מספר בקשה:50
לפני כבוד השופטת שני כ”ץ
מבקשים:
1. ט.מ.ק.
2. כ.ק.
שניהם באמצעות ב”כ עו”ד אסף אבן-חן
נגד
משיבים:
1. ו.ק.
2. מ.ק.
3. ה.ו.
משיבים 1-3 באמצעות ב”כ עו”ד דנה ברונשטיין
החלטה
החלטה זו כרוכה אחר עתירת המבקשים להורות, כי מותב זה יפסול עצמו מלישב בדין בהליך דנא.
לעמדת המבקשים, החלטת בית המשפט מיום 5.3.2024 (להלן: “ההחלטה”) בבקשת המשיבים למתן צו מניעה דחוף המורה למבקשים לחדול מלערב את הקטינים בהליך ולהסיתם כנגדם (בקשה מס’ 48), מגבשת עילת פסלות של המותב היושב בדין.
בבקשה נטען, כי בהחלטה, אשר ניתנה במעמד צד אחד, נקבע: “לתגובת המשיבים, תוך 7 ימים. כבר לעת הזו ובראי טובתם של הקטינים, מצאתי ליתן צו ארעי האוסר על המשיבים (המבקשים כאן – ש.כ.) לערב הקטינים בסכסוך בין הצדדים ו/או להסיתם כנגד מי מהמבקשים (המשיבים כאן – ש.כ.)”, באופן היוצר חשש ממשי למשוא פנים ומקים עילת פסלות.
לטענת המבקשים, בהחלטתו זו, הביע בית המשפט עמדתו במחלוקת בין הצדדים; כי “מדובר במקרה הנופל לגדר המקרים החריגים, בהם התבטאויות בית המשפט הן בעלות אופי מובהק ונחרץ המלמד על נעילת דעתו של המותב” (ההדגשה במקור, ש.כ.) וכי בית המשפט “חיווה דעתו לגבי המשך ניהול ההליך בפניו ותוצאותיו” (ההדגשה במקור, ש.כ.) ומכאן מתבקשת פסילת המותב.
רקע עובדתי ודיוני
הנתבעים (להלן: “המבקשים”), הורי התובעים (להלן: “המשיבים”), הגישו תובענה להבטחת הקשר בינם לבין נכדיהם הקטינים, ילדיהם של המבקשים.
משיבים 1 ו-2 הם הורי המבקש 2 והמשיבה 3 היא אימה של המבקשת 1.
בתמצית ייאמר, כי המשיבים מלינים על כך שהמבקשים גדעו באחת את הקשר בינם לבין הקטינים, משיקולים אישיים וזרים, בעוד המבקשים טוענים, כי התנהגותם הדורסנית והאלימה של המבקשים ופגיעתם בסמכותם ההורית אל מול ילדיהם הקטינים, הם אלה שהובילו לנתק שבין הצדדים וכפועל יוצא לנתק בין המשיבים לבין הקטינים.
בדיון אשר התקיים ביום 01.12.2021 בפני המותב הקודם, כב’ השופט בן שלו, ניתן צו, בהסכמת הצדדים, להגשת תסקיר עו”ס לסדרי דין, לצורך בירור טובת הקטינים בחידוש הקשר עם הסבים.
חרף הסכמת הצדדים לעריכת תסקיר עו”ס בעניינה של התובענה, כאמור לעיל, התנגדו המבקשים לתיאום פגישה בין העו”ס לקטינים.
בהחלטה מיום 3.3.2022 הבהיר בית המשפט, כי “ההחלטה בדבר הזמנתו של התסקיר לא היתה בגדר המלצה והצדדים מחוייבים לאפשר לגורמי הרווחה את עריכת התסקיר לרבות בשיתוף פעולה פעיל עמם”.
ביום 16.3.2022, הועבר התיק לטיפולי נוכח שינויים ארגוניים בבתי המשפט למשפחה במחוז דרום, ובהנחיית הנשיא דאז, כב’ השופט אלון גביזון.
ביום 26.05.2022 דיווחה עו”ס לסדרי דין כי המבקשים סירבו בתוקף להשתתף בוועדת תסקירים שנקבעה בעניינם; לא הביאו את הקטינים למפגש שנקבע עמה; מנסים למנוע את המפגש בינה לבין הקטינים בכל דרך וכי המבקשים סבורים שאין היא הדמות הלגיטימית להביא את טובת הקטינים לפני בית המשפט וכי הם אלה היודעים מה נכון וטוב עבור הקטינים, מתוקף היותם הוריהם.
עוד הוסיפה העו”ס בדיווחה כאמור, כי לצורך השלמת התסקיר עליה להיפגש עם הקטינים וכי בנסיבות אלה אין ביכולתה להשלים התסקיר ולהגיש המלצותיה.
בהחלטה מיום 29.05.2022, אשר ניתנה על רקע דיווח העו”ס מיום 26.05.2022, הוריתי למבקשים לשתף פעולה לאלתר עם העו”ס ולתאם עימה מועד לפגישה בינה לבין הקטינים.
ביום 12.07.22 דיווחה העו”ס, כי האם לא פעלה בהתאם להחלטה מיום 29.05.22 וכי גם פניותיה לאם נתקלו בחוסר שיתוף פעולה מצידה.
בהחלטה מיום 17.07.22 שבתי והוריתי למבקשים לשתף פעולה עם העו”ס לאלתר ולתאם עימה מועד למפגש עם הקטינים עוד במהלך השבוע שלאחר מתן החלטתי כאמור.
כך גם הבהרתי למבקשים, כי ההחלטה בדבר עריכתו של התסקיר, אשר ניתנה בהסכמת הצדדים, לא היתה בגדר המלצה, כי הצדדים מחויבים לאפשר לגורמי הרווחה את עריכת התסקיר וכי ככל שלא ישתפו פעולה עם עריכתו, אשקול הטלת סנקציות כספיות בשל כך.
למען שלמות התמונה, יצוין, כי ביני לביני, החליפו המבקשים ייצוג בהליך, לאחר שהלשכה לסיוע משפטי הודיעה על הפסקת ייצוגם. המבקשים הגישו לבית המשפט הודעה ובקשה בדבר תלונות שהוגשו מצידם כנגד גורמים שונים בלשכה לסיוע משפטי במחוז דרום, הלשכה לסיוע משפטי במטה משרד המשפטים בירושלים וכן כנגד באת כוחם דאז ועתרו להקפאת ההליכים בתובענה עד למיצוי ההליכים של המבקשים מול הגורמים המפורטים בבקשה.
בהחלטתי מיום 27.6.2022 דחיתי הבקשה במתכונתה, ל”נוכח מהות התובענה והסעד המבוקש בגדרה ובשים לב להתארכות ההליכים”, תוך שניתנה בידי המבקשים שהות בת 21 ימים לשם הסדרת ייצוגם.
חרף האמור, המשיכו המבקשים, פעם אחר פעם, להפר ההחלטות השיפוטיות ולא שיתפו פעולה עם העו”ס לשם עריכת התסקיר ובכך הביאו, באופן ישיר, להתארכותו של ההליך (ר’ למשל, החלטה מיום 21.9.2022 ומיום 5.11.2022).
בדיון אשר התקיים ביום 05.01.2023, ובהסכמת הצדדים ובאי כוחם, מונתה ד”ר ענבל קיבנסון בר-און, כמומחית מטעם בית המשפט לבחינת טובת הקטינים בחידוש הקשר בינם לבין המשיבים ולקבלת המלצתה .בדבר דרכי הטיפול המתאימות לשם חידוש הקשר וייצובו.
עוד הוסכם כי הכנת התסקיר תושהה עד לקבלת חוות דעתה של המומחית או עד לבקשה שתוגש מטעם מי מהצדדים.
ואולם, הגם שמינויה של המומחית ניתן בהסכמת הצדדים, לא רק שהמבקשים חזרו בהם מהסכמתם כאמור (ראו, בין היתר, בקשתם מיום 04.06.23) והקשו על המומחית בביצוע מלאכתה, אלא שהמבקשת פנתה אל המומחית בצורה פוגענית ומתקיפה (בעניין זה ראו, בין היתר, דיווחי המומחית אשר הוגשו לתיק ביום 16.04.2023; ביום 23.05.2023 וכן החלטות בית המשפט מיום 25.05.2023 ומיום 13.06.2023).
בסופו של יום, הוגשה חוות דעת המומחית ביום 29.7.2023 בגדרה נקבע, בין היתר, על יסוד התרשמותה, מומחיותה וניסיונה של המומחית, כי “מדובר בניכור חריף מצד טל וכרמל כלפי הסבתות והסב”. המומחית הצרה על מצב זה והוסיפה, כי “ילדים שגדלים תחת מחיקה של דמויות משפחתיות משמעותיות, מתפתחים בצל תהליכי פיצול ומחיקה. תהליכים אלו, כך מראה המחקר (בייקר ובן עמי, 2018), הנם זמינים להם בכל מצב של קונפליקט או מתח ביחסים קרובים ולכן ילדים מנוכרים הם ראשית כל מנוכרים לעצמם, לזיכרונותיהם, לרגשותיהם הכמהים ולאחר מכן הם עלולים לעשות במנגנון זה שימוש ביחסים זוגיים, עם ילדיהם ולהעביר זאת בהעברה בינדורית”. בהינתן האמור, סברה המומחית, כי אין לעת הזו היתכנות לחידוש ו/או הבניית הקשר בין הסבים לקטינים.
כבר לעת הזו ייאמר, כי המבקשים לא פעלו כמצוות תקנה 25 לתקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ”א- 2020 (להלן: “התקנות”), ובתוך כך לא שלחו למומחית שאלות הבהרה על חוות דעתה ולא עתרו לזימונה להיחקר על חוות דעתה.
לאור עמדת המומחית כאמור, התבקשו המשיבים (התובעים) ליתן עמדתם ביחס לאופן המשך ניהול ההליכים בתובענה. לאחר קבלת עמדתם ניתנה החלטה נוספת, ביום 18.9.2023, בגדרה התבקשו המשיבים לשוב ולהבהיר עמדתם, וכדלקמן:
“חרף עמדתם המקיפה של התובעים, לא מצאתי בה מענה ענייני להחלטתי מיום 4.8.2023 בגדרה התבקשו ליתן עמדתם ביחס לאופן המשך ניהול ההליכים בתובענה.
אף אם יש ממש בטענות התובעים, כפי שמשתקף בין היתר מחוות דעת המומחית, הרי ששמיעת הקטינים (בין באמצעות יחידת הסיוע ובין על ידי בית המשפט או באמצעות אפוטרופוס לדין) אינה סעד עצמאי, אלא כלי העומד לרשות בית המשפט לשם בירור והכרעה בתובענה המונחת לפניו.
“בחינת שלומם ורווחתם” של הקטינים ע”י גורם טיפולי זה או אחר ובהעדר אינדיקציות לפגיעה בשלומם ו/או ברווחתם (במובחן מפגיעה בטובתם של הקטינים), אף היא אינה יכולה להתברר, כסעד עצמאי, בגדרי תובענה לחידוש קשר שהוגשה על ידי הורי ההורים.
לאור האמור לעיל ובהמשך להחלטתי מיום 4.8.2023 יבהירו התובעים, עד ליום 28.9.2023, עמדתם באשר לאופן המשך בירור התובענה ובתוך כך האם מבקשים להוסיף ולברר התובענה חרף המלצות המומחית כמפורט בחוות דעתה”.
בתגובתם, הוסיפו המשיבים לעמוד על תביעתם וביקשו המשיבים ליתן החלטה בבקשתם למינוי אפוטרופוס לדין לקטינים וכן ליתן החלטה בבקשתם לחידוש תסקיר העו”ס לסדרי דין.
לפי שכך ומאחר שהמשיבים (התובעים) עמדו על בירור התובענה ובטרם ניתנה כל החלטה בבקשותיהם למינוי אפוטרופוס לדין וחידוש עריכת תסקיר העו”ס, הוריתי, בהחלטה מיום 12.11.2023, על קביעת דיון ליום 18.2.2023.
בשל אילוצים רפואיים של ב”כ המבקשים, נדחה מועד הדיון ליום 22.2.2024 ובהמשך, נדחה דחייה נוספת לנוכח אילוצים של ב”כ הצדדים, ליום 2.4.2022.
ביום 05.03.2024 עתרו המשיבים בבקשה למתן צו זמני ודחוף שיורה למבקשים לחדול מלערב את הקטינים בהליך ולהסיתם כנגדם. המשיבים תמכו בקשתם בהתכתבויות של המבקשים עם צדדים שלישיים מהם עולה לכאורה, כי המבקשים חשפו הקטינים לסכסוך בין הצדדים וכן להליכים המשפטיים המתנהלים בעניינם.
בו ביום ניתנה החלטתי בבקשת המשיבים למתן צו זמני דחוף, היא ההחלטה מושא בקשת הפסלות, וכדלקמן:
לתגובת המשיבים, תוך 7 ימים. כבר לעת הזו ובראי טובתם של הקטינים, מצאתי ליתן צו ארעי האוסר על המשיבים (המבקשים כאן – ש.כ.) לערב הקטינים בסכסוך בין הצדדים ו/או להסיתם כנגד מי מהמבקשים (המשיבים כאן – ש.כ.)”
המשיבים עתרו – וקיבלו – ארכה להגשת תגובתם להחלטה לעיל.
תחת זאת, עתרו המבקשים ביום 18.3.2024 להורות על פסלותי מלהמשיך ולדון בעניינם של הצדדים. המשיבים הגישו תגובתם לבקשה ביום 25.3.2024.
נימוקי הבקשה לפסלות המותב
לטענת המבקשים, החלטת בית המשפט מיום 5.3.2024, שניתנה במעמד צד אחד, מקימה עילת פסלות בשל חשש ממשי למשוא פנים ומלמדת, כי בית המשפט גיבש עמדתו בשאלות שבמחלוקת בין הצדדים. נטען, כי החלטת בית המשפט נוקטת “בלשון ‘הסתה’ ומבטלת את סמכותם לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות בדבר מעמד ההורים ושמירה על התא המשפחתי”; כי ההחלטה “פוגעת בתא המשפחתי של המבקשים ובטובת הילד וזאת כחלק ממשוא הפנים של החלטותיו, עת בית המשפט הנכבד שם לו לפניו למטרה להוסיף ולנהל התיק בכל מחיר שהוא וזאת הגם שההשלכות הן פגיעה בטובת הילדים וכי הביסוס המשפטי (וכן המוסרי) לכל קשר שהוא בין הקטינים לבין הורי המבקשים – אינו קיים בכל אופן שהוא” (סעיף 7 לבקשה).
המבקשים הוסיפו וטענו בגדרי בקשתם כנגד מינויה של המומחית מטעם בית המשפט, ד”ר קיבנסון בר-און, זאת אעפ”י שכמפורט לעיל מינויה ניתן על יסוד הסכמת הצדדים, וכי “החלטת בית המשפט המעידה על משוא פנים היא זו שהתקבלה כבר כעת בצו הארעי שאימץ באופן מוחלט את אותו חלק בחוות דעת המומחית שקובעת כי ההורים מבצעים ניכור כלפי ילדיהם” ביחס למשיבים – הורי המבקשים”
בבקשה, פירטו המבקשים על אודות בדבר הנסיבות שהובילו לניתוק הקשר בין הצדדים, לרבות נישולה של המבקשת מצוואת אמה, המשיבה 3.
לעמדת המבקשים, החלטתו “התקדימית” של בית המשפט לקבלת צו ארעי במעמד צד אחד האוסר “על המבקשים לשוחח עם ילדיהם האהובים” “שגויה משפטית ועובדתי” (כך במקור) (סעיף 26 לבקשה), שעה שנהיר כי “הקטינים מעורבים בכל ואף חובת ההורים לשתף אותם במתרחש”.
מסקנת המבקשים מהחלטת בית המשפט ליתן צו ארעי, בטרם התקבלה תגובתם לבקשה, מעידה על משוא הפנים מצד המותב, תוך הבעת עמדה מוקדמת, המחייבת פסילתו וכי בנסיבות אלו, לעמדת המבקשים, “התייתרה כל פניה לאפיק ערעור וליתר דיוק בקשת רשות ערעור לביהמ”ש המחוזי” (סעיף 36 לבקשה).
בתגובת המשיבים לבקשה, נטען כי הבקשה אינה מגלה כל עילה לפסלות המותב וכי הלכה למעשה מדובר בטענות ערעוריות המועלות במסווה של בקשת פסלות; כי המבקשים מנסים לעקוף את סדרי הדין והעלויות הכרוכות בהגשת בקשת רשות ערעור; כי מטרתם של המבקשים בהגשת הבקשה היא להימנע מלהגיב לגוף טענות הניכור שהועלו מצדם והגם שבקשת הפסילה גדושה בהודאות בעל דין מהן עולה כי המבקשים אכן נוקטים בניכור ובהסתה שיטתית כנגדם.
המשיבים מוסיפים וטוענים, כי ההליך מתנהל מזה למעלה משלוש שנים, בירורו נדחה ונדחה בעטיים של המבקשים, אשר ביזו אותם, את בית המשפט ואת הדין; הפרו החלטה אחר החלטה; סירבו לשתף פעולה עם כל מי שמונה ע”י בית המשפט ליתן חוות דעת; דחו דיונים; פיטרו את באת כוחם; קיבלו אורכות והגישו קובלנות כמעט כנגד כל מי שנקרה בדרכם. המבקשים בחרו לפעול כפי שעושים דרך קבע – להשתלח בכל מי שלא מקיים את רצונם וכעת, לשיטתם, הגיע תורו של בית המשפט.
המשיבים נתנו התייחסותם בתגובה גם לטענות המבקשים בדבר “אלימות והתעללות” מצד המשיבים שנטענו בבקשה ויחסיהם עם הצדדים והקטינים לאורך השנים.
לאור האמור נטען, כי החלטת בית המשפט מיום 5.3.2024 אינה עילה לבקש פסלות המותב.
דיון והכרעה
סעיף 77א לחוק בתי המשפט קובע כי אבן הבוחן שראוי כי תנחה את בית המשפט בבואו ליתן החלטתו בדבר פסילתו מלישב בדין, נעוצה בשאלה האם “קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט”. זו אמת המידה הכללית, שמכוחה ניבטות עילות הפסילה הספציפיות (השוו: ב”ש 48/75 ידיד נ’ מדינת ישראל). בהלכה הפסוקה נקבע, כי המבחן הנוגע לשאלת קיומו של חשש ממשי למשוא פנים הינו מבחן אובייקטיבי, וכי אין די בחשש סובייקטיבי של מי מהצדדים כדי לבסס את עילת הפסלות (ע”פ 11726/04 מחאג’נה נ’ מדינת ישראל). משמעות הדבר לפי אשר נקבע בפסיקה היא שמן הנסיבות החיצוניות הכרח להתרשם שקיימת אפשרות מאוד מסתברת, שאכן נבצר מהשופט לשפוט את דינם של בעלי הדין באובייקטיביות הדרושה.
בענייננו, הלכה למעשה, טענות המבקשים מכוונים להשיג על החלטת בית המשפט בבקשה למתן צו זמני דחוף.
דא עקא, הדרך להשיג על ההחלטה מושא בקשת הפסלות היא בהליכי ההשגה שקבועים בחוק חלף הגשת בקשת פסלות. בע”א 7632/22 מכללת אתגר הדרכות בע”מ ואח’ נ’ מדינת ישראל-רשות הפיתוח-רשות מקרקעי ישראל (פורסם בנבו, 13.12.2022), קבעה כב’ הנשיאה חיות (כתוארה אז) כדלקמן:
‘באשר לטענות הנוגעות להחלטות הדיוניות שנתן המותב, לא אחת נפסק כי הדרך להשיג על החלטות דיוניות היא בהליכי ערעור הקבועים בדין ולא בהליכי פסלות שופט . . . העובדה כי המבקשת טוענת “להצטברות” החלטות שגויות, אינה משנה מן הכלל כי הליך פסלות שופט אינו האכסניה המתאימה להעלאת הטענות נגד החלטות אלה. כעולה ממערכת “נט המשפט”, המערערות בחרו שלא להגיש ערעור על איזו מן ההחלטות שעליהן הן מלינות, ואין להלום את השימוש בהליך פסלות שופט כתחליף לערעור שלא הוגש . . .
(וראו גם: ע”א 1416/24 פלונית נ’ פלוני (נבו 26.02.2024); ע”א 978/24 פלונית נ’ פלוני, (פורסם בנבו, 19.2.2024); ע”א 215/24 פלונית נ’ פלוני, (פורסם בנבו, 12.2.2024); ע”א 5330/23 פלוני נ’ פלונית, (פורסם בנבו, 10.12.2023); ע”א 3119/20 פלוני נ’ פלונית, (פורסם בנבו)).
כפי שפורט לעיל, בהתאם להלכה הפסוקה, רק לעיתים נדירות ייקבע כי יש בפעילות השיפוטית, כשלעצמה, כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים, הן לעניין אמירות של בית המשפט והן לעניין החלטותיו הדיוניות.
משכך, ככל שסבורים המבקשים כי נפל פגם בהחלטות בית המשפט או כי נפלו טעויות דיוניות בהחלטותיו, הרי שפתוחה בפניהם הדרך לערער עליה במסגרת הדיונית המתאימה; אך אין בכך עילה לפסילת המותב.
למעלה מן הצורך, לגופם של דברים ייאמר, כי בית המשפט לא קבע בהחלטה כי המבקשים מסיתים ו/או מנכרים את ילדיהם הקטינים כנגד המשיבים; בית המשפט לא אימץ את חוות דעת המומחית, כולה או חלקה ואף לא נדרש לה כלל בגדרי החלטתו; בית המשפט לא אסר על המבקשים “לשוחח עם ילדיהם” ובוודאי שלא נקבע, כטענת המבקשים, כי יש לחדש הקשר בין הקטינים למשיבים. כל שנקבע, כסעד ארעי עד למתן החלטה אחרת, כי בראי טובת הקטינים, המבקשים לא יערבו הקטינים בסכסוך בין הצדדים ו/או יסיתו אותם כנגד מי מהמשיבים.
חרף טענת המבקשים, כי מדובר ב”החלטה תקדימית” הרי שהעיקרון שאין לערב קטינים בסכסוך בין הוריהם ו/או הורי הוריהם ואין לחשוף אותם להליכים משפטיים הוא עיקרון יסוד הכרוך אחר טובת הקטינים, בבחינת מושכלות יסוד ואין בו משום “דעה מוקדמת” בקשר עם ניהול ההליך.
יתרה מזו. אף אם בית המשפט היה קובע, על יסוד האסמכתאות שצורפו לבקשה ועל יסוד כל אשר מונח לפניו בתיק, כי קיימות ראיות לכאורה לפיהן המבקשים מסיתים ומנכרים את הקטינים כנגד המשיבים, עדיין לא היה בכך כדי להקים עילת פסלות בשל חשש למשוא פנים.
בהתאם להלכה הפסוקה, עצם העובדה כי בית המשפט דן בהליך ביניים ונתן החלטה, אין בה משום גיבוש עמדה סופית ועל המבקש לפסלו להראות כי אין סיכוי ממשי שהראיות והטיעונים שיביא במהלך המשפט גופו לא יביא לשינוי בעמדה. בע”א 9470/08 שמעון וקס נ’ מפעל הפיס (נבו 09.12.2008) נפסק, כי:
“הכלל הנוהג במקרים אלו הוא כי אין בהליך הביניים כשלעצמו ובהחלטות הביניים שהתקבלו במסגרתו כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול ההליך העיקרי, ויש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו (י’ מרזל דיני פסלות שופט 265-266 (2006)). … . כאמור, פסיקה קודמת באותו עניין, או בעניין דומה, אינה מגבשת, כשלעצמה, את עמדת השופט באופן שאין הוא פתוח לשכנוע. יש להוסיף ולהראות כי מאותה החלטה מוקדמת, או מנסיבות אחרות עולה גם “חשש ממשי למשוא פנים במובן זה שדעתו של היושב בדין “ננעלה”, כך שניתן לראות בהליך כולו כ”משחק מכור”. הדגש הינו, אם כן, לא רק בהליך הדיוני, במסגרתו נתגבשה דעה כזו או אחרת (אם בבקשה לסעד זמני; בערעור; בהליך קודם באותו עניין וכיוצא בזה), אלא בשאלה המהותית, והיא קיומו של חשש ממשי למשוא פנים לגוף העניין (ע”א 6472/06 פלוני נ’ פלוני ([פורסם בנבו], 10.1.2007); ע”א 5107/03 יוסף עדאס ובניו חברה נ’ דורנט (1991) ([פורסם בנבו], 1.7.2003)).”
הדברים אמורים במשנה תוקף במקרה דנן בו עסקינן במתן צו ארעי עד למתן החלטה, לאחר קבלת תגובת המשיבים ודיון בבקשה.
בגדרי החלטתי זו, איני מוצאת להידרש לטענות המבקשים הכרוכות אחר מינויה של המומחית מטעם בית המשפט הן משום שהמבקשים מתעלמים מהעובדה הפשוטה כי המומחית מונתה על יסוד הסכמת הצדדים (בדיון מיום 5.1.2023); הן משום שטענה זו לא נטענה בהזדמנות הראשונה לאחר שנודע למבקשים על הנסיבות המקימות את עילת הפסלות הנטענת, בניגוד לקבוע בתקנה 173(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט-2019 והן משום שכאמור לעיל, לא נדרשתי בגדרי ההחלטה מושא בקשת הפסלות לחוות דעת המומחית.
אשר ליתר טענות המבקשים בבקשה ביחס לנסיבות שהובילו להתערערות ולנתק בין הצדדים – איני מוצאת להידרש להן שעה שמדובר בטענות לגופה של התובענה, שבוודאי אין בינן לבין בקשת הפסלות דבר וחצי דבר.
סיכום
הבקשה מקפלת בתוכה טענות בעלות אופי ערעורי והדרך להשיג עליהן היא באמצעות הליכי הערעור הקבועים בדין ולא בדרך של בקשת פסלות. בענייננו, מדובר בהחלטה למתן צו ארעי, שאין בה כדי להעיד על הכרעה סופית בהליך או על היעדר אובייקטיביות מצד המותב בסכסוך בין הצדדים.
לא מתקיים חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט המצדיק אובייקטיבית את פסילתו של מותב זה בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה. החשש שהעלו המבקשים כי בית המשפט גיבש דעה מוקדמת וכי דעתו נעולה – אין לה על מה שתסמוך. בית המשפט לא גיבש דעתו בסוגיה מורכבת זו המונחת לפתחו, בוודאי לא בשלב מקדמי זה, בטרם נשמעה עמדתם של הקטינים, בין באמצעות תסקיר עו”ס לסדרי דין, בין באמצעות אפוטרופוס לדין ובין על ידי שמיעתם, בהתאם להוראות פרק ב’ לתקנות.
מכל מקום, למען הסר הספק, מובהר בזאת כי דעתו של בית המשפט פתוחה לשמוע טענות הצדדים ולהכריע בגורלה של התביעה, על יסוד הדין החל, ניתוח הסוגיות העומדת להכרעה על כלל היבטיה, כאשר השיקול המרכזי העומד לנגד עיניו הוא טובתם של הקטינים. יש לזכור, כי “הזכות לשבת בדין היא גם חובה לשבת בדין” ואין השופט רשאי לפסול עצמו, מקום שהתנאים אינם מתקיימים (ראו, ע”א 3250/97 אמקול נ’ לברה להנדסה בע”מ נ’ צוקית בע”מ (פורסם בנבו).
אשר על כן, הבקשה לפסלות המותב – נדחית.
בנסיבות העניין על מנת שלא להסלים הקונפליקט בין הצדדים, איני עושה צו להוצאות.
המזכירות תמציא החלטה זו, בדחיפות, לב”כ הצדדים.
החלטה זו מותרת בפרסום בהשמטת שמות הצדדים; הקטינים ופרטים מזהים.
ניתנה היום, כ’ אדר ב’ תשפ”ד, 30 מרץ 2024, בהעדר הצדדים.
