פרק 4182/2022 מספר פל”א 275394/2022
לפני כבוד השופט, סגן הנשיא טל פרי
המאשימה
מדינת ישראל
נגד
הנאשמת
מרים בר-און ת”ז 203437777
נוכחים:
ב”כ המאשימה: עו”ד אלירן אשכנזי (פרקליטות מחוז מרכז)
ב”כ הנאשמת: עו”ד עופר מושביץ
הנאשמת
פרוטוקול
גזר דין
הנאשמת הורשעה על פי הודאתה במסגרת הסדר טיעון בעבירות של גרימת מוות בנהיגה רשלנית – לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה, תשכ”א-1961 (להלן: “הפקודה”), ונהיגה בקלות ראש או ברשלנות תוך סטייה מנתיב – לפי סעיף 62(2) לפקודה יחד עם תקנה 40(א) לתקנות התעבורה – התשכ”א 1961.
העובדות
על פי עובדות כתב האישום, ביום 9.6.22 בשעה 17:50 לערך נהגה הנאשמת ברכב פרטי מסוג קיה מ.ר. 9814838, (להלן: “הקיה”) בכביש 5 מערב למזרח, לכיוון ביתה בעץ אפריים.
תנאי הדרך היו כדלקמן:
כביש בין עירוני, מהירות מותרת 90 קמ”ש, כביש מישורי, שני נתיבים בכיוון נסיעת הנאשמת, שול ימין ברוחב 2.8 מטרים (להלן: “השול”) מסומן היטב.
שדה ראיה בכיוון נסיעת הנאשמת פתוח לעבר השול למרחק רב של 220.8 מטרים. ממרחק זה ניתן להבחין בבירור ברוכב אופניים, וכשמתקרבים יותר ניתן להבחין בבירור יותר.
כביש אספלט יבש ותקין, אור יום, ראות טובה, מזג אוויר נאה.
בצד הדרך, עובר למקום הפגיעה ובסמוך אליו, הוצב שלט אזהרה אודות רוכבי אופניים בדרך.
באותה העת, בכיוון נסיעת הנאשמת, רכב בשול ימין סרן אליהו גיא, יליד 1994, (להלן: “המנוח”) על אופניים רגילים.
במהלך נסיעת הנאשמת בכביש, לאורך כ-2 דקות עובר לתאונה, נסעה הנאשמת בנתיב הימני. במהלך נסיעתה, נהגה הנאשמת בקלות ראש וללא תשומת לב מספקת וסטתה לעבר השול הימני בשלוש הזדמנויות שונות.
עם הגעת הנאשמת לקילומטר ה-19 בכביש, במהלך סטייתה לעבר שול ימין בפעם השלישית, התנגשה הנאשמת עם חזית ימין של רכבה בחלק האחורי של האופניים עליהם רכב המנוח, מבלי שהבחינה במנוח כלל טרם הפגיעה בו.
כתוצאה מהתאונה, המנוח הוטח על השמשה הקדמית של הרכב והועף למרחק ניכר, לתוך תעלה בצד הכביש. המנוח נפגע באורח קשה בראשו, איבד הכרתו ולמרות מאמצי החייאה, מותו נקבע סמוך למועד התאונה.
עוד כתוצאה מהתאונה, פגעה הנאשמת במעקה הבטיחות שמימין לשול, והרכב נמעך כנגדו.
במעשיה המתוארים לעיל גרמה הנאשמת ברשלנות למותו של המנוח, בכך שלא נהגה בזהירות המתבקשת כאשר סטתה מנתיב נסיעתה לשול הדרך, במספר הזדמנויות, לאורך מאות מטרים, ובאופן שגרם להפרעה ולסיכון. הנאשמת לא הבחינה במנוח רוכב על אופניים, חרף שדה הראייה הרחב, לא ביצעה פעולות שונות למניעת פגיעה במנוח, ולא נהגה כפי שנהג מן היישוב היה נוהג בנסיבות העניין.
הסדר הטיעון
ביום 6.6.23 הודיעו הצדדים כי גובש הסדר טיעון (ת/2) במסגרתו סוכם, בין היתר, כי הנאשמת תודה בעובדות כתב האישום.
הנאשמת הופנתה לשירות המבחן לצורך עריכת תסקיר בעניינה וכן לממונה על עבודות שירות. הודגש כי אין בהמלצותיו של הממונה כדי ליצור ציפייה אצל הנאשמת באשר לעונש אשר יוטל עליה.
על פי הסדר הטיעון, המאשימה תעתור ל- 12 חודשי מאסר בפועל וההגנה תטען באופן פתוח.
הצדדים יעתרו במשותף ל- 10 שנות פסילה מיום הפסילה המנהלית, מאסר על תנאי, פסילה על תנאי, ופיצוי בסך 30,000 ₪ למשפחת המנוח שיופקד טרם הטיעונים לעונש.
באותו מועד הנאשמת הודתה במיוחס לה והורשעה.
ביום 31.12.23 הוגשה חוות דעת הממונה על עבודות השירות, לפיה, הנאשמת כשירה לשאת מאסר בדרך של עבודות שירות במגבלות, במתנ”ס- ראש העין.
טרם שמיעת הטיעונים לעונש נתבקש שירות המבחן להגיש תסקיר אודות הנאשמת. התסקיר הוגש לבית המשפט ביום 11.3.24, וביום 13.3.24 נשמעו טיעונים לעונש.
טיעוני הצדדים לעונש
ראיות התביעה לעונש
ב”כ המאשימה הגיש לבית המשפט את סרטון התאונה (ת/3), וכן את תצהיר אשת המנוח (ת/4).
תצהירה של אשת המנוח מתאר את הכאב, האובדן והחלל העצום בו היא נתונה נוכח מות בעלה בתאונה הקטלנית, וגידולם המורכב של שני ילדיהם לבדה, הן ברמה המעשית של ניהול הבית והן ברמה הנפשית.
לטענת ב”כ המאשימה, הערך החברתי המוגן שנפגע מנהיגתה הרשלנית של הנאשמת הוא ערך קדושת החיים, הוא הפנה לכללים שנקבעו בעניין אלמוג (ע”פ 6755/09 ) וביקש לתת לכך ביטוי של ממש בעת קביעת העונש.
ב”כ המאשימה הפנה לנסיבות ביצוע העבירה כפי שמצוין בכתב האישום, והדגיש כי מדובר בשול רחב ובכביש תקין, וכי במקום היה מוצב שלט המזהיר מרוכבי אופניים. על אף אלה, הנאשמת סטתה בנהיגתה 3 פעמים בזמן קצר של 2 דקות, וטען לפיכך כי מדובר ברשלנות גבוהה.
אשר למדיניות הענישה הנהוגה, ציין כי על אף שמדובר לרוב בנאשמים נורמטיביים, הענישה הראויה הנלמדת מהפסיקה היא מאסר בפועל ממש ופסילה לתקופה ארוכה.
בשל רשלנותה הגבוהה של הנאשמת, ותוך שהפנה לפסיקה בעניינים דומים, טען ב”כ המאשימה כי יש לקבוע מתחם ענישה הנע בין 12 ל-24 חודשי מאסר בפועל, לצד ענישה נלווית.
לטובת הנאשמת, טען, כי יש לזקוף את לקיחת האחריות והחיסכון בזמן שיפוטי והעבר הפלילי והתעבורתי הנקי, וכן את תשלום הפיצוי לאשת המנוח עובר לטיעונים לעונש.
ב”כ המאשימה טען כי המלצת שירות המבחן היא המלצה בלבד, כי נסיבותיה האישיות של הנאשמת אינן חריגות ואינן מצדיקות סטייה מהטלת מאסר ממש, וכי על בית המשפט לשקול שיקולים רחבים יותר ובכללם האינטרס הציבורי והמלחמה בתאונות הדרכים.
ב”כ המאשימה הפנה לתצהירה של אשת המנוח המביע את הכאב והאובדן הגדול של בני המשפחה.
בסיכום דבריו ביקש ב”כ המאשימה לתת משקל מכריע לשיקולי הגמול וההרתעה, ועתר להטיל על הנאשמת 12 חודשי מאסר בפועל, בנוסף ליתר רכיבי הענישה המוסכמים.
ראיות ההגנה לעונש
ב”כ הנאשמת הגיש לבית המשפט את המסמכים הבאים:
מכתב מאם שילדיה מטופלים על ידי הנאשמת -נ/1.
מכתב המלצה מהמעסיק של הנאשמת – נ/2.
מכתב מפסיכולוגית שיקומית על מצב הנאשמת – נ/3.
כעדי אופי העידו לטובת הנאשמת, אח הנאשמת – מר אבישי קפלן, אביה של הנאשמת -מר יהודה קפלן, אמה של הנאשמת – גב’ סיגלית קפלן, בעלה של הנאשמת – מר שלמה בר-און.
בעדויותיהם תיארו עדי ההגנה את חיי הנאשמת עובר לתאונה, היותה נשואה ואם לשלושה ילדים, עובדת כפיזיותרפיסטית עם ילדים, משקיעה ומחנכת ומגלה חמלה לסובבים אותה, וכיצד מאם בריאה פיזית ונפשית היא הפכה לשבר כלי. הם העידו כי התאונה השפיעה קשות על מצבה הנפשי של הנאשמת עד כדי דיכאון וחרדות, היותה מטופלת על ידי פסיכולוגית ופסיכיאטרית, ומקבלת טיפול תרופתי, וביקשו את רחמי בית המשפט בהטלת עונש שיהיה בו תרומה לחברה ולא יפגע במשפחה בילדיה ובמטופליה של הנאשמת.
ב”כ הנאשמת ביקש מבית משפט לערוך איזון בין האינטרס הציבורי לבין חומרת העבירה והנסיבות האישיות של הנאשמת ומשפחתה, לסטות ממתחם העונש הנוהג ולהטיל על הנאשמת מאסר בעבודות שירות לתקופה המקסימלית – 9 חודשים.
ב”כ הנאשמת התייחס למכתבה של אשת המנוח וטען כי עולה ממנו דמות שאינה משקפת את אישיותה ורגישותה של הנאשמת, ואף מסר כי בני משפחת הנאשמת ניסו ברגישות גדולה לבדוק אפשרות למפגש עם אשת המנוח אך זו סירבה לכך.
אשר לרף הרשלנות טען כי מדובר במקרה של חוסר תשומת לב רגעי של הנאשמת ולא במקרה של שכרות, שימוש בטלפון או נהיגה באור אדום וכיו”ב, ומשכך, לשיטתו, אין מדובר אלא ברשלנות ברף הבינוני לכל היותר.
ב”כ הנאשמת טען כי מדובר בעניינה של הנאשמת הוגש תסקיר מפורט מאוד, המתאר כי מיום התאונה חייה השתנו ללא היכר, היא סובלת ממצב נפשי של דיכאון ולמעשה היא אינה מצליחה להשתקם, ומצבה כמו גם מצב משפחתה הולך ונעשה קשה יותר. ציין כי התאונה ומות המנוח מלווים את הנאשמת יום יום שעה שעה, בלי יכולת להמשיך בחייה.
עוד הוסיף כי הנאשמת מטופלת אצל פסיכולוגית וזו הפנתה אותה לטיפול פסיכיאטרי, היא סובלת מדיכאון ומקבלת טיפול תרופתי.
ב”כ הנאשמת הגיש אסופת פסיקה של מקרים ברמות חומרה שונות בהם, לדבריו, בית המשפט הסתפק בעונש מאסר בעבודות שירות, וטען כי על בית המשפט לערוך איזון בין נסיבותיה האישיות של הנאשמת לבין רף הרשלנות. הוא פירט כי הנאשמת ובני משפחתה הם אנשים ערכיים התורמים רבות לחברה וכל רצונם הוא לתת ולסייע.
לאור האמור, שב וטען הסנגור כי במקרה דנן מדובר ברשלנות ברף הבינוני, וביקש לקבוע מתחם הנע בין 6 חודשי מאסר ועד 18 חודשים. עוד הוסיף כי לאור הפגיעה העצומה שתהיה לנאשמת, שהינה אישה ואם צעירה ל- 3 ילדים קטנים ללא כל עבר פלילי או תעבורתי אם יוטל עליה עונש מאסר מאחורי סורג ובריח, ונוכח החשש הכבד עקב מצבה הנפשי, ניתן במקרה זה לאזן בעונש הפסילה שיוטל עליה ובפיצוי הגבוה שהופקד, וביקש להסתפק ב- 9 חודשי מאסר בעבודות שירות.
הנאשמת הגישה מכתב – נ/5
הנאשמת ציינה כי המעמד אינו פשוט עבורה כלל שכן היא אישה שומרת חוק אך חשוב לה לומר דברים המשקפים את רגשותיה ואת תחושת האחריות שלה כלפי ביצוע העבירות, “כמעט שנתיים אחרי התאונה, אבל היום עצמו רודף אותי. המחשבה שסיימתי חיים של אדם, בעל, בן, אבא, נכד, נוברת בנשמתי ברמה היום יומית”. (עמ’ 16 לפרו’ ש’ 27-28).
בדבריה תארה הנאשמת את הרגעים לאחר התאונה, עת הבינה שפגעה במישהו ואת ההודעה על מות המנוח, היא הוסיפה ואמרה כי מאותו רגע “התפרקה”, נטלה תרופות הרגעה ואף חשבה לסיים את חייה. הנאשמת הביעה אבל וצער רב על האסון שנגרם עקב מות המנוח, במיוחד לאשת המנוח וילדיו. הנאשמת תיארה כיצד חייה התמוטטו לאחר התאונה, היותה שבורה וכאובה ומקבלת טיפול נפשי, והביע שוב ושוב אמפתיה כלפי אשת המנוח וצער רב על האובדן שגרמה בנהיגתה הרשלנית. הנאשמת קיבלה אחריות מלאה על מעשיה ועל היותה אחראית לאובדן חיי אדם, ציינה כי פתחה גמ”ח של ציוד לילדים עמם היא עובדת ואמרה כי בכל ערב שבת היא מדליקה נר לעילוי נשמת המנוח.
בסיום דבריה ביקשה הנאשמת כי לצד כאבה העצום של משפחת המנוח וילדיו, בית המשפט יראה את הילדים שלה שכן היא אינה רוצה שהם יגדלו ללא אמא.
תסקיר שירות המבחן
הנאשמת בת 30 נשואה ואם ל-3 ילדים (2,6,8). עובדת מזה כחמש שנים כפיזיותרפיסטית עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים במשרד החינוך.
שירות המבחן עמד בתסקירו על הנסיבות האישיות והמשפחתיות של הנאשמת, ציין כי הנאשמת סיימה תיכון עם בגרות מלאה והמשיכה ללימודים אקדמאיים באוניברסיטה.
הנאשמת מסרה לשירות המבחן כי ביום התאונה היא היתה בדרכה לבדיקה רפואית, לאחר לילה בו התקשתה לישון עקב טיפול בבנה התינוק. לטענתה, היא חשה עייפות ועצרה לנוח בדרך וכאשר חשה טוב יותר המשיכה בנסיעה. ביחס לביצוע העבירה התרשם שירות המבחן כי הנאשמת מכירה באחריותה לנזק הכבד שנגרם נוכח רשלנות נהיגתה, ומתייסרת וחווה אשמה עקב מות המנוח. עוד נמסר כי בשל העובדה שמשפחת המנוח והנאשמת גרים באותו יישוב הדבר גורם לנאשמת לטריגרים עקביים וקושי רגשי רב בכל מפגש אקראי עם אשתו וילדיו של המנוח.
הנאשמת מסרה לשירות המבחן כי מחודש דצמבר 2023, היא מקבלת טיפול פסיכולוגי אחת לשבוע. ממכתבה של הפסיכולוגית המטפלת בנאשמת עולה כי הנאשמת חווה מצוקה רגשית ותחושות אשמה בושה ודיכאון שהגיעו עד למחשבות אובדניות, מצבה הרגשי תנודתי והיא חרדה מתוצאות ההליך הפלילי ומאפשרות של שליחתה למאסר בפועל. עקב החמרה במצב הנפשי בעקבות גיוס בעלה לשירות מילואים, הנאשמת החלה טיפול תרופתי, מתמידה בו ומשתפת פעולה באופן מלא על מנת להיטיב מצבה.
לסיכום, התרשם שירות המבחן כי הנאשמת אישה המחזיקה בערכים חיוביים ובעמדה אמפתית לסביבתה ובמתן סיוע לזולת וחשה סיפוק רב מעבודתה כאמור, ובעת הזאת, חווה כאב עמוק ונערכת לשאת בעונשה.
כגורמי סיכון התייחס שירות המבחן לנהיגתה בקלות ראש שהובילה לפגיעה הקטלנית, ולמצבה הנפשי והתפקודי הירוד מאז התאונה.
כגורמי סיכוי לשיקום, נלקחו בחשבון מאפייני אישיותה של הנאשמת, תפקודה התקין לאורך השנים והשפעתה הממשית של התוצאה הקטלנית. בנוסף לאמור, הנאשמת מגלה אמפתיה למשפחת המנוח, וחווה קושי נוכח האשמה והבושה המציפים אותה. להתרשמות שירות המבחן, תוצאת התאונה וההליך הנוכחי הם בעלי אפקט מרתיע, כשהסיכון הנשקף ממנה נמוך בכל הקשר, גם נוכח הפסילה שתוטל עליה.
שירות המבחן ציין כי הנאשמת הביעה מוטיבציה ונכונות להשתלב בטיפול קבוצתי מתאים למצבה.
לאור האמור לעיל, מבלי להתעלם מחומרת העבירות וממדיניות הענישה, ולנוכח העובדה כי מדובר בנאשמת המגדלת ילדים קטנים ובהם תינוק בן שנתיים, ולצד המשך טיפול מעמיק, סבור שירות המבחן כי ריצוי עונש מאסר בכלא בעת הזו, יקטע את ההליך הטיפולי ויוביל לנסיגה משמעותית במצבה הנפשי והתפקודי הירוד. משכך, ומבלי להקל ראש בחומרת העבירה ובתוצאתה, הומלץ להימנע מהטלת מאסר מאחורי סורג ובריח, ולשקול בחיוב מאסר בעבודות שירות לצד צו מבחן למשך שנה.
דיון והכרעה
מתחם העונש ההולם
בתיקון 113 לחוק העונשין (להלן: “החוק”) נקבע עקרון ההלימה המנחה את בית המשפט בבואו לגזור את העונש. עקרון זה קובע קיומו של יחס הולם בין חומרת העבירה נסיבותיה, מידת אשמו של הנאשם לבין סוג ומידת העונש המוטל.
בהתאם לתיקון לחוק, על בית המשפט לקבוע את מתחם העונש ההולם למעשה העבירות שביצע הנאשם. לשם כך יתחשב בית המשפט בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה המפורטות בסעיף 40ט. לחוק.
לכשייקבע מתחם הענישה, יקבע בית המשפט את העונש המתאים, בתוך המתחם, אשר יוטל על הנאשם וזאת בהתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה המפורטות בסעיף 40יא. לחוק.
בית המשפט רשאי לחרוג ממתחם העונש ההולם בשל שיקולי שיקום או הגנה על שלום הציבור לפי סעיפים HYPERLINK “http://www.nevo.co.il/law/70301/40d” 40ד. ו40 ה. לחוק.
בפסיקה נקבע לא אחת כי הענישה בעבירה של גרימת מוות ברשלנות צריכה לשקף ולתת ביטוי לקדושת חיי אדם. לא בכדי, לצד עבירה זו נקבע עונש מינימום בן 6 חודשי מאסר. בהטלת עונש מאסר בגין עבירה זו ישנו ביטוי הולם להגנה על ערך קדושת החיים, ערך אשר נפגע בצורה מקסימלית.
עבירת גרם מוות ברשלנות פוגעת בערך עליון של קדושת החיים וההלכה הנוהגת קובעת כי הענישה המתחייבת בעטיה הינה מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח.
הנאשמים בעבירה זו הינם בדרך כלל אנשים נורמטיביים, ללא כל עבר פלילי, אשר חייהם השתנו ללא היכר מיום שגרמו לתאונה הקטלנית ועולמם חרב עליהם. ואולם, ובכך איני מחדש דבר, על בית המשפט לתת משקל מדוד לנסיבותיו האישיות של הנאשם ולהעדיף את האינטרס הציבורי של מיגור הקטל בכבישים והגנה על חיי אדם. אך במקרים חריגים ויצאי דופן, בהם מדובר ברמת רשלנות נמוכה וכן בהתקיימותן של נסיבות אישיות חריגות ויוצאות דופן, יסטה בית המשפט מהטלת מאסר מאחורי סורג ובריח:
“האמת תורה דרכה, כי הענישה במקרי גרימת מוות ברשלנות בגדרי תאונות דרכים או תאונות אחרות היא אתגר קשה, שכן עסקינן ככלל בנאשמים נורמטיביים שמעדו והתרשלו בהיסח הדעת של רגע, וחרב עולמן של שתי משפחות; בראש וראשונה, וברמה עילאית, של משפחת הקרבן שקופדו חייו בשל רשלנות; אליה נכמר הלב. אך במרבית המקרים ישנה גם טראומה לפוגע ולמשפחתו, לא רק בשל הענישה אלא בשל המעשה, ומאמינים אנו איפוא כי הנאשמים מתייסרים אף הם, בכלל וגם בפרשה שלפנינו. כפי שאמרו זאת בתי המשפט הקודמים בתיקים אלה שלפנינו, מלאכת גזירת הדין בכגון דא קשה היא מן הרגיל, וכדברי הנשיא שמגר בר”ע 530/84 שפר נ’ מדינת ישראל, פ”ד לח (4) 162, 163 “…שאנו דנים בעבירה שאינה כרוכה בפגמים מוסריים או בשחיתות, אלא ביטויה כידוע לכולנו, באופן התנהגותו של האדם הנוהג ברכב”. מכל מקום, בנסיבות אלה של אבדן חיים, לעובדת מותם של הקרבנות ולקדושת חייהם נודעת חשיבות רבה בענישה; עוד משכבר הימים כתב מ”מ הנשיא זילברג (ע”פ 211/66 שפירא נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד כ(3) 375, 382, (1966))
דברים אלה שלא פג טעמם:
“לי נראה כי הוראת המינימום האמורה בסעיף 64 של פקודת התעבורה (נוסח חדש) באה לטעת בלב האזרח יחס של הכרת כבוד מיוחדת בפני קדושת החיים, ולכן משהוכחה רשלנותו של הפוגע הממית שומה עלינו להטיל עליו עונש מאסר, חוץ אם אשמתו היא כקליפת השום ממש – דבר שלא אירע במקרה שלפנינו”.
על כן ההתחשבות בנסיבות האישיות לפטור ממאסר בפועל תהא במקרים חריגים, וכמובן תוך הבאה בחשבון של מידת הרשלנות בכל מקרה ספציפי).”
(רע”פ 2996/13 טטיאנה נייאזוב נ’ מדינת ישראל [פורסם בנבו] (13.8.14)
כאמור, ככלל, הקו המנחה במדיניות הענישה הנהוגה בעבירה של גרם מוות בנהיגה רשלנית הינו מאסר בפועל. מדיניות ענישה זו מעבירה את המסר לפיו תוטל ענישה מחמירה על מי שבנהיגתו הרשלנית גרם לתוצאה קטלנית והן את הצורך במאבק בנגע של תאונות הדרכים:
“אין לסטות ממדיניות הענישה הנוהגת בעבירות של גרימת מוות ברשלנות. לפי מדיניות זו, כך נקבע בפסק הדין, ככלל יוטל עונש מאסר מאחורי סורג ובריח במסגרת המאבק בתאונות והחריגים לכלל זה הם מעטים”
(דנ”פ 1391/12 מזרחי נ’ מדינת ישראל [פורסם בנבו] (16.2.12)).
כמו כן, לעקרונות הגמול וההרתעה וכן להגנה והשמירה על שלום הציבור יש לתת משקל מכריע על פני נסיבות אישיות של נאשם:
“עם כל הצער שבדבר סבורני כי יש ליתן במקרה דנן משקל מכריע לשיקולי הגמול וההרתעה ואין בנסיבותיו האישיות של המערער כדי להקטין את הצורך בהעדפת האינטרס הציבורי כי על המורשעים בעבירת גרם מוות ברשלנות יוטל עונש מאסר בפועל, כך שיועבר לכלל החברה מסר חד וברור כי יש להקפיד על חוקי התנועה על מנת להילחם בנגע תאונות הדרכים, הגובה מחיר כבד מדי יום”
(ע”פ 6358/10 מחמוד קבהא נ’ מדינת ישראל [פורסם בנבו] (24.3.11))
ככלל, בעבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית מתחם העונש ההולם נע בין מאסר המינימום הקבוע בסעיף 64 לפקודת התעבורה, דהיינו 6 חודשים ועד לעונש המקסימום – 3 שנות מאסר. פסילת רישיון הנהיגה תחל מתקופה מינימלית של 3 שנים כמפורט בסעיף 40 לפקודה, כאשר יכול ותגיע עד ל – 20 שנים, ואף לצמיתות במקרי קיצון.
לפנינו מקרה טראגי אשר למרבה הצער שב ופוקד את מקומותינו חדשות לבקרים. אדם אשר יוצא את ביתו ורוכב על אופניים, נקטף בטרם עת כתוצאה מרשלנותה של הנאשמת, אשר בשל חוסר תשומת לב, עת נהגה ברכבה וסטתה מנתיב הנסיעה לכיוון השול, לא הבחינה במנוח, שנסע על אופניים בשול, וגרמה לתוצאה קטלנית, מותו של המנוח.
כאמור, אשת המנוח הגישה תצהיר לבית המשפט בו תארה את הכאב, הסבל והצער הרב בו היא נתונה מיום התאונה הקשה. אין לי אלא לדמיין את הקושי והכאב המלווה אותה ואת יתר בני המשפחה עקב חסרונו של המנוח.
מידת הרשלנות
בעת גזירת הדין, בית המשפט בוחן בין היתר את מידת הרשלנות, אשר בעטיה נגרמה התאונה שהובילה בסופו של דבר לקיפוח חיי אדם.
בפסיקה נקבע כי אמת המידה המרכזית לגזירת הדין היא כאמור מידת הרשלנות (ראו ע”פ 6755/09 אלמוג נ’ מדינת ישראל [פורסם בנבו]).
בנסיבות המקרה שלפניי מדובר בנאשמת אשר נהגה ברכבה הפרטי ובמהלך נסיעתה, במשך שתי דקות עובר לתאונה, סטתה מנתיב הנסיעה לכיוון שול הדרך ללא כל סיבה 3 פעמים(!!), כאשר בפעם השלישית התנגשה במנוח שרכב על אופניים בשול מבלי שהבחינה בו טרם הפגיעה בו, וגרמה לתאונה קטלנית. כתוצאה מהתאונה, המנוח הועף למרחק רב ונפגע בראשו, ולמרות מאמצי החייאה מותו נקבע בסמוך למועד התאונה.
לאחר שצפיתי בסרטון התאונה נוכחתי כי מדובר בתאונה לה גרמה הנאשמת ללא סיבה אובייקטיבית, ללא הסבר, ללא כל גורם זר וללא רשלנות תורמת מצד מאן דהוא. לא אוכל לקבוע כי מדובר ברשלנות רגעית. הנאשמת סטתה שוב ושוב עד אשר נסעה בנסיעה רצופה על השול ופגעה במנוח.
בהקשר זה יוער כי אין בידי לקבל את עמדת ההגנה לפיה בשל העובדה שלא נלוו לגרימת התאונה עבירות נוספות, כגון יציאה לעקיפה, נסיעה באור אדום, שכרות, שימוש בטלפון, יש בכך להפחית ממידת הרשלנות ולקבוע כי מדובר ברשלנות בינונית לכל היותר. לטעמי, סטייה מנתיב הנסיעה לתוך שול הדרך כאשר שדה הראייה פתוח, וללא כל גורם שהיה בו להפריע לנאשמת לנהוג בזהירות המתחייבת, אינה יכולה להיות מסווגת בדרגת רשלנות בינונית.
כמו כן, סבורני כי דווקא בשל העובדה שמדובר בתאונה במנגנון זה, באור יום, בכביש יבש ותקין, כאשר לנאשמת שדה ראייה פתוח של 220.8 מטר והיא יכולה הייתה להבחין בברור במנוח שרכב על אופניים בשול הדרך, יש בכך כדי להחמיר את רף הרשלנות.
בנוסף, לטעמי, מתחם הענישה אותו הציג ב”כ הנאשמת בטיעוניו, והעונש אותו ביקש להטיל על הנאשמת, אינו הולם את נסיבות המקרה שלפניי.
לאור האמור, אני קובע כי ניתן לדרג את רשלנותה של הנאשמת כחמורה ולמקם אותה ברף היחסית גבוה, זאת לאור מכלול הנתונים אשר הובאו לפניי.
מדיניות הענישה הנהוגה
ככלל, בעבירות של גרימת מוות ברשלנות כתוצאה מתאונת דרכים, מדיניות הענישה הנהוגה הינה הטלת עונש מאסר מאחורי סורג ובריח (ראו: רע”פ 8576/11 מזרחי נ’ מדינת ישראל [פורסם בנבו], (05.02.12); דנ”פ 1391/12 מזרחי נ’ מדינת ישראל [פורסם בנבו]( 16.02.12); רע”פ 2996/13 נייאזוב נ’ מדינת ישראל [פורסם בנבו]( 23.06.14); ע”פ 4441/13 פלונית נ’ מדינת ישראל [פורסם בנבו] (14.08.14)).
עם זאת, יש לשקול כל מקרה לפי נסיבותיו המיוחדות ונסיבותיו האישיות של נאשם (עפ”ת (חי’) 1267-05-16 חיזגילוב נ’ מדינת ישראל (29.6.16) [פורסם בנבו]
אשר למדיניות הענישה בעבירה של גרימת מוות ברשלנות קבעה כב’ השופטת ארבל בע”פ 6064/05 לירון שרעבי נ’ מדינת ישראל (1.09.05) (פורסם בנבו):
“הקטל בדרכים הינו מכת מדינה ואוכל בנו בכל מקום ובכל זמן. מטרה ראשונה במעלה היא שמירה על חיי אדם ושלמות גופם. מכאן נגזר הצורך בשמירה על החוק ועל כללי נהיגה זהירה בכביש. המלחמה בתאונות הדרכים מחייבת אמצעים רבים ומגוונים. קשת האמצעים היא רחבה, מחינוך והסברה במטרה להגביר את המודעות באשר לצורך לשמור על תרבות נהיגה בטוחה ועד ענישה. מדיניות הענישה צריכה אף היא לתרום למאבק בתאונות הדרכים וצריכה להבטיח הענשת העבריין הספציפי והרתעת הרבים.”
ראו והשוו לעניין הענישה הנוהגת, הגם שהנסיבות חלקן שונות מהנסיבות שלפניי:
עפ”ת(מח’ מרכז) 29441-01-18 יעקב חיים אלוז נ’ מדינת ישראל – נדון ערעורו של הנאשם אשר סטה מנתיב נסיעתו, פעמיים, לשול הדרך ופגע ברוכבת אופניים וגרם למותה. בבית משפט לתעבורה הוטלו על הנאשם 15 חדשי מאסר בפועל והערעור על רכיב המאסר נדחה. רכיב הפסילה הופחת מ-12 שנים ל-8 שנים.
עפ”ת 7626-07-17 מדינת ישראל נ’ ביטון [פורסם בנבו] (21.1.18)- מדובר על סטייה מנתיב הנסיעה וגרימת מותה של נהגת. בית המשפט המחוזי מאשר את רף הרשלנות שנקבע כבינוני עד גבוה. מתחם העונש ההולם שנקבע נע בין 12 חודשי מאסר לבין 18 חודשים. בית המשפט המחוזי מטיל 12 חודשי מאסר בפועל אך לא התערב בקביעת המתחם.
עפ”ג 26904-04-14 תומר זוהר נ’ מדינת ישראל [פורסם בנבו] – במקרה זה מדובר בנאשם אשר נהג בשעת לילה בנתיב ימני מבין שלושה נתיבים, סטה לעבר שול הכביש ופגע ברכב שעמד בתוך השול ובמנוח שעמד מחוץ לרכב והחליף גלגל. באותן נסיבות המנוח לבש אפוד זוהר אך לא הציב משולש אזהרה כנדרש על פי החוק. שדה הראייה היה 200 מטרים וכן היתה במקום תאורת רחוב. במקרה זה בית המשפט המחוזי החמיר את הענישה והטיל על הנאשם 16 חודשי מאסר בפועל ואישר את 10 שנות הפסילה שהוטלו. בית המשפט העליון (רע”פ 5263/14) [פורסם בנבו] דחה את הערעור וקבע שהעונש שהוטל נמצא במתחם הענישה.
באשר לרמת הרשלנות במקרה של סטייה לשול הדרך, קבע בית המשפט המחוזי באותה פרשה:
“לשיטתנו מדובר ברשלנות ממשית שניתנת להגדרה כרשלנות חמורה: נוסע לו המערער בכביש פתוח, דבר אינו חוסם את שדה ראייתו, המנוח היה עם אפוד זוהר, ניתן היה להבחין בו, המנוח מצוי על השול והמערער אמור היה להבחין בו במועד. המערער ככל הנראה לא הבחין בו ומכל מקום לא נהג תוך התחשבות בנתון זה וסטה לשול מסיבה שאיננה ידועה ואיננה ברורה. סטייה לשול ככלל – יכולה להיעשות רק במקרי מצוקה, שעל-כן הנהיגה כולה צריכה להיות תוך הקפדה על אי ירידה אליו. בימ”ש קמא קבע ובצדק כי רכב המנוח היה כולו בתוך השול. המערער התנגש בו בחוזקה פעמיים והעיף את המנוח כמתואר לעיל, בגדר “הרשלנויות” בתיקים מסוג זה, סטייה שכזו ללא סיבה מהווה רשלנות חמורה וכך היה מקום להגדירה”.(ההדגשות אינו במקור – ט.פ –שופט).
ע”פ 23713-12-10 זילברמן נ’ מדינת ישראל [פורסם בנבו] – מדובר בנאשם שסטה מנתיב הנסיעה וגרם למותה של קטינה בת 3 שישבה ברכב ופציעתם של נוסעים נוספים. הנאשם היה ללא הרשעות כלל. בית המשפט הטיל עליו 15 חודשי מאסר בפועל. בית המשפט המחוזי לא הפחית ממשך זמן המאסר בפועל.
בנוסף, עיינתי בפסיקה שהגישו התביעה וההגנה, בפסיקה נוספת ובהחלטות רבות בעניינים דומים אשר נדונו בכל הערכאות. יצוין כי הפסיקה שהוגשה מטעם ההגנה עוסקת במקרים בהם רף הרשלנות נמוך יותר ובנסיבות קלות יותר מהמקרה שלפניי. כמו כן, ברבים מפסקי הדין שהגישה ההגנה מדובר על רשלנות רגעית של הנאשמים. במקרה שלפניי רשלנותה של הנאשמת היתה מתמשכת שכן היא סטתה 3 פעמים!! לשול הכביש עובר לתאונה. בנוסף בפסקי הדין שהגישה ההגנה היתה רשלנות תורמת של המנוח, מה שלא מתקיים במקרה שלפניי, ומשכך אני מוצא שאין ללמוד משם לכאן.
לאור האמור, בהתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירות, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה, ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירות, אני קובע כי מתחם העונש ההולם נע ממאסר בין 10 חודשי מאסר בפועל ועד 24 חודשי מאסר, פסילת רישיון הנעה בין 7 שנים ועד 18 שנות פסילה, מאסר על תנאי, פסילה על תנאי, קנס ופיצוי כספי למשפחת המנוח.
בנסיבות המקרה שלפניי לא מצאתי מקום לחרוג לקולא ממתחם העונש ההולם ודינה של הנאשמת ייגזר במסגרת המתחם.
מהו העונש הראוי לנאשמת
בע”פ 6755/09 ארז אלמוג נ’ מ”י (פורסם בנבו)(2.11.09) קבע בית המשפט העליון שלושה כללים מנחים בבוא בית המשפט לגזור דינו של אדם אשר הורשע בעבירות גרימת מוות ברשלנות בתאונת דרכים:
“נדמה שקיימים שלושה כללים מנחים בסוגיית הענישה הראויה בעבירה של גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות. האחד, ראוי לגזור על נאשם עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג לתקופה הולמת, הן בשל עקרון קדושת החיים והן משיקולי הרתעה. השני, בדרך כלל, הנסיבות האישיות של הנאשם בעבירה זו אינן בעלות משקל כבעבירות אחרות המלוות בכוונה פלילית, הן בשל אופייה המיוחד של העבירה הנדונה והן בשל ביצועה השכיח גם ע”י אנשים נורמטיביים. השלישי, אמת המידה הקובעת בעבירה זו היא דרגת הרשלנות”.
במקרה דנן, הערך המוגן הינו שמירה על קדושת החיים, גופם ותחושת ביטחונם של משתמשי הדרך.
אשר לרף הענישה הנהוג, כבר נקבע בפסיקה כי יש לבחון כל מקרה ונסיבותיו, כאמור בת”פ 43073-11-13 מדינת ישראל נ’ סלים זובידאת [פורסם בנבו] :
“אכן אין מקרה אחד זהה למשנהו, ואכן לעיתים בשל נסיבות שונות יסכימו הצדדים לסטות מרף הענישה, יחד עם זאת משהורשע אדם בעבירה של גרימת תאונת דרכים אשר בצידה תוצאה קטלנית על בתי המשפט ליתן לכך ביטוי עונשי מוחשי”.
בעת גזירת העונש המתאים לנאשמת, יש להתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה. בענייננו, אין חולק כי מדובר באישה נורמטיבית אשר גרמה לתוצאה טראגית בה קופחו חיי אדם. עם זאת אין לתת לנתון זה משקל מכריע בשיקולי הענישה:
“…אנו דנים בעבירה, שאיננה כרוכה בפגמים מוסריים או בשחיתות, אלא ביטויה, כידוע לכולנו, באופן התנהגותו של האדם הנוהג ברכב, ומבחינה זו לא יכולים עברו או תכונותיו האישיות של האדם הנוגע בדבר להיות בעלי משקל מכריע. כפי שכולם נוהגים בדרכים, צריכים גם האמצעים העונשיים, שנועדו להכתיב דרך התנהגות מסוימת, לחול על כולי עלמא”.
(ר”ע 530/84 שפר נ’ מ”י, פ”ד ל”ח (4) 161 (1984)).
הלכה היא כי בנוגע לתאונות דרכים קטלניות יש לתת עדיפות לאינטרס הציבורי שבהרתעה מאשר לנסיבות האישיות של הנאשם. (רע”פ 6173/12 עזרא רסקאי רדה נ’ מדינת ישראל [פורסם בנבו] )
כאמור, המאשימה עתרה במסגרת הסדר הטיעון ל-12 חודשי מאסר בפועל, ואילו ההגנה ביקשה להסתפק בעונש מאסר למשך 9 חודשים שירוצה בדרך של עבודות שירות.
בענייננו, לאחר שבחנתי את מכלול הנתונים, טיעוני הצדדים לעונש, וכן העדויות שנשמעו בפניי, ועיינתי בפסיקה שהגישו הצדדים, סבורני כי לא מתקיימות נסיבות המצדיקות הטלת עונש מאסר בעבודות שירות. לטעמי, במקרה דנן, יש להטיל עונש מאסר מאחורי סורג ובריח לצד פסילה ממושכת, אשר יהווה ענישה ראויה והולמת בנסיבות מקרה זה.
זאת עשיתי כאשר לנגד עיניי העובדה כי עסקינן בנאשמת בת 30, נשואה ואם לשלושה ילדים, אשר אוחזת ברישיון נהיגה משנת 2019, ללא עבר תעבורתי ועבר פלילי כלל.
לזכותה של הנאשמת יש לזקוף הודאתה בביצוע העבירות, נטילת האחריות, הבעת החרטה העמוקה והכנה, עברה הנקי כאמור, מצבה הרגשי והנפשי בעקבות מעורבותה בתאונה הקטלנית ונסיבותיה האישיות כמפורט בתסקיר שירות המבחן.
אין ספק כי התאונה ותוצאתה הטראגית השפיעה באופן ממשי גם על הנאשמת ובני משפחתה (כפי שהתרשמתי באופן בלתי אמצעי מהדברים שמסרו בפניי כאמור), ולא רק על משפחת המנוח.
יוער כי האזנתי בקשב רב לעדי ההגנה שהעידו לפניי ארוכות. אין ספק כי מדובר במשפחה שהיא “מלח הארץ”.
הנאשמת העידה כאמור בבית המשפט כמו גם הוריה אחיה ובעלה, כולם הדגישו את אופייה החיובי והטוב של הנאשמת, תרומתה לחברה הן במסגרת עבודתה עם ילדים הסובלים מקשיים ומחלות, והן מחוצה לה, כאישה וכאמא, והדגישו את המצוקה הקשה ומצבה הנפשי המורכב ממנו היא סובלת עקב מעורבותה בתאונה הקטלנית, וביקשו להימנע מהטלת עונש מאסר מאחורי סורג ובריח.
עם זאת ועל אף האמור, אין מקום להשוות בין מצבה של הנאשמת לבין אסונה של משפחת המנוח. ברי לכל כי נסיבותיה האישיות של הנאשמת מחווירות אל מול מותו של המנוח וסבלה הרב של משפחתו.
במקרה שלפניי, רף הרשלנות שקבעתי וכן האינטרס הציבורי ועיקרון הגמול וההרתעה, דוחקים את נסיבותיה האישיות של הנאשמת ומחייבים ענישה הכוללת מאסר מאחורי סורג ובריח. כמו כן, סבורני כי נסיבותיה של הנאשמת אינן נסיבות חריגות ומיוחדות שיש בהן להצדיק סטייה מההלכה הנוהגת ולהימנע מהטלת מאסר בפועל.
בנוסף לאמור, לקחתי בחשבון את הערכת שירות המבחן, לפיה הסיכון הנשקף מהנאשמת הינו ברף הנמוך, זאת לנוכח תוצאת התאונה הקשה אותה חווה הנאשמת באופן מרתיע ומציב גבול וכן לאור הפסילה שתוטל על הנאשמת ולהערכתם תכבדה גם בהמשך. עם זאת, סבורני כי במקרה שלפניי, נוכח רמת הרשלנות כפי שקבעתי לעיל, אין מקום לקבל את המלצת שירות המבחן ולהסתפק בעונש מאסר לנשיאה בעבודות שירות.
יש לזכור כי המלצת שירות המבחן היא המלצה בלבד, וככזו היא אינה מחייבת את בית המשפט, הגם שיש לתת לה את המשקל הראוי (רע”פ 2384/18 ניב דורה נ’ מדינת ישראל [פורסם בנבו]). על בית המשפט מוטלת האחריות לקחת אותה בחשבון במכלול שיקוליו, אולם זאת יחד עם כלל השיקולים השונים הנוספים העומדים לנגד עיניו:
“…המלצותיו של שירות המבחן, כשמן כן הן – המלצות. בית-המשפט אינו כבול לאמור בהן והוא אינו מחויב לפעול על פיהן. עמדת שירות המבחן, אינה אלא אחד השיקולים העומדים בפני בית-המשפט בבואו לגזור את דינו של נאשם -לעיתים יאמץ בית-המשפט את המלצת שירות המבחן במלואה, לעיתים יאמץ אותה בחלקה ולעיתים ידחה אותה מכל וכל. כל עניין לנסיבותיו הוא, וכל מקרה ייבחן לגופו, תוך מתן משקל ראוי להמלצות שירות המבחן (ראו, רע”פ5176/03 סוריאנו נ’ מדינת ישראל (לא פורסם, [פורסם בנבו], 12.06.2003)”.
(רע”פ 7257/12 סנדרוביץ נגד מדינת ישראל [פורסם בנבו] ).
לאחר כל הנאמר, מטעמי מדיניות משפטית, נוכח הלכת בית המשפט העליון בדבר כיבוד הסדרי טיעון אתן ידי להסדר ואכבדו.
לא אוכל לסיים גזר הדין מבלי לקרוא לרשויות המדינה ליתן דעתם לתנאי הכליאה הקשים בכלא “נווה תרצה”, ואת הצורך הדחוף במתן פתרון הולם למאסרן של נשים אשר חטאן מסתיים בעבירה מסוג זה. יחד עם זאת, עם כל ההבנה למצבה של הנאשמת הרי שאין בקשיים האובייקטיביים הללו משום הצדקה שלא להטיל מאסר בפועל. ראו והשוו לעניין זה פסק דין שניתן בעת האחרונה, עפ”ת (מחוזי מרכז) 29386-10-22 מדינת ישראל נ’ אברהם. במקרה זה דובר בתאונת דרכים שתוצאותיה חבלות של ממש קשות ביותר . בית המשפט המחוזי החמיר את העונש שניתן בבית המשפט לתעבורה שכלל 7 חדשי מאסר בעבודות שירות והטיל על הנאשמת 7 חודשי מאסר מאחורי סורג ובריח.
עוד אציין כי במקרה דנן, בשל נסיבותיה האישיות של הנאשמת, ולאור עתירת התביעה, מצאתי מקום להטיל על הנאשמת ענישה ברף הנמוך של המתחם על אף שסבורני שהיה בהחלט ניתן להטיל ענישה מחמירה הכוללת מאסר ממושך ביותר.
לאור האמור, ולאחר ששקלתי את חומרת העבירות והתוצאה הקשה, מידת הרשלנות, האינטרס הציבורי בשמירה על חיי אדם ומניעת תאונות דרכים, את מתחם הענישה הנוהג בעבירה זו, את נסיבותיה האישיות של הנאשמת, העובדה שהיא בחרה לקחת אחריות מלאה ולהודות באשמה תוך חיסכון בזמן שיפוטי יקר, הבעת הצער העמוק, וכן נסיבותיה האישיות של הנאשמת כעולה מתסקיר שירות המבחן כאמור, אני דן את הנאשמת לעונשים הבאים:
מאסר בפועל
אני דן את הנאשמת למאסר בפועל למשך 10 חודשים.
מאסר על תנאי
אני דן את הנאשמת למאסר לתקופה של 12 חודשים וזאת על תנאי למשך 3 שנים. התנאי הוא שהנאשמת לא תעבור עבירה בה הורשעה ו/או נהיגה בזמן פסילה. התנאי יחול מיום שחרורה של הנאשמת ממאסרה.
פסילה בפועל
הנני פוסל את הנאשמת מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה למשך 10 שנים ומניינם מיום 12.6.22.
אין צורך בהפקדה נוספת.
פיצוי
הנני גוזר על הנאשמת פיצוי כספי בסך 30,000 ₪. הפיצוי הופקד ויועבר לעיזבון המנוח.
זכות ערעור כחוק תוך 45 ימים בבית משפט מחוזי בלוד.
ניתנה והודעה היום כ’ אייר תשפ”ד, 28/05/2024 במעמד הנוכחים.
טל פרי, שופט, סגן הנשיא
ב”כ הנאשמת:
מבקש עיכוב ביצוע עונש המאסר.
החלטה
בכפוף למילוי התנאים הבאים, יעוכב ריצוי עונש המאסר עד ליום 14.7.24.
להלן התנאים:
1. חתימת הנאשמת על התחייבות עצמית על סך 10,000 ₪.
2. חתימת ערב צד ג’ על ידי אב הנאשמת על סך 10,000 ₪ .
על הנאשמת להתייצב למאסרה בבית סוהר “נווה תרצה” ביום 14.7.24 עד השעה 10.00, כשברשותה תעודת זהות/ דרכון.
על הנאשמת לתאם הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שב”ס בטלפונים 08-9787336.
ניתן בזאת צו עיכוב יציאת הנאשמת מן הארץ שיבוטל לאחר ריצוי עונש המאסר.
באחריות הנאשמת לעתור לביטול הצו בתום ריצוי העונש, בכפוף להמצאת אישור שב”ס על ריצוי המאסר.
ניתנה והודעה היום כ’ אייר תשפ”ד, 28/05/2024 במעמד הנוכחים.
טל פרי, שופט, סגן הנשיא
הוקלד על ידי רוית אליהו
