול הנתבע להבטיח את זכויות התובע” (סע’ 8), בשעה שאין כל הוכחה כי אכן זה היה רצונו של המנוח.
המנוח לא השתתף ב”אירוע” עריכת כתב ההתחייבות ואין כל ידיעה מה היו רצונותיו. ממועד מינויו של הנתבע בן ממשיך ביום **** ועד למועד פטירתו ביום ****, למעט עריכת הצוואה בעת שהתובע היה נוכח ואשר נערכה בביתו, לא מצא המנוח משך כל *** השנים אחר כך לערוך הסכם פנימי בינו לבין התובע והנתבע, בדומה לפרשת חיים נ’ חיים ולקבוע מגוריו של התובע בנחלה יחד עם הנתבע, או כל הסדר משפטי מחייב אחר על פי שיקול דעתו.
בפסק דין חיים נ’ חיים ערכה האם המנוחה עוד בחייה מסמך פנימי והורתה לבן שמינתה כבן ממשיך לאפשר לאחיו להתגורר אף הוא במשק, באם יקבל על עצמו להתמנות בן ממשיך. לאחר פטירת האם פנה הבן הממשיך לערכאות לשם פינויו של אחיו מהמשק. ביהמ”ש העליון פסק כי יש להפריד בין מערכת היחסים של הבן הממשיך והמוסדות המיישבים לבין המערכת היחסים הפנים משפחתית, ודחה את עתירתו.
“הוכחת הסכם פנים משפחתי היא שאלה שבעובדה …ובאופן בו לא ניתן לשלול תוקף של הסכם למרות שזה לא קיבל את אשור המוסדות המיישבים ואף לא דווח להם, שכן במסגרת הפנים משפחתית יכול שתקום זכות חוזית בין הצדדים ללא קשר לגורמים חיצוניים, כמו ב”הסכם המשולש”(פסק דין חיים, נ’ חיים שלעיל, סע’ 36), ואולם בניגוד לפרשנות הלכת חיים נ’ חיים, אין לתובע כל ראיה לפיה נערך הסכם פנים משפחתי בין המנוח, לבינו ולבין הנתבע לפיו יתאפשר לתובע להתגורר בנחלה יחד עם הנתבע.
במהלך כל השנים וגם כשהחזיק במסמך כתב ההתחייבות לא מצא התובע לפנות למנוח ולבקש אם לא לשנות מינוי הנתבע כבן ממשיך, אזי למצער לערוך הסכם פנים משפחתי בין שלושתם.
אין בעניינינו כל מסמך המעיד כי ההורים התנו את מינויו של הנתבע בן ממשיך במתן מחצית מהזכויות במשק לתובע, או במתן זכות מגורים לתובע במשק.
גם בצוואתם ציוו ההורים המנוחים כי על הנתבע, הבן הממשיך לפצות את התובע בשוויו של מחצית מערך המשק, ואולם כאמור לא זו התביעה שבפני.
לאור כל האמור, אין בפס”ד חיים נ’ חיים, אליו הפנה התובע בסיכומיו, כדי לתמוך בטענותיו.
במקרה דנן, לא נערך בין הצדדים “הסכם פנים משפחתי”. לא מצאתי כי יש לראות בצוואת ההורים ו/או במסמך ההתחייבות (עליו לא חתום התובע, לא האב המנוח, אף לא הוכח גם לא באמצעות התמלולים כפי שיפורט להלן, כי הנתבע רשם המסמך או חתום עליו), הסכמה חוזית בין הצדדים, או הסכם פנים משפחתי.
ההורים המנוחים כאמור לא מצאו למסד הבטחותיהם הנטענות לתובע, בדרך של מסמך פנימי או הסכם משפחתי ביניהם לבין הנתבע בידיעת התובע, בדומה לפס”ד חיים נ’ חיים.
לאור כל האמור, לא מצאתי לקבל טענת התובע לעניין קיום הסכם משפחתי אותו מסיק מהצוואה וממסמך כתב ההתחייבות. וממילא אין בצוואה כאמור או במסמך כתב ההתחייבות אשר לא הוכחו נסיבות עריכתו וע”י מי (שניהם יחד וכל אחד מהם לחוד), כדי לגבור על הוראות הסכם המשבצת ועל מינוי הנתבע בן ממשיך.
תמלולי שיחות:
להוכחת טענותיו לפיהן כתב ההתחייבות נערך ונחתם על ידי הנתבע צירף התובע תמלולי שיחות אשר לטענתו, עולה מהם כי הנתבע מאשר בשיחות שהוקלטו על ידו כי הוא זה שערך וחתם על כתב ההתחייבות.
אקדים ואציין, כי לאחר שמיעת העדויות שהובאו לפני בעניין התמלולים, אף לאחר עיון מעמיק בתמלולי השיחות, לא מצאתי כי יש בהן כדי לסייע לתובע בהוכחת טענתו כי הנתבע הוא שרשם וחתם על כתב ההתחייבות, אף לא מצאתי כי יש בתמלולי השיחות לסייע לתובע להוכיח טענותיו כי יש לתובע זכויות במשק, ואפרט.
ביום *** (כ- 5 שנים לאחר הגשת התביעה) הגיש התובע בקשה לצירוף ראיה – תמלול שיחות שלו: אחת עם הנתבע, האח **** והגיסה **** (012), ושיחה נוספת שלו עם הנתבע, עם *** ו*** אחותו (013).
תמוה שהתובע לא צירף תמלולים אלו לכתב התביעה המתוקן או לתצהירו מיום *** בשל חשיבותם להוכחת טענותיו. רק לאחר שהנתבע הגיש תצהירו, סבר כי יש להגיש התמלולים. עקב חילוקי דעות בין הצדדים באשר לאמיתות התמלולים מינה ביהמ”ש ביום *** את חב’ “סטנוגרמה” כמומחה לתמלול ההקלטות.
ביום **** הוגשו התימלולים לביהמ”ש (חלקם מקוטעים).
לא ידוע מועד השיחות, אולם סביר כי הוקלטו טרם הגשת התביעה, ואף על פי כן לא מצא התובע אף להזכיר בכתבי טענותיו כי יש בידיו שיחות מוקלטות להוכחת טענותיו. בקשתו לצרפן הוגשה כאמור רק ביום ****.
התובע מפנה לשתי שיחות שניהל עם הנתבע ועם *** (אחיהם) אשר מהן לטענתו ניתן לקבוע כי הנתבע הוא שרשם את מסמך כתב ההתחייבות, אשר היה מוכר לו ממועד עריכתו:
“***: דרך אגב, המסמך הזה שאבא אמר, תשמור אותו,
***: … אנחנו נתמקד במה שיש.
***: למה, למה אבא אמר,
***: במה שיש, לא במה ש. . .
***: תשמור את המסמך הזה?
***: אני מסביר לך, זה לא אבא, עזוב, נו?
***: מה אתה אומר? אתה טועה טעות גסה.
***: בסדר …
***: אתה רוצה אני אתן לך שבועה?
***: אז כאילו אתה לא עשית, אז עשינו, אה?
….
***: זה אבא הביא לי ביד, למה אמר תשמור? כדי שאני אהיה הבן ממשיך. אבל עזוב, דלג. זה, יותר חזק מזה.
***: אבל איפה הבעיה?
***: … עשינו אז,
***: מזה אמרתי, עדיף שיהיה .. .
***: לא, ואז עשינו, אתה אז רצית שזה כאילו, העלית את הנושא שלו.
***: אחרת לא רצו לחתום לך.
…
***: בסדר, אבל בסדר, זה היה, זה היה כאילו,
***: אתה חתמת את זה, אתה רשמת את זה.
***: בסדר, אוקי, רשמנו אז, בסדר, אוקי. מה הבעיה?
***: אין לי מושג”.
(ראה: קובץ 012 עמ’ 26 שו’ 13 – 27; עמ’ 27 שו’ 1-12 ).
בהמשך השיחה ולאחר שהנתבע עזב את ביתו של ***, שם נפגשו לטענתו האחים, המשיכו התובע ו*** לשוחח בעניין:
“***: המסמך הזה שיש לך, זה אני דאגתי שהוא יהיה.
***: זה יותר חזק מ, בכנות אני אומר לך. שילמתי 1,200 שקל ייעוץ.
***: המסמך הזה זה אני…
***: אתה מבין ?
***: אני זוכר את זה, .. .
***: תבין.
***: אני לא רציתי להיות כאילו ,
***: אז יפה מאוד. אני לא ידעתי על קיומו. לא ידעתי. אבל תראה איזה חוכמה של המסמך. זה, לראות את המסמך הזה, זה חוכמה לנהל אותו.”
(קובץ 013 עמ’ 62 שו’ 19-27 ; עמ’ 63 שו’ 1-2, ההדגשות שלי, ח.מ.).
מהשיחה לעיל, לא ניתן לקבוע כי הנתבע הוא זה שערך את מסמך כתב ההתחייבות וזה שחתום עליו.
התובע מפנה אל התמלולים כמהווים ראיה לביסוס טענותיו בשעה שאחד המשתתפים בשיחה, האח ***, שהינו משתתף מוביל ומי שיזם את עריכת מסמך כתב ההתחייבות, כך עולה מהשיחה, מסרב לטענת התובע להגיש תצהיר ולהעיד בפני בית המשפט.
גם בסיכומיו טען התובע כי: “תמך טענותיו בהקלטת שיחות שבין הצדדים בנוכחות האח ***” (סע’ 17).
ואולם אי הבאת *** למתן עדות גם אם היה אמור לבקש צו הבאה ולהביאו באמצעותו, פועלת כאמור לחובת התובע (ראה: סעיף 71 לעיל). משכך אין בהפניה לנוכחותו של האח *** או לאמירה של האח ***כדי לסייע לתובע להוכיח טענותיו, מש*** לא העיד.
סעיפים 2-4 למסמך כתב ההתחייבות נוגעים לכאורה, לרצון המנוח מי יקבל את המשק, אולם המנוח כאמור לעיל, כלל לא נכח בעת עריכת המסמך ואין לדעת כלל את מי הסמיך המנוח לדבר בשמו (אם בכלל). אף מתמלול השיחות בין התובע, לנתבע ול*** עולה כי המנוח לא נכח ואף לא היה יוזם המסמך:
“***: אני מסביר לך, זה לא אבא, עזוב, נו?…
***: מה אתה אומר? אתה טועה טעות גסה.
*** בסדר …
(ראה: קובץ 012, עמ’ 26, שורות 13-27).
“***: אבא, תודה לאל, שראה 8 צעדים קדימה. תהיה מנוחתו עדן.
***: … לא ראה כלום,
***: הוא ראה. רצה רק אותי במשק.
***: זה רק *** ראה, אבא לא צייץ.
***: טוב. אבא לא צייץ.
***: הוא לא צייץ”.
(ראה: קובץ 013 עמ’ 44 שו’ 27 ; עמ’ 45 שו’ 1-5).
“***: המסמך הזה שיש לך, זה אני דאגתי שהוא יהיה.
***: זה יותר חזק מ, בכנות אני אומר לך. שילמתי 1,200 שקל ייעוץ.
***: המסמך הזה זה אני…”.
(ראה: קובץ 013 עמ’ 62 שו’ 19-22, ההדגשות שלי, ח.מ.).
*** מאשר בשיחה לעיל כי הוא זה שיוזם את רעיון כתיבת מסמך כתב ההתחייבות.
ואולם, אין בתמלולי השיחות כדי להאיר את נסיבות עריכת המסמך או מטרתו. אף לא עולה מהשיחות מדוע *** לא מסר את מסמך כתב ההתחייבות מיד אחר שנכתב לתובע, ורק כעבור שנים, הגיע מסמך זה לידי התובע לטענתו, מהמנוח.
אין בתמלולים שצורפו כדי לבסס טענת התובע כי הנתבע הוא שערך וחתם על מסמך כתב ההתחייבות.
לאור כל האמור, לא מצאתי כי יש במסמך כתב ההתחייבות אשר לא הוכח כי המנוח ביקש מהנתבע לערוך מסמך זה, לא הוכח ע”י מי נכתב, כשלא הובאו העדים אשר חתמו לכאורה על כתב ההתחייבות להאיר ולבסס נסיבות כתיבתו, כדי לסייע לתובע להוכיח תביעתו.
משכך דין טענת התובע כי מכוח כתב ההתחייבות יש להצהיר כי הינו בעל מחצית הזכויות במשק/בנחלה להידחות.
לסיכום, לא מצאתי כאמור לעיל, כי יש לראות בצוואת ההורים ו/או במסמך ההתחייבות (עליו לא חתום התובע, לא האב המנוח, אף לא הוכח כי הנתבע רשם המסמך או חתום עליו), הסכמה חוזית בין הצדדים, או הסכם פנים משפחתי, לפיו יש למנות התובע בעל מחצית הזכויות במשק.
משכך, דין עתירת התובע בתביעתו כי יש למנותו בעל זכויות במחצית המשק (מכוח הצוואה, ומכוח מסמך כתב ההתחייבות) – להידחות.
טענת שיהוי וחוסר תום לב שהעלה הנתבע:
מאחר ודחיתי התביעה לגופה אין מקום להידרש לטענת השיהוי שהעלה הנתבע. למעלה מן הצורך אציין שיש בה ממש. משך שנים השתהה התובע בהגשת התביעה לעניין זכויותיו במשק. מדובר בשיהוי ניכר ממועד קבלת מסמך כתב ההתחייבות לידיו של התובע (שנת ***, תחילת שנות ה-***) עד להגשת כתב התביעה בשנת ***. אמנם האם *** ז”ל נפטרה בשנת ***, ואולם שנים רבות עובר למועד פטירתה ידע התובע על קיומו של מסמך כתב ההתחייבות, יכול היה לפנות לנתבע עם קבלת המסמך ולדרוש שילובו במשק או לחילופין לפנות לאביו שהיה בין החיים אז, על מנת שיסדיר בין האחים למי אכן ניתן המשק, וזאת לא עשה.
טרם סיום, ולמעלה מן הצורך אציין כי בנגוד לסעד לו עתר התובע בכתב התביעה (פסק דין הצהרתי למנותו בעל זכויות במחצית המשק), ביקש במהלך ההליך, לקבל פיצוי כספי על מחצית שווי המשק על אף שלא הגיש תביעה כספית למחצית שווי המשק. הדבר אף עולה מתמלול השיחה ומטענותיו בתצהירו כי טוען לזכויות במחצית שווי המשק מכוח הבטחת ההורים, והרצון לכבד רצונם, וכי מבקש כי הנתבע ישלם לו מחצית שוויו של המשק. ואולם כאמור זו לא התביעה שלפני, וממילא היא לא הוכחה, ואפרט.
מתמלול השילה עולה כי התובע מבקש בעצם מחצית שווי המשק, ושהצדדים מנהלים מו”מ בעניין זה:
“***: את מה? את מה אני אשלם לך?
***: את כל המשק.
***: את מה אני אשלם לך? על מה?
***: את היתרה, שמגיע לי פה חצי מהמשק, שאני אוכל לחיות.
***: למה מגיע לך חצי?
***: כי אבא ואמא רצו .
***: איפה ה- 20 שנה שאני רצתי?
***: ת, הכל, על השקל, אנחנו נבוא”.
(ראה: קובץ 012 עמ’ 38 שו’ 1-8, ההדגשות שלי, ח.מ.).
“***: אבל עזוב את זה, זה לא הכיוון. זה היה רצון ההורים,
***: בוא נתמקד ב,
***: בוא נכבד את זכרם ואת רצונם ואת כבודם, ונהיה ביחד.
***: סך הכל ההורים אמרו (ראה: קובץ 012 עמ’ 63 שו’ 10-13).
***: ואני יודע מה זה סכסוכים וזה. לא הכסף הבעיה. הכסף שהוא לא יכול לראות אותי איתו במשק ביחד. זה האמת. לא רוצה לכבד את רצון ההורים, לא רוצה. זכותו.”
(ראה: קובץ 013 עמ’ 29 שו’ 7-19 ).
“***: אני רוצה במשק נהיה חצי חצי. זה מה שאני מבקש”.
(ראה: קובץ 013, עמ’ 38, שו’ 7).
טענת התובע בתצהירו (סעיף 12), כי לא רק על פי הצוואות ההדדיות אלא לפי כל הצהרות ההורים המנוחים, רצונם היה שכל הזכויות במשק יתחלקו בחלקים שווים בינו לבין הנתבע, לא הוכחה.
התובע לא הביא כל אסמכתא נוספת מעבר לצוואות, להוכיח כוונה זו אף לא הביא אף אחד מאחיו האחרים, ו/או כל עד אחר שיבסס טענתו כי רצון ההורים היה כי הנתבע יפצה התובע במחצית שווי המשק.
האחות ***היא העדה היחידה שהובאה מטעמו של התובע. היא העידה כי יודעת ש”רצו לתת גם ל***. אבא שלי אהב את ***…גם את *** הוא אהב. *** היה כל הזמן בעשיה ובדאגה והיה נוכח כל הזמן. אבל אבא שלי אהב גם את ***. לכן, אמרתי שהוא ישמח אם יסתדרו ביניהם…שגם ל*** יהיה חלק. כמה- אני לא יודעת…” (ראה: עמ’ 70 לפרוטוקול הדיון מיום 11.3.20, שורות 19- 23, ההדגשות שלי, ח.מ.). בעדותה ספרה האחות *** בשבחי הנתבע וכי הוא היה הבן היחיד שסייע ועזר להורים, עזר לכולם, טיפוס של לב רחב לכולם.
אך אין בעדותה זו של האחות ***, כדי לבסס טענת התובע כי זכאי לפיצוי של מחצית שווי המשק. עמדה לתובע האפשרות במהלך חיי ההורים לבקש מימוש מסמך כתב ההתחייבות שניתן לו לטענתו ע”י המנוח או לבקש את ההורים למכור את המשק ולחלק את שוויו בינו לבין הנתבע, אך לא הוכח כי זה נעשה. התובע לא הוכיח כי ביקש מההורים לבצע פעולה משפטית מחייבת אחרת לעיגון רצונם, או כי בוצעה כזו.
רצון ההורים אינו חזות הכול כשאינו מעוגן בפעולות משפטיות מתאימות ומחייבות.
לא נעלמה מעיני עדות הנתבע בחקירתו כי הציע לתובע על מנת שתהיה אחווה ביניהם ומאחר וידע שיש לו רגשות למשק, שיהיה עימו במשק ואולם הוא “…צריך להחזיר את כל ההוצאות…” ואת המגרש בהרחבה (ראה עמ’ 128 לפרוטוקול הדיון מיום 28.2.22, שורות 14-17).
הנתבע העיד כי נתן לתובע מגרש בגודל 500 מ’ ששויו כ- 2.5-2.3 מיליון ₪, שילם תשלומי מינהל ופיתוח עבור המגרש בסכום של 400,000- 500,000 ₪. כמו כן העיד כי נתן לתובע עוד 200,000 ₪ לתחילת הבניה. “… סה”כ נתתי *** להערכתי 600-700 אלף ₪”. ואולם עשה זו לטענתו כיוון שלא היה לתובע כסף והינו אחיו הקטן ולא בגלל שחשב שמגיע לו זכויות במשק.
(ראה: עמ’ 62 לפרוטוקול הדיון מיום 17.2.20 שורות 25-28, 34, עמ’ 63, שורה 1).
התובע הודה בחקירתו כי הנתבע שילם חובות למשקם לצורך קבלת המגרש בהרחבה: “…שילם את התשלום לשחרר את מגרש של המשקם…” (ראה: עמ’ 24 לפרוטוקול הדיון מיום 15.9.19, שורה 17).
התובע אף הודה בחקירתו כי הנתבע אכן שילם דמי פיתוח וועד לאגודה:
ש. אם אומר לך שהתשלום למנהל היה 160,000 ₪? ת. אמרתי – שילם דמי פיתוח, ועד
לאגודה . שילם 150,000 ₪ ו- 22,000 ₪”.
(ראה: עמ’ 105 לפרוטוקול הדיון מיום 28.7.20 שורות 21-36 עמ’ 106 שורה 1 ). ואולם לטענתו את המגרש בהרחבה קיבל מאמו בלבד. התובע לא הוכיח כי עוד בחיי האם אושרה לו קבלת המגרש בהרחבה במושב, וכי הייתה המלצה על התובע מצד האגודה לקבל את המגרש בהרחבה בתקופת חייה של האם ( ראה לעניין זה: (תמש (ת”א) 41490-09 א. ל נ’ צ. ל – מאגר נבו 22.12.2013).
וכשנשאל התובע בחקירתו:
“ש. אתה אומר שההצעה שלך להחזיר ל*** את הכספים שהוא נתן לך, או חצי מההשקעות במשק, זה חלק מהמו”מ? השיב: ת. הכנסותיו במשק פי עשרות מונים מהוצאותיו במשק. יש שכונה שלמה שם, מכוניות רבות, תעשיה מה שהולך שם. מכאן, שיש הכנסות רבות במשק. לא יכול להיות שאחד מרוויח 70,000 ₪ והשני לא מצליח להחזיר משכנתא”. וכשנשאל:
“ש. האם המגרש בהרחבה צריך להיכנס להתחשבנות ביניכם? השיב: “לא. גם *** אומר לא” (ראה עמ’ 24 לפרוטוקול הדיון מיום 15.9.19 שורות 32-36, עמ’ 26, שורות 35-36 ).
כך שבסופו של יום, הצדדים לא הגיעו להבנות.
לפיכך לא מופרכת טענת הנתבע בחקירתו: “אמרתי ל*** ול***, הרמתי טלפון, *** הזמין אותי אמרתי לו עזוב מסמכים, מה אתה רוצה? חצי? קח חצי. אבל תחזיר את המגרש ששילמתי עליו, הוא שייך לי, אני פדיתי אותו, כל התשלומים פיתוח והכל. נעשה חצי חצי. אז איפה הבעיה? לא צריך בימ”ש. נשמע מצוין, אבל הילד לא רוצה. הוא רוצה עוד ועוד. קיבל יותר מחצי של המשק. יש לו טאבו בהרחבה, יש לו עוד בית שעזרנו לו, שילמנו עליו, שיפוצים” (ראה: עמ’ 35 לפרוטוקול הדיון מיום 18.9.19 שורות 26-30).
כך שהגם שהתובע לא הגיש כאמור תביעה למחצית שווי המשק, בזהירות המתבקשת ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, אציין כי התובע לא הצליח להוכיח זכותו לקבלת פיצוי כספי ובכל מקרה הוכח כי שולמו עבורו תשלומים, קיבל מגרש בהרחבה, לא השתתף בתשלום ש*** שילם לילדיה של ***, כמפורט לעיל. ולפיכך, ספק אם נותרה יתרה כלשהיא לתשלום.
לסיכום:
מכל הטעמים לעיל, דין התביעה למתן פסק דין הצהרתי להיות התובע בעל מחצית הזכויות במשק – להידחות.
התובע יישא בהוצאות הנתבע ובשכ”ט עו”ד בסכום כולל של 50,000 ₪. הסכום ישולם תוך 30 יום מהיום וממועד זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין עד למועד התשלום בפועל.
המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור התיק.
ניתן היום, כ”ט אייר תשפ”ב, 30 מאי 2022, בהעדר הצדדים.
