לפני
כבוד השופטת דיאנה פסו-ואגו
תובע:
א.י.
נגד
נתבעת:
ב.א.ח.
פסק דין
עסקינן בתובענה להורות על רישומה של הקטינה, ד. , ילידת 2019, שנולדה לצדדים, יהודים, שניהלו קשר ללא נישואין, למסגרת חינוכית בשנת הלימודים תשפ”ה, בגן חובה ממלכתי (חילוני), “ה.” או לחילופין “ד.”, בעוד הנתבעת עותרת לרשום הקטינה לגן חובה, במסגרת ממלכתית דתית.
הצדדים פנו להליך ישוב סכסוך, אך לא הצליחו להגיע להבנות במסגרתו.
לטענת התובע, הקטינה גדלה והתחנכה במסגרת מוסדות חינוכיים חילוניים, בלבד, וכעת פועלת הנתבעת לשנות הרגליה ולשלבה בגן חובה שמבוסס על זרם ממלכתי דתי.
התובע מוסיף וטוען באשר להתנהלות הנתבעת, בין היתר סירובה לרשום שם משפחתו בזהותה של הקטינה, קיום קשר טלפוני רציף וכן התנהלותה הכוחנית בקבלת החלטות בעניינה של הקטינה, ללא מעורבותו של התובע. והגם כך עד כה פעלה לרשום הקטינה, כאמור, למוסדות חינוכיים בזרם החילוני.
התובע מציין כי הנתבעת פעלה ללא הסכמתו ורשמה הקטינה לגן חובה ממלכתי דתי, ובכך יש לפגוע בקטינה שגדלה “כחילונית לכל דבר ועניין”, מתנהלת בבית הנתבע ויחד עימו, כחילונית, על כל המשתמע מכך. התובע סבור ששינוי אורחותיה יצור קונפליקט ויפגע בקטינה, אשר שוהה עמו 3 עד 4 פעמים בשבוע ובמהלך סופ”ש.
הנתבעת ביקשה לרשום הקטינה לגן חובה ממלכתי דתי, בטענה כי הקטינה שוהה מרבית הזמן עימה ועת ביתה הוא מרכז חייה, בית אשר מתנהל על פי אורחות דתיות מזה שנים, לרבות זמני שהות בערבי שישי וחגי ישראל. הנתבעת עותרת לשמור על אורחות אלו ולייצר קוהרנטיות בחייה של הקטינה על ידי שילובה בגן תואם ותוך יצירת חיי חברה תואמים שיאפשרו לה מעגלים חברתיים יציבים, בהם תוכל היא והנתבעת להשתלב.
לטענת הנתבעת, הקטינה מזה שנים מורגלת לאורחות חיים דתיים, בביתה, בהם הרגלי תפילה, קידוש, מצוות חגים ועוד. לכך מוסיפה כי אין פערים משמעותיים בין המסגרות אך באלו שקיימים, יש כדי לאפשר שייכות גדולה יותר של הקטינה ושל הנתבעת, שתוכל להצטרף לאירועים חברתיים אשר יתקיימו בימי חול.
הנתבעת מציינת כי הגן המבוקש מצוי בקרבת ביתה, כאשר התובע אינו הדמות העיקרית שלוקחת ואוספת את הקטינה מהגן ולכך יש משקל.
דיון והכרעה
חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ”ב-1962, קובע כי ההורים הם אפוטרופוסים במשותף לילדיהם הקטינים, ועליהם לפעול במסירות לטובתם (סעיפים 14 ו – 17 לחוק). אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה לדאוג ולקבוע בכל הנוגע לחינוכו של קטין (סעיף 15 לחוק). מכאן – ההחלטה באשר למסגרת לימודיו של הקטין, צריכה להתקבל בהסכמה על ידי שני הוריו, ובהעדר הסכמה – נמסרת ההכרעה לבית המשפט ( סעיפים 18 ו – 19 לחוק), כאשר כל סכסוך הנוגע לגורלם של קטינים, עיקרון העל המנחה העומד בפני בית המשפט בהכרעתו הינו עיקרון “טובת הילד”.
עקרון זה נבחן בהתאם לטובתו הקונקרטית של הקטין העומד בפני בית המשפט (ראו בג”צ 5227/97 דויד נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים פ”ד נה(1) 453), כאשר עיקרון זה הוא ערטילאי, וההכרעה בו מבוססת על מכלול הראיות המונחות בפני בית המשפט.
דיון במעמד הצדדים התקיים ביום 22.07.24 במהלכו נעשה ניסיון על ידי בית המשפט להבהיר החשיבות של קבלת החלטה שכזו על ידי ההורים ולא על ידי בית המשפט וזאת לאחר שעלה כי עיקר הקושי של הצדדים להגיע להסכמות והבנות נובע מהקושי בתקשורת בין הצדדים ולכן הוצע, בנוסף, כי הצדדים ישתלבו בהדרכה הורית, אשר תסייע בידם, לא אך במחלוקת הנוכחית, אלא בכלל. ניסיונות בית המשפט להביא הצדדים להבנות, שיש בהן לנסות ולתת מענה למכלול צרכי המשפחה, לא צלחו.
בדיון הנ”ל נשאל התובע, באשר לבסיס התנגדותו לשילוב הקטינה בגן ממלכתי דתי והשיב, באמצעות באת כוחו:
“לשאלת בית המשפט, בגן דתי יש תכנים אחרים, בממלכתי דתי עושים תפילות בוקר. אין לו התנגדות כללית לדת, יש את הבסיס שזה לא אורח החיים שהקטינה רגילה אליו, גם במחיצתו הם מבלים בשבת ויוצאים יחד בשבת.
זה נוגד את תפיסת העולם שלו ואת אורח החיים שהוא מקיים הלכה למעשה עם הילדה.
לשאלת בית המשפט, הוא נגד התכנים שעבירים בגן ממלכתי דתי. לומר מתנגד לדת זה דבר גדול, הוא סבור שלאור אורח החיים החילוני של הקטינה, הם יצרו אותו ביחד, הקטינה התחנכה על פיו.”
“לשאלת בית המשפט, אני אוסף 3 פעמים בשבוע ממסגרת החינוכית, מ 14:00-19:00, זה רוב שעות הערות, כולל ארוחות ערב, יש לה שני בתים. אני רוצה להדגיש, המעבר לזרם דתי אני חושב שזה יציב את הילדה בקונפליקט גדול, האב ללא כיפה והאם ללא חצאית, לילדה זה מעורר שאלות.”
הנתבעת השיבה בדיון, באשר לקונפליקט שיכולה הקטינה להימצא בו, ככל ולא תשולב בגן ממלכתי דתי, כך:
“לשאלת בית המשפט, יש קונפליקט בין מה שלומדים ומקבלים בבית לבין מה שיש בבית הספר, אם זה ברכות, אם זו הקפדה על כשרות. זה לא עולה בקנה אחד עם הבית העיקרי שבו חיה הילדה. נניח שיש אירועים בסופי שבוע, האם לא תוכל לבוא ולהשתתף, האם, בכל האירועים שיהיו בסופי שבוע.
הציעו להם גן שיתופי והאב סירב בתוקף. האישה לא יודעת אם קיים גן כזה אבל היא מוכנה לבדוק.
האב הוא מאד מתאפיין בלא להחליט, המבנה אישיות שלו שהוא לא מחליט דברים, קשה לו לקבל החלטות, גם למשל על חוג שחייה הוא מתקשה עכשיו להחליט, יש דינמיקה בין הצדדים שכך היא.”
“לשאלת בית המשפט האם אני רואה בהתנהגות של הילדה כאשר היא בחינוך חילוני משהו שפוגע באורחות חיי, אני משיבה שכן, למשל אם אנחנו מארחים חברים שומרי שבת, אבל זה יותר קל, עם מישהו חילוני זה פחות קל לילדה, הסביבה שלה גם צריך שהם יהיו כמוה, אנחנו רוצים שהיא תחווה לטובתה.”
לבקשת התובע התקיים דיון נוסף, לחקירת מצהירים וזאת ביום 18.08.24.
בדיון נחקרו הצדדים ונמצא, כי הנתבעת החלה מתחזקת באורחות הדת, אך בשנתיים האחרונות, עת קודם לכן התנהלה כחילונית וכך גם הקטינה, לבטח עת שהתה במחיצת אביה. כן עלה כי הנתבעת, היא הדמות הדומיננטית, אשר בסופו של יום מקבלת ההחלטות בכל הנוגע לקטינה, אף אם האב אינו נותן את הסכמתו הפוזיטיבית, לרבות בדרך של חתימה על מסמכים בפני הרשויות הרלוונטיות. הנתבעת מקבלת ההחלטות והתובע, אף אם חולק על כך, אינו נוקט פעולות אופרטיביות למנוע אותן, למעט הבעת עמדתו אל מול הנתבעת. עמדה שבסופו של יום מתבטלת.
הנתבעת היא זו אשר רשמה את הקטינה למסגרות חינוכיות בזרם חילוני, לאורך השנים, בקרבת ביתה וכפי עדותה, ללא חתימת התובע בפני הרשויות.
עוד נמצא, בייתר שאת, כי הצדדים מתקשים לקיים תקשורת תקינה ביניהם ולבטח בכל הנוגע לקטינה והדברים עולים מהתכתבויות שהוצגו, כפי שהוחלפו בין הצדדים, אמנם התכתבויות אלו היו נכונות לשנת 2021, אך הגם שנטען כי אין הדברים כך כיום, לא הוצגו עדויות לכך וניתן היה להתרשם בדיון ומחקירת הצדדים, כי עליהם לעשות כברת דרך נוספת, על מנת לקיים תקשורת תקינה ביניהם, לבטח כזו שתאפשר תיווך של הסיטואציה שנוצרה, לקטינה. ואבהיר.
לעניין זמני השהות – הצדדים הגיעו להסכמות, ביניהם ובעל פה, שלא קיבלו תוקף בפני ערכאה מוסמכת, לפיהן הקטינה תשהה עם הנתבעת בערבי שישי ובערבי חג.
בהתאם להסכמות אלו, במהלך 14 ימים, הקטינה לנה בבית התובע שני לילות ובמהלך חמישה ימים מבלה עימו במשך מספר שעות בכל יום, מתום המסגרת החינוכית עד לשעות הערב, אז משיבה התובע לבית הנתבעת.
מכאן שהקטינה, אמנם, מבלה עם התובע, במהלך מחצית מהימים, אך לא באופן מלא וללא סידורי לינה.
יוער כי הצדדים הודיעו שבכוונתם לפנות בהליכים המתאימים להסדרת זמני השהות באופן מחייב וכן בנוגע לסוגיות נוספות לגביהן חלוקים הם.
אם כן, הקטינה, כיום, לנה בבית האם כ- 90% מהזמן ובמהלך ימות השבוע (בבחינת 14 ימים) מבלה מחצית משעות ערותה עם התובע, כאשר ערבי שישי וערבי חג, שוהה בבית הנתבעת. כן נמצא כי בשנתיים האחרונות הנתבעת מנהלת אורח חיים דתי ואילו התובע – אורח חיים חילוני, מזה מספר שנים, ולכן הקטינה היתה ועודנה חשופה לשוני בין אורחות אלו ונדרשה ונדרשת היא להסתגל בהתאם. הקטינה אינה מתנהלת “כחילונית לכל דבר ועניין”, כטענת התובע.
הקטינה, עד כה, שולבה בגנים שצביונם חילוני ומדברי התובע, בדיונים שהתקיימו, התרשמתי, כי חששו, מופנה בעיקרו, לפגיעה בטובת הקטינה, בדרך של יצירת קונפליקטים שיכול ויהיה בהם להוביל לפגיעה במערכת היחסים בינה לבינו, קונפליקטים המתעוררים כבר כיום, טרם השתלבותה של הקטינה במערכת חינוך דתית וזאת על בסיס השוני באורחות חיי הצדדים ולנוכח הקושי בתקשורת בין הצדדים.
בחקירתו, בסוגיה זו השיב:
“ש. היא מדברת בביתך על עניין כשרות?
ת. אני חייב לומר שרק בעת האחרונה היא התחילה להגיד אבא אני לא רוצה להכין איתך עוגיות בשבת כדי לא להדליק תנור, אני לא רוצה לאכול עוגיות מסוימות כי זה מחלב נוכרי, אבא אני לא רוצה לאכול בשר כי זה לפני תשעה באב אז צריך להיות עצובים ובשר זה לשמח. זה לאחרונה גם בעצם הדברים נהיו בצורה יותר חריפה לכן אני בעצם החשש הגדול שלי שזה ייצור ריחוק בין ד. לביני, כבר בסוף השבוע האחרון ד. לא רצתה לבוא אליי לא בשישי ולא בשבת פעם ראשונה בחיים. היא לא אמרה למה, אבל אני מרגיש שיש הדרה שלי והרחקה שלי גם על רקע הדת ולכן אני מאוד מאוד חושש, היא בסוף לא באה.
ש. כמה זמן זה העניין של הכשרות?
ת. אני מעריך את העת האחרונה בשבועות האחרונים. 3-4 שבועות שהיא מגיעה עם מסרים דתיים. ”
התובע העיד על אירוע שארע בסופ”ש האחרון, קודם לדיון, בו אמורה הייתה הקטינה לשהות עמו אך סירבה לעשות כן והנתבעת לא פעלה לסייע בכך.
בעניין זה נשאלה הנתבעת והשיבה:
“ש. מה קרה ביום שישי כאשר הקטינה לא רצתה ללכת ולאביה וכיצד תיווכת את זה?
ת. א. לא נתן שעה מדויקת מתי הוא מגיע, הוא זרק זמן. ביום שישי הוא פשוט הופיע בשעה 12:30 כשד. משחקת, כבר הבינה שאבא שלה לא מגיע, הבינה שאין שום דרך שהיא תצא מהמשחק שלה. כמו כל פעם, אמרתי לו אם הוא רוצה שאני אתווך, הוא תמיד מחכה בספסל. לד. מאוד קשה המעברים. ד. פתחה לו את הדלת ואמרה אני לא רוצה לבוא היום כי אתה ישן כל הזמן, אמרתי לה ד. זה זמן של אבא, אמרה אני לא רוצה ללכת היום ספציפית אני רוצה להישאר אצלך, אני שנתיים מתווכת, היא לא רצתה ללכת ואז הוא הלך. אני תיווכתי ואני תמיד מתווכת. ביום ראשון שזה היום שלו הוא פשוט הודיע לי אני לא מגיע, זה מ-8 בבוקר והוא יודע שאין קייטנה. במוצאי שבת אני התקשרתי ואמרתי זה חריג, אתה הלכת, אני תיווכתי ואתה הולך פתאום שיש בית משפט אתה הולך.
ש. טרקת לו את הדלת?
ת. ד. טרקה את הדלת.
ש. את מאפשרת לד. לדבר עם אבא שלו בטלפון?
ת. כל הזמן, יש פעמים שהיא לא רוצה. ”
אין ספק כי סיטואציה כזו אינה צריכה להתרחש ויש לקיים את זמני השהות כפי שהוסכם לגביהם.
באשר לאופי מערכת היחסים בין הצדדים ניתן להתרשם מעדותו של התובע, בהעידו, כי:
“ש. זה נכון שהלכת עם ב.א. לראות את הגן ביום פתוח?
ת. כן כי אני אדם שמכבד, אני ביקשתי ממנה לבוא לראות בהרצוג והיא סירבה. אני פעלתי על פי חוק, יש לנו פה טופס של הורים פרודים של העירייה שיש לקבל את הסכמת שני ההורים ולא לעשות רישום חד צדדי כפי שב.א. עשתה לפני שנתיים וגם כעת. היא פעלה שלא כחוק, אני פעלתי כנדרש.
ש. כשהלכת לגן א. ביום הפתוח, ראית שיש משפחות מסורתיות, אנשים לא חובשים כיפה ובעצם הגן הוא מעורב, אני יכול גם להוכיח?
ת. אני דיברתי עם היועצת של בית הספר, עם הרכזת שאחראית על הרישום, היא אמרה לי שרוב מכריע באים מבתים דתיים ולצפות לעתיד שממשיכים ביחד לאולפנה. אני לא רוצה ליצור מצב של חוסר יציבות שעוד כמה שנים החברות ילכו לאולפנה ואז ייווצר פעם, עכשיו הקשר שלי עם ד. כבר מתערער ואז מה יהיה בעתיד. ”
עולה ניסיונו של התובע לבחון החלופה המוצעת על ידי הנתבעת, אך לא ההיפך. מה שמעיד על אופי השיח בין הצדדים.
ניתן להתרשם מדברי הנתבעת, בעצמה:
“ש. מי רשם את כל השנים את ד. למסגרות החינוכיות?
ת. אני פעלתי כל השנים לתובע. אני רשמתי בזמן שכל פעם שלחתי לו טופס הסכמה להורים פרודים ואמר לי אני לא החלטתי אני לא חותם. לשאלת בית המשפט, איך היא נרשמה, אני משיבה שחתמתי חתימה שלי בלבד ועירייה לא ביקשה את ההסכמה שלו.”
הנתבעת הביעה חששה אף הוא, בנוגע לטובתה של הקטינה, בכל הנוגע להתנהלות החברתית, בחיי היומיום, באשר לאירועים חברתיים, המחייבים נוכחותה של הנתבעת והשתתפות הקטינה, אשר עלולנ להפגע, עת אלו מתנגשים עם אמונותיה. אמונותיה של הנתבעת. לדוג’ – עת הקטינה אינה יכולה לתאם מפגשים חברתיים במהלך הסופ”ש, עם חבריה החילוניים. עת אירועים חברתיים נקבעים למועדים שאין הנתבעת והקטינה יכולות להתייצב אליהם, בשל אורח החיים בבית הנתבעת ועוד.
אין ספק כי הגשמת טובתה של הקטינה, היא בדרך בה יוכלו שני הוריה להיות נוכחים ולהשתתף באירועים הרלוונטיים, במסגרת החינוכית בה היא שוהה ותשהה וכן עת יוכלו שניהם להוות גורם מקשר עם סביבתה החברתית.
בנוסף, אכן, כפי טענת ב”כ הנתבעת בסיכומיו, יש חשיבות לכך שהמוסד החינוכי בו תשתלב הקטינה, יהיה תואם, ככל שניתן, לזה הנוהג בבית העיקרי בו היא שוהה ובעניינינו, ביתה של הנתבעת. בעניין זה אפנה לפסק הדין בתמ”ש (חיפה) 16444-02-16 ק’ מ’ נ’ נ’ א’ נ’ (10.8.16) [פורסם במאגרים המשפטיים], שם נדון מקרה בו האב ניהל אורח חיים דתי והאם אורח חיים חילוני כאשר הקטין שהה מרבית הזמן עם האם ונקבע שיש להתחשב באורח החיים של האם עמה שוהה הקטין רוב זמן.
עם זאת אין עסקינן בשיקול יחיד המקיים את טובתה של הקטינה. ובנוגע לטיב היחסים בין הקטינה לאביה, לנתבעת לא היה מענה ממשי וראלי שניתן היה לבסס עליו את הידיעה כי זו לא תפגע.
חינוך ילדים אינו משהו שסובל תנודתיות, וחייב הוא להיות עקבי ולשקף, ככל שניתן, את אורח החיים שהילדים מנהלת בבית הוריהם. אין גם ספק, כי החלטה בדבר אופן חינוכם של ילדים, מסורה להוריהם, אשר יודעים מה טוב בעבורם, עת אחריות זו מוטלת עליהם. ככל וקיים קושי להורים לעשות כן ולקבל החלטות שכאלו, מצופה מהם להסתייע בכל עזרה רלוונטית שיכולה להינתן, לרבות הדרכה הורית או תיאום הורי.
בית המשפט המליץ לצדדים, פעם נוספת גם בתום הדיון הנוסף, לקדם הבנות והסכמות, בהן גם הפניה לתיאום הורי, מתוך ראיית טובתה של הקטינה, שעה שעלה כי שני ההורים מיטיבים עם הקטינה ומבקשים בטובתה, ומנגד אין ביכולתם לתקשר באופן מיטיב, בעבור הקטינה ובעבורם. הצדדים מתקשים לקיים תקשורת בריאה ותקינה, ואינם מקיימים שיח מכבד ומאפשר, לרבות כזה שמכיל את השוני בחייו של האחר, תוך תיווכו לקטינה, כך שתוכל לקבל קיומו של אורח חיים שונה וכן גם אופי שוני, של כל אחד מהוריה.
לאחר ששמעתי את הצדדים ולאחר שמעדות הצדדים והמסמכים שהוגשו לתיק, נמצא כי קיים קושי לצדדים, מזה שנים, להתגבר, בעצמם על הפערים ביניהם ובייחוד בעניינה של הקטינה ולטובתה, ולגשר עליהם, כך שבפועל התנהלות זו פוגעת בקטינה ואינה מאפשרת, קיומו של השוני, אותו מבקשת הנתבעת, לחדד ולקבע, על ידי שילובה של הקטינה במוסד חינוכי ממלכתי דתי.
אין ספק כי כבר כעת, הקטינה חווה את הפערים בניהול אורחות חיים שונים, אצל כל אחד מהוריה ואין ספק, כי פערים אלו, מחייבים תיווך נכון ומכיל, שיאפשר את המשך קשר בריא ותקין, בין הקטינה לבין שני הוריה ובייחוד בינה לבין האב, ואף חיזוקו וייצובו. סבורתני כי לעניין זה יש להוסיף כי חוסר הוודאות בדבר זמני השהות והשעות שהאב צריך להגיע כדי לשהות עם הקטינה, מקשה, אך זאת ניתן לפתור בקביעת זמנים קשיחים ומחייבים.
נסיבות בהן הקטינה משדרת קונפליקט, בנוגע לאורחות חייו של אביה, עוד טרם השתלבה במסגרת חינוך דתית, מחייבות שינוי תוך הליכה של עקב בצד אגודל ומתן מענה טיפולי להורים לבדם ויחד עם הקטינה. טרם כן, אין מקום לאפשר המעבר למסגרת חינוכית ממלכתית דתית, שתעמיק את הפערים ותעצים את הקשיים שיהיה על האב להתמודד איתם, ללא סיוע וכך גם הקטינה.
המעבר המבוקש, ככל ויש מקום לאשרו, צריך להתבצע לאחר תהליך טיפולי, כאמור, שעל ההורים לעבור לשם יצירת פלטפורמה חיובית לתקשורת מאפשרת וכן הליך טיפולי יחד עם הקטינה, על מנת ליתן בידיה ובידי ההורים כלים להתגבר ולהתמודד עם הפערים הקיימים וכאלו שעוד יבואו.
לאמור יש להוסיף נדבך נוסף, בעל משקל לא מבוטל והוא כי עד כה, הקטינה שולבה, על ידי הנתבעת, בעצמה, במסגרות חינוכיות חילוניות, משיקולי נוחות (קרבה לבית מגוריה) ומשיקולים כי אין נפקות למסגרת דתית, עד לגיל 5. לטענתה, יש לכך נפקות החל מגיל 5, אך עניין זה לא בוסס והתייעצויותיה של הנתבעת, עם צדדי ג’, אינן מהוות עדות מומחה לסברתה זו. עולה אם כן שאף לגרסתה של הנתבעת, לא היה במסגרות אלו כדי לפגוע בניהול אורח חיים דתי בביתה שלה, לבטח עת הדבר היה נוח לקטינה ולנתבעת, בכל הנודע לקרבה לבית מגוריה. וכדברי הנתבעת בחקירתה:
“ש. תסבירי למה לא רשמת את הקטינה אם הייתה לזה הסכמה לגן גתי מלכתחילה אם זו הדרך שלך כאשר עד היום הקטינה הייתה רשומה למסגרות חילוניות?
ת. היא רשומה לגן מאוד מאוד קרוב לבית, גם שכנים שלנו שהם דתיים התייעצתי איתם והם שולחים לגן הקרוב יותר, הגן הממלכתי דתי הוא קצת יותר רחוק, בתקופה הזו בהסכמתו ד. ישנה איתי והסכמנו כי זה הכי קרוב לבית. התקופה שהתחזקתי זו התקופה שעשינו ביחד עוברים. רק מאחר וזה גר קרוב, א. חילוני נכון, זה גן צעירים וטרום חובה, של שנתיים. בשנה הראשונה שלה בסוף השנה הראשונה אני פניתי ואמרתי אולי כדאי לי כבר להעביר אותה לממלכתי דתי, אני התייעצתי עם הגננת לגבי כך ועם מספר גורמים ובגלל שהם אמרו לי שכדאי שהיא תחווה את ההתבגרות בגן ותרגיש מה זה בוגרת בגן ועדיין אין הבדל ועדיין לא מתווים את הערכים של המסורת שהם חשובים לי מאוד.
ש. בעצם העדפת את הנוחות שלך והקרבה על פני טובת הקטינה?
ת. העדפתי רק מה שטוב לבת שלי, הגן הקרוב זה פחות זמן ללכת ברוח, זו ילדה קטנה בגיל הרך ילדה בת 3 – 3.5.”
הנתבעת נשאלה גם לגבי שילובה של הקטינה בחוגים והשיבה, כי בשל מערכת היחסים בינה לבין התובע, אין הדבר מסתייע, כאשר, שוב, ספק שיש בדבר כדי להוות פגיעה בקטינה והמענה לכך אינו בשינוי אופי הגן בו תשתלב. הנתבעת העידה, כי:
“ש. ד. נמצאת באיזשהו חוג?
ת. לצערי בגלל חוסר החלטות של א. בעניין החוגים, צריך הסכמה של שני הורים כי אם זה ביום שלו והוא לא רוצה לקחת לא בגל המתנ”ס. היא לא נמצאת בחוגים בימים שלי כי למשל ראשון ושלישי אז ראשון היא אצלו. הוא טוען שהוא רוצה את אחר הצהריים שלו. זה אל הגיוני שיש ילדה בת 5 בלי חוג.
ש. רצית לרשום אותה לחוג שחייה?
ת. כן.
ש. המדריך הוא גבר או אישה?
ת. בגלל ההיכרות שלי עם א. לפני קורס השחייה נתתי מספר אופציות של חוגי שחייה שלא יגיד שאני ההחלטית והשתלטנית ואמרתי לו קח את ההחלטה, כל מה שתחליט מקובל עליי העיקר שלפחות את זה היא לא תפספס. כלום לא קרה עם זה.
היו גם מדריכים גברים וגם נשים.”
אם כן עולה כי טובתה של הקטינה, בשלב זה, אינו בשילובה בגן חובה ממלכתי דתי, עת האם אך בשנתיים האחרונות החלה מקיימת את אורחות הדת ומקפידה עליהם, עת קיימת פגיעה במערכת היחסים בין הקטינה לבין התובע, אביה, פגיעה שבהעדר תקשורת תקינה בין הצדדים, תחמיר, עת קיימת פגיעה בקטינה מקום שאינה משתלבת בחוגים ופעילויות חברתיות, בשל חוסר תקשורת בין הצדדים ועת נדמה כי בגילה של הקטינה, כפי שהיה עד לפני מספר חודשים, טרם קיימת נפקות ללימודי המסורת, באופן שיכול להפריע בחיי השגרה בביתה של הנתבעת ובחייה של הקטינה, בייחוד עת באותן מסגרות משולבים ילדים חילוניים ודתיים כאחד.
ניתן היה להיווכח בדיון, כי אין בידי הנתבעת הכלים כדי לסייע לקטינה להכיל את השוני הקיים והמתהווה בין שני הבתים בהם היא מתגוררת ולתווך לקטינה את כיבוד אביה וזמני השהות עימו ואורחות חייו שלו. תיווך שטובתה של הקטינה, מחייבת.
יובהר, כי, אין החינוך החילוני טוב יותר או פחות מהחינוך הדתי וההיפך ונדמה כי לא מדובר בזרמים מקוטבים המעוררים דילמות ערכיות ומוסריות. ההכרעה, כאמור, עניינה אך ורק טובתה של הקטינה.
כאמור התובענה שלפני עניינה מתן צו לרישום הקטינה לגן חובה. עת צפוי הוא כי כל החלטה שתתקבל תשיב את הצדדים בקרוב, לכותלי בית המשפט, להתדיין, באשר למסגרת החינוכית בבית הספר היסודי. אך נכון שהדבר יעשה לאחר שהצדדים ישתלבו במסגרת טיפולית.
לנוכח כלל האמור, אני קובעת כי הקטינה תמשיך להתחנך בגן חובה בזרם חילוני, כאשר טובתה העיקרית, קשר יציב, תקין ובריא, עם כל אחד מהוריה, היא זו אשר הכריעה את הכף.
מתוך תקווה שהצדדים ישכילו, בעתיד, להגיע להסכמות חלף פניה לערכאות, ואף יפנו להשתלב בהדרכה הורית שאולי תסייע בידם לעשות כן, ויבינו כי דרכי שלום עדיפות – החלטתי להימנע מהשתת הוצאות.
פסק הדין ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים, על פי הכללים בעניין זה.
משתם ברור התובענה – המזכירות תסגור את התיק.
המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לצדדים.
ניתן היום, י”ז אב תשפ”ד, 21 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.