לפני
כבוד השופטת הילה מלר-שלו
תובעת
א.נ
נגד
נתבע
ד.נ
פסק דין
הכרעה בתביעה לביטול הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין ביום 30.12.2020 שהגישה התובעת כנגד הנתבע.
רקע דיוני נדרש
התובעת והנתבע בני זוג לשעבר, נישאו ביום x.x.1984 והתגרשו במרוצת ההליך (כפי שעולה מן הסיכומים); במהלך נישואיהם נולדו להם שלושה ילדים, כולם בגירים. התובעת עובדת
ב- xxx, הנתבע הוכר כבעל נכות, עקב תאונת עבודה ומאז שנת 1996, אינו עובד.
בחודש פברואר 2020 עתרה התובעת בתביעה רכושית כנגד הנתבע, שבמסגרתה התבקש, בין היתר, סעד לשמירת זכויות. במסגרת קדם המשפט שנערך בין הצדדים ביום 30.12.2020, גובש הסכם גירושין ע”י הצדדים הללו, בעניין רכוש הצדדים ואיזון משאבים על יסוד טיוטת הסכם שהוגשה לבית המשפט והצדדים עתרו לאישורו; הסכם זה אושר וקיבל תוקף של פסק דין ביום 30.12.2020 (להלן “הסכם הגירושין”).
יצוין, כי במסגרת ההסכם שהוגש לאישור ע”י הצדדים – חלק מן ההסדרים הרכושיים הובאו באופן מודפס, בן שניים וחצי עמודים (להלן “ההסכם המודפס”), וחלק נכלל בטיוטה שנכתבה בכתב יד הנושאת כותרת “עקרונות הסכם גירושין zzz” (להלן: “ההסכם בכתב יד”); כאשר הבהרות הצדדים לעניין ההלימה שבין המסמכים הללו בהיותם הסכם גירושין כמקשה אחת, הוכתבו לפרוטוקול הדיון; ולהלן יובאו כלשונם: “כל סתירה בין כתב היד לבין ההסכם המודפס, כתב היד גובר. היה והאישה תרצה למכור את הבית, עליה להודיע לאיש שנה מראש ולאחר שנה מיום הודעתה, יועמד הבית למכירה, קרי הודעת האישה מחייבת מכירה שנה ממועד ההודעה. פינוי הבית ע”י האיש ייעשה בהתאם להסכם המכר עם צד ג’. מוסכם, כי ברגע שייחתם הסכם מכר, יופסקו התשלומים של האיש כלפי האישה בסך 6,000 ₪ והפינוי ייעשה לא יאוחר משישה חודשים ממועד החתימה על הסכם המכר.
האישה תיקח מתכולת הדירה ככל שתרצה למעט התכולה המשמשת באופן ייחודי את האיש (תכולת החדר האישי שלו במלואה ותכולת החדרים של המטפלת הזרה). מוסכם כי מועד נטילת המיטלטלין ע”י האישה תהא במועד מכירת הבית או במועד מוקדם יותר שיוסכם ע”י הצדדים. לעניין סעיף 6- הכתוב בו הוא כי חשבון הבנק יחולק 45% לאישה
ו-55% לאיש לאחר קיזוז משיכות כל אחד מהצדדים ממועד הקרע ועד לחלוקתו. נבקש להוסיף לסעיף זה, כי לעניין אופן החישוב של חלוקת התמורה בחשבון הבנק המשותף, יפנו הצדדים במשותף לאקטואר מר דן שפרינצק אשר יערוך עבורם את התחשיב והם יישאו בעלויות הכרוכות בכך בחלקים שווים, זאת תוך שהם מבקשים כי חלוקת הכספים בחשבון המשותף תעשה באופן המהיר ביותר. החל מהיום, יפסיקו שני הצדדים לבצע משיכות מהחשבון המשותף ובכלל זה, יבוטלו כרטיסי האשראי של החשבון המשותף. לעניין סעיף 3 העוסק בשימוש הבלעדי של האיש בבית המגורים המשותף נבקש להוסיף כי השימוש המידי חלק החל מיום 5/1/21 ועד אז תעשה האישה את מלוא מאמציה לקחת את המיטלטלין האישיים, והיה ויעלה צורך במועד נוסף, זה יתואם בהסכמה בין הצדדים. לשאלת ביהמ”ש, לעניין סעיף 7 לעקרונות ההסכם והסתירה בינו לבין סעיף 12 בעמודים המודפסים שצורפו, מובהר בזאת כי הסעיף הגובר הינו סעיף 7 לעקרונות ההסכם, קרי, כל אחד מהצדדים נותר עם זכויותיו הפנסיוניות וכלל הזכויות כמפורט בסעיף שבכתב היד. הצדדים וויתרו על הצורך במינוי אקטואר לצורך תחשיב הזכויות” (ר’ בעמ’ 1-2 לפרוט’ הדיון).
בחודש ינואר 2021 הוגשה מטעם התובעת תביעה לביטול הסכם הגירושין. מטעם הצדדים הוגשו תצהירים ואף נשמעו הוכחות, לרבות עד מטעם התובעת, עו”ד יצחק אבישר, ב”כ הקודם. משלא עלה בידי בית המשפט להביא את הצדדים לגיבוש הסכמות, ניתן בזאת פסק דיני זה.
טענות הצדדים בעיקרן
התובעת
התובעת הגיעה אל הדיון בו שאושר הסכם הגירושין בידיעה כי טרם גובש הסכם סופי בין הצדדים. לבסוף נחתם ואושר הסכם גירושין הקובע חלוקה לא שוויונית בין הצדדים, ביחס לרכוש שנצבר (55% לנתבע, 45% לתובעת), משך 35 שנות נישואין, לאחר שב”כ הטעה אותה לחשוב כי נוכח מצבו הבריאותי של הנתבע, הוא זכאי לחלוקה לא שיוויונית של הרכוש המשותף וזאת על אף התנהגותו הקשה של הנתבע כלפיה, עת נמצא שהוא בגד בה ואף דרש ממנה לצאת מהבית המשותף.
התובעת נאלצה לחתום על ההסכם, תחת מכבש לחצים שהופעל עליה, טרם הכניסה לאולם בית המשפט, עת הובהר לה, כי היא לא זכאית לקבל את מלוא חלקה, ותחת הטעות, הטעייה, העושק והכפייה חתמה על הסכם הגירושין. בית המשפט אשר פעל בהתאם להוראות החוק, לא היה ער למצבה הנפשי של התובעת.
במקרה דנא, מתקיימים שלושת התנאים של עילת העושק, עת התובעת שהייתה חסרת ניסיון, שמעולם לא הייתה בהליך משפטי מעין זה, סברה כי על אף שהסכימה לחלוקה בלתי שיוויונית, אמורה לקבל את חלקה בכלל הרכוש שנצבר, ובפרט לאור הוויתור על כתובתה, על הזכויות הפנסיוניות והכספים שצבר הנתבע ותוך הותרת הבית לשימושו בתנאים בלתי סבירים. הכל מלמד על הסכם שתנאיו גרועים במידה בלתי סבירה.
רק לאחר חתימת הסכם הגירושין, הבינה התובעת כי הוטעתה וזכויותיה קופחו, כאשר הדבר נעשה יד אחת, בין הנתבע לבא כוחו, בעבירות אתיות הגובלות בפלילים.
אין המדובר בטעות שבכדאיות העסקה, אלא בהטעיה ועושק של התובעת, תוך ניצול חוסר הבנתה, כאשר מטרתה הייתה לסיים את ההליך המשפטי כמה שיותר מהר.
שום דבר מהסכם הגירושין לא בוצע והוראותיו לא נאכפו ע”י מי מהצדדים, כך שהנתבע לא יכול לטעון להסתמכות על ההסכם. לאור כל זאת, יש להורות על ביטול הסכם הגירושין.
בתצהירה הוסיפה, כי עקב טעות והטעייה של עורכי הדין שייצגו את הצדדים בקדם המשפט, לא הבינה כלל על מה היא חותמת. בהסכם נכתב כי ייערך איזון משאבים של הזכויות הצבורות של הצדדים, ע”י אקטואר, אולם לאחר שעורכי הדין הסתודדו ביניהם, נאמר לה, כי אינה זכאית לזכויות אלו ועל כן כדאי שתחתום על ההסכם כפי שהוא.
אף המותב הבהיר לצדדים אודות הסתירה בין סעיף 7 להסכם בכתב יד לבין סעיף 12 בהסכם המודפס ואילו באי כוח אמרו, כי ההסכם בכתב יד גובר. התובעת עתרה בתביעה לביטול הסכם הגירושין, תוך פרק זמן סביר, עת הגישה בתחילה בקשה במסגרת ההליך הסגור.
בסיכומיה ציינה, כי עד נדרש היה ב”כ של הנתבע אשר התנגד למסירת עדות. כללי לשכת עורכי הדין אוסרים על עו”ד שניסח הסכם, לייצג בתביעה מעין זו. בפרט כאשר כי השאלות שהפנה ב”כ הנתבע לתובעת, היו על סמך הדברים שהוא ראה ועשה בעצמו.
כך גם עדותו של עו”ד אבישר הייתה לא מהימנה, רצופה באי דיוקים וכאשר דבריו עומדים בסתירה למצב הדברים באמת, עת טען כי התובעת ביקשה שלא יערכו בדיקות למצב הפנסיה של הצדדים ועת התברר כי לנתבע פנסיה גבוהה יותר.
ההסכם כולו נערך לטובת הנתבע, עת עורכי הדין פעלו ביד אחת כנגדה והפעילו עליה לחץ שתחתום עליו, על מנת שלא תפסיד יותר ממה שוויתרה עליו בהסכם.
ב”כ ניסו לייצר מצג מוטעה כביכול נחתם ההסכם מחוץ לאולם הדיונים וכאשר הלחץ על התובעת הופעל ע”י בית המשפט. מיד לאחר שהבינה התובעת על מה חתמה, פנתה היא לעו”ד אבישר על מנת להגיש הליך לביטול ההסכם. הלה אישר, כי פנה ליידע את ב”כ הנתבע על כוונתה להגיש תביעה לביטול הסכם. בחקירתו הודה הנתבע, כי הוא זה שביקש לוותר על בדיקת הזכויות הפנסיה ולא התובעת. הנתבע טען, כי קיבל מכה בראש ואינו זוכר את האירועים, אולם בתצהירו פירט את כל העובדות.
התביעה הוגשה עוד בטרם קויים כל חלק בהסכם, על כן אין כל מניעה בהחזרת המצב לקדמותו.
הנתבע
לאחר מו”מ והחלפת טיוטות בין הצדדים, הצליחו בכוחות עצמם להגיע להסכם. ההסכם נחתם בהסכמה ובמודעות מלאה של הצדדים, ואח”כ עבר בית המשפט על סעיפיו ואישר אותו לאחר שנוכח, כי הצדדים הבינו את משמעותו ותוצאותיו.
התובעת עותרת לביטולו של הסכם הגירושין ההגון שנחתם בין הצדדים בשלל טענות מעורפלות וסותרות, עקב חרטה שקיננה בליבה, כשבוע לאחר חתימתה על ההסכם המדובר.
ניסיון התובעת הוא לעשות מקצה שיפורים ולהשיג עוד זכויות כספיות, שטענה כי הפסידה במסגרת הסכם הגירושין. טענותיה אינן סדורות ומקשות להבין מתוקף איזה עילות מבקשת את ביטול ההסכם.
הנתבע בעל נכות קשה, שהולכת ומחמירה עם השנים ולעובדה זו השלכה ישירה על רצונה של התובעת להיתקשר עמו בהסכם הגירושין.
ככל וטוענת לטעות (לאור הטעייה מצד ב”כ הקודם), הרי מדובר בטעות בכדאיות העסקה.
ביום 3.3.2020 ישבו הצדדים בפגישת מו”מ במשרדו של ב”כ הנתבע וסיכמו על עקרונות בסיסיים במטרה לגבש הסכם גירושין כולל. בין הצדדים הוחלפו טיוטות, אולם לא עלה בידם לגבש נוסח סופי. ביום הדיון הוגש ליבת המשפט נוסח ההסכם ע”י ב”כ התובעת.
עילות התביעה שנטענו ע”י התובעת- עושק, כפייה, טענות והטעייה, הינן סותרות ולא יכולות לדור בכפיפה אחת. התובעת שטוענת כי הוטעתה ע”י ב”כ הקודם, אינה מבהירה את מהות הטעות ובאיזה הקשר הוטעתה. כך גם טענת העושק נטענה בהיעדר כל ביסוס, שהרי התובעת הייתה מיוצגת ע”י עוד מנוסה ובדומה לכך יכול לטעון כל אדם לביטול הסכם רק מן הטעם לחוסר הניסיון המאפיין אותו.
טענתה אודות ניצול חולשתה ע”י הנתבע וב”כ לא הוכחה ואף לא הובאה לכך ראשית ראייה. אשר לטענת ההסדרי המקפחים לכאורה בהסכם הגירושין, אף זו לא עומדת, כאשר וויתור על הכתובה, נעשה כחלק מההבנה כי לא תוכל לקבל הן את כספי הכתובה והן את חלקה בזכויות ובפרט כאשר שווי כתובתה הינו 1,000 ₪ בלבד.
וויתורה על הזכויות הפנסיוניות של הנתבע, אף הוא אינו בלתי סביר, שכן כל אחד מהצדדים נותר עם זכויותיו הצבורות. בכל הנוגע לכספים שנצברו, התובעת וויתרה רק על 5% מחלקה, כך שנקבע כי יחס החלוקה יעמוד על 45%-55%.
אף הותרת הבית לשימושו של הנתבע, אינו כטענת התובעת, בתנאים בלתי סבירים, שכן הסכמת התובעת להמשך מגוריו נעשתה לנוכח מצבו הבריאותי הקשה וההתאמות הנדרשות למגבלותיו הפיזיות. אף קודם הגשת ההליך נשא הנתבע בתשלום דמי השכירות של התובעת בסך של 6,000 ₪ מידי חודש וכך הוסכם כי ימשיך לשלם.
גרסת התובעת אינה יכולה לעמוד, כאשר מחד טענה כי הגיעה לדיון בידיעה שלא עלה בידי הצדדים לגבש הסכם, ומאידך אישרה כי הסכימה לחלוקה בלתי שיוויונית בין הצדדים.
בהינתן האמור, יש להורות על דחיית התביעה הקנטרנית המלאה בטענות סותרות ועמומות.
בתצהירו הוסיף הנתבע, כי סובל מנכות קשה ב-4 גפיים כתוצאה מתאונת עבודה; צרכיו הפיזיים המוגברים מחייבים הוצאות חודשיות מרובות. הוא זקוק לשתי מטפלות במשך כל שעות היממה, ואינו יכול להישאר ללא השגחה, אף לא רגע אחד. בית המגורים צריך להיות מותאם לצרכיו ולו אף רכב מיוחד.
מחמת צרכיו הפיזיים המורכבים והוצאותיו האישיות המרובות הצפויות אף לעלות עם השנים, לא ניתן היה לערוך איזון משאבים מחצה על מחצה במקרה דנא.
בשנת 2018 הוחמר מצבו עת נחבל בנפילה מכיסא הגלגלים, וכעת יכול להתנייד רק בכיסא גלגלים ממונע. מצב זה משפיע לרעה על מצבו הנפשי ומשרה עליו דיכאון.
פירוק השיתוף בבית המגורים יכול להיעשות רק לאחר מציאת נכס המותאם לצרכיו ויתרת המכר תועבר לידי התובעת.
בחודש ינואר 2022 נחבל בראשו לאחר שהתהפך עם כיסא הגלגלים בעת עליה לרכבו המותאם. כתוצאה מכך, אושפז למשך 3 חודשים, במהלכו נדרש לטיפול פסיכולוגי נוכח מצבו הנפשי הקשה. מאז מקרה זה, אינו רשאי עוד לנהוג, ובשל קשיים בהתניידות בתחבורה הציבורית, נדרש לשהות בביתו שעות רבות.
במהלך הדיון, התדיינו הצדדים על עקרונות ההסכם ואלו הוקראו לבית המשפט, כך שהתובעת לא יכולה לטעון, כי לא הבינה את משמעותן. התובעת ידעה כי הולכת לכיוון חלוקה שאינה שיוונית ועל כך הסכימה נוכח מצבו הבריאותי המורכב.
התובעת התחרטה מספר ימים לאחר חתימת ההסכם ועתרה בתביעה זו, תוך שהיא גורמת לנתבע לטלטלה נפשית אשר משפיעה על מצבו הבריאותי.
מני חתימת הסכם הגירושין, חילקו הצדדים את הכספים בחשבון המשותף, כל אחד קיבל
כ- 100,000 ₪. התובעת ממשיכה לקבל מידי חודש בחודשות 6,000 ₪ לחשבון הבנק שלה, זאת בנוסף לשכרה החודשי כxxx. עוד צפויה לקבל ירושה נכבדת לאחר פטירת אביה.
נקודת המוצא היא, כי גימלה המשולמת לבן הזוג מטעם המל”ל וכן פיצוי כספי שניתן בגין נזק גוף אינם נכסים ברי איזון. הואיל וכך, הפערים הכלכליים בין הצדדים הינם קטנים ואף ראוי היה כי יוותר עם בית המגורים עד סוף ימיו.
בסיכומיו טען, כי נערך מו”מ בין הצדדים, אף במסדרונות בית המשפט, ביום דיון קדם המשפט.לבסוף גובש הסכם שעקרונות הגונים ביותר: הצדדים יתגרשו לאלתר. פירוק השיתוף בבית המגורים ייעשה בתוך 12 חודשים מהרגע שתעמוד על כך התובעת, תמורת המכר תחולק בין הצדדים 55% לנתבע, 45% לתובעת. עד לפירוק השיתוף ישלם לה הנתבע מידי חודש 6,000 ₪. גם חשבונות הבנק יחולקו ביחס שנקבע בין הצדדים. כל צד יישאר עם זכויותיו הפנסיוניות והביטוחים שלו. על אף זאת עתרה התובעת בתביעה לא מבוססת וחסרת עילה.
לאחר חתימתו, פעלו הצדדים על פי הסכם הגירושין, התגרשו, חילקו את הכספים ועד כה ממשיך הנתבע לשלם לה 6,000 ₪ מידי חודש.
לא עלה בידי התובעת להוכיח אף לא אחת מעילות ביטול ההסכם, שהועלו על ידה, התובעת אף לא טענה כי הנתבע הוא שהפעיל עליה לחץ או כפה אותה לחתום על ההסכם. התובעת אישרה כי כל השיח היה מול עורך דינה. התובעת לא פירטה ולא הבהירה במה תנאיו של ההסכם גרועים או מקפחים כטענתה.
התברר, כי תנאי הסכם שכר הטירחה שחתמה עם עורך דינה הקודם הם שהובילו אותה להגשת ההליך דנא ולה שלל טענות כנגד בא כוחה.
במסגרת הפגישה המקדמית שהתקיימה בין הצדדים גובשו עקרונות ההסכם, אולם נותרה במחלוקת רק סוגיית חלוקת זכויות הפנסיה והביטוחים.
יש להורות על דחיית התביעה, כתביעה סתמית וקנטרנית שהוגשה בגין הסכסוך בין התובעת לב”כ כוחה הקודם ובהיעדר עילה, תוך חיובה בהוצאות.
דיון והכרעה
התובעת עותרת לביטולו של הסכם הגירושין, מחמת פגמים שברצון; טוענת, כי הסכם הגירושין נחתם על ידה ואושר לבקשתה בשל טעות, הטעייה, עושק וכפייה.
ביטול הסכם – מסגרת הנורמטיבית
משעסקינן בתביעה לביטול הסכם שקיבל תוקף של פסק-דין, ניתן לעתור לביטולו בזיקה לשני רבדים – הרובד ההסכמי שעניינו ההסכם שנכרת בין הצדדים לו, והרובד המשפטי, קרי: תקיפת הפעולה השיפוטית שהעניקה לו תוקף; הדרך הראשונה תעשה על דרך הגשת תביעה לביטולו והשנייה על דרך הגשת ערעור.
בית המשפט אינו מבטל בנקל הסכמים שנחתמו בין צדדים ואשר קיבלו תוקף של פסק-דין, וההלכות בנדון ידועות (ר’, למשל, רע”א 2919/01 דניאל אושרוביץ נ’ יעל ליפה (פריד), פ”ד נה(5), 592 (2001); ע”א 443/83 קם נ’ קם פ”ד לח (1) 767; הפ (י-ם) 7326/08 מירב עמר נ’ תום חביב (פורסם במאגרים המשפטיים, 26.11.08)).
הרציונאליים העומדים בבסיס ההלכה מבקשים לקדם ערכים בדבר וודאות וסופיות, זאת על דרך ההכרה בהסכמי פשרה ככאלה המסיימים את הסכסוך שבין הצדדים. על החשיבות שבקידום מוסד הפשרה בראי האינטרס הציבורי אשר לאופן התנהלות צדדים בערכאות המשפט (ר’, למשל, תלה”מ (פ”ת) 55429-10-18 ט’ נ’ ש.א. ע (פורסם במאגרים המשפטיים, 5.9.2022).
עמדה על כך כב’ הנשיאה (כתוארה אז) א’ חיות באומרה: “גישה אחרת […] שתאפשר ביטול הסכם פשרה כל אימת שמי מן הצדדים יסבור בדיעבד שהפשרה לא הייתה מוצלחת או כדאית מבחינתו, אינה מתיישבת עם דיני החוזים הכלליים לפיהם טעות בכדאיות העיסקה איננה עולה כדי פגם בכריתת החוזה ואינה מזכה את הצד שטעה בביטולו […] גישה כזו אף חותרת תחת יסודותיו של מוסד הפשרה. היא מערערת את הוודאות ואת הסופיות שהן מסימניו המובהקים של המוסד ועלולה להרתיע מתדיינים מלסיים בדרך זו את המחלוקות שביניהם. בכך יצא נפסד האינטרס הציבורי המחייב לפעול, ככל שהדבר ניתן, לקידום ולעידוד פשרות בהליכים משפטיים” (ע”א 11750/05 יעל שמר נ’ בנק הפועלים בע”מ (פורסם במאגרים המשפטיים, 15.11.07), ס’ 9 לפסה”ד).
בראי טיבה ומורכבותה של מערכת היחסים שבין בני זוג, קבע המחוקק מנגנון נורמטיבי ייחודי, היוצר מעמד מיוחד להסכם ממון הנחתם בין בני זוג, שבאמצעותו ניתן להתנות על קביעות ההסדר הרכושי הקבוע בחוק.
כך, קיימת בחוק דרישת הכתב לקיומו של הסכם מסוג זה לרבות לשינויו; ולצידה הכרח באישורו של ההסכם, לרבות באמצעות טריבונל שיפוטי לאחר הנישואין (ר’ הוראות סעיפים 2(א)ו-(ב) לחוק יחסי ממון בין בני זוג (תשל”ג – 1973) (להלן: “חוק יחסי ממון”) וכן תקנה 43 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדר דין), תשפ”א-2020;כן ר’ ע”א 4/80 מונק נ’ מונק פ”ד לו(3) 421); עמ (ת”א) 1242/04 פלוני נ’ פלונית (פורסם במאגרים המשפטיים, 23.5.2005)).
בהליך אישור הסכם ממוני בין בני זוג על ידי טריבונל שיפוטי, בהבדל מהסכמים אחרים של צדדים להליך אזרחי, על בית המשפט לבחון ולברר, באמצעים והכלים העומדים לרשותו, כי ההסכם נערך מתוך רצונם החופשי של הצדדים, בהעדר לחץ או כפייה וכי הצדדים להסכם עמדו על משמעותו ותוצאותיו של ההסכם טרם חתימתם. (ר’, למשל, בג”צ 7947/06 קהלני נ’ בית הדין הרבני הגדול (פורסם במאגרים המשפטיים, 24/12/2006); עמ (ת”א) 1242/04 פלוני נ’ פלונית (פורסם במאגרים המשפטיים, 23.5.2005) לעיל).
בנסיבות אלה מאליו מובן, כי הנטל הרובץ על כתפיו של הטוען לביטולו של הסכם הממון שאושר כפסק-דין, מחמת פגם בכריתתו הוא נטל נכבד וכי הוא נדרש להעלות טעמים כבדי משקל המצדיקים זאת; כך גם ברי, לא בנקל ייעתר בית המשפט ויעניק את סעד הביטול (ר’, למשל, רע”א 359/85 ברוך קוך נ’ טרזה (קורפלש) קוך פ”ד לט(3), 421, ע”א 1581/92 ולנטין נ’ ולנטין, מט(3) 441, עמ”ש (ת”א) 39289-12-17 פלונית נ’ פלוני (פורסם במאגרים המשפטיים,22.11.2018); עמ”ש (ת”א) 16549-04-22 פלונית נ’ אלמוני (פורסם במאגרים המשפטיים, 7.6.2023)).
בכך אין כדי לקבוע מסמרות להיות הסכמים מסוג זה חסינים באופן גורף מפני ביטול; ונמצא, כי נסיבות מסויימות מצדיקות ביטול, בין במישור המשפטי, בין במישור ההסכמי, לרבות בהתאם לעילות המנויות בחוק החוזים (חלק כללי) תשל”ג 1973 (להלן: “חוק החוזים”; ר’, למשל, עמ”ש (ת”א) 1045-04-17 מ’ נ’ מ’ (פורסם במאגרים המשפטיים, 6.3.2018, עמ”ש (ת”א) 11337-06-10 פלוני נ’ פלונית (פורסם במאגרים המשפטיים, 29.4.2012); בע”מ 2943/18 פלונית נ’ פלוני (פורסם במאגרים המשפטיים, 6.12.2018); ברם נהיר כי אלו יעשו במשורה ותחת הנסיבות המתאימות.
דברים אלה מקבלים משנה תוקף שעה שמדובר בצדדים קרובים המנהלים ביניהם סכסוכים משפטיים; כפי היטיב לתאר זאת בדבריו כב’ השופט נ’ סילמן: “הסדר פשרה הוא נשמת אפו של ישוב סכסוך בין אדם לרעהו. במקורותינו נקבע, כי יפה פשרה מכוח הדין. אם בהליכים “רגילים” אמורים הדברים, מקל וחומר אמורים הם בבית משפט זה, אשר לפשרה ערך מוסף במסגרתו. מטבע הדברים עת מדובר בצדדים אשר הינם בני משפחה, ומתוך צפיית המשך תפקוד התא המשפחתי, כולו או חלקו, ביחסים כאלו או אחרים, יטה ביהמ”ש לערוך פשרה לצדדים ולהביאם להסכמות, ולא רק למען ההליך המשפטי, אלא למען הצדדים עצמם ובמיוחד ילדיהם וסובביהם.” (תמ”ש (קריות) 19421-02-16 עזבון המנוח X ואח’ נ’ פלוני (פורסם במאגרים האלקטרוניים,24.4.17; הדגשות לא במקור).
עיון בחקיקה המסדירה את אופן ניהול סכסוכי המשפחה מגלה קרבה רעיונית יתרה לדברים; עת נקבע בעקרונות היסוד של תקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ”א-2020, כי “בית המשפט לענייני משפחה אחראי על ניהול ההליך השיפוטי גם לשם צמצום ההתדיינות השיפוטית בין בעלי דין שהם בני משפחה במטרה להגיע לסיום הסכסוך ביניהם וכן ליישובו בדרכי שלום אם ניתן, ותוך התחשבות במכלול ההיבטים הקשורים לסכסוך המשפחתי” (ר’ סעיף 2(א) לתקנות; הדגשות לא במקור).
באופן זה המשיג המחוקק את אחריות בית המשפט לענייני משפחה, ככזו הכוללת, במידת האפשר, את ניהול הסכסוכים במטרה להוביל לצמצום ההתדיינות שבין בעלי הדין; זאת בהינתן יחסי הקרבה המשפחתיים ובחתירה ליישוב הסכסוך בדרכי שלום, תוך התחשבות במכלול ההיבטים הקשורים לסכסוך.
ביטול הסכם מחמת פגמים ברצון –מסגרת נורמטיבית
עושק
הוראת סעיף 18 לחוק החוזים קובעת, כי הסכם ניתן לביטול על ידי מי שהתקשר בו “עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר ניסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל”.
משכך, ברי כי שלושה יסודות מצטברים המקיימים ביניהם זיקת תלות הדדית – יש להוכיח על מנת להקים את עילת העושק: א. מצבו של העשוק, היכול לבוא לידי ביטוי בקיומה של מצוקה או חולשה- בין שכלית, ובין גופנית. ב. התנהגות העושק – קרי: היותו מודע למצוקת הצד להסכם וניצולה של זו. ג. היות תנאי ההסכם גרועים באופן בלתי סביר מהמקובל.
התלות שבין התנאים הקבועים בחוק באה לידי ביטוי בפסיקה על דרך המשגתם כ”כלים שלובים”, באופן שבו ככל שהוכח קיומו של אחד מהיסודות באופן מובהק כך תטה הכף לכיוון המסקנה בדבר התקיימותם של יתר היסודות (ר’ ע”א 403/80 חי סאסי נ’ נעימה קיקאון פ”ד לו(1) 762; ע”א 2041/05 מחקשוילי נ’ מיכקשוילי (פורסם במאגרים המשפטיים, 19.11.07); עמ”ש 1137-06-10 פלונית נ’ פלוני (פורסם במאגרים המשפטיים 29.4.21).
עוד קובעת הפסיקה, כי נטל הוכחת קיומם של היסודות הנ”ל, הרובץ מטבעו על כתפי העותר לביטול ההסכם, הינו נטל משמעותי.
כפייה
בסעיף 17 לחוק החוזים הקובע גדרי עילה זו נקבע , כי “מי שהתקשר בחוזה עקב כפייה שכפה עליו הצד השני, או אחר מטעמו, בכוח או ביום, רשאי לבטל את החוזה.”
לביסוס טענת הכפייה, יש להוכיח את ההתקשרות החוזית, קיומה של הכפייה כמו גם את הקשר הסיבתי המתקיים בין שני היסודות לעיל (ר’ ע”א 748/81 ישראל שפיר נ’ מרטין אפל, פ”ד לט(4) 149, 153); לעניין טיבו של מבחן הקשר הסיבתי, – בין אובייקטיבי ובין סובייקטיבי – נפסק, כי בסכסוכי משפחה, בפרט “במערכת יחסים משפחתית אינטימית ועתירת רגשות ברמה הגבוהה ביותר” (לשון כב’ השופט א’ רובינשטיין) ראוי לעשות שימוש במבחן הסובייקטיבי (ר’ בעמ 1581/06 פלוני נ’ פלוני (פורסם במאגרים המשפטיים, 25.4.2006) בפרט ס’ ד(3) לפסה”ד).
טעות או הטעיה
על הסכם גירושין, כעל כל הסכם, חלות הוראות חוק החוזים, לרבות לעניין עילות הביטול (ר’ ע”א 1581/92 אברהם אבי ולנטין נ’ דורית ולנטין , פ”ד מט(3) 441, 451 (1995).
לעניין ביטול מחמת טעות, קובעת הוראת סעיף 14 בחוק החוזים: “(א) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה”. שלושה יסודות מצטברים עומדים ביסוד טענת הטעות: קיומה של טעות, התקשרות בחוזה עקב אותה טעות, וידיעת הצד השני.
סעיף 15 לחוק החוזים מגדיר ביטול הסכם מחמת הטעיה ולפיו “מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה…”
עילות טעות והטעיה קרובות נורמטיבית וחולקות מכנה משותף הבא לידי ביטויו בנקודת המוצא לפיה התקשר אדם בהסכם עקב טעות – כך שיש להוכיח במצטבר – הן קיומה של טעות, הן קיומו של קשר סיבתי בין הטעות לבין ההתקשרות בהסכם. למעשה שלושה יסודות לעילת ההטעיה; טעות המתקשר, הטעיה שהטעה אותו הצד השני, קשר סיבתי כפול בין הטעות ובין ההתקשרות בהסכם וכן בין ההטעיה לטעות.
וליישום בנסיבותינו
התובעת, כאמור, אינה משיגה על הרובד השיפוטי, קרי על הליך אישור ומתן תוקף של פסק דין להסכם הגירושין. כך גם מעיון בפרוטוקול הדיון במעמד אישור ההסכם עולה, כי בית המשפט הקריא את עיקרי ההסכם והצדדים אישרו, כי חתמו על ההסכם מתוך רצון חופשי ותוך הבנת ההסכם, משמעותו ותוצאותיו. ניתן בזה אישור ותוקף של פסק דין להסכם (ר’ פרוט’ הדיון מיום 30.12.2020); השגותיה של התובעת בהליך דנא עניינן הרובד ההסכמי ובו תהליך כריתת הסכם, עת לטענתה, נפלו פגמים בתהליך המחייבים את ביטולו של ההסכם, עקב טעות, הטעייה, עושק וכפייה.
אקדים אחרית לראשית ואומר, כי לאחר שנדרשתי למכלול הראיות העומדות לפניי מצאתי בנסיבותיו של סכסוך זה, כי לא עלה בידי התובעת להוכיח את תביעתה לביטול ההסכם; להלן יפורטו טעמיי תוך התייחסות למכלול הטענות.
לעניין עילת העושק, טוענת התובעת, כי מתקיימים במקרה דנא, שלושת היסודות הנדרשים להוכחת העילה; עת, ההסכם נחתם לאור חוסר ניסיונה בהליכים משפטיים מעין זה, ניצול מצוקתה ע”י הצד שכנגד וב”כ ונוכח תנאי ההסכם הגרועים באופן בלתי סביר. מנגד טוען הנתבע, כי אלו טענות הנטענות מן הפה אל החוץ בשעה שלא הובהר על ידה ואף לא הוכח באיזה אופן קופחו זכויותיה, בפרט כאשר היא מאשרת כי הנתבע לא לחץ עליה לחתום על ההסכם וכי כל השיח נערך בינה לבין בא כוחה. התובעת לא הכחישה, כי נתנה הסכמתה לחלוקה בלתי שיוויונית בין הצדדים עוד קודם למועד הדיון.
הוסיפה התובעת וטענה, כי תחת מכבש הלחצים שהופעל עליה, והמצב הנפשי בו הייתה נתונה, נאלצה לחתום על הסכם הגירושין. בגין כפייתה לחתום על ההסכם, יש להורות על ביטולו. לדידו של הנתבע, טענות התובעת אודות הטעייתה לכאורה הינן אך במישור היחסים בינה לבין בא כוחה הקודם ואין להן כל נפקות או רלבנטיות כלפיו, במישור היחסים שבין הצדדים. בכל הנוגע לטענת הכפייה, הרי שטענה זו באה לעולם, בהיעדר כל עילה וביסוס, כאשר לא הובא מטעם התובעת בדל ראיה ואף לא נטען על ידה, הכיצד כפה הנתבע אותה לחתום על ההסכם.
אשר לטענות הטעות וההטעייה טענה התובעת, כי נאמר לה בין היתר מטעם ב”כ כי היא אינה זכאית לקבלת זכויות בכל הנוגע לזכויותיו הצבורות של הנתבע, פנסיוניות וכספיות ועל כן מוטב לה כי תסכים לוויתור על חלקה בזכויות אלו.
התובעת זימנה את ב”כ דאז למתן עדות, תוך הסרת חיסיון עו”ד- לקוח, על האירועים הנוגעים לחתימת הסכם הגירושין; מחקירתו של עוה”ד עלה, כי ייעץ לתובעת שבמקרים מסוג זה, יש סבירות לחלוקה לא שיוויונית של הרכוש, וכדבריו שם: “העד, עו”ד אבישר: בהתאם לחוק יש סיכוי לא שווה בשווה, (לא ברור);כך בפרוט’ במקור – ה.מ.ש) שהגענו להסכמות של 45%-55% אמרתי לה זה סביר במקרה הספציפי הזה יש פה מתחם הסבירות שהוא יקבל 5% יותר, אי לכך והיא לא הכחישה את זה מרשתי, שכל הכספים, רוב הכספים לא כל, רוב הכספים מאז 96 מהפציעה שלו. וגם חברי לא מכחיש את זה שיש 25000 ש”ח שהוא מבל מביטוח לאומי והוא קיבל פיצויים מהתאונה. ויש סעיף 5.1 לחוק אני חייב להציג למרשתי את החוק להסביר לה את החוק, להסביר לה גברתי שיש מתחם סבירות ויש חלוקה לא שווה במקרים מסוימים על פי חוק. בגלל זה המחוקק נתן לבית המשפט שיקול דעת בעניין הזה” (ר’ בעמ’ 31, ש’ 7-14 לפרוט’ הדיון מיום 28.11.2022).
אלא שהתובעת שטענה כי הוטעתה לעניין זה, לא נימקה מדוע לא פעלה, קודם חתימת הסכם הגירושין, לבירור היקף הזכויות העומדות למי מהצדדים, לצורך שקילת מתווה איזון המשאבים הרצוי מבחינתה ובעת שהייתה זו מיוצגת (ר’ אף לעניין זה בעמ’ 6, ש’ 8-10 לפרוט’ הדיון מיום 1.7.2021). בהינתן מחדלה זה של התובעת, אין יכולה היא לפטור עצמה מאחריות, בטענת טעות/הטעייה, ודומה, כי לכל היותר עולה הדבר כדי טעות בכדאיות העסקה.
הנתבע בחקירתו נשאל אודות שווי התוספת בזכויות שקיבל מחלקה של התובעת, 5% נוספים, וטען כי אינו יודע לומר את שוויין (ר’ בעמ’ 40 לפרוט’ הדיון). לטענתו עתירת התובעת לביטול ההסכם היא ניסיון להתעשר על גבו בשעה שאין מחלוקת בין הצדדים, כי מרבית הכספים והנכסים הגיעו ממנו, לרבות הרכב שרכש עבורה ב-150,000 ₪, קודם למועד הקרע (ר’ לעניין זה בעמ’ 49). מבלי להביע עמדה לנפקות טענות אלו, יוער, כי טענה זו בדבר מקור הכספים, לא נסתרה ע”י התובעת.
כן יצוין לעניין זה, כי במסגרת ניהול ההליך, עתר הנתבע בבקשה לגילוי מסמכים ביחס לזכויות הסוציאליות של התובעת (ר’ בקשה מס’ 8). מטעם התובעת הוגשה תגובה ובה התנגדה לסעד המבוקש בטענה, כי זו הוגשה בניסיון של הנתבע לבחון את כדאיות העסקה מצדו וכי אין מקום להיעתר לבקשה בעת שהליך גילוי המסמכים הסתיים. מכל מקום, דומה כי אי חשיפת התמונה הכלכלית של כל אחד מהצדדים בעטי התנגדות התובעת כאמור, בראי מכלול טענותיה בהליך וביתר שאת טענות הטעייה עומדת לה לרועץ; בפרט מקום שבו לא הובאו מטעמה ראיות חיצוניות התומכות בטענותיה.
לא נעלמה מעיני עתירת התובעת להעדת ב”כ הנתבע, עו”ד אריאל שריג, ברם ובשים לב לחיסיון עו”ד-לקוח הקיים במישור היחסים בינו לבין הנתבע וכן נוכח חקירתם של יתר הצדדים הנוגעים לדבר, דומה כי אין בכך להעלות או להוריד לעניין נטל ההוכחה המוטל על התובעת, שכאמור, לא עלה בידה להרימו.
אליבא דהתובעת היא הגיעה לדיון בידיעה, כי הצדדים לא הגיעו להבנות סופיות ובמהלך הדין ודברים שהתנהל בין הצדדים קודם כניסתם לדיון וכן במהלך הדיון בפני בית המשפט, לחצו עליה כי תחתום על ההסכם המבולבל, תוך שהוא מוגש לבית המשפט, חלקים, חלקים ואף כולל הוראות סותרות.
אל מול זה, אינה התובעת חושפת בכתבי טענותיה כי קודם לקיום הדיון, נפגשו הצדדים עם באי כוחם לפגישת מו”מ במשרדו של ב”כ הנתבע, שבמסגרתה גובשו עקרונות ההסכם כפי שהוגשו לתיק בית המשפט בהמשך; לפיהן הוסכם בין היתר, יחס חלוקה של 45% לתובעת, 55% לנתבע, של הבית וחשבון הבנק המשותף וכן כי הנתבע יוותר לגור בבית המגורים, למצער 12 חודשים, תוך נשיאה בתשלום חודשי לתובעת בסך של 6,000 ₪, וכו’. לדידו של הנתבע, הסוגיה היחידה שנותרה במחלוקת בין הצדדים, הייתה רכיב הזכויות הפנסיוניות של הצדדים והביטוחים. בחקירתה אישרה התובעת את גרסת הנתבע לעניין זה (ר’ בעמ’ 6-7 וכן בעמ’ 11 ש’ 14-17, לפרוט’ הדיון מיום 28.11.2022).
התובעת אישרה, כי התנהל שיח בין באי כוח הצדדים אף קודם כניסתם לדיון, כאשר נערכו חילופי דברים ביניהם ובא כוחה עדכן אותה לגביהם (ר’ בעמ’ 8 ש’ 17-23 לפרוט’). עוד אישרה כי במסדרון בית המשפט, הועלו על הכתב העקרונות הסופיים של הסכם הגירושין, אשר הומצאו במהלך הדיון ועליו חתמו הצדדים, בתוך אולם בית המשפט (ר’ בעמ’ 11, ש’ 18-26 וכן בעמ’ 12, ש’ 18-19 לפרוט’).
בחקירתה שבה וטענה התובעת, כי הופעל עליה לחץ מטעם עורכי הדין, על יסוד מצגים לא נכונים בדבר זכויותיה; לאחר מכן טענה, כי בא כוחה הקודם, הוא שהפעיל עליה לחץ; ברם לא מצאתי ליתן אמון בעדותה:
“עו”ד שריג: עכשיו איפה היית בלחץ, כשחתמת על זה?
העדה: גם בחוץ כאילו, הפעלתם עליי לחץ.
עו”ד שריג: כשחתמת על זה היית בלחץ?
העדה: גם כן, אתם הלחצתם אותי, פשוט כן זה היה ממש מתוך לחץ, גם בחוץ אבישר העו”ד שהיה איתי אמר לי את חייבת לחתום ואת חייבת זה וכאילו באנו בכלל בידיעה ש-50, 50 זה משהו ישבנו דיברנו וסיכמנו. וכשהגענו לפה כל פעם הוא באתם, נפגשתם בצד, דיברתם והוא חוזר אלי ואומר לי הפנסיות לא מגיע לך, זה לא, את לא תקבלי את הפנסיות וכל פעם על משהו אחר, זה היה על גם על הבית, תוותרי על 5%, כל פעם זה היה על משהו אחר. הוא פשוט הפעיל עליי לחץ, אני לא כל כך הבנתי מה היה שם. אני לא,
עו”ד שריג: בגלל שלא הבנת חתמת?
העדה: לא, גם הוא הפעיל עליי לחץ פשוט, גם לא הבנתי מה, אני לא הייתי באה לעולם לבית המשפט, לא יודעת איך להתנהל, פשוט הפעילו עליי לחץ, זה הכל.” (ר’ בעמ’ 12, ש’ 5-17 לפרוט’).
התובעת השיבה בשלילה לשאלה האם הופעל עליה לחץ מטעם המותב היושב בדין, לחתום על הסכם הגירושין (ר’ בעמ’ 12 לפרוט’). אולם, כשנשאלה, מדוע לא העלתה בפני המותב, את הרגשתה בדבר הלחץ המופעל עליה לחתום, השיבה בסתמיות ובלאקוניות, כי אין לה מה להגיד (ר’ בעמ’ 13, ש’ 10-16).
בחקירתו טען ב”כ הקודם של התובעת, כי בפגישה שנערכה בין הצדדים, קודם למועד הדיון, גובשו עיקרי ההסכם, ועל בסיסם הגיש את ההסכם המודפס במועד הדיון (ר’ בעמ’ 21, ש’ 1-9 לפרוט’). עוד הוסיף וטען באריכות לעניין גרסתו אודות הסתירה הקיימת בטענות הצדדים לעניין הגורם שביקש שלא לבצע איזון בזכויות הפנסיוניות של הצדדים:
“העד, עו”ד אבישר: שוב פעם, חוזר ואומר, אנחנו מגיעים עם הסכם טיוטה בגלל זה זה נקרא טיוטה. אני הגעתי לבית המשפט בשעה 08:16, גברתי גם תראה שלחתי וואטסאפ ללקוחה שעה וחצי לפני הדיון, תמיד אני מגיע שעה וחצי לפני הדיון כמו היום דרך אגב גברתי. שעה 08:16 בוקר טוב xxx הגעתי לבית משפט, הגעתי שעה וחצי כדי לשבת איתה על ההסכמות שהגענו אם יש לה טענות או משהו שהיא לא מבינה כדי לברר איתה דברים. ובאותו יום כמו שאתה אומר על ההסכמות הגיעה אלי הגברת xxx ואמרה לי, יש לי בעיה עו”ד אבישר, אמרתי לה מה? אני חוששת בנושא הפנסיה שלי, אמרתי לה מה זאת אומרת? היא אומרת לי תקשיב, הוא משנת 96 לא עובד, 25 שנה לא עובד, אני עובדת עד היום, משתכרת 5500 ש”ח, אני מבקשת שלא יהיה אקטואר בנושא הפנסיות. אמרתי לה xxx אני נלחמתי, כמו הוא הגיש בתביעה שהוא לא רצה פנסיות, אני הגשתי בתביעה שאני רוצה שיהיה אקטואר, אני נלחמתי בטיוטה, רשום בסעיף 12 נלחמתי שיהיה אקטואר כדרך המלך כי ככה אני אוהב לעבוד. למה אני לא אקטואר, אני לא מומחה כלכלי, אני עו”ד אני רוצה איש מקצוע שיבדוק את העניין. אמרה לי אני חוששת, אני מבקשת תבקש ממנו שיבטל את הנושא של הפנסיה כי אני עוד ממשיכה לעבוד ואני אשלם לו פנסיה, כי הוא מקבל כל הזמן בביטוח לאומי. אמרתי לה אני אפנה לחברי עו”ד שריג, פניתי אליו בעניין הזה הוא פנה למרשו, דיבר איתו ואז הגיעו למסקנה, אמרו לי שמע, אם אתה מוריד את הנושא של הפנסיה בוא גם את האקטואר לחשבונות הבנק בכל מה שקשור לזה. שאלתי את מרשתי, אמרתי לה תקשיבי ושוב אני מפציר בך ואומר לך, אני רוצה דרך המלך, אקטואר, עזבי את העניין של הפנסיות, בואי נבדוק דרך האקטואר, לא אני מחליטה אני הלקוחה, אני מבקשת ממך להכניס את זה. עו”ד שריג העלה את זה בכתב יד, היא קראה את זה, חתמה על מה שקראה, על מה שהיא רצתה. אחרי שהיא חתמה על מה שהיא רצתה נכנסנו לבית משפט, בית משפט הקריא את זה וגם גברתי בפרוטוקול את מפנה ואומרת יש הבדל בין סעיף 7 לבין סעיף 12 ואת אומרת לאחר שבית המשפט מקריא את עיקרי ההסכמות, אנו מאשרים כי הבנו את ההסכמות אליהן הגענו מרצון חופשי, לא מהטעיה עושק או לחץ ” (ר’ בעמ’ 24 לפרוט’ הדיון).
כשנשאל ב”כ דאז מדוע לא הגיע לדיון עם הסכם מוכן הכולל את הסכמות הצדדים שלטענתו כבר גובשו, השיב הלה, כי רק בבוקר הדיון, פנתה אליו התובעת בבקשה שלא יבוצע איזון של הזכויות הפנסיוניות כפי שנכתב בהסכם המודפס שהוכן מטעמו ואזי נוסח ההסכם בכתב יד ע”י באי כוח הצדדים, מחוץ לאולם בית המשפט, שעליו חתמו בהמשך הצדדים (ר’ בעמ’ 27, ש’ 3-6).
בעדותו טען עו”ד אבישר, כי ההסכם נחתם ע”י הצדדים מחוץ לאולם בית המשפט (ר’ בעמ’ 27, ש’ 13-25); לצד זאת, אין חולק, כי במהלך הדיון שנערך לצדדים, התקיים בירור אודות הוראות ההסכם, משמעותיו ותוצאותיו וכן הם התבקשו להשיב האם מבינים את האמור והאם נותנים הסכמתם לחתום על ההסכם, וכלשון הדברים המופיעים בפרוט’ הדיון:
נמצא אפוא, כי מלבד מהעלאת הטענה מן הפה אל החוץ בדבר הלחץ שהופעל עליה, לא עלה בידי התובעת להוכיח טענה זו, בפרט משדומה כי עיקר השיח ביחס לעקרונות ההסכם, נערך בין התובעת ובא כוחה.
יתר על כן, אף הוראות ההסכם עצמו אינן תומכות בטענת התובעת לקיומם של עושק או כפייה. בחינת ההסכם על הוראותיו וביניהם הסדרים רכושיים המגלמים וויתורים לכאורה מצד התובעת, אינו מציב את התובעת כשידה על התחתונה. כך שבניגוד לטענת התובעת, תוכן ההסכם אינו כולל תניות מקפחות או חריגות במיוחד, והתרשמותי הינה כי אינו כולל וויתורים מפליגים מצד מי מהצדדים והוא אינו חריג באופן בלתי סביר מהסכמי גירושין וביתר שאת תחת נסיבותיו של הסכסוך דנא, וזאת הן ביחס לאופן חלוקת הרכוש והן ביחס למנגנון פירוק השיתוף בנכס המשותף שעליו הוסכם בין הצדדים. אכן, התובעת אישרה כי נתנה הסכמתה לחלוקה בלתי שוויונית של הנכסים המשותפים, ביחס של 45% עבורה ו- 55% עבור הנתבע, זאת בראי מצבו הרפואי המורכב של הנתבע וכן וויתור על חלקה בזכויות הפנסיוניות הצבורות של הנתבע וכן בכספי הביטוחים, תוך שהיא נותרת עם מלוא זכויותיה.
הינה כי כן, בנסיבותיו המורכבות של מקרה זה, לא מצאתי, כי המדובר בתנאים מקפחים או גרועים באופן בלתי סביר. לעניין זה נקבע בפסיקה כי תנאים ייחשבו בלתי סבירים בהסכמי גירושין, רק אם על פניהם ניכר כי הם בלתי הגיוניים, בלתי ראויים ומקפחים, על פי כל אמת מידה סבירה, כאשר כל הסכם ונתוניו, כל הסכם ושיקוליו (ר’ לעניין זה תמ”ש (חי’) 17140/08 י.ר. נ’ ב.ר. (לא פורסם, 28.1.2013, פסקה 14).
כך גם לא מצאתי כי עלה בידי התובעת להוכיח קיומה של כפייה כלפיה בעת כריתת ההסכם, טענה שנטענה ממילא בכתבי הטענות בסתמיות ובלקוניות; לא הוכח כל איום או גרימת חשש או פחד מצד הנתבע כלפי התובעת. ההיפך הוא הנכון, כאשר התובעת העידה כי לא התנהל כל שיח בינה לבין הנתבע, במהלך גיבוש ההסכם וחתימתו (ר’ בעמ’ 8, לפרוט’ הדיון מיום 28.11.2022) ובהקשר זה לא העמידה התובעת בסיס לטענה, אף לא ראשית ראיה, והיא נדחית בזאת.
לדידה של התובעת אין כל קושי בביטולו של הסכם הגירושין, שעה שהצדדים לא פעלו ליישומו, כך שניתן להשיב את המצב לקדמותו. ברם, מן המונח בתיק עולה כי הצדדים פעלו בהתאם להוראותיו של הסכם הגירושין, דהיינו הסדרת הגט, חלוקת הכספים בחשבון המשותף וכן המשך תשלום חודשי לידי התובעת בסך של 6,000 ₪ בגין שימושו של הנתבע בבית המגורים. לעניין פירוק השיתוף בבית, הרי שלא נטען ואף לא הוכח מצד התובעת כי דרשה את מכירתו ונתקלה בהיעדר שיתוף פעולה מצד הנתבע.
אשר להבנה שחלחלה לתובעת, לטענתה, בדבר טעותה בחתימת הסכם הגירושין – הצהירה התובעת, כי זו היכתה בה כבר כשהגיעה הביתה, לאחר הדיון, ולכן מיהרה לקבוע פגישה, למחרת היום, עם עו”ד אבישר, בעניין (ר’ בעמ’ 14 לפרוט’ הדיון). בעדותו טען עו”ד אבישר, כי שבוע לאחר חתימת ההסכם, הגיעה התובעת לפגישה, שנקבעה מראש לעניין האקטואר, אז טענה היא נסערת שמאוכזבת מההסכם ודרשה, כי יגיש בקשה לביטול הסכם הגירושין, בין היתר בטענה כי היה לה מיגרנה (ר’ בעמ’ 32, ש’ 16-22 וגם בעמ’ 33, ש’ 17-25 לפרוט’).
אלא שמחקירתה של התובעת עולה כי בינה לבין בא כוחה הקודם, עו”ד אבישר, התגלעה מחלוקת, בנוגע להוספת רכיב של שכר-טרחה, בהסכם הייצוג שנכרת בין השניים, כאשר לטענתה הרכיב הוסף שלא בידיעתה ובהיעדר הסכמתה. גם בגין מחלוקת זו, ביכרה להיפגש עמו (ר’ שם בעמ’ 14, ש’ 31-33 וכן בעמ’ 15, ש’ 15-32). מחקירות הצדדים עולה כי אכן הוגשה מטעם התובעת תלונה ללשכת עורכי הדין, כנגד עו”ד אבישר. עוד נעשה ניסיון לחקור את עו”ד אבישר אודות תוספת שכ”ט; ברם מבלי לקבוע מסמרות בנדון, דומה כי מחלוקות אלו אינן חוסות תחת גדרי ההליך דנא.
התרשמתי, כי דווקא מהירות תגובתה של התובעת והפעולות שננקטו על ידה לאחר חתימת הסכם הגירושין, מצביעות על הבנתה המלאה ומודעותה להשלכות הוראות הסכם הגירושין שנכללו בו. דומה, כי התובעת שבחרה לחתום על ההסכם בהבנה ובהסכמה מלאה, חשה תחושת החמצה ופספוס, ייתכן מפאת שיתוף מקורביה בהסכם שנחתם ותחושות אלו הובילו אותה, להגשת ההליך דנא, על אף הנטל הכבד המוטל עליה, בהוכחת העילות שנטענו על ידה כבסיס לביטול ההסכם; ברם משאלו לא הוכחו, אין מקום לקבלת התובענה הנדחית בזאת.
סוף דבר
אשר על כן ובהינתן כלל המקובץ לעיל, ברי כי דין התביעה להידחות.
בהינתן תוצאת ההכרעה, מצאתי להורות על חיובה של התובעת בתשלום הוצאות ושכ”ט לידי הנתבע בסך 15,000 ₪.
פסה”ד מותר בפרסום לאחר השלמת תהליך התממה להשמטת פרטים מזהים.
המזכירות תסגור את התיק ותמציא את פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, ז’ סיוון תשפ”ד, 13 יוני 2024, בהעדר הצדדים.
