מ’ ג’, א’ ג’,ע”י ב”כ עו”ד אבי עמבר, ע’ ל’ ט’,ע”י ב”כ עו”ד יעקב אביעד, פסק דין

לפני

כבוד השופט נפתלי שילה – אב”ד

כבוד השופט גלעד הס

כבוד השופטת סיגל יעקבי

המערערים

1. מ’ ג’

2. א’ ג’

ע”י ב”כ עו”ד אבי עמבר

נגד

המשיבים

1. ע’ ל’ ט’

ע”י ב”כ עו”ד יעקב אביעד

2. מ’ ג’

ע”י ב”כ עו”ד אורן גרוס

3. י’ ג’

4. ח’ ג’

5. א’ ג’ א’

פסק דין

השופט נפתלי שילה:

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 4.9.23 (כב’ השופט ארז שני בתמ”ש 37280-02-20) שקיבל את תביעת המשיבה 1 וקבע שהיא הבעלים של מקרקעין בגדרה.

א. רקע עובדתי

1. המשיבה 1 (להלן גם: ע’) היא בתו של המנוח י’ ג’ ז”ל (להלן: המנוח) והמערערת 1 (להלן גם: האם) היא אלמנתו של המנוח ואמה של ע’. המערער 2 (להלן גם: א’) והמשיבים 2-5 הם אחיה ואחותה של ע’.

2. ביום 1.10.96 חתם המנוח על תצהיר מתנה שבמסגרתו הצהיר שהוא התחייב להעביר במתנה לע’ מקרקעין בגדרה (להלן: המקרקעין) וע’ חתמה על תצהיר לפיו היא קיבלה במתנה מאביה את המקרקעין. בו ביום, חתם המנוח על ייפוי כוח בלתי חוזר המייפה את כוחו של עו”ד מרקמן להעביר את המקרקעין לע’.

3. ביום 20.10.96 חתם המנוח על מכתב שבו הוא מצהיר בהמשך לחתימה על התצהיר הנ”ל, שאת כל הזכויות במקרקעין הוא מעביר במתנה לע’.

4. העסקה דווחה לרשויות המס ושולם מס רכישה. בנוסף, ניתן אישור ללשכת רישום המקרקעין ע”י המועצה המקומית לתכנון ולבנייה זמורה שבשטחה מצויים המקרקעין, לפיו אין לה התנגדות להעברת הנכס ללא תמורה מהמנוח לע’.

5. המנוח נפטר ביום 10.4.11 ועד לפטירתו לא הועברו המקרקעין בלשכת רישום המקרקעין ע”ש ע’. על פי צו ירושה שניתן ביום 22.5.12, האם ירשה מחצית מעיזבון המנוח וששת ילדיו ירשו כל אחד 1/12 מעיזבונו. במשך כמה שנים לאחר פטירת המנוח ניסתה המערערת לרשום את הזכויות במקרקעין על שמה ואולם עקב דרישות שונות של רשם המקרקעין, לא עלה הדבר בידה והיא הצליחה רק לרשום הערת אזהרה לטובתה ביום 16.10.13. לפיכך, ע’ הגישה תביעה לפס”ד הצהרתי שבמסגרתו עתרה לכך שיוצהר שהמקרקעין בבעלותה ויינתן צו לרשום אותם על שמה בלשכת רישום המקרקעין. ע’ התבססה בין היתר על המסמכים הנ”ל שעליהם חתם המנוח והיא טענה גם, שהאם ויתר האחים מנועים ומושתקים לטעון נגד המתנה, מאחר שבהליכים אחרים הם הצהירו שהמנוח לא השאיר אחריו דבר ולא היו לו שום נכסים וכי המקרקעין שייכים לה.

6. האם וחלק מאחיה של ע’, ביניהם א’, התנגדו לתביעה וטענו שהמקרקעין שייכים למנוח והעסקה נערכה לצורכי תכנון מס והיא אינה אמיתית ולא משקפת את רצון המנוח. לטענתם, העובדה שבמשך שנים כה רבות ע’ לא רשמה את המקרקעין על שמה ובמשך כל חיי המנוח דמי השכירות מהבית שנבנה על המקרקעין הועברו למנוח ולאחר פטירתו לאם, מלמדת שאין תוקף למסמכי המתנה ויש לדחות את התביעה גם מחמת שיהוי והתיישנות. הנתבעים טענו גם, שלאם מחצית מהזכויות במקרקעין מכוח חזקת השיתוף והמנוח לא יכול היה להעביר לע’ יותר ממחצית המקרקעין. המשיב 2 (להלן: מ’) תמך בעמדת ע’ וטען שהמתנה תקפה ולאורך השנים הייתה הסכמה מלאה שהם שייכים לע’ וכך טען גם המשיב 4.

7. בית המשפט קמא קיבל את תביעת ע’ והורה לרשום את המקרקעין על שמה (להלן: פסק הדין).

8. האם וא’ לא השלימו עם פסק הדין והגישו את הערעור שלפנינו.

ב. תמצית פסק הדין

1. התביעה לא התיישנה מאחר שסירוב המערערים וחלק מהאחים לחתום על מסמכים לצורך השלמת העסקה והעברת הזכויות היה רק בשנת 2017 ולכן עילת התביעה נוצרה רק בשנה זו שבה נודע על התכחשותם למתנה ולא קודם. בנוסף, לא קיים שיהוי המצדיק את דחיית התביעה, מאחר שאף אחד מהנתבעים לא שינה את מצבו לרעה.

2. המנוח התחייב לעשות עסקת מתנה במקרקעין. המנוח חתם על תצהירי מתנה, העסקה דווחה לרשויות המס ואף שולם מס הרכישה לאחר הדיווח והתקבלו אישורי המיסים לצורך רישום המתנה בפנקסי המקרקעין ע”ש ע’.

3. עו”ד חרזי שייצג את ע’, הגיש ללשכת רישום המקרקעין שטר מכר מיום 23.4.17 שעליו חתומים האם, מ’ והמשיב 4. השטר אומת כחוק ע”י עו”ד דואני והוא מלמד שהמערערת הסכימה שהמקרקעין שייכים לע’, אחרת היא לא הייתה חותמת על שטר המכר.

4. הסיבות שרשם המקרקעין דחה את בקשת הרישום היו טכניות ו”אין באף אחת כדי להעיד על כך כי מדובר בעסקה פיקטיבית, או שנועדה לצורך שונה ממה שהוגדרה בכותרת”. לא נטען על ידי מי מהצדדים שהמנוח חזר בו מהתחייבותו או מרצונו להעניק את המקרקעין לע’ ולא נטען על התנהגות מחפירה מצידה של ע’ כלפי המנוח.

5. הטענה שמסמכי המתנה נחתמו “משיקולי מס” אין בה ממש והיא לא הוכחה. אדרבא, אם זה היה המניע של המנוח, היה לו אינטרס להשלים את העברת הזכויות על שם ע’ שכן כל עוד הן רשומות על שמו, אין בכך בכדי לפטור אותו ממס.

6. הזכות לביטול מתנה היא זכות אישית שאינה ניתנת להורשה ואינה מוקנית לזוכה בעיזבון. החזרה לפי סעיף 5 לחוק המתנה, תשכ”ח – 1968 היא זכות אישית. לפיכך, משהמנוח לא חזר בו מהמתנה, הרי שמדובר בהסכם מתנה שריר, תקף ובלתי ניתן לביטול.

7. במקרה דנן קיים גם השתק שיפוטי. שהרי, בהליך שהתנהל בבית משפט השלום בתביעת עיריית אשדוד כנגד עיזבון המנוח לתשלום חובות שהותירה חברה שבשליטת המנוח (להלן: תביעת עיריית אשדוד), הצהירו כל יורשי המנוח שבמועד פטירתו לא היו למנוח נכסים ולפיכך הם לא ירשו דבר. כל היורשים אף טענו במסגרת תשובה שהגישו באותו הליך, שהמקרקעין עברו לבעלותה של ע’ ללא תמורה ביום 1.10.96, תוך שהם מצרפים את תצהירי ההעברה ואישורי המיסים. בנוסף טענו שם כל היורשים, שהוצא צו ירושה אחר המנוח למרות שלא היה לו כל רכוש לצורך השלמת הרישום של המקרקעין ע”ש ע’. כמו כן, במכתב מיום 17.1.99 מאת עו”ד ממשרד מיתר נאמר בשם בני המשפחה שהמקרקעין הם בבעלות ע’, לאחר שהיא קיבלה אותם במתנה מאביה והטיפול במקרקעין נעשה ע”י מ’.

8. בנוסף, האם הגישה תביעה לקבלת השלמת הכנסה מהמל”ל ביום 8.1.12 ובבקשתה היא לא ציינה שיש לה נכס (למעט בית מגורים) או שהיה למנוח נכס בחמש השנים האחרונות והיא הצהירה שהיא מתקיימת מקצבת זקנה בלבד. האם טענה בחקירתה שהיא שיקרה בהצהרות הנ”ל ולשיטתה מדובר בעדות שקר. ברם, בית המשפט לא יכול לתת יד להתנהלות כזו ולכן המערערים מושתקים בהשתק שיפוטי לטעון כנגד זכויותיה של ע’ במקרקעין, בניגוד להצהרותיהם הקודמים.

9. יש לדחות את טענת האם בדבר חזקת שיתוף במקרקעין. האם לא הגישה כל תביעה להכרה בחזקת השיתוף ואם אכן הייתה קיימת ביניהם הלכת שיתוף, מדוע לא עשתה האם דבר לצורך העברת מחצית מהמקרקעין של שמה? בנוסף, האם חתמה בשנת 2017 על שטר מכר שבו היא מסכימה להעברת המקרקעין לע’ והיא לא עשתה שום פעולה להעברת מחצית מהזכויות על שמה. כמו כן, בתביעת עיריית אשדוד ובתביעה שהגישה למל”ל, האם טענה שהמקרקעין לא מהווים נכס של המנוח, כך שהיא לא יכולה לטעון כיום שיש לה מחצית מהזכויות בו ומחתימתה על מסמכים אלו עולה שהיא הבינה והשלימה עם העדר שיתוף.

10. האם לא זכרה ולא ידעה פרטים רבים בחקירתה וגם לא ידעה להסביר מה המשמעות של הטענה שהעסקה נעשתה לצורכי מס. לאור כל האמור, יש לקבל את התביעה ולהצהיר שמלוא הזכויות במקרקעין שייכים לע’ והנתבעים חויבו ב – 70,000 ₪ הוצאות משפט.

ג. תמצית טענות המערערים

1. הניסיון הראשון של ע’ לרשום את המקרקעין על שמה נעשה בשיהוי של 19 שנים, בשנת 2015, וחלפו 17 שנים עד שנרשמה הערת אזהרה. לא ניתן כל הסבר למחדל זה. למנוח לא הייתה כל כוונה להעניק את המקרקעין לע’ וכל פעולותיו נעשו רק לצרכי תכנון מס ומדובר בחוזה למראית עין בלבד. המנוח נהג במקרקעין מנהג בעלים כל חייו עד לפטירתו וע’ לא התגוררה במקרקעין מעולם.

2. המנוח פיקח ומימן את בניית הבית על המקרקעין וביום 1.9.97 התקבל טופס 4 לבית על שמו. לאחר חתימת תצהיר המתנה המנוח השכיר את הבית, חתם על חוזי השכירות וגבה את כל דמי השכירות במזומן והם שימשו לפרנסתו. לא היה שום ביטוי לבעלות הנטענת והמוכחשת של ע’ במקרקעין. מדובר במקרה מובהק של “סימולציה מוחלטת” שבו הצדדים לא מעוניינים בשינוי המצב המשפטי. גם לאחר מות המנוח, כספי שכר הדירה עברו לידי האם. המקרקעין הועברו ע”ש ע’ מאחר שבאותה עת היא הייתה רווקה ולא היה חשש שבן זוג ידרוש מחצית מהנכס. לא בכדי ע’ לא ערכה ולו ניסיון אחד להעביר את הזכויות במקרקעין על שמה בימי חייו של המנוח.

3. במהלך כל השנים לא הייתה כל מניעה שעו”ד מרקמן שטיפל באופן קבוע בענייני המנוח ואימת את חתימתו על התצהיר וייפוי הכוח, יטפל גם ברישום הזכויות. ע’ לא ידעה להשיב מדוע עו”ד מרקמן לא השלים את הרישום על שמה.

4. על פי נהלי הרשות לרישום והסדר זכויות במקרקעין, תוקפו של שטר עסקה הוא שנה מיום אימות החתימה אלא אם עורך הדין אישר שהעסקה בתוקף והצדדים חיים, ובחלוף שלוש שנים מאימות החתימה, לא ניתן לעשות יותר שימוש בשטר גם אם ניתן אישור כנ”ל. בנוסף, השיהוי של ע’ מנע מהמערערים לזמן את המנוח לעדות ופגע ביכולתם לאתר מסמכים שייתמכו בגרסתם.

5. תשלום מס הרכישה בוצע במזומן ואין כל ראייה שהוא שולם ע”י ע’. בנוסף, ייפוי הכוח לא כלל הוראה מפורשת של העברה ללא תמורה והדבר מלמד שלא הייתה למנוח כוונה להעניק מתנה. האם הכחישה בעדותה את חתימתה של שטר המכר ובהיעדר מספר ת.ז. שלה על השטר, אימות החתימה ע”י עוה”ד לא היה תקין. בנוסף, ע’ לא הציגה כל הסכם מתנה בינה למנוח אלא רק תצהירים ודיווח למס שבח ושיקולי המס של המנוח לא חייבו השלמת רישום העסקה ע”ש ע’.

6. לא היה מקום להפעיל את דוקטרינת ההשתק השיפוטי. האינטרס של המשפחה לומר שלא נותר דבר בעיזבון המנוח נבע מכך שהם לא רצו שעיריית אשדוד תשים ידה על עיזבון המנוח ולא בגלל שהמקרקעין ניתנו לע’ במתנה. התצהיר באותו הליך היה תצהיר שקרי ולא ניתן להפעיל את כלל ההשתק השיפוטי. יש לבטל את פסק הדין ולקבוע שהמקרקעין שייכים לעיזבון המנוח.

ד. תמצית טענות המשיבים

1. יש לדחות את הערעור. קיים השתק שיפוטי מאחר שהמערערים הצהירו בהליכים משפטיים ומעיין משפטיים שונים, שהמקרקעין שייכים לע’ והם אף קבלו טובות הנאה עקב כך מעיריית אשדוד ומהביטוח הלאומי. בנוסף, האם חתמה על שטר מכר לעסקה להעברת המקרקעין בשנת 2017, כשש שנים לאחר פטירת המנוח.

2. המערערים אישרו בעדותם שהמנוח רצה לרשום את המקרקעין ע”ש ע’ אלא שלטענתם הדבר היה “משיקולי מס”. אף אחד מהמערערים לא היה מסוגל להסביר או לפרט באילו שיקולי מס מדובר. טענת “שיקולי המס” לא הוכחה ולכן נדחתה.

3. המערערים לא הסבירו מדוע כל השנים משנת 1996 ועד היום, הם לא נקטו בשום פעולה לקבלת דמי השכירות בגין המקרקעין או לביטול הערת האזהרה שנרשמה ומדוע הם מעולם לא שלמו כל תשלום שהיה צריך לשלם בגין המקרקעין ולא ביקרו בו כל השנים.

4. עדותה של ע’ הייתה עקבית ומגובה במסמכים וראיות להוכחת טענותיה. היא הסבירה שהמנוח נתן לה את המקרקעין לאור טיפולה בו לאורך שנים וכל בני המשפחה ידעו על המתנה והסכימו לה. ע’ דאגה שדמי השכירות יועברו למנוח בחייו והיא נתנה הסבר להעדר טיפולה ברישום המקרקעין על שמה, לאור תלאות רבות וסבל שעברה במהלך השנים. ע’ הסבירה שמי שעומד מאחורי התביעה הוא המערער 2 שכבר קיבל בית אחד בתל אביב מהמנוח והוא השתלט על ביתה של האם וכספיה והוא מסית אותה כנגדה.

5. עדות המערערים הייתה עגומה ושקרית. האם הודתה שאין לה מושג מה כתוב בתצהירה וטענה ששיקרה בתביעה שהגישה למל”ל, ששם הצהירה שאין לה רכוש ולא ירשה דבר מהמנוח. לאחר מכן בחקירתה, האם אישרה שבעיזבון המנוח לא היה דבר. גם עדותו של א’ הייתה רצופה סתירות ושקרים. מנגד, עדותו של מ’ הייתה אמינה ומגובה בראיות. מ’ העיד שעסקת המתנה הייתה בהסכמת כל בני המשפחה והייתה הפרדה רכושית בין נכסי המנוח לנכסי אשתו. המערערים אף הודו שהם חתמו על המסמכים השונים שהוצגו להם, לרבות שטר המכר.

6. הטענה שהסכם המתנה הוא חוזה למראית עין לא נטענה בערכאה קמא והמערערים אף צירפו להודעת הערעור נספחים שלא הוצגו בבית המשפט קמא (נספחים 11 ו – 13 להודעת הערעור) ויש להתעלם מהם. המערערים “נזכרו” לטעון את טענותיהם בחלוף מעל 20 שנה מפטירת המנוח, כאשר כל עוד המנוח היה בחיים הם לא העלו כל טענה כנגד המתנה. אם ההסכם היה למראית עין בלבד, המנוח היה מסתפק בתצהיר המתנה ולא היה מעניק לעו”ד מרקמן ייפויי כוח בלתי חוזר לצורך העברת הזכויות. גם העובדה ששולמו המיסים בגין העסקה מלמדת שהיא הייתה אמיתית.

7. כידוע, ערכאת הערעור לא מתערבת בממצאי עובדה ומהימנות ובמקרה דנן נקבע בפסק הדין שאין לתת כל אמון במערערים. נקבע שהמערערת חתמה ביום 23.4.17 על שטר המכר בגין המתנה והמערערים לא טענו ולא הוכיחו שהמנוח חזר בו או ניסה לחזור בו מהמתנה. המערערים אף חזרו בהם מטענת השיהוי ומכל הנימוקים הנ”ל יש לדחות את הערעור ולחייב את המערערים בהוצאות.

ה. דיון והכרעה

1. הלכה היא כי: “אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי מהימנות ובקביעת עובדות שקבעה ערכאה דיונית, אלא במקרים חריגים. כלל זה מבוסס על הרציונל לפיו הערכאה הדיונית התרשמה באופן בלתי אמצעי מן העדויות ועל כן יש לה יתרון על פני ערכאת הערעור אשר מתרשמת מהן באופן עקיף בלבד” (רע”א 9304/17 פלוני נ’ שירביט חברה לביטוח בע”מ (4.1.2018)).

כפי שנקבע בע”א 6798/16 לייבוביץ נ’ יורש (26.9.2017):

“כידוע, אין בית משפט שלערעור מתערב בממצאים עובדתיים ואף אינו מעמיד עצמו במקום הערכאה הראשונה בבחינת המסכת העובדתית שנפרשה לפניו, אלא אם כן בולטת על פני הפסק טעות משפטית שורשית או שהדברים מופרכים על פניהם ובלתי סבירים”.

במקרה דנן, אין הצדקה להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינו של ביהמ”ש קמא, אשר שמע באופן בלתי אמצעי את העדים והתרשם מהם ויש לאשר את פסק הדין לפי תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע”ט – 2018. להלן יפורטו בקצרה עיקרי הנימוקים לדחיית הערעור.

2. חתימת המנוח על מסמכי המתנה – המנוח חתם על תצהיר מתנה ביום 1.10.96 וביום 20.10.96 הוא חתם על מכתב המאשרר את המתנה שוב. בנוסף, המנוח חתם ביום 1.10.96 על ייפוי כוח בלתי חוזר לטובת ע’ לצורך העברת הזכויות. המנוח מעולם לא חזר בו מהמתנה ולא הוכחה כל עילה לביטול התחייבותו זו ולכן בצדק נקבע שהמתנה שרירה וקיימת.

3. הטענה כי המתנה ניתנה “לצורכי מס” נטענה בעלמא ואף אחד מהמערערים לא הסביר את פשרה של טענה זו ולא הוכיח אותה. המילים “לצורכי מס” אינן “מילות קסם” ומי שטוען טענה זו, שמשמעותה היא שמדובר בעסקה למראית עין, חייב להביא ראיות להוכחת טענה זו. כידוע, הנטל להוכחת הסכם למראית עין הוא כבד, מאחר שלמעשה מדובר בטענה שבוצע הסכם שיש בו רכיב של תרמית והמערערים לא עמדו בנטל זה כלל (ע”א 3725/08 חזן נ’ חזן (3.2.2011); ע”א 1629/11 יצחקי נ’ וכטר (4.11.2012)).

4. חתימת המערערת על שטר מכר – המערערת חתמה על שטר מכר ביום 23.4.17 לצורך הסדרת העברת הזכויות במקרקעין ע”ש ע’ וחתימה זו, שאושרה ע”י עו”ד רויטל דואני, מלמדת שהמערערת הסכימה שאין לה זכויות במקרקעין. שטר זה אף מלמד שהמערערת וויתרה על טענת שיתוף במקרקעין אלו מכוח חזקת השיתוף. שהרי, אם היא סברה שמחצית מהמקרקעין שלה מכוח חזקת השיתוף, כיצד היא חתמה על שטר מכר לצורך העברת מלוא הזכויות במקרקעין לע’?

5. מכתבו של עו”ד כהן ממשרד מיתר מיום 7.1.99 – במכתב זה, שנשלח לאגף מס רכוש וקרן פיצויים בשם “בני משפחת ג'” לאחר שהתקבלה דרישה לתשלום מס רכוש, נאמר כי המקרקעין: “בבעלותה של גב’ ע’ ג’, לאחר שקיבלה את הזכויות בה מאביה, מר י’ ג’, בהעברה ללא תמורה…”.

6. ההשתק השיפוטי של המערערת לאור הצהרתה בתביעה למל”ל להשלמת הכנסה – המערערת הצהירה ביום 8.1.12, במסגרת בקשה לקצבת השלמת הכנסה מהמל”ל, שאין לה כל רכוש פרט לבית המגורים. המערערת הצהירה שכל הפרטים בבקשה שהגישה הם “נכונים ומלאים” והיא לא יכולה לטעון כיום טענה סותרת, במיוחד לאחר שקיבלה “טובת הנאה” מהצהרה זו. שהרי “ההליך השיפוטי אינו ‘תכנית כבקשתך’, ובעל דין אינו רשאי לטעון דבר והיפוכו בהליכים שונים, בבחינת “טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ” (קהלת ז, יח)” (רע”א 2401/21 סאמי ג’אעוני נ’ נחלת שמעון בע”מ (1.3.2022)‏‏).

מהפסיקה עולה כי דוקטרינת ההשתק השיפוטי תחול לא רק כאשר נטענות על ידי אדם טענות סותרות בפני ערכאות משפטיות שונות, אלא ההשתק השיפוטי יחול גם אם יטענו טענות סותרות בפני רשויות מנהליות. בבר”מ 8689/14 הוועדה המקומית לתכנון ובניה מגדל העמק נ’ מבני תעשיה בע”מ (4.5.15)‏‏ קבע כב’ השופט עמית כי: “במקרה דנן התקבלה אפוא טובת הנאה בהליך אחר, לאו דווקא הליך משפטי, ולטעמי אין מניעה להרחיב את דוקטרינת ההשתק השיפוטי גם להליכים מחוץ לבית המשפט (כגון דיווח לרשויות המס או בהליך מינהלי)”.

בת”א (מחוזי חי’) 1072-04 פרחאן זייד נ’ הדר חברה לביטוח בע”מ גבעתיים (10.1.10)‏‏ קבעה כב’ השופטת וילנר כי: “כאמור, חובת תום הלב העומדת בבסיס ההשתק השיפוטי, מחייבת בעל דין לנהוג בהגינות, ובתום לב, בין אם מדובר בשני הליכים שיפוטיים ובין אם מדובר בהליך המתנהל לפני רשות ציבורית… לאור כל האמור, אני סבורה כי אין מניעה להחיל את דוקטרינת ההשתק השיפוטי על המקרה שלפנינו, על אף היות ההליך הראשון הליך שאינו שיפוטי. תקנת הציבור, חובת תום הלב, ההגינות, ההוגנות וטוהר ההליך, מחייבים לדחות את גרסתו המאוחרת של התובע ולו מחמת שהיא סותרת באופן קיצוני את גרסתו הראשונה שנמסרה בהליך שהתנהל לפני המל”ל”.

7. ההשתק השיפוטי לאור התצהיר שניתן במסגרת תביעת עיריית אשדוד – עיריית אשדוד הגישה תביעה כספית כנגד יורשי המנוח בעקבות חוב שהיה לחברה שבבעלות המנוח ולא נפרע. על מנת להתגונן בפני אותה תביעה (תא”ק 28548-06-12), המערערת וכן כל ילדיה, לרבות א’, הצהירו ביום 4.6.13 כי: “במועד פטירתו של אבינו המנוח, לא היה בעיזבונו כספים ו/או נכסים… ולפיכך לא ירשנו למעשה דבר… היות והעיזבון חסר זכויות, אין למעשה להטיל עלינו כיורשים חיוב כלשהו”. בנוסף, במסגרת אותו הליך טענו המערערת וכל ילדיה כי: “הוצאת צו הירושה של האב המנוח התחייבה מהטעם הפשוט, שלפני עשרות שנים היה המנוח בעלים של קרקע… הקרקע הועברה לבתו ל’ ע’, נתבעת מס’ 6, ללא תמורה וזאת ביום ה – 1.10.96, המצוין בעותק תצהירי ההעברה ללא תמורה ובאישורי המיסים והוועדה המקומית המצורפים… הואיל והרישום והפרצלציה טרם הוסדרו, נדרשה חתימת היורשים על מסמכי הרישום והעברת הזכויות על שם בתו. מטעם זה בלבד התבקשה הוצאת צו ירושה… המנוח לא הותיר רכוש כלשהו ששייך לעיזבונו”.

דוקטרינת ההשתק השיפוטי נגזרת בראש ובראשונה מעקרון תום הלב והיא מציבה מחסום דיוני בפני בעל דין מלהעלות טענה דיונית, אפילו נכונה היא, שיש בה דופי של חוסר תום לב. (רע”א 3640/03 יקירה דקל נ’ שוקי (יהושע) דקל (16.12.2007)‏.

כפי שציינה כב’ השופטת וילנר בבע”מ 8943/22 פלוני נ’ פלונית (15.3.2023)‏: ‏

“כידוע, כלל ההשתק השיפוטי מונע מבעל דין להעלות טענות סותרות בהליכים שונים. זאת, גם כאשר בעלי הדין בשני ההליכים אינם זהים… כלל זה נועד, בעיקרו של דבר, לשמור על טוהר ההליך השיפוטי ועל אמון הציבור במערכת המשפט… לתכלית זו שני פנים: מבחינה מוסרית, הכלל מתמקד בתום-לבם של בעלי הדין ונועד למנוע ניצול לרעה של ההליך השיפוטי; מבחינה מעשית, הכלל מבקש למנוע הכרעות סותרות של טריבונלים שונים. בעבר, תחולתו של כלל ההשתק השיפוטי הותנתה בכך שטענתו הרלוונטית של בעל הדין התקבלה במסגרת ההליך האחר…במרוצת השנים רוכך תנאי זה, לכדי דרישה שלבעל הדין צמחה “הנאה” כלשהי כתוצאה מהעלאת הטענה שעל הפרק… ואף ביחס לנחיצותה של דרישה מרוככת זו ניתן למצוא עמדות שונות בפסיקתו של בית משפט זה… אציין כי לגישתי, צמיחתה של “הנאה” כלשהי כתוצאה מהעלאת טענה מסוימת, איננה, ככלל, תנאי לקביעה כי בעל דין מושתק מלטעון את היפוכה. זאת, בעיקרו של דבר, לנוכח רציונל ההשתק שעניינו הגינות ותום-לב, שאינו מתמקד בתוצאת ההליך כי אם בהתנהלות בעל הדין, וממילא, תחולתו אינה מותנית בקיומה של “הנאה” כזו או אחרת”.

ראו עוד: רע”א 4224/04 בית ששון בע”מ נ’ שיכון עובדים והשקעות בע”מ, נט(6) 625 (2005); ע”א 4401/21 יהודה אמיתי נ’ רחל קרויז (15.11.2023); ע”א 9056/12 יעל קינג נ’ פקיד השומה ירושלים (4.8.2014); י’ רוזן-צבי ההליך האזרחי (2015) עמ’ 261-266.

8. עדותו של מ’ – מ’, שהאינטרס הכלכלי שלו היה דווקא אמור לתמוך בעמדת המערערים, העיד לטובת ע’ וטען שהמקרקעין הועברו אליה במתנה בידיעת ובהסכמת כל יתר אחיו ולרבות המערערים. בית המשפט קמא נתן בעדותו אמון מלא ואין להתערב בכך.

9. להשלמת התמונה יצוין, שהעובדה שחלף זמן רב מעת שנחתמו תצהירי המתנה ושנפלו פגמים טכניים או אחרים שמנעו השלמת העסקה בלשכת רישום המקרקעין, לא גורעים מתוקף המתנה שהמנוח מעולם לא חזר בו ממנה והיא שרירה וקיימת.

10. סיכומו של דבר: פסק הדין מבוסס ומנומק היטב ואין להתערב בו. לפיכך, אציע כי הערעור ידחה והמערערים ישלמו לכל אחד מהמשיבים 1 ו – 2 שכ”ט והוצאות בסכום של 30,000 ₪. אציע גם שהעירבון שהמערערים הפקידו על פירותיו, יחולק לשניים וכל אחד מהמשיבים 1 ו – 2 יקבל מחצית ממנו, באמצעות ב”כ, על חשבון ההוצאות.

______________

נפתלי שילה, שופט

אב”ד

השופט גלעד הס:

אני מסכים.

______________

גלעד הס, שופט

השופטת סיגל יעקבי:

אני מסכימה.

_______________

סיגל יעקבי, שופטת

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נפתלי שילה.

פסק הדין מותר לפרסום בכפוף להשמטת פרטים מזהים.

ניתנה היום, כ”ב תמוז תשפ”ד, 28 יולי 2024, בהעדר הצדדים.

נפתלי שילה, שופט, אב”ד

גלעד הס, שופט

סיגל יעקבי, שופטת