לפני
כבוד השופט ישראל פת
התובעים והנתבעים שכנגד
1. ש”פ
2. א”פ
3. ר”פ
4. א”פ (קטינה)
5. י”פ (קטין)
הקטינים באמצעות אמם והנתבעת שכנגד : זב”ח
כולם ע”י ב”כ עוה”ד אבשלום סרי-אל
נגד
הנתבע והתובע שכנגד
ל”י ע”י ב”כ עוה”ד חגי צברי
פסק דין
רקע כללי ותמצית טענות הצדדים
לפניי תביעת יורשי אדם שנפטר לבית עולמו לכספים שניטלו לטענתם ע”י עורך דין מהמנוח שלא כדין, ותביעה שכנגד בגין שכר טרחת עו”ד, שכר ראוי ותביעה בגין לשון הרע.
התובעים 1-5 (4 בנות ובן) הם יורשי אביהם המנוח (לעיל ולהלן: האב, המנוח או האב המנוח). התובעים 4-5 קטינים, ומיוצגים באמצעות אמם, גרושתו של המנוח (להלן: האם), כאשר מערכת היחסים בין בני הזוג במהלך השנים ועד לפטירתו של המנוח היתה טעונה מאד, באופן שהשפיע לכאורה על מערכת היחסים בין ילדי המנוח לבין המנוח עצמו עד סמוך לפטירתו, כמפורט לקמן. המנוח הלך לבית עולמו ממחלה קשה ביום 1.3.20. עובר לפטירתו, היה מאושפז בבית החולים קפלן, ולבסוף בבית החולים הרצפלד. טרם פטירתו היה מיוצג המנוח על ידי הנתבע, עורך דין ומכר ותיק של המנוח (לעיל ולהלן: הנתבע או עורך הדין), שטיפל אף בענייניו האישיים, ובכלל זה: בעניינים הכספיים והרפואיים.
כאמור לעיל, בהינתן הניתוק בין האם לבין המנוח, נוצר קרע וניתוק גם בין התובעים לבין המנוח (כאשר בין היתר, נטען ע”י הנתבע לניכור הורי), לבד מהיחסים בין המנוח לבין בנו הצעיר, הוא התובע 5, שאותו אהב האב אהבת נפש.
עניינה של התביעה העיקרית בטענות התובעים כנגד הנתבע שלפיהן הוא קיבל שלא כדין כספים של המנוח, שהיו אמורים להיוותר בעזבונו של המנוח ולהגיע לידיהם. עניינה של התביעה שכנגד, שהוגשה גם כנגד האם (היא הנתבעת 1 בתביעה שכנגד) באופן אישי, הוא בטענת עורך הדין להוצאת דיבתו רעה, כמו גם טענתו לשכר ראוי מהעזבון ומיורשיו, ילדי המנוח, התובעים, בגין טיפולו במנוח עובר לפטירתו וכן לשכר טרחה בהתאם להסכם שכר טרחה בינו לבין המנוח.
עניינה של מסכת האירועים מושא התביעה והתביעה שכנגד באופן ממוקד בתקופת חייו האחרונה של המנוח, ובמערכת היחסים במשולש שבין המנוח, הבת הגדולה, התובעת 1 (להלן: הבת), והנתבע, ידידו של המנוח, שטיפל בענייניו וייצגו, כאמור. בשולי הדברים אעיר כי ראש הנזק של לשון הרע בתביעה שכנגד מכוון אך ורק כנגד האם והבת.
אקדים אחרית לראשית ואומר כי בשים לב לכך שלפי המוסכם על הצדדים, לא נותר דבר מעזבונו של המנוח, לבד מחובות שונים, כמו גם בשים לב לסעיפים 127-128 לחוק הירושה, תשכ”ה-1965 (להלן: חוק הירושה), הרי שאדרש רק בקצרה לטענות הנתבע בדבר שכרו הראוי מעזבונו של המנוח.
כן אציין כי, כמפורט לקמן, שמים שני הצדדים דגשים שונים על השתלשלות האירועים והכרוניקה של סיפור הדברים, איש מנקודת מבטו. ועל כך ארחיב בשני הפרקים הבאים:
השתלשלות האירועים מנקודת מבטם של הנתבעים ותמצית טענותיהם
להלן השתלשלות כרונולוגית של האירועים, כפי שמתארים אותה התובעים: ביום 8.12.19, הגיעה הבת לבקר את אביה המנוח בבית החולים קפלן, וזאת, ארבעה חודשים עובר לפטירתו. באותו מעמד ביקש המנוח מהבת, בנוכחות הנתבע, שתיקח מחבר מסוים שלו סכום בסך של 65,000 ₪, שהפקיד אצלו בעבר, ושתשמור סכום זה אצלה לטובת אחיה הקטנים. לאחר שקיבלה הבת את הסכום האמור מהחבר, שלח לה המנוח הודעה שתעביר את הסכום לנתבע, כדי שישמור אותו בנאמנות. באותו הלילה, הגיע הנתבע אל בית התובעים והבת מסרה לו סכום בסך של 64 אלש”ח בלבד (כלומר: הסכום בסך של 65 אלש”ח, בניכוי הסך של 1,000 ₪ שנוכה על ידה לשם תשלום הוצאות ניקיון ביתו של המנוח). לטענת הבת, הנתבע לא נתן לה כל אסמכתא או קבלה בעניין, אולם לא מצאתי כי יש חולק על כך שסכום זה אכן הועבר לתובע. עוד העבירה הבת, לבקשת הנתבע, לידיו של הנתבע, קנאביס רפואי עבור אביה המנוח ולשימושו.
ביום 1.3.20 נפטר המנוח, כאמור. ביום 3.6.20 הוצא צו ירושה לעזבון המנוח. ביום 8.6.20 פנה ב”כ התובעים אל הנתבע בדרישה לקבלת סכום הכסף האמור, בסך של 65 אלש”ח, וכן אסמכתאות. ביום 16.6.20 הגיע הנתבע למשרדו של ב”כ התובעים ומסר לו מכתב תגובה למכתב ב”כ התובעים הנ”ל; וכן את המסמכים הבאים: ייפוי כוח מטעם המנוח לקבלת סכום הכסף האמור מיום 8.12.19; הצהרת לקוח, בחתימת המנוח, בגין קבלת כספים, שבמסגרתה מאשר, לכאורה, המנוח, כי קיבל את סכום הכסף האמור ביום 16.12.19; ושלל מסמכים רפואיים של המנוח. במסגרת מכתב התגובה טען הנתבע כי סכום הכסף האמור הועבר לידי המנוח עצמו ביום 8.12.19. כלומר, באותו היום שבו קיבל הנתבע את הכסף מידי הבת. יוער כי בשלב מאוחר יותר (בכתב ההגנה מטעמו, הן זה המקורי והן זה המתוקן, כמו גם בכתב התביעה שכנגד) הציג הנתבע הסכם שכר טרחה שנערך בינו לבין המנוח, ביום 5.11.19 (ר’ למשל נספח 1 לכתב ההגנה).
כמו כן, לטענת התובעים, נודע להם כי שלושה חודשים קודם לפטירת המנוח מכר הנתבע את רכבו של המנוח וקיבל תמורתו סכום בסך של 25,000 ₪. לטענת התובעים, בכתב התביעה מטעמם, הן מסמך ייפוי הכוח שהציג הנתבע והן הצהרת הלקוח בגין קבלת כספים הם מזויפים. כמו כן, הנתבע לא הציג כל אסמכתא באשר למכירת הרכב ובדבר הסכום שקיבל בתמורה למכירה. התובעים עותרים לקבלת החזרי הסכומים הבאים: תשלום סך של 64,000 ₪, סכום הכסף שהועבר לנתבע ע”י הבת, וכן סכום בסך של 25,000 ₪, התמורה שהתקבלה ע”י הנתבע בגין מכירת הרכב של המנוח, ובסה”כ סך של 89,000 ש”ח.
השתלשלות האירועים מנקודת מבטו של הנתבע ותמצית טענותיו
מנגד, טוען הנתבע את הטענות הבאות: ביום 5.12.11 הוכרז המנוח כפושט רגל. הנתבע מצרף כראיה לטענתו את החלטת ביהמ”ש המחוזי מאותו יום בתיק פש”ר 2411-08. במהלך שנת 2018 קיבל המנוח הפטר חובות. ביום 5.11.19 נכרת בין הנתבע לבין המנוח הסכם שכר טרחת עורך דין, בעבור ניהול כל ענייניו של המנוח ע”י עורך הדין, לרבות, הגשת בקשה למתן תרופה שאיננה בסל הבריאות (להלן ולעיל: הסכם שכר הטרחה). ביום 3.12.19 אושפז המנוח בבית החולים קפלן לאחר התמוטטות. ביום 8.12.19 שב המנוח להכרה במצב של חירשות, לאחר כ-5 ימים שבהם היה מורדם ומונשם.
לשיטת הנתבע, באותו היום (8.12.19) ביצעו הבת והאם תרגיל עוקץ, עת ביקשו לנקות את ביתו של המנוח בתמורה לסך של 1,000 ₪, מבלי למסור את זהות המנקה, היא האם, שלא היתה מורשית להיכנס לביתו של המנוח. בד בבד הפנה המנוח, שהיה עדיין בהכרה מעורפלת, את הבת לחברו שהיה חייב לו כסף, על מנת שזה יעביר לידיה סכום כסף שהוא חייב לו. הנתבע שהבין כי הבת מתכננת להכניס את האם לבית ולנצל את מצבו הרפואי של המנוח על מנת לפגוע בנכסיו, ביקש מחברו של הנתבע להמתין עם העברת הכספים עד להתייצבות מצבו הרפואי של המנוח, אולם החבר סירב. עוד באותו היום הבהיר הנתבע לבת (בשליחות המנוח) כי המנוח מעוניין שהכספים ישמרו אצלו, כלומר: אצל הנתבע. כמו כן, התברר בדיעבד למנוח ולנתבע שמי שניקתה את הבית הייתה האם. המנוח חשש שמא האם לקחה דברים מתוך ביתו, וחששו התאמת, כאשר נעלמו מהבית סכום כסף מזומן בסך של 30,000 ₪ וכן חצי קילו זהב. באותו היום, ולאחר שהבת סירבה בתחילה להעביר את סכום הכסף לידי הנתבע, בטענות שונות ומשונות, ביניהן הטענה כי הכסף הופקד בחשבון נאמנות אצל עו”ד, העבירה בסופו של דבר הבת את סכום הכסף הנ”ל לידי הנתבע. לטענת הנתבע, לתובעים ידוע כי המנוח לא הותיר מאומה אחריו.
עוד טוען הנתבע, כי לעזבון המנוח חוב כלפיו, אשר ידוע לתובעים עוד מיום 18.6.20 (עובר להגשת התביעה) בגין שכר הטרחה בסך של 66,500 ₪, וזאת, בהתאם להסכם שכר טרחה בינו לבין המנוח. כמו כן, הנתבע ביצע עבור המנוח כ-275 שליחויות וטיפל בו טיפול מסור במשך כל תקופת אשפוזו, ובסה”כ במשך 130 ימים. יוער כבר כעת, כי גם לשיטת הנתבע, במועד פטירתו של המנוח (1.3.20) לא היו מודעים יורשיו, התובעים, לחובו של המנוח כלפי הנתבע. אדרש לכך בהמשך הילוכי.
הנתבע ייצג את המנוח דרך קבע, והוא סבור שהתביעה הוגשה על ידי ב”כ התובעים, בהנחיית שותפו של בא הכח לשירותי המשרד, שעמו לנתבע סכסוך משפטי, עוד מהתקופה שבה התמחה הנתבע במשרדו של השותף, כאשר השותף היה מאמנו של הנתבע במסגרת תקופת ההתמחות. לדברי הנתבע, פעל השותף לייצוג התובעים בתביעה זו, כאשר מעסיק קודם של המנוח ושל הנתבע, מנהל בריכת השחייה העירונית (להלן: המעסיק), מממן את עלויות התביעה. לדברי הנתבע, המעסיק, אשר המנוח היה תלוי בו כלכלית, ביקש לפגוע בנתבע, מאחר שלהם מערכת יחסים עכורה. המנוח לא הסכים לשתף עמו פעולה. המנוח אף ביקש מהנתבע להוציא צו הרחקה כנגד הבת והמעסיק, אשר פקדו את המנוח ליד מיטת חוליו בבית החולים, תוך שניסו לסחוט ממנו כספים. כשלעצמי, לא מצאתי צורך להידרש למפת האינטרסים באשר לגורמים העומדים מאחורי תביעה זו, הן בשל העובדה שמדובר בספקולציות, והן בשל העובדה שממילא אין בכך להועיל מאומה להכרעתי שלעניין, כמו גם בשל העובדה שכלל הגורמים המוזכרים כמעורבים בהליך לא זומנו לדיון, וממילא לא ניתן לאמת את טענת הנתבע בעניין.
לטענת הנתבע, התובעים עצמם קיבלו ומשכו כספים רבים מאת המנוח: סכומים אלה, המגיעים לכדי סכום של 19,280 ₪ (וייתכן אף לסכום של 30,000 ₪ בגין דמי המזונות של התובעים הקטינים שהועבר להם באמצעות הבת עבור כל שנת 2019) יש לטענת הנתבע, לקזז מסכום התביעה.
באשר לרכב של המנוח, הרי שלטענת הנתבע, זה נמכר תמורת סכום בסך של 13,500 ₪ בלבד, והמנוח קיבל סכום זה לידיו ביום שחרורו מבית החולים קפלן, בתאריך 10.12.19, כאמור.
לדברי הנתבע, המנוח אהב את החיים הטובים וביקש ליהנות גם בימיו האחרונים. עלות מחייתו של המנוח הייתה כ-300 ₪ ליום, והנתבע דאג לממן למנוח את המותרות שמהן נהנה בחודשי חייו האחרונים, כאשר היה מאושפז בבתי החולים. המכפלה של 130 הימים שבהם היה מאושפז בסכום של 300 ₪ לחודש מובילה לסכום בסך של 39,000 ₪. כך, שגם אם נקבל את טענות התובעים, הרי שיש לנכות סכום זה מסכום התביעה.
יתירה מכך: לטענת הנתבע, התובעים וב”כ מודעים היטב לעובדה כי כספו של המנוח נמסר לו ביום 16.12.19. כן טוען הנתבע כי הקרע בין הצדדים נוצר כאשר האם נכנסה שלא כדין לדירתו של המנוח על מנת לנקותה ואף דרשה בגין כך סכום יוצא דופן בסך של 1,000 ₪. לדברי הנתבע, בין המנוח לתובעים היה קרע משך שנים רבות, וזאת, להוציא את מערכת היחסים בינו לבין בנו הקטן, התובע 5, שהיה משוש חייו. לטענת הנתבע הוא עצמו היה חברו הטוב והקרוב של המנוח, ודאג לו, לעומת הבת שהיא זרועה הארוכה של אמה, שלה סכסוך מר עם המנוח.
לטענת הנתבע, ביום 8.12.1 נתן המנוח הנחייה ברורה לבת כי עליה להעביר את כספיו המצויים בידיה לידי הנתבע בשל חששו מחורשי מזימות, כמו מעסיקו. בעקבות זאת, התרגזו התובעים על המנוח, ראו בו כעושה דברו של המנוח, והחליטו להתנכל לו.
ביום 16.12.19 העביר הנתבע לידי המנוח את הכספים שהיו אצלו במשמרת החל מיום 8.12.19 בסך של 64,000 ₪ והמנוח אישר את קבלת הכספים לחזקתו. מצורף אישור לקוח בגין קבלת כספיו מיום זה, וכן דרישת תשלום בסך של 1,300 יורו עבור יציאת התובע 5 לברצלונה. ביום 25.12.19 במהלך פגישה אקראית בין האם לבין רעייתו של הנתבע במרכול, הטיחה האם ברעייתו של הנתבע כי הנתבע מרחיק את המנוח מהתובעים וכי הוא נטל מהמנוח שלא כדין סכום בסך של 150,000 ₪ וכן את מפתחות ביתו.
לטענת הנתבע, ביום 28.2.20 משכה הבת את כספי המנוח מחשבונו בבנק הדואר ללא אישורו, ובכך ביצעה גם עבירה פלילית. כשהגיעה הבת לבית החולים, לאחר ויכוח וריב סוער בינה לבין המנוח, כאשר גם הנתבע נוכח במעמד זה, זרקה הבת את המעטפה עם הכסף בזלזול וחוסר כבוד ועזבה. ביום 1.3.20 נפטר המנוח. לדברי הנתבע, לאחר שהמנוח ביקש להעביר לידי הנתבע את כספיו למשמרת החל מסע רדיפתה של האם את המנוח ואת הנתבע, תוך הפעלתה של הבת. לדברי הנתבע, ענייננו בתביעת השתקה, שמטרתה: למנוע מהנתבע להשמיע ביקורת כלפי התנהלות התובעים מול המנוח, מאחר שניקו את ביתו ביום 8.12.19 ופתאום נעלמו למנוח מביתו 30,000 ₪ וחצי קילו זהב.
בגין העוולות המתוארות לעיל מנקודת מבטו של הנתבע, הגיש הנתבע כנגד התובעים וכנגד האם תביעה שכנגד, שבמסגרתה הוא עותר לחייבם בסכומים הבאים: סכום בסך של 64,900 ₪, בגין שכר טרחתו בשל טיפולו במנוח. יודגש כי הנתבע לא תבע סכום זה מהמנוח עצמו וטענתו היא כי הוא פעל בעניין וטיפל במנוח במקום ילדיו התובעים. כן עותר הנתבע לחייב את האם והבת בסכום של 100,000 ₪, בגין לשון הרע שהפיצו נגדו, ללא הוכחת נזק. סכומים אלו נושאים עמם תוספת ריבית והצמדה. בסה”כ עותר הנתבע לחייב את הנתבעים בסכום כולל בסך של 165,781.54 ₪.
התובעים והנתבעים שכנגד מתייחסים לטענות הנתבע בתביעתו שכנגד, במסגרת כתב הגנה לתביעה שכנגד כדלקמן: הסכם שכר הטרחה שאותו הציג הנתבע אינו מקורי ומזוייף ונערך על ידי התובע בדיעבד ולאחר מות המנוח. מעבר להסכם שכר הטרחה לא הציג הנתבע כל ראיה. לחלופין, טוענים התובעים כי הנתבע כבר קיבל את מלוא שכר טרחתו מהמנוח עד ליום חתימת הסכם שכר הטרחה. מוכחשת זכותו של הנתבע לשכר ראוי בגין הסיעוד והטיפול במנוח, שכן הנתבע פעל באופן מינורי ומרצונו הטוב. באשר לתביעת לשון הרע, טוענות האם והבת הנתבעות כי מסכת העובדות המתוארת על ידי הנתבע לא מגבשת עילת לשון הרע כנגד האם והבת. ממילא עומדת להן ההגנה שבסעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע, תשכ”ה-1965 (להלן: חוק לשון הרע), שעניינו הגנה על אינטרס אישי שלהן.
רקע דיוני וראיות הצדדים
ראשית, ייאמר כי ענייננו בהליך חסוי, שבעניינו חל איסור פרסום, באשר התובעים 4-5 היו קטינים במועד הגשת כתב התביעה, כאשר הם מיוצגים ע”י האם, האפוטרופסית הטבעית שלהם.
שנית, יצויין כי ההליך דנא הוגש מלכתחילה בבית המשפט השלום באשדוד. ביום 28.10.20 הועבר ההליך ע”י המותב שטיפל בתיק שם לנשיאת ביהמ”ש השלום במחוז המרכז, ומכאן ואילך הועבר ההליך לטיפולי.
כתב התביעה הוגש באמצעות עורך הדין, המייצג כיום את ב”כ התובעים. זה הודיע, ביום 28.10.20, על הפסקת ייצוג והעברת הטיפול בהליך לעורך דין אחר. בשלב זה הוגשה בקשת ב”כ הנתבע, להורות על פסילתו של ב”כ החדש של התובעים מלייצג את התובעים, בשל הטענה שלזה יש ניגוד עניינים, באשר לזה סכסוך מר עם הנתבע עצמו, עוד מתקופת התמחותו של הנתבע במשרדו. בהחלטתי מיום 12.11.20 על גבי בקשה הפסילה מטעם ב”כ הנתבע, הבהרתי כי לא ברורה לי סמכותי בעניין, כאשר לדידי, נושא זה איננו מסור לשיקול דעתי. מכל מקום, עוד באותו יום, התקבלה הודעת ב”כ החדש של התובעים, שלפיה הוא מסיר את ייצוגו מהתיק, וזה יוחזר לידי ב”כ הקודם של התובעים. ב”כ הנתבע עתר שוב לפסילת ב”כ התובעים, בבקשה מס’ 10, מיום 17.11.20, שעניינה “עיון חוזר” בהחלטתי מיום 12.11.20, כאשר העילה לפסילת ב”כ התובעים נובעת מכך שב”כ החדש של התובעים וכן מעסיקו לשעבר של המנוח עדיין עומדים מאחורי התביעה שלעניין. בשולי הדברים יוער כי לשיטת האם במהלך חקירתה הנגדית, אכן עובדים שני ב”כ באותו משרד (עמ’ 8, ש’ 17-19 לפר’), ואילו לשיטת הבת, הפנה אחד מבאי הכח, שייצג לשעה והתפטר מהייצוג, נוכח הטענות נגדו את התובעים, את התיק לחברו, בא כוחם השני של התובעים (עמ’ 29, ש’ 20-23 לפר’). יוער כי טענת הפסילה (כמו גם הטענה בדבר ניגוד עניינים של ב”כ התובעים) עולה וחוזרת כחוט השני לאורך כל כתבי הטענות מטעם הנתבע. מכל מקום, בהחלטתי מאותו יום הבהרתי שוב כי לא מצאתי להידרש לטענות אלו, וכי החלטתי נותרת על כנה.
ביום 22.11.20 הוגשה בקשת הנתבע לצירוף האם כנתבעת בהליך התביעה שכנגד, כאשר זו היתה ממילא צד להליך התביעה העיקרית מכח מעורבותה כמייצגת של בניה הקטינים. מכל מקום, ביום 24.11.20 הגיש ב”כ הנתבע הודעה לפיה הוא חוזר בו מבקשתו, וזאת, בשים לב להוראת תקנה 21 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע”ט-2018 (להלן: התקנות), שלפיה די בצירוף הנתבעת בתביעה שכנגד.
ביום 4.3.21 הוגשה הודעת ב”כ הנתבע, שלפיה הפר ב”כ התובעים את החיסיון בתיק, בשים לב לכך שהגיש תשובה מפורטת לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, שבמסגרתה לא הושחרו שמותיהם של הקטינים, התובעים 5-6. בהחלטתי מיום 4.3.21 ביקשתי כי ב”כ הנתבע יבהיר מכח מה אוכל להידרש להטלת סנקציה על ב”כ החדש (שהתפטר בינתיים מייצוג) כאשר זה איננו מייצג לפניי, וכאשר נושא האתיקה של עורכי הדין המייצגים לא מצוי בתחום טיפולי. בהחלטתי מיום 12.4.21 קבעתי מפורשות כי הנושא איננו בתחום סמכותי וטיפולי.
במסגרת פר’ הדיון המקדמי מיום 5.5.21 עתר ב”כ התובעים למנות מומחה לכתבי יד, בהינתן טענת התובעים לזיוף המסמכים שהוצגו ע”י הנתבע, ביחס להסכם שכר הטרחה, ייפוי הכח וכיו”ב, כאשר לטענת התובעים מדובר במסמכים מזוייפים לכאורה. בקשה מסודרת בעניין הוגשה ביום 11.5.21 ע”י ב”כ התובעים. בתשובתו מיום 23.5.21 הבהיר ב”כ הנתבע כי אין מניעה מבחינתו להעביר את המסמכים לידי מומחה מטעם ביהמ”ש, וזאת, לאחר שהוא מבהיר בצורה שאיננה משתמעת לשתי פנים כי ענייננו בחתימת המנוח עצמו על המסמכים. עם זאת, עתר ב”כ הנתבע להורות כי המסמכים לא יועברו לידי התובעים עצמם. עוד ביקש להבהיר כי המנוח סבל משני גידולים בראשו, באופן שיתכן שאלו השפיעו על חתימותיו, ולכן ביקש לצרף מסמכים דומים מתקופת האשפוז. ב”כ התובעים הגיש תגובתו לתשובה מיום 24.5.21, ולפיה זכותם של התובעים להעמיד המסמכים לבדיקת מומחה מטעמם. בהחלטתי מאותו יום הבהרתי כי יש לאפשר בחינת המסמכים ע”י מומחה מטעם התובעים. כן הצעתי כי ימונה מומחה מטעם ביהמ”ש. לאחר קבלת עמדתו החוזרת של ב”כ הנתבע, הוריתי בהחלטתי המפורטת מיום 27.5.21 על מינויו של המומחה לכתבי יד מר אמנון בצלאלי (להלן: המומחה או מומחה בית המשפט). אתייחס לחוות דעתו של זה בהמשך הילוכי.
בד בבד העלה ב”כ התובעים טענה בדבר אורכם של כתבי הטענות מטעם הנתבע, וזאת, גם כן, במסגרת פר’ הדיון מיום 5.5.21. ויוער: כתב ההגנה עמד על כ-30 עמודי טקסט(!), ואילו כתב התביעה שכנגד עמד על כ-16 עמודים(!) בסופו של דבר, הוריתי על תיקונם של שני אלו, וכתבי טענות מתוקנים מטעם הנתבע הוגשו בימים 26-27.5.21, והכל בהתאם להוראות התקנות.
באשר לראיות הצדדים: התובעים המציאו תצהירי ע”ר קצרים מאד של האם ושל הבת. הנתבע הגיש תצהיר ע”ר מטעמו, כאשר תצהיר ע”ר מטעם רעייתו צורף כבר לכתב ההגנה מטעמו. הנתבע צירף מסמכים רבים לכתבי הטענות ולתצהיר מטעמו, ובכלל זה, תמלול שיחות בינו לבין האם (נספח 26 לכתב ההגנה, להלן: התמליל) ותכתובות רבות בין האם והבת לבינו ולבין המנוח ואחרים. עוד הוגשה בקשה מטעם ב”כ הנתבע לזמן לעדות את רעייתו של הנתבע, את השכן ששוחח עם הנתבע לאחר שיחת לשון הרע הנטענת של האם עמו (להלן: השכן), את סגן ראש הרשות המקומית, ששוחח עם הנתבע באותן נסיבות, ואחד מהעובדים הסוציאליים ברשות המקומית, שנדרש גם הוא לאותן נסיבות לאחר שיחה של האם עמו (להלן: העו”ס). לאחר קבלת עמדת ב”כ התובעים, הוריתי על קבלת הבקשה ועל זימונם של כלל העדים הללו. יוער כי בסופו של דבר, סגן ראש הרשות המקומית לא התייצב להעיד לפניי. כן אציין כי במסגרת הדיון מיום 21.11.21 מסר ב”כ הנתבע כי יגיש בקשה מפורטת לזימונו לעדות של שכן נוסף, איש עסקים ידוע (להלן: איש העסקים) ו/או עדים נוספים שאינם בשליטתו. זאת, נוכח הטענה כי האם הוציאה את דיבתו רעה בפני איש העסקים, וזה פנה בעניין לנתבע, וביקש את התייחסותו לדברים, כאילו מדובר בדברי אמת. בסופו של דבר לא התבקש לזמן את איש העסקים לעדות והוא לא זומן. אתייחס לכך בהמשך הילוכי.
בשולי הדברים יוער כי ב”כ הצדדים הסכימו במסגרת הדיון מיום 21.11.21 (עמ’ 5, ש’ 5) לוותר על חקירתו של המומחה.
בתיק זה התקיימו שני דיוני קדם משפט (מימים: 5.5.21 ו-21.11.21), וכן 3 דיוני הוכחות (מימים: 17.11.22, 1.6.23 ו-5.6.23), במסגרת דיון ההוכחות הראשון מיום 17.11.22 נחקרו בחקירה נגדית על תצהיריהן, האם והבת מטעם התובעים. במסגרת דיון ההוכחות השני מיום 1.6.23 העידו עדי הנתבע: כן העידו בחקירה ראשית השכן והעו”ס ואף נחקרו בחקירה נגדית. כן נחקר בחקירה נגדית משך כשעה הנתבע עצמו, אולם חקירתו הנגדית לא הסתיימה באותו דיון, וזו הושלמה בדיון השלישי מיום 5.6.23. בסה”כ נחקר הנתבע משך כשעתיים ורבע, כאשר מלכתחילה נקצבו לחקירתו הנגדית 40 דקות בלבד. לעניין זה ר’ החלטתי בפר’ אותו דיון, עמ’ 75, ש’ 16-23. כן העידה בתחילת הדיון השלישי רעייתו של הנתבע. ההפניות בפסק דין זה הן לפר’ דיוני ההוכחות הנ”ל.
בשולי עניין זה של עדותו של הנתבע בחקירתו הנגדית, אפנה להחלטתי מסיפת פר’ הדיון מיום 1.6.23 (עמ’ 55, ש’ 18-30) ביחס למחלוקת בין הצדדים באשר לחשיפת פרטי העבודות שבוצעו ע”י הנתבע עבור המנוח, כאשר הנתבע עצמו טוען לחיסיון עורך דין לקוח. בהחלטתי הנ”ל הוריתי כדלקמן:
“לפניי סוגיה עקרונית של חיסיון עו”ד לקוח, כאשר הלקוח נפטר. כל זאת, בתיק שעניינו, בין היתר, בשכרו של עורך הדין. ב”כ התובעים מבקש לחקור את עורך הדין הנתבע, על פעולותיו מול המנוח, שבגינן קיבל הוא את שכרו. דא עקא שהשכר נובע מהפעולות.
עם זאת, השאלה היא האם על עורך הדין לחשוף את המידע והמסכמים (צריך להיות: והמסמכים) שקיבל מלקוחו המנוח.
בהקשר זה אני ער לפסיקה של כב’ השופט שטרוזמן בת”א 1088/87, רחמים תם נ’ יחיא תם, שלפיה עם פטירת המנוח, החיסיון הוא של יורשיו.
אני מודע בהחלט לטענה שהמנוח רצה להדיר את מי מיורשיו.
דא עקא שאין בפנינו צוואה, וממילא היורשים הטבעיים הם התובעים, והם באים בנעליו של המנוח, וכפי שאין עורך הדין מסתיר מלקוחו את המסמכים והמידע שקיבל, כך לא יכול להסתיר מפני היורשים.
עם זאת ובנסיבות המיוחדות של המקרה, אני מורה כדלקמן:
על הנתבע למסור בראשי פרקים את הסוגיות שבהן טיפל במסגרת התקשרותו מול המנוח.
ככל שאלו לא יימסרו הרי שאמצא כי הנתבע כשל בהוכחת טענותיו העולות בכתב התביעה שכנגד.”
באשר לסיכומים, הוגשו שני סבבים של סיכומים, כאשר הסיכומים הראשונים מטעם כל צד עמדו על 15-17 עמודים, ואילו סיכומי התשובה של שני הצדדים עמדו על לא יותר מ-3 עמודים. סיכומי התשובה האחרונים (של הנתבע והתובע שכנגד) הוגשו ביום 25.7.24, ועם הגשתם הגיעה העת להכרעה.
דיון והכרעה
אקדים אחרית לראשית, ואומר כי מצאתי כי דינן של שתי התביעות: התביעה העיקרית והתביעה שכנגד להידחות, כמפורט לקמן.
אבהיר את דרך הילוכי בפסק דין זה. תחילה, ליריעת המחלוקת שבין הצדדים: ענייננו בארבעה מקרים, שעלינו לברר את העובדות הנטענות ביחס אליהם: ראשית: טענת התובעים בדבר החזקת כספי המנוח בסך של 65,000 ₪, שלא כדין ע”י הנתבע, כאשר לשיטת הנתבע, הוא העביר סכום זה לידי המנוח. שנית: החזקת תמורת מכירת רכב המנוח בסך של 25,000 ₪ ע”י הנתבע והעדר העברתו לידי המנוח, כאשר לטענת הנתבע, מדובר בתמורה בסך של 13,500 ₪ בלבד, אשר הועברה למנוח. שלישית: טענת עורך הדין הנתבע, בדבר חוב העזבון כלפיו, בגין טיפולו ושכר טרחתו במנוח, כאשר שאלת ביניים עוסקת בסוגיית אותנטיות חתימות המנוח על המסמכים שלעניין, ובכללם: הסכם שכר הטרחה, ייפוי הכח, והצהרת הלקוח בדבר קבלת כספיו. ורביעית: טענת עורך הדין להשמצתו ע”י האם והבת בפני גורמים שונים, ותביעת לשון הרע שהגיש בגין זאת. בין לבין אדרש גם לטענה בדבר מערכת היחסים העכורה בין האם והבת לבין המנוח, שיש בה כדי להשליך על התביעה שלפניי.
התבטאויות האם והבת בעל פה ובכתב
עניינו של פרק זה במערכת היחסים העכורה שבין האם לבין המנוח, כאשר לטענת הנתבע, זו הביאה לניכור הורי בין המנוח לבין ילדיו, התובעים, וממילא לטענות של התובעים כלפי המנוח, שהשליכו על טענותיהם כלפי הנתבע. חיזוק לטענות הנתבע בעניין ניתן לקבל מהתכתובת שלעניין, שהוצגה בעיקר ע”י הנתבע. אציג רק חלק קטן מתכתובת זו, המעידה על מערכת היחסים שלעניין ועל הקביעות בדבר לשון הרע, בדבר הניכור ההורי וטענות אחרות של הנתבע, כאלף עדים.
ראשית, מציג הנתבע (בנספח 4 לכתב התביעה) תכתובת בינו לבין הבת ובין רעייתו לבין הבת מיום 4.12.19. מהתכתובת עולה כי הבת מתעניינת אצל הנתבע ביחס לאביה, שמדווח לה על כך שהאב המנוח נלחם על חייו בבית החולים. הבת מבקשת מהנתבע את מספר הטלפון של המחלקה שבה מאושפז אביה. עוד כותבת הבת לנתבע, כי היא מעריכה מאד את הירתמותו לטובת אביה, וכי אין זה מובן מאליו. אין צורך לומר שתכתובת זו לגופה, על הפניות האישיות שבמסגרתה (יפה שלי, אהובה, נשמה, באהבה, אלוף וכיו”ב), מעידה כאלף עדים על מערכת היחסים הטובה ששררה בין הצדדים באותה עת. בהמשך מדווחים הנתבע ורעייתו כי הם הביאו לבית החולים את התובע 5, הוא האח הצעיר והאהוב על אביו המנוח, על מנת שזה יפגוש את האב. עוד מדווח הנתבע לבת על כך שהוא הביא אוכל לאב. ביום 8.12.19 מבקש הנתבע לברר מי מהתובעים מגיע לשמור על האב בבית החולים, והבת משיבה לו כי התובעת 2 תגיע.
כאמור לעיל, ביום 8.12.19 התעורר המנוח מהתרדמת שבה היה שרוי. באותו יום נתן המנוח לבת הנחיות להעביר את הסכום בסך של 64 אלש”ח (יתרת הסכום לאחר ניכוי עלות הניקיון שבוצע בבית המנוח) לידי הנתבע, כאשר הנתבע העביר, לטענתו, את הסכום לידי המנוח עצמו ביום 16.12.19. הנתבע מצרף בנספח 5 לתביעתו תכתובת שלו עם הבת, שלפיה הוא מבקש ממנה לרדת מדירת מגוריה, על מנת למסור לו את הסכום. הבת משיבה לו שהיא מתקלחת כעת, והיא שולחת את אחותה, התובעת 4, על מנת שזו תמסור לו את הכסף. עוד באותו היום כותב הנתבע לבת כי הוא מבקש לשבת עמה ועם אחיה, כיוון שנוצרה אצלו תחושה שהבנות התובעות מפתחות תחושות לא טובות כלפיו, הנובעות משמועות ורכילות שהופצה בעניינו.
הנתבע מציג (בנספח 6 לכתב התביעה שלו) תכתובת של האם עם המנוח מיום 11.12.19. במסגרת זו מקללת האם את המנוח ומלינה על כך שהוא “מלכלך” עליה, על כך שהיא ניקתה עבורו את דירתו (תמורת סכום בסך של 1,000 ₪!). לדבריה, היא לא היתה צריכה להביא את בנם המשותף, התובע 5, לבקרו בבית החולים. האם תמהה כיצד המנוח יכול לבקר אותה ולטעון כלפיה כאילו גנבה מדירתו דברים כאשר לדבריה הוא גנב ממעסיקו במשך שנים כסף. לדבריה, היה המנוח תמיד כפוי טובה. האם טוענת שהאב תמיד הזניח את ילדיו, ובכלל זה, את בנותיו, וכעת את בנו הקטן. אבקש לצטט מדבריה הקשים, שיש בהם ללמד במקצת על כלל מערכת היחסים בין האם לבין האב המנוח, כמו גם בין הצדדים לתביעה דנא:
“תמשיך להאמין באנשים ולתת להם את הכספים שלך בזמן שלילדים שלך אין מה לאכול…
חוצפן
הם חיים אצלי בזמן שאתה לא דואג להם
לא נמאס לך ללכלך עלי אתה בוכה לאנשים שיתנו לך תרומות לטיסה לברצלונה בזמן שהכסף שלך ישן בבנקים אחרים
לילד שלך אתה עושה בושות אתה לא מתבייש
יש לך כסף ואתה מבקש תרומות כדי שהכסף יהיה אצל חברים שלך
צריך לקנות ל… נעלים דחוף הם קרועות
ואתה צריך להשתתף בתשלומי בית הספר ל……
תזכור מה שאני אומרת לך אתה לא שווה את הכאב של הילדות שלך
והדמעות שלהן על ההתנהגות שלך כלפיהן
אבל מניסיון איתך עשרים שנה התעללת בי לכלכת עלי הכפשת אותי ועכשיו בהם אתה מתנהג כך
צדק נעשה בידי שמים ומלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים….” (ההדגשות כאן ולהלן – שלי. י”פ).
במסגרת הודעה נוספת מאוחרת יותר מאותו יום כותבת האם למנוח שאין לה כל בעיה שהוא יעביר את ההודעות לידי הנתבע, שלשיטתה מונה כאפוטרופוס עליו (נתון שמוכחש לגופו של עניין), תוך כדי שהוא מעדיף את הנתבע על בנותיו.
ברי כי תכתובת זו מעידה על המשבר החמור בין האם לבין המנוח, בן זוגה שלעבר ואבי ילדיה, כאשר זו טורחת ושולחת לו סדרת תכתובות חריפה, מכאיבה ופוצעת, כאשר זה שוכב על ערש דווי, שלושה ימים לאחר שהתעורר מהתרדמת שבה היה שרוי (ביום 8.12.18) ועובר לפטירתו מאותו חולי שממנו לא קם עוד. כל זאת, בשים לב לטענתה של האם שהאב המנוח גוזל את כספי ילדיו, מזניח אותם, ודואג לחבריו על חשבון ילדיו. מתכתובת זו עולה כי האם הבינה שדעתו של המנוח לא היתה נוחה מכך שהיא ניקתה את דירתו (ולהבנתו של המנוח מדובר בניקיון תרתי משמע: האם ניקתה את דירתו בפועל, וכן ניקתה = גנבה דברים מהדירה, כנטען), ולכן הוא החליט להעביר את כספו לידי הנתבע. האם מבהירה בצורה שאיננה משתמעת לשתי פנים כי דעתה איננה נוחה מכך שהמנוח מעדיף את חברו הנתבע על פני ילדיו הביולוגיים. דומה כי זוהי נקודת השבר שממנה החל ההליך שלפניי.
הנתבע מצרף תכתובת שלו עם המנוח מיום 17.12.19 (נספח 7 לכתב התביעה שכנגד), שבמסגרתה מלין המנוח על כי הבת, יחד עם מעסיקו לשעבר, באו לבקרו, כאשר הנתבע לא שהה לצדו, והמנוח סילק אותם. עוד הוא כותב שבדעתו להוציא צו הרחקה בעניינם. לדבריו, הבת דרשה ממנו כסף (כשהוא על מיטת חוליו, כזכור).
עוד באותו נספח מצורפת פנייה של הבת לאביה המנוח באמצעות הנתבע, ומבקשת ממנו כסף לטיסה לבוקרשט, כאשר לטענתה, בן זוגה דאז הפתיע אותה ורכש כרטיסים, אולם היא זקוקה לכסף לבזבוזים. כן היא מבקשת כסף עבור תשלום עלות הנייד שלה. לבסוף היא מלינה על כך שהנתבע לא עונה לה (תכתובות מימים 20.12.19-21.12.19). בהמשך היא מלינה בלשון הזו:
“אני לא מבינה למה אתה לא עונה לי אם אתה זה שאחראי על אבא שלי”
בסופו של דבר מבהיר הנתבע במסגרת תכתובת למאן דהוא כי הוא הפסיק להתכתב עם הבת, בשל הנחייתו של המנוח. עם זאת, הוא מעביר לבת סכום בסך של 2,500 ₪ במזומן עבור אמה, כמו גם מעביר לה (באישורה בחתימת ידה) את כל כספי המזונות של שנת 2019.
עוד באותו נספח מצורפת תכתובת בין האם לבין הנתבע, שבמסגרתה דורשת האם כי האב יעביר לידיה סכומים שונים, ובין היתר, בגין נסיעה של הבן לטורניר כדורגל בחו”ל, קניות לשבת, תשלומי בית ספר, תשלום המזונות הקבוע ועוד. במסגרת תכתובת זו מסביר הנתבע לאם כי המנוח כבר לא יחזור לתפקוד ואין לו מסוגלות לפרוע את כלל דרישותיה, מעבר לתשלום המזונות החודשי, המגיע מקצבת הנכות שלו. ממילא לא יוכל המנוח להעביר אליה עוד כספים. האם מלינה על כך שהכספים מצויים דווקא ברשותו של הנתבע עצמו, ובכלל זה הסכום שקיבל לידיו מהבת, תמורת הרכב שנמכר בסך של 25 אלש”ח, ועוד סכומים נוספים. הנתבע מכחיש את טענות האם ומבקש לעצור את השיחה שאיננה נעימה לו, תוך הדגשה שהוא חב בחובת אמון מול לקוחו, ואינו חב לה תשובות.
בהמשך נספח זה מצרף הנתבע תכתובת שלו עם הבת, מיום 13.12.19, שממנה עולה כי הבנות מסרבות להיפגש עם האב חרף בקשתו. הנתבע מכחיש כי הוא מסכסך בין המנוח לבין ילדיו. הנתבע מבהיר כי האב הוא חסר ישע ובנותיו זונחות אותו, ואין מקום לשפוט אותו בגין ההתחשבנות בין הצדדים.
במסגרת תכתובת מיום 4.2.20 מבהיר הנתבע לבת כי זה השלב שבו על הילדים ללוות את אביהם, והבת משיבה שאכן היתה אצל אביה אמש. במסגרת תכתובת מאוחרת יותר מיום 7.2.20 מבהיר הנתבע לבת כי הוא שכנע את המנוח לשחרר את המחשב שנרכש עבור הבן, התובע 5.
עוד באותו נספח, הנתבע פונה שוב לבת ומבקש להשתחרר מהטיפול האינטנסיבי שהוא נותן למנוח. הוא מבקש לקחת כמה ימי חופשה מהליווי בבית החולים ומקווה שהמנוח לא יתפלא להיכן הוא נעלם. הנתבע מבקש שהבנות יקפידו לבקר את אביהן יותר. ועל כך משיבה לו הבת כדלקמן:
“… אחיות שלי לא נמנעות להגיע אליו בגללך אלא בגלל האגו שלהן אז אתה יכול להיות רגוע בעניין הזה… אם אתה צריך הפסקה זה לגיטימי ומובן מאליו אבל אל תעשה את זה בדרמטיות איתו…”
כלומר: הבת מודה כי חל נתק בין האחיות התובעות לבין אביהם המנוח, בשל שיקולי אגו שלהן. דומה כי הדברים מוכיחים את הניכור ההורי שחל במשפחה זו.
לבסוף מצרף הנתבע התכתבויות בינו לבין הבת (בנספח 11) והאם (בנספח 12) ובכלל זה גם תמליל שיחה בינו לבין האם (בנספח 12 גם כן). במסגרת ההתכתבות עם הבת מסביר לה הנתבע שדרישתה של האם לקבל מהאב השוכב על ערש דווי כל מיני כספים פשוט איננה תואמת את המציאות. באשר לתמליל הרי שאתייחס אליו בהמשך הילוכי.
עולה מכל המקובץ בפרק זה כי הטרוניה של התובעים ושל אמם מכוונת בעיקר כלפי האב המנוח, שהעדיף, לטענת האם, את חברו הנתבע על פני ילדיו. עוד עולה כי בהתאם להתנהגות הבנות לאב כך התנהגותו של האב כלפיהן. כמו כן וכפי שטען הנתבע, לאחר שהאם ניקתה את ביתו של האב, זה חשד בה וסירב להעביר אליה כספים, וזו הלינה על כך כאשר זה שכב על מיטת חוליו האחרון שממנו לא קם עוד. כשלעצמי לא ברורה לי הטרוניה כלפי הנתבע עצמו, כאשר זה היה בסה”כ שלוחו של האב, מיופה כוחו וזה שטיפל בו ללא הפסקה במקום בני משפחתו. מכל מקום, התנהלותו של הנתבע היתה בדיוק בהתאם להוראות המנוח.
העברת הסכום בסך של 64 אלש”ח מהבת לידי הנתבע
אין מחלוקת כי הבת העבירה לנתבע ביום 8.12.19 סכום בסך של 64 אלש”ח, על מנת שזה יעבירו לידי אביה המנוח, שהיה מאושפז באותה עת בבית החולים. כפי שיוכח לקמן, למעשה אין לאם ולבת כל ראיה כי הנתבע נטל כספים אלו לרשותו בניגוד להנחייתו של האב המנוח. יתירה מכך: הנתבע מציג אישור מטעם המנוח, שלפיו אישר המנוח קבלת הכספים על ידו, במסגרת אישור לקוח בגין קבלת כספיו. התובעים טענו אמנם כי כלל המסמכים שהוצגו ע”י הנתבע זוייפו, אולם מומחה ביהמ”ש (שהתובעים הם שעתרו למינויו) קבע כי מדובר במסמכים אותנטיים, וממילא נפלה טענת התובעים בעניין. משכך, ננסה להבין בכל זאת את טענות האם והבת שלעניין: תחילה נפנה לדברי האם, ומייד לאחר מכן נבחן את דברי הבת:
גרסת האם
כפי שיוכח לקמן, האם מציגה גרסה לא קוהרנטית, מתחכמת ומתחמקת. האם משיבה על חלק ניכר מהשאלות בחקירה הנגדית כי אין אלו מעניינו של ב”כ הנתבע. עם זאת ולגופו של עניין מודה האם כי סכום הכסף הועבר לנתבע, בהתאם להנחייתו של המנוח. כך, קובעת האם מפורשות, בתשובה לשאלה האם הכסף נגנב מהתובעים:
“הם לא נגנבו, הם נלקחו, יש הבדל. … לטענתה בהוראה של אבא שלה.” (עמ’ 12, ש’ 8-10).
כן טוענת האם כי הכספים היו מיועדים לחתונת הבת, ולבר המצווה של הבן הקטן: 35 אלש”ח לכל אחת מהמטרות, אולם בסופו של דבר לא הגיעו הסכומים ליעדם (עמ’ 10, ש’ 4-13). בהקשר זה לא משכילה האם להבהיר כיצד היא טוענת לסכום בסך כולל של 70 אלש”ח כאשר ענייננו בסכום כולל בסך של 65 אלש”ח בלבד (שם, ש’ 19). מכל מקום, גם לשיטת האם, עולה כי הכספים כלל לא נגנבו אלא הועברו לנתבע, בהתאם להנחייתו של המנוח. כלומר: אין לאם כל טענה כלפי הנתבע אלא כלפי המנוח. עוד מודה האם (בש’ 15-16, שם) שלא נגנב דבר ולכן לא פנו למשטרה.
עוד מתחמקת האם מלהשיב לשאלה בדבר טענת המנוח באשר לגניבת כסף וזהב על ידה (שם, ש’ 31-33 ו-36), כאשר היא טוענת כי היא איננה יודעת האם היה שם סכום בסך של 30 אלש”ח (שם, ש’ 33). כמו כן, מסרבת האם להשיב לשאלות בדבר מערכת היחסים בינה לבין המנוח (עמ’ 14, ש’ 1-13).
באשר למסירת סכום הכסף למנוח, מודה האם שלא היתה עדה לכך, ולטענתה ראתה זאת מדירתה למעלה (עמ’ 14, ש’ 23-24). למעשה, מודה האם כי בתה הנוספת, התובעת 5, היא שמסרה בפועל את הכסף לנתבע, בשליחות הבת (שם, ש’ 28-36).
כאשר הבעתי תהייתי בפני האם מדוע לא זימנו את התובעת 5 (שמסרה את הכסף בפועל לנתבע) לעדות, השיבה האם שבת זו נמצאת בקורס קצינות (עמ’ 15, ש’ 1-2). בשולי הדברים הללו אעיר כי לא האם ולא הבת מציינות בתצהיריהן שמי שמסר בפועל את הכסף לנתבע היתה בכלל התובעת 5, גרסה כבושה, המעוררת קושי רב, בהעלימה פרט מהותי זה. אדגיש כי בהעדר התייצבות של התובעת 5, שהיוותה חלק דומיננטי בסוגיית העברת הכספים, אני מוצא קושי רב בגרסת התובעים, הגם שהאם והבת מודות שתיהן כי סכום הכסף הועבר לידי הנתבע, בהתאם להוראות האב המנוח.
יתירה מכך, האם מודה שנטלה סכום בסך של 1,000 ₪ מתוך הסכום של ה-65 אלש”ח, עבור ניקיון ביתו של המנוח, כאשר זה שהה בבית החולים בימיו האחרונים (עמ’ 15, ש’ 16-22). כל זאת, כאשר ברי דעתו של המנוח לא היתה נוחה מכך שהאם תיכנס לביתו לכל צורך שהוא. ב”כ הנתבע מעלה כלפי האם טענה שהמנוח פשוט חזר בו לאחר שסבר כי רוקנו את ביתו ולאחר שהבת ביקשה ממנו סך של 1,000 ₪ לצורך ניקיון הבית, והאם מעדיפה להתעלם מהשאלה (עמ’ 19, ש’ 7-8). ב”כ הנתבע טוען שהמנוח לא הסכים שהאם תיכנס לביתו והאם טוענת כי המנוח (שעמו היתה מסוכסכת) הרשה לה להיכנס לביתו (עמ’ 19, ש’ 28-31). האם מודה שנלקחו כספים שונים מתוך הפקדון הזה, אולם איננה יודעת לפרט דבר מלבד ביחס לסכום בסך של 1,000 ₪.
מחקירתה של האם עולה שעיקר טענתה מכוון כלפי המנוח, מדוע זה החליט להעביר את סכום הכסף לידי הנתבע. האם מודה שלא שוחחה עם המנוח בעניין (עמ’ 16, ש’ 17-22). לא זו אף זו: האם מודה שהמנוח הוא שקיבל את הכספים מידי הנתבע, ואפילו חתם על מסמך בעניין, אולם היא טוענת שמתעורר ספק בדבר כשירותו של המנוח (שם, ש’ 32-36). גם בהמשך חקירתה הנגדית מתייחסת האם למצבו הסופני של המנוח וטוענת כי היה מבולבל, כשלטענתה, היא מתבססת בעניין זה על דברי הבת (עמ’ 17, ש’ 24-26). ויודגש: האם לא פגשה את האב, איננה יכולה להעיד על כשירותו, ועדותה בעניין זה היא עדות שמיעה.
לא זו אף זו: כאשר מציגים בפני האם את הסכם שכר טרחה בין המנוח לבין הנתבע, היא מעדיפה להתעלם (עמ’ 18, ש’ 1-4). ב”כ הנתבע מעמת את האם עם הקביעה שהמנוח נתן את סכום הכסף והחליט לקחת אותו, והיא משיבה כי איננה יודעת (עמ’ 18, בש’ 8). זאת ועוד: האם מודה שהתובעים לא תקפו את נושא הצלילות ומצבו הקוגנטיבי של המנוח בצו הירושה וכיו”ב וכי לא הוצג על ידם כל מסמך רפואי בעניין (עמ’ 18, ש’ 14-21).
בהמשך חקירתה מודה האם כי אין לתובעים כל ראיה על מנת להוכיח את טענותיהם (עמ’ 19, בש’ 18). האם מודה שהכסף שייך למנוח, ובכל זאת, הציפייה שלה היתה שסכום הכסף יגיע לילדיה (עמ’ 22, ש’ 35-36). כן מודה האם כי יתכן שהנתבע פעל בהתאם להוראות המנוח (עמ’ 23, ש’ 1-2).
האם מודה לטענת הנתבע, כי הבת הוציאה בעצמה כספים מחשבון הבנק של אביה המנוח. לטענתה של האם, הדברים נעשו בהסכמת המנוח (עמ’ 23, ש’ 29-35). ב”כ הנתבע מציג תכתובת לגבי נטילת כספים שלא כדין ע”י הבת, ומבקש את התייחסותה של האם. זו טוענת שזה עסקה של הבת ואין זה מעניינה (עמ’ 25, ש’ 1-9).
האם מודה שהנתבע הזמין את המשפחה לבקר את המנוח. היא עצמה מבהירה כי לא ביקרה את המנוח והיא איננה יודעת לומר האם ילדיה, התובעים, ביקרו אותו (עמ’ 24, ש’ 1-6). עוד מודה האם כי לא פנתה ישירות למנוח לגבי הסכום (עמ’ 23, ש’ 10-11).
עולה מן המקובץ עד כה, כי האם מודה למעשה בטענות הנתבע, שלפיהן הוא פעל בדיוק בהתאם להנחיות המנוח. כן עולה כי לאם טענות וטרוניות כלפי המנוח, אולם לא הצלחתי לאתר ולו טענה אחת כלפי הנתבע! בשולי הדברים יוער כי באיזשהו שלב סירבה האם לשתף פעולה עם חקירתה הנגדית, כאשר הדברים לא היו נוחים לה, בטענה שהדברים לא קשורים לתיק (עמ’ 23, ש’ 10-11). דומה כי הדברים מדברים בעד עצמם.
גרסת הבת
כעת נפנה לגרסתה של הבת בעניין. הבת היא שטיפלה בכל נושאי הכספים ומכאן החשיבות בבחינת גרסתה. ראשית, מודה הבת כי הגם שעניינה של התביעה בסכום כסף בסך של 64 אלש”ח, בצירוף עלויות מכירת הרכב, כפי שהאב המנוח מסר לבתו, העומדות על סך של 25,000 ₪, הרי שהבת מודה כי הנתבע קנה בחלק מהסכום מוצרים עבור אביה (עמ’ 29, ש’ 29-31). כן היא מוסיפה, לשאלת ב”כ הנתבע, כי הנתבע הוציא, לבקשת המנוח, סכום בסך של 30,000 ₪, וזאת, הגם שאין לה נתונים מדוייקים. לשאלת ביהמ”ש, מודה הבת כי התביעה איננה עומדת, אפוא, על סכום של 89,000 ₪ אלא על סכום של 59 אלש”ח (עמ’ 30, ש’ 21). כאשר המותב מבהיר לבת שכל עניין הרכב הוא בגדר עדות שמועה, שהרי היא בסה”כ מתבססת על דברים שלטענתה שמעה מאביה, היא מסכימה כי התביעה עומדת על הסך של 34 אלש”ח בלבד (שם, ש’ 25). עוד מודה הבת כי קיבלה מהמנוח באמצעות הנתבע סכומים שונים להוצאות המשפחה, ובכלל זה, עבור חובות שונים, דמי מזונות, רכישת נעליים ועוד (ר’ דבריה מעמ’ 30, ש’ 28 ועד עמ’ 31, ש’ 12). קיצורו של דבר, שהבת איננה יכולה להעריך בדיוק את הסכום שנתבע על ידה וע”י אחיה.
כן מודה הבת שאביה המנוח חשד במאן דהוא שגזל כספים מדירתו, בשעה שניקו אותה (עמ’ 34, ש’ 19-22).
עוד מודה הבת כי משכה כספים מחשבון הבנק של המנוח בחיים חיותו, ולא בהתאם להוראתו (עמ’ 43, ש’ 13-15), כאשר סברה כי אין מקום שהכסף ייוותר בחזקתו של המנוח, שהושפע (לטענתה) מהנתבע השפעה בלתי הוגנת (עמ’ 44, ש’ 8-10).
הבת מודה שאביה סילק אותה מחדרו בבית החולים פעמיים לאחר שבאה לבקש ממנו כסף (עמ’ 27, ש’ 29, עד עמ’ 28, ש’ 1). ויודגש: מדובר על הסכום בסך של 65,000 ₪, מושא התביעה דנן. כלומר: האב המנוח התרגז על הבת על כך שהיא מבקשת ממנו לקבל את הסכום הזה.
זאת ועוד: הבת מביעה תהייה על החלטתו של אביה המנוח להעביר את הכסף לידי חברו, הנתבע. כלומר: ההשגה של הבת היא על החלטתו של האב המנוח, שאותה הביע באוזניה, החלטה שלא היתה מקובלת עליה. מכאן, נקודת המחלוקת בין הצדדים. כלומר: הבסיס לתביעה הוא השקפתה של הבת שהיה עליה לקבל את הכסף מאביה המנוח, כסף, שבסופו של דבר מסר האב בידי הנתבע. בהקשר זה אצטט את דבריה של הבת כדלקמן:
“הלכתי לקחת את הכסף מהבן אדם (…) אמר לי … כבר קיבלתי טלפון מהנתבע לא להביא לך את הכסף הזה, הלכתי לקחת את הכסף, ואחרי כמה שעות גם אבא שלי אומר לי לכי תביאי את הכסף לנתבע, אז כל התביעה הזו היא בסה”כ בזה שהתנגדתי לזה שהכסף יהיה אצל הנתבע כי הרגשתי שבאותו רגע אבא שלי ביקש ממני משהו ואחרי שכנועים שאני ככה חושבת שהוא עבר, הוא שינה את דעתו, בהפרש של כמה שעות, ולפני שאבא שלי שלח לי את ההודעה הבן אדם הזה אמר לי … אל תביאי לו את הכסף. הוא התקשר אלי.” (עמ’ 37, ש’ 5-11. כן ר’ דברים דומים בעמ’ 39, ש’ 22-32).
כלומר: התביעה נובעת מכך שהאב שינה את דעתו והחליט שהכסף יועבר לחברו הטוב, לנתבע, ולא לבתו ואחיה.
אין כל ספק שהאב הביע את דעתו בעניין זה בבירור, כי הוא איננו מעוניין שסכום זה יועבר לידי הבת. זאת ועוד: הבת עצמה מסרה את הסכום בידי הנתבע, בהתאם להוראות אביה. המניע לכך היה המחלוקת בין האב לבין בתו, שבגינה סילק האב את הבת ממיטת חוליו.
יוער כי האם והבת לא זימנו לעדות את התובעת 5, שמסרה במו ידיה את הכסף למנוח, ואני מוצא בכך קושי, בהעדר זימון של עד רלוונטי שהיה על האם והבת לזמנו. לא זו אף זו, לטענת האם יש בידיה סרטון בדבר מסירת הסכום (עמ’ 11, ש’ 30-35), אולם גם זה לא צורף, וברי כי מדובר בראיה משמעותית שמוסתרת עד היום מעיני ביהמ”ש, על כל הכרוך בכך.
מושכלות יסוד הן כי אי העדת עד רלוונטי יוצרת הנחה לרעת הצד, שאמור היה להזמינו, והדבר עשוי לשמש יסוד למסקנה שהראיה לא הובאה כיוון שהייתה פועלת לרעת אותו בעל דין (ר’: ע”א 641/87 זאב קלוגר נגד החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע”מ, פ”ד מד(1) 239; ע”א 465/88, הבנק למימון ולסחר בע”מ נ’ סלימה מתתיהו ואח’, פ”ד מח(4), 651, 658; ע”א 8382/06, כורש בוטח נ’ דוד כהן (26.8.12, בפס’ 28); וע”א 373/54 אהרונסט וגורדון המוציאים לפועל של צוואת המנוח הרב פישל נוימן נגד חוה נוימן פ”ד י’ 1121, 1142).
דברים אלו רלוונטיים אף לטענה בדבר העדר המצאת ראיה, כסרטון. לעניין זה ר’: ע”א 9656/05 נפתלי שוורץ נ’ רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע”מ (27.7.08, פסקה 26); ע”פ 531/80, ברוך אבוחצירא נ’ מדינת ישראל, פ”ד לו(3), 589, בעמ’ 596; ע”א 268/71 מרגוליס נ’ לינדר, פ”ד כו(2) 761; ע”פ 112/52 גבוב נ’ היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ”ד ז, 251; פ”ע יב 252, ת”א (חיפה) 8238-07 נודרי פיצ’חזדה נ’ עטא חביב ואח’ (12.1.12, בסיפת פס’ 20ב).
עולה מכל המקובץ עד עתה ובמיוחד מחקירותיהן של האם והבת, שהן עצמן מודות לדברי הנתבע בכתבי הטענות שלו, כי הוא לא גזל את כספו של המנוח ופעל על פי הנחייתו. בנסיבות העניין, עולה כי אין כל בסיס לתביעה העיקרית.
סוגיית מכירת רכב המנוח
באשר לרכב, מודה הבת כי שמעה על מכירתו מאביה המנוח (עמ’ 35, ש’ 20-26). ואדגיש: הבת נשאלת מהיכן היא יודעת שמדובר בסכום בסך של 25 אלש”ח, והיא מודה כי מדובר בעדות מפי השמועה, ששמעה מאביה המנוח. הבת מודה כי לא יודעת למי נמכר הרכב (שם, ש’ 22-23). כן לא משכילה הבת להבהיר כיצד ניתן להסתמך על דברי האב המנוח, כאשר היא עצמה ואמה טענו כנגד צלילותו בעת החתימה על המסמכים שלעניין (ר’ מעמ’ 35, ש’ 34 ועד עמ’ 36, ש’ 8), כאשר היא מסבירה שבאותה תקופה עברה הליך שלא אפשר לה לחשוב על הדברים עד הסוף, כמו גם היתה נתונה בסערת רגשות בגין פטירת אביה (עמ’ 36, ש’ 4-8), כך שלא טרחה לזמן לעדות את רוכש הרכב של המנוח. ברי כי לא ניתן לאחוז את החבל משתי קצותיו: גם להסתמך על דברי האב (שהם בבחינת עדות מפי השמועה) וגם מאידך גיסא, לטעון כי מצבו הקוגנטיבי לא היה שפיר דיו ולא היה כשיר לקבלת החלטות. מכל מקום וכאמור לעיל, ומשענייננו בעדות מפי השמועה הרי שלא ניתן לקבלה, ומשכך, מצאתי כי הבת לא הרימה את נטל הראיה בעניין.
סוגיית לשון הרע
הנתבע טען בתביעתו הנגדית להפצת דיבתו רעה ע”י האם והבת. כך, טוען הנתבע למספר אירועים של לשון הרע, ובכלל זה: שיחתו האישית של הנתבע עם האם. לדבריו של הנתבע, שיחותיו הטלפוניות של המנוח בחיים חיותו נותבו אליו, וכך הוא עצמו נאלץ לשוחח עם האם, שתקפה אותו במילים קשות, ואיימה בהפצת לשון הרע כנגדו, איום שמומש לטענתו בסופו של דבר (סע’ 51 לכתב התביעה שכנגד). בהקשר זה אציין כי עיינתי בתמליל של השיחה בין האם לבין הנתבע, כאשר האם טוענת בפני הנתבע כי זה לקח את כספי המזונות של הילדים שלה, וכי הוא מרמה עם תעודת עורך הדין שלו (עמ’ 3, ש’ 12-17 לתמליל). ככלל, במסגרת התמליל מטיחים האם והנתבע דברים חריפים ביותר איש בפני רעהו. מכל מקום, כבר באותה שיחה מאיים הנתבע על האם כי יגיש כנגדה תביעת לשון הרע (שם, בש’ 15-16). כן מודיע הנתבע למנוח ביום 25.12.19 (נספח 9 לכתב התביעה שכנגד) כי בדעתו להגיש כתב תביעה בגין הפצת לשון הרע כלפיו.
ייאמר כבר כעת כי ככל שענייננו בשיחה בין האם לבין הנתבע, הרי שזו לא מקימה עילת תביעה. ואבאר: סע’ 2 לחוק לשון הרע קובע מהו “פרסום”, כדלקמן:
“(א) פרסום, לענין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות –
(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע.”
בענייננו (וככל שנטען כי השיחה בין השנים מקימה עילת תביעה) הרי שלא היה פרסום לאדם אחר זולת הנתבע עצמו, וברי כי זו איננה מקימה עילה.
זאת ועוד: הוראות הסעיף דורשות פרסום בכתב, בעל פה, או בכל צורה אחרת. ניתן לסכם ולומר כי המכנה המשותף של הדוגמאות המובאות בסעיף הוא מעשה אקטיבי של פרסום שמקובע ושניתן להציגו. לא מצאתי כי כך הם פני הדברים במקרה שלפניי. עם זאת, אתייחס גם לשאר הטענות לפרסומים מעוולים כדלקמן:
עוד טוען הנתבע כי האם הפיצה דיבתו בשיחתה עם רעייתו מיום 25.12.19, כשפגשה אותה בסניף המרכול במקום מגוריהם, וטענה כלפיה כי בעלה, הנתבע, פוגע כספיהם של התובעים היתומים (סע’ 48 לכתב התביעה שכנגד, ותצהיר רעייתו של הנתבע שצורף לכתב התביעה שכנגד). בעקבות מפגש זה פנתה האם לאיש העסקים, וזה פנה גם הוא לרעייתו של הנתבע בהודעה כתובה, ולפיה לאם יש בעיה עם בעלה, הנתבע (נספח 9 לכתב התביעה שכנגד).
בעקבות הדברים הללו, שלח הנתבע לאם מכתב התראה מיום 25.12.19 (נספח 10 לכתב התביעה שכנגד, המאוזכר גם בסע’ 40 לתצהיר הנתבע). יוער כבר כעת כי במכתבו מלין הנתבע בעיקר על השיחה בין האם לבין רעייתו, כאשר לטענתו, במהלך השיחה הפיצה האם דברי דיבה כלפיו. בד בבד מזהיר הנתבע את האם ואת בנותיה במכתבו מהפצת לשון הרע ביחס אליו (סע’ 21 למכתב ההתראה), אולם איננו מפרט את הפרסומים המעוולים. ויודגש: לא מצאתי לא בכתב התביעה שכנגד, לא בתצהיר ולא במכתב ההתראה פרסומים מעוולים שנאמרו, נכתבו והופצו ע”י מי מהנתבעים, ובכלל זה, ע”י האם והבת.
כן מבהיר הנתבע (החל מסע’ 55 לכתב התביעה שכנגד) כי סמוך לאחר פטירת המנוח ולאחר שטיפל בהלווייתו של המנוח, הוא עצמו נסע לוורשה לארבעה ימים, להירגע מהמתח הנפשי שלעניין. באותה עת, כך, לטענת הנתבע, הפיצו האם והבת את דיבתו רעה, על כך שנטל את כספי היתומים. לדבריו, ציבור שלם החל לדבר בו סרה, נוכח הפצת דברי הבלע ע”י האם. כך, למשל, מפנה הנתבע לתכתובת שניהל איש העסקים עם רעייתו של הנתבע, כאשר במסגרת התכתובת הוא מציין כי יש בעיה עם האם האלמנה שנמצאת במצב כלכלי קשה, והאם אף הזכירה בעיה מסויימת שיש לה עם הנתבע (סע’ 59 לכתב התביעה שכנגד). בנסיבות העניין ונוכח סיפוריה של האם בדבר מצבה הכלכלי הקשה, נטלה רעייתו של איש העסקים את בני משפחת התובעים תחת חסותה, וסייעה להם יחד עם חברותיה. כאשר הנתבע עצמו חזר ארצה הוא שוחח, לטענתו, עם איש העסקים, ואז התברר לו כי פניו הושחרו ע”י האם (סע’ 63 לכתב התביעה שכנגד). בהקשר זה מציין הנתבע כי בנו, כמו גם בנו של איש העסקים, וכן התובע 5, בנו הקטין של המנוח, לומדים באותה הכתה, ואיש העסקים סיפר לו כי שמו הושחר ע”י האם בפני הורים נוספים של ילדי אותה כתה (סע’ 63). כאמור לעיל, בסופו של דבר, לא זומן איש העסקים ולא זומנה רעייתו לעדות, על כל המשתמע מכך, והגם שהנתבע עצמו ציין בתחילה כי בדעתו לזמנו לעדות. מעבר לכך שענייננו בעד נדרש שהיה על הנתבע לזמנו, הרי שגרסתו של הנתבע ביחס לשיח עם איש העסקים היא בגדר עדות שמועה.
עוד טוען הנתבע (בסע’ 63-64) כי פנה אליו באותו עניין השכן, העובד כסוכן ביטוח, וניסה לברר אצל הנתבע מה עלה בגורל הכספים ש”גזל”, כביכול, מאת התובעים. לשם כך, צירף הנתבע לכתבי הטענות מטעמו את תצהירה של רעייתו, ששוחחה עם האם, כאשר זו הטיחה בשיחתם דברים קשים כנגד הנתבע. כן זימן הנתבע לעדות את העו”ס (המוזכר בסע’ 53 לכתב התביעה שכנגד) ואת השכן, ששניהם שמעו, לטענתו, דברי לשון הרע כנגדו מפי האם. עוד מציין הנתבע את שיחתו עם סגן ראש הרשות המקומית, שפנה אליו גם הוא על מנת לברר את טענותיה של האם (סע’ 52 לכתב התביעה שכנגד). עם זאת, סגן ראש הרשות לא זומן לעדות.
כן טוען הנתבע כי גם הבת הוציאה את דיבתו רעה, כאשר טענה בפני בעל חובו של המנוח (להלן: בעל החוב) כי הנתבע הוא כביכול, “אפוטרופוס” של המנוח, לקח את כספי המנוח ועשק את כספי אחיה התובעים. לדברי הנתבע (בסע’ 47 לכתב התביעה שכנגד) גרמה הבת לכך שבעל החוב ינסה לגבות את חובו בגביה עבריינית בשטח בית החולים, תוך כדי אשפוזו של המנוח, וכאשר בעל החוב מטיח מילים קשות בנתבע עצמו. יוער כי גם בעל החוב לא זומן לעדות בתיק.
לצד הדברים הללו, טוענת האם כי אמת דיברה באשר לכספים שהגיעו מהמנוח לנתבע, כאשר לשיטתה אין מדובר בהוצאת לשון הרע, אלא בדאגה לאינטרסים אישיים של ילדיה, בהתאם לחוק לשון הרע. ברי כבר כעת כי האם היתה מודעת לכך שהכספים הועברו לנתבע כדת וכדין, כמפורט בגרסתה לעיל. מכל מקום, האם מבהירה את התנהלותה, כאשר היא מסבירה כי מגיעים לילדיה הכספים שאביהם המנוח הורה שיופקדו עבורם בקרן נאמנות, וכן כי פתנה לכל אדם על מנת לגרום לכך שסכום כסף זה יחזור לילדים (עמ’ 10, ש’ 9-10, עמ’ 23, ש’ 10-23 ו-35-36). כך, מבהירה האם גם את פנייתה לרעייתו של הנתבע, על מנת שזו תשכנע את הנתבע להחזיר את סכום הכסף לידי התובעים (עמ’ 10, ש’ 21-26). לדבריה של האם, כל אמא תיאבק עבור הגוזלים שלה, כדי להחזיר להם את כספם (שם, ש’ 14-20), והיא מבטיחה להמשיך לספר את הדברים ולעשות שיימינג כלשונה, במטרה לשמור על האינטרסים של ילדיה (שם, בש’ 32-33). עוד מודה האם בחצי פה שאמרה לנתבע שתעשה לו שיימינג (שם, ש’ 24-36). עם זאת, האם מכחישה מכל וכל שהפיצה לשון הרע על הנתבע (עמ’ 25, ש’ 31-32). עוד מכחישה האם כי ניהלה איזושהי שיחה עם איש העסקים, הגם שהיא מכירה את רעייתו, שפעלה עבורה (עמ’ 10, ש’ 32-36). בהקשר זה אציין כי הנתבע לא השכיל לזמן את איש העסקים לעדות, הגם שדומה כי עדותו משמעותית להכרעה בענייננו.
לאחר עיון בעדותה של האם לעומקה, עולה כי מדובר באשה פשוטה אשר איננה מודעת לגבולות המותר והאסור, וסבורה כי היא הולכת על פי האמת שלה, כאשר היא משוכנעת גם כעת כי הנתבע נטל עמו את כספי ילדיה, וכאשר היא פועלת לכאורה על מנת להגן על האינטרסים של ילדיה. אדגיש כי מצאתי כי האם התנהלה באופן בעייתי מול בן זוגה לשעבר, אביהם המנוח של ילדיה, והטיחה בו דברים חמורים ביותר, בעת שכבו על ערש דווי, וכך גם נקטה כלפי הנתבע, כאשר סברה כי זה נטל את כספי ילדיה שלא כדין (סברה שבטעות יסודה), אולם לדידי, אין לדברים אלו קשר לטענות בדבר לשון הרע, שהנתבע מעלה כעת כלפיה.
באשר לגרסת הבת, הרי שזו מכחישה מכל וכל כל אמירה של לשון הרע כנגד הנתבע (עמ’ 44, ש’ 5), ואף מטיחה בפני ב”כ הנתבע, כי אין לו כל ראיה בדבר הפצת לשון הרע על ידה (עמ’ 43, ש’ 35-36). כשלעצמי וכאמור לעיל, לא מצאתי כי הנתבע הציג איזשהו פרסום של לשון הרע שהופץ ע”י הבת.
אעיר כי הנתבע מבקש להיתלות בפרסומים מעוולים, שלא הוצגו על ידו בכתב התביעה, בדבר אמירות של הבת, שנאמרו בחדרי חדרים, בינה לבין אחיה (שם, ש’ 1-10). בהקשר זה אזכיר מושכלות יסוד, שנקבעו בהלכה הפסוקה, בדבר הצורך להצביע על הפרסום המעוול (ר’ למשל: רע”א 2291/12 מרדכי הלפרין נ’ חיים איצקוביץ (25.6.12. להלן: עניין הלפרין); וע”ע (ארצי) 26198-07-13 ד”ר סיגל שוורץ נ’ ד”ר אמיר אברמוביץ (30.4.2015)). לא מצאתי כי הטענות בדבר הפרסום המעוול הוצגו באופן קונקרטי לא ביחס לאם ולא ביחס לבת. וכך נפסק בעניין הלפרין:
“יתרה מכך, כאשר מדובר בהוצאת דיבה, המילים (או המעשה, לפי העניין) מהוות את הבסיס העיקרי להקמת העילה, ובלעדיהן אין. על כן, כבר נקבע, כי התובע על פי החוק אינו יכול להסתפק בטענה שהנתבע הוציא דיבתו, ועליו לציין בכתב תביעתו את “פירוט המילים, בכתב או בע”פ, בהן השתמש התובע” ואשר מולידות לטענתו את עילת התביעה…”
אין צורך לומר שהמילים המהוות את הבסיס העיקרי לתביעת לשון הרע דנא לא הוצגו, ומשכך לא קמה לנתבע עילת תביעה.
באשר לגרסתה של רעייתו של הנתבע, הרי שזו מחזקת את גרסתו, ולפיה, טענה כלפיה האם בפגישתם במרכול, כי זו מרחיקה את המנוח מילדיו, וכי הנתבע נטל מהילדים התובעים את כספם, שהיו אמורים לקבל מהמנוח. הרעיה מדגישה כי דברים אלו פגעו בה מאד, מאחר שהנתבע והיא אישית טיפלו באופן אישי במנוח (מעמ’ 58, ש’ 22, ועד עמ’ 59, ש’ 10). עם זאת, לא מצאתי כי באמירות אלו היה משום חריגה מהוראות חוק לשון הרע, באשר מדובר בניסיון להגן על אינטרס אישי.
השכן מעיד (מעמ’ 46, ש’ 8 ועד עמ’ 48, ש’ 7) כי דיבר בשיחת ועידה, שלה היה שותף מצדו איש העסקים (שכאמור, לא זומן לעדות) עם הנתבע, בניסיון לברר את המחלוקת בינו לבין האם ביחס לכספים בסך של עשרות אלפי ₪, שמגיעים לטענת האם לילדיה, ניסה להתערב בעניין ולסייע, אך לא הצליח. השכן מעיד כי הדברים נאמרו לו ע”י האם, במטרה שזה יסייע בבירור העניין מול הנתבע. מעדותו של השכן לא התרשמתי כי מדובר בשיח המהווה לשון הרע מבחינת האם, אלא בפנייה לבקשת עזרה.
העו”ס העיד גם הוא בפניי על נסיבות פנייתה של האם אליו. לדבריו, הוא איננו זוכר את כל הפרטים של השיחה, בהינתן שחלפו 3 שנים ממועד השיחה ועד לעדותו (עמ’ 48, ש’ 21-25 ועמ’ 49, ש’ 33-35), אולם הוא זוכר שהאם פנתה אליו ביחס למערכת היחסים עם המנוח, שמבקש לשנות את צוואתו ולהוריש את נכסיו לנתבע במקום לילדיו, ומכאן התבקשה התערבותו. לדבריו, הוא פנה לנתבע עצמו, בהינתן מצבו הבריאותי של המנוח, וכאשר הוא היה מודע לכך שלמעשה הנתבע הוא איש הקשר מול המנוח, כאשר הפנייה נערכה באישורו של המנוח עצמו (עמ’ 49, ש’ 2-8). גם מעדותו של העו”ס לא התרשמתי כי ענייננו בדברים המהווים לשון הרע, אלא בבקשה של האם לסיוע לילדיה.
דבריהם של שני העדים, העו”ס והשכן (כמו גם, במידה מסויימת, של רעייתו של הנתבע) משתלבים עם דבריה של האם, שלפיהם, היא פנתה לגורמים שונים, על מנת שיסייעו לה לקבל את הכספים, שלשיטתה היו אמורים לקבל ילדיה מהמנוח (ר’ עמ’ 10, ש’ 11-13).
עולה מן המקובץ עד כה כי הנתבע לא חווה בחושיו את דברי לשון הרע של האם, וכאמור לעיל גם העדים מטעמו לא העידו על דברי לשון הרע, אלא על ניסיון שלהם, לבקשת האם, לברר את הסוגיה, להיכנס לעובי הקורה ולנסות לסייע לאם האלמנה להחזיר לילדיה היתומים את כספם, שסברה שמגיע להם מאביהם המנוח.
עוד יוער כי הנתבע לא השכיל לזמן לעדות עדים חשובים מבחינתו, ובכלל זה, עדים שהוזכרו על ידו כעדים חיוניים, כמו: ראש הרשות המקומית, סגנו, איש העסקים ובעל החוב. כל אלו עשויים היו להשלים את הפאזל ואת התמונה הכללית, אולם, כאמור לעיל, נמנע הנתבע מלהעידם. כל זאת, כאמור, כאשר הנתבע כלל לא הצביע על הפרסומים המעוולים.
כאמור לעיל, נקבע בהלכה הפסוקה כי אי העדת עד רלוונטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו והדבר עשוי לשמש יסוד למסקנה שהראיה לא הובאה כיוון שהייתה פועלת לרעת אותו בעל דין. לדברים אלו משנה תוקף כאשר ענייננו בלשון הרע, שלא פורסמה במדיה כלשהי, וכאשר הנתבע מבקש להוכיח דברים שלא קלט בחושיו שלו. בשים לב להעדר זימון העדים, ובהינתן שהעדים שכן זומנו חיזקו דווקא את גרסת האם והבת, הרי שלא מצאתי לקבוע כי הנתבע הוכיח פרסום של לשון הרע כנגדו.
חוות דעת מומחה בית המשפט בדבר המסמכים שעליהם חתם המנוח
למעלה מן הצורך וחרף האמור בדבר גרסאות האם והבת, אדרש גם לחוות דעת המומחה לגופה. כאמור לעיל, הנתבע הציג שלל מסמכים שנחזו לכאורה כחתומים ע”י המנוח, ובכללם, הסכם שכר טרחה, ייפוי כח ועוד. התובעים טענו שאין מדובר בחתימתו של המנוח, וב”כ אף עתר למינוי מומחה מטעם ביהמ”ש. כאמור לעיל, ביום 27.5.21 מיניתי את המומחה לבחינת המסמכים שלעניין. עובר להצגת חוות דעתו של המומחה נדרשו הצדדים וב”כ לטענות שונות בדבר השתנות דוגמת חתימתו של המומחה, בשים לב למצבו הרפואי והנוירולוגי, תוך הצגת מסמכים רפואיים. בהחלטתי מיום 30.6.21 נדרשתי לחוות דעתו של המומחה בעניין. המומחה הגיש הודעה מעדכנת מיום 15.7.21, שבמסגרתה הבהיר כי הצגת המסמכים הרפואיים איננה נדרשת בהכרח. כן הובהר כי עיקר חוות הדעת מבוסס על דוגמאות החתימה, כאשר יתכן כי יידרש להציג דוגמאות נוספות בהמשך. מכל מקום בהחלטתי מאותו יום אפשרתי להציג מסמכים רפואיים בעניינו של המנוח. ב”כ הנתבע אכן הציג מכתב שחרור של המנוח מבית החולים הרצפלד מיום 15.12.19, והמומחה הסתפק בכך. כן אפנה להחלטתי מיום 1.9.21 על גבי בקשה 26, שעניינה בדיקה שערך המומחה לחתימות שונות של המנוח שהוצגו לו ע”י הנתבע. בהקשר זה קבעתי כי זו בדיוק משימתו של המומחה. עוד קבעתי כי ככל שיהיה צורך בכך יוגשו שאלות הבהרה למומחה.
המומחה מסר את חוות דעתו מיום 12.9.21, ולהלן מסקנותיה:
ראשית, מתאר המומחה את המסמכים שהועברו לבדיקתו: הסכם שכר הטרחה מיום 5.11.19, בין המנוח לעורך הדין; ייפוי הכח מיום 8.12.19, שבמסגרתו מייפה המנוח את ידו של עורך הדין לעסוק בענייניו; מסמך הצהרת לקוח בגין קבלת כספים מיום 16.12.19, שעליו חתום המנוח. עוד קיבל המומחה דוגמאות חתימה על שם המנוח, כאשר חלקן הועברו ע”י ב”כ התובעים וחלקן ע”י ב”כ הנתבע.
בסופו של דבר קובע המומחה את הממצאים הבאים:
“בבדיקה שערכתי מצאתי התאמה בתכונות הכתיבה בין חתימות המנוח שבמסמכים א עד ג הנ”ל שבמחלוקת לבין הדוגמאות על שמו שהתקבלו לבדיקה ולדעתי סביר מאוד שהמסמכים נחתמו על ידו.
לא מצאתי בחתימות שבמחלוקת סימנים האופייניים לחיקוי או זיוף.
קיימת התאמה בין החתימות שבמחלוקת לבין הדוגמאות גם באופי ובסוג המגבלות הקיימות בקו הכתיבה של הכותב וגם בתכונות של מבנה הכתב.
כמות הדוגמאות להשוואה שעלה בידי לקבל לצורך הבדיקה מצומצמת למדי, אך למרות זאת היה אפשר במקרה זה להגיע לדרגת המסקנה הגבוהה הנ”ל. הדוגמאות שקיבלתי קרובות ברובן בזמן למסמכים שבמחלוקת וגם נכתבו בכלי כתיבה מסוג דומה שסייע בהשוואה.
הערה: הדוגמאות שסימנתי 1 עד 3 לא ממש תרמו להשוואה כי נכתבו בכלי כתיבה מסוג שונה ונושאים תאריך של יותר מארבע שנים לפני המסמכים שבמחלוקת, הפרש זמן משמעותי במקרה זה.”
כאמור לעיל, ויתרו ב”כ הצדדים במסגרת הדיון מיום 21.11.21 (עמ’ 5, ש’ 5) על חקירתו של המומחה, וממילא יש לראות את קביעותיו כחלוטות. כפועל יוצא מכך הרי שברי כי לא יכולה להיות מחלוקת על כך שהמנוח חתם על כלל המסמכים שהוצגו ע”י הנתבע. עם זאת, העלה ב”כ התובעים בסיכומיו טענות בדבר הנסיבות שבהן נחתמו מסמכים אלו. לא אוכל לקבל טענה זו לגופה, באשר לא מצאתי כי הוכח כי מצבו הקוגנטיבי של המנוח לא אפשר לחתום על מסמכים אלו. כמו כן, יובהר כי ענייננו בהרחבת חזית אסורה, כאשר מלכתחילה הועלתה טענת התובעים (ללא שום ראיה או חוות דעת) כי חתימות המנוח זוייפו, ולאחר שכשלו התובעים בהוכחת טענה זו, נדרשו פתע פתאום לטענה חדשה וכבושה, שמעולם לא הועלתה בכתבי הטענות, ושלפיה, מצבו הקוגנטיבי של המנוח לא אפשר לו לחתום על מסמכים אלו. כאמור, קבעתי כי המסמכים שהוצגו ע”י הנתבע ושעליהם מתנוססת חתימתו של המנוח נחתמו על ידו כדת וכדין.
תביעת הנתבע לשכר טרחה ולשכר ראוי כנגד העזבון
עורך הדין מדגיש בתביעה שכנגד כי הוא איננו תובע את חברו המנוח אלא את העזבון. עוד הוא מציין כי הוא מבקש לפסוק לו את שכר טרחתו בסך של 66,500 ₪, בהתאם להסכם שכר הטרחה, כמו גם שכר ראוי, שלא במסגרת הסכם שכר הטרחה (לעניין זה ר’: סע’ 10 ו-19 לכתב התביעה שכנגד). כלומר: נכון להיום לא נקצב שכרו הראוי. בכתבי הטענות מטעמו מודה עורך הדין עצמו כי למנוח לא נותר כל רכוש, לאחר שזה פשט את רגלו יותר מפעם אחת, ואינו יודע האם יתאפשר לו לגבות את שכרו (סע’ 65 לכתב התביעה שכנגד). כן הוא מדגיש בכתבי טענותיו כי התובעים היו מודעים לדרישתו לשכר טרחה, למצער, החל מיום 18.6.20, קרי: כ-3 חודשים ומחצה לאחר פטירתו של המנוח, ביום 1.3.20. כאמור לעיל, צו ירושה בעניינו של המנוח הוצא רק ביום 3.6.20. בנסיבות העניין ובהעדר הוכחה בדבר יתרת כספים שנותרה בעזבונו של המנוח, וכאשר ברי כי לא נותרה כזו, גם לשיטתו של הנתבע, הרי שממילא אין מקום להידרש לטענותיו של הנתבע ביחס לשכר טרחתו, כאשר לא אדרש לטענות בדבר חישוב דמי כלכלתו של המנוח בתקופת אשפוזו וכיו”ב. אדגיש כי ביחס להסכם שכר הטרחה, יש לנתבע טענות ראויות, אולם, בהינתן שהתובעים לא היו מודעים לאלו עובר לחלוקת העזבון, ומשברי כי אלו לא פעלו שלא בתום לב להברחת נכסי העזבון עובר לחלוקתו, הרי שלא ניתן להידרש לאלו. בהקשר זה יודגש כי נטל הראיה שלעניין מוטל על שכמו של עורך הדין, הנתבע והתובע שכנגד, ואילו זה מודה בחקירתו הנגדית כי בעזבון לא נותר דבר (עמ’ 53, ש’ 25-29).
בשולי עניין זה אעיר כי אינני מקבל את טענת ב”כ התובעים שלפיה היה על הנתבע לתבוע את העזבון, באשר העזבון איננו אישיות משפטית (ר’ עמ’ 54, ש’ 1-10), אלא היה על הנתבע לתבוע את התובעים, כיורשי העזבון, אולם בנסיבות העניין ובשים לב לכך שממילא לא נותרה כל יתרה בעזבון הרי שאין מהיכן להיפרע.
ייאמר כבר כעת כי הכלל הרחב בדיני ירושה כאשר קיימים חובות של נפטר, הרי שעובר לחלוקת העזבון בין היורשים יש לסלק את חובות העזבון, וזאת, בתנאי שהיורשים היו מודעים לחובות העזבון עובר למועד החלוקה של נכסי העזבון ולא פעלו שלא בתום לב להעלים את נכסי העזבון. כמו כן, אין מוטל על היורשים לשאת בחובות המנוח ועזבונו כאשר אין כל יתרת זכות בעזבון. כלומר: על היורשים לשאת בחובות המנוח מכספי העזבון כדי מה שקיבלו, ולא מכספם שלהם. בהקשר זה אצטט את הסעיפים הרלוונטיים בחוק הירושה כדלקמן:
סע’ 126 לחוק הירושה, העוסק באחריות בנכסי העזבון, קובע:
“עד לחלוקת העזבון אין היורשים אחראים לחובות העזבון אלא בנכסי העזבון”
סע’ 127 לחוק הירושה, שעניינו באחריות כדי מה שקיבל היורש, קובע את הדברים הבאים:
(א) חולק העזבון אחרי שהוזמנו הנושים לפי סעיף 99 או לפי סעיף 123 ואחרי שסולקו החובות שהיו ידועים בזמן החלוקה, אין יורש אחראי לחובות שלא סולקו אלא אם הוכח שידע עליהם בזמן החלוקה ועד כדי שוויו של מה שקיבל מן העזבון.”.
כן נקבע בסע’ 128 לחוק הירושה כדלקמן:
“(א) חולק העזבון בלי שהוזמנו הנושים ובלי שסולקו החובות שהיו ידועים בזמן החלוקה, אחראי כל יורש לחובות שלא סולקו כדי שוויו של כל העזבון בזמן החלוקה; אולם אם הוכיח שלא ידע על חוב פלוני בזמן החלוקה, יהיה אחראי לו רק כדי שוויו של מה שקיבל מן העזבון.
(ב) הוכחת שוויו של העזבון או של מה שיורש קיבל מן העזבון – על היורש.”
עוד אפנה לפסק הדין המנחה בת”א (מחוזי י-ם, כב’ השופטת מרים אילני) 40350-07-19 בנק דיסקונט נ’ בן אבי ואח’ (מיום 26.6.22. להלן: עניין דיסקונט. כן ר’: ת”א (ב”ש) 9004-02-20 בנק דיסקונט לישראל בע”מ נ’ עזבון המנוח בעז שדמות ז”ל, 18.8.24). ביהמ”ש בחן בעניין דיסקונט את הוראות חוק הירושה וההסדרים שלעניין כדלקמן:
“חוק הירושה קובע הסדר שונה בקשר לחובות של עיזבון שחולק לעומת חובות של עיזבון שטרם חולק. כאשר העיזבון טרם חולק, ניתן לגבות את חובות העיזבון רק מנכסי העיזבון וכאשר העיזבון חולק ניתן לגבות את חובות העיזבון מתוך נכסיהם האחרים של היורשים….
כפי שיפורט בהרחבה להלן, בחינת ההסדרים בחוק הירושה מובילה למסקנה לפיה המשמעות שיש לתת למונח “חלוקה” בכל הנוגע לחובות העיזבון, איננה חלוקה של נכסי העיזבון בין היורשים, אלא מדובר באקט שבו נכסי המוריש מתמזגים עם נכסי היורש. לכן, גם כאשר מדובר ביורש יחיד ולא מתבצעת חלוקת נכסים בין היורשים, אין לומר שהעיזבון חולק מיד במות המוריש, אלא יש לבחון האם בוצע אקט שהביא למיזוג נכסי היורש עם נכסי המוריש, ורק במקרה שבו הנכסים מוזגו, ניתן לגבות את חובות העיזבון מן היורש מתוך נכסיו האחרים של היורש.” (פסקה 4 לפסק הדין בעניין דיסקונט).
כאמור, על מנת להכריע בסוגיה עלינו לבחון האם נכסי העזבון של המנוח מוזגו עם נכסי התובעים. ברי כי במקרה שלפני התשובה לכך היא שלילית, בהעדר נכסים לעזבון.
עוד נקבע (בפסקה 10 לפסק הדין) בהתאם לסע’ 126-128 לחוק הירושה כי –
“עד חלוקת העיזבון, היורשים אחראים לחובות העיזבון רק בנכסי העיזבון ולא ניתן לתבוע את היורש באופן אישי בגין חובות העיזבון מתוך הנכסים האחרים שלו. לאחר חלוקת העיזבון החוק מבחין בין שני מצבים. האחד – כאשר מנהל העיזבון או היורשים הזמינו נושים, ההזמנה פורסמה כדין, נתנה לנושים ההזדמנות להודיע על החוב, והחובות שהיו ידועים בזמן החלוקה סולקו. במצב זה היורש לא יהיה אחראי לחובות העיזבון שהתגלו לאחר החלוקה אלא אם הנושה הוכיח שהיורש ידע על החוב בזמן החלוקה וגם אז יישא היורש באחריות לכל היותר כדי שוויו של מה שקיבל מן העיזבון. השני – אם לא הוזמנו הנושים יישא כל יורש באחריות לחובות שלא סולקו עד כדי שוויו של כל העיזבון בזמן החלוקה אלא אם היורש יוכיח שלא ידע על החוב ואז הוא יהיה אחראי רק עד כדי שוויו של מה שקבל מן העיזבון.”
באשר למועד חלוקת העזבון נקבע בעניין דיסקונט (בפסקה 27) כי –
“סיכומים של דברים – למרות עיקרון הנפילה המיידית, חוק הירושה קובע הליך הורשה דו שלבי שלפיו ההורשה מסתיימת לאחר השלב השני, הוא שלב חלוקת העיזבון. העיזבון נחשב לעיזבון שחולק, בשלב שבו הנכסים מתמזגים עם נכסי היורש או היורשים. המיזוג בין נכסי המוריש ונכסי היורש לא נעשה באופן אוטומטי אלא נדרש אקט חיצוני לשם כך. באופן הזה ניתנת ליורש ההזדמנות למלא אחר הוראות חוק הירושה בקשר עם הזמנת הנושים קודם לביצוע החלוקה, ולזכות באחריות המופחתת לחובות העיזבון כאמור בסעיף 127 לחוק הירושה. כל עוד לא מוזגו נכסי המוריש והיורש – חלה הוראת סעיף 126 לחוק הירושה והנושה רשאי לגבות את חובו רק מנכסי העיזבון גם כאשר מדובר ביורש יחיד…”
יודגש כי במקרה שלפניי לא מצאתי כי התובעים הזמינו מי מהנושים לביצוע החלוקה, באשר היה ברור לכל (ובמיוחד לנתבע) כי מדובר במנוח פושט רגל, שלא נותר מאומה מעזבונו.
עולה מכל המקובץ עד כה כי יורש של עזבון איננו אחראי לחובות שלא ידע עליהם בזמן חלוקת העזבון. הדברים אמורים מקל וחומר כאשר המנוח היה פושט רגל, לא הותיר אחריו כל רכוש, והתובעים/היורשים לא ידעו על החוב הנ”ל בזמן אמת.
משכך, מצאתי לדחות את טענת עורך הדין הנתבע ולפיה הוא זכאי לשכר הטרחה מהתובעים כיורשי המנוח בגין עבודתו מול המנוח עובר למועד פטירתו של הלה. אדגיש שוב כי לא ניתן להתחמק מהקביעה לגופו של עניין כי הנתבע טיפל במנוח (במקום ילדיו) וקנה עבורו מצרכים (בהתאם לקבלות הספורות שהמציא בנספחים לכתב התביעה שכנגד), כמו גם ייצג אותו, טיפל בענייניו הכספיים ובנושא תרופותיו, אולם כאמור לעיל, בנסיבות שבהן ענייננו בעזבון ללא יתרת זכות, לא אוכל להורות כי התובעים יחוייבו בחובות המנוח באופן אישי.
במקום אפילוג
לאחר עיון בגרסאות הצדדים ובראיות הרבות שהוצגו מטעמם, עולה כי לתובעים (ובמיוחד לאם ולבת) טרוניות רבות כנגד המנוח (ולאו דווקא כנגד הנתבע). הטענות נובעות מכך, שלטענתם, זה הדיר את ילדיו מכספו ומרכושו, בחיי חיותו, ואילו הנתבע נתפס על ידם כשלוחו וכידו הארוכה של המנוח. בהקשר זה יוער כי לאחר מותו של המנוח הוצא צו ירושה לטובת הילדים. דא עקא שאין כל חולק כי לא נותר בעזבון דבר. בעניין זה עיינתי שוב ושוב בחילופי הדברים הקשים שבין המנוח לבין האם (במיוחד הדברים הקשים שהטיחה האם במנוח במסגרת הדברים שכתבה לו בהודעות ווטס-אפ מיום 11.12.19, במהלך שהותו בבית החולים הרצפלד במצב סופני). עם פטירתו של המנוח, שהוכר כפושט רגל שנים קודם לכן, ונוכח העובדה שזה לא הותיר אחריו ירושה, מצאו התובעים לחפש שאריות מיתרת הנכסים שהמנוח הותיר, אם בכלל, מתחת לפנס, קרי: אצל ידידו הטוב, הנתבע, נציגו עלי אדמות של המנוח. בהקשר זה נחה דעתי כי חל מהפך מסויים במערכת היחסים בין ילדי המנוח לבין הנתבע (שבתחילה היתה סוגה בשושנים, בהתאם לתכתובת בין הנתבע לבין הבת), כאשר המנוח החליט להעביר לנתבע את כספו, וכאשר הנתבע עצמו נאלץ לפנות לבת לשם העברת הכספים אליו (ר’ למשל: 53, ש’ 3-6 לחקירתו הנגדית של הנתבע). דא עקא שלא מצאתי כי היתה איזושהי הצדקה לטענות התובעים כלפי הנתבע: טענות התובעים כנגד הנתבע הוטחו בו על לא עוול בכפו, ללא הצגת שום ראיה; וגם לאחר שהודו כי המנוח אכן חתם על המסמכים שהוצגו ע”י הנתבע, העלו פתע פתאום טענה חדשה בדבר מצבו הקוגנטיבי של המנוח במועד החתימה, שאליה התייחסתי בפרק קודם. לדידי, היה על התובעים להודות לנתבע על טיפולו המסור באביהם המנוח (טיפול שהיה מצופה כי הם עצמם יתנו לאב, המפרנסם, דואג למזונותיהם, והשוכב על ערש דווי בבית החולים, כאשר כל שעניין אותם באותה עת היה להוציא סכומי כסף מהאב בשעת גסיסתו, למחשב, לנעלי ספורט, לטיסה לחו”ל וכיו”ב). במקום הכרת הטוב לנתבע על טיפולו המסור באביהם, הם ביכרו לתבוע אותו, להוציא דיבתו רעה ולירוק לבאר שממנה שתה אביהם המנוח.
סוף דבר ותוצאה
עולה מן המקובץ כי התובעים לא השכילו להציג כל ראיה כנגד הנתבע, ודווקא עדויותיהן של האם ושל הבת הן אלו שחיזקו את ההכרעה שלפיה הצדק עם התובע, וכי לא היה כל מקום להגשת התביעה העיקרית כנגד הנתבע. בהקשר זה מצאתי כי עדותה של האם, שהיתה מצויה בסכסוך מר עם המנוח, לא היתה קוהרנטית, לא אמינה, רצופה באבדני זכרון, והתחמקויות ממתן מענה לשאלות החקירה הנגדית. ברי כי לא ניתן להסתמך על עדות זו. גם עדותה של הבת לא הרימה את הנטל. יתירה מכך וכאמור לעיל, הבת והאם מחזקות בעדויותיהן את גרסת הנתבע, שלפיה הוא פעל בדיוק לפי הוראות האב, וכי טענותיהן בעניין מופנות כנגד האב. לא זו אף זו, שעדותה של האם היא בגדר עדות שמיעה, ואילו עדותה של הבת רק מחזקת את טענות הנתבע שלפיהן יש מקום לקזז סכומים ניכרים מהתביעה כלפיו. כמו כן, השכיל הנתבע לחזק את גרסתו באמצעות מסמכים המעידים כאלף עדים כי פעל בהתאם להנחיות המנוח. התובעים דרשו לבחון מסמכים אלו ע”י מומחה ביהמ”ש, אולם זה חיזק באופן חד משמעי את טענות הנתבע. די לי בחוות דעתו של מומחה ביהמ”ש כדי להכריע כי טענות התובעים הלא מבוססות בדבר זיוף המסמכים שעליהם חתם המנוח קרסו כמגדל של קלפים. כמו כן, די לי בעדותה של הבת, המחזקת את דברי הנתבע, כי למעשה הוא לא נטל שלא כדין כספים מהמנוח או ממנה. אני ער להרחבת החזית של האם והבת בדבר מצבו הקוגנטיבי של הבת, טענות שאין להן כל בסיס, וכל זאת כאשר הוכח כי רצונו של המנוח היה להעביר את הכסף לחברו, הנתבע, ורצון זה הובע בצורה ברורה ביותר, באופן שאף הבת בעצמה פעלה על פיו, הגם שעמדה זו של המנוח הכעיסה אותה בזמן אמת. בנסיבות העניין, אין לי אלא לדחות טענות אלו. אשר על כן, אני מורה על דחיית התביעה העיקרית. גם ביחס לסוגיית מכירת הרכב ותמורתו לא מצאתי כי התובעים השכילו להרים את נטל הראיה, במיוחד כאשר עדותה של הבת בעניין זה היא עדות שמועה, המסתמכת על דברים ששמעה מאביה המנוח, וכאשר הנתבע הוכיח כי העביר את כלל הכספים לידי האב המנוח. משכך, אין לי אלא לדחות את תביעת התובעים על שני ראשיה.
באשר לתביעה שכנגד, הרי שכאמור לעיל, בהעדר הוכחת חוב של העזבון ובהעדר כל נכסים לעזבון במועד פטירת המנוח, הרי שלא אוכל לחייב את התובעים בגין טענות עורך הדין לשכר ראוי. גם ביחס לטענות בדבר לשון הרע, הרי שלא מצאתי כי הפרסומים המעוולים הוצגו ע”י הנתבע, לא בכתב התביעה שכנגד ולא בתצהירים שלעניין, כמו גם בחקירות הנגדיות של עדי הנתבע. אמנם האם הבטיחה לנתבע כי תעשה לו שיימינג, אולם לא מצאתי, כאמור, כי אותו שיימינג הוצג ע”י הנתבע. מכל מקום, ענייננו בדברי לשון הרע שפורסמו גם לטענת הנתבע מפה לאוזן, ונוכח עדויות עדי הנתבע בעניין, הרי שלא מצאתי כי האם הוציאה דיבתו רעה של עורך הדין. יתירה מכך: כאמור לעיל, היה יכול הנתבע לחזק את גרסתו באמצעות עדים רבים שהוזכרו על ידו, אולם הוא ביכר שלא לזמנם לעדות, על כל הנובע מכך.
באשר להוצאות המשפט, ביחס לתביעה העיקרית, הרי שנוכח עדויותיהן של האם ושל הבת, השוללות כל טענה ביחס לנתבע, ובשים לב לקביעתו החד משמעית של מומחה ביהמ”ש בדבר האותנטיות של המסמכים שהוצגו ע”י הנתבע, וההתעקשות של התובעים חרף חוות דעת זו להמשיך ולנהל את ההליך, הרי שבהחלט יש מקום להשית הוצאות משפט על התובעים.
כך הם פני הדברים גם ביחס לתביעה שכנגד, כאשר גם לזו לא היתה הצדקה. מעיון מקיף בכתב התביעה שכנגד ומהתצהיר עולה כי תביעה זו למעשה הוגשה כתשובת המשקל לתביעה העיקרית, וסעיפיה עוסקים באפולוגטיקה ביחס לתביעה העיקרית, יותר משיש בהם התייחסות לטענות התביעה של הנתבע. ניתן לומר כי למעשה ענייננו בטענות שלובות, כאשר הנתבע טוען כי במהלך העימותים השונים בינו לבין האם והבת, אלו הפיצו את דיבתו, וכן כי לא זו בלבד שהתובעים אינם רשאים לתבוע ממנו דבר, אלא שהוא אף סבסד ומימן את העלויות הנלוות לאשפוזו של המנוח.
עם זאת, אדגיש את שהדגשתי לעיל: אכן הנתבע טיפל באב המנוח באופן מסור במקום ילדיו, שהזניחו את הטיפול בו (לדברי הבת, משיקולי אגו). אולם, בכל זאת, אין בדברים אלו כדי להצדיק את התביעה שכנגד על שני ראשיה.
באשר לתביעה כנגד התובעים כיורשי העזבון הרי שהבהרתי את הברור לכל, כי לתובעים אין אחריות על חובות העזבון, כאשר הם עצמם לא קיבלו מאומה מהעזבון. הדברים אמורים גם ביחס לתביעת לשון הרע, כאשר הנתבע לא הציג כל תשתית עובדתית לזו. ויודגש: ענייננו בתביעה העומדת על סך כולל של כ-167 אלש”ח, כאשר האמת ניתנת להיאמר כי לא היה מקום להגיש תביעה זו, כאמור. כן נתתי דעתי לאורך יוצא הדופן של כתבי הטענות של התביעה שכנגד במקורה.
בנסיבות העניין ונוכח כלל האמור לעיל, ובמיוחד בנסיבות, שלמצער, באמצעו של ההליך, כאשר התברר כי הנתבע לא זייף את חתימות המנוח, כנטען, וכאשר האם והבת הודו למעשה בטענות הנתבע ברובן, ובשים לב להתנהלות של התובעים כלפי המנוח, אני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו, לבד מחלק הנתבע בהוצאות המומחה, שבו יישאו התובעים. הנתבע יגיש פסיקתה לחתימתי ביחס לחלקו בהוצאות המומחה, כאמור.
זכות ערעור כדין.
המזכירות תפיץ את פסק הדין לב”כ הצדדים.
ניתן לפרסם את פסק הדין לאחר שהושמטו הפרטים המזהים.
ניתן היום, ל’ אב תשפ”ד, 03 ספטמבר 2024, בהעדר הצדדים.
