לפני
כבוד השופטת מירה רום פלאי
תובע ונתבע
ע’ פ’
ע”י ב”כ עוה”ד אוסנת קוצר
נגד
תובעת ונתבעת
א’ פ’
ע”י ב”כ עוה”ד רומי קנבל
פסק דין
הצדדים הם בני זוג לשעבר, ביניהם התנהלו ומתנהלים עשרה הליכים משפטיים החל משנת 2019. פסק דין זה יכריע בארבעה הליכים שנותרו בין הצדדים:
תלה”מ 55794-02-20 תובענה בעניין קטינים שהגיש התובע; תלה”מ 23982-01-22 תביעה לפינוי וסילוק יד, וכן לתשלום דמי שימוש ראויים שהגיש התובע; תמ”ש 15055-06-22 תביעה למזונות קטינים ומזונות משקמים שהגישה התובעת; תלה”מ 15722-09-22 תביעה כספית או רכושית לרבות סעד הצהרתי שהגישה התובעת.
למען הנוחות יכונו הצדדים להלן: “האב” או “האיש”, ו”האם” או “האישה”, בהתאמה.
יצוין כי בעניין הקטינים התנהל גם הליך תנ”ז 2803-05-20 שהוגש ע”י העו”ס לחוק הנוער במסגרתו הוכרזו הקטינים כנזקקים. מהעדכון האחרון שהוגש ביום 18.06.23 עולה כי לאור הדיווחים החיוביים שהתקבלו ממסגרות החינוך של הקטינים, ומאחר שהמוקד העיקרי כיום הוא זמני השהות בין האב לקטינים, אין מקום לבקש להאריך את צו הנזקקות וצו ההשגחה. בנסיבות העניין, הרי שהליך התנ”ז הסתיים והתיק ייסגר.
רקע עובדתי ודיוני
כאמור הצדדים הם בני זוג לשעבר, אשר הכירו בxxx וחיו כידועים בציבור במשך כ-12 שנים, החל משנת 2007 עד לשנת 2019.
במהלך חייהם המשותפים של הצדדים נולדו להם שלושה ילדים משותפים: ת’- יליד 00.00.2008 (כיום בן 16); ש’- ילידת 00.00.2010 (כיום בת כ-13 וחצי); א’- ילידת 00.00.2012 (כיום בת 12), (להלן ביחד: “הקטינים”).
בשנת 2012 עברו הצדדים להתגורר יחד עם ילדיהם בדירה אשר רשומה על שם האב, ברחוב xxx, הידועה כגוש xxx חלקה xxx (להלן: “הדירה”). הדירה הייתה במקור בבעלות הוריו של האב, והם העבירו לו את זכויותיהם בדירה בהעברה ללא תמורה. לאחר שהצדדים נפרדו, האם נותרה להתגורר בדירה עם הקטינים עד היום.
האב, בעל תואר אקדמי בתחום הנדסת מחשבים, עבד בעבר בהייטק, בתקופת המשבר עבד באטליז, וכיום חזר לעבוד בתחום ההייטק. האם בעלת לקות ראייה וכן בעיות רפואיות נוספות שונות, למדה לתואר בהנדסת חשמל, וכן החלה ללמוד פסיכולוגיה ומדעי הרוח אך לא השלימה את התואר. בעבר עבדה כמדענית בתחום הסחר הבינלאומי, וכיום עובדת מהבית על פרויקטים שונים בתחום האינטרנט. לפני הזוגיות עם האב, האם הייתה נשואה והתגרשה. כיום היא נשואה לאזרח תושב חו”ל, עמו התחתנה בנישואין אזרחיים באמצעות האינטרנט.
בין הצדדים קיים קונפליקט בעצימות גבוהה, שהתחיל בחודש אוגוסט 2019 עת הצדדים נפרדו והאם עזבה את הדירה עם הקטינים ועברה להתגורר אצל הוריה. לאחר מספר שבועות שבה האם להתגורר בדירה עם הקטינים והאב עבר להתגורר אצל הוריו.
בתאריך 16.12.19 הגישה האם כנגד האב תלונה במשטרה, ובתאריך 22.12.19 הגישה כנגדו בקשה למתן צו הגנה. באותו יום ניתן צו כנגד האב בבית משפט השלום, בו נאסר על האב להיכנס לדירה בה התגוררו הצדדים, וכיום מתגוררים בה הקטינים והאם.
כשהצדדים נפרדו, הקשר בין האב לילדים נותק. במקביל, התקבלו דיווחים ממסגרות החינוך ומרשויות הרווחה אודות התבצרות האם והקטינים בבית וקשיים לתקשר עם האם בנוגע לילדים. האם טענה בפני גורמי הרווחה על קיומן של בעיות רפואיות שונות של הקטינים.
עקב הנתק בין האם לגורמי הרווחה, בתאריך 05.07.2020 בית המשפט הכריז על הקטינים כ”נזקקים” והורה על צו פיקוח והשגחה בקהילה.
בתקופת החיים המשותפים ובהסכמת שני ההורים, הקטינים לא למדו במסגרת לימודים פורמלית, אלא השתייכו לקהילת “למידה ביתית”. לאחר הפרידה ושבירת ההסכמות בין ההורים, בתאריך 01.09.2020 הוחלט לרשום את הקטינים למסגרת חינוכית פורמלית.
בחודש פברואר 2021 נכנסה לתמונה עו”ס לסדרי דין, לצורך המלצות על זמני שהות בין האב לקטינים, על רקע המורכבות המשפחתית והנתק הממושך בין האב לילדיו.
בחודש אפריל 2021 החלה המשפחה תהליך טיפולי ביחידה הטיפולית “xxx” באגף לשירותים חברתיים בxxx. לאחר שהתגלעו קשיים בתהליך חידוש הקשר של הילדים עם האב, התנתק הקשר בין גורמי הטיפול לאם והטיפול הסתיים בחודש פברואר 2022.
כאמור, עובר לתקופה בה הוכרזו הקטינים כנזקקים, נוצר קושי בתקשורת עם האם, שבדיעבד הסתבר כי הקשר הבלתי תקין בין באת כוחה דאז לבינה, גרם לכך. שכן, מהרגע בו החליפה האם את הייצוג המשפטי שלה, האם שיתפה פעולה באופן מלא עם גורמי הרווחה ועם בית המשפט באופן שקידם את ההליך ואפשר טיפול בקטינים ובמשפחה כולה.
במקביל, הילדים החלו טיפול רגשי אצל הפסיכולוג החינוכי מר xxx, על מנת לייצר מקום מוגן שבו הילדים יכולים לעבד את רגשותיהם ולצמוח רגשית גם במקום של קונפליקט עצים בין הוריהם.
מעת לעת הוגשו תסקירים והמלצות על זמני השהות בין האב לקטינים, אשר התקיימו בבית הסבים- הורי האב. הומלץ על הרחבת זמני השהות בהדרגה ללינה. לצד זאת, ממידע שהתקבל מהעו”ס אודות סדר יומם של הילדים, עלה כי הם משתתפים בפעילויות רבות הכוללים חוגים, פעילות בתנועת נוער וטיפולים רגשיים, באופן שמקשה על קיום זמני השהות עם האב. לפיכך הומלץ בתסקיר האחרון מיום 31.01.23 על גמישות הדדית בקיום זמני השהות, בהתאם לצרכי הילדים תוך שמירה על עקרון השוויוניות.
כיום, האב מתגורר עם בת זוגו בxxx והאם מתגוררת עם הקטינים בדירה, כאשר מתקיימים זמני שהות עם האב, המאופיינים במעבר הילדים בין חוגים שונים במהלך השבוע ולעתים בסופ”שים למשך מספר שעות. נכון להיום, זמני השהות עם האב אינם כוללים לינה.
המחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת לזמני השהות בין האב לקטינים, וטענת האב לניכור הורי של הקטינים על ידי האם. בנוסף הצדדים חלוקים אודות דירת המגורים הרשומה על שם האב, בה התגוררו הצדדים במהלך מרבית חייהם המשותפים ביחד עם הקטינים, ועד היום כאמור האם מתגוררת בה עם הקטינים.
לאחר שהתקיימו למעלה מעשרה דיונים בעניינם הצדדים, מתוכם שני דיוני הוכחות, סיכומים בעל פה נשמעו בתאריך 14.04.2024.
יש לדון בתביעה לפסק דין הצהרתי שהגישה האישה, ובתביעה לפסק דין לפינוי וסילוק יד שהגיש האיש, שכן להכרעה בעניין זכויות הרכוש של הצדדים יש השלכה גם על היקף וגובה פסיקת מזונות הקטינים ומזונות משקמים. הכרעה בזכויות הצדדים בדירת המגורים, תשפיע בהכרח על תביעת האיש לסילוק ידה של האישה מהדירה, ולבסוף, יש לדון בתביעת האחריות ההורית וחלוקת זמני השהות של ההורים עם הקטינים, ואז בתביעת מזונות הקטינים ומזונות משקמים.
תלה”מ 15722-09-22 תביעה כספית רכושית וסעד הצהרתי
על אף שאין מחלוקת בין הצדדים כי הם היו ידועים בציבור, עדיין על האישה להוכיח כי התקיים משטר של שיתוף רכוש כנטען על ידה. לטענתה, הלכת השיתוף חלה על רכושם של הצדדים.
המחלוקת העיקרית בין הצדדים נסובה על הזכויות בדירת המגורים שהיא הנכס המשמעותי והיחיד השנוי במחלוקת בין הצדדים. כאמור הדירה במקור הייתה בבעלות הוריו של האיש, ובשנת 2012 הם העבירו לאיש את מלוא הזכויות בדירה במתנה, בהעברה ללא תמורה.
לטענת האישה, היא זכאית למחצית מזכויות הבעלות בדירה, וזאת בהתאם להלכת השיתוף שחלה על ידועים בציבור. לטענתה הצדדים חיו בשיתוף כלכלי, כאשר כל העת האיש יצר מצג לפיו הדירה שייכת לשניהם, בפרט כאשר מדובר בדירת מגורים שהיא נכס משפחתי מובהק – “גולת הכותרת של הרכוש”.
עוד לטענת האישה, הצדדים חיו כידועים בציבור, גידלו את ילדיהם המשותפים, ניהלו חשבונות בנק משותפים כאשר כל הכנסותיהם שימשו לכלכלת הבית והמשפחה. בנוסף לטענתה, הצדדים ערכו וחתמו על הסכם חיים משותפים בין השנים 2008-2007, במסגרתו עיגנו את הסכמותיהם, לרבות בעניין מחצית מהזכויות בדירה לאישה. האיש העלים את ההסכם מהדירה יחד עם מסמכים נוספים ששמר בחדר נעול, אך תוקפו של ההסכם מחייב.
מנגד לטענת האיש, מדובר בדירה שהיא נכס חיצוני, הרשום על שמו בלבד. הנטל להוכיח כי חל שיתוף ספציפי בדירה זו חל על האישה, אולם, האישה כשלה בלהוכיח כוונת שיתוף כללי או ספציפי, ואין די רק בחיים משותפים ומגורים בדירה בכדי לקבוע שיתוף בדירה זו. מכל מקום לטענתו, הוא הבעלים הבלעדי של מלוא הזכויות בדירה, שניתנה לו במתנה על ידי הוריו ועל כן הדירה אינה נכס בר איזון בהתאם לסעיף 5 לחוק יחסי ממון.
מוסיף האיש וטוען, כי האישה הגישה נגדו תלונת שווא במשטרה ובקשה למתן צו הגנה, על מנת לתפוס חזקה בכוח בדירה שאינה בבעלותה. לאחר מכן לטענתו הוא ניסה להיכנס לדירה אך היא מנעה ממנו זאת כאשר החליפה את מנעול הדירה, ועד היום היא תופסת חזקה בבית ללא הסכמתו, ובניגוד לכל דין.
דיון והכרעה
משאין מחלוקת כי הצדדים היו ידועים בציבור, לצורך הכרעה במחלוקת שלפני, יש לבחון האם הוכחה טענת האישה לכוונת שיתוף בין הצדדים, לרבות שיתוף ספציפי בדירה.
על טיבה ומהותה של הלכת השיתוף בנכסים והחלתה על בני זוג שאינם נשואים קיימת פסיקה ענפה.
הלכת השיתוף בנכסים עשויה לחול על ידועים בציבור בהתקיים התנאים העובדתיים המתאימים לכך. הלכת השיתוף בנכסים החלה גם על בני זוג ‘ידועים בציבור’ חזר בית המשפט העליון בפסקי דין רבים (בע”א 52/80 שחר נ’ פרידמן פ”ד לח (1)443 (1984); ע”א 749/82 מוסטון נ’ וידרמן פ”ד מג (1) 278 (1989); ע”א 625/83 ברקוביץ נ’ בודניה פ”ד מא (4) 581) (1987); רע”א 1468/96 יקותיאלי נ’ יקותיאלי (7.5.1996); ועוד.
השאלה האם הוכחה כוונת שיתוף היא שאלה שבעובדה. ההכרעה נבחנת בהתאם לאומד דעתם של בני הזוג, בהתאם להסכמתם (המפורשת והמשתמעת) וכן לנסיבות חייהם לרבות ביחס לנכס הספציפי (בע”מ 5939/04 פלוני נ’ פלונית פ”ד נט (1) 665 (8.9.04); בע”מ 8500/12 פלוני נ’ פלונית (20.6.13).
נקבע כי נטל ההוכחה הרובץ על הידוע בציבור הטוען לשיתוף רכושי הוא נטל כבד, יותר מאשר על בן זוג נשוי הטוען לשיתוף כאמור (ראו גם: בג”ץ 4178/04 פלונית נ’ בית הדין הרבני לערעורים, פ”ד סב(1) 235, פסקה 7 (2006)).
זאת ועוד, מכוח היותה של דירת מגורים נכס משפחתי מובהק, נדרשת כמות ראיות קטנה יותר להוכחת השיתוף והגבולות בין המשאבים מיטשטשים, אף אם מלכתחילה עיקר המעמסה הייתה על אחד מבני הזוג (ע”א 806/93 הדרי נ’ הדרי, פ”ד מח(3) 685, 690 (1994) ; ע”א 5598/94 נניקשוילי נ’ נניקשוילי, פ”ד מט(5) 163 (1996); ע”א 1918/92 פרבר נ’ פרבר, פ”ד מח(4) 540 (1994); ע”א 234/80 גדסי נ’ גדסי, פ”ד לו(2) 645, 649 (1982)). הלכות אלה ניתנו ביחס לנכסים חיצוניים שנרכשו על ידי מי מבני הזוג לפני שנרקם קשר זוגי אולם הן רלוונטיות גם במקרה שמדובר בנכס משפחתי שהתקבל במתנה במהלך תקופת השיתוף, מכוח קל וחומר בנסיבות ענייננו.
העובדה שהצדדים חיו כבני זוג נשואים לכל דבר ועניין, תחת קורת גג אחת במשך תקופה לא מבוטלת של כ-12 שנים, במהלכה הביאו לעולם שלושה ילדים, ניהלו משק בית משותף, כאשר כל אחד תרם לפי יכולתו ואפשרויותיו, מלמדים, לא רק על היותם של הצדדים “ידועים בציבור” שעל כך אין מחלוקת, אלא גם על שיתוף רכושי ביניהם לרבות בדירה שהתקבלה במתנה מאת הורי האיש, כמו כל יתר הנכסים שנצברו בתקופה זו.
שני הצדדים תרמו, כל אחד בחלקו ולפי יכולתו, לקיום התא המשפחתי ולחיים המשותפים ושניהם דאגו לצרכי הילדים, והשתתפו במאמץ המשותף הנדרש לניהול משק הבית המשותף.
מעדויות הצדדים עולה במובהק כי עד לשנת 2019 בני הזוג קיימו אורח חיים תקין תוך מאמץ משותף, וחזקה כי כל הרכוש שצברו בתקופה זו, מצוי בבעלותם המשותפת, אף אם הנכסים רשומים על שם אחד מבני הזוג או מצויים בחזקתו הבלעדית של הצד האחר.
אלא שהדירה בה התגוררו הצדדים עם ילדיהם במשך השנים, התקבלה במתנה מאת הוריו של האיש, ויש לבדוק, האם חל לגביה שיתוף ספציפי.
מהתנהלות הצדדים והראיות שנשמעו, התרשמתי כי בין הצדדים שררה הסכמה וכוונה מפורשת או מכללא, כי הזכויות של מי מהצדדים בנכסים המשותפים יהיו בבעלותם המשותפת ובפרט בכל מה שקשור לדירה.
האיש והאישה התייחסו לדירה כאל דירה משותפת של שניהם. כפי שאישר האיש בחקירתו: “זו הייתה דירת המגורים שלנו” (25.06.23, עמ’ 6 ש’ 39).
ברישום הדירה על שם האיש בלבד לא הייתה כל כוונה להפריד את הרכוש ואין ברישום זה לפגוע בחלקה של האישה ובזכויותיה בדירה. העובדה כי הדירה נרשמה על שם האיש בלבד, אין בה בלבד לקבוע, כי הדירה שייכת לו בלבד.
האישה טענה לקיומו של הסכם להסדרת החיים המשותפים, אשר נחתם לקראת הולדתו של בנם הבכור. הצדדים ערכו את ההסכם וחתמו עליו בין השנים 2008-2007, לפי טיוטה והסברים משפטיים שמצאו באינטרנט. לטענתה בין היתר הוסכם על חינוך ביתי לילדים ולשיתוף רכושי מלא, לרבות בנוגע לדירה בה יתגוררו הצדדים שיקבל האיש במתנה מהוריו. לטענת האישה, ההסכם נשמר אצל האיש יחד עם מסמכים חשובים נוספים בחדר נעול בדירה. האיש מכחיש קיומו של הסכם זה.
ההסכם הנטען לא הוגש לבית המשפט. אמנם האיש אישר בחקירתו על קיומו של חדר נעול בביית בו נהג לשמור על חפצים ומסמכים מפני גניבת הילדים (25.06.23, עמ’ 26 ש’ 38-32, עמ’ 27 ש’ 15-13), אך אין בכך להוכיח קיומו של ההסכם הנטען. עם זאת, טענת האישה אודות ההסכם לא נסתרה על ידי האיש בחקירות.
בחינת אורח חייהם המשותפים של הצדדים והתנהגותם הכלכלית בעניינים הכספיים וענייני הרכוש, מעידה על כך שהצדדים יצרו מערכת שבה הייתה תלות ודאגה כלכלית הדדית, ואף תלות כלכלית באיש בלבד.
הצדדים ניהלו חיים משותפים במשך כ-12 שנים, הביאו לעולם שלושה ילדים משותפים והחל משנת 2012 התגוררו יחד בדירה הנדונה. הצדדים ניהלו חיים בצוותא, במהלכם נערך מאמץ משותף ואשר בו כל אחד מהצדדים תרם, אם מכספו, אם מטרחתו ועמלו את חלקו, ליחידה המשפחתית.
הצדדים עברו להתגורר בדירה יחד עם ילדיהם המשותפים, ועד היום והיא שימשה כבית מגוריהם היחיד מאז שנת 2012, גרסת האישה נתמכה בראיות ועדויות חיצוניות המעידות על כוונת שיתוף כללי, אשר יש בה להעיד גם על כוונת שיתוף ספציפי בדירה בה הם התגוררו.
האישה צירפה צילום התכתבות דוא”ל בין האיש לסוכן הביטוח, בה ביקש האיש להוסיף את האישה כמוטב נוסף לפנסיה במקרה של פטירה (מוצג נ6 לתע”ר האישה). בהנחיית סוכן הביטוח להגדרת הצדדים כידועים בציבור, ערכו הצדדים מסמך הצהרה ביום 19.05.2008, ולפיו:
“אנו הח”מ מצהירים שקשרנו את גורלנו זה בגורלה של זו, אנו מקיימים משק בית משותף וחיי משפחה וזוגיות המושתתים על חיבה ואהבה וכבוד הדדי. כעדות, בספטמבר צפוי להיוולד ילדנו המשותף” (מוצג נ6 לתע”ר האישה).
כאשר האיש נחקר על מסמך הצהרת השיתוף של ידועים בציבור מיום 19.05.2008, אישר את הדברים והשיב בהרחבה:
“פעלנו לייסד את ההגדרה כדי לקבל כזוג מה שצריך מהמוסדות השונים, למשך ביטוח בריאות ממקום העבודה, דברים בהם המדינה שהיא מתקדמת מבקשת או תעודת נישואין או להוכיח ידועים בציבור, אז הלכנו ועשינו את אותו תצהיר בבית משפט וזה שימש למטרה” (25.06.23, עמ’ 3 ש’ 31-28);
“רצינו להחליף ולייצר שם משותף בתעודת הזהות, באותו יום למיטב זכרוני עשינו את 2 הדברים גם את התצהיר הזה וגם את שינוי השם בתעודת הזהות, בזה עשינו את נדרש בשביל להתנהל מול המוסדות השונים ומול עצמנו כזוג עם בן משותף” (שם, עמ’ 5 ש’ 13-10);
“זה נעשה כדי להתמודד מול המוסדות השונים כידועים בציבור או נישואין, מכיוון שלא היינו נשואים היינו צריכים את הדבר הזה כדי לקבל את זכויותינו” (שם, עמ’ 4 ש’ 31-29);
“הייתי צריך לקבל את ההכרה הזאת באנו כזוג כדי לקבל מה שזוג במדינת ישראל מקבל כזכויות פנסיה, בביטוח בכול דבר אחר שמוסדות המדינה צריך ולשם כך עשיתי מה שצריך כדי שמוסדות המדינה ייתנו לי מה שנותנים לכול זוג נשוי במדינה” (שם, עמ’ 5 ש’ 12-9);
“אנחנו התייחסנו לעצמנו כאל זוג שרוצה לקבל מהמדינה את כול הדברים … חברת הביטוח, התור בבנק או כול דבר אחר שמצפים” (שם, עמ’ 5 ש’ 39-37).
כלומר, האיש הודה כי הצדדים ראו בעצמם זוג שרצה לקבל את אותם התנאים כמו זוג נשוי מהמדינה, וזאת יצויין, בניגוד לנטען בסעיף 26 לכתב ההגנה שלו בתביעה הרכושית של האישה, כי הצהרת השיתוף של ידועים בציבור נעשתה “רק לצורך שינוי שמות המשפחה של שני הצדדים בתעודות הזהות שלהם”.
מכל מקום, כפי שהיטיבה לתאר זאת ב”כ האישה בסיכומים, בעת ההיא, עוד בטרם עברו הצדדים להתגורר בדירת מגורים משותפת, האיש התייחס לנכסים (קרן הפנסיה) שהם אינם נכסים משפחתיים מובהקים, כנכסים משותפים עם האישה, כזוג נשוי לכל דבר ועניין.
בנוסף, האישה צירפה מסמך שנערך בכתב יד על ידי האיש, אשר נחזה להיות מסמך הכנה להליכים המשפטיים ובו מפורטת השתלשלות ענייניהם של הצדדים (מוצג נ17 לתצהירי האישה).
בעמוד השמיני למסמך נרשם בסעיף 5 “חלוקת רכוש – איך? חלוקת הדירה?”. האיש בחקירתו אישר את המסמך, וטען כי היה לו ברור שהדירה שלו. עם זאת, כאשר התייחס לקיומו של סימן השאלה, טען: “אני רואה סימן שאלה. סימן שאין תשובה ברורה” (25.06.23, עמ’ 30 ש’ 37-28). כלומר, גם לאיש בזמן אמת, היה ברור כי יש לחלק את דירת המגורים.
בעמוד התשיעי למסמך, נרשם: “כיצד לנהל את כלכלת “המשפחה” הכנסות – הוצאות חשבון משותף חשבון נפרד”. האיש נשאל על כך בחקירתו והשיב כי העלה את מחשבתו “איך מנהלים את הדבר הזה … את הכסף שנכנס ואת הכסף שיוצא” (25.06.23, עמ’ 31 ש’ 35 עד עמ’ 32 ש’ 3).
עדותו של האיש הייתה מתחכמת ופתלתלה, הוא ענה בתשובות מתחמקות, גם כשנשאל שאלות פשוטות. כך למשל, כאשר נשאל ממתי הוא והאישה ידועים בציבור (בהתאם אף לגרסתו בסעיף 5 לתצהירו), טען כי אינו יודע מה ההגדרה של ידועים בציבור והחל להתפתל סביב ההגדרה של מערכת היחסים ביניהם (25.06.23, עמ’ 2 ש’ 16 עד עמ’ 3 ש’ 2). לעומת זאת, העדויות מטעם האישה, לרבות של האישה עצמה ושל אביה מר ד’, היו מהימנות וקוהרנטיות.
גם שיקולי צדק והגינות מובילים למסקנה בדבר כוונת השיתוף, כאשר במשך 12 שנות זוגיות וחיים משותפים, האישה על אף מגבלותיה הרפואיות הקדישה את עיקר זמנה ומרצה לטיפול בילדיהם המשותפים, לרבות חינוך ביתי כאמור, באופן שהאיש יכול היה להתפנות לעבודתו ולהשיא הכנסתו, בעוד הצדדים שילמו יחד עבור הוצאות הבית והמשפחה מחשבונות בנק משותפים, אשר גרעו מהכספים המשותפים, וכן השקיעו בדירה ממשאבים אלה ובמאמץ משותף.
בפועל האישה הייתה שותפה במשך 12 שנים בניהול משק הבית המשותף, הן באמצעות כספי עבודתה או כספים אחרים, הן באמצעות השקעות שאינן כספיות כמו גידול שלושת הקטינים במסגרת לימוד ביתי על פי החלטה והסכמה של שני ההורים, כל זאת, תוך מתן אפשרות לאיש לעבוד, להשיא את הכנסתו החודשית ולהתקדם בעבודתו.
בחינת מכלול הראיות ביחס לאופן התנהלותם הכלכלית של הצדדים בתקופת החיים המשותפת, מביאה לתוצאה חד משמעית כי התקיימו מלוא התנאים להוכחת כוונת שיתוף קנייני ספציפי בדירה, אשר שימשה כבית מגורים של הצדדים במרבית חייהם המשותפים, ומשמשת עתה למגורי האישה והקטינים אף נכון לכתיבת שורות אלה.
אל מול המסמכים, הראיות והתכתובות (שהאיש הודה כי נכתבו על ידו) שהובאו על ידי האישה, האיש לא הביא ולו בדל של ראיה להוכחת גרסתו. אמנם נכון כי הזכויות בדירה רשומות על שמו בלבד, אולם שוכנעתי כי בכל תחום בחייהם המשותפים של הצדדים האיש הוא זה שעמד בחזית וניהל את הקשר של המשפחה מול העולם, גם עקב קשייה האוביקטיביים של האישה. בנסיבות מיוחדות אלה, האיש לא שכנע ולא הביא כל ראיה, גם לא הסכם שיבהיר כי על אף האווירה הכללית של שיתוף ומאמץ משותף, עליה אין מחלוקת, ועל אף המגורים המשותפים, גידול הילדים ואופן החיים המשפחתי, בדירה אשר גם לשיטתו שימשה למגורי הצדדים שנים רבות, הזכויות בדירה שייכות אך ורק לו, ובמקרה של חלוקת הרכוש, האישה לא תהא זכאית למחצית מהזכויות בה.
האישה הרימה את הנטל הכבד והציגה מארג של ראיות ונסיבות, לרבות הצהרת הכוונות החד משמעית של הצדדים, כמו גם, מצבה הרפואי ומגבלותיה הפיזיות, שמעצימים את הסתמכותה על המצג שהוצג לה על ידי האיש, על פיו הדירה שהתקבלה מהוריו במתנה, ניתנה לשניהם הגם שנרשמה רק על שמו של האיש. בכל אלה, יש כדי להוות “דבר מה נוסף” לצורך הוכחת כוונת שיתוף ספציפי בדירת המגורים, שניתנה במתנה על ידי הוריו של האיש במהלך החיים המשותפים.
בנסיבות אלה, לאישה זכות לקבלת מחצית מזכויות הבעלות בדירה, כמו גם ביתר הנכסים שנצברו במהלך חייהם המשותפים של הצדדים.
תלה”מ 23982-01-22 תביעה לפינוי וסילוק יד, ולתשלום דמי שימוש ראויים
משנקבע כי לצדדים זכויות שוות בדירת המגורים, הרי שלאישה זכות להתגורר בדירה זו עד לביצוע פירוק השיתוף בפועל ופינויה בהתאם לתנאי מכירתה.
את החלק בתביעה העוסק בדמי השימוש, ניתן לדחות על הסף, משלא הוגש באופן נפרד ובהתאם לטיבו כתביעה כספית.
אסביר כי לאחר שניתן צו הגנה, האיש לא חזר עוד אל הדירה, וזאת על פי בחירה שלו. האיש גם לא הוכיח כי הרחקתו מהדירה בתקופת ההרחקה הושגה על ידי תלונות שווא ובבקשות לצווי הגנה חסרות יסוד.
זאת ועוד, האישה הוכיחה כי מאז פרידת הצדדים האיש לא השתתף בהוצאות הקטינים עד לחיובו במזונות הזמניים, וגם אותם קיזז על דעת עצמו. לפיכך לא מצאתי לחייב את האישה בדמי שימוש ראויים.
אשר על כן, לנוכח כל האמור לעיל – התביעה לפינוי, סילוק יד ותשלום דמי שימוש ראויים, נדחית.
הליך פירוק השיתוף בדירה יבוצע בהקדם ובהתאם להוראות שיינתנו בסוף פסק הדין. כל עוד האישה והקטינים ממשיכים להתגורר בדירה ועד למועד הפינוי, האישה תישא בהוצאות אחזקת הדירה לבדה, גם באמצעות דמי המזונות.
תלה”מ 55794-02-20 – עניינם של הקטינים
האב הגיש את התביעה בשנת 2020, בה עתר במקור להורות על העברת המשמורת של הקטינים לידיו וכן על קיום מפגשים בין האם לקטינים במרכז קשר. מאז “עברו הרבה מים בנהר”, תסקירים, חוות דעת, טענות, דיונים, רצונות וצרכים של הקטינים.
לטענת האב, האם מערימה על הרשויות השונות בנוגע למצבה הבריאותי האמתי וה”הנכות” הנטענת על ידה, בעודה מנצלת לרעה את החמלה של סובביה והרצון לסייע לה. האם תכננה צעדיה ופעלה לניתוק הילדים מהאב וממשפחתו, וכן לסחיטה כלכלית.
עוד לטענתו, לאורך ניהול ההליך האם נמנעה מלהגיש כתב הגנה ותגובות לבקשות, תוך הפרת החלטות שיפוטיות, ללא סנקציות מרתיעות. כבר ניתן היה לתת פסק דין בהעדר הגנה, אולם האם זכתה להקלות מצד בית המשפט, בחסותן גרמה לניכור הורי של האב בקרב הקטינים, תוך התעלמות מטובתם וזכותם היסודית להיות בקשר טוב ורציף עם שני הוריהם, כמו גם שלילת זכותו של האב להורות.
האב טוען כי בעקבות מעשי האם ומחדליה הקשים, הצליחה להביא למצב כה קשה בו נשללה אבהותו בתודעתם של הקטינים, עד כי כמעט אפסו הסיכויים לתקן את המעוות ולהחזיר את הקטינים לקשר בריא עמו.
עוד לטענת האב, האם סובלת ממחלת “מינכהאוזן באמצעות שליח”, לנוכח אינספור “מחלות” שהיא מייחסת לקטינים ללא כל אבחון רפואי או קליני. בנוסף לטענתו, הורותה של האם מאופיינת בתסמונת המכונה “הורות פתולוגית” לנוכח הניכור ההורי, ההסתה הפרועה ושטיפת המוח שהאם עושה לקטינים במשך שנים.
מוסיף האב וטוען כי האם מפרה את זמני השהות שנקבעו בתסקיר מיום 31.01.23, באמצעות פעילויות רבות שנקבעות לקטינים (חוגים, אימונים, טיפולים רגשיים וכו’) בכל הימים והשעות בהם הם אמורים לשהות עמו. בכך לטענתו היא מעבירה מסר לילדים כי תחביבים וספורט חשובים יותר מלבלות עם האב.
לטענת האב, לנוכח הנסיבות הקיצוניות בעניינם של הצדדים, כאשר קיים תהליך קשה של ניכור הורי ללא הצלחה למגרו או אף לצמצמו, וחרף הנזק שגורמת האם במכוון לקטינים, מבוקש להורות לכל הפחות על משמורת משותפת, לקבוע חלוקת זמני שהות שוויונית בין ההורים, ולאכוף על האם את האחריות לקיום זמני השהות באמצעות סנקציה כספית.
לטענת האם, היא בעלת לקות ראיה ובנוסף סובלת מבעיות רפואיות כגון מחלה גנטית, הגורמת לפגיעות בכלי דם ומפרקים. חרף האמור לטענתה, היא אם טובה ומעורבת בחיי הקטינים, ואף מכון שלם המליץ בחוות הדעת על משמורתה על הקטינים, בנוסף להמלצות על דרכי טיפול, אותן היא מקבלת ומיישמת.
האם טוענת כי האב מכור לאלכוהול, לתרופות ולעישון גראס, סובל מבעיות פסיכיאטריות ואינו מטפל בעצמו. לטענתה, מצבם של הקטינים טוב בזכות תפקודה והטיפול בהם בעוד שהאב חווה משבר נפשי ותפקודי בעת התפרקות המשפחה. טובת הקטינים אינה לנגד עיני האב, אלא רק המאבק כנגד האם, וכל מי שאינו שותף למאבק זה נתפס אצלו כאויב.
מוסיפה האם וטוענת כי האב ניצל את העובדה שבתחילת ההליך היא יוצגה על ידי עורכת דין שלא ביצעה את עבודתה, לא יידעה את האם אודות ההליכים המשפטיים ולא דאגה שהאם תקבל את החומר בתיק באופן מונגש. מאז שהאם החליפה ייצוג לבאת כוחה הנוכחית, היא מקבלת חומרים באופן מונגש ומיודעת לכל בקשה, פגישה, דיון והחלטה.
לסיכום טוענת האם, כי המציאות מלמדת כי היא ההורה המתאים לשמש כהורה משמורן על הקטינים, וכי היא חפצה בחידוש הקשר בין האב לקטינים, אך בדרך נכונה, הדרגתית ומותאמת, תוך התחשבות בגילאי הקטינים ובסיבות שהביאו לנתק. לפיכך ובהתאם לעמדת האפוט’ לדין, יש לעכב את ביצוע זמני השהות שהומלצו בתסקיר מיום 31.01.23.
דיון והכרעה בעניין הקטינים
בית המשפט מכריע בעניינם של קטינים על בסיס עקרון טובת הילד, במסגרתו נדרש לשקול כל מקרה על פי נסיבותיו ולהכריע ביחס לטובתם של הילדים הספציפיים עליהם נסוב הדיון (ראה בג”ץ 5227/97 דויד נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ”ד נה (1) 453 (1998).
חשיבות הקשר של הילד עם שני הוריו הוא אחד המרכיבים החשובים ביותר בחיי הילד ואף תורמים רבות לגידולו, חינוכו והתפתחותו. זכותו של הילד להיות מטופל על ידי שני הוריו על מנת לשמור על זהותו וכן להיות בקשר עם שתי הדמויות ולא עם דמות אחת (ע”מ (ת”א) 1125/99 ד.ל נ’ כ.ז (28.5.00)).
גם זכות ההורה להיות בקשר עם ילדיו ולמלא את חובתו כלפיו כהורה, היא זכות שהוכרה בפסיקה כזכות יסוד. מדובר בזכות הטבעית ביותר שאין לשלולה אלא במקרים חריגים ביותר. ילדים הם אינם נחלתו של הורה אחד ועולמם אינו מורכב מעולמו של הורה אחד בלבד.
יש לומר, כי מדובר במשפחה מיוחדת, ומכאן נובע, כי החברים בה, לרבות, הקטינים- ילדיהם המשותפים של הצדדים, מיוחדים אף הם, בכישרונם בתחומים רבים, בחריצותם, ובאינטליגציה הרגשית המפותחת שלהם. בין הצדדים התנהל הליך ארוך וממושך, במהלכו לאחר נתק ממושך, חודש הקשר בין הקטינים לבין האב ולאחר התערבות גורמים טיפוליים, נוצר ביניהם קשר רציף, הגם שאינו מספק לשיטת האב. התהליך היה ועודנו ארוך ומורכב.
מתחילת ההליך, מונתה לקטינים אפוטרופסה לדין, כן עורבה עו”ס לחוק הנוער בתיק נזקקות, ולאורך כל הדרך המשפחה לוותה גם על ידי עו”ס לסדרי דין. מכון שלם מונה לצורך אבחון פסיכודיאגנוסטי ובדיקת מסוגלות הורית, הוגשו תסקירים רבים, התקיימו ועדות תכנון טיפול והערכה, וכן בית המשפט אף שמע את הקטין הבכור- ת’ באופן בלתי אמצעי.
ביום 28.06.20 הוגש תסקיר ראשון על ידי העו”ס לחוק הנוער מהאגף לשירותים חברתיים של עיריית xxx, כתמיכה לבקשת הנזקקות שהגישה בעניים הקטינים. במסגרת התסקיר הועלתה תמונת מצב מדאיגה בנוגע לקטינים. כאמור, בתאריך 05.07.20 הקטינים הוכרזו כנזקקים וניתן תוקף של החלטה שיפוטית להמלצות הוועדה ביחס לדרכי הטיפול בהם.
ביום 27.07.20 מונה מכון שלם כמומחה מטעם בית המשפט לבדיקת מסוגלותם ההורית של שני הצדדים.
בדיון שהתקיים ביום 20.10.20 התברר כי האם והקטינים מתבצרים בביתם במשך מספר חודשים, מבלי שאף אחד מגורמי הטיפול ראה אותם או שוחח עמם.
ביום 10.12.20 הוגשה חוות דעת מכון שלם בעניין משפחת פ’, במסגרתה נמצא בין היתר כדלקמן: “מדובר בשני אנשים בעלי רמה קוגניטיבית גבוהה וכן מורכבות רגשית גבוהה. שניהם מתמודדים עם אתגרים משמעותיים כאשר ההורות הוא רק אחד מהם. רמת הסכסוך בין ההורים כיום גבוהה מאוד. אצל שניהם בולטת כיום נטייה להטיל את מלוא האחריות על הצד השני, תוך יכולת מוגבלת למדי לבחון את תפקודו הוא בעין בוחנת.
…
מדובר בילדים המתמודדים עם חרדה משמעותית, שקועים עמוק בקונפליקט בין ההורים. חרף ההתנגדות כלפי האב שמבטאים כיום, נראה כי אין מדובר עדיין בנתק מוחלט וקיים עדיין סיכוי לנורמליזציה אך נדרש שינוי בעמדה של שני ההורים על מנת לאפשר זאת.”
לאור האמור, הומלץ על משמורת הקטינים בידי האם, וכן על תכנית טיפול שמטרתה חידוש הקשר בין האב לילדים, בנייה והרחבה הדרגתית של זמני השהות. צוין כי המטרה היא להגיע לזמני שהות קבועים בין האב לילדים, הכוללים לינה.
בין לבין הוגשו דיווחים ועדכונים על ידי העו”ס לסדרי דין. לאורך כל ניהול ההליכים האב התנגד להמלצות ולהחלטות בית המשפט, התעקש על קיום דווקני של זמני השהות עם הקטינים, במנותק מצרכיהם ורצונותיהם, תוך הסלמת הסכסוך ההורי באמצעות בקשות שונות, לרבות לחיוב האם בסנקציות כספיות בגין הפרת זמני השהות.
בית המשפט שוכנע כי צרכיה המיוחדים של האישה, העיוורון החלקי אך המשמעותי ממנו היא סובלת, כמו גם מיוחדותה של המשפחה, לרבות חינוכם של שלושת הקטינים במסגרת ביתית על פי החלטת שני ההורים, בפרט לאחר המשבר שנוצר בין ההורים ועזיבת האיש את הבית, הותירו את האם בהתנהלות מתבצרת של מגננה אשר היתה בעוכריה, בראי התנהלותה המשפטית.
כפי שנכתב מוקדם יותר בפסק הדין, כאשר האם החליפה את ייצוגה המשפטי, פני הדברים השתנו לחלוטין. האם החלה לשתף פעולה באופן מלא עם שלל הגורמים הטיפוליים, הקטינים נרתמו לחלוטין לקשר הבלתי אמצעי שלהם עם האפוט’ לדין, והקשר בינם לבין האב חודש ונבנה.
ביום 19.09.23 התקיימה פגישה של בית המשפט עם הקטין הבכור- ת’ בליווי עו”ס מיחידת הסיוע, על מנת לשמוע את עמדתו באופן בלתי אמצעי. לאחר שבית המשפט שמע את הקטין והתרשם מרצונו, ניתנה החלטה לפיה זמני השהות שנקבעו בין האב לקטינים יתקיימו תוך גמישות הדדית, בהתאם לעיסוקי הילדים, פעילויותיהם וצרכיהם, אותם על האב לכבד.
ביום 19.11.23 הוגשה עמדת האפוט’ לדין במסגרתה הפנתה לכך שבעבר היא תמכה בבקשת העו”ס לחוק הנוער להכרזת הקטינים כנזקקים, אך לדבריה כעת חל שינוי במצב. לדבריה, מצד אחד האב מלין על העדר קשר טוב עם הקטינים, ומצד שני מסרב לכל בקשה מטעמם.
הקטינים, אשר כיום בני כ- 16, 13 וחצי ו-12, הביעו בפני האפוט’ לדין את רצונם לקיים את זמני השהות עם האב בכפוף לעיסוקיהם ופעילויותיהם. עמדת הקטינים ביחס לחלוקת זמני השהות כפי שהועלתה על ידי האפוט’ לדין היא כי “הם חשים שלא מתעניינים ברצונותיהם; שכופים עליהם חלוקת זמני השהות מבלי לברר את עמדתם בעניין”.
ביום 15.01.24 הניחה האפוט’ לדין לפתחו של בית המשפט את עמדת הקטינים (בנוגע להתנגדות האב ליציאת הקטינים מן הארץ בעקבות פרוץ מלחמת השבעה באוקטובר). מהעמדה שהוצגה עולה זעקת הקטינים כי האב אינו קשוב לצרכיהם ולרצונותיהם. כפי שהיטיבה לתאר זאת האפוט’ לדין: “האב היה ער למצוקתם של הילדים אך העדיף להתמודד בכלים משפטיים במקום להפגין טיפה רגישות … לו היה מקשיב להם, היה זוכה בליבם … מפתחות לקשר עם הילדים בידי האב; רק הוא יכול להחליט האם להשתמש בהם או להעדיף להמשיך ניהול הליך משפטי”.
דברים אלו תואמים את התרשמות בית המשפט מעמדת הקטין ת’ במפגש מיום 19.09.23, ודרכו גם של שתי אחיותיו הצעירות, על נוקשות מצד האב כלפי צרכיהם ורצונותיהם. הקטין ת’ הסביר את עצמו באופן עצמאי, שקול, ורגוע ואף נתן נימוקים הגיוניים לתחושותיו ולדבריו.
ניתנו החלטות מיום 20.09.23 ומיום 16.10.23, לפיהן זמני השהות שהומלצו בתסקיר בין האב לקטינים יתקיימו “תוך גמישות הדדית בהתאם לעיסוקי הילדים ורצונם, בהתאם להמלצת האפוטרופסה לדין” וכן “במידת האפשר, בכפוף ללו”ז ועיסוקי הילדים, תוך התחשבות ברצונם, וללא כפייה”.
לאחר ששמעתי את הצדדים, קראתי את התסקירים, חוות הדעת ואת כל הדיווחים והעדכונים שהוגשו בתיקים, נפגשתי עם הקטין הבכור, התוודעתי לרצונותיהם של הקטינים וליחסיהם עם אביהם, לרבות באמצעות האפוט’ לדין, התרשמתי כי הקטינים זקוקים לשני הוריהם. יחד עם זאת, בעוד האם רתומה כולה לצרכי הקטינים, האב ממשיך בהתנהלות נוקשה, שאינה רגישה לצרכיהם של הקטינים. בעניין זה, הוא מעדיף את רצונותיו הבלתי מתגמשים, על פני עיסוקיהם, פיתוח כישרונותיהם וחיי החברה של הקטינים. בכך הוא מעכב את העמקת הקשר ביניהם.
לא מצאתי כי קיים ניכור הורי מצד האם, או כי היא מנסה להסית את הקטינים כנגד האב, או לצמצם את הקשר שלו עמם. התרשמתי כי על אף המוטיבציה של האב להיות נוכח בחיי ילדיו הקטינים ולקיים עמם זמני שהות נרחבים, הוא אינו קשוב לצרכיהם, עיסוקיהם, פעילויותיהם ורצונותיהם, וכי התנהלותו פוגעת בקשר שלו איתם.
גם אם בתחילת ההליך, האם התקשתה להפריד בין הקשר שלה עם האיש לבין הקשר של הקטינים עם האיש, הרי שהיא עשתה עבודה משמעותית והפנימה את חשיבות יחסי ההורות בין הקטינים לבין אביהם, גם אם התנהלותו כהורה, אינה מספיק טובה, לשיטתה. בסופו של הליך, כיום, ההשפעה המשמעותית יותר על הקשר המקרטע בין הקטינים לבין אביהם נעוצה בנוקשות וחוסר הגמישות של האב.
לכך יש להוסיף את דברי האב הכתובים במסמך שנחזה להיות מסמך הכנה להליכים משפטיים (נ17 לתע”ר האם): “אני רוצה את השקט שלי – לא לטפל בלי סוף באחרים אפילו במחיר של ויתור על משמורת … האם עלי לכוון למשמורת משותפת? חלקית? מלאה?”.
האב אישר בחקירתו את הדברים, אלא שלטענתו “זה שכתבתי וזרקתי למגירה משהו, מה שקובע אלה התביעות שהגשתי לבית המשפט”, וכן: “אלו הם דברים שכתבתי ביני לבין עצמי או אלה שאלות להתייעצות עם בעל מקצוע … אני מעדיף לבוא עם מספר אפשרויות שביניהן אפשר לחשוב או לבדוק ובסופו של דבר מתקבלת החלטה על האפשרות הנכונה” (25.06.23, עמ’ 28 ש’ 39-19).
עולה כי מאז פרידת הצדדים ביתה של האם, היה ביתם המרכזי של הקטינים והורותה בפועל שימשה כעוגן עבורם, וכן כי יש ביכולתה לתת מענה רחב ומוצק יותר לקטינים מבחינת הטיפול בהם והמענה לצרכיהם, כפי שגם הומלץ בחוות דעת של מכון שלם מיום 10.12.20.
בין הצדדים קיימת תקשורת בעייתית ומאשימה, בפני הקטינים. מובהר כי העדר שיתוף פעולה ותקשורת טובה בין ההורים, רק מגביר את הסיכון לחיכוך משמעותי, נוכח ריבוי ההזדמנויות שעליהם להיות בקשר, ומשפיע באופן שלילי על הילדים אשר עדים לקונפליקטים בין הוריהם באופן מתמשך. הצורך של הקטינים הוא ביציבות ובקביעות של סדרי חייהם בפרט, לאחר פרידת הוריהם.
יחד עם זאת, על הקטינים לדעת כי למזלם הם זכו באבא ובאמא, ושניהם חייבים וזכאים לשמש להם כהורים. אשר על כן, מצאתי לקבוע כי האחריות ההורית על הקטינים תהא משותפת לשני ההורים.
לצד זאת, בנסיבות המיוחדות של משפחת פ’, לאחר שהתגלעו קשיים בקיום זמני השהות בין האב והקטינים כפי שהומלצו בתסקיר מיום 31.01.23, מסיבות שונות הקשורות לצרכי הקטינים, ובכלל זה התנגשות עם חוגים ופעילויות שלהם, כמו גם העדר מקום קבוע אצל האב לשהות ולהלין אותם, מבלי להעביר אותם מדירה לדירה xxx- xxx- xxx (כפי שהציע האב בעדותו מיום 25.03.26, עמ’ 36 ש’ 24-6), בשלב זה לא מצאתי להורות על קיום זמני שהות דווקניים הכוללים לינה אצל האב. זמני השהות יהיו גמישים ומותאמים לצרכיהם של הקטינים, בסיוע האפוטרופסה לדין למשך שנה מהיום, והעו”ס לסדרי דין, באמצעות הסמכויות הניתנות לה.
זמני השהות יורחבו באופן מבוקר והדרגתי, בליווי עו”ס לסדרי דין, בהתאם לצרכי הקטינים, תוך שיתוף פעולה מלא של הקטינים האם והאב. מתכונת זו משקפת את טובת הקטינים, מאפשרת זמן איכותי לאב ולאם, ומייצרת נוכחות משמעותית של כל אחד מההורים בחיי הקטינים.
לצורך האמור, ניתנות לעו”ס לסדרי דין סמכויות מכוח סעיפים 19 ו- 68 לחוק הכשרות והאפוטרופסות התשכ”ב- 1962, לפקח, לשנות, להרחיב ולהכריע במחלוקות בעניין קיום זמני השהות של האב עם הקטינים, בהתאם לשיקול דעתה וטובת הקטינים. תוקף ההסמכה לשנתיים מהיום.
כמו כן, המינוי שניתן לאפוטרופסה לדין יימשך למשך שנה מהיום, לצורך ליווי תהליך חיזוק הקשר, העמקתו וניתובו לטובת הקטינים, על ידי סיוע ביישום קביעות העו”ס בהתאם לסמכויות שניתנו לה.
על ההורים להותיר את משקעי העבר ומהקונפליקטים ביניהם מאחור, לקיים אינטראקציה תקינה וקבועה אך ורק בעניינים הקשורים לקטינים, לעודד קשר תקין ובריא עם כל אחד מהם, לפעול בהתאם להוראות העו”ס, וכן לשתף פעולה באופן מלא עם כל הגורמים המטפלים.
בהתאם לקביעת זמני השהות, יש לקבוע את מזונותיהם של הקטינים.
תמ”ש 15055-06-22 מזונות הקטינים ומזונות משקמים
סעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) התשי”ט – 1959 קובע כי “אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו ושל בן זוגו, לפי הוראות הדין האישי החל עליו”. בענייננו, שני הצדדים יהודים לפיכך דינם האישי הוא הדין העברי.
שלושת הקטינים מעל גיל שש. לפיכך ובהתאם להלכת בע”מ 919/15 פלוני נ’ פלונית (19.7.17) (להלן: “הלכת בע”מ”), שני ההורים חבים במזונות הקטינים מדין צדקה, וזאת, על פי היחס בין יכולותיהם הכלכליות מכל המקורות, בהתאמה לחלוקת זמני השהות בפועל ביניהם, ובשים לב למכלול נסיבות המקרה.
הנוסחה שנקבעה בהלכת 919/15 היא כלי עזר המסייע לבית המשפט, כאשר עליו להפעיל שיקול דעת שיפוטי לצורך קביעת קביעת סכומי המזונות ואופן תשלומם, בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. על בית המשפט למצוא את הפתרון הראוי והמתאים לטובת הקטינים ורווחתם.
דמי המזונות הזמניים נקבעו בהחלטה מיום 16.04.23, בה האב חויב לשלם לידי האם סך של 1,300 ₪ עבור כל אחד מהקטינים, ללא חיוב בהוצאות מדור. כמו כן, נקבעה חלוקה שווה בהוצאות חינוך והוצאות רפואה חריגות של הקטינים.
לטענת האם, היא עיוורת בעלת נכות מוכרת, אינה עובדת משנת 2017 ומתקיימת מדמי ליווי אשר ייעודם לצרכי ניידות בסך של 2,364 ₪ ומקצבת ילדים בסך 550 ₪. לטענתה, נטל הטיפול בקטינים מוטל על כתפיה וכתפי הוריה, בהם היא מסתייעת להוצאות שוטפות לכלכלת הבית והקטינים, וכן נעזרת בתרומות של מזון ובגדים, ואילו האב מכור לאלכוהול, לתרופות ולעישון גראס, סובל מבעיות פסיכיאטריות ואינו מטפל בעצמו, מתעלם מחובתו לזון את ילדיו.
עוד לטענתה, האב עבד משך כ-12 שנים כמהנדס מחשבים והשתכר בסך של למעלה מ-40,000 ₪ לחודש, עד שעזב את הקריירה המשגשגת והחל לעבוד באטליז בשכר של כ- 7,000 ₪ לחודש בנוסף לסכומי מזומן שמקבל, וזאת מבלי למצות את פוטנציאל השתכרותו. לטענתה יחס הכנסות הצדדים עומד על 90%-10% לטובת האב.
האם העריכה את צרכי הקטינים בסך חודשי של 2,000 ₪ לכל קטין, בתוספת מחצית הוצאות אחזקת מדור בסך של 2,500 ₪ לחודש (מתוך 5,000 ₪), וכן עותרת לחיוב האב בשיעור 90% מהוצאות חינוך ורפואה חריגות, בהתאם ליחס ההכנסות.
בנוסף עותרת האם לחיוב האב במזונות משקמים עבורה בסך 3,500 ₪ לחודש, וזאת נוכח פער אדיר בהשתכרות ופוטנציאל השתכרות לטובת האב, כמו גם הפער בהשקעה ההורית, במצב הבריאותי וביכולת של כל אחד מהצדדים לצאת לעבוד.
לטענת האב, האם ניתקה ממנו את הקטינים ומפעילה כלפיהם ניכור הורי נגדו, מאז שסילקה אותו מהבית במרמה, השתלטה על הבית ותפסה בו חזקה בניגוד לכל דין. עוד לטענתו, תביעת המזונות הוגשה בשיהוי, ואף זאת ללא כל הוכחה לצורך בהגשתה.
האב מתנגד לסכומים המבוקשים וטוען כי נוכח התנהגות מרדנית של הקטינים והניכור ההורי שנוצר, יש לפטור אותו מתשלום מזונות עבור הקטינים, או לחלופין לקבוע כי נוכח השתלטות האם על דירת המגורים שבבעלותו, מסופק להם מלוא המדור ועל כן יוצא ידי חובתו למזונות במלואה.
במהלך שמיעת הראיות שני הצדדים לא התמקדו בצרכיהם של הקטינים, ואף לא הוכיחו כדבעי את גובה הכנסותיהם מכל מקור.
האב העיד בחקירתו כי הוא משתכר בסך של 22,000 ₪ נטו בחודש, כי הוא זכאי למשכורת גלובלית של 40,750 ₪ וכי הוא עתיד לקבל שווי מניות. בנוסף הוא מפריש קרן השתלמות בסך של 2,445 ₪ לחודש (25.06.23, עמ’ 10 ש’ 23, עמ’ 12 ש’ 20,31, עמ’ 13 ש’ 15-14, ש’ 25). סה”כ מרוויח לגרסתו סך של 24,445 ₪ בחודש. בנוסף האב העיד כי הוא מבצע קיזוזים בדמי המזונות שנקבעו על דעת עצמו (שם, עמ’ 20 ש’ 31-16).
לטענתו הוא גר עם בת זוג בדירה שכורה בת שני חדרים בxxx בסך חודשי של 5,200 ₪ בנוסף להוצאות שוטפות, כאשר בת זוגו משלמת את הוצאות והוא משתתף (שם, עמ’ 24). האב לא צירף אישורים על הוצאות שוטפות הנטענות. עוד העיד האב כי למיטב ידיעתו, הכנסת האם היא קצבת ניידות בסך 2,000 ₪ אולם לטענתו יש לה מקורות מימון נוספים (שם, עמ’ 23 ש’ 38-36).
מכאן, לא יכולה להיות מחלוקת כי קיים פער מוכח בין יכולת השתכרות הצדדים לטובת האב. פער כה משמעותי, שגם ימשיך להתקיים, עקב מצבה הרפואי המיוחד של האם, אשר סביר שימשיך להתקיים, דורש הפעלת שיקולים רוחביים וכלליים יותר בהתאם לנסיבות המשפחה המסוימת, ופחות היצמדות לנוסחות אריתמטיות נוקשות הקושרות יחס מספרי בין הכנסות ההורים והיקף זמני השהות של כל אחד מהם לבין שיעור המזונות.
לאחר ששקלתי את מכלול המשתנים הרלוונטיים, מתוך שאיפה להגשים תוצאה חלוקתית צודקת שתגשר על הפערים בין יכולותיהם הכלכליות של ההורים לטובת האב, כמו גם הפערים בזמני השהות וההשקעה בניהול שגרת יומם של הקטינים, לטובת האם, וכפועל יוצא, עיקר נטל הגידול והטיפול בקטינים הרובץ על כתפיה של האם, מצאתי כי על האב לשלם עבור כל אחד מהקטינים סך של 1,500 ₪ כהשתתפות במזונותיהם ובהוצאות השוטפות עבור מדורם, כרשת בטחון מתאימה לסיפוק צרכיהם.
החל ממועד בו האם תשכור או תרכוש דירה אחרת לאחר פינוי דירת המגורים המשותפת, האב ישלם בנוסף סכום של 1800 ₪ בגין השתתפות בדמי מדורם של הקטינים, ובסך הכל 6,300 ₪ מדי חודש, כלומר, 2100 ₪ עבור כל קטין.
אשר לפסיקת מזונות משקמים, זו נועדה לאפשר שיקומה של האישה לאחר הפרידה מהאיש. במקרה דנן, הצדדים נפרדו בחודש אוגוסט 2019. עם זאת, תביעת המזונות הוגשה רק בחודש 06/2022.
ראשית, לא מצאתי כי עלה בידי האישה להוכיח היקף הצרכים הנטען על ידה בכתב התביעה. שיעור ההוצאות לא נתמך בראיות כנדרש, וגם לא היה בחקירות הצדדים כדי לשפוך אור בסוגיה זו. שנית, האם נישאה מחדש.
מכל מקום, יש להביא בחשבון את תוצאות ההליך בתביעת הרכוש על הקביעות שם ביחס לשיתוף הספציפי בדירה הרשומה על שם האיש, ומשמעות חלוקת הזכויות שנתנו במתנה בתקופה זו, ואשר עתידות להתחלק בין הצדדים. בנסיבות אלה, לא מצאתי לפסוק מזונות משקמים.
סוף דבר
תביעת הרכוש
ניתן בזאת פסק דין הצהרתי לפיו הזכויות בדירה ברחוב xxx, הידועה כגוש xxx חלקה xxx, משותפות לשני הצדדים בחלקים שווים, חרף רישום הדירה על שם האיש.
הזכויות והכספים שנצברו ונרשמו על שם מי מהצדדים החל משנת 2007 ועד למועד הפרידה בחודש אוגוסט 2019 משותפים לשני הצדדים בחלקים שווים וברי חלוקה. כפועל יוצא, כל צד זכאי למחצית שווי הזכויות הסוציאליות שנצברו כתוצאה מעבודתו של משנהו במהלך תקופת החיים המשותפים.
לצורך איזון הכספים והזכויות שנצברו בתקופת השיתוף, מתמנה בזאת הגברת אורית ניר כמומחית מטעם בית המשפט. הסכמת המומחית תוגש בתוך 14 ימים מהיום, בכפוף להגשת חוות הדעת בתוך 90 ימים מהיום. שכר טרחתה ישולם על ידי הצדדים בחלקים שווים.
משנקבע כי הזכויות בדירת המגורים שייכות לשני הצדדים בחלקים שווים, להלן הוראות על פירוק השיתוף בדירה:
ניתן בזאת צו לפירוק השיתוף בדירה בדרך של מכירתה בשוק החופשי למרבה במחיר, כאשר לכל אחד מהצדדים שמורה הזכות להשתתף בהתמחרות, על בסיס חוות דעת שמאית. הדירה תימכר כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ וכשזכויות בני הזוג בה נקיות מכל חוב, עיקול, שיעבוד או זכות אחרת של צד שלישי כלשהו.
ניתנת הזדמנות לצדדים למכור את הדירה בכוחות עצמם. ככל והצדדים לא יצליחו למכור את הדירה בתוך 90 ימים מהיום, פירוק השיתוף יועבר לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל.
על הצדדים לשתף פעולה על מנת לקדם את הליך פירוק השיתוף ולייתר הליכים משפטיים מיותרים בעניין זה.
תמורת מכירת הדירה, לאחר סילוק הוצאות המכירה, תחולק בין הצדדים בחלקים שווים ביניהם.
לצורך קידום הליך פירוק השיתוף, מתמנה בזאת מר דן אורמן כשמאי מומחה מטעם בית המשפט, לצורך הערכת שווי הדירה. שכר טרחת השמאי ישולם על ידי הצדדים בחלקים שווים. על באות כוח הצדדים לפנות אל השמאי במשותף. הסכמת המומחה תוגש בתוך 14 ימים מהיום, בכפוף להגשת חוות הדעת בתוך 45 ימים מהיום.
תביעת המזונות
האב ישלם עבור מזונות כל קטין והשתתפות בהוצאות שוטפות של מדורו סך של 1,500 ₪ בחודש (להלן: “דמי המזונות”).
החל ממועד בו האם תשכור או תרכוש דירה אחרת לאחר פינוי דירת המגורים המשותפת, האב ישלם בנוסף סכום של 1800 ₪ בגין השתתפות בדמי מדורם של הקטינים, ובסך הכל דמי המזונות והשתתפות בדמי מדורם יעמוד על סך של 6,300 ₪ מדי חודש, כלומר, 2100 ₪ עבור כל קטין.
על אף הפער הגדול בין הכנסות האב להכנסות האם, מאחר וגריעת תשלומי המזונות החודשיים מהכנסתו החודשית של האב מצמצמת את הפער בין הכנסות ההורים, שניהם יישאו במשותף ובאופן שווה בכל הוצאות החינוך הנדרשות על ידי המוסדות החינוכיים בהם לומדים הקטינים, בהוצאות בגין שלל החוגים והתחביבים בהם משתתפים הקטינים, וכן בהוצאות רפואה חריגות שאינן מכוסות על ידי הביטוח הרפואי הציבורי, בהתאם להמלצה של הגורם הרפואי או החינוכי הרלוונטי. ככל ותתעורר מחלוקת בדבר נחיצות הוצאה על פי סעיף זה, יפעלו הצדדים בהתאם להמלצת הגורם החינוכי או הרפואי הרלוונטי (רופא, מחנך כיתה וכיו”ב).
הוצאות אלו תהיינה בעלות ציבורית ובכפוף להצגת אסמכתאות בכתב על ההוצאה שהוצאה על ידי ההורה ששילם.
דמי המזונות ישולמו ביום הראשון לכל חודש, עבור כל חודש מראש, ויהיו צמודים למדד הידוע היום. חישובי הצמדה יערכו אחת לשלושה חודשים ללא תשלום הפרשים למפרע.
תוקף החיוב יהא החל ממועד הגשת התביעה (בנוגע לסעיף קטן ב דלעיל בהתאמה) ועד הגיעו של כל אחד מהקטינים לגיל 18 או עד סיום לימודיו התיכוניים (להלן: “מועד הבגירות”). ממועד הבגירות ועד לסיום שירות חובה (צבאי, לאומי או התנדבותי) של כל קטין, יישא האב בשליש מסכום המזונות בו נשא עד לאותו מועד.
חוב שנוצר בגין הפרשי מזונות רטרואקטיביים ישולם בתריסר תשלומים שווים שיתווספו על תשלום דמי המזונות השוטפים.
פיגור בתשלום דמי המזונות יגרור תשלומי הפרשים כחוק מהיום שהיה מיועד לביצוע התשלום ועד ליום התשלום בפועל.
קצבת הילדים מאת המל”ל וכן כל מענק שיתקבל עבור הקטינים, יתווספו לדמי המזונות השוטפים וישולמו לידי האם.
לא נעלמו מעיניי טענות האיש בנוגע להתנהלותה הדיונית של האישה בתחילת ההליכים, ובכלל זה אי הגשת כתבי טענות במועדים, אי קיום החלטות בית המשפט, ואי שיתוף פעולה עם גורמי הרווחה. יחד עם זאת כפי שכבר צויין בגוף פסק הדין, שוכנעתי כי התנהלות זו בתקופה המדוברת נבעה ממצב רגשי מסויים אליו נקלעה האישה עקב מצבה הרפואי וצרכיה המיוחדים בצירוף התקשורת הלקויה עם באת כוחה הקודמת. כמו כן, לא ניתן להתעלם מהשינוי הדרמטי שחל לטובה בהתנהלותה הדיונית, ואף בד בבד גם בהתנהלותה ההורית, מאז החל ייצוגה על ידי באת כוחה הנוכחית.
מאחר שמרבית טענותיו של האיש נדחו, הוא מחויב בהוצאות משפט בסך של 50,000 ₪, שישולמו לאישה בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין, ממועד החיוב ועד לביצוע התשלום בפועל.
משתמו ההליכים, התיקים ייסגרו.
פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.
ניתן היום, י”ח אב תשפ”ד, 22 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.
