בפני
כב’ השופטת לורן אקוקה
תובעת
פ.
נגד
נתבע
בעניין המנוח:
נ.
ק.
פסק דין
בעניין שלפני, תובענה (לפסק דין הצהרתי מכוח סעיף 55 וסעיף 11 לחוק הירושה לפיו זכאית התובעת להחזיק ברכב של המנוח וכן ליתן פסק דין הצהרתי לקבוע את היקף העיזבון וכי התובעת זכאית למחצית מכלל נכסי העיזבון מכוח הלכת השיתוף בין התובעת ובין המנוח (תלה”מ 60467-02-22). בנוסף מונחת להכרעה גם התובענה של התובעת לפסיקת מזונות מן העיזבון (ת”ע 26334-05-22).
התובענות הוגשו נגד מנהל העיזבון.
והשאלה שבלב המחלוקת ועומדת להכרעה היא האם התובעת הייתה בת זוגו של המנוח, ביום פטירתו.
רקע:
התובעת (להלן: “התובעת”), ילידת 1958, בעלת ….. במקצועה.
המנוח, …., נפטר ביום 6.9.2021 (להלן: “המנוח”) כשהוא מותיר אחריו 4 ילדים. 3 מתוך הילדים בגירים. שני הילדים הגדולים מבין הארבעה הם ילדיו מנישואיו הראשונים. אחד מהילדים, הבן השלישי הוא בנם המשותף של המנוח והתובעת (להלן: “הבן המשותף”). ולמנוח בן נוסף, קטין, מבת זוג אחרת ממנה נפרד זמן רב לפני שנפטר (להלן: “הקטין”).
בשנתיים האחרונות לחייו, חלה המנוח מאד ובשל צרכיו עברו השניים להתגורר בדירה בבעלות התובעת שם היא דאגה לו וטיפלה בו מסביב לשעון. יש לציין כי בדירת התובעת מתגורר גם אחיה של התובעת.
המנוח הותיר אחריו צוואה בה הוריש את כל רכושו לארבעת ילדיו (להלן: “היורשים”).
ביום 8.2.2022 ניתן צו לקיום צוואת המנוח והנתבע מונה למנהל העיזבון (להלן: “הנתבע”/”מנהל העיזבון”).
טענות התובעת
המנוח והתובעת הכירו בשנת 1999 ובשנת 2000 נולד בנם המשותף. לטענת התובעת במועד היכרותם היה המנוח בעל נכסי נדל”ן ובעל עסק ל…… מוסיפה התובעת כי המנוח היה בעל חובות מרבית זמן היכרותם כך הוא לווה כספים ומימש נכסי נדל”ן לסילוק חובותיו. מסבירה היא בהמשך תביעתה כי לא הייתה למנוח עבודה מסודרת והעסק הפסיד רוב הזמן. בצד זאת נטען כי המנוח היה בזבזן.
לטענת התובעת, המנוח ביקש את עזרתה הכספית כשהוא מבטיח לה מחצית מכל נכסי הנדל”ן שבבעלותו. לטענת התובעת המנוח ראה בה אשתו.
לטענת התובעת היא זו אשר ייצרה הכנסה קבועה למשק הבית המשותף שלה ושל המנוח והיא זו אשר כלכלה את הבית.
התובעת טוענת כי הסכימה לממן את כל ההוצאות השוטפות שעה שהיא נסמכה על היותו של המנוח בעל נכסי נדל”ן ועל כן פדתה היא את חסכונותיה וקרן ההשתלמות והעבירה אותן למנוח.
לטענת התובעת על מערכת היחסים ביניהם חלה הלכת השיתוף וזאת גם על נכסים חיצוניים.
לטענת התובעת המנוח והיא חיו חיי משפחה המורכבים מחיים אינטימיים של מסירות ונאמנות (כך בסעיף 12 לכתב התביעה) כמשפחה לכל דבר ועניין וגידלו יחדיו את בנם (כך בסעיף 13 לכתב התביעה). בהמשך טענה התובעת כי היא אף גידלה את בנו הנוסף של המנוח, הקטין.
לטענת התובעת השניים חיו ברמת חיים גבוהה, נסעו תכופות לחו”ל, הרבו להתארח בבתי מלון יוקרתיים בארץ ולצאת לבלות לרבות במסעדות.
לטענת התובעת במהלך החיים המשותפים ניהלו השניים קופה משותפת ומשק בית משותף. בשל ההסכמה של המנוח לשתפה בכלל נכסיו, מבקשת היא סעד מבית המשפט שיקבע כי היא זכאית למחצית מכלל נכסיו.
התובעת טענה כי רק ביום 15.2.22 נודע לה כי ניתן צו קיום צוואה לעיזבון המנוח וכי מונה מנהל עיזבון.
התובעת מבקשת סעד הצהרתי הקובע כי היא זכאית למחצית מכלל הרכוש שצבר המנוח בחייו מכוח הלכת השיתוף ולהורות למנהל העיזבון להעביר לבעלותה ולחזקתה את הרכב הרשום על שם המנוח.
בנוסף הוגשה תובענה לחיוב העיזבון במזונותיה, ובכתב התביעה שם טענה התובעת כי היא איננה נכללת מבין הזכאים על פי הצוואה ומעבר להשתכרותה, “אין לה משלה ולא כלום” כך שהסתמכה באופן מוחלט על המנוח ומימוש נכסיו לטובת השבת הכספים שהעבירה לו לאחר מימוש כלל חסכונותיה. מוסיפה היא כי המנוח לא הספיק להעביר לה את הכסף ממימוש הנכסים.
לטענתה התובעת, כיום היא תלויה לחלוטין בכספי המזונות למחייה וכלכלה. עם זאת מסבירה היא כי היא עובדת כ…., והכנסתה המדווחת לרשויות המס עומדת על סך של 15,000 ₪ לשנה ועובדת כשכירה ב….. והכנסתה כ – 5,000 ₪ לחודש.
לטענת התובעת, כך בתביעת המזונות מן העיזבון, התחייב המנוח להעביר לבעלותה נכס שירש מסבו תוך היא מצרפת הסכם עליו חתם המנוח ביום 10.9.2020.
לטענת התובעת היא קיבלה לידה מאת המנוח המחאה על סך של 10,000 ₪ אשר לא כובדה על ידי הבנק והמנוח הסביר לה כי לא הייתה אמורה להפקיד את ההמחאה אלא להמתין למימוש הנכס שהוא ביקש למכור. בפועל, כך טוענת התובעת, הנכסים נמכרו, אולם המנוח לא הספיק להעביר לידה את הכספים שיועדו לה.
כל טענותיה של התובעת כי היא הסתמכה על הבטחות המנוח לדאוג לה לביטחון כלכלי וכיום נותרה היא עם חובות בסך של כ – 400,000 ₪ אשר נוצרו לטובת החיים המשותפים.
עם כתב התביעה הוגשה בקשה למזונות זמניים שם חזרה התובעת על כל טענותיה ולכך הוגשה תגובת מנהל העיזבון.
טענות ההגנה:
בתגובת מנהל העיזבון נטען כי טרם הוכרע מעמדה של התובעת כבת זוג של המנוח ועל כן התביעה לחיוב העיזבון במזונותיה, הקדימה את מועדה.
מעבר לכך נטען כי לא הוכח שהמנוח והתובעת חלקו יחדיו מקום מגורים משותף או ניהלו משק בית משותף או כי התובעת נסמכה על הכנסותיו.
בתגובה עוד נטען כי לא היה קשר זוגי בין המנוח ובין התובעת וכל ההלוואות וההתחייבויות של התובעת הן באשר לצרכיה האישיים ללא קשר למנוח וללא כל תלות בנכסי העיזבון.
בתגובה הודגש כי בין המנוח ובין התובעת לא היה קשר זוגי אלא השניים הכירו כאשר זו נכנסה לעבוד בדירתו כ…. וניצלה את תום לבו, בין השניים היו יחסים אינטימיים מזדמנים והמבקשת הרתה וכך נולד בנם המשותף. עוד נטען כי המנוח לא האמין למבקשת באשר לאבהותו ונערכה בהקשר לכך בדיקת אבהות.
נטען כי המנוח סלד מהתובעת וכינה אותה בשמות גנאי מכוערים. כך גם המנוח ניהל מערכות יחסים אינטימיות עם נשים אחרות ומאחת מהן אף נולד בנו הצעיר.
עוד נטען בתגובה כי המנוח החזיק ביחידות דיור שונות בעיר…… ושילם בעבור כך דמי שכירות הגם שמעת לעת לן אצל התובעת מטעמי נוחות ובעבור זה אף שילם לה דמי שכירות.
ניהול ההליכים בתיק
התובעת עמדה על בירור כלל תביעותיה ונוכח הקשיים שעלו בניהול ההליך ובאשר לסיכויי התביעה, נדרשה היא להפקיד סך של 15,000 ₪ להבטחת הוצאות הנתבע (החלטה מיום 28.12.2022).
התקיימו 3 ישיבות לשמיעת התובעת ועדיה וכן את הנתבע ועדיו. התובעת ביקשה לזמן לדיון השלישי את בנה, הבן המשותף לה ולמנוח (להלן: “הבן המשותף”), לעדות, הגם שלא הוגש תצהיר מטעמו ולא הוגשה בקשה לזימונו פרק זמן סביר טרם התחלת שמיעת העדויות וכפי הוראות החלטתי בעניין זה. על אף האמור מצאתי לנכון בהחלטה מנומקת מיום 30.11.2023, לאפשר את זימונו של העד. העד, הבן המשותף, לא התייצב לעדות ועלו מצד התובעת ובא כוחה קשיים באשר לשמיעתו והבאתו לפני בית המשפט. כך גם העלתה התובעת בעצמה באמצעות בא כוחה ספקות באשר לכשירותו. בסופו של דבר ויתרה התובעת על שמיעת עדות בנה.
מטעם העיזבון העידו 2 מן היורשים, ילדיו הגדולים של המנוח, וכן אמו של הקטין, בנו הרביעי של המנוח. יש לציין כי בשל שעת החירום שהוכרזה, נדחה הדיון האחרון. בתום שמיעת העדויות, נתבקשה התובעת על ידי בית המשפט להשלים עדותה ועל כן בהרחבה בהמשך.
פרוטוקול הדיון האחרון נחתם ביום 28.1.2024 לאחר הטמעת התמלול בתיק בית המשפט. עתה מונחים לפני גם סיכומי הצדדים.
דיון והכרעה:
“ידועים בציבור הם בני זוג שהחליטו לקשור גורלם האחד בשני, לקיים אורח חיים משותף כבני זוג נשואים לכל דבר ועניין, אך מטעמים שונים השמורים עמם בדרך כלל, נמנעו הם מלמסד את יחסיהם הזוגיים בנישואין דתיים או אזרחיים. מכאן המושג “ידועה בציבור כאשתו” ו”ידוע בציבור כבעלה”. ההכרה המשפטית בבני זוג כ”ידועים בציבור” נועדה להשוות את מעמדם של בני זוג החיים יחד כנשואים, למעמדם של בני זוג נשואים לצרכים של ממש ולא רק לשם ההצהרה.
(ראה: ע”מ (חי’) 264/05 פלונית נ’ אלמוני {פמ”מ [פורסם בנבו] – 4/5/2006} {להלן: “עניין פלונית”}).”
(ראו דבריו של חברי כב’ השופט ארז שני בתלה”מ (תל אביב-יפו) 21133-06-19 א. צ נ’ נ. ס. ט, פורסם במאגרים משפטיים, 28.10.2021).
התובעת הגישה תביעתה בין היתר למתן חשבונות וקביעה כי היא זכאית לקבל את הרכב שהיה בבעלות המנוח לפי סעיף 55 לחוק הירושה. הוראה זו קובעת למעשה 4 תנאים מצטברים, כי המנוח והנשאר בחיים קיימו חיי משפחה, משק בית משותף, אינם נשואים זה לזה ואינם נשואים לאחר וכי אין צוואה. עוד קודם לבירור וניתוח תנאי הסף הראשונים, יש להדגיש כי המנוח הותיר אחריו צוואה, צוואה בה התובעת אינה נמנית מבין היורשים של המנוח, ומכאן שלא היה מקום להגיש תובענה מכוח הוראת סעיף 55 לחוק הירושה.
התובעת הגישה תביעותיה כאשר המסד העובדתי העיקרי הוא כי הצדדים הם בני זוג. הצדדים לא נישאו מעולם כך שהוראות חוק יחסי ממון, תשל”ג – 1973 (להלן: “החוק” ) לא חלו עליהם ועל כן, ראשית וטרם הכרעה בעילות ובסעדי התביעה יש להכריע בשאלה המקדמית באשר למעמדה של התובעת. וזוהי המחלוקת העיקרית בין הצדדים להליך. רק לאחר שייקבע מעמדה של התובעת אפשר יהיה לברר ולבחון האם הרימה התובעת את הנטל להוכיח את הלכת השיתוף הספציפי בזיקה לכלל נכסי המנוח והאם הרימה את הנטל להוכיח את זכאותה למזונות מן העיזבון.
אקדים אחרית לראשית ואבהיר כבר כאן, מעדותה של התובעת ויתר העדים עולה כי אמנם הצדדים הכירו בסוף שנות התשעים, כטענת התובעת בשנת 1999, עם זאת מערכת היחסים בין השניים לא הייתה כשל בני זוג המנהלים משק בית משותף או חיי משפחה תקינים, וודאי לא לאורך כל השנים מאז הכירו ועד אשר נפטר המנוח.
התובעת מבססת תביעותיה בטענה כי במועד פטירתו של המנוח היא הייתה בת זוגו הקבועה ובמשך שנים ארוכות. הנטל להוכיח את המעמד מוטל על התובעת בהתאם לכלל “המוציא מחברו עליו הראיה” ועל כן על התובעת להוכיח כי מתקיימים תנאי הסף , כפי שנקבע בהלכה פסוקה, על מנת לקבוע מעמדה ואלו הם: “חיי משפחה” ו – “ניהול משק בית משותף”. תנאי הסף דנן נקבעו בפסיקה כתנאים מהותיים ולא כדרישה ראייתית להוכחת המעמד (ראו ע”א 6434/00 דנינו נ’ מנע, פ”ד נו (3) 683) והמבחנים לקיומם של תנאי סף אלו הם מבחנים סובייקטיביים.
אין מבחן אחד, דרך אחת או מתכונת אחת לקביעה מהם חיי משפחה או ניהול משק בית משותף. המבחן כאמור הוא סובייקטיבי באשר כל זוג בוחר לחיות חייו באופן שונה בהתאם לרקע המשפחתי, רקע כלכלי, הרגלים, מצב בריאותי, אפילו מוצאם והשקפת עולמם יכולה להוות גורמים רלוונטיים (ראו ע”א 107/81 אלון נ’ מנדלסון, פ”ד מג (1) 431). על אף זאת, אפשר ללמוד על מערכת היחסים “המשפחתית” וניהול “משק בית משותף” כאשר שניים, שבחרו לחיות יחדיו שנים ארוכות תחת קורת גג אחת, גם מבלים יחדיו, נוסעים נסיעות משותפות לחו”ל ולחופשות, דואגים אחד לרעהו, נושאים בנטל המשותף של מטלות הבית, ברכישות ובקניות משותפות או דואגים גם אחד לבריאותו של משנהו ולרווחתו של משנהו. בכתב התביעה ובטענותיה, מעלה התובעת את כל הרכיבים דנן אולם לא עמדה היא בנטל להוכיח אלו מהרכיבים דנן התקיימו בעניינה.
באשר לאופן שבו נבחנים תנאי הסף אפנה לדברי חברתי, כב’ השופטת ורד שביט פינקלשטיין כפי שהטיבה לסכם בפסק דינה תמ”ש (תל אביב-יפו) 34835-11-20 י’ ר’ נ’ י’ ד’ א’, פורסם במאגרים משפטיים, 20.5.2022:
” תנאי א’ – קיום של חיי משפחה:
39. התנאי הראשון של קיום חיי משפחה בא לבטא קיום מערכת חיים אינטימית, כמו בין בעל ואשה, המושתתים על יחס של חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות המראה שבני הזוג קשרו גורלם זה בזה (ע”א 621/69 קרול נסיס נ’ קורינה יוסטר פ”ד כד (1) 617; ע”א 235/72 בירנבאום נ’ עזבון יעקב לוין פ”ד כז(1) 645; בג”צ 4178/04 פלונית נ’ בית הדין הרבני לערעורים (פורסם בנבו)).
[…]
תנאי ב’ – ניהול משק בית משותף:
55. על פי הפסיקה פורש תנאי זה כשיתוף במקום מגורים, אכילה, שתיה, לינה, הלבשה ושאר הצרכים שאדם נזקק להם בחיי היומיום, כאשר כל אחד מבני הזוג מקבל את הדרוש לו ותורם את חלקו כפי יכולתו ואפשרויותיו. ניהול משק בית משותף אין משמעותו סיפוק צורך אישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור ענייני, אלא מהווה פועל יוצא טבעי מחיי המשפחה המשותפים, כנהוג וכמקובל בין בעל ואשה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים (ע”א 621/69 לעיל). ”
טענותיה של התובעת בכתב התביעה דלות באשר למערכת היחסים עם המנוח, האופן שבו התפתחה מערכת היחסים וניהולה, כך גם לא טרחה לפרט כיצד השניים הכירו, היכן התגוררו, לא צירפה אסמכתאות המעידות על מגורים משותפים או נשיאה במשותף בהוצאות משק בית ולא הציגה כל אסמכתה המעידה על קיום חיי משפחה תקינים. על אלו ביקשה להעיד בתצהירה. גם העובדה כי למנוח היו מערכות יחסים אינטימיות עם נשים אחרות מאוחר להיכרות עם התובעת ועם אחת מהן ניהל מערכת יחסים זוגית במהלכה גם נולד בנו הרביעי, הוצנעה על ידי התובעת בכתב התביעה. בחקירתה הנגדית נשאלה התובעת ארוכות על מערכות היחסים הנוספות שהיו למנוח, מאוחר להיכרות עם התובעת, כאשר עם אחת מהן אף הביא לעולם בן משותף. התובעת התקשתה למסור גרסה אחת סדורה וברורה, תחילה הסבירה כי היא שמרנית, מגיעה מבית מסורתי, אשר חשוב לה היה להציג גם לשכנים כי מדובר בזוג נשוי (ראו למשל שורה 26 עמוד 29 ושורות 1-5 עמוד 30 לפרוטוקול מיום 11.5.2023) ובהמשך כאשר נשאלת היא על מערכות היחסים האינטימיות שניהל המנוח עם אחרות ציינה כי היא מתירנית וכי לא הפריע לה הדבר (שורה 26 עמוד 33 לפרוטוקול מיום 11.5.2023).
על אף שניסתה התובעת להדוף טענות באשר לכך שהמנוח ניהל מערכות יחסים אינטימיות עם אחרות, להפחית מהחשיבות שבדבר, כאשר נשאלה על גידול בנם המשותף העידה על הקשיים שחוותה בקשר עם המנוח:
” עו”ד …..: למה רשויות הרווחה לקחו לך את הילד?
העדה, …..: מה זה קשור?
עו”ד …..: אני רוצה שתספרי?
העדה, ….: הדירה קטנה, אולי בגלל זה.
עו”ד סייג: גברתי, אני מתנגד.
העדה, …..: אולי זה בגלל זה.
כב’ הש’ אקוקה: זה עלה בתצהירים.
עו”ד ….: זה עלה בתצהירים, אבל צריכים להסביר את הנסיבות שקרו באותה תקופה.
העדה, …..: מה קשור?
כב’ הש’ אקוקה: אז היא צריכה להסביר את הנסיבות.
עו”ד ….: אז שהיא תסביר.
העדה, …..: מה, מה קשור? אני לא מבינה מה קשור הבן שלי.
כב’ הש’ אקוקה: זה קשור למערכת היחסים עם המנוח.
עו”ד ….: זה קשור, מה קרה בתקופה הזו? תספרי.
העדה, ….: אה, שהוא, שמעתי ושהוא, קודם שמעתי מאחרים שהוא הלך לאיזה מישהי. יכול להיות מהצפיפות של הדירה, אני לא יודעת מה הסיבה. אני לא נכנסת לזה. אולי פיתתה אותו, אני לא יודעת מה. לא יודעת, באמת שאני לא אגיד, אבל אז היה לי נורא קשה ועצוב לי. היה לי עצוב, הייתי קצת בדכאון אפשר לומר אולי אפילו. הייתי מתעמלת כל יום, פתאום התחלתי להתעמל פחות. הייתי הולכת לשחות הרבה, אני ו……
כב’ הש’ אקוקה: היה לך מאוד עצוב ו?
העדה, ….: היה לי עצוב, היה לי עצוב.
כב’ הש’ אקוקה: ומה אז?
העדה, ….: אז אולי זה היה ניכר בי שאני אולי לא אותו אדם שכולם מכירים, הג’דאית וזה, אולי קצת עצובה יותר. אולי אנשים אמרו וואי, …. עזב אותה אז היא בדכאון. לא יודעת, אז אולי עבר מילה כזאת או אחרת ואני, למרות שאני עבדתי מצאת החמה עד צאת הנשמה, כן? ב….וראו שהבן שלי לבד לא פעם, אבל הוא לא לבד כי הוא היה ילד גדול והיה, ההפך. הוא היה שומר על החברים בקומה ויש לנו דורמן, יש דורמנית, הייתי מספרת אותה, הייתה מספרת לי כל מה שקורה עם הילד.
כב’ הש’ אקוקה: ו?
העדה, …..: אבל זה כנראה לא סיפק לא את הבית ספר שידעו שאבא לא שמע והאמא עובדת כל היום וכנראה שזה אחד, עוד מה? מי הלך ואמר? אני לא יודעת.
כב’ הש’ אקוקה: את לא יודעת. ובאו ואמרו לך ‘תקשיבי, יש בעיה עם הילד’.
העדה, ….: אין לי בעיה עם הילד, הבן שלי הוא אינטליגנט, פיקח וחכם.
כב’ הש’ אקוקה: לא, יש בעיה. כנראה שהייתה בעיה, אני לא יודעת. אני משערת. אם רצו להוציא אותו מהבית ובסוף הוציאו אותו, אז כנראה שהייתה בעיה. את לא עוצרת אותם? את לא אומרת להם רגע, הכל בסדר?
העדה, ….: בטח שאני לא הסכמתי. אני אמרתי לעובדת סוציאלית שזה לא מקובל עליי.
כב’ הש’ אקוקה: ואיך זה המשיך?
העדה, ….: אז היא אמרה שאין ברירה, יהיה משפט אז. אם את לא תסכימי, אז אנחנו נלך לבית משפט והלכנו לבית משפט באמת.
כב’ הש’ אקוקה: ואיפה …. המנוח בתמונה?
העדה, ….: ……עשה רושם שהוא כן היה רוצה שהוא ישאר, אבל מצד שני אני הרגשתי שהוא לא כל כך היה רוצה, כי הוא רצה אותי לבד. מאוד שאני אהיה בבית לבד מאשר שיהיה הילד גם.
כב’ הש’ אקוקה: אז למה היית עצובה כל כך?
העדה, ….: בפנימייה זה היה פתרון בשבילו כלכלית וכל זה.
כב’ הש’ אקוקה: אז למה היית עצובה כל כך?
העדה, ….: למה אני הייתי עצובה? כי הילד היה חשוב לי באותה מידה ש…. חשוב לי.
כב’ הש’ אקוקה: לא, למה מלכתחילה הייתה בעיה שרצו להוציא את הילד? אמר שראו אותי קצת עצובה ובדיכאון.
עו”ד …..: למה נכנסת לדיכאון? זה השאלה.
העדה, ….: כי …., כי אני אומרת לך, כי אני עם הילד לבד. ….. לא בא הביתה כמה לילות, כאילו זה הפך להיות איזה שנה בערך.”
(ראו שורה 8 עמוד 52 עד שורה 28 עמוד 53 לפרוטוקול מיום 11.5.2023).
עדותה של התובעת על דוכן העדים מצביעה על הקושי שהיא עצמה ראתה בניהול מערכת היחסים עם המנוח על אף הניסיון להציג מערכת יחסים רציפה עמו. במהלך חקירתה הארוכה לבסוף מודה התובעת כי בתקופה בה ניהל המנוח קשר עם אחרות לא ראתה בו כבן זוג (ראו שורה 8 עמוד 60 לפרוטוקול מיום 11.5.2023).
בעוד התובעת ביקשה להציג מערכת יחסים זוגית ותא משפחתי מאוחד עם המנוח, עדותה, ראיותיה, עדיה ועדי ההגנה הציגו תמונה מורכבת בהרבה, של מערכת יחסים שאין בה חיי משפחה תקינים ואין בה ניהול משק בית משותף. על אף כל העדים שהובאו, לא הצליחה התובעת להוכיח כי המנוח והיא חיו חיי משפחה הכוללים בילויים או השתתפות באירועים משפחתיים משותפים, אף לא המינימום של קיום של ארוחות חג או ארוחות משפחתיות יחד עם בני משפחה אחרים, לא של התובעת ולא של המנוח.
התובעת נשאלה באשר למערכת היחסים עם המנוח והעידה במהלך חקירתה הנגדית כי היו מספר פעמים שהציע לה המנוח נישואין, אחת מהן באירוע משפחתי של בת משפחתה (עמוד 26 לפרוטוקול מיום 11.5.2023). הגם שלא פירטה התובעת אימתי אירוע זה התרחש, גם לא הובאה אותה בת משפחה להעיד. עם זאת, בניגוד לאמור בסעיף 4 לתצהירה באשר לנסיבות בגינן השניים לא נישאו, גם לשיטת התובעת, העובדה שהשניים לא נישאו אינה נובעת בשל העדר מסמכים המעידים על מעמדה כגרושה (טענה שלא נתמכה ולו בראשית ראיה) אלא כי הצעות מסוג זה של המנוח היו על מנת להרשים ולא כעניין שמלמד על כוונה אמיתית:
” העדה, …: אמרתי, כן. אמרתי שאני מוכנה להתחתן, אבל כל פעם היה משהו אחר שזה לא היה כאילו הכרחי. אנחנו היינו בסוף היום נפגשים ביחד, ישנים באותה מיטה, אוכלים ארוחות שבת ביחד. מה צריך את הטבעת הזאת? מה זה כבר היה משנה?
כב’ הש’ אקוקה: אז למה הוא מציע? אם זה לא הכרחי, למה כל פעם הוא מציע ואת אומרת כן, לא?
העדה, ….: הוא היה לו את הסגנון של לעשות רושם בחברה וזה. אם הוא בסיטואציה, באיזה מקרה שנגיד סתם לצורך העניין יש ערבים יאכלו חומוס, אז הוא יתחיל לדבר ערבית. הוא כזה בן אדם שמתחבר, אוהב להתחבר עם האנשים שבסביבתו. זה היה מסיבת כאלה אירוסין.”
(ראו שורות 1-9 עמוד 28 לפרוטוקול מיום 11.5.2023).
התובעת נשאלה במהלך חקירתה הנגדית באשר להליך המשפטי שניהלה נגד המוסד לביטוח לאומי על מנת שתוכר על ידו כידועה בציבור של המנוח. התובעת ניסתה להסתיר את תוצאות ההליך המשפטי שם וכאשר נשאלה על האמור על ידי בית המשפט התקשתה להשיב על השאלה ולבסוף, נוכח הקשיים, נשאלה האם נותנת היא את הרשות לבית המשפט לעיין בהליך שהתנהל לפני בית הדין האזורי לעבודה. עם הסכמתה של התובעת (שורות 4-5 עמוד 344 לפרוטוקול מיום 15.1.2024), בית המשפט עיין בהליך המשפטי ולמד על תוצאותיו.
שם, אמנם הסכימה התובעת לדחות את תביעתה מבלי שתהיה בכך אמירה באשר למעמדה כידועה בציבור אם לאו אולם חקירתה של התובעת בהליך שם, החקירה של התובעת אשר קדמה להמלצת בית הדין שם לדחות את התביעה, אף עמדה לעיוני ומשעה שכך, היה על התובעת לשקול את המשך ניהול ההליך המשפטי שלפני. יצוין כאן, מבלי לחשוף את הדברים לפני יתר בעלי הדין, כי עלו קשיים באשר לעדותה של התובעת והקשר בינה ובין המנוח עת למשל הצהרותיה לפני המוסד לביטוח לאומי ומסמכים שהיא עצמה הגישה לביטוח לאומי במהלך השנים תמכו בגרסה כי השניים לא היו במערכת יחסים זוגית.
גם שם עלו קשיים באשר לכתובת המגורים של המנוח לעומת זו של התובעת בשנים האחרונות, קשיים באשר לקשרים הזוגיים שניהל המנוח עם הגב’ …, קשר שהוצנע על ידי התובעת על אף שממנו נולד בן נוסף למנוח. גם בהליך לפני בית הדין האזורי לעבודה עלו קשיים באשר לאמינותה של התובעת ובעיקר מול ההצהרות של התובעת מול המוסד לביטוח לאומי במסגרת כלל תביעותיה שהוגשו לכל הפחות משנת 2004, הצהרות כי אין לה בן זוג.
בהליך שם הוצגו לתובעת מסמכים שהיא עצמה הגישה למוסד לביטוח לאומי לאורך השנים ובאחד מהם הצהירה שהיא שוכרת מהמנוח דירה כחלופה למזונות בנם. שם גם אישרה בחקירתה כי הצהירה שהיא התגוררה בעבר אצל המנוח תמורה לניקיון דירתו כאשר האמור תואם גם לגרסה שמסרו 2 ילדיו של המנוח שהעידו מטעם ההגנה.
התובעת ניסתה להצביע על כך שהמנוח נתן בה אמון עד כדי שהסכים כי זו תהיה בעלת יפוי כוח בחשבונו ולפעול עבורו ולקבל מידע גם באשר לכרטיס האשראי שהחזיק ואולם כל שהציגה הוא 2 מסמכים שנכתבו לטענתה על ידי המנוח בשנת 2000 שלא ברור האם כלל הופנו אל אותם צדדים שלישיים, התאגיד הבנקאי וחברת כרטיסי האשראי שהחזיק המנוח ויש להניח כי פרטיה של התובעת כלל לא עודכנו כמי שייפה המנוח את כוחה בחשבונותיו. למעשה, התביעה למתן חשבונות מלמדת על מידורה של התובעת מחשבונותיו של המנוח. ממילא מדובר במסמכים שנחתמו בשנת 2000 ובעבור קבלת מידע בלבד ולא עשיית פעולות בחשבונותיו של המנוח, המסמכים נחתמו בתקופה בה נטען כי השניים היו בקשר וניהלו מערכת יחסים אך חלפו למעלה מ – 20 שנה ולא נעשה במסמכים אלו כל שימוש ולא ראיתי כל מסמך עדכני המלמד על המשך השיתוף של המנוח בנכסיו עם התובעת.
התובעת טענה כי השניים ניהלו משק בית משותף בו היא נשאה בעול ההוצאות השוטפות עת המנוח היה במצב כלכלי קשה כרוני בנוסף למצבו הבריאותי הכרוני ממנו סבל. לטענת התובעת במהלך כל השנים היא נשאה במלוא הוצאותיו השוטפות של המנוח מתוך הבנה כי הוא ישתף אותה בכלל נכסיו הגם שלטענתה אין לה ולא הייתה לה כל ידיעה באשר להיקף נכסיו. השניים לא ניהלו חשבון בנק משותף והתובעת בפועל לא הייתה בעלת יפוי כוח בחשבונו של המנוח. כחלק ממארג הראיות של התובעת, ביקשה היא להציג אסמכתאות המלמדות על הקשיים הכלכליים אליהם נקלע המנוח במהלך חייו וכיצד היא זו אשר סייעה לו:
הוצג מכתב, שנטען כי הוא נכתב על ידי המנוח בשנת 2001, הגם שאינו נושא תאריך והכותרת שלו קטועה. עם זאת מדובר בבקשה לעיכוב הליכי ביצוע בתיק הוצאה לפועל שמספרו מופיע בכותרת ומפנה לזימון לחקירת יכולת שנקבעה (בלשון עתיד על גבי המכתב) לחודש יולי 2001. יש לציין כי בפסקה האחרונה מתייחס המנוח לבני המשפחה המתגוררים איתו. המסמך מעלה קושי נוסף באשר לאמינותה של התובעת עת המסמך עבר תיקונים בפסקה האחרונה. כך למשל מעל המילים “בני …” נוספו המילים “ובת זוגתי ….” וכך נוספו לאחר המילה “גר” האותיות “ים” אשר הופכות את המילה ל – “גרים” ובהמשך, נערכו מחדש גם המילים “גורמות לה”. אמנם לא נטען באשר למשמעות התיקונים דנן ואולם בית המשפט אינו יכול להשאר אדיש לאמור. שאלון חקירת היכולת שעבר המנוח לא הוצג ולא הוכח כי אכן הצהיר המנוח לפני רשם ההוצאה לפועל במסגרת חקירת היכולת שעבר כי המנוח בזוגיות. ממילא מדובר בהליך שנערך בשנת 2001 ולא ניתן להסתמך על מסמך בן למעלה מ- 20 שנה ולקבוע כי נותרו השניים בזוגיות.
הוצגו אסמכתאות על חובות לחברת חשמל אולם אלו היו בסכומים על מאות שקלים בלבד ולא הוצגה אסמכתה כי פירעון התשלום בוצע על ידי התובעת בעצמה.
התובעת ביקשה להציג אסמכתאות (סומנו נספח 5 לתצהירה) לפיהן היא סילקה עבור המנוח חוב בשנת 2015 עת הגיעו מעקלים לכתובת מגוריהם באשר לחוב שנוצר על נכס נפרד של המנוח. ראשית, האסמכתאות שצורפו מלמדות כי התובעת ביקשה ליתן למעקלים המחאה על מנת למנוע את המשך הליך עיקול ותפיסת המיטלטלין כאשר המנוח התחייב להסדיר את החוב בעצמו. שנית המכתב שצורף מלמד כי התובעת בעצמה סבורה כי מדובר בנכס של המנוח שאין היא חבה בו במשותף עמו ועל כן ביקשה היא את החזר ההמחאה שנתנה לטובת עיכוב השלמת הליך העיקול.
מטענות אלו של התובעת בצד האסמכתאות שהציגה מתחדדת דווקא התמונה כי השניים לא ניהלו משק בית משותף לפיו הם חולקים את הוצאות המחייה השוטפות לרבות הוצאות המדור ואחזקתו אלא ישנה התחייבות וחבות של המנוח לשאת בהוצאותיו כאשר התובעת עומדת על החזר ההוצאות שהוצאו עבור המנוח.
בנספח 6 לתצהירה ביקשה התובעת להציג אסמכתאות על רכישת ציוד, רהיטים או מוצרי חשמל משותפים לצדדים ואולם מדובר ברכישות שבוצעו בשנת 2020, אז ספק אם היו הצדדים בזוגיות, ומוצרי החשמל שנרכשו, כפי שעולה מהאסמכתאות, נרכשו וסופקו לכתובת התובעת בעצמה ולא לכתובת מגוריו של המנוח באותה העת כך שספק אם מדובר בציוד שנרכש לטובת השניים ושימושם המשותף.
דווקא דלות האסמכתאות בזיקה למערכת יחסים נטענת של מעל 20 שנה, העדר מסמכים עדכניים מטעם התובעת בתקופה הסמוכה לפני פטירתו של המנוח והדגש שהיא שמה על אסמכתאות מתחילת ההיכרות בין השניים או בסמוך לאחר מכן, מדגישות את העדר הימשכותו של הקשר כקשר זוגי המעיד על חיי משפחה תקינים וניהול משק בית משותף.
התובעת לא הציגה תדפיס שיחות טלפון בינה ובין המנוח אשר ממנו ניתן אולי ללמוד על התקשורת בין השניים. לא הציגה כל הודעה כתובה בין השניים אשר יש בה ללמד על אופי מערכת היחסים ביניהם. על אף הטענה באשר לבילויים, חופשות, נסיעות משותפות וכיוב’, לא הוצגה כל אסמכתה המעידה על האמור, בעיקר בשנים שלפני פטירת המנוח. על אף הטענה בדבר השכרת רכבים לטובת בילויים משותפים לא הוצגה כל אסמכתה בעניין. התובעת ביקשה להציג תמונות משותפות לה ולמנוח ואולם התמונות אף הן אינן עדכניות כלל ומלמדות על קשר היסטורי ללא כל המשכיות. התובעת נשאלה על מועד צילום התמונות שביקשה להציג ובהם למשל מופיעה היא עצמה ובנם המשותף אולם גיל הבן בעיקר הסגיר את מועד עריכת התמונה ועל כך שמדובר בתיעוד ישן שאין הוא יכול להוות הוכחה לתביעת התובעת (ראו עמוד 40 לפרוטוקול מיום 11.5.2023).
נחזה כי התובעת נפלה לכלל טעות באשר לרף הראייתי שנדרשה היא לעמוד בו. התובעת שמה דגש על ההיכרות בין השניים, העובדה כי הביאו לעולם ילד משותף ואף התגוררו לעתים תחת קורת גג אחת, עם זאת, העובדה כי בעבר היו השניים בזוגיות, ויהא אופייה של הזוגיות אשר יהא, זוהי הסתיימה ולא נמשכה עד למועד פטירתו של המנוח.
התובעת פירטה בתצהירה את מעבר המגורים של המנוח וטענתה כי היא הייתה שותפה למעברים אלו. לטענת התובעת בתחילה ובשנת 2000 התגוררו השניים בדירת המנוח, דירת פנטהאוז, דירה אשר בסעיף 11 לתצהירה טענה כי הדירה נמכרה לכיסוי חובותיו של המנוח. התובעת התעקשה בעדותה כי נדרשה לתת הסכמתה למכירה אולם אסמכתה על כך לא הוצגה כלל.
בהמשך עברו השניים, לטענת התובעת, לדירה אחרת של המנוח, דירת נופש, אשר ללא שהוכיחה דבר בעניין, טענה כי היא הכשירה אותה למגורים של התא המשפחתי. בהמשך ובסעיף 14 לתצהירה מאשרת התובעת כי גם נכס זה של המנוח נמכר על ידו בשל מצוקתו הכלכלית והוא נותר ללא דירת מגורים בבעלותו על כן עבר המנוח להתגורר בשכירות. לטענת התובעת בשנת 2017 עברה להתגורר בדירת הוריה ביחד עם אחיה ואליה הצטרף המנוח.
מכלל העדויות שהובאו לפני למדתי כי המנוח מימש את נכסי המקרקעין שהיו בבעלותו ועבר להתגורר בשכירות.
התובעת והמנוח אמנם חלקו לרגעים, בעיקר בשנים הראשונות של ההיכרות בין השניים, גם מגורים משותפים ואולם הצדדים נפרדו, המנוח ניהל מערכת יחסים זוגית עם אישה אחרת עמה גם הביא בן משותף, הבן הרביעי והקטין של המנוח. גם התובעת עצמה מאשרת כי למנוח היו מערכות יחסים נוספות. והעיקר, השניים לא ניהלו מערכת של תא משפחתי אחד או משק בית משותף, גם לא בזמנים בהם התגוררו תחת אותה קורת גג. השניים לא ניהלו חשבון בנק משותף, לא ערכו רכישות וקניות לבית יחדיו, המנוח אף ביקש לעבור להתגורר בשכירות על אף הקשיים הכלכליים הכרוניים שלו ולמעשה גם בתקופה שבה התגורר עם התובעת בדירתה ב…, יש אפשרות כי האמור היה כרוך בנשיאה של המנוח בתשלום עבור מגוריו וכפי שעולים הדברים מעודותו של עו”ד ….. האמור אף יכול גם להסביר את ההמחאה שמסר המנוח לידי התובעת ושלטענתה לא כובדה (ראו שורות 21-28 עמוד 213 לפרוטוקול מיום 3.7.2023).
ויודגש, לא הצליחה התובעת להוכיח מגורים משותפים בשנים שלפני פטירת המנוח. בהקשר לכך הוצגו כראיה הסכמי שכירות של המנוח, אשר התגורר בנפרד מהתובעת. באשר למקום מגוריו של המנוח טרם פטירתו העיד גם עו”ד …. אשר הציג את הסכם השכירות של המנוח במקום מגוריו האחרון.
התובעת בתצהירה התייחסה למגורי המנוח עמה בדירתה אולם בחקירתה הנגדית אישרה התובעת כי לא פירטה בתצהירה כי המנוח שכר דירת מגורים בנפרד ממנה וניסתה לצייר תמונה כאילו המנוח שכר דירת מגורים מטעמי נוחות או כי השכירות לא התממשה (ראו עמודים 97-98 לפרוטוקול מיום 11.5.2023).
כאמור במהלך חקירתה הנגדית, נשאלה התובעת שאלות באשר למקום המגורים האחרון של המנוח בנפרד ממנה ועל אף שטענה כי הוא היה במצב כלכלי קשה ועבר לגור עמה בדירתה. בניגוד לגרסתה כי השניים גרו כל הזמן יחדיו וכי המנוח היה בקשיים כלכליים, התובעת העידה כי המנוח ביקש לעבור לגור בדירה בנפרד מהתובעת מטעמי נוחות ובשל צרכיו ומגבלותיו הרפואיות וכי היה לו את הממון לעשות כן. התובעת לא מצאה לנכון לפרט בתביעתה או בתצהירה את העבודה כי המנוח התגורר בנפרד ממנה טרם פטירתו:
” עו”ד …. : איפה כל הסיפור הזה שהמנוח גר במלון …? איפה זה בתצהיר?
העדה, ….: מה, זה היה חשוב?
עו”ד …: לא חשוב.
העדה, …..: מה זה משנה?
עו”ד …. : לא חשוב.
העדה, ….: היינו ביחד, זה לא חשוב איפה.
עו”ד נ…. : היינו ביחד. זה לא חשוב בכלל?
העדה, …: מה זה חשוב איפה? היינו ביחד כל הזמן. אנחנו לקחנו מלון?
עו”ד …. : את זוכרת שאת בבית משפט על דוכן העדים.
העדה, …: אנחנו הולכים לבית מלון, מבלים. אנחנו לפעמים היינו מבלים בבית מלון.
עו”ד … : אתם לא מבלים, הבן-אדם סופני. איזה מבלים?
העדה, …: אז מה אתה רוצה שאני אעשה? שאני ארים אותו על הגב?
עו”ד … : למה זה לא כתוב בתצהיר שעברתם לגור, שהוא עבר לגור במלון ….? זה לא חשוב?
העדה, …..: לא חשבתי שזה חשוב.”
(ראו שורות 14-27 עמוד 94 לפרוטוקול מיום 11.5.2023).
אמינותה של התובעת התערערה לכל אורך עדותה ואולם במהלך שמיעת הראיות ביקש ב”כ התובעת להציג הסכם שכירות, הסכם בהתייחס לנכס בו התגורר המנוח טרם פטירתו. אין מחלוקת בין הצדדים כי המנוח שכר דירת מגורים ולכל הפחות החל מחודש 06/2021 התגורר ביחידת דיור בבית מלון … ב…… האמור מוסכם גם על התובעת שביקשה להציג לעד ההגנה, בנו של המנוח, את הסכם השכירות שנטען כי עליו היא חתומה (ראו עמוד 277 לפרוטוקול מיום 15.1.2024). בית המשפט ביקש לעיין בהסכם השכירות שביקש ב”כ התובעת להציג במהלך חקירת העדים ולמד כי ההסכם נערך על ידי התובעת שכן העתק מאותו הסכם כבר הוגש על ידי עד אחר לתיק המוצגים. על כן זומנה התובעת על ידי בית המשפט לחקירה נוספת ולאחר ניסיונות רבים של בית המשפט לקבל תשובה ברורה באשר לעריכת ההסכם והוספת חתימתה על גביו, ואישרה בעדותה כי היא הוסיפה על ההסכם, לאחר פטירת המנוח, את פרטיה כשוכרת נוספת. התובעת ניסתה לתת הסבר לאמור ואולם שעה שההסכם נערך לאחר פטירת המנוח תוך הסתרת האמור מבית המשפט, כאילו בית המשפט לא יבחין בעריכה, פגעה קשות באמינותה של התובעת אשר לכל אורך עדותה, כאמור, התערערה מהימנותה. התובעת אף טענה כי היא שילמה דמי שכירות עבור המשך החזקת הדירה בשכירות לאחר פטירת המנוח עבור בנם המשותף אולם לא ראיתי כל אסמכתה בעניין והאמור לא נטען כלל אלא רק במסגרת חקירת בית המשפט בדבר (ראו עמודים 338-342 לפרוטוקול מיום 15.1.2024).
התובעת כאמור הציגה אסמכתאות, חלקן סמוך להיכרותה את המנוח. במסמכים אלו למשל מצוין כי התובעת נושאת את שם משפחתו של המנוח בעוד במסמכים מאוחרים לכך התובעת עצמה אינה נושאת עוד את שם משפחתו של המנוח והדבר דווקא מלמד כי הצדדים, ביניהם התובעת, לא ראו בתובעת כידועה בציבור של המנוח. התובעת נשאלה על האמור ועל אף הניסיונות להדוף את השאלה, השיבה לבסוף כי בשנת 2018 השמיטה את שם המשפחה של המנוח משמה (ראו עמוד 25 לפרוטוקול מיום 11.5.2023).
התובעת ניסתה להציג מצג לפיו הייתה מעורבת בכל תחומי החיים של המנוח, דאגה לו מעבר לכלכלתו, טיפלה וסעדה אותו. עם זאת כאשר נשאלה על העזרה הסיעודית לה נדרש, העידה כי המנוח קיבל עזרה מהמוסד לביטוח לאומי, שהיא אף הייתה מעורבת באמור, ועל אף זאת לא ידעה לציין את שמה של העובדת מטעם הביטוח הלאומי:
” העדה, ….: עדיין והיה לו מטפלת שהבאתי לו מביטוח לאומי, אז הייתה הולכת גם היא, עוזרת לו בבית.
כב’ הש’ אקוקה: ממתי יש לו מטפלת?
העדה, ….: כמה חודשים לפני שהוא נפטר.
כב’ הש’ אקוקה: והמטפלת הזאת הייתה מגיעה לדירה ב….? ב….?
העדה, …: ב… וגם ב……., כן.
כב’ הש’ אקוקה: גם ב…..?
העדה, …: כן והיא המשיכה איתו ל……
כב’ הש’ אקוקה: איך קוראים לה, למטפלת?
העדה, ….: לא יודעת, לא זוכרת. אני יכולה לבדוק לך.
כב’ הש’ אקוקה: את לא זוכרת.
העדה, ….: איזו אחת ….., אני לא זוכרת.
כב’ הש’ אקוקה: הייתה אצלך בבית ואת לא זוכרת?
העדה, …..: לא. את יודעת כמה אנשים אני פוגשת ביום? לא, לא זוכרת את השם שלה. אבל אני יכולה להביא לך את היומן, לפי היומן אני יכולה להביא לך את השם שלה. זה חשוב.
כב’ הש’ אקוקה: יומן שלך.
העדה, …: יומן שלה שהוא היה חותם לה על השעות שהייתה באה לבית, לעזור.
כב’ הש’ אקוקה: איך יש לך את היומן שלה?
העדה, …: כי יש לי חברה שהיא מנהלת החברת סיעוד הזאת והיא הביאה לי אותה, דרך אגב. אני יכולה עכשיו לברר את הטלפון שלה ואת השם.”
(ראו שורה 19 עמוד 93 עד שורה 5 עמוד 94 לפרוטוקול מיום 11.5.2023).
מטעם התובעת העידו מספר עדים, חלקם הכירו את המנוח היכרות ארוכה וחלקם הכירו את המנוח באמצעות התובעת. עם זאת ומכלל העדים, בלט במיוחד, היעדרו של בנם המשותף. רק לאחר שהחל שלב שמיעת הראיות ביקשה התובעת לזמן את בנה לעדות ובית המשפט נעתר לבקשה. עם זאת, הבן לא התייצב לעדות והתובעת ביקשה לוותר על שמיעת עדותו. אני סבורה כי האמור עומד לחובתה של התובעת באשר להיותו של הבן עד רלוונטי ומשמעותי שהרי מערכת היחסים שבין הוריו היא זו שעומדת לדיון והכרעה.
בחינת עדויות עדי התובעת מצביעים על הקושי בגרסתה של התובעת.
עדותה של הגב’ ….. (להלן: “הגב’ ……”):
העדה היא לקוחה של התובעת ובתצהירה (סעיף 2) העידה הגב’ …. כי הכירה את התובעת והמנוח 3 שנים ללא התייחסות למועד ההיכרות כאשר בחקירתה הנגדית אישרה כי מדובר בהיכרות משנת 2020 (שורות 31-32 עמוד 14 לפרוטוקול מיום 11.5.2023).
העדה העידה כי למנוח היה רכב בצבע לבן אולם בחקירתה הנגדית עומתה היא עם העובדה כי צבע רכבו של המנוח היה בצבע כחול והתעקשה כי רכבו היה בצבע לבן (עמוד 16 לפרוטוקול מיום 11.5.2023) ועל כן יש להניח כי העדה לא מכירה את רכבו של המנוח. עדותה זו של העדה עומדת גם בסתירה לעדותה של התובעת בעצמה אשר העידה בחקירתה הנגדית כי למנוח לא היה רכב וכי הוא נזקק לסיוע שלה לטובת שכירת רכב לשימושו וזאת לפחות החל משנת 2019 (ראו שורות 10-30 עמוד 85 לפרוטוקול מיום 11.5.2023).
העדה אישרה כי לא הייתה לה כל תקשורת עם המנוח (שורות 22-28 עמוד 18 לפרוטוקול מיום 11.5.2023) ועל כן עדותה נסמכת על דברים שראתה ופרשנות של הדברים. כך למשל פירשה את נוכחותו של המנוח בדירת התובעת והעובדה כי לן על הספה בסלון כאילו השניים ניהלו מערכת יחסים משפחתית.
העידה העדה כי בכל פעם שהגיעה לביתה של התובעת כמי שקיבלה ממנה שירותים כספרית פגשה את המנוח אולם בתחילת עדותה ובאשר לשאלות שנשאלה על רכבו של המנוח העידה כי היו פעמים שלא היה ונטען לפניה שהוא צריך להגיע (כך למשל שורות 1-6 עמוד 16 לפרוטוקול מיום 11.5.2023). בתצהירה העידה כי המנוח ממעט לצאת מהבית בחודשים האחרונים לחייו וכי היא התרשמה שהשניים מנהלים מערכת יחסים זוגית כבעל ואישה נשואים ואולם קשה לקבל את עדותה של העדה כמי שהכירה את המנוח היטב, עת לא ניהלה איתו שיחה של ממש כל שנות ההיכרות הנטענות.
העד מר …… (להלן: “מר …..”):
העד בתצהירו העיד כי היה שכן של המנוח והכיר את המנוח ואת התובעת כבת זוגו החל משנת 2011 וכי היה עמם בקשר עד אשר עזבו את מתחם המגורים בו התגוררו אליו בשכנות. העד אינו מפרט באופן ברור את המועדים בהם היה בקשר עם המנוח ומעבר לטענה כי השניים היו שכנים, נטען כי אף עבדו ביחד הגם שלא פורט האמור כראוי בתצהיר ולא צורפה כל אסמכתה בעניין. כשנשאל העד בחקירתו על הקשר עם המנוח העיד כי השניים היו שכנים והתפתח ביניהם קשר חברי בלבד. עניין העסקים המשותפים כלל לא נזכר על ידו.
בחקירתו הנגדית נעשה ניסיון לברר באשר לקרבתו של העד אל המנוח ומעדותו עולה כי זה אף לא ידע כי המנוח נפטר ושמע על כך ממכרים, ללא שפירט זהותם.
העד בעדותו אף הרחיב והסביר כי ידע שהמנוח שכר דירת מגורים טרם פטירתו כך שלא גר עם התובעת, בניגוד לטענתה ועדותה, וכי המנוח אף הסתייע בו לטובת מציאת מקום מגורים חלופי (ראו עמוד 104 לפרוטוקול מיום 11.5.2023).
העד מר….., אחיה של התובעת (להלן: “מר …..”):
בניגוד לעדותו של העד …. כי החל משנת 2017 התגורר המנוח עם התובעת בדירתה, בדירה בה גם הוא עצמו התגורר, בחקירתו הנגדית אישר כי המנוח התגורר עמם לתקופה של שנה וחצי בלבד ורק בשל היותו “בבעיה” כלשונו (שורות 25-34 עמוד 108 לפרוטוקול מיום 11.5.2023).
בחקירתו הנגדית והן החוזרת, נשאל העד גם על מערכת היחסים שהייתה לו עם המנוח וממנה עולה כי לא הייתה כל קירבה בין השניים.
העד נשאל האם נכח בלוויית המנוח ואישר כי לא נכח בלוויה והאמור מלמד על העדר קרבה שאחרת מדוע שאחיה של התובעת לא יכבד את מי שנטען כי היה בן הזוג של אחותו שנים רבות בפרט כאשר מדובר במי שנטען כי התגורר עם התובעת, באותה דירה שבה גם מתגורר האח, עד שלטענתו פונה לבית החולים.
העד מר ….(להלן: “מר ……”)
העד בתצהירו ציין כי הכיר את המנוח לפחות חמש שנים טרם זה נפטר כאשר ברקע ההיכרות ביניהם היה רצונו של המנוח למכור נכס מקרקעין שהתקבל בירושה.
לטענת העד מר ….., המנוח לווה מנו כספים בהסתמך על נכסי הנדל”ן שטען המנוח כי מצויים בבעלותו (סעיף 5 לתצהירו) ועניין זה למעשה דומה לעדותה של התובעת אשר אף היא טענה כי נתנה בידי המנוח כספים בהסתמך על אותם נכסים.
העד נשאל בחקירתו הנגדית באשר להיכרות עם המנוח עת ביקש לצייר בתצהירו בעדות ראשית תמונה של חברות קרובה עם המנוח. עם זאת בחקירתו הנגדית התקשה להשיב על שאלות פשוטות באשר להיכרות ומידת הקרבה שהייתה לו עם המנוח. כך למשל לא ידע לציין מה יודע על חייו האישיים או כמה ילדים יש לו (ראו עמוד 118 לפרוטוקול מיום 11.5.2023) ובהמשך אף לא ידע לציין מה הייתה המחלה ממנה סבל המנוח.
העד מר ….. (להלן: “מר ….”):
יש לציין כי העד בפתח עדותו ביקש לטעון באשר לתוקף צוואת המנוח, צוואה שהוא אינו מבין הזוכים לה ואינו נמנה על מי מהיורשים על פי דין. גם בהמשך ניסה העד לחזור ולטעון לדבר על אף שבית המשפט ניסה למקד אותו בהליך שוב ושוב (ראו למשל עמוד 135 לפרוטוקול מיום 11.5.2023).
העד טען בעדותו כי מדובר במי שהיה “חבר ותיק” של המנוח שהכיר אותו “טוב מאד” (שורה 10-15 עמוד 132 לפרוטוקול מיום 11.5.2023) ועם זאת כאשר נשאל שאלות על חייו האישיים של המנוח התקשה לתת תשובות מדויקות. עם זאת ידע להשיב כי למנוח היו 3 נשים, הראשונה לה היה נשוי ועמה הביא את שני ילדיו הבוגרים, השניה היא התובעת שאף ביקש אישור לשמה במהלך חקירתו (שורות 26-29 עמוד 132 לפרוטוקול מיום 11.5.2023) וכי על פרטים נוספים אישיים על חייו של המנוח למד מאחרים.
בחקירתו הנגדית ובניגוד לטענתו בתצהירו (סעיף 4) כי המנוח אהב את התובעת ושהוא מרוצה שהיא לצידו, העיד כי התובעת למעשה “שירתה” את המנוח:
” העד, מר ….: תשמע, אני לא מומחה לחומרי הנפש. אני בסך הכל יודע ש…., אם הוא לא סובל מישהי, היא עפה כמו טיל. כמו טיל. הוא מקבל קפריזות. הוא תמיד היה גאוותן, תמיד היה רוצה לנצח. היא קלטה אותו שהוא משוגע והכל והיא גם כן ברמות של לא יודע, אבל מה שכן היא בישלה לו.
עו”ד …..: ברמות של?
העד, מר …: לא ברמות של, היא, הוא אהב חכמים, הוא אהב נבונים, הוא אהב אנשים מצחיקים. היא לא כל כך, מבלי לפגוע, אבל היא שירתה אותו.
עו”ד ….: מה מבלי לפגוע?
העד, מר …..: שהיא לא, מה זה בלי לפגוע?
עו”ד ….: לא השלמת את המשפט, לא הבנתי מה אתה אומר.
העד, מר …: אני לא חייב להשלים. אני יכול להגיד גם בלי לפגוע, לא חייב להשלים.
עו”ד …..: מבלי לפגוע במי?
העד, מר ….: אני אומר איך החשיבה שלי מבלי לפגוע בכל אחד אם יש. ב…, במי ש, היא שירתה אותו, בישלה לו, עשתה לו. אני ישבתי אצלם בפנטהאוז.”
(ראו שורות 14-27 עמוד 140 לפרוטוקול מיום 11.5.2023).
בהמשך חקירתו ובניגוד לעדותו כי יודע על הטיפול של התובעת במנוח, למעשה תקופה של 10 שנים לפני שהמנוח נפטר לא פגש בשניים יחדיו והתובעת לא התלוותה אל המנוח בבילויים המשותפים של השניים (ראו שורות 24-26 עמוד 145 ושורות 15-20 עמוד 146 לפרוטוקול מיום 11.5.2023).
לקראת תום חקירתו נשאל העד שאלות על ידי בית המשפט על מנת ללמוד על הקרבה שלו למנוח ומעדותו למדתי כי זה לא היה קרוב אליו כלל, על פטירתו למד מהעד מר …., העד שלטענתו המנוח חב לו כספים, כי העד כלל לא נכח בלוויית המנוח ולא כיבד אותו כבוד אחרון, לא הגיע לנחם את בני המשפחה בשבעה ועל אף שאין הוא מכיר את צוואתו או את היקף נכסיו של המנוח, היו בפיו טענות רבות באשר לכך.
עדותה של הגב’ …… (להלן: “הגב’ …..”)
העדה אישרה בעדותה כי ההיכרות שלה עם התובעת והמנוח הייתה במסגרת היותם שכנים וכשבנם המשותף נער ולמנוח ילד נוסף צעיר יותר (ראו שורות 14-18 עמוד 158 ושורות 16-17 עמוד 160 לפרוטוקול מיום 3.7.2023).
על אף שלא השתכנעתי כי העדה הייתה קרובה דיה לתובעת ולמנוח, זו העידה כי התובעת הייתה מכסה את החובות של המנוח, כך למשל עבור רכישות לצרכי הבית והוסיפה כי על אף שהתובעת פרעה את ההתחייבויות של המנוח, לא היו אלו חיובים משותפים לשניהם כשהיא משיבה על השאלות בצורה אותנטית:
” כב` הש` אקוקה: רגע אני אחזור רגע ל”ראיתי שהיא משלמת בכרטיס אשראי במכולת”, איך את יודעת שזה חובות שלו ולא שלה?
העדה, …..: כי בעל המכולת היה אומר לה ‘….מה יהיה עם החוב של …? מה עם …? מה עם …? למה הוא לא משלם?’, …אמרה ‘תן לי’, אני הייתי נוכחת.
כב` הש` אקוקה: כן אבל זה לא שלהם? זה לא חוב של שניהם?
העדה, …: לא, …הייתה עושה קניות תמיד מחוץ למלון. היא הייתה חוזרת עם שקים מלאים, סוחבת. לא מגיע לה, תאמין לי.
(ראו שורות 9-15 עמדו 164 לפרוטוקול מיום 3.7.2024).
עדותה זו של העדה (עליה חזרה גם בשורות 10-15 עמוד 165 לפרוטוקול מיום 3.7.2023) מלמדת כי התובעת לא ניהלה משק בית משותף יחד עם המנוח שעה שאף את הרכישות השוטפות לבית לא היו עושים הם יחדיו כאשר המנוח היה עורך אותם בסמוך למקום המגורים ואילו התובעת הייתה עורכת את הקניות שלה בנפרד.
אי העדת הבן המשותף
התובעת הגישה רשימת עדים מטעמה ללא שבנם המשותף היה מבין עדיה. כפי שפורט לעיל, רק לאחר שהחל שלב שמיעת העדים ביקשה התובעת לזמן את הבן לחקירה ועל אף שנעתרתי לאמור, הבן המשותף לא התייצב לחקירה והתובעת ויתרה על עדותו.
יש לציין כי התובעת עוד בחקירתה הנגדית נשאלה מדוע לא זומן הבן המשותף לעדות מטעמה ושם השיבה כי היא אינה מעוניינת להביאו לעדות (ראו עמודים 86-87 לפרוטוקול מיום 11.5.2023).
על אף שנתקבלה בקשת התובעת לזמן את בנה לעדות זה כאמור לא התייצב ובפתח הדיון מיום 15.1.2024 הסביר בא כוחה של התובעת באשר לקשיים להבאתו להעיד. תחילה נטען כי הבן המשותף שוהה מחוץ לישראל ולאחר מכן הוסבר כי לבן בעיות רפואיות או נפשיות. בין היתר נטען על ידי ב”כ התובעת כי העובדה שהבן המשותף, כיורש, לא הובא לעדות מטעם ההגנה מחזקת את גרסת התובעת (שורות 6-8 עמוד 246 לפרוטוקול מיום 15.1.2024) עם זאת אני סבורה כי הבן המשותף, אשר נטען כי אף התגורר עם הוריו, המנוח והתובעת, שניהם יחדיו, ולמעשה היה הכי קרוב לשניהם היה יכול בעדותו לשפוך אור על מערכת היחסים האישית בין השניים, על אופייה ועל כן אי זימונו כבר מלכתחילה יש בה להצביע על הקשיים שבטענות התובעת. הואיל והנטל להוכיח את עילת התביעה על כל רכיביה על התובעת, זימונו לעדות היה נדרש מטעם התובעת דווקא.
עדי ההגנה:
מטעם ההגנה העידו שני ילדיו הבוגרים של המנוח, המנויים על יורשיו, אמו של הבן הצעיר, הקטין, אף הוא נמנה על יורשיו של המנוח וכן 2 עדים נוספים, מר ….. (להלן: “מר ….. ועו”ד ….
מר ….. העיד כי המנוח והתובעת ניהלו מערכת יחסים אשר המנוח נותר בה מתוך “אינטרס בגלל הילד” אך הקשר ביניהם היה “קשה” (ראו שורות 3-5 עמוד 181 לפרוטוקול מיום 3.7.2023).
בהמשך עדותו אישר העד מר ….. כי המנוח התגורר חלק מהזמן גם אצל התובעת אולם ככל הנראה בשל אילוצים כלכליים שכן הוא נעזר גם בו – בדומה לסיוע שנתן לו העד ….. – וסיפק לו במקום מגורים זמני לתקופה קצרה. גם בנו של המנוח העיד באשר למעבר המגורים של המנוח, ברקע הקשיים הכלכליים שלו, ולטענתו הוא התגורר גם אצלו, גם שכירויות מזדמנות, עד שמצא את מקום המגורים האחרון שלו במלון …. משם פונה לבית החולים, שם נפטר (ראו שורות 5-10 עמוד 253 לפרוטוקול מיום 15.1.2024). העד חזר על הדברים מספר פעמים כאשר בהתייחס למגורים של המנוח בדירת התובעת השיב כי המגורים היו לתקופה קצרה ובעבורם גם שילם המנוח דמי שכירות (שורות 32-34 עמוד 268 לפרוטוקול מיום 15.1.2024).
לסיכום פרק זה, מקובל עלי כי התובעת והמנוח היו בקשר ולעתים אף קרוב ואינטימי ואף בחלק מהזמן גם התגוררו יחדיו, עם זאת אין די בכך שכן לא הוכח קיומו של משק בית משותף כשהשניים חולקים את הנשיאה והנטל של החיים המשותפים יחדיו גם לא מבחינה כלכלית ולא הוכח כי מדובר בחיי משפחה תקינים עת חלק מהעדים אף העידו על העדר המחויבות שחש המנוח כלפי התובעת עת התרועע עם נשים אחרות.
התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי ניתן לראות בה “ידועה בציבור כאשתו” של המנוח.
הלכת השיתוף
התובעת ניסתה להציג את מערכת היחסים עם המנוח כרציפה החל מהיכרותם בשנת 1999 ועד לפטירתו של המנוח ואולם על מהות מערכת היחסים בין השניים הייתה מחלוקת וכך גם על הימשכותה. על אף קביעתי לעיל ובזיקה למערכת היחסים שניהלו השניים בשנים הראשונות להיכרות שלהם, הרי גם לו הייתי מוצאת כי אכן ניהלו השניים חיי משפחה ומשק בית משותף אין בכך כדי לייתר את בירור יתר הסוגיות שבמחלוקת, בפרט באשר להלכת השיתוף בין בני זוג שלא נישאו.
האופן שבו ראו הצדדים את מערכת היחסים שלהם, בחינת כוונתם הסובייקטיבית, העובדה כי לא נישאו, על אף שלא היו פסולי חיתון ולא הייתה על פניו כל מניעה לעשות כן, מחייבים את בית המשפט לנקוט במשנה זהירות שמא יקבע שיתוף כלכלי היכן שהצדדים ביקשו שלא לקבוע זאת (ראו תמ”ש 9731-08-13 פלונית נ’ אלמוני, פורסם במאגרים משפטיים, 13.4.2016).
אף לו היה מקום לקבל את עמדתה של התובעת באשר להיותה בת הזוג של המנוח בעבר, בשנת 2000 ועד אשר הפרידו השניים מגורים בפועל, מאשרת התובעת בתביעתה ובעדותה כי נכסיו של המנוח אינם כאלו שנצברו במהלך החיים המשותפים לכאורה אלא כאלו שהיו בבעלותו קודם להיכרות ביניהם וכאלו שנתקבלו בירושה.
לו היה מקום לראות במנוח ובתובעת כידועים בציבור, היה מקום לבחון האם הצליחה התובעת להוכיח קיומו של משטר רכושי שיתופי שהרי המשטר הרכושי החל על ידועים בציבור, מחייב הוכחת שיתוף כללי או ספציפי ואין די בקביעה כי השניים הם ידועים בציבור. לעניין זה אפנה לסקירה המשפטית שהובאה על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד בפסק דינו בעמ”ש (חיפה) 63883-10-21 מ. י נ’ י. ז, פורסם במאגרים משפטיים, 29.03.2022:
“המשטר הרכושי-שיתופי החל על ידועים בציבור – מושכלות ראשונים:
18. המערערת סוקרת בערעורה הלכות רבות לעניין חזקת השיתוף, אלא שכל ההלכות אליהן היא מפנה עוסקות בבני זוג נשואים, לגביהם השיתוף אכן הוחל מכח חזקה, בעוד שלגבי ידועים בציבור לא קיימת ‘חזקה’ – ונחדד: הלכת השיתוף (בהבדל מחזקת השיתוף) אכן חלה גם על ידועים בציבור, אך בהבדל מבני זוג נשואים שבהם ברירת המחדל הינה שיתוף (מכח חזקת השיתוף ו/או מכח איזון משאבים עפ”י חוק יחסי ממון, בהתאמה למועד הנישואין) ועל הטוען לאי-שיתוף (כללי או ספציפי בנכס מסויים) מוטל הנטל להוכיח זאת, הרי שבידועים בציבור המצב המשפטי הינו הפוך: אף אם הינם מתגוררים יחד ומנהלים משק בית משותף (כבנידונינו), אין לא ‘חזקה’ ולא ‘איזון משאבים’ וברירת המחדל הינה אי-שיתוף ועל הטוען לשיתוף (כללי או ספציפי) מוטל הנטל להוכיח זאת; זו ההלכה הפסוקה מימים ימימה, עוד מקדמא דנא – ראה הלכת שחר נ’ פרידמן: “מהעובדה בלבד, שגבר ואישה חיים ביחד בנסיבות בהן ידועים הם בציבור כבני-זוג נשואים, אין עדיין להסיק שרכוש שנרכש על-ידי כל אחד מהם בנפרד, רכוש משותף הוא” (ע”א 52/80 שחר נ’ פרידמן) [פורסם בנבו] על הלכה זו חזר ביהמ”ש העליון פעמים רבות – ראה למשל: ע”א 107/87 אלון נ’ מנדלסון [פורסם בנבו] ; עע”מ 4614/05 מדינת ישראל נ’ אבנר אורן [פורסם בנבו] ; ועוד.
עוד נפסק כבר מקדמא דנא כי “הנטל הרובץ על ידוע בציבור הטוען לשיתוף בנכסי בן-זוגו, הוא כבד יותר מן הנטל הרובץ בנסיבות דומות על בן-זוג נשוי … הכבדת הנטל על הטוען לשיתוף נכסים בין בני זוג ידועים בציבור, נובעת מהמשמעות שעשויה להיות להעדר הנישואין ביניהם … יש ליתן משקל נכבד לאוטונומית הרצון של בני הזוג בעיצוב הקשר הזוגי ביניהם ובקביעת ההסדר הרכושי החל על נכסיהם … הנה כי כן, ההלכה לפיה לשם הוכחת כוונה לשיתוף נכסים בין בני זוג ידועים בציבור נדרשות ראיות נוספות מעבר לעצם החיים המשותפים יחדיו, נובעת מהזהירות שלא לכפות על הצדדים הסדר של שיתוף רכושי מקום בו בני הזוג בחרו שלא להחיל על עצמם הסדר כאמור.” (בג”ץ 4178/04 פלוני נ’ בית הדין הרבני לערעורים [פורסם בנבו] ).
19. ההלכה הנ”ל לגבי אופן החלת השיתוף על ידועים בציבור בהבדל מחזקת השיתוף החלה על בני זוג נשואים, לא נס לחה והינה שרירה וקיימת עד היום”.
על כן, על התובעת היה להוכיח את הלכת השיתוף בזיקה לכלל הנכסים של המנוח, באשר לגבי כלל נכסיו הוגשה התביעה. הלכת השיתוף שהוחלה על זוגות לא נשואים התפתחה בפסיקה והיא מחייבת הוכחת כוונת שיתוף של בן הזוג עם משנהו. “על בן הזוג שמבקש שיוקנו לו מחצית הזכויות בדירת המגורים שרשומה על שמו של בן הזוג האחר, מוטל להוכיח – מעבר לקיומם של חיי נישואין משותפים – אף אם ממושכים – קיומו של ‘דבר מה נוסף’ שיעיד על כוונת שיתוף בנכס הספציפי” (סעיף 17 לפסק הדין בבע”מ 1398-11 אלמונית נ’ אלמוני, פורסם במאגרים משפטיים, 26.12.2012).
כאמור לעיל, בבע”מ 1398-11 אלמונית נ’ אלמוני, פורסם במאגרים משפטיים, 26.12.2012) הובאו על ידי כב’ השופט י. עמית הפרמטרים שבית המשפט יבחן במענה לשאלה האם התקיים שיתוף ספציפי בנכס חיצוני ומהו אותו “דבר מה נוסף” שיש להוכיח:
“אציין להלן מספר פרמטרים אשר יש להביא בחשבון בדוננו בשאלה אם להכיר בשיתוף ספציפי בדירת המגורים:
( – ) האם הדירה הובאה על ידי אחד מבני הזוג לנישואין (כמו במקרה דנן) או נרכשה על ידי אחד מבני הזוג לאחר הנישואין.
( – ) האם הדירה נתקבלה בתקופת הנישואין מכוח ירושה או מתנה, שאז נדרשת לטעמי מידה גדולה יותר של הוכחה. הדבר נכון במיוחד לגבי דירה שנתקבלה במתנה במהלך תקופת הנישואין, מן הטעם שיש ליתן משקל לכך שנותן המתנה בחר להעניקה רק לאחד מבני הזוג ולכך שבן הזוג השני הסכים, גם אם בשתיקה, כי הדירה שנתקבלה במתנה תירשם רק על שם בן הזוג מקבל המתנה.
( – ) האם גם לבן הזוג השני יש דירת מגורים או נכס חיצוני אחר שהביא עמו לנישואיו ואשר נותר רשום על שמו.
( – ) אורך התקופה בה הדירה הייתה רשומה על שם אחד מבני הזוג ומספר השנים בהם התגוררו בני הזוג בדירה (ככל שהתקופה קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה).
( – ) אורך חיי הנישואין עד לקרע או עד לגירושין (ככל שתקופת הנישואין קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה).
( – ) האם ניטלה הלוואה בגינה נרשם משכון/משכנתא על הדירה, ואשר שולמה לאורך השנים על ידי בני הזוג במשותף.
( – ) שיפוץ מסיבי או תוספת בניה מהותית שמומנה על ידי שני בני הזוג.
( – ) התנהגות הצדדים – אווירה כללית של שיתוף ושל מאמץ משותף.
( – ) נסיבות ספציפיות נוספות כגון יצירת מצג בפני בן הזוג השני.”
תצהירה של התובעת נועד להציג את המצג אשר יש בו כדי להשיב בחיוב על כל השאלות העומדות במחלוקת. עם זאת, בחינת טענותיה וראיותיה, מלמדות כי בין הטענות ובין המצב בפועל אין ממש.
על אף הטענה של התובעת כי הצדדים, בסמוך לאחר ההיכרות ביניהם, התגוררו בדירת פנטהאוז של המנוח, וכי בדירה זו נערכו שיפוצים על חשבונה של התובעת, טענתה באשר להשקעה שלה בדירה לא הוכחה וממילא דירה זו, שהייתה בבעלותו של המנוח טרם ההיכרות עם התובעת, יצאה מבעלותו של המנוח לפני שנים ולאחר מכן עברו, כטענת התובעת, להתגורר בדירה אחרת, קטנה יותר, של המנוח, אף היא נמכרה ולאחריה עברו הצדדים להתגורר בשכירות. לבסוף התובעת שבה להתגורר בדירה שהיא טענה כי רכשה עבור הוריה. באשר לאמור יצוין כי הגם שהתעקשה התובעת לכנות את הדירה, דירת הוריה, עסקינן בדירתה שלה.
לטענת התובעת היא זו שעבדה ופירנסה גם את המנוח במהלך כל השנים מאז השניים הכירו, המנוח התגורר עמה בדירתה בשנים האחרונות לחייו ולאחר שמכר את הנכסים שהיו בבעלותו. אם כך, לו היה מקום לקבל את תביעת התובעת, הרי היה מקום לבחון את צבירת הנכסים שלה במהלך החיים המשותפים והשיתוף בדירת המגורים שבבעלותה.
למעשה התובעת והמנוח לא התגוררו בנכס שהיה בבעלות המנוח ואשר לגביו הוכיחה התובעת שיתוף ספציפי. על מנת להצביע על שיתוף בנכסים אחרים של המנוח, הציגה התובעת אסמכתה מיום 10.9.2020 לפיה הוסכם בין המנוח והתובעת כי היא זכאית למחצית מזכויות בית ב…, ב….., ואולם הנכס המדובר כלל אינו חלק מנכסי המנוח ולא ברור כיצד ובאלו נסיבות נוצרה התחייבות זו. למעשה מכלל העדויות, בפרט זה של עו”ד …., עולה כי הזכויות בנכס דנן לא הוסדרו ולא היה מקום להסדירן על שם המנוח.
בסיכומיה טענה התובעת כי התביעה “מושתת על דרישה לאכוף את ההסכמות שהוסכמו על בני הזוג. הסכמות בדבר זכות התובעת למחצית מכלל נכסי המנוח וכן זכותה לקבל את החזר כספי ההלוואות שלקחה בעבור המנוח. ובנוסף נסמכת התביעה על טענה לקיומה של חזקת השיתוף בנכסים החיצוניים שירש המנוח, מכוח היות התובעת ידועה בציבור של המנוח”. ככל שניתן ללמוד מטענותיה של התובעת, עסקינן בהבטחות שבעל פה שאף לגביהן עלה הספק. יש לזכור כי הצדדים לא ערכו כל הסכם ממון בכתב המעיד על כוונת השיתוף דנן וטענות התובעת למעשה נשענות על הלוואות שלכאורה לקחה לטובת מימון החיים המשותפים על חשבון נכסיו של המנוח. ההלוואות לטובת ההוצאות דנן לא הוכחו, כך גם לא ההוצאות עצמם.
לטענת התובעת שעה שנמכרו נכסי מקרקעין בהם התגוררה יחד עם המנוח, הרי ההבטחה כי הנכסים המסחריים יבטיחו את העתיד הכלכלי מצביעים על שיתוף ספציפי גם באלו. עם זאת, לא הוכח כלל אלו נכסים מסחריים בבעלות המנוח, לא הוכח היקפם ושוויים, לא הוכח כי התובעת כלל ידעה על קיומם של אלו באופן וודאי, המנוח לא שיתף את התובעת בדמי שכירות ככל שהתקבלו בעבור נכסים אלו ולא הוכח גם שיתוף בתמורת נכסים שנמכרו. התובעת לא הצליחה לעמוד בנטל להוכיח כי אכן בינה ובין המנוח היו הסכמות מחייבות באשר לשיתוף בכלל נכסיו.
במהלך חקירתה הנגדית אישרה התובעת כי ההתחייבות שהוצגה מיום 10.9.2020 ניתנה לה במסגרת טענתה להלוואה שניתנה למנוח, עניין שלא הוכח, וכחלק מהסדר בין השניים לפיו אם תצליח התובעת לסייע להסדיר את זכויותיו בנכס, תוכל ליהנות ממחצית שוויו ואולם העידה כי אין כל שווי לנכס (ראו שורות 1-7 עמוד 65 לפרוטוקול מיום 11.5.2023). התובעת לא הציגה כל התחייבות דומה ביחס לנכסים אחרים של המנוח. מעבר לכל, התובעת הזמינה לעדות עד מטעמה, מר צ”י, אשר בסעיף 7 לתצהירו העיד כי המנוח נתן גם לו הבטחה באשר לאותו נכס, הבטחה כי יחלוק עמו את שווי הנכס, בדומה להבטחה שנתן לתובעת. בחקירתו הנגדית השיב העד מר …. כי המנוח נתן הבטחות דומות גם לאחרים (שורות 7-16 עמדו 120 לפרוטוקול מיום 11.5.2023). אם כך, הבטחה זו מאיינת את טענתה של התובעת כאילו ההבטחה שניתנה לה ניתנה לה מתוך ראיית המנוח את התובעת כבת זוגו לכל דבר ועניין. עדותו של העד מר … כי המנוח היה מעוניין להוסיף אותו כיורש בצוואתו לטובת סילוק ההתחייבויות כלפיו אף הן אינן תומכות בגרסתה של התובעת באשר להבטחות שהמנוח נתן לה לכאורה.
מכלל העדויות עולה כי המנוח נהג להבטיח הבטחות שווא ולהציג מצגי שווא באשר להיקף נכסיו ויכולותיו הכלכליות. כך עולה גם מדברי בא כוחה של התובעת במהלך החקירות הנגדיות של עדי ההגנה (ראו ההסבר של בא כוח התובעת בעמוד 294 לפרוטוקול מיום 15.1.2024). אם כך, שעה שמדובר בהבטחות שנטען גם על ידי התובעת כי מדובר בהבטחות שווא, לא מצאתי להסתמך על עדותה של התובעת בדבר הבטחות המנוח לכאורה כלפיה כמעידות על קיומו של קשר המקים חבות כלפי התובעת.
התובעת הציגה אישור כי ביום 18.3.2021 לא כובדה המחאה שנמשכה על ידי המנוח מיום 15.3.2021 בסך של 10,000 ₪ והרי ככל שלמנוח אכן לא היו כספים כנטען וההתחייבות בהמחאה נתנה לתובעת כהבטחה לתשלום עתידי, הרי מדוע ניסתה התובעת למשוך את הכספים. התובעת בעדותה אישרה כי ההמחאה ניתנה לה כהמחאה דחויה ומתוך אמירה של המנוח כי ישלים מכירת נכס מקרקעין עד מועד הפירעון לטובת כיסוי ההמחאה אולם בפועל האמור לא בוצע. יש להניח כי לו היו השניים אכן במערכת יחסים משפחתית כנטען וכי המנוח אכן ביקש לשתף את התובעת במחצית מכלל נכסיו, הייתה מודעת היטב לכך שהנכס לא נמכר וכי למנוח אין בחשבון הבנק די כסף לכסות את ההמחאה (ראו עמודים 69-70 לחקירתה בפרוטוקול מיום 11.5.2023). התובעת אמנם ניסתה להציג כאילו ההמחאה הופקדה זמן מה טרם מועד פירעונה אולם האמור לא תאם את מועד ההפקדה כמצוין באסמכתה שצורפה המלמדת על הפקדה מאוחרת ליום הפירעון המצוין על גבי ההמחאה (ראו שורות 9-16 עמוד 73 לפרוטוקול מיום 11.5.2023). בהמשך עדותה טענה התובעת כי טרם פטירתו היה למנוח די כסף לשכור דירה מרוהטת ואולם כשנשאלה על הכספים שלכאורה הוא חייב לה לרבות אותו סכום בהמחאה שנמסרה לידה, תשובותיה שוב היו מתחמקות (ראו שורות 1-11 עמוד 93 לפרוטוקול מיום 11.5.2023).
האמור מחזק את הגרסה כי התובעת לא ידעה מצבו הכלכלי של המנוח וכלל לא הייתה שותפה לו.
מכלל העדויות עולה כי לכל היותר ישנו חוב של המנוח, של העיזבון, כלפי התובעת בסך של 10,000 ₪, ואולם גם חוב זה לא הוכח כי לא נפרע בפועל.
התובעת נשאלה על עילת התביעה והשיבה כי המנוח הבטיח לה את כלל נכסיו (שורה 20 עמוד 76 לפרוטוקול מיום 11.5.2023) ואולם בחינת העובדות מלמדת כי המנוח ביקש להותיר את עזבונו לארבעת ילדיו, ביניהם בנם המשותף של הצדדים, ללא שהוא מעוניין כי התובעת, מי שטוענת כי הבטיח לה את כלל נכסיו, היא מבין יורשיו. הגם שאין הסכם מחליף הוראות צוואתיות, צוואתו של המנוח יכולה רק ללמד על כך שאין בהבטחה הנטענת דבר.
התובעת אישרה בחקירתה כי המנוח מכר את נכסי המקרקעין בהם התגוררו השניים בעבר ובסמוך לאחר ההיכרות ביניהם וכי מבין נכסי העיזבון אין נכס בו השניים התגוררו יחדיו ותחת קורת גג אחת (עמודים 77-78 לפרוטוקול מיום 11.5.2023). עם זאת, בסיכומים טענה כי אין במכירת הנכסים או שמירת הנכסים בנפרד מהתובעת כדי לאיין את זכויותיה מכוח חזקת השיתוף כשהיא מפנה לפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד בעמ”ש (ת”א) 29289-05-20 ש.כ. נ’ נ.כ. , פורסם במאגרים משפטיים, 26.4.2021. עיון בפסק הדין שם מלמד על מערכת יחסים ארוכה, למעלה מ – 58 שנים, מערכת יחסים רציפה, בניגוד לענייננו, בה הביאו הצדדים 5 ילדים משותפים, בניגוד לענייננו שהמנוח הביא ילד נוסף מאישה אחרת מאוחר להיכרות עם התובעת, כשהשניים בהליך שם ניהלו תא משפחתי אחד ומשק בית משותף, עניין שלא הוכח כראוי בענייננו. התובעת לא הצליחה להוכיח כי היא הייתה למשל בן הזוג הביתי בעוד המנוח דאג להשבת נכסים חיצוניים.
לסיכום, אף בבחינת מערכת היחסים שניהלו המנוח והתובעת בעבר, ואף אם היה מקום לקבל את טענת התובעת באשר השניים היו בני זוג, הזוגיות לא הקימה בצידה שותפות כלכלית ולא הוכח של שיתוף ספציפי באלו מנכסי המנוח.
על כן, דין תביעתה של התובעת לקבוע כי היא זכאית למחצית מכלל נכסי המנוח או שוויים, להידחות.
תביעת המזונות
על אף שניתן היה לדחות את תביעת המזונות עם ההכרעה בכך שהתובעת אינה בת הזוג של המנוח במועד פטירתו, אני מוצאת להתייחס גם לטענותיה העובדתיות הסותרות אשר מצדיקות דחיה לגופן של כלל טענותיה באשר לחיוב במזונות מן העיזבון.
הוראות חוק הירושה קובעות מיהו הזכאי למזונות מן העיזבון והנסיבות בהן קמה זכאות זו:
” הזכות למזונות
56. הניח המוריש בן-זוג, ילדים או הורים והם זקוקים למזונות, זכאים הם למזונות מן העזבון לפי הוראות פרק זה, בין בירושה על פי דין ובין בירושה על פי צוואה.
גדרי הזכות למזונות
57(א) הזכות למזונות היא –
לבן-זוגו של המוריש – כל זמן אלמנותו, אולם רשאי בית המשפט לתת מענק חד-פעמי לאלמנת המוריש הנישאת שנית אם נראה לבית המשפט לעשות כן בנסיבות הענין ובשים לב לזכויות ילדי המוריש;
(2)לילדי המוריש – עד גיל 18, לילד נכה – כל זמן נכותו, לילד שהוא חולה נפש – כל עוד הוא חולה נפש, ולילד עם מוגבלות שכלית-התפתחותית – כמשמעותו בחוק הסעד (טיפול באנשים עם מוגבלות שכלית-התפתחותית), תשכ”ט-1969;
(3)לילד בגיר של המוריש שבית המשפט ראה לפי הנסיבות שמן הראוי לקבוע לו מזונות – עד גיל 23;
(4)להורי המוריש שהדאגה לפרנסתם היתה עליו ערב מותו – כל ימי חייהם.
(ב) בן-זוג שערב מות המוריש נשללה ממנו זכותו לקבל מזונות ממנו, אינו זכאי למזונות מעזבונו.
(ג) איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, זכאי הנשאר בחיים למזונות מן העזבון כאילו היו נשואים זה לזה.
(ד) ילד, לענין מזונות – לרבות ילד שנולד אחרי מות המוריש, ילד שלא מנישואין, ילד מאומץ, וכן נכד של המוריש שנתייתם לפני מות המוריש או שהדאגה לפרנסתו היתה על המוריש ערב מותו ואין הוריו יכולים לספק לו מזונותיו.
[…]
קביעת המזונות
59. בקביעת הזכות למזונות ומידתם יתחשב בית המשפט, בין השאר:
(1) בשווי העזבון;
(2) במה שהזכאי למזונות עשוי לקבל מן העזבון כיורש על פי דין או כזוכה על-פי צוואה;
(3) ברמת החיים של המוריש ושל הזכאי למזונות כפי שהיתה ערב מות המוריש, ובשינוי שחל בצרכיו של הזכאי עקב מות המוריש;
(4) ברכושו של הזכאי למזונות;
(5) בהכנסתו של הזכאי למזונות מכל מקור שהוא, ובלבד שלגבי בן-זוגו של המוריש לא יתחשב בית המשפט בהכנסתו מעבודתו או ממשלח ידו אלא במידה שהכנסה כזאת שימשה גם ערב מות המוריש לפרנסת המשפחה או לפרנסת בן-הזוג;
(6) במזונות שהזכאי יכול לקבל על-פי הסעיפים 2 או 3 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי”ט-1959;
(7) לגבי בן-זוגו של המוריש – במה שמגיע לו על-פי עילה הנובעת מקשר האישות, לרבות מה שהאשה מקבלת על פי כתובה”.
החיוב במזונות מן העיזבון אינו נובע בשל חיוב מהדין האישי. הזכאות נקבעה בחקיקה, שתכליתה סוציאלית, כאשר הזכאות נקבעה בסעיף 57 לחוק הירושה ובית המשפט רשאי לקבוע את המזונות בהתאם לקבוע בסעיף 59 לחוק הירושה:
” מזונות מן העזבון ינתנו אך ורק אם הטוען למזונות אינו יכול לספק את צרכיו ההכרחיים. משכך, תידחה תביעה למזונות מן העזבון אם התובע אינו עומד בנטל הוכחת נצרכותו (ע”א 632/89 סעדון ליז נ’ עזבון ג’ורג’ סעדון [פורסם בנבו] (1990); ע”א 6161/87 אנגלמן נ’ אנגלמן פד”י מ”ז (1) 621)
64. מבחן הנזקקות זכה בפסיקה לפרשנות מצמצמת, שהרי למעשה אנו מעניקים דבר מתוך עזבונו של מנוח גם אם המנוח החליט להדיר את אותו נזקק מעזבונו או לצמצם חלקו בו, ובכך אנו חורגים למעשה מהעקרון המוביל של “עשיית רצון המת”. כך מצאנו בת”ע 7721/00 פ.י. נ’ מ.ר [פורסם בנבו] (2003) מפי כב’ השופט ש. שוחט):
“הפסיקה העניקה ל”מבחן הנזקקות” פרשנות מצמצמת…מזונות מן העיזבון ייפסקו רק אם הטוען למזונות אינו יכול לספק את צרכיו ההכרחיים.סכומים אלו, יכולים לספק את צרכיה ההכרחיים של התובעת… הפסיקה העדיפה את הפרשנות המצמצמת על פני המרחיבה תוך שהיא נותנת עדיפות ל”רצון המת” אשר החליט להדיר את הזכאי למזונות מעיזבונו על פני הרצון לשמור על זכות התלוי למזונות. הפסיקה ראתה בתשלום מזונות מהעיזבון חריג לכלל היסוד בדיני צוואות “מצווה לקיים את דברי המת”. כחריג בחרה היא לצמצם אותו כדי תשלום “הצרכים ההכרחיים”, תשלום שיש בו משום פגיעה נסבלת ברצון המת”.
קביעת נזקקותו של הזכאי למזונות מן העזבון נבחנת, בין השאר, על פי הוראות סע’ 59 לחוק הירושה הקובע הנחיות הן באשר לעצם קביעת הזכאות והן באשר למידת הזכות (ת”ע (ת”א) 6100/01פ.ק נ’ ז.ח [פורסם בנבו] (2002); ע”א 181/78 דורון נ’ עזבון דורון פד”י ל”ב (3) 533 , ת”ע (ת”א) 5740/01 חסן אלפונסו נ’ מטאבי וויג ואח’ [פורסם בנבו] (2003))”.
(ראו תמ”ש (פתח תקוה) 36036-02-10 ס.כ נ’ עזבון המנוח פ.ד. ז”ל, פורסם במאגרים משפטיים, 11.5.2014).
התובעת אינה נמנית על מי מיורשיו של המנוח לא על פי דין באשר לא הייתה בת הזוג, הידועה בציבור כאשתו, של המנוח בעת פטירתו ולא בהתאם לצוואתו. התובעת ניסתה לבסס את תביעתה גם על הסכמות לכאורה שהיו בין הצדדים ואולם ההסכם היחידי שהוצג היה בזיקה לנכס מקרקעין אשר לימים הסתבר כי אין בו ממש.
התובעת עותרת לפסיקת מזונות אישה ואולם בתביעתה מפרטת את היותה הגורם המפרנס, גם של המנוח. כך מתארת כיצד המנוח היה שרוי בחובות עד כדי הצורך לממש נכסים לטובת סילוקם. לטענת התובעת בעצמה, “המנוח היה שרוי בחובות רוב הזמן” (סעיף 5 לתביעה לפסק דין הצהרתי) וכי היא זו אשר “כלכלה את הבית. היא זו אשר רכשה את הקניות השוטפות לצרכי הבית כולל גם צרכים קבועים, כגון מוצרי חשמל ועוד” (סעיף 7 לתביעה לפסק דין הצהרתי). בתביעתה למזונות מן העיזבון ציינה כי “המנוח נזקק כל הזמן לעזרתה של התובעת בהתנהלותו הכספית, גם לצרכי היום יום, מילוי דלק למכונית המשותפת ו’דמי כיס’ וכו'” (סעיף 14 לכתב התביעה שם). התובעת חזרה על אמירות דומות גם בחקירתה וכשנשאלה ישירות השיבה כי “תמיד פירנסתי אותו. תמיד” (ראו שורות 5-10 עמוד 83 לפרוטוקול מיום 11.5.2023). אמירות אלו של התובעת מהוות הודאת בעל דין באשר לכך שהיא לא הייתה תלויה במנוח ולמעשה מאשרת בדבריה כי המנוח הוא זה אשר היה תלוי בה, גם כלכלית, בהעדר יכולת כלכלית שוטפת. אם כך, הכיצד יכולה היא לטעון כי עזבון המנוח, בו היא עצמה תמכה, חב כלפיה במזונות אישה.
גם עדיה של התובעת תומכים בגרסתה כי היא זו שתמכה כלכלית במנוח בזמן שהשניים חיו יחדיו. כך ראו למשל עדותה של העדה הגב’ ד.י. בעמוד 162 לפרוטוקול מיום 3.7.2023 אשר בהמשך הוסיפה כי לשיטתה המנוח ניצל את התובעת. למעשה כל העדים, לרבות עדי ההגנה העידו באשר להעדר יכולת כלכלית שוטפת של המנוח, כי הוא חי בפזרנות ומתוך ניסיון להתרברב ברכוש כאשר לטובת מימון אורח החיים הפזרני שלו הוא מימש נכסי מקרקעין, גם בניגוד לעצת חברו וערך דינו, עורך דין ….(ראו למשל עדותו בשורות 9-12 עמוד 200 לפרוטוקול מיום 3.7.2023).
התובעת טענה כי היא העבירה את כספי קרן ההשתלמות שלה ופדיון חסכונותיה אל המנוח (כך בסעיף 8 לכתב התביעה לפסק דין הצהרתי). עוד מוסיפה התובעת כי היא אף לקחה הלוואות אולם מטרת ההלוואה לא הוכחה. יש לציין כי לא הוכח מועד פדיון חסכונותיה כנטען, לא שיעור הכספים וודאי לא כי הכספים הועברו למנוח. לא צורפה כל אסמכתה המלמדת כי הכספים הועברו למנוח לטובת מימון הוצאותיו השוטפות במסגרת החיים המשותפים לכאורה. התובעת אמנם צירפה תדפיס ריכוז יתרות אולם זה היה נכון ליום 19.2.2023 המלמד על להתחייבויות בהלוואות בשיעור של 302,648 ₪ כאשר התדפיסים המלמדים על הקמת הלוואות מצביעים על כך שאת ההלוואה הראשונה בסך של 10,000 ₪ לוותה התובעת ביום 14.02.2019 והאחרונה ביום 1.7.2021 בסך של 49,000 ₪ לערך ללא שיש אסמכתאות המלמדות עבור מה נלקחו ההלוואות או כי הכספים כיסו את הוצאותיו וצרכיו של המנוח. באשר לקרן ההשתלמות שנטען כי נפדתה, זו נפדתה על פי האסמכתה שסומנה כנספח 8 לתצהירה של התובעת ביום 15.7.2021 ועל סך של 2,345 ₪ לערך בלבד ללא שהאמור יכול ללמד על נחיצות המשיכה לטובת סילוק התחייבויות כלשהן של המנוח.
אף לו הייתי מקבלת גרסתה זו של התובעת, כי היה צריך המנוח כספים למימון הוצאותיו, הרי אף לשיטתה מימש המנוח בחייו את מרבית נכסי הנדל”ן שהיו בבעלותו לסילוק התחייבויותיו שלו עצמו (סעיף 32 לתצהיר התובעת) וכי בפועל, אישרה בחקירתה הנגדית, כי כל הכספים שניתנו למנוח היו בגדר הלוואה ולא בגדר מימון החיים המשותפים (ראו שורות 1-4 עמוד 96 לפרוטוקול מיום 11.5.2023).
התובעת לקראת סיום חקירתה הנגדית אישרה כי היא עובדת כעצמאית בצד היותה שכירה ב – 2 מקומות עבודה. בפועל הכנסתה החודשית, כפי הצהרתה, מסתכמת בסך של כ – 12,000 ₪ (עמוד 99 לפרוטוקול מיום 11.5.2023).
לא אחזור על כל אשר נכתב לעיל בבחינת חזקת השיתוף הספציפי ואולם הדברים שם רלוונטיים גם לסוגיה כאן.
בבחינת כלל הקריטריונים הקבועים בחוק לא מצאתי כי הוכיחה התובעת אלו מרכיבי התביעה. לא הוכחו צרכיה של התובעת, הכנסותיה או נכסיה. כך גם לא הוכחה כלל רמת החיים של התובעת הטוענת שלכאורה הורגלה אליה על ידי המנוח. הלכה למעשה, לשיטת התובעת עצמה, המנוח עצמו היה באופן “כרוני” במצב כלכלי קשה וללא יכולת פיננסית עצמאית אלא ממימוש נכסיו.
לאור כל האמור לעיל ואף לו הייתי מוצאת כי התובעת נמנית מבין הזכאים למזונות לפי סעיף 57 לחוק, הרי אין היא זכאית לחיוב כלשהו לפי סעיף 59 לחוק הירושה.
סיכום
התובעת לא עמדה בנטל להוכיח תביעותיה. עדותה של התובעת הייתה רצופה באי דיוקים ונסתרה על ידי יתר העדים.
דין תביעותיה של התובעת, הן באשר לקביעת היקף העיזבון וכי מחצית מנכסיו של המנוח הם נכסיה מכוח חזקת השיתוף והן תביעתה למזונות מן העיזבון, להידחות.
באשר להוצאות ההליך, ראוי כי אלו יפסקו באופן ריאלי ומשמעותי נוכח תוצאות ההליך והפגיעה באמינותה של התובעת.
בהליך התקיימו 3 ישיבות לשמיעת העדים כאשר מטעם ההגנה העידו סה”כ 5 עדים ביניהם גם היורשים.
נוכח האמור אני מורה על חיובה של התובעת בהוצאות ההליך בשיעור של 50,000 ₪.
התובעת נדרשה להפקיד סך של 15,000 ₪ להבטחת הוצאות המשפט. על כן הכספים שהופקדו בתיק יועברו לנתבע כחלק מהוצאות ההליך והיתרה תפרע על ידי התובעת.
מתירה פרסום פסק הדין ללא פרטים מזהים.
המזכירות תסגור את התיקים בכותרת.
ניתן היום, י”ד אב תשפ”ד, 18 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.
