בפני
כב’ השופטת עפרה גיא
תובע
י’
נגד
נתבעת
ל’
החלטה
לפניי תובענה שהוגשה מכח חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ”א-1991 (להלן: “אמנת האג”).
רקע וטענות התובע
הצדדים נישאו ביום 13/08/2018 והתגרשו בבית הדין הרבני ביום 21/07/2021.
מנישואיהם נולד בנם המשותף (להלן: “הקטין”) ביום X/X/2019
בדיון בבית הדין ניתן תוקף של פסק דין להסכם עליו חתמו הצדדים.
לאחר הגירושין התגוררו הצדדים בסמיכות וקיימו את זמני השהות כפי שנקבע בהסכם הגירושין.
הנתבעת קבעה עובדה בפני התובע עת הודיעה לו כי יוצאת לביקור משפחתי בפריז אשר נקבע על ידיה ליום 28/09/2023 והתחייבה לחזור עד ליום 12/10/2023 ומאז חזרתה ארצה נדחתה בטיעוני סרק כדוגמת מלחמה, הריון, איזור מסוכן וטיעונים מסוג זה.
בשיחות טלפוניות סרבה הנתבעת להשיב הקטין לארץ ואף התנתה שובה ארצה בהסדר הסותר את פסק הדין הקיים.
הנתבעת מינתה לצורך זה את חברתה הטובה שהינה עורכת דין ומהשיחה עמה התברר כי בכוונת הנתבעת להתגורר בצרפת באופן קבוע.
עוד טען התובע כי הנתבעת בגדה בו יחד עם חברו הטוב מילדות, ממנו אף נכנסה להריון ועברה להתגורר עמו בפאריז תוך שהיא מסתירה העניין מהתובע.
לטענתו, בחודש דצמבר 2023 אף נולד בנם של הנתבעת ושל חברו.
בהסכם הגירושין בין הצדדים הוסכם כי האם תיחשב הורה משמורן והוא יהיה בחזקתה, אלא שאין בכך בכדי לאפשר לאם להגר למדינה אחרת ולפגוע בזמני השהות הקיימים בניגוד לפסק דינו של בית הדין הרבני.
בהסכם הגירושין צוין כי מרכז חיי הקטין יהיה בישראל ובוודאי לא בפריז ובצרפת וחטיפת הקטין לפריז מסכנת חייו ופוגעת בשלוותו.
הנתבעת יודעת שהקטין נרשם לגן בעיר … אליו לא שב מתחילת שנת הלימודים.
הנתבעת נתקה כל קשר עמו ואף מונעת קיומו מה גם שמסרבת לאפשר לו לשוחח עם אביו באופן ישיר למעט הודעות קוליות מוקלטות ושיחות וידאו בודדות.
אשר על כן, עתר התובע ליתן פסק דין הקובע כי מקום מגוריו הרגיל של הקטין בישראל ואי חזרתו נעשתה שלא כדין. עוד עתר להורות על השבתו ארצה וליתן סעדים נוספים שיש בהם בכדי לסייע לכך.
דיון
התובע עותר אם כן, להורות על השבת הקטין בהתאם לפרק 3 לאמנת האג ולקבוע כי הרחקתו היתה שלא כדין. בעניין זה אציין שהגם שהתובע לא ציין הסעיף במפורש אלא הפנה לפרק 3 באמנה, ניתן ללמוד מהסעד שהתבקש כי כוונתו לסעיף 15 לאמנה.
הוראת סעיף זה קובעות כי:
“…”הרשויות השיפוטיות או המינהליות של מדינה מתקשרת רשאיות לפני הוצאת צו להחזרת הילד, לדרוש שהמבקש ישיג מרשויות המדינה שבה נמצא מקום מגוריו הרגיל של הילד, החלטה או קביעה אחרת שהרחקתו או אי החזרתו נעשתה שלא כדין כמשמעותן בסעיף 3 לאמנה, במידה שניתן להשיג החלטה או קביעה כאמור באותה מדינה. הרשויות המרכזיות של המדינות המקשרות יסייעו עד כמה שאפשר למבקשים להשיג החלטה או קביעה כאמור”.
אם כן, המסגרת שנקבעה בסעיף 15 נועדה למצב בו המדינה המתקשרת, בה מתנהל ההליך בעניינו של הילד, פונה לרשויות המדינה בה נמצא מקום מגוריו הרגיל של הילד וזאת על מנת להבהיר את הדין המקומי הרלוונטי לצורך הכרעה בתובענה.
לעניין זה נקבע בבע”מ1930/14 פלונית נ’ פלוני מפי כבוד השופט הנדל כי:
“בראייה של סעיף 15 לאמנה, משמשות רשויות מדינת מקום המגורים הרגיל של הילד כבית משפט מסייע ונלווה לבית המשפט בו מתנהל ההליך העיקרי”.
עם זאת, כבוד השופט הנדל הוסיף וציין כי ניתן לפרש את סעיף 15 לאורו של סעיף 29 לאמנה ומשכך, ניתן להסיק כי מבחינה פורמלית יכול כל אדם להגיש בקשה לפי סעיף 15 לאמנה ולדרוש שמדינה נוספת תחווה דעתה באשר לשאלה באם בוצעה חטיפה.
על אף האמור לעיל, קבע כבוד השופט הנדל, כי מבחינה מעשית “הכרעתה של המדינה בפניה מתנהל התיק העיקרי תהא עדיפה”.
כך גם הוסיף וקבע מספר נימוקים המבססים המקנה שאין לדון לגופה של כל בקשה לפי סעיף 15 לאמנה ומדובר בהפעלה ראויה של שיקול דעת משפטי ולהלן נימוקיו:
א. קיים חשש שייפרץ סכר ובקשות מסוג זה תוגשנה באופן תדיר ואוטומטי.
ב. אין הצדקה להחלטה כזו על ידי מדינה נוספת והעניין עלול להתפרש כפגיעה בלתי
הולמת בריבונות המדינה בה מתנהל ההליך העיקרי.
ג. עצם קיומם של הליכים מקבילים עומד בניגוד לתכלית האמנה, שכן המדינה בה מתנהל ההליך העיקרי היא הגורם שאמור לדון בסוגית מקום המגורים של הקטין.
ד. המנגנון של סעיף 15 נועד למקרים בהם המדינה בפניה מתנהל ההליך לפי אמנת האג חפצה בייעוץ מהמדינה האחרת בדבר עמדתה המשפטית לפי סעיף 3 על פי הדין הפנימי שלה.
משכך נקבע כי:
“על בית משפט להפעיל את שיקול דעתו ולבחון האם הבקשה מסייעת להליך העיקרי ומקדמת אותו, או שמא מהווה היא אך כלי בידי ההורה המבקש לנהל שני הליכים במקביל בסוגיית מקום המגורים הרגיל של הילד. או אז אין בבקשה זו אלא כדי לגרום לסרבול מיותר של ההליך באופן הפוגע בתכלית האמנה ככלל ובסעיף 15 לחוק האמנה בפרט. דיון אוטומטי לגופו של עניין בכל בקשה, תוך הידרשות לבחינת מקום המגורים הרגיל של הילד ועמידה על הדינים הרלוונטים לסוגייה, אינו מתיישב עם תכליות האמנה…” (עמודים 10-11).
הנה כי כן, מתברר על בית המשפט לבחון היטב האם מהי מטרת הבקשה והאם נועדה לקדם
ההליך או שמא מדובר בסרבולו, נוכח קיומם של הליכים כפולים.
כך גם נקבע על ידי כבוד השופט דנציגר בבע”מ לעיל (1930/14) כי:
“סבורני שעל בית המשפט לענייני משפחה לבחון בזהירות רבה בקשות לפי סעיף 15 לחוק האמנה שמוגשות על ידי ההורה שטוען להרחקה או אי החזרה שלא כדין מבלי שהייתה דרישה של הרשות המרכזית במדינת החוץ אליה הורחק הילד (הדגשה שלי- ע.ג) אעיר בנקודה זו כי לטעמי לשונו של סעיף 15 לחוק האמנה כלל אינה מאפשרת הגשת בקשה שכזו…יש לטעמי מקום לקביעת מעין- חזקה של שכל ישר שניתנת לסתירה, לפיה בקשה לפי סעיף 15 לחוק האמנה שהוגשה על ידי הורה מבלי שהיתה דרישה של הרשות המרכזית במדינת החוץ הינה בקשה שעל בתי המשפט לענייני משפחה להיזהר בה ולשקול היטב אם להיעתר לה”. (שם עמודים 18-19).
מן הכלל אל הפרט
בעניין הנדון טען ב”כ התובע בדיון שהתקיים לפניי כי לא פנה למדינה המתקשרת נוכח קשיים כלכליים ודי בעובדה שלבית משפט זה קיימת סמכות מקבילה בכדי להצדיק ניהול ההליך, אלא שאין לקבל הטענה. כפי שנקבע לעיל, על בית משפט לנקוט משנה זהירות מקום בו לא התקיים הליך במדינה המתקשרת.
התובע אף לא פעל ולא הגיש כל הליך או תביעה לרשויות בצרפת ללא הסבר מניח הדעת ואין די בטענה סתמית לפיה אינו יכול לשאת בעלויות. זאת ועוד בהתאם להוראות תקנה 98 לתקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ”א- 2020 יש להגיש התביעה לבית המשפט שבמקום שיפוטו מצוי הילד.
בעניין זה טען התובע כי במקרה דנן יש להחיל הסיפא לסעיף שעה שאינו יודע היכן מתגורר הקטין ואז יחולו הוראות תקנה 6-8, אלא שאין לקבל הטענה. מהדיון שהתקיים לפניי היום, התברר שהגם שהתובע אינו יודע כתובתה המדויקת של הנתבעת המסרבת למסור לו כתובתה, יכול ליצור עמה קשר. זאת ועוד, לתובע פרטי הסלולר של התובעת; פרטי באת כוחה לטובת ניהול משא ומתן ותיבת המייל של הנתבעת ואין לקבל הטענה כי אינו יודע היכן הקטין.
לפיכך שעה שהקטין נמצא בצרפת, ברי כי שם עליו להגיש התובענה.
בנוסף, איני מוצאת כל תועלת בניהול ההליך שלפניי. נוכח טענות התובע ושעה שלגרסתו הנתבעת חטפה הקטין לצרפת, ברי כי עליו לנהל הליך בבית המשפט בצרפת שעה שממילא הקטין מצוי בה.
זאת ועוד, לא התרשמתי כי פורום זה הוא הפורום הנאות לנהל ההליך שעה שהקטין מצוי במדינת צרפת ויש כאמור, לנהל ההליך במדינה בה מצוי הקטין ואף התרשמתי כי התובע יכול לאתר הנתבעת ללא שקידה מרובה שעה שידועים לו רוב פרטיה וממילא יודע כי מתגוררת בפאריז.
כך גם הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר של למעלה משבעה חודשים. הנתבעת הוציאה את הקטין מהארץ כבר ביום 28/09/2023 וכאמור, הבקשה הוגשה למעלה משבעה חודשים לאחר מכן. אומנם התובע טען כי התעכב לאור המצב הביטחוני, אלא שנוכח חלוף הזמן, למעלה משבעה חודשים מאז פרוץ המלחמה, לא מצאתי כי מדובר בשיהוי המניח את דעתו של בית המשפט.
המדובר בהליך שיש להכריע בו בדחיפות אשר גם במסגרת האמנה מוגבל למשך דיון של שישה שבועות, נוכח ההבנה שמדובר בסעד דחוף. בנסיבות העניין ונוכח מועד הגשת הבקשה, למעלה משבעה חודשים לאחר יציאת הקטין מן הארץ, הרי שגם אם אקח בחשבון כאמור, את מתקפת ה- 7/10/2023, מדובר בפרק זמן ארוך למדי שיש בו בכדי להעיד שאין מדובר בבקשה דחופה ואך ראוי שהמדינה המתקשרת בה מצוי הקטין תכריע בה.
אשר על כן, יש לנהל הליך מתאים במעמד שני הצדדים במדינה המתקשרת, שעה שאין מחלוקת שהנתבעת והקטין אינם בארץ.
משכך, דין הבקשה להידחות על הסף וכך הינני מורה.
המזכירות תמציא העתק ההחלטה לתובע ותסגור התיק.
ניתנה היום, ד’ אייר תשפ”ד, 12 מאי 2024, בהעדר הצדדים.
