בית משפט לענייני משפחה באילת
תלה”מ 29486-03-22 ח. נ’ ח. א.
לפני
כב’ השופט הבכיר, מרדכי (מוטי) לוי
תובע
א.ח.
מיוצג ע”י עו”ד עינבר לב
נגד
נתבעת
ל.ח.א.
מיוצגת ע”י עוה”ד דניאל ברס ומיכל אבני
פסק דין
לפני תביעה ל”מתן סעד הצהרתי המורה על ביטול הסכם גירושין אשר ניתן לו תוקף של פסק דין ביום 03.04.2017, בתה”ס 3775.04.21″. התביעה הוגשה ביום 14.3.2022 (להלן-התביעה). לביטול הסכם שנחתם על ידי הצדדים ביום 3.4.2017 (להלן-ההסכם) אשר קיבל תוקף של פסק דין ע”י כבוד השופט ברינגר בו ביום (להלן- פסק הדין). ההסכם כולל התייחסות נפרדת אף היא הוגדרה על ידי הצדדים כ”הסכם” ביחס לרכב שאושר אף הוא באותו יום.
הרקע העובדתי:
1. התובע והנתבע (להלן-הצדדים) חתמו על הסכם שכותרתו “הסכם גירושין” הגם שהצדדים התגרשו כבר בשנת 2010. על פי ההסכם זה נחתם על ידי הצדדים ביום 3.4.2017 (להלן-ההסכם) וקיבל תוקף של פסק דין על ידי כבוד השופט ברינגר בו ביום (להלן- פסק הדין).
ההסכם כולל התייחסות לכלל הנושאים של הצדדים וביניהם הסדרי אחריות הורית (משמורת), הסדרי שהות, מזונות הילדים לרבות תשלומי מדור לנתבעת כחלק מהסדר רכושי ביניהם.
לבד מההסכם, הוגש עמוד נוסף שהוגדר על ידי הצדדים כ”הסכם” ביחס לרכב של הצדדים שאושר אף הוא בפסק הדין באותו יום (להלן-הסכם הרכב).
2. טענתו של התובע בתביעתו, כפי שיובא להלן, היא כנגד הסכמתו לשלם לנתבעת דמי מדור גם לאחר שתסתיים חובת התשלום לילדים ועד אחרית ימיה.
בסעיף 5 להסכם הוסכם: “האב ישלם לאם בכל 1 לחודש ועבור אותו חודש ומראש סך של 1,500 ₪ לחודש בגין מזונותיו של כל ילד. סך של 4,000 ש”ח לחודש ישולם עבור מדור הילדים והאישה, גם לאחר הפסקת תשלום המזונות בגין הילדים ימשיך האב לשלם מדור לל.. סה”כ ישלם האב סך של 7,000 ₪ בגין מזונות ומדור. סכום המזונות והמדור ישולם החל מיום 1/7/2017 ועד הגיע הילדים לגיל 24…”.
בסעיף 6 להסכם הוסכם: “לאב אופציה לרכוש בעתיד דירה עבור האם ודמי המדור יומרו לתשלום משכנתא וזאת עד לגובה 4,000 ש”ח. נבהיר כי המדור בסך 4,000 ש”ח הינו ללא הגבלת זמן וכל עוד האם בחיים. כמו כן, נציין כי היורשים של הדירה שתירכש ע”י האב לאם הם הילדים – מו. ו-מא. בלבד”.
3. בהסכם הרכב הסכימו הצדדים שהרכב מסוג יונדאי אותו העריכו בשווי של 81,000 ₪ יוצע למכירה ויימכר עד ליום 1.7.2017. מתמורת המכר ירכוש התובע לנתבעת רכב בשווי של 40,000 ₪. ככל שלא יימכר הרכב עד למועד האמור יועבר לבעלותה של הנתבעת.
4. עת התגרשו הצדדים בשנת 2010 חתמו הצדדים ביום 22.1.2010 על הסכם גירושין בו הובאו הסכמות באותן שאלות כמו בהסכם. ההסכם קיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני ביום 7.3.2010 להלן-ההסכם בבית הדין הרבני). אלה ההסכמות עליהן הסכימו הצדדים בהסכם שהוגש לבית הדין הרבני הרלוונטיות לפסק דין זה וכלשונן:
“א. רכוש: כל הרכוש בבית נשאר בדירה. הדירה נשארת בידי ל.א.ח.. הבעל מוותר על חלקו בדירה ללא כל תמורה לטובת האישה[…] הבעל מתחייב לשלם את המשכנתא על הדירה בסך 3000 ₪ לחודש וכן לקחת עליו את כל החזרי החובות […] הערה: החובות כוללים אך ורק את החובות הקיימים נכון להסכם זה. במידה והאם רוצה למכור את הדירה זה יבוצע אך ורק עם הסכמת האב והכסף שיישאר מהמכירה יוותר לטובת רכישה של דירה אחרת או לטובת הילדים, וזאת כל זמן שהילדים מתגוררים בבית האם. במידה ויוחלט בין הצדדים על רכישת דירה חדשה א. מתחייב לקחת לידיו את המשכנתא ולשלמה.”
עיקר טענות התובע:
5. הוא והנתבעת (להלן-הצדדים) התגרשו פורמלית בשנת 2010. ברם, על אף גירושיהם בפועל הם זנחו את ההסכם בבית הדין הרבני “הלכה למעשה לא נפרדו מעולם. הם קיימו משק בית משותף גם כשלא חיו יחד תקופה קצרה ולאחר תקופה …אף שבו לחיות יחדיו תחת קורת גג אחת הלכה למעשה הצדדים מעולם לא קיימו את הוראות הסכם הגירושין עליו חתמו בבית הדין הרבני, כך שההסכם נזנח על ידם”.(ס’ 8 לכתב התביעה).
הם חיו כמשפחה עד חודש יוני 2010. הנתבעת מכרה דירה שהייתה בבעלותה ומלוא התמורה הופקדה בחשבונו בבנק יהב כשלנתבעת היה ייפוי כוח לפעול בחשבון. הנתבעת התנהלה מחשבון זה וממנו שולם גם שכר הדירה בה התגוררו הילדים והנתבעת.
לאחר מכירת הדירה באילת עברה הנתבעת להתגורר בעיר אשקלון ולאחר כ-6 חודשים מהמעבר פנתה אליו הנתבעת וביקשה לרכוש לעצמה דירה “…מהכספים שנותרו ממכירת הדירה באילת” (סעיף 18 לכתב התביעה). ברם, בשל מצבה הכלכלי שלא אפשר לה לקחת משכנתא לבד בשל כושר ההחזר שלה ומשעה ש”…לא נותרו כספים רבים ממכירת הדירה באילת….” הם “סיכמו” שהדירה באשקלון תירכש על שמו בלבד והוא “…יאפשר” לה לחיות בדירה עם הילדים. ראיה לזניחת ההסכם בבית הדין הרבני היא שהוא המשיך לזון את המשפחה לאחר שנפרדו “ולא נשא במפורש במזונות הקטינים”. (שם).
סיכום ביניים מלמד שדירת הנתבעת נמכרה, התמורה הופקדה בחשבון התובע, מתוך חשבון זה שולמו הוצאות הבית של הנתבעת והילדים, מטעם זה “…לא נותרו כספים רבים ממכירת הדירה באילת”. משכך “סיכמו הצדדים”, כאמור, שהדירה באשקלון תירכש ע”י התובע והוא “יאפשר” לנתבעת ולילדים להתגורר בדירה זו, ובשים לב לסיכום זה טען התובע שהוא המשיך “…לפרנס את המשפחה…”.
6. בשנת 2014 שכר התובע דירה גדולה באילת והנתבעת והילדים שבו להתגורר עמו. עד אז התנהלו הצדדים כזוג נשוי “…ואף היה מגיע לאשקלון וישן בדירה שרכש, […] ולאור ההתקרבות הנ”ל בין השניים, החליטו הצדדים, לחזור זה לזו באופן פורמלי” (ס’ 21). (השוו עם דברי הנתבעת בעדותה בבית המשפט “עברתי לגור באשקלון, הבן שלי הלך איתו למלון באילת ולא הסכים לחזור יותר הביתה, הוא היה בדיכאון, א. בא לאשקלון ביום 30/05 קיפל אותי והחזיר אותי לכאן בשביל הילד ואני חזרתי בשביל הילד כשהוא בתוך זוגיות עם בחורה בשם א. שאיתה הוא התנהל ועשה מה שהוא רוצה. תשאלי על מה ויתרתי בשביל שיהיה פה הסכם” (פרוטוקול עמ’ 13 ש’ 4-1)).
המשיך וטען שבעצה אחת הם החליטו למכור את הדירה באשקלון “…וזו נמכרה באמצע שנת 2014 והמשכנתא שרבצה עליה סולקה. יתרת התמורה נכנסה לחשבונו של התובע בבנק יהב ממנו התפרנסה המשפחה כולה.” לאחר כשנתיים עברו להתגורר בשכירות בדירה אחרת. בשנת 2017 “החלו לצוץ בעיות בזוגיות בין הצדדים […] ולאחר שהגיעו מים עד נפש, חתמו הצדדים על הסכם הגירושין…”. (ס’ 22 לכתב התביעה).
7. בשנת 2017 החליטו הצדדים להיפרד ונחתם ההסכם.
8. ההסכם נחתם תוך “…ניצול מצבו הנפשי בעת חתימתו על ההסכם, מתוך טעות, עושק וחוסר תום לב מצד הנתבעת כאשר תנאי הסכם הגירושין (?! – מ.ל) הינם בניגוד לכללי הצדק הטבעי ובמידה בלתי סבירה ובאופן המצדיק את ביטול ההסכם.” (ס’ 10 לכתב התביעה).
9. טענתו העיקרית של התובע כנגד ההסכם היא שבעת חתימתו היה, כאמור, במצב נפשי קשה ביותר “…חיפש אך שקט ושלווה […] הגיע כצאן לטווח (כך במקור) וחתם על הסכם הגירושין […] מבלי שעיין בו לפני כן ומבלי שהתנהל כל משא ומתן באשר לסעיפי ההסכם”. (ס’ 26-25 לכתב התביעה).
הוא חתם על ההסכם “…מבלי שהבין את השלכות חתימתו על ההסכם הנ”ל כאשר הלכה למעשה מדובר בהסכם בו חיוב כספי למשך כל חייה של האישה […] דינו להתבטל בשל היותו בלתי חוקי, ובלתי מוסרי, ויש בו משום שעבוד התובע כלפי הנתבעת ללא כל סיבה הגיונית לכל ימי חייה.” (שם).
10. עוד טען שאת ההסכם ערכה עורכת דין של הנתבעת, “חברה טובה” שלה (סעיף 25 לכתב התביעה). אותה עורכת דין לא פגשה בו, לא יידעה אותו בדבר “האפשרות” להיוועץ בעורך דין, לא הבהירה לו שהיא מייצגת רק את הנתבעת בלבד “…ובתוך כך דואגת לזכויות האישה בלבד, כך התובע הוטעה לחשוב כי עו”ד מייצגת את הצדדים שניהם, אך לא היא” (הדגש בקו תחתי במקור). (סעיף 27 לכתב התביעה).
יובהר, שטענה זו התחלפה בסיכומיו לאחר המובא בכתב ההגנה (ס’ 3.31) ושמיעת הראיות (פרוטוקול עמ’ 10 ש’ 18 עד עמ’ 11 ש’ 2). בסיכומיו התעלם מעובדה זו ופטר את עצמו באמירה “…כך בין אם ההסכם נערך ע”י הנתבעת ובין אם ע”י באת כוחה, הרי שהנתבע חתם על ההסכם במשרד עו”ד באילת, …” .(השוו עם סעיף 27 לכתב התביעה).
11. בהתבסס על הטענה בדבר מצבו הנפשי הנטען וניצול “תמימותו” על ידי הנתבעת (סעיף 29 לכתב התביעה), כאמור, טען שההסכם הוא הסכם שנחתם מחמת עושק, טעות והטעיה הוא בלתי חוקי ונוגד את תקנת הציבור.
12. עוד טען ביחס להסכם שבפועל הצדדים לא התנהגו על פיו. כך, למשל, לעניין חיוב במזונות הילדים, “…הצדדים מעולם לא ייחסו חשיבות לכותרת בגין התשלומים הללו, קרי, תשלום המזונות או המדור, אלא התובע היה מעביר סכומים משתנים מידי חודש, באמצעות העברה ישירות אל חשבון הבנק של התובעת (כך במקור) או באמצעות צ’קים שהעביר לנתבעת […] בהתאם לצרכיה ועל פי גחמותיה…”. (סעיף 35 לכתב התביעה).
13. בחודש 10.2019 בשל קשיים כלכליים של התובע “…סיכמו הצדדים כי החל מחודש אוקטובר 2019 יעביר התובע לידי הנתבעת אך סך של 4,000 ₪ בחודש לכלל הוצאות הילדה, […] הילדה במועד זה הייתה כבר בגיל 17…” (סעיף 37-36 לכתב התביעה). הוא נושא בהלוואות הצדדים אשר נטל על עצמו בסך 5,500 ₪ בחודש. הוא מרוויח כ-20,000 ₪ לחודש מעבודתו והוצאותיו החודשיות לחודש עומדות על סך של 20,200 ₪ לחודש: משכנתא 4,500 ₪ ; הלוואות 5,500 ₪ ; ביטוחים 1,000 ₪; קופת חולים 500 ₪; טלפון נייד 200 ₪ ; חלקו בהוצאות הבית השוטפות עם בת זוגו החדשה 3,000 ₪; תשלום לנתבעת 4,000 ₪ ; סיוע כספי לילדים 1,500 ₪ (סעיף 43-40 לכתב התביעה).
14. “לפיכך, הותרת רכיב כלשהו מכוח הסכם הגירושין הינו חיוב אשר מהווה נטל כלכלי כבד ביותר על התובע ואינו מאפשר לו מרווח תמרון ומחייה מעבר להוצאותיו הקבועות והבסיסיות, נהיר כי, חיוב שכזה לשארית חייו של התובע כאשר יצא לפנסיה בעוד מספר שנים, יהווה נטל קשה אף יותר על התובע באופן שזה לא יוכל להתקיים ולשאת בהוצאותיו הבסיסיות והמינימליות ביותר. […] התובע יטען כי תנאי הסכם הגירושין אינו מידתי בניגוד לצדק הטבעי במידה בלתי סבירה באופן המצדיק ביטול ההסכם. תנאי ההסכם לא הוצגו לתובע, לא הוסברו ולא הובהרו לו ההשלכות, ולא ניתנה לו אפשרות כנה ואמיתית להבין את תוכנו ולברר האם הוא יכול ומסוגל לעמוד בהתחייבויות הנ”ל” (סעיף 45 לכתב התביעה) (הדגש בקו תחתי במקור).
15. מאחר ומדובר בהסכם ש”…נחתם בהינף יד” (סעיף 69 לכתב התביעה) ללא שיקול דעת של התובע, מבלי שהוא מודע לזכויותיו ומשעה “…שלא מדובר בהסכם גירושין מורכב וסבוך הטומן בחובו תניות וויתורים כאלה ואחרים אשר ערכו הצדדים” שאז היה ביטולו פותח הליכים משפטיים נוספים. בהעדר אלו לצד אי נטילת חיוב כלשהו על ידי הנתבעת אל מול החיובים שלקח על עצמו התובע יש להורות על ביטולו. (סעיף 71 לכתב התביעה).
16. בדיון שהתקיים ביום 29.11.2022 הוסיפה באת כוחו של התובע היבט נוסף לטענות על מצבו הנפשי של התובע שהולידו את חתימתו על ההסכם לכאורה בעושק, טעות והטעיה והוא אופן מתן פסק הדין להסכם: “… השאלה היא, כשמגיע שופט שמאשר הסכם חריגה מהכלל מהדין בצורה כל כך בוטה, האם לא חובתו של השופט שמאשר שרואה שהצדדים מגיעים עם עו”ד אחת, לוודא האם היא מייצגת אותו, האם הוא קיבל הסבר על ההשלכות, מה שלא קרה בענייננו. אין לי ביקורת לשופט חלילה, יש לי טענות ענייניות, זו לא הייתה חובה שלו, יש גישה כזו ויש גישה אחרת, לא נעשה בירור ולכן צריך לעלות על נס את כל העניין של העושק, הפגיעה.” (פרוטוקול עמ’ 1 ש’ 32-28).
(מבלי להקדים המאוחר יאמר שחוסר הדיוק בעובדות כמו אופן הכנת ההסכם, מקום החתימה, משך הדיון בבית המשפט, אינם נובעים מחוסר זיכרון אלא יצירת אווירה התומכת בטענות התובע. כך, ראוי להדגיש כבר עתה שבמועד הדיון בו אישר כבוד השופט ברינגר את ההסכם לא נכחה עורכת דין אלא הצדדים עצמם פרוטוקול מיום 3.4.2017 ב-תה”ס 3775-04-17). פרוטוקול הדיון היה לפני התובע והוא מדבר בעד עצמו. אזי מה המטרה של האמירה בדיון “…שהצדדים מגיעים עם עו”ד אחת”)?!
עיקר טענות הנתבעת:
17. הנתבעת הדגישה את השיהוי הרב שבהגשת התביעה. מדובר בפסק דין שניתן בהסכמה. “…חלפה תקופה ארוכה ביותר אשר בה התובע החריש, שתק ולא ביצע כל פעולה […] ככל שהתובע בוחר מדעת, שלא לטעון כנגד הסכם שקיבל תוקף של פסק דין וככל שהתקופה שחלפה מאז מתן תוקף של פסק דין להסכם רב יותר, נוצרת חזקה כי נטל הראיה המוטל על כתפי התובע גדול ורב יותר, עד כדי יצירת “השתק קונסטרוקטיבי” מלטעון כנגד הסכם שהוסכם, אושר וקיבל תוקף של פסק דין לפני שנים כה רבות”. (סעיף 1.10 לכתב ההגנה)
18. ביטול פסק דין שניתן בהסכמה ובמעמד הצדדים יתאפשר רק “…מטעמים כבדי משקל..”. (סעיף 1.13 לכתב ההגנה).
התובע לא הצליח להוכיח אף לא אחת מטענותיו. הוא לא הוכיח שהופעלו עליו אותם לחצים משמעותיים שערפלו באופן מובהק את שיקול דעתו ווכן לא הוכיח שמדובר בתנאים לא סבירים. טענתו בפועל היא של טעות בכדאיות העסקה.
19. הדגישה שאם מצבו הנפשי היה כפי שהוא תיאר אותו, הגם שהיא מכחישה זאת, יכול היה להודיע על כך לשופט בעת אישור ההסכם בבית המשפט.
20. שני הצדדים בחרו שלא להיות מיוצגים על ידי עורך.ת דין.
בכתב הגנתה תיארה הנתבעת את המסכת הכלכלית של רכישת הדירות ומכירתן.
21. הדירה באילת נרכשה על ידה עם סיועה של אמה והלוואת משכנתא.
לעת ההיא היה התובע מסובך בחובות. ההסכם בבית הדין הרבני לא כובד משום: ש”התובע דרש זאת על מנת שבאמצעות פשיטת רגל של הנתבעת לבדה ללא התובע, הוא לא יפוטר ממקום עבודתו. בנוסף, החובות כוסו על ידי כספים שהנתבעת קיבלה מדירה של הוריה – סיוע כספי מהוריה. בהסכם רשום במפורש כי התובע נוטל אחריות על החוב בגין חובות שיצר עם בני משפחתו. מכירת הדירה היתה כפועל יוצא של הכרח עקב החובות הכבדים שהתובע יצר ואשר חב לבנקים ולנושים אחרים. הדירה בXXX נמכרה ובכך הוחזרה המשכנתא וצומצמו חובות שהתובע יצר כלפי גורמים רבים לרבות בנקים…”. (סעיף 3.10 לכתב ההגנה).
בניגוד לטענת התובע שתמורת מכירת הדירה באילת שימשה להתנהלות ‘התא המשפחתי’ טענה הנתבעת שתמורת המכר שימשה לכיסוי חובותיו. שני הצדדים עבדו “…וכך שולמו הוצאות שכירות, בין היתר גם את הוצאות השכירות על הדירה של התובע עצמו.” ציינה שלמרות החובות הכבדים וההוצאות הרבות יצא התובע “…לטיול בתאילנד לבדו תוך בזבוז כספים רבים” (סעיף 3.12 לכתב ההגנה).
הנתבעת ציירה תמונה דומה ביחס לדירה שנרכשה באשקלון. הנתבעת הדגישה שהדירה באשקלון נרכשה לאחר שהתובע התחייב לקחת “…אחריות על מעשיו ורכש דירה במקום זאת שנמכרה באילת. הדירה נרכשה עם הון עצמי שהנתבעת קיבלה מאמה […] ומקרן השתלמות שהשתחררה לתובע […] הבית היה רשום על שמו בלבד בשל העובדה כי הנתבעת הייתה מצויה בהליך של פשיטת רגל ומכיוון שכך, המשיכו בני הזוג לנהל אורח חיים זוגי רגיל וההתנהלות הייתה מחשבון הבנק של התובע. יש לציין כי בחשבון הבנק של התובע בבנק יהב הופקדו כל הכנסותיה של הנתבעת וכספים נוספים התקבלו כעזרה במהלך שנותיהם המשותפות”. (סעיף 3.13 לכתב ההגנה).
האם תיארה בהרחבה שאין מקום להביאה את חלקם של החובות שנוצרו לצדדים בשל משפחתו של התובע להם סייע מבחינה כלכלית.
סיכום בינים של טענה זו היא שבשל חובות שיצר התובע ועל מנת למנוע פיטוריו מעבודתו כ- XX, עובד מדינה, נכנסה הנתבעת להליך פשיטת רגל והתא המשפחתי נוהל מחשבונו של התובע בבנק יהב. החובות הנטענים, נוצרו לפי הנתבעת על ידי התובע ובני משפחתו שנקלעו לקשיים והוא סייע להם כספית בפועל, בחתימה על ערבות ורכישת מוצרים עבורם. הנתבעת מתארת בהרחבה את ההשתלשלויות הכלכליות של הצדדים בקשר עם התנהלות התובע ומשפחתו.
22. טענה שהתובע הוא גבר אלים וכוחני אשר הילך ומהלך עליה אימים ונוקט באלימות כלכלית כלפיה במהלך הנישואים ולאחריהם. היא לקחה על עצמה את האחריות לנקיטת אלימות כלפיה “…ועשתה הכל על מנת לרצותו בכל דרך אפשרית, מתוך פחד פן יתעצבן ושוב יחמיר באלימותו” (סעיף 2.3 לכתב ההגנה).
23. התובע הוא שהכתיב את התנאים בהסכם. הוא מודע היטב למעשיו ולא הובאה כל ראיה שלא ידע על מה חתם. גם אם נכונה טענתו שנמנע ממנו לקבל ייעוץ משפטי מה מנע ממנו לעשות כן לאחר החתימה. כך, הוא הרשה לעצמו לשנות באורח חד צדדי את תנאי ההסכם ולהפר אותו. כך, התובע נסע פעמים לחו”ל ללא הנתבעת.
השאלה בפסק הדין:
24. השאלה ביסוד פסק דין זה היא האם נחתם ההסכם שעה שהתובע היה במצב נפשי קשה במועד החתימה על ההסכם. החלטה בשאלה זו תקרין על הטענות הנגזרות ממנה האם לאור מצבו הנפשי בעת החתימה גרם לתובע שלא לדעת, כטענתו על מה חתם, עשה כן לאחר שטעה והוטעה ולמעשה נעשק על ידי הנתבעת שניצלה את מצבו נפשי בעת החתימה. טענת התובע ביחס לתנאים להם הסכים אם יתברר שאין ממש בטענותיו תיבחן במעגל השלישי לאור מיוחדותו של החוזה המשפחתי.
ההליך:
25. בתיק התקיימו שני דיונים כשהאחרון הוקדש לשמיעת הוכחות. החקירות בתיק התבססו על חקירת הצדדים עצמם.
דיון והכרעה:
26. טרם דיון יאמר שהעולה מחומר הראיות וטענות התובע מתיישב עם דבריה של גיבורת הספר של אניטה לוס ג’נטלמנים מעדיפים בלונדיניות אבל מתחתנים עם ברונטיות (1925) נדפס בישראל ב-2024) בזו הלשון “…והתחלתי לחשוב עוד פעם […] זאת אומרת, ג’נטלמן אף פעם לא משלם על הדברים האלה אבל בחורה תמיד משלמת” (עמ’ 41).
27. כאמור לעיל, טענתו המרכזית של התובע בדבר הצורך לביטול ההסכם היא שבעת החתימה על ההסכם ובעת שהותו בבית המשפט בדיון בו ניתן פסק הדין היה במצב נפשי אשר מנע ממנו להפעיל שיקול דעת.
28. אודה שלא ירדתי לסופה של הטענה שלבד מאמירתה לא גובתה בכל ראיה. על פי תיאוריו של התובע את עצמו הוא היה במצב נפשי כה קשה עד שזה מנע ממנו את שיקול דעתו.
התובע תיאור שהתנהלותו מכוח אותו מצב נפשי קשה הייתה עד כדי כך חמורה שהגיע כדי אבדן התמצאות “…אני זוכר במעורפל, אני לא זוכר שהייתי פה […] באותו מצב שהייתי גם אם היו נותנים לי לחתום על מיליון דולר הייתי חותם רק כדי לצאת […] חבל שאין מצלמות והיה אפשר לבדוק אחורה, להבין את הסיטואציה. עמדתי פה, זה שעמדתי פה זה לא אומר שבאמת הייתי נוכח בעצמי. זה מצב רעוע כזה או אחר, הרגע שאתה מצב רעוע ומנותק מהמציאות אז זה מה שקורה, אתה נמצא אבל לא באמת קשור, אז עם כל הכבוד, לא יודע מה בית משפט אמר או לא אמר […] לא יודע מה נאמר […] מה קרה באותו רגע אני לא זוכר” (פרוטוקול עמ’ 9-7).
במענה לשאלה ספציפית “שאלתי משהו ואתה אמרת לי הייתי פה נוכח פיסית אבל לא הייתי פה נפשית, שמעתי נכון?” השיב התובע “אתה יכול לקרוא לזה ככה, כן”. המשיך והקשה בא כוחה של הנתבעת “זה מה שאמרת?” והתובע השיב “כן”. (פרוטוקול עמ’ 9 ש’ 14-11).
תיאור קשה זה עליו העיד התובע בבית המשפט כ- 6 שנים לאחר החתימה על ההסכם לא נתמך, כאמור, ולו בראשית ראיה. התובע ביקש ומבקש מבית המשפט לבטל את ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין במעמד הצדדים בשל מצב נפשי קשה, לכאורה, שלא גובה בראיה. כזכור, טרם אישור ההסכם ומתן פסק הדין נשאלו הצדדים מפורשות על ידי השופט על אותו סעיף עליו מלין התובע ללא כל ראיה ומכוחו הוא מבקש לבטל את ההסכם, ועליו הוא משליך את הפגמים בכריתת ההסכם. החזרה על הדברים והדגשתם אינה מיותרת ונועדה להדגיש את האבסורד שבטענה המועלית באופן בו היא מועלית לאחר שנים ללא כל הסבר למועד העלאתה.
29. הקביעה אם אדם במצב נפשי קשה, במיוחד בדיעבד, היא עניין שברפואה ולא לבית המשפט לקבוע בדבר. בעניין זה שוררת תמימות דעים: “…מציעה אני, שלא נלך בדרכו ולא נעשה עצמנו לחכמי הרפואה, אלא נישאר בתחום תפקידנו כחכמי המשפט ונשאיר את העיסוק בתורת הרפואה לבקיאים בה. סבוכה היא תורת הרפואה בכלל ותורת רפואת הנפש בפרט מכדי שהדיוטות יכניסו ראשיהם בה, אף אם ינסו לעשות זאת בעזרת ספרי רפואה ומילונים רפואיים למיניהם. אין לנו אלא להשאיר שאלה זו למומחים…” (ע”א 472/81 קצין התשלומים נ’ אברג’יל פ”ד לז(2) 785 (9.6.1983) עמ’ 795-796).
לא בכדי לא הובאה חוות דעת מומחה למצבו הנפשי הקשה של התובע. בעדותו בבית המשפט העיד התובע שלעת החתימה על ההסכם לא היה בטיפול נפשי, גם לא משך שנים אחרי החתימה והעיד שוב בעלמא ש”…בחודשים האחרונים הלכתי להתייעצות”; “ש. אבל לפני כן לא? ת. לא.” (פרוטוקול עמ’ 6 ש’ 13-7). גם תוצאות אותה התייעצות לא הובאו לידיעת בית המשפט משל לא הייתה כלל. יודגש שעדותו של התובע מבהירה מפיו שלא עבר כל טיפול נפשי/פסיכיאטרי במהלך 20 השנים האחרונות. (שם).
אם כך, על בסיס מה מצופה מבית המשפט לקבל את הטענה שהתובע היה במצב נפשי קשה? על סמך אמירתו? ספק בעיני, לשון המעטה.
30. כזכור, סעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ”ב-1962 קובע ש”כל אדם כשר לפעולות משפטיות, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין”. כשרותו של התובע לא נשללה.
“… יצוין, בפן המשפטי, כי כלל ידוע הוא שחזקה על אדם החותם על מסמך, כי קרא והבין את תוכנו [ע”א 1513/99 דטיאשוילי נ’ בנק לאומי לישראל בע”מ, פ”ד נ”ד (3) 591 (2000)]. עוד נקבע בפסיקה כי אדם החותם על מסמך מבלי שטרח לעיין בו, לא יישמע, בדרך כלל, בטענת Non Est Factum או בטענה דומה [ע”א 9136/02 מיסטר מאני ישראל בע”מ נ’ רייז, פ”ד נח(3) 934(2004)].
אמנם, החותמים נושאים באחריות לחתימתם ואינם יכולים ליהנות מעצימת עיניים, ועם זאת, קיימים מצבים בהם ניתן לסתור את החזקה המשפטית בשל נתונים אישיים כגון גיל, מצב בריאותי או אי ידיעת השפה.” (ע”א (מחוזי מרכז) 15503-04-11 צביה אושרה חבר נ’ שמרית עוקבי (7.5.2014) ס’ 51-50).
ער אני לכך שקיים פער בין התיאור של התובע את עצמו לעת החתימה ולעת אישור פסק דין (מצב נפשי לפעולה אם תרצה) לבין הלוקה בנפשו ובמקום בו עומד התובע (הנעשק על פי הבנתו) אינו עומד “חולה נפש או לקוי בשכלו שמחמתם אינו מסוגל לדאוג לענייניו […] ואף-על-פי-כן, אין לומר שדעתו הייתה מיושבת וכי גמירת הדעת שלו הייתה כגמירת דעתו של כל מתקשר צלול בדעתו”. (עא 403/80 חי סאסי נ’ נעימה קיקאון, פד לו(1) 762, 767 (3.9.1981)).
אלא שהתיאור המובא בכתבי הטענות של התובע מפיו ללא כל ראיה לאחר שנים מעלה ספק גדול בעיני אם אותה מצוקה נטענת, ככל שיש לקבלה, הסיטה אותו ואת שיקול דעתו “…סטייה של ממש מנתיבו הנכון”( שם).
די באמור כדי לדחות את התביעה. כאשר אין לפני כל ראיה למצב נפשי קשה, לכאורה, בעת החתימה על ההסכם די בכך כדי לדחות את טענתו למצב נפשי קשה שנוצל על ידי הנתבעת להחתימו על ההסכם ומשום כך לשמוט את הבסיס לתביעתו, שהרי כל שלל טענותיו נגזרות מהתנהלותו, לרבות החתימה, בשל מצבו הנפשי הקשה הנטען.
ביני לביני תהיתי. נכון, הדעת נותנת שלא בכל פעם שאדם מרגיש במצוקה הוא ניגש לטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי. ברם, התיאור של מצבו הנפשי של התובע עד שמנע ממנו להבחין בין טוב לרע לא יכול היה להיעצר רק בהבנת האמור בהסכם. מצב נפשי קשה המתואר על ידו, הגם שאינו בתחום מומחיותי, אמור להשתקף בתחומים נוספים ולו בשיחות עם חברים, עם ממונים במקום העבודה, עם בני משפחה.
מכול אלה שלכאורה היו מודעים למצבו, שהרי היו עמו בקשר, לא מצא התובע להזמין לעדות אף אחד שיתמוך בטענתו זו. ההלכות בעניין זה ידועות והימנעותו מלהביא עד לתמוך בגרסתו מקימה את החזקה שהעדות הייתה פועלת כנגדו. “אי הבאת עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו מחשיפתו לחקירה שכנגד […] אי העדת עד רלוונטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו…” (ע”א 641/87 קלוגר נ’ החברה הישראלית לטרקטורים וציון בע”מ, פ”ד מד (1) 239 8/1/1990)).
התובע נשאל על ידי בא כוחה של הנתבעת “בשלוש שנים האחרונות, בכמה אירועים של סכנה לחיי אדם או אירוע קיצון, טראומה וכדומה טיפלת?” באת כוחו של התובע התנגדה: “אני מתנגדת לשאלה. אף אחד לא טען שהוא מפגר ולא יודע קרוא וכתוב, הטענה היא למצב נפשי שהוא היה אז” (פרוטוקול עמ’ 5 ש’ 28-23). ההתנגדות נדחתה. חשיבות התנגדותה היא במיקוד טענתו של התובע, הבסיס לתביעתו ושל אותה טענה שלא הוכחה בדבר מצבו הנפשי של התובע “…שהוא היה אז” – קרי לעת החתימה על ההסכם.
31. אם באמור לא די התובע עמד לפני כבוד השופט ברינגר שנתן את פסק הדין ושלטענת התובע לא ניהל דיון של ממש טרם מתן פסק הדין. אני דוחה את הטענה של התובע בדבר אורך הזמן של הדיון באישור ההסכם “…שתי דקות היינו ויצאנו מפה” וגם לא באופן מטפורי לאור הפרוטוקול של הדיון בו ניתן פסק הדין.
מעיון בפרוטוקול הדיון ביום אישור ההסכם עולה שבית המשפט שקרא את ההסכם והתכונן לדיון שאל את הצדדים בדיוק בדבר ההסכמות עליהן מלין התובע בתביעתו זו. הצדדים השיבו: “בסעיף 5, כוונתנו לאישה. זה יישאר גם אחרי שהילדים יהיו גדולים האישה תמשיך לקבל את זה”. מלשון התשובה מובן שהדברים נאמרו על דעתו של התובע שכן אחרת היה מזדעק.
איני מתעלם מהטענה שלא ידע על מה חתם, לכאורה, ולא שמע את דברי בית המשפט שכן כל שרצה ללכת לים ולהיות בים לבד (סעיף 25 לכתב התביעה) אך אני מטיל ספק גדול באמינותה. שאלת בית המשפט דומה במשקלה לאדם אשר מאבד ריכוז ומחיאת כף משיבה אותו למציאות. שאלת השופט היא אותה מחיאת כף.
טענתו של התובע בדיעבד, מפיו בלבד, שלכאורה בשל מצבו הנפשי הנטען אפילו אינו זוכר שהיה כלל בדיון (פרוטוקול עמ’ 7 ש’ 1) ולא שמע את השופט, הוא אינו זוכר ועוד טענות מעלה כאמור ספק גדול בעיני. הדברים נלמדים גם מלשון הטקסט. לו הייתה הנתבעת היחידה שמשיבה לשאלות בית המשפט סביר שהיו הדברים נאמרים על ידה בגוף ראשון. גם אם יסבור הקורא שמדובר בפרשנות שאין לה תימוכין יושב לו באחת: ניסיון החיים מלמד שכך הוא.
אולם, יותר מכך. כבוד השופט ברינגר היה ער להסכמה ייחודית זו שבהסכם ואם לא היה מתרשם שהתשובה אכן מפי שני הצדדים לא היה מאשר את ההסכם שהרי הוא הציף את הנושא על מנת להבין אם הוא מוכן לאשר. ראוי להדגיש: לא מדובר באישור ובפסק דין שבית המשפט לא עבר על סעיפי ההסכם והניח שההסכם מקובל על הצדדים.
סעיף 43(א) ל-תקנות בית המשפט לענייני משפחה סדרי דין תשפ”א-2020 קובע שבעת אישור הסכם על בית המשפט טרם אישורו להסביר לבעלי הדין את “…משמעות הוראות ההסכם, ויברר שהם מבינים את הוראותיו ואת תוצאותיו, וערכו אותו בהסכמה חופשית” (השוו עם תקנה 258כו ל-תקנות סדר הדין האזרחי תשמ”ד-1984 שנהגה בעת אישור ההסכם שם נקבע שעל בית המשפט להסביר לבעלי הדין טרם האישור “…את משמעות הוראות ההסכם, ויברר שהם ערכו אותו בהסכמה חופשית”). זה בדיוק מה שעשה כבוד השופט ברינגר.
יתרה מכך, השופט לא עצר בשאלה זו שדי בה כדי להעיד על ההבנה וההסכמה, אלא המשיך והקשה בעניין סעיף 6 להסכם. הצדדים השיבו: “לגבי סעיף 6, בית המשפט הבהיר לנו שענייני ירושה לקבוע בדרך של צוואה ולא בדרך של הסכם. עוד לגבי סעיף 6, הכוונה היא שככל והאב ירכוש דירה שתרשם על שם האם ותשמש אותה, אזי במקום לשלם לה סכום של 4,000 ₪ לחודש הוא יוכל לשלם את המשכנתא”. למשמע דברים אלו לא סבר התובע שעליו להתנגד?! עד כדי כך מצבו הנפשי היה קשה שלא הבין דברים אלו? ספק בעיני ובלשון המעטה. דברים אלו מפי הצדדים בדיון בו אושר ההסכם שומטת את הקרקע תחת טיעוני התובע ביחס לאופן מתן פסק הדין והמצופה מבית המשפט כמובהר לעיל.
חיזוק לקביעה זו עולה מעדותו של התובע במענה לשאלת בית המשפט בדיון ההוכחות “אז איך ידעת שזה טוב כדי שתצא מהמערכת אם לא הבנתה על מה אתה חותם?” על כך השיב התובע בתשובה שאינה מספקת תשובה אלא מתחמקת ובכלליות “המצב היה כזה רע שהייתי מוכן גם להיות ברחוב, העיקר להתנתק מהסיטואציה” (פרוטוקול עמ’ 7 ש’ 27-26). האמנם? ומהי אותה סיטואציה ממנה רצה להתנתק בכל מחיר? הרי הצדדים היו גרושים באותו מועד. מה מנע ממנו פשוט לקום ולשכור לעצמו דירה למגוריו והרי לך התנתקות מהסיטואציה. אלא שעל פי החומר שלפני עולה שהתובע ידע על מה חתם ולמה. על כך בהמשך.
תיאור המצב הנפשי הקשה אינו מתיישב עם טענת הנתבעת שהתובע נסע לבדו לחו”ל, קיים מערכת יחסים עם בת זוג אחרת טענות שלא הוזמו מחד גיסא ולא זכו להתייחסות מאידך גיסא.
32. בעניין זה נקבע שכאשר “…עוסקים אנו בהסכמי גירושין, הואיל ואזי אין מדובר “רק” בהסכם שהוא תולדה של פשרה בין הצדדים, אלא עסקינן בהסכם, אשר עבר את עיניה הבוחנות של הערכאה השיפוטית עובר להטבעת הגושפנקא ומתן תוקף של פסק דין להסכם” (עמ”ש (חי) 22617-09-19 א.ש. נ’ ב.ש. (23.12.2020) עמ’ 12) (להלן- עניין א.ש.)
33. בשים לב לכול האמור טענתו לחוסר שיקול דעת בעת החתימה על ההסכם בשל מצב נפשי שלא הוכח ולו בבדל ראיה – נדחית.
34. באים אנו בנתיבנו לשאלה נוספת אשר אף היא אמורה להיבחן רק בקציר האומר שכן על פניו ההסכם מבטא את אומד דעת הצדדים והיא האם ניתן לראות בתנאי ההסכם תנאים בלתי סבירים. בחינת טענותיו של התובע שהתנאים להם הסכים בהסכם הם תולדה של מצב נפשי צריכה להיות מוכחת כשמדובר בתנאים בלתי סבירים.
התובע הציף טענה זו כבר בשלב כתב התביעה שכן הבין שמדובר בשאלת מפתח ככל שתקרוס גרסתו בדבר מצבו הנפשי הנטען. בסעיף 70 לכתב התביעה נכתב: “נהיר כי, הסכם גירושין כורך בתוכו מארג של ויתורים ופשרות שעורכים הצדדים תוך הסתכלות על ההסכם כמכלול, ואין הסכם אחד דומה למשנהו, כל מערכת יחסים מאופיינת ביכולות שונות, בפשרות שונות ולכן גם ההסכמים יהיו שונים” אָבָל …כאן הביא התובע את האָבָל הגדול מבחינתו שבעיני עומד בסתירה לטענתו זו ומתייחס להסכם שלו “אולם במקרה דנן, לא ניתן להתעלם מהחיובים הכספיים הבלתי מוצדקים המוטלים על התובע במסגרת ההסכם וכי אין אף חיוב במסגרתו המחייב את הנתבעת!!! הדבר מלמד ביתר שאת כי התובע חתם על ההסכם הנ”ל מבלי שהפעיל שיקול דעתו כראוי בעת החתימה ומבלי שהבין את ההשלכות”. שני חלקי הטענה ההיבט הכללי וההיבט האישי הם אוקסימורון לוגי. ממה נפשך? אם כל הסכם הוא ייחודי לצדדים שערכו אותו הכיצד חיובים שנטל התובע על עצמו תוך ידיעה והיכרות מערכת היחסים של הצדדים (בדומה להסכם בבית הדין הרבני) מהווים תנאים בלתי סבירים ? (אני דוחה את הדיבור “…המוטלים על התובע” ובוחר בדיבור נטל על עצמו טענה כעולה מטיעוני התובע עצמו-סעיף 71 לכתב התביעה).
התובע לא התמודד עם טענות ההגנה של הנתבעת בכתב ההגנה ולא בעדותה בבית המשפט מהם עולה שההסכם משקף הבנות הקשורות בכיסוי חובותיו על ידה על דרך מכירת נכסי מקרקעין שלה עד כדי הסכמתה להיות במצב של פשיטת רגל עבורו- על מנת שהוא יוכל להמשיך בעבודתו. אגב כך, ההבדל בקריאת העובדות בין טענות התובע למציאות הניבטת מהחומר היא בכך שהתובע מציג את התשלום שנקרא בהסכם “מדור”, אך בפועל מדובר באיזון כספי לו הסכים התובע, ללא קשר למצבה הבין אישי של הנתבעת: לא “…יוצא איפוא שהנתבעת מקבלת מהתובע דמי מדור במשך שנים נשואה!!! ובעלה חי עמה בדירתה ונושא במדורה !!!!- הזיה לשמה!” (סעיף 33 לכתב התביעה, הדגש בקו תחתי במקור).
משמוסכם שכל הסכם הוא ייחודי לכל זוג במובדל מאחרים ברי שאין להשוות את תנאי ההסכם כלפי כולי עלמא, אלא כלפי פנים והדרך הנכונה היא להשוות את ההסכם עם ההסכם בבית הדין הרבני. לא עלתה טענה בדבר כשרותו של התובע לעת החתימה על ההסכם בבית הדין הרבני. התובע מתחמק מהצורך לראות בהסכם בבית הדין הרבני כמדד לבחינת ההסכם וטוען שההסכם לא כובד, קרי הצדדים לא התנהגו על פיו. אלא שלא זו השאלה. אם ההסכם בשנת 2010- ההסכם בבית הדין הרבני- הציג את אומד דעתם של הצדדים והוא דומה בעיקרו להסכם הרי שנסתתמו טענות התובע בהקשר לחריגות ההסכמות. וכך הוא. בהסכם בבית הדין הרבני, שנחתם לא תחת כל הפגמים הנטענים, הסכים התובע לוותר על חלקו בדירה ללא כל תמורה, התחייב לשלם משכנתא בסך 3,000 ₪, לקחת עליו את החזרי החובות, אם תירכש דירה חלופית לדירה שנותרה בידי הנתבעת התובע יישא בהתחייבות המשכנתא. התובע לא מסביר הכיצד תנאים אלו גרועים מהתנאים שעליהם חתם בהסכם לאחר כ- 7 שנים ולאור ההתנהלות הכלכלית הנמשכת של הצדדים. משלא הניח כל בסיס לחריגות התנאים בין שני ההסכמים אין מקום לקבוע שמדובר בתנאים בלתי סבירים.
יובהר, השוואה בין ההסכמים מראה תמונה דומה של מבנה האיזון הכלכלי בין הצדדים. צודק התובע, הסכמים בין צדדים הם ייחודיים לכל זוג אך הוא כשל ביכולתו להוכיח שבמארג היחסים שבינו לבין הנתבעת מדובר בתנאים חריגים.
טיעונים משפטיים גם אם הם קוהרנטיים וסדורים הנכונים, אולי, כטיעון משפטי עצמאי אינם יכולים ליצור מציאות או עובדות.
35. משנאמרו הדברים הללו אין מנוס מלדחות את טענת התובע (סעיף 71 לכתב התביעה) שביטולו של ההסכם הוא הליך ‘פורמאלי’ פשוט וקל בשל חיובים בלתי סבירים אשר התובע נטל על עצמו (השוו עם הפירוט של התובע בדבר ההתנהלות הכלכלית של הצדדים כמעידה על המורכבות) וביטולו של ההסכם לא יהווה “…פתח להתנהלות משפטית נוספת ארוכה וסבוכה בין הצדדים, …”. נהפוך הוא. ביטול ההסכם יביא בהכרח להגשת תביעות שיצטרכו בדיעבד ולאחר שנים לבחון את ההתנהלות הכלכלית של הצדדים ובכללן מכר הדירות, אופן כיסוי חובות, מהות החובות, תשלומי מזונות, האם יישמו הצדדים את ההסכם בבית הדין הרבני (ראו למשל המחלוקת בשאלת יישום ההסכם בבית הדין הרבני והשוו עם דברי הנתבעת בעדותה בפרוטוקול עמ’ 12 ש’ 28-29 שם טענה ביחס להסכם בבית הדין הרבני “הוא לקח את כל החובות בעצמו…” המציגה טענה שונה מזו של התובע שהצדדים לא התנהלו על פי ההסכם בבית הדין הרבני) ועד שאלות (פרוטוקול עמ’ 12).
הסכם מבטא איזון בין הצדדים וההסכם אמור לשקף את אותו איזון גם אם לא נכתבים הדברים מפורשות. לֶמה דומה הדבר? שצדדים מסכימים להשתמש בסכומי כסף שמתקבלים מזכויות האישה/האיש במקום העבודה וכעבור שנים לאחר חתימה על הסכם אותו יאשרו בבית המשפט יטען הצד האחר מדוע הוא חייב להמשיך להפריש לו/לה חלק בזכויותיו ממקום העבודה?
36. סיכום ביניים מלמד שטענת התובע למצב נפשי שמנע את שיקול דעתו בעת החתימה על ההסכם ובעת שהותו בבית המשפט בעת מתן פסק הדין נדחתה. כך, נדחתה הטענה לתנאים בלתי סבירים בהסכם משלא הוכח שמדובר בתנאים בלתי סבירים ביחס להסכם בבית הדין הרבני עת לא הייתה לתובע כל מצוקה נפשית. עוד נדחתה הטענה שביטול ההסכם לא יגרור הליכים נוספים מורכבים וביחס להתנהלות הכלכלית של הצדדים (השוו תקנה 5 ל-תקנות סדר הדין האזרחי תשע”ט-2018 וכן עת”מ 55231-05-15 בן שושן ואח’ נ’ משרד הבריאות /המשרד הראשי ואח’ ( 19.7.2019)).
37. כאמור התביעה הוגשה לאחר כ-5 שנים ממתן פסק הדין ועל אף הקבוע לעיל תבחן שאלת עיתוי הגשת התביעה – השיהוי בהגשתה.
38. בהקשר זה יאמר ומיד שבחומר שלפני, ובכלל זה בטענות התובע אין הסבר לשיהוי הניכר שחלף מאז אישור ההסכם והגשת התביעה. מדובר בהסבר נדרש שהוא מהותי להליך.
צא ולמד. טענת התובע היא שמצבו הנפשי הוא שהובילו לחתום על ההסכם. אולם, על פי עדותו לא קיבל כל טיפול תרופתי או אחר כדי לשקם את מצבו. מהו אם כן אותו קו פרשת מים בו הבין התובע שמצבו הנפשי מאפשר הגשת התביעה? מתי חזר לאיתנו? לכאורה, גם במועד דיון ההוכחות לא חזר לאיתנו (למשל, בעדותו כמעט ולא זכר דבר עד שבא כוחה של הנתבעת הודיע שאינו ממשיך בחקירה “אין לי עוד מה לשאול, הוא לא זוכר כלום” (פרוטוקול עמ’ 9 ש’ 28)). מקל וחומר שהעיד שבחודשים האחרונים הוא נמצא בהתייעצות (גם בעניין זה לא הובא כל פרט עם מי התייעץ, מתי, חוות דעת). היעלה על דעתו של אי מי שמצבו הנפשי של התובע הגורם לו להיות נוכח נפקד לא הצריך מענה מקצועי והוא נעלם מעצמו? אם כך, כיצד? יש שיאמרו שחלוף הזמן מרפא? האמנם? התשובה לכך היא לא רבתי. הרי בחודשים האחרונים היה התובע בהתייעצות עם גורם מקצועי ביחס למצבו הנפשי (החודשים האחרונים נמדדים ממועד עדותו בדיון מיום 4/7/2023).
מה אם כן וכיצד הביאו מצבו הנפשי המשתנה להגיש את התביעה לאחר כ- 5 שנים מפסק הדין? הסבר, לכאורה, נמצא בסעיף 38 לכתב התביעה. ברם, הסבר זה מוסיף נדבך נוסף לדחיית טיעוניו. בסעיף זה נטען, “ברם, כעת ולאחר שקיבל התובע ייעוץ משפטי, הבין התובע כי הנתבעת למעשה “עקצה” אותו, כך במלוא הנימה, כאשר אין כל סיבה הגיונית המצדיקה את חיובו של התובע…”. אין בדברים אלו מענה לתהייה מה גרם לתובע, המצוי, לכאורה במצב נפשי קשה ולא מטופל לפנות לייעוץ משפטי אשר הבהיר לו ש’נעקץ’ על ידי הנתבעת. דומה שהתובנה העולה מהדברים היא שהתובע שפתח בזוגיות חדשה החליט להפטר מהתחייבותו כלפי הנתבעת. דברים אלו לא נאמרים בחלל ריק. בסעיף 40 לכתב התביעה נכתב “יובהר כי התובע רכש לאחרונה דירה עם בת זוגתו הנוכחית וזה מתעתד לעבור לדירה בחודשים הקרובים. הדירה נרכשה בחלקה מהון עצמי של חברתו הנוכחית של התובע ואת היתרה באמצעות נטילת משכנתא, כאשר התובע ישלם חלק יחסי גבוה יותר במשכנתא ומידי חודש סך של כ- 4,500 ₪ “. ומניין שהדירה שנרכשה לא נרכשה מתמורת סכומי כסף שהועברו לו או נותרו לו ממכירת הדירות הקודמות, שבחלקן היו של הנתבעת ותמורתן הופקדה בחשבונו? אין כל ראיה לתמוך בטענה זו לבד מאישור הלוואת המשכנתא (נספח 7 לכתב התביעה שלא מעלה ולא מוריד). בת הזוג השותפה לרכישה לא זומנה לעדות על הדברים על כל המשתמע מכך בהימנעותו של בעל דין להביא עד לעדות בבית המשפט ובעיקר החזקה שעדות זו הייתה פועלת כנגדו.
אחת מן השתיים או שהתובע הוא במצב נפשי קשה עד שזה מסיטו מהתובנה ומן הדעת של האדם הסביר או שלא. התובע לא יכול לפסוח על שני הסעיפים, אך הוא עושה כן.
39. התובע הפנה למרבית הפגמים הקשורים בכריתת החוזה. עם זאת ראוי לציין שמדובר בתביעה לסעד הצהרתי כהגדרת התביעה.
40. חוק החוזים חלק כללי תשל”ג -1973 (להלן-חוק החוזים הכללי) קובע בסעיף 20 את דרכי הביטול של חוזה שנכרת בפגם: “ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה – תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה”..
אין מחלוקת שהתובע לא שלח לתובעת כל הודעה על רצונו לבטל את ההסכם גם לאחר שהבין שזו “עקצה” אותו. יתרה מכך. החוק עליו מסתמך התובע קובע מפורשות שהביטול צריך להיות תוך זמן סביר. “הודעת ביטול מאוחרת, מעבר לגבולות הסביר, אין כוחה עמה להפקיע את החוזה”.( גבריאלה שלו, “פגמים בכריתת חוזה חוק החוזים [חלק כללי] תשל”ג-1973 פרק ב’: ביטול חוזה בשל פגם בכריתתו סעיפים 22-13” פירוש לחוקי החוזים בעריכת ג. טדסקי (1987) עמ’ 151). אי מתן כל הסבר של התובע כמובא לעיל ביחס למניעות להגיש את התביעה לפני מועד הגשתה, לאחר שהתריע על כך כמצוות החוק, מביא למסקנה שהתובע השתהה שיהוי ניכר בהגשת התביעה.
41. הכשל הלוגי בטענה של התובע על פגמים בכריתת ההסכם מתעצמת שעה שעל פי טענתו שלו בכתב התביעה ( סעיף 36 לכתב התביעה) “…סיכמו הצדדים כי החל מחודש אוקטובר 2019 יעביר התובע לידי הנתבעת סך של 4,000 ₪…”. ניסיונו של התובע לעת הגשת התביעה ליצור קשר בין הסכום הנ”ל למזונות הבת נדחית מכוח טיעוני התובע עצמו המייחס לסכום זה דמי מדור לנתבעת. זאת, ועוד. גם אם אקבל טענה זו, ולא היא, הילדה הייתה בת 17 והתובע לא חשב שמדובר בסכום מופקע? רק בעת הגשת התביעה ראה בכך “סחיטה לשמה!” (שם)?!
האם גם בשנת 2019 היה התובע במצב נפשי קשה? הרי מצבו הנפשי הקשה נגרם לו בשל הקשר עם הנתבעת “המצב היה כזה רע שהייתי מוכן גם להיות ברחוב, העיקר לצאת מהסיטואציה” (פרוטוקול עמ’ 7 ש’ 27) ומדוע כשנתיים לאחר פסק הדין ומשעה שהוסרה העילה, לחתימה, לכאורה, על ההסכם המקפח לא הגיש את התביעה לביטול? למה לא עשה כן בשנת 2020? בשנת 2021? כאמור, התובע פוסח על שתי הסעיפים באופן שמשרת את תביעתו.
תביעה לפסק דין הצהרתי שייכת לדיני היושר. אחד העקרונות החשובים בדיני היושר הוא ש”התובע “יושר” עליו לעשות יושר; והבא בשערי “היושר” צריך לבוא נקי כפיים…” (חיים כהן, המשפט (1996) (105)).
כאמור, שיהוי ניכר בהגשת בקשה לביטול פסק דין אינה יכולה לעמוד למגישה. כך, נקבע לא אחת ש”החוק עוזר לערים […] ולא לנרדמים […] לתביעות שב’יושר’ יכול שופט לסרב מחמת ה’שיהוי’ […] והוא כשהשיהוי אינו עולה עם אותה מידת היושר הדרושה גם מן התובע […] בית משפט של “יושר” תמיד סירב להיענות לתביעות שהעלו חלוד, כשהתובע ישן על זכותו והשלים עם מצבו תקופה ממושכת” (שם).
הנה גם מטעם זה דין טענות התובע להידחות.
42. משנדחתה טענה התובע למצב נפשי המקרין על שיקול דעתו וכן טענתו שמדובר בתנאים בלתי סבירים הרי שקביעה זו שומטת את הקרקע לטענות הקשורות לפגמים בכריתת ההסכם שכן ההסכם מבטא את גמירת הדעת של הצדדים כביטויים בהסכם. עם זאת, למעלה מן הצורך ולמען הסר ספק שהתובע כשל גם בייחוס הפגמים בכריתת ההסכם להסכם עליו חתם אתייחס לכך בקצרה.
43. התובע פנה לסעיף 30 לחוק החוזים וטען שההסכם נוגד את “תקנת הציבור”. כזכור, דן סעיף 30 לחוק החוזים בחוזה בלתי חוקי, בלתי מוסרי והנוגד את תקנת הציבור. התובע ייחס להסכם את כל אלו.
חוקיות ההסכם ותקנת הציבור:
יאמר שטרם בחינת טענה זו, למעלה מן הצורך, דנים אנו בחוזה משפחתי. ביחס לאופיו ומיוחדותו של החוזה המשפחתי נכתבו קולמוסים רבים. החוזה המשפחתי כולל הסכמות בתחומים רבים שלא תמיד מובהרים בהסכם והם תולדה ותוצאה להיכרות הצדדים את המערכת הזוגית שלהם, גם בהיבט הכלכלי, ואת רצונם שההסכם ישקף נכונה את המאזן ביניהם על פי הרקע הזוגי שלהם. “יש אף ליתן את הדעת על ההבדלים בין המאפיינים השונים של חוזה משפחתי לבין אלה של חוזה מסחרי, לרבות בסוגית הגמישות הקיימת לקיומם של כל תנאי החוזה עת מדובר בחוזה משפחתי, ור’ פרופ’ שחר ליפשיץ, השיתוף הזוגי, פרק ב’: מודל הקהילה המשפחתית לעניין חוזה יחס, התשע”ו – 2016, עמ’ 71-74 (להלן: “פרופ’ ליפשיץ”).” (עניין א.ש. הנ”ל ס’ 19).
44. אין לפני כל הסבר מניח את הדעת מדוע ההסכם לא חוקי. נהפוך הוא. מהעדות של הנתבעת בבית המשפט עולה דווקא שלא זו בלבד שהוא חוקי, אלא שהוא מבטא את ההתנהלות הכלכלית של הצדדים וביתר דיוק את ההקרבה הכלכלית של הנתבעת לתובע. במענה לשאלה בחקירתה הנגדית נשאלה הנתבעת: “האם נראה לך סביר והגיוני שא. שגרוש ממך כבר משנת 2010 צריך לשלם לך כל חודש 4,000 ₪ מדור בשבילך כשהילדים כבר עזבו את הבית? ” השיבה הנתבעת : “כן, בהחלט. הוא מכר לי שתי דירות, אני איבדתי כסף של הון עצמי מההורים שלי, הוא התעסק עם שוק אפור, תתני לדבר” (פרוטוקול עמ’ 27-24).
עדותה זו לא הוזמה. עדותה זו מצטרפת לפירוט הנרחב של הנתבעת בכתב ההגנה המבהיר את כניסתה של הנתבעת לתהליך של פשיטת רגל בשל חובות התובע, תשלומיה לטובת רכישת הדירות וההסבר למכירתן (כשהתמורה נכנסה לחשבונו של התובע), והיא לא נשאלה כל שאלה בעניין זה. עדותה בדיון מהווה תמיכה לטענותיה בכתב ההגנה המקימות ממד של אמינות לטענותיה.
עדות זו עולה בקנה אחד עם ההסכם בבית הדין הרבני. כזכור הצדדים התגרשו בשנת 2010. בהסכם הגירושין כמובא לעיל הייתה הדירה שהייתה לצדדים לעת ההיא אמורה להישאר בבעלותה של הנתבעת והתובע היה אמור לשלם את המשכנתא בסך 3,000 ₪ לחודש וכן חובות בסך 400,000 ₪ בערכים של 2010. התובע לא טען שגם בשנת 2010 היה מצבו הנפשי קשה. במענה לשאלה בדיון השיב “רשמנו את זה, כן ידענו על מה אנו חותמים…” (פרוטוקול עמ’ 8 ש’ 16). אמנם התובע ניסה להתחמק מלענות מה ההבדל בין שני ההסכמים והשיב שההסכם לא בוצע “…זה לא דבר שמומש בכלל, זה לא דבר שהתנהל בכלל” (שם).
התובנה המתבקשת היא: אם יש דמיון בין שני ההסכמים (מבחינת הסכומים שנכון היה התובע להעביר לנתבעת, דירה (שכן הוא יישא בתשלום המשכנתא) וכן החובות ככל שהם משותפים כ-400,000 ₪) כיצד ההסכם של 2017 כאשר בין לבין מההסכם בבית הדין הרבני שנחתם 7 שנים קודם לכן נמכרו שתי דירות ונלקחו סכומי כסף נוספים מהנתבעת (טענה שכאמור לא הוזמה והנתבעת לא נחקרה עליה) הוא הסכם עושק, לא חוקי והנוגד את תקנת הציבור.
בפרשת ע”א 294/91 התייחס בית המשפט לדיבור תקנת הציבור וקבע שמדובר ב”…דיבור עמום […] מוטל על בית המשפט לקבוע את תוכנו בכל חברה נתונים ובכל עת. […] עליו להיות פרשן נאמן להשקפות המקובלות על הציבור הנאור, שבתכו הוא יושב […] זו “… מבטאת את המצפון הציבורי הכללי ואת השכנוע ההערכתי של החברה באשר להתנהגות הראויה והבלתי ראויה ביחסים חוזיים בין הפרטים” (ע”א 294/91 חברת קדישא גחש”א “קהילת ירושלים” נ’ ליונל אריה קסטנבאום (30.4.1992) ס’ 23).
על פי החומר שלפני וטיעוני הנתבעת שלא הוזמו הרי שאין מקום לראות בהסכם, ומבלי לגרוע באמור לעיל, כהסכם בלתי חוקי או בלתי מוסרי או הנוגד את תקנת הציבור.
45. נקבע לעיל לעניין אי הבאת ראיה כלשהי לטענתו המרכזית והיחידה של התובע בדבר מצבו הנפשי. גם טענות משיקות לכך לא גובו בראיות לבד מאמירותיו שלו שבכל הכבוד הראוי לא קנו להם אחיזה (יעקב קדמי על הראיות (חלק שלישי) (1999) בעמ’ 1391).
עדיפה בעיני גרסתה של הנתבעת המקבלת אחיזה במסמכים ואף מתחזקת מטיעוני התובע עצמו. טול לדוגמא את דבריו בפרוטוקול “גם יתרה מזאת, לפני כשנה דיברנו גם בדיעבד ידעתי שאני לא הולך לשלם את זה כל החיים כי אוטוטו אני יוצא לפנסיה, עם מה בדיוק אני אמור לשלם? אתה מבין שזו הייתה אי הבנה אחת גדולה” (פרוטוקול עמ’ 8 ש’ 32-30). משפט זה מלמדנו על מספר תובנות: לא עוד לא ידעתי על מה אני חותם, מצבי הנפשי מנע ממני להבין, אלא ידעתי שאני לא הולך לשלם זאת כל החיים. לא עוד: לא ידעתי, אני לא זוכר, נעשקתי, רומיתי, אלא שימוש בביטוי “אי הבנה גדולה”. השימוש במילה בדיעבד על ידי התובע אינה משנה את התובנה הזו. לא יכולה להיות פרשנות אחרת שכן הכיצד הבין בשנת 2022 שחובתו היא עד ליציאתו לפנסיה, עם מי דיבר? מי הבהיר לו זאת? תשובה אין.
46. בשולי הדברים יאמר שהתובע בעדותו ניסה להלך, בחוסר הצלחה, בין הטיעון שלא הבין מה היה בדיון לאישור ההסכם ובין מה שנעשה בפועל בזמן הדיון (ראו עמ’ 7 לפרוטוקול) ובאותה עת התעלם ממהות ההסכם בבית הדין הרבני והקפיד בתשובותיו להגיד שההסכם לא בוצע, אף זאת בניגוד לעדותה של הנתבעת, עדות שלא הוזמה ביחס להסכם בבית הדין הרבני: “…האם אי פעם יישמתם את ההוראות של ההסכם 2010?” השיבה “הוא לקח את כל החובות עצמו, הוא יודע טוב מאוד מה הוא עשה, אני הפסדתי נכס בשבילו” (פרוטוקול עמ’ 12 ש’ 30-28).
47. התובע טען שחתם במשרדה של עורכת דין. זו לא זומנה לעדות. הנתבעת העלתה טענות ביחס לחובות של משפחתו של התובע. עדותה לא הוזמה ואיש מבני המשפחה לא זומן לעדות. הנתבעת טענה שהוריה העבירו לה סכומי כסף. הוריה או מי מהם לא זומנו לעדות על ידי התובע. כזכור הכלל הוא: המוציא מחברו עליו הראיה. הראינו לעיל שהנטל הרובץ על מי שמבקש לבטל הסכם שניתן לו תוקף של פסק דין, מקל וחומר לאור התייחסות בית המשפט לאותן נקודות המהוות בעיני התובע רכיבים לא מוסריים ולא חוקיים, עליו לזמן את העדים. אי הבאת עד לעדות במיוחד כשעדים אלו חשובים מקימה, כאמור, את החזקה שדברי אותו עד שלא הוזמן הייתה פועלת כנגד אותו בעל דין שנמנע מזימונו (ראו לעיל וכן ע”א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע”מ נ’ טלקאר חברה בע”מ, פ”ד מד(4) 59 (14/11/1990)).
48. התובע טען שההסכם בעושק יסודו. עוולת העושק מושתת על 3 יסודות : מצבו של הנעשק (מצוקה”, “חולשה שכלית או גופנית” “חוסר ניסיון”), התנהגות העושק, והעדר איזון סביר בין הערכים המוחלפים בין הנעשק לעושק אותו (תנאים גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל. ראו עניין סאסי הנ”ל סעיף 6). ביחס ליסוד הראשון בחינת טיעוני התובע מלמדים, שלכאורה, כיוון למצוקה- מצבו הנפשי. הגם שנטען שהנתבעת ניצלה את מצוקתו הנפשית הרי שאין כל ביטוי לכך זולת התוצאה של ההסכם. לעניין זה נקבע ש “…יש צורך בידיעה מצידו של העושק המנצל […] משתמעת ממנה מידה של אי מוסריות מצידו” אין כמובן בהקשרו של הסכם זה מעשה מכוון של הנתבעת לאור הסברה שההסכם מבטא איזון של סכומי כסף שהעבירה לתובע לצורך סגירת חובותיו. טענה זו לא הוזמה. יתרה מכך, הנתבעת כלל לא עומתה עם טענותיה, וכמובהר לעיל עולים גם מדברי התובע עצמו בכל הקשור להפקדת סכומי הכסף מתמורת מכר הדירות בחשבון הבנק שלו. באים אנו ליסוד השלישי קיומם של תנאים חריגים “…כאשר מופר האיזון בין הערכים המוחלפים בין העשוק לבין עושקו עד כדי כך, הרי נעלה מכל ספק, שנתקיים כאן יסוד של עילת העושק”. דברים אלו אף הם אינם מתקיימים כאן בשים לב למערכת היחסים הכלכלית של הצדדים על פני שנים שההסכם אמור ליצור את האיזון ביניהם. ( הציטוטים מעניין סאסי הנ”ל).
חיזוק לכך עולה מסעיף 70 לכתב התביעה.
49. בנסיבות אלו, ולאור המובא לעיל אין גם מקום לקבל את הטענה בדבר טעות והטעיה. לא מצאתי לנתח את טענת הטעות מאחר וטענות התובע בהקשר לכך, בין היתר, בהשוואה להסכם בבית הדין הרבני העלו תמונה דומה – לאמור ההסכם הוא ביטוי לאומד דעת הצדדים.. טענת ההטעיה של התובע בכתב התביעה מתייחס לכך שהוטעה לחשוב שעורכת הדין שערכה את ההסכם, לכאורה, אותה עורכת דין שהיא חברה טובה של הנתבעת, אותה עורכת דין לא הודיעה לו שזכותו להיוועץ בעורך.ת דין, וכל שלל הטענות הקשורות בכך (סעיפים 69-65 לכתב התביעה). טענות אלו הופרכו ונשללו בעדותה של הנתבעת שהעידה שההסכם מקורו באינטרנט ו’הורד’ משם על ידי חברתה של הנתבעת קלדנית. טענה זו נזנחה בסיכומיו ופרק זה שב לעסוק בפגמים אליהם התייחסתי לעיל וביניהם התנאים, תקנת הציבור, חתימה בהינף יד ועוד טענות שנדחו אחת לאחת (להרחבה בשאלת טעות הטעיה בהקשרו של חוזה בין בני זוג ראו: תמ”ש (ת”א) 1365-05-18 מ.פ. נ’ ב. פ. 24.10.2019).
אחרית דבר:
50. התביעה נדחית.
51. לאור התוצאה אליה הגעתי ראוי לפסוק הוצאות. בבוא בית המשפט לפסוק הוצאות הוא שוקל, בין היתר, את סכום התביעה, מורכבות התיק וניהול ההליך, הזמן שהושקע בהכנתו, התנהלות בעלי הדין כמו גם האינטרס הציבורי.לאחר ששקלתי את כל ההיבטים ולאור קביעותיי בגוף פסק הדין אני מחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות מופחתות בסך 20,000 ₪.
52. מתיר פרסום פסק הדין בהשמטת פרטים מזהים.
54. בזאת תם הדיון בתיק. תואיל המזכירות לשלוח פסק הדין לצדדים ולסגור את התיק.
ניתן היום, כ’ אב תשפ”ד, 24 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.
