לפני
כבוד השופטת אספרנצה אלון
המבקש/המערער
ל’
ע”י ב”כ עוה”ד שרין סולן ו/או גדלי סולן
נגד
המשיבה
ס’
ע”י ב”כ עוה”ד רינה פוליטי
פסק דין
1. בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לענייני משפחה בקריות (כב’ השופט ניר זיתוני) בתלה”מ 53810-05-22 מיום 28.04.2024 (להלן: “בית משפט קמא”) בגדרה נקבע כי “לאחר שעיינתי ושקלתי טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי מועד תחילת השיתוף בין הצדדים לצורך שמירת זכויות ואיזון משאבים הינו יום 13.05.2016, מועד ההצהרה בדבר היותם ידועים בציבור”. (להלן: “החלטת בית משפט קמא”).
2. בהחלטה ארוכה ומפורטת דחה בית משפט קמא את עמדת המשיבה כי מועד תחילת השיתוף הוא 01.08.2013 (ההרשמה למחיר למשתכן), וכן דחה את עמדת המערער כי מועד תחילת השיתוף הוא 14.03.2019 (יום נישואיהם). יצויין כי במהלך הדיונים בבית משפט קמא הסכים המערער כי המועד הקובע הינו מוקדם יותר, והוא 01.04.2017 (פרוטוקול דיון מיום 25.01.2024, עמ’ 29, ש’ 16-17) – פער של כ-10.5 חודשים.
3. בבקשת רשות הערעור טען המבקש כי בית משפט קמא שגה בהחלטתו שכן הצדדים ניהלו מערכת יחסים חברית ולא מחייבת מחודש היכרותם (אוגוסט 2013) ועד ליום נישואיהם, כי במהלך תקופה זו המבקש ניהל קשרים זוגיים עם נשים נוספות, כי המשיבה לא הצליחה להוכיח שהצדדים היו ידועים בציבור, לא הצליחה להוכיח כוונה להכיל על מערכת היחסים ביניהם את מכלול הזכויות והחובות הכלכליות הנובעות מדיני הנישואין, כי בית משפט קמא לא פירט מהי אותה “הודעה והזמנה” אליהן התכוון בקביעתו כי אלה ביססו כוונה מוצהרת לראות בהם כבעל ואשה, כי בית משפט קמא שגה כאשר קבע ללא כל בדל ראייתי כי היות והיה מעוניין בטיפולים הרי שיש לראות בכך כמי שמנהל מערכת יחסים זוגית של “בעל ואשה”, כי לא הבין המשמעות המשפטית של חתימתו על התצהיר עבור השתתפותם בפרויקט “מחיר למשתכן”, כי עו”ד שאימתה התצהיר לא ייצגה אותו ולא הסבירה לו טרם חתימה משמעות חתימתו, כי לא רצה ולא התכוון להגדיר עצמו אז כידוע בציבור של המשיבה, כי ביום בו חתם על התצהיר המשיבה לא התגוררה עמו יחדיו, הם לא ניהלו משק בית משותף, לא היה להם חשבון בנק משותף ולא הייתה לו כל כוונה לשתף את המשיבה בזכויותיו ורכושו, כמו כן כי בית משפט קמא שגה בהתעלם מכך שהודיע על ביטול הזכות לרכוש הדירה. עוד טען המבקש כי אין בעובדה שעברו בדיקות גנטיות כדי להפוך אותם לידועים בציבור, כי לא יזם את תהליך הגיור שעברה המשיבה, כי לא ביקש ממנה לעבור תהליך זה וכי אין בהחלטתה זו, אשר הינה אישית, כדי להפוך אותם לידועים בציבור. עוד טען המבקש כי בית משפט קמא התעלם מקביעותיו שהמשיבה לא הוכיחה שהצדדים היו ידועים בציבור, כי הקטין נולד ביום 22.08.2019 ולא טרם הנישואין (14.03.2019), כי לא יכולה להיות מחלוקת שהקטין נולד 5 חודשים לאחר נישואי הצדדים, כי בית משפט קמא לא נימק קביעותיו כדין, התעלם מן הפסיקה שהגיש תוך שהפנה לרע”א 3323/23 וכיו”ב. על כן ביקש המבקש ליתן רשות ערעור, לקבלה ולבטל את החלטת בית משפט קמא.
4. המשיבה טענה כי קיבלה בהכנעה את החלטת בית משפט קמא ולא מצאה לנכון להגיש בקשת רשות ערעור עליה רק בשל רצונה שלא להעצים את הסכסוך ומפאת חסרון כיס, וכי אין הדבר אמור לעמוד כנגדה לרועץ. כמו כן טענה כי ככל ששגה בי משפט קמא בהחלטתו, הרי ששגה לטובת המבקש לאחר שהובהר כי הצדדים הבינו היטב מה הוא המנוח “ידועים בציבור” ונוכח חתימתם על תצהיר כי הינם ידועים בציבור לצורך הרשמתם לפרויקט “מחיר למשתכן”. המבקש לא זימן את עו”ד שאימתה התצהיר למתן עדות והיעדר הזמנה שכזו אמורה לפעול לרעתו. כמו כן, סביר כי אילו הייתה מוזמנת למתן עדות הייתה מצהירה כי הצדדים ידעו על תוכן האמור בתצהיר שחתמו עליו. כמו כן, המבקש יכול היה לזמן את בנות הזוג עליהן טען כי קיים עמן זוגיות, דבר שלא עשה ומכאן שהדבר פועל לחובתו. המשיבה טענה כי החתימה על התצהיר נעשתה בשנת 2016, שלוש שנים לאחר התחל הזוגיות ולאחר שהתגוררו יחד לצורך רכישת דירה משותפת. הגנתו של המבקש כי התצהיר עליו חתמו הינו שקרי אינה יכולה לעמוד. בנוסף, הן בדיון ההוכחות שנערך ביום 25.01.2024 והן בקדם המשפט שנערך ביום 26.11.2023 הסכים המשיב כי המועד הקובע ייקבע לחודש אפריל 2017 ולא בכדי, שכן בסמוך למועד זה הוא פוטר ומאז לא צבר זכויות ניכרות. עוד טענה המשיבה על החיים המשותפים של הצדדים ניתן היה ללמוד מהתמצאותה של המשיבה בכל פרטי החיים המשותפים, מקור התשלומים, אמצעי התשלום שחלק מהזמן היו אצלה. המבקש היה זה שדאג להכיר לה את הרב עת הבינה ורצתה לעבור הליך גיור, לאחר החלטה משותפת בדבר הרחבת המשפחה, ציינה תאריכים משמעותיים המבססים את גרסתה (מועדי הגשת התצהיר, קביעה עם אדריכל, ערכית הבדיקות הגנטיות, מעברי דירה וכיו”ב), כי המבקש מחק ראיות מהפייסבוק שהיו בהם כדי להוכיח את טענותיה, ראיותיו וטענותיו נסתרו והוכחו כשקריות אשר כל מטרתן לנשלה מזכויותיה, כי המבקש לא חשף את הכנסותיו ומצבו הכלכלי המלא, כי צירפה לראיותיה דוגמאות רבות לכוונת השיתוף בין הצדדים וזוגיות כידועים בציבור משנת 2016, כי הצהרת הצדדים מקימה השתק שיפוטי, כי המועד הקובע נקבע בהתאם למועד החתימה על התצהיר, שם הצהיר המבקש על כוונת השיתוף, כי הנטל לסתור התצהיר אמור להיות מונח על כתפו של המבקש, כי החלטת בית משפט קמא ניתנה כדין ומכאן שיש לדחות את הבקשה.
5. לאחר שעיינתי בהחלטת בית משפט קמא ובעמדות הצדדים, ניתנת בזאת רשות ערעור לבקשה. אני דנה בבקשה כערעור, מעתה ייקרא המבקש – המערער. להלן נימוקיי:
6. מוסד ה”ידועים בציבור” במשפט הישראלי נועד להעניק לבני זוג החיים חיי משפחה דמויי נישואין, את מירב הזכויות והחובות הנובעות מחיי הנישואין, הן בינם לבין עצמם, הן כלפי צדדים שלישיים (עיינו רע”א 5096/21 פלוני נ’ ש. שלמה חברה לביטוח בע”מ (נבו 15.12.2021) והאסמכתאות המצוינות שם, להלן: “רע”א 5096/21”). בפסיקה נקבע כי בני זוג יוכרו כידועים בציבור, במובן המשפטי של המונח, אם הם “התכוונו לקיים מערכת יחסים בעלת השלכות משפטיות שונות, ובתוך כך התכוונו להחיל על מערכת היחסים שביניהם את מכלול הזכויות והחובות הכלכליות הנובעות מדיני הנישואין” (עיינו רע”א 5096/21). שורש המבחן לבחינה הנדרשת הינו בתפיסה החוזית המאפיינת את דיני ה”ידועים בציבור”, המצדיקה את החלת הזכויות והחובות המשפטיות השונות על הקשר הזוגי, אם התקיימה ביניהם התחייבות רצונית המלווה בכוונה ליצור יחסים משפטיים, בין אם עוגנה בהסכם מפורש ובין בהסכם מכללא אשר יילמד מנסיבות העניין. “תפיסה זו, אף עולה בקנה אחד עם הגישה בפסיקה, שלפיה כינוי בני-זוג במונח “ידועים בציבור” אינו מקנה להם מעמד של “מעין-נשואים” ואינו משנה את הסטטוס המשפטי שלהם; אלא עניינו בהסכם חוזי בין הצדדים, אשר מהווה את המקור לזכויות והחובות המשפטיות השונות שיחולו על הקשר ביניהם” (עיינו רע”א 3323/23 שלמה חברה לביטוח בע”מ נ’ פלוני (נבו 06.05.2024) והאסמכתאות המצוינות שם, להלן: “רע”א 3323-23”).
7. בית משפט קמא התרשם באופן ישיר מהראיות שצירפו הצדדים ומעדותם, וקבע כי המועד בו חתם המערער על תצהיר עבור צד שלישי (מדינת ישראל משרד הבינוי והשיכון מינהל לסיוע בדיור), הנושא כותרת “הצהרה של זוג בדבר היותם ידועים בציבור לצורך בקשה לסיוע בדיור”, הוא המועד הקובע, היינו 13.5.2016. על פי תצהיר זה, הצהיר המערער כי הוא והמשיבה “מנהלים משק בית משותף מאז 1 אוגוסט 2013 ומוכרים כ”ידועים בציבור”, וכן: “מצהירים בזאת כי אנו מתגוררים יחד בכתובת […]. טענת המערער כי בית משפט קמא שגה משהתעלם מכך שהודיע על ביטול הזכות לרכוש הדירה אשר בגינה חתם על התצהיר, אינה מעלה ואינה מורידה. אין בוויתור כדי להמעיט מתוכן התצהיר וממשמעותו.
8. לא מצאתי כי נפלה כל שגגה בהחלטת בית משפט קמא. כאמור, המערער חתם על תצהיר עבור צד שלישי (מדינת ישראל משרד הבינוי והשיכון מינהל לסיוע בדיור), הנושא כותרת “הצהרה של זוג בדבר היותם ידועים בציבור לצורך בקשה לסיוע בדיור”, התצהיר אומת כדין על ידי עורכת דין שאישרה כי החתימה נעשתה “לאחר שהבהרתי להם את תוכן כתוב”. המערער בחר שלא לזמן את עורכת הדין שאימתה החתימה ובכך לא ביסס טענתו כי לא ידע, לחלופין לא הבין על מה הוא חותם ומה משמעות הדבר “ידועים בציבור”.
9. אני רואה קושי בעמדת המערער, כי ראה בחתימתו כמעיין הצהרה על היותו והיות המשיבה “חברים” בלבד, “ידידים ותו לא”, וכפי שהדברים באו לידי ביטוי כדלקמן: “אני הבנתי את החתימה כדבר פשוט שאנו חברים מכירים אחד את השני חברים ותו לא.” (פרוטוקול דיון 25.01.2024, עמ’ 22, ש’ 4), וכן: “[…] כמו שאמרתי הבנתי את ידועים בציבור כחברים. ידידים ותו לא” (שם, ש’ 17), וכן: “[…] ברגע שחתמתי על ידועים בציבור הבנתי שהכוונה חברים” (שם, ש’ 23).
סבורתני כי כלל הנסיבות הטו הכף לכך שהמערער ידע, לחלופין הבין, משמעות הצהרתו ודי בעובדה כי טענתו לא קיבלה חיזוק על ידי עדותה של עורכת הדין, כדי לדחותה. “במרוצת השנים עמד בית משפט זה על כך שאדם החותם על מסמך מוחזק כי הוא קרא את המסמך בטרם החתימה, הבין את תוכנו ונתן הסכמתו לאמור בו […], ועל המבקש לסתור חזקה זו להוכיח את גירסתו בראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה” (עיינו ע”א 1691/11 בנק לאומי למשכנתאות בע”מ נ’ רחל צוברי (נבו 15.12.2015) והאסמכתאות המצוינות שם), וכן: “בית-משפט זה חזר ושנה במספר הזדמנויות כי חתימתו של אדם על מסמך מהווה עדות לכך שאותו אדם קרא את המסמך, הסכים לאמור בו, והיה מודע למשמעות ולתוצאות חתימתו, ועל כן אין הוא יכול לנער חוצנו ממנו” (עיינו ע”א 1319/06 משה שלק נ’ טנא נגה (שווק) 1981 בע”מ (נבו 20.03.2007) והאסמכתאות המצוינות שם). חזקה, אפוא, כי המערער הבין משמעות הצהרתו עליה חתם, וגם אם אין הדבר כך, הרי שלא הביא להוכחת גרסתו הנוגדת ראיות פוזיטיביות סותרות.
10. החלטת בית משפט קמא היא החלטה המתיישבת עם הראיות שהוצגו בפניו. בין שלל המסמכים שהגישה המשיבה, עמדו שתי ראיות עיקריות : אותו תצהיר “ידועים בציבור” שהוגש לצורך השתתפות בפרויקט “מחיר למשתכן” (נשא חותמת מיום 13.05.2016) וכן טופס הבדיקה למחלות גנטיות (נשא תאריך מיום 30.04.2017), המעיד כי הצדדים התכוונו ופעלו אל עבר הרחבת התא המשפחתי. בין שני מסמכים אלה, בית משפט קמא ביכר את מועד החתימה על תצהיר “ידועים בציבור”. אני בדעה כי בכך לא שגה בית משפט קמא,ולבטח לא ביחס לעמדת המערער כי היום הקובע אמור היה להיקבע ליום נישואי הצדדים.
בית משפט קמא הדגיש בפיסקה 21 להחלטתו, כי “די בחתימתו ופנייתו של הנתבע משנת 2016 על מנת לקבל הנחות / הטבות / הקלות כלשהן, אשר על בסיס הצהרותיו הוא קיבל את הזכויות וזכה במכרז של משרד השיכון במסגרת מחיר למשתכן בכדי לדחות את טענתו המאוחרת לפיה, מועד תחילת השיתוף הוא מועד נישואי הצדדים”. קביעתו זו, כאמור, מקובלת עליי.
11. סוף דבר – החלטת בית משפט קמא מתיישבת, כאמור, עם הראיות שעמדו בפני בית משפט קמא, עם התרשמותו מהצדדים ומתשובותיהם בחקירה ואף עם ההלכה הפסוקה, שעיקריה צויינו בסעיף 6 לפסק דיני וכן כי:
יש לנהוג בזהירות מלהטיל על בני זוג שבחרו לחיות בזוגיות (רצופת אהבה ככל שתהיה) ללא כוונה ליצור מחויבות משפטית הדומה לקשר נישואין, תוצאות משפטיות מרחיקות לכת (רע”א 9755/04 סיגל ביטון נ’ קצין תגמולים – משרד הבטחון (נבו 31.08.2008). בענייננו, דרישת האיפוק מתרככת נוכח העובדה שהצדדים בסופו של דבר נישאו זה לזו, ומצאו לנכון להחיל על עצמם את מכלול הזכויות והחובות הכלכליות הנובעות מדיני הנישואין.
המבחן לבחינת יחסים אינו מבחן נוקשה אלא מבחן גמיש שהרי “…אין לך מתכונת אחת של ‘חיי משפחה במשק בית משותף’ המצויה אצל כל הזוגות הנשואים שונים הדברים כמעט מזוג לזוג לפי השוני בגילם, השכלתם, מזגם, השקפת עולמם, ארץ מוצאם, הרגלי חייהם, מקצועם, מצבם הכספי, מצב בריאותם, וגורמים רבים אחרים שלא נצליח למנותם ולמצותם כאן. כך שאין לך מיבחן נוקשה אוביקטיבי אלא מעין תדמית משתנית של יחסים בין בני זוג שמרכיביה שונים מזוג לזוג” (עיינו ע”א 107/87 שרה אלון נ’ פרידה מנדלסון, מג(1) 431 (1989)).
“…המבחן הרלוונטי לבחינת השאלה אם בני זוג הם ידועים בציבור הוא מבחן סובייקטיבי הבוחן את אומד דעת הצדדים לגבי טיב מערכת היחסים ביניהם” (רע”א 5096-21).
12. סוף דבר, אני דוחה את הערעור ומחייבת את המערער בהוצאות משפט לטובת המשיבה בסך של 7,500 ₪, שישולמו תוך 30 יום, שאם לא כן יתווסף להם הפרשי הצמדה וריבית.
13. ככל שהופקד ערבון, הוא יועבר למשיבה, באמצעות באת כוחה, בגובה ההוצאות שנפסקו. ככל שתיוותר יתרה בערבון, הוא יוחזר למערער באמצעות בא כוחו.
14. פסק הדין מותר לפרסום, בהשמטת פרטים מזהים.
15. המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור התיק.
ניתן היום, ו’ תמוז תשפ”ד, 12 יולי 2024, בהעדר הצדדים.
אספרנצה אלון, שופטת
