לפני
כבוד השופט אפרים צ’יזיק
עוררים
1. פלוני (קטין)
2. ט.
3. י
כולם ע”י ב”כ עוה”ד שי אבני
נגד
משיבים
מועדון הכדורגל הפועל קרית ים
ע”י ב”כ עוה”ד אלכס וייג
פסק דין
העניין שבפני, ערר לפי ס’ 12 לחוק הספורט תשמ”ח 1988.
העוררים, קטין הרשום כשחקן כדורגל בקבוצת כדורגל המופעלת על ידי המשיבה, אשר ביקש להשתחרר מהיותו רשום תחת המשיבה ברישומי ההתאחדות לכדורגל בישראל, ובקשתו נענתה בסירוב.
הערר הוגש בהתאם לשילוב הוראות סעיפים 11א(א4) ו-12 לחוק הספורט, שלפיהן שופט שהוסמך בהתאם לחוק רשאי להתיר לספורטאי קטין, גם אם מועדונו סירב, להשתחרר מן המועדון אם המשך פעילותו באגודה הוא “בלתי סביר או בלתי אפשרי, מסיבות שאינן תלויות בו, או שהמשך פעילותו כאמור עלול לגרום לו נזק של ממש”.
הערה מקדמית: בסיכומי טענות המשיבה, ציינה המשיבה – לראשונה – מבלי שהדבר נטען (ודי בכך כדי לשלול טענה זאת) כי הליך זה אינו ההליך המתאים, הנכון והראוי; ואולם לא רק פרוצדורלית ראוי לדחות את האמירה, אלא הלכה למעשה, אין לך מתאים לדון באמור, אלא משופט ממונה לפי חוק הספורט, אפנה בהקשר זה אל דברי כב’ הש’ שנלר בע”א (ת”א) 12133-04-11 פלוני (קטין) נ’ בית”ר טוברוק נתניה (ניתן ביום 6.9.2011), וההפניה על פסק הדין בעניין ראם טל נ’ א.נ. בית”ר ירושלים אינה מלמדת דבר על שאלת הסמכות, אולם מלמדת על הבנה לקויה של מהות פסק הדין; הסמכות המוקנית על פי החוק, מומשה בהתאם להוראות הדין והפסיקה, ואותה טענה הייתה ריקה מתוכן.
טענות העורר:
במסגרת הערר צוין כי המערער, יליד שנת 2008, תושב נהריה, עבר להיות שחקן פעיל רשום תחת המשיבה מעונת המשחקים 2022/2023, כאשר פעילותה של המשיבה הייתה בקרית ים.
העורר מציין כי במהלך 2022/2023 עזבה המשיבה את מתחם הפעילות שהיה בקרית ים, והעתיקה את פעילותה בתום העונה למתן אימונים המצוי בנהלל.
העורר מציין כי בנהלל פועלת פנימיית “ויצו נהלל”, ולאחר שהבין כי לא ישוחרר משורות הקבוצה בתום אותה עונה, הגם שמדובר במרחק משמעותי ממקום מגוריו, ולאור הקשיים אשר חווה בעונתו הראשונה בקבוצה, החליט להירשם ללימודים בפנימייה – לדבריו, בעיקר על מנת שלא להיטלטל בתחבורה ציבורית או להטריח את הוריו לשלוש שעות נסיעה ליום, ארבע או חמש פעמים בכל שבוע,
מדי שבוע.
לאחר תלאות וקשיים, ולאחר מכתבי בקשה וסיוע המשיבה, ניאותה פנימית ויצ”ו נהלל לקבלו לשורותיה, אולם זמן קצר לאחר תחילת עונת 2023/2024, כחודשיים לאחר תחילת שנת הלימודים, הקטין לא הסתגל לפנימייה, והוא חזר לביה”ס בנהריה, תוך שהוא נאלץ מדי שבוע להיטלטל לנהלל ובחזרה, בין בתחבורה ציבורית, ובין באמצעות היעזרות בהוריו.
לטענת העוררים, שעות האימונים בנהלל מקשות מאוד על התנהלותו היומיומית, ומצריכים היעדרות – או מהאימונים או משעות לימודים, והוא ביקש להשתחרר משורות המשיבה, על מנת למצוא מועדון כדורגל במקום המצוי בקרבת מקום מגוריו (נהריה, עכו והקריות), מבלי שהתפתחותו המקצועית כספורטאי תיעצר בשל סירובה של המשיבה לשחררו משורותיה.
העוררים ציינו כי אמנם המשיבה רשמה בימים האחרונים קיומה של קבוצת כדורגל במסגרת שנתון 2008 (נערים א’ בעונת המשחקים הנוכחית) בקרית ים, אולם לטענתם מדובר ברישום שהינו פיקציה, שכן אין קבוצה פעילה בהקשר זה, והדברים בוצעו אך ורק כדי לכפות על העורר שלא לעזוב את שורותיה.
העוררים טוענים כי לאור המעמסה המנטלית הקשה כתוצאה מהמצב אשר נוצר, הקושי בהתייצבות לאימונים במקביל לשנת הלימודים, והמרחק הרב שבין נהריה לנהלל, כאשר המעבר היה שינוי מצב מהותי מזה אשר היה קיים בעת שהצטרף לשורות המשיבה, שאינו יכול לעמוד בו, והדבר מקים את העילה לפיה המשך פעילותו באגודת הספורט הופך לבלתי סביר ובלתי אפשרי, מסיבות שאינן תלויות בו.
טענות המשיבה:
המשיבה ציינה כי פעילותה החלה לפני כחמש שנים, ואולם בחלוף כשלוש שנים, החלו גורמים עברייניים לנסות ולפגוע בפעילותה, במסגרת זאת נשרפו משרדי הקבוצה, כאשר לקראת עונת 2022/2023 ננעלו שערי מגרש הכדורגל העירוני בפני הקבוצה, דבר אשר חייב את המועדון למצוא פתרונות, שחלקם היה נדידה אל מחוץ לתחומי קרית ים – אל עתלית, מעגן מיכאל ועוד.
המשיבה ציינה כי בתחילת עונת 2022/2023 הגיע העורר והצטרף אליה, כאשר מתחילת דרכו זכה ליחס מכיל, אבהי וחם, והדברים מצאו ביטוים גם בשיפור באיכות פעילותו כספורטאי.
כך, לקראת עונת 2023/2024 מציינת המשיבה כי נוצר מיזם חדש, להקמת מועדון כדורגל בנהלל, תוך איחוד ומיזוג פעילות שני מועדונים (הפועל קרית ים ונהלל-יזרעאל), והמשיבה מוסיפה כי העורר והוריו ידעו על המעבר והמיזוג הצפוי, הסכימו לו, והחליטו להמשיך שנה נוספת תוך רישום לפנימייה בנהלל, מרצונם (והמשיבה אף סייעה בתהליך קבלתו וקליטתו של העורר לפנימייה).
המשיבה מציינת כי העורר צפוי היה רישומית לשחק בעונת המשחקים הקרובה במועדון כדורגל נהלל יזרעאל במסגרת הליגה השנייה (נערים א’ ארצית צפון), הגם שרשום הוא בקבוצה בקרית ים, ומיועד לשחק בקבוצה במסגרת הליגה השלישית (ליגה מחוזית -נערים א’ צפון) (כמפורט בס’ 22, 23 לכתב התשובה).
המשיבה מציינת שלגישתה, העורר והוריו נוהגים בחוסר תום לב, כאשר העורר נמנע מלהגיע לאימוני פתיחת העונה, ובמקום זאת התאמן עם קבוצת נערים א’ במועדון כדורגל אחר – הפועל חיפה, ללא אישור המשיבה כנדרש.
המשיבה ציינה כי לאחר שהובהר על ידי העורר והוריו כי הקושי העיקרי הינו בהגעה לאימונים בנהלל, הסכימה המשיבה לדאוג לעורר לסידורי הסעה, מתוך רצון להקל על העורר להקל על הוריו ולהתחשב בצרכיו הלימודיים, אולם הדבר לא זכה למענה, כמצביע על כך לא קושי זה הוא זה אשר בגינו מבקש העורר להשתחרר משורותיה.
המשיבה טוענת כי מדובר בשחקן חשוב למועדון הכדורגל, אשר מנסה בחוסר תום לב להשתחרר, טענת ההורים כי כבר בשנת המשחקים הקודמת ביקשו לעזוב אינה נכונה, ואף יכולים היו, אילו רצו לעשות כן, להגיש בקשה להסגר לפני הגיעו של הקטין לגיל 15, משמע, העורר ניצל את הפלטפורמה של מועדון הכדורגל, כל עוד הדבר התאים לצרכיו.
המשיבה סבורה כי לא מתקיימים במקרה זה האלמנטים הנדרשים לשחרור אוטומטי (בהפניה אל ה”פ (ת”א) 177116/01 עובד נ’ מכבי ת”א (ניתן ביום 24.1.2002), בשים לב כי הציעה פתרונות לקשיים ולצרכים של העורר על מנת למזער את הפגיעה בו, ולכן יש לדחות את הערר.
אדנים משפטיים
סעיף 11א(א4) לחוק הספורט, מהווה סייג לעקרונות הכלליים בכל הנוגע לשחרור שחקנים ממועדוניהם, בהיותו מעניק אפשרות העברה מידית של שחקן קטין למועדון אחר, בנסיבות החריגות של היעדר הסבירות, היעדר האפשרות, או הנזק הממשי שהמשך ההתקשרות עלולה לגרום לקטין. אפנה בהקשר זה לתיאוריו המפורטים של כב’ הש’ צימרמן במסגרת עש”א (שלום ת”א) 621-06-18 רן ארד נ’ בני יהודה מחלקת הנוער החדשה (2004) בע”מ (נבו 14.8.2018)
לעתים ישנם הסכמים אשר מגבילים או מסדירים את אופן השחרור, במקרה דנן, אין הסכם כתוב בין הצדדים, המגביל אפשרות זאת (הוצג הסכם אשר הוצע לעורר לחתום עליו, אולם לא היה מפגש רצונות).
קיומה של סמכות השחרור, אינה מובילה תמיד לשחרור, ויש להצביע על קיומה של עילה משמעותית שלא ניתנת לאיון, להפסקת פעילותו של שחקן בשורות אגודת ספורט, שלא באופן מוסכם ולא כמפורט בתקנון ההתאחדות לכדורגל (ראה לדוגמא: ה”פ (ת”א) 175832/02 דז’אני נ’ מועדון כדורגל גדנ”ע ת”א (ניתן ביום 19.09.2002).
מקרים אשר הוכרו בפסיקת בתי המשפט במרוצת השנים היו משבר אמון או יחסים בלתי תקינים בעליל אשר פוגעים מעבר לנדרש בקטין, או במקרה דומה לזה שבפני, מרחק פיסי המקשה על התנהלות תקינה בחיי היומיום (של הקטין (בש”א (ת”א) 178727/08 מלסה נ’ הפועל חיפה מילניום בע”מ (ניתן ביום 4.12.2008).
דיון והכרעה
לאחר שקילת טענות הצדדים, מצאתי לקבל את הערר, ממספר נימוקים, שאפרט כעת:
התרשמתי כי המשך הפעילות בנהלל, הינו בלתי אפשרי ופוגע בו בצורה ניכרת ומשמעותית, בשים לב לכך כי המשך ההתנהלות עם נסיעות אשר נמשכות שלוש ואף ארבע שעות ליום, ארבע או חמש פעמים בשבוע. מדובר במעמסה אשר ניכר כי הכניעה את העורר בשנה האחרונה, אפנה בהקשר זה לתכתובת הענפה מאוד בין הקטין והוריו ובין מר ויצמן מטעם אגודת הספורט.
השוני העיקרי והאירוע המכונן של מערכת היחסים, הינו העובדה כי העורר לא שרד, תהא הסיבה לכך אשר תהא, בפנימייה בנהלל. העובדה שהעורר הגיע בשנה הקודמת מרצונו לנהלל ושהה בפנימייה בתחילתה של עונה הקודמת, אינה מעלה או מורידה, שכן המציאות טפחה בפניהם של כל הצדדים הנוגעים בכך, ולמעשה הקושי הגדול לא נוצר בתחילת העונה (מצאתי את טענות המשיבה בהקשר זה, כריקות מתוכן וחסרות משמעות, לאור אותו שינוי במהלך העונה), אלא מהלך השנה האחרונה מלמד – שהתמודדות עם נסיעות יומיומיות קשות ומקשות, והופכות את ההיוותרות במועדון בנהלל-יזרעאל, לבלתי סביר, בנסיבותיו של העורר. ניכר כי העורר לא הרים ידיים מיד, אלא עשה כמיטב יכולתו, ונאלץ להיטלטל הלוך וחזור, בשונה מיתר השחקנים בקבוצה אשר לא נדרשו לכך (או לכל הפחות – לא הוצג נתון שכזה על ידי המשיבה), משך שישה חודשים, תוך שהדבר יוצר קושי של ממש לעורר ולמשפחתו. לעניין הקושי המשמעותי, אציין תכתובת מסרוני טקסט אשר צורפו על ידי שני הצדדים, שם פונה האם למר ויצמן ביום 18.11.2023 “XXXX בכיתה ט ומסיים בשעות מאוחרות ברגע שהאימונים מתקיימים בשעות כאלה מוקדמות הוא נאלץ להפסיד שיעורים קריטיים כל פעם…אנחנו מאוד אוהבים את הקבוצה אבל לצערי שנה הבאה נצטרך להפעיל שיקולים נוספים” וביום 21.1.2024 “מה שלומך? עם מי צריך לדבר על מה לעשות שנה הבאה עם XXXX?…אין לנו חיים. כל יום הסעות בע”מ, פעם אני ופעם XXXX, אימונים שמסתיימים בשעות כאלה זה קשוח מאוד. אם הוא ייסע בתחבורה ציבורית הוא יגיע הביתה בחצות. שנה אחת זה עוד סביר אבל מעבר לזה זה ממש קשה”
המשיבה ציינה שהעורר ומשפחתו מעולם לא ביקשו לעזוב את הקבוצה, ולא פנו להסגר, ומצאתי את דברי המשיבה כמקומיים וסוטים מהמציאות בצורה ניכרת ולא ראויה. מחדשו נובמבר 2023, חודשיים לאחר תחילת עונת המשחקים הקודמת, הלינו ההורים, אחת לכמה שבועות, על הקושי שבהגעה לאימונים ולמתחם בנהלל, והמחיר שהדבר גובה מאת העורר, קטין תלמיד כיתה י’. אין לך קריאה לעזרה ברורה מזאת, והעובדה שהעורר הלכה למעשה כמעט קורס מעול הנסיעות, כאשר הקושי עובר כחוט השני בין כלל התכתובות שבין הצדדים. המצוקה עולה מהדברים (המשך ההודעה מיום 21.1.2024 “בסדר אבל אתה רוצה להרוג אותנו עם נסיעות עוד 2.5 שנים קדימה?… הוא פשוט עולה לכיתה יא שנה הבאה וזה באמת לא פשוט עם הנסיעות. ענין הפנימייה לא הסתדר אז אנחנו מנסים לחשוב מה עדיף לעשות שנה הבאה במצב הזה”. אציין כי ציטוטים אלה הינם על קצה המזלג, הקושי והמצוקה עולים מכל התכתובת, שאין צורך להביאה במלואה.
בהתייחס לפרק “בקשת העזיבה” בסיכומי המשיבה, שם טוענת המשיבה כי לא הובעה בקשת עזיבה של ממש, ואף הובע רצונו של העורר כי המנהל המקצועי עידן ויצמן ימשיך להדריך אותו, לא מצאתי בדברים משום מטים את הכף, ניכר היה כי העורר והוריו התרגשו מאוד, אינם יודעים כיצד להתנהל פרוצדורלית, לא מול בית המשפט ולא מול בעלי התפקיד והסמכות באגודת הספורט, אולם הקושי המהותי והניכר עולה בין השורות בכל פניה של האם למנהל המקצועי, עידן ויצמן. גם אם נכון ויכול היה העורקר לפנות בבקשת הסגר באמצע העונה שעברה, אין הדבר מלמד לחובתו, אלא להיפך, היה ניסיון אמיתי כן ומלא למצוא פתרונות לקושי אשר נוצר, אולם בדיעבד מתברר, ללא הצלחה.
המצב אשר הוצג על ידי העורר והוריו, ולא נסתר על ידי המשיבה (או לכל הפחות, לא הובאה כל ראיה בהקשר זה, כחיזוק לדברי העורר) – השחקנים אשר לומדים בפנימייה ומתייצבים למגרש האימונים מרחק דקות ספורות ממקום הלימודים; יתר השחקנים שאינם בפנימייה, מתגוררים בקרבת מקום או שיש להם דרך מוסדרת להגיע לנהלל; לעורר אין דרך להגיע בהסעה ישירה מנהריה, ונאלץ להיטלטל במספר אמצעים של תחבורה ציבורית, או להטריח את הוריו הלוך-וחזור, מספר שעות, כמה פעמים בשבוע, והדבר מטיל עליו קושי בלתי אפשרי.
העורר ומשפחתו סבורים היו כי עם הקושי שבמרחק, ניתן היה להתמודד עם המעבר לפנימייה. אולם המציאות טפחה על פניהם, והמציאות חזקה מכל טענה: הקטין התמודד, מסכת לימודיו נפגעה, שגרת יומו נפגעה, הוריו הלינו על כך משך כל השנה (המשך דברי האם:”4 שעות מחוץ לבית אחרי יום עבודה זה באמת קשה. אני וXXXX מתחלקים חצי חצי. זה לא קרית ים חצי שעה מהבית”). דומה כי ברור היה לצדדים כולם, עוד מתחילת עונת המשחקים הקודמת, כי המשפחה מבקשת פתרון למצב אשר נוצר לאחר שהעורר לא נקלט בקייטנה, אולם תחינות אלה לא הגיעו ללבם של בעלי התפקיד אצל המשיבה .
אביא בהקשר זה מדברי כב’ הש’ טולקובסקי בבש”א (שלום תל אביב-יפו) 178727/08 זמנה מלסה נ’ הפועל חיפה מילניום בע”מ (ניתן ביום 4.12.2008) “לאור תקופת ההמתנה הקצרה יחסית שנקבעה בסעיף 11 א’ (א’) לחוק ולאור העובדה שבקשתו של המבקש, לעבור להתאמן בשורות “בית”ר טובורק נתניה”, אינה נובעת מרצון קפריזי וסובייקטיבי מנותק ממציאות החיים אלא משינוי מקום לימודיו ומרכז חייו של המבקש – והראיה שבקשת המבקש להשתחרר משורות המשיבה, הוגשה רק עם ולאור המעבר לפנימיית “אורט נתניה”, סבורה אני כי דין הערר להתקבל. כשמדובר במבקש שהינו קטין כבן 14 וחצי, אשר עבר למסגרת לימודים בפנימיית “אורט נתניה”, המשלבת לימודים ואימוני כדורגל, סבורה אני כי המשך נסיעה לאימונים במסגרת המשיבה, דבר הגוזל זמן וכרוך ביציאה ממסגרת הפנימייה ובהוצאות נסיעה, הינו, בהתחשב בגילו של המבקש, בלתי סביר ובלתי הגיוני, מסיבות אובייקטיביות שאינן תלויות במבקש ועלול לגרום לו נזק, באופן שמתמלאים תנאי סעיף 11 א’ (א’ 4) לחוק.”
ובמקרה דנן, המקרה דומה. העובדה שהעורר נדרש לנסיעות רבות, לאחר שניסה למנוע השפעת אלמנט זה אולם הדבר לא צלח, וכאשר השינוי המשמעותי הינו כפול – האחד, מקום פעילותה של אגודת הספורט עבר מקרית ים לנהלל, והשני, העורר ניסה להסתגל לשינוי ואף עבר מוסד חינוכי על מנת להקל, והדבר לא צלח, והעורר עבר פעם נוספת ללמוד במוסד חינוכי אחר באותה שנת לימודים – לא ניתן לראות את המשך מצב עובדתי זה, כסביר, אלא ככזה אשר הימשכותו של מצב זה, תסב לעורר נזק של ממש.
אציין בהקשר זה, כי שני הצדדים הטיחו האחד במשנהו, את הטענות לחוסר מחויבותו של הצד שכנגד ללימודי העורר בביה”ס, כך, הן האם והן המנהל המקצועי, מר ויצמן, הציעו הצעות לצד השני, אשר כרוכות בוויתור על ימי לימוד או שעות לימוד לטובת אימוני כדורגל, איני רואה בכך בכדי להעלות או להוריד בנוגע לתוצאה הסופית, הדברים אך ורק מצביעים על הקושי אשר נוצר, ועל ניסיונות האלתור ההדדיים, אשר באו לעולם כתוצאה מהמצב הקשה אשר לא הצליחו שני הצדדים להתמודד אתו כפועל יוצא של המרחק הרב שבין מקום האימונים למרכז חייו של העורר.
באשר לטענת המשיבה כי העורר אמור להשתלב בפעילותה של הקבוצה המופעלת בקרית ים, מעיון באתר ההתאחדות לכדורגל, בבדיקה אשר נערכה במעמד הדיון, עולה כי נכון ליום הדיון, לא היה ולו שחקן אחד אשר הונפק לו כרטיס שחקן באותה קבוצה (אפנה בהקשר זה – עדות העד יניב פדידה, עמ’ 9 לפרוטוקול, שורות 10-15), משמע, אותה קבוצה, נכון להיום, בשלב זה אינה “קבוצה פעילה”, וההפנייה אליה אינה ראויה, ואין בה יותר מאשר שימוש בה כשוט כלפי העורר. ברור שהעורר משויך לקבוצה בנהלל ולא לקבוצה אשר נרשמה אולם אין לה פעילות של ממש, ומדובר בטענה מיותרת אשר משווה נופך של חוסר תום לב בהתנהלותה של המשיבה.
העורר והוריו ציינו בפני בית המשפט, שבכוונתם לנסות ולמצוא קבוצה באחת משתי הליגות הבכירות, אשר מקום אימוניה יהיה במרחק סביר של נסיעה ממקום המגורים בנהריה, ואני סבור שמדובר בטעם ראוי ומשמעותי, בעיקר לאור השתלשלות הדברים כפי שפורטה לעיל; המשיבה הפנתה לכך כי העורר התאמן ללא אישור במועדון כדורגל אחר, המתאמן באזור הקריות (הפועל חיפה); העורר ציין כי התאמן אימונים אישיים אצל גורמים הקשורים לאותה אגודת ספורט אולם לא אצל האגודה עצמה(ראה – עמ’ 5 לפרוטו’ול שורה 10); פסק דין זה אינו עוסק בשאלת אימון ללא היתר (אשר אמור להתברר בפני ההתאחדות לכדורגל ואינו רלוונטי לסעד המבוקש לפי חוק הספורט), אולם סבורני כי מדובר בביטוי אחר לאותו צורך ואותו קושי אשר נוצר אצל העורר, שמפאת המרחק הוריו חיפשו לאתר פלטפורמה אשר המרחק אליה אינו מטיל קושי על שגרת חיי העורר ושגרת לימודיו.
בהתייחס לטענות המשיבה כי המועדון הציג חוזה בו מתחייבות שתי אגודות הספורט להשקיע השקעה מהותית בעורר, אולם בשל פנייתו של בא כוחו (המשמש גם כסוכן שחקנים) הוצגה התנגדות פיקטיבית להישארות העורר באגודות הספורט, אציין כי לא מצאתי להעניק לאירוע זה כל משקל וכל משמעות, בהינתן מספר עובדות: האחת, עובדתית לא היה מפגש רצונות ולא הייתה הסכמה מהותית, ואין די בהצגת מסמך אשר נערך במסגרת מו”מ כדי לקבוע מציאות חוזית, אציין כי עדותו של העד עידו שטראוס (עמ’ 9-10 לפרוטוקול), היוותה אישרור לכך שההסכם אשר הוצג, לא הגיע לכדי חוזה מחייב, אלא המו”מ נקטע בטרם הסכמה; השנייה, מצוקת העורר והוריו הייתה קיימת, כפי שהודגם, כבר מנובמבר 2023, והתעצמה בינואר 2024, חודשים רבים לפני כניסת בא כוחו הנוכחי של העורר לתמונה, השלישית, אני רואה בהפניית אצבע מאשימה למייצג, כחוטאת לאמת ולמציאות, המייצגים עושים את דברי ורצון מרשיהם, הירידה לפסים אישים, ad hominem, מיותרת ואינה ראויה.
בשולי הדברים, מצאתי לציין, כי ניכר היה, ממכלול הנתונים, היחס החם האבהי והמכיל אשר העניק הצוות המקצועי, בראשות המנהל המקצועי, עידן ויצמן, לעורר, משך כל תקופת שהותו של העורר באגודת הספורט (אפנה גם לדברי העד עידן ויצמן, עמ’ 6-7 לפרוטוקול, לנספח א’ לערר, וכן נספחים 1-2 לכתב התשובה), ויוצא כי לא היחס או מערכת היחסים במועדון היא שהביאה לצורך העורר בעזיבת המועדון (הדברים נאמרים בהפניה לפסק דינו המקיף של כב’ הש’ צימרמן בעניין רן ארד הנ”ל, או אל עש”א (ת”א) 35641-06-10 אלמוג בוזגלו נ’ אגודת הנוער הפועל פתח תקווה המתייחסים למערכת היחסים כאלמנט מהותי המצדיק שחרור מטעמים של טובת הקטין), אלא הקושי אשר נגזר מהעברת מקום הפעילות, ואי היקלטותו של העורר בפנימייה.
כל אלו, אינם בשליטתו של העורר, והינם פועל יוצא של שילוב שבין החלטות אגודת הספורט, ושינויים מהותיים, כאמור לעיל, אשר חלו במרוצת העונה האחרונה ובמהלכה, ובכך מתקיים גם הסיפא לסעיף החוק הרלוונטי.
ולפני סיום: בסוף סיכומי המשיבה, הוצעו מספר פתרונות אפשריים, והוא השאלה, חתימה על הסכם לשנה אחת וכיו”ב, או קביעת תנאים, אולם לגישתי, הואיל ולא נתבקשה העברה לאגודה אחרת, אלא שחרור בלבד, לא מצאתי לקבוע שיש לבחור באפיקים צדדים אלו, ואולם, ככל שהמשיבה סבורה כי נפגעו זכויותיה הכלכליות מכח השקעה מיוחדת בעורר (ייאמר כי במסגרת הדיון נטען – מבלי שהוצגו ראיות לכך – כי הקטין שילם דמי חבר ככל השחקנים הרשומים, וכך אף נושא תשלום בעבור הפנימייה), רשאית היא לפנות לתביעת בוררות כפי שקובע תקנון ההתאחדות לכדורגל.
הגם שבאופן עקרוני, צד הזוכה בדין, ראוי כי תיפסקנה הוצאותיו, מצאתי כי לאור התנהלות המשיבה, כלפי העורר, ובעיקר מצד המנהל המקצועי (כאמור בס’ 38 לעיל, התנהלות חריגה למקומותינו, בחיוביותה), לא ראיתי דופי בהתנהלותה, אלא מחלוקת ראויה בין ההורים החרדים לבנם הקטין, לאגודת ספורט השומרת על מקומה, קיומה, והספורטאים המאוגדים בה, כאשר נסיבות החיים הובילו את הצדדים לפרידה – ולא קשיות לב.
לאור האמור – אני מורה על שחרורו המידי של העורר מרישומו אצל המשיבה. אין צו להוצאות.
ב”כ העורר יפנה להתאחדות לכדורגל לצורך יישום החלטתי בערר.
ניתן היום, א’ אלול תשפ”ד, 04 ספטמבר 2024, בהעדר הצדדים.
