ב.מ., א.פ., י.ס.,ע”י ב”כ עוה”ד עינת גורביץ’, מתנגדים, מ.ל., פ.ג., פסק דין

בפני

כב’ השופט פליקס גורודצקי

מבקשים

1. ב.מ.

2. א.פ.

3. י.ס.

ע”י ב”כ עוה”ד עינת גורביץ’

נגד

מתנגדים

1. מ.ל.

2. פ.ג.

בעניין המנוחה ***

פסק דין

לפניי 3 הליכים משפטיים העוסקים בצוואת המנוחה הגב’ *** ז”ל (להלן: “המנוחה”) מיום 21.9.2021 (להלן: “הצוואה”), שנערכה על-ידי עוה”ד ונוטריון *** (להלן: “הנוטריון”), כדלהלן:

ת”ע 24722-08-23 – שעניינו בקשה לצו קיום צוואה, אשר הוגשה על-ידי מר ב.מ. (להלן: “המבקש 1”), הגב’ א.פ. (להלן: “המבקשת 2”) והגב’ י.ס. (להלן: “המבקשת 3”; שלושתם יחד יכונו להלן: “המבקשים”).

ת”ע 25347-08-23 – שעניינו התנגדות לבקשה לצו קיום צוואה שהוגשה במקור על-ידי שני מתנגדים – הגב’ פ.ג. (להלן: “המתנגדת”) ומר מ.ל. (להלן: “המתנגד”). יצוין כי בהחלטה מיום 11.2.2024 המתנגד נמחק מרשימת בעלי הדין בהליכים המשפטיים, העוסקים בצוואה בשל היותו מצוי בהליך חדל”פ, והוא חזר להיות בעל דין בהליכים אלה, לאחר שהציג אישור על סיום ההליך.

ת”ע 25258-08-23 – שעניינו בקשה לתיקון טעות סופר בצוואה שהוגשה על-ידי המבקשים.

רקע עובדתי רלוונטי

המנוחה לא הביאה לעולם פרי בטן.

המנוחה נפטרה ביום 00.00.2023.

המבקשים הם אחיינים של המנוחה, ילדי שלוש אחיותיה, כדלהלן:

המבקש 1 הוא בנה של אחות המנוחה הגב’ *** ז”ל.

המבקשת 2 היא בתה של אחות המנוחה הגב’ *** ז”ל.

המבקשת 3 היא בתה של אחות המנוחה הגב’ *** ז”ל.

המתנגד הוא בנו של אח המנוחה מר *** ז”ל והמתנגדת היא בתו של המתנגד.

הזוכים על-פי הצוואה הם המבקשים והמתנגדת בחלקים שווים.

עיקר טענות המתנגדים

יש לקבל את ההתנגדות, להורות על בטלות ההוראה בצוואה בנוגע למבקשים ולדחות את הבקשה לתיקון טעות סופר.

המנוחה לא זכתה להביא ילדים, ולאחר פטירת אחיה – אביו ז”ל של המתנגד – בשנת 1995, נדרה נדר לצוות את עיזבונה לחמשת ילדי אחיה בחלקים שווים וערכה צוואה בנדון.

ביום 30.3.2014 שינתה המנוחה את צוואתה והוסיפה שתיים מאחיותיה ואת המבקש 1, כך שעיזבונה חולק ל-8 זוכים (להלן: “הצוואה משנת 2014”).

ביום 22.8.2022, בעת אשפוזה בבית חולים, נענתה המנוחה לבקשת המתנגד לצוות בעיזבונה 5 חלקים מתוך 8 חלקים למתנגדת.

ביום 10.9.2022 מסר המתנגד למר ר.מ., בנה של אחות המנוחה גב’ *** ז”ל (להלן: “מר ר.מ.”) צילום ת”ז של המתנגדת.

ביום 21.9.2022 בשעה 19:00 לערך, בטרם החתימה, התקשרה המנוחה למתנגד ושאלה מדוע שם משפחתה של המתנגדת אינו ל., כשם משפחת אביה המתנגד.

המנוחה נפטרה ביום 00.00.2023.

ביום 00.00.2023 הגיש המבקש 1 בקשה לצו קיום צוואה ולאחר מכן בקשה לתיקון טעות סופר.

היה על המבקש 1 להגיש בקשה לבית המשפט לתיקון טעות סופר בצוואה ואם בקשתו הייתה מתקבלת, הייתה לו הזכות כזוכה להגיש בקשה לקיום צוואה, אולם המבקש 1 פעל הפוך בחוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט.

המבקשות 2-3 לא הגישו את הבקשות ואף לא תמכו בבקשת המבקש 1.

המבקשים פעלו בכוחניות ותוך עשיית דין עצמי, פרצו לביתה של המנוחה השמידו והעלימו מסמכים, מנעו את השבחת הנכס וסיכלו הפקת הכנסה לקופת העיזבון.

התנהגותם של המבקשים, אשר סירבו להשתתף בהוצאות הקמת מצבה על קברה של המנוחה, מנוגדת לדין ואינה מתיישבת עם רצון וכוונת המנוחה ויש בכך לבזות את כבודה וזכרה, ולו בשל טעמים אלו יש להורות על בטלות חלקם בצוואה.

מדובר בצוואה שנוסחה כנגד רצון המנוחה והיא מלאכת הונאה, תרמית, גניבת דעת ועיוות. רצון וכוונת המנוחה היו להוריש למתנגדת 5/8 חלקים מעיזבונה.

ההשמטה בצוואה מציון חלקו של כל זוכה נעשתה על מנת להטעות את המנוחה ולהשלות אותה כי רצונה לשנות את צוואתה ולהוריש למתנגדת 5/8 מעיזבונה מתקיים ורק לשם כך שונתה הצוואה הקודמת.

קיימת סתירה מובנית בין ההוראה של הצוואה בנוגע למבקש 1, לבין מה ששמעה המנוחה ולא יכול להיות חולק כי “הצליל ל. הוא המתנגד מ.ל.” ולא המבקש 1.

לכאורה קיימת סתירה בין הטענה לטעות סופר בשם מ. לבין הצליל ל. ומשכך הנוהג בתום לב היה מיישב סתירה זו בתצהיר בבקשה לתקן טעות סופר – ולא כך נהג המצהיר שערך תצהירו על-ידי “מי שביצע את הטעות הנטענת והצליל הסותר”.

המבקש 1 לא צירף לבקשתו את הצוואה הקודמת של המנוחה בחוסר תום לב ולפיכך יש לדחות את הבקשה לתיקון טעות סופר, לו היה מבקש 1 מצרף זאת, היה מתקשה ליישב את העובדה שחלקו בירושה גדל משמינית לרבע מהעיזבון.

בבקשה לתיקון טעות סופר פעלו המבקשים בשיהוי, משלא העלו וחשפו את טעות הסופר מיד עם גילויה עוד טרם פטירת המנוחה, והסתירו את הצוואה מהמתנגדים.

החתימה על הצוואה נחזית להיות מזויפת והיא לא נחתמה על-ידי המנוחה, לא הצוואה שנמסרה לרשם הירושה ולא הצוואה שבחזקת מר ר.מ. וקרוב לוודאי כי נחתמו על-ידי מר ר.מ..

בהליך האישור הנוטריוני לצוואה נפלו פגמים מהותיים וטכניים רבים, כך שהאישור אינו מקיים את דרישות החוק על-פי סעיף 22 לחוק הירושה ודינו להיפסל. כפועל יוצא, יש לפסול את הוראות הצוואה בכל הנוגע לחלקם של המבקשים, כדלהלן:

טעות סופר – המבקש 1 מודה כי נפל פגם בצוואה וכי לכאורה מדובר בטעות סופר והגיש בקשה בנדון. למיטב הבנת המתנגדים, טעות הסופר נבעה מהעתקה שגויה של שם המבקש 1, תוך בלבול בין השורות מתוך צוואת המנוחה הקודמת.

דא עקא, שהמנוחה שמעה בעת ההקראה ל. וברור כי ל. אלו מי מילדי אחי המנוחה *** ולא מ.. לראיה, כששמעה המנוחה את השם פ. הזדעקה ומיד התקשרה למתנגד.

מקום עריכת הצוואה – באישור הנוטריוני לא ציין הנוטריון היכן נערכה ההקראה.

הטעייה מכוונת – בטופס האישור הנוטריוני קיימת הטעיה מכוונת בסימון או מחיקה במשבצת בה אמור לסמן הנוטריון האם המנוחה קראה את הצוואה בעצמה בפני הנוטריון. צורת הסימון מאפיינת זלזול ורשלנות.

בצוואה לא נכתב כי המנוחה קראה את הצוואה. מנגד, אין סימון מחיקה ואין חתימה בראשי תיבות של הנוטריון ליד ההערה “המחיקה לא מחיקה”.

המנוחה התקשתה בקריאה וכתיבה, ואין ציון כי סייעו לה בקריאה אילו אכן היא קראה בעצמה את הצוואה.

מסירת הצוואה והאישור למצווה – על-פי תקנה 23(א) לתקנות הנוטריונים מחוייב הנוטריון למסור את הצוואה למצווה, והצוואה לא נמסרה למנוחה.

תעודת זהות – לאישור הנוטריוני לא צורף צילום תעודת הזהות של המנוחה בהתאם להוראות תקנה 2(ד) לתקנות הנוטריונים.

תעודה רפואית – לאישור הנוטריוני לא צורפה תעודה רפואית לפי טופס שבתוספת הראשונה לתקנות הנוטריונים ובנוסח המחייב. התעודה שצורפה אינה תעודה רפואית העונה על הנוסח המחייב שבו נאמר במפורש כי עושה הצוואה כשיר לעשיית פעולה בפני הנוטריון.

ניצול חולשת המנוחה – ביום 21.9.2022 בעת שהמנוחה הייתה מאושפזת ומותשת, הגיעו אליה הנוטריון ומר ר.מ.. מדובר בניצול מודע ומכוון.

חרשות-מום – המתנגד רכש והתקין טלפון קווי למוגבלים בשמיעה מאחר שהמטפלת הסיעודית הזרה של המנוחה נסעה לחופשת מולדת לחודשיים בפסח. המנוחה לא שמעה את צליל הטלפון. המנוחה לא שמעה באוזן שמאל ואף סירבה להשתמש במגבר שמיעה.

באישור הנוטריוני לא צוין כי המנוחה נעזרה במגבר שמיעה בעת הקראת הצוואה והאם הסתייעה במי מהנוכחים כדי לשמוע היטב ואין ספק שהנוטריון כלל לא שם לב לכך שהמנוחה לא שומעת היטב.

הנוטריון לא קרא את הדו”ח הגריאטרי בטרם נערך טקס “ההחתמה”.

כשירות קוגנטיבית – לא בטוח כי המנוחה הייתה כשירה קוגנטיבית באופן מלא. כאשר אמרו למנוחה כי סירובה לקבל טיפול יגרום למותה ציין הרופא כי לא בטוח שהבינה זאת.

אישור נוטריוני על-פי סעיף 8 לחוק הנוטריונים – סעיף 8 לחוק הנוטריונים מחייב את הנוטריון במקרה של חירשות – והמנוחה הייתה חירשת לפחות באוזן שמאל או על גבול החירשות – לציין באישור הנוטריוני את הדרך שבה השתכנע שהמנוחה אומנם הבינה את משמעותה של הפעולה. האישור הנוטריוני אינו עונה על דרישת חוק הנוטריונים ויש לפסול אותו. משעה שהנוטריון לא מילא אחר חובתו, נוצרה טעות הסופר מאחר שהמנוחה הבינה כי נרשם כזוכה מי ממשפחת ל. ולא המבקש 1, מר ב.מ..

החתימה – לכאורה החתימה המופיעה על הצוואה הנוטריונית איננה חתימת המנוחה. ישנם הבדלים מהותיים בין צורת החתימה של המנוחה משנת 2014 לבין החתימה על גבי הצוואה.

המבקש 1 והנוטריון – הבקשות שהוגשו על-ידי המבקש 1 הן בקשות פסולות מהותית והוגשו בחוסר תום לב קיצוני שכן ידע כי מדובר בצוואה פסולה שבה בוצעה גניבת דעת ומירמה ובכל זאת הוגשו. לא ניתן גילוי נאות בתוך הבקשות לכך שהמבקש 1 שחתם על הבקשות שימש כחותמת גומי, היה פסיבי והצטרף למעשה המירמה בדיעבד כי נפל בחלקו “נתח” נוסף של העיזבון כביכול. המבקש 1 נשלח על-ידי המבקשות 2 ו-3, מר ר.מ. והנוטריון לחזית העימות עם המתנגדים.

הנוטריון שביצע את טעות הסופר אינו נותן גילוי נאות כיצד אירעה טעות הסופר שהוא ביצע, בעוד שלמבקש 1 אין מושג מידיעה אישית כיצד, מדוע והאם אירעה טעות סופר לטובתו או לרעתו.

למבקש 1 נאמר על-ידי המתנגד, באמצעות רעיית המבקש 1, כי אין לדעת מה שמעה המנוחה בעת ההקראה ובכל זאת הוא לא ציין זאת בתצהירו.

הגשת הבקשה על-ידי הנוטריון בשם המבקש 1 נוגדת את חובתו של הנוטריון לייצג את עמדת המנוחה.

המבקש 1 נמנע במזיד ובניגוד למצווה עליו על-פי סעיף 75 לחוק הירושה מלצרף את הצוואה הקודמת של המנוחה, כדי לא לחשוף את ההשוואה בין הצוואות; כדי להעלים את הצוואה הקודמת למרות שנדרש להמציאה למתנגדים; כדי להסתיר מהרשויות את “טכניקת המירמה” שבוצעה נגד המנוחה; כדי להמנע מלתת הסברים ועוד.

ב”כ המבקש 1 מצוי בניגוד אינטרסים מובנה עם הנוטריון, ב”כ המנוחה.

המבקש 1 כלל לא נכח בעת הקראת הצוואה והוא כביכול הנפגע מטעות הסופר. הנוטריון נמנע מלהגיש תצהיר מטעמו על טעות הסופר שיצאה תחת ידו.

המבקש 1 לא צירף תצהיר ממי שביצע את הטעות; ידע כי יש התנגדות ולא ציין בתצהיר; לא ציין שלא נכח בהקראה; לא ציין שהמנוחה הייתה חירשת; הסתיר את הצוואה הקודמת בה שמו מופיע; לא טרח להסביר מדוע הוגדל חלקו מהצוואה הקודמת; לא ציין מי היה מעורב בעריכת הצוואה כדי להתחמק מהטענה שמי שהיה מעורב ההוראה לגביו בטלה; לא ציין שהופתע לגלות את הטעות; נעזר בעורך הצוואה שכשל כביכול בפרטיו והוא שמייצג אותו בפני רשם הירושה והחליף ייצוג “בדרך לא דרך” ובניגוד עניינים תוך הפרת כללי האתיקה; לא ציין את מעשיו של מר ר.מ. אשר כביכול הכשיל אותו כי פיקח על עריכת הצוואה; לא ציין בתצהירו כיצד הוקראה למנוחה הצוואה שכן לכאורה הנוטריון הוא שהקריא את הצוואה; לא ציין מה שמעה המנוחה לשיטתו; לא ציין מי נכח בהקראה; לא ציין שהמתנגד שוחח עם המנוחה באשר לשם ל. בנוגע למתנגדת שכן עוה”ד שהכין לו את התצהיר נכח בשעת השיחה; לא ציין את תהליך הכנת הצוואה מפי מר ר.מ. והנוטריון; לא ציין מדוע לא פנו אליו לקבל את פרטיו; לא צירף תצהירים של מר ר.מ. ושל הנוטריון ומי שכתב הקליד וערך את הצוואה; לא ציין מי ניסח את הצוואה; לא ציין מה ביקשה המנוחה ממר ר.מ. בעת שביקשה להכין לה צוואה חדשה; לא ציין שביצע עבירה פלילית של פריצה ועשיית דין עצמי; הגיש תצהיר ולא צירף את הצוואה המקורית שנמצאת אצל מר ר.מ. ולא הגיש אותה לרשם הירושה וגם אינו יודע שיש עותק נוסף בחתימה מזויפת; פעל כחותמת גומי בידי מר ר.מ. והנוטריון.

הצוואה משקפת את רצון המבקשים ולא את רצון המנוחה.

הוראות הצוואה הנוגעות ליורשים בטלות מכוח הוראת סעיף 35 לחוק הירושה המורה על פסילת צוואה שנערכה על-ידי נהנה.

הנוטריון הגיע אל המנוחה עם צוואה מודפסת שנערכה על-פי הנחיות מר ר.מ. ואין מדובר בצוואה שנאמרה או הוגשה על-ידי המצווה.

די בכל אחד מהפגמים והטיעונים שצוינו לעיל כדי לפסול את ההוראות בצוואה בנוגע למבקשים וקל וחומר על-פי “דוקטרינת החוטים השזורים” אשר לפיה גם אם אין די בכל אחד מהגורמים כדי להביא לפסילת ההוראות בנוגע למבקשים בפני עצמם הרי שהצטברותם יחד מצדיקה את הסעד המתבקש.

יש לסלק את המבקשים מהצוואה, ליתן צו המצהיר על כך שאין למבקשים חלק ונחלה בעיזבון המנוחה, ולדחות את הבקשה לצו קיום הצוואה והבקשה לתיקון טעות סופר על הסף.

עיקר טענות המבקשים

כתב ההתנגדות נעדר כל עילה, נעדר תשתית עובדתית ומשפטית, מבוסס על השערות וטענות עובדתיות סותרות (כך למשל, בד בבד עם טענתם כי המנוחה הוחתמה תוך הטעיה, ב”מרמה”, בהיותה בלתי כשירה קוגניטיבית ועוד, מעלים המתנגדים טענה נוספת כי לכאורה החתימה המתנוססת על הצוואה זויפה וכלל איננה חתימת המנוחה), ללא כל תימוכין ואף לא קצה של ראיה לתמיכה בטענות.

המתנגדים אינם עותרים לקיום צוואתה הקודמת של המנוחה מיום 20.3.2014 (להלן: “הצוואה הקודמת”), ואף לא לקיום הסדר הירושה על-פי דין ובהתאם לא הגישו כל בקשה מתאימה לרשם הירושה בקשר לחלוקת העיזבון. למעשה, המתנגדים עותרים לקיום צוואה שכלל אינה קיימת, ואף עומדת בסתירה חזיתית לביטויי רצונותיה של המנוחה כפי שבאו לידי ביטוי הן בצוואה והן בצוואתה הקודמת והיא נסמכת על השערות מופרכות של המתנגד.

לשיטת המתנגדים עצמם, הם אף היו מעורבים בגיבוש אותה צוואה לא כתובה, כאשר המתנגד הוא זה ששכנע את המנוחה לנשל את אחיה ואחיותיה לטובת בתו, כך שאף אילו הייתה נכתבת צוואה שכזו, הרי שהייתה נפסלת בשל מעורבותו בעריכתה, לנוכח היותו בעל עניין ואינטרס מובהק.

הטענה בדבר אי-כשירות המנוחה לערוך את הצוואה אינה נתמכת בראיות ואף עומדת בסתירה לחוות הדעת הפסיכוגריאטרית שנערכה טרם חתימתה על הצוואה.

אילו סבר המתנגד כי המנוחה אינה כשירה לערוך צוואה, כיצד לטענתו שכנע אותה ביום 22.8.2022 לצוות את חלקו וחלקם של אחיו בעיזבונה לבתו.

הצוואה נערכה בהתאם להנחיות שמסרה המנוחה והיא נחתמה בבית המנוחה, ולא בעת אשפוזה בבית החולים. משכך, לא הייתה כל חובה לקבל חוות דעת רפואית. למרות זאת, הנוטריון שערך את הצוואה, פעל למעלה מן הצורך והפנה את המנוחה לבדיקת פסיכוגריאטר, כפי שנוהג לעשות כעניין שבשגרה במקרים של מצווה מבוגר, על מנת למנוע מראש טענות לאי-כשירות.

למעלה מן הדרוש יצוין כי אף אילו היה צורך לקבל חוות דעת רפואית טרם עריכת צוואת המנוחה, לא היה בכך כדי לפסול את הצוואה, אלא אם אכן היה מוכח כי המנוחה לא הייתה כשירה לערוך את הצוואה.

בשנת 2014 ערכה המנוחה את צוואתה הקודמת שהינה צוואה בעדים, במסגרתה הורישה את רכושה לשתי אחיותיה שבאותה העת היו בחיים, לאחייניה מאחותה הבכורה, למבקש 1 ולחמשת אחייניה, בניו ובנותיו של אחיה *** ז”ל.

ברבות השנים, ולאחר שנפטרו גם שתי אחיותיה של המנוחה וכאשר מאז ומעולם ילדיהם של אחיותיה תיפקדו כילדיה לכל דבר ועניין, המנוחה פנתה לאחיינה מר ר.מ. וביקשה את עזרתו בפנייה לעורך דין שיערוך עבורה צוואה חדשה.

מאז ומתמיד נהג מר ר.מ. לסייע למנוחה, ביצע עבורה תיקונים בבית, רכש עבורה מכשירי חשמל לבית וכו’. כך גם, כאשר המנוחה הייתה חולה, ולא יכולה הייתה ללכת לבנק על מנת להוציא כסף, היה נותן לה מר ר.מ. כסף במזומן על מנת להקל עליה והמנוחה הייתה נותנת לו המחאה כנגד הכספים שקיבלה הימנו. גם כאשר היה צריך לשלם למטפלת של המנוחה כספי פיצויים בסיום תקופת עבודתה, מר ר.מ. הוא זה שהשלים את ההפרש בסך של כ-20,000 ₪ מכספים משותפים לו ולאחיו, בעוד שהמתנגד ואחיו סירבו להשתתף בהוצאה הכספית, ועל כן דרש מהם מר ר.מ. כי יישאו בהוצאות הקבורה של המנוחה.

חרף העזרה הרבה שהעניק למנוחה במהלך חייה במשך תקופה ארוכה, ניסה מר ר.מ. להימנע ממעורבות כלשהי בנושא, אך המנוחה הפצירה בו שוב ושוב שיסייע לה בנושא, ולבסוף התרצה.

מר ר.מ. איננו זוכה בצוואת המנוחה, ואין לו כל אינטרס בעריכתה.

לבקשת המנוחה, פנה מר ר.מ. לנוטריון לצורך עריכת צוואה נוטריונית חדשה עבור המנוחה, כפי רצונה ובהתאם לבקשתה.

המנוחה הבהירה את האופן שבו חפצה לחלק את עיזבונה לאחר אריכות ימיה, כשהיא מסבירה כי ברצונה להעניק ליורש אחד מכל משפחה של כל אחד מאחיה רבע מעיזבונה, והכתיבה את שמות היורשים שיזכו בעיזבונה. המבקשים הינם האחיינים הקרובים ביותר אליה, מתוך אחייניה הרבים.

המבקש 1 ומשפחתו הם היחידים שהתגוררו בבניין הסמוך לדירת המנוחה. המנוחה נהגה להתארח בביתם במשך השנים לרבות בשבתות ובחגים. המבקש 1 תיקן וטיפל בכל התקלות שהיו למנוחה בבית מבחינת אחזקה – נזילות של מים, בעיות חשמל, שעון שבת פלטה, הזמנת בלון גז, ועוד. המנוחה הייתה כמו סבתא לילדים ולנכדים של המבקש 1 ואשתו, ותמיד כאשר אלו באו להתארח בביתם בשבת – הם היו הולכים גם לבקר את המנוחה. המנוחה התעניינה בשלום כולם, ירדה לפרטים על-אודות עיסוקיהם ומעשיהם של כל אחד מהנכדים והילדים; בשנים בהם המנוחה העסיקה את המטפלת הזרה, ומכיוון שזו לא ידעה לבחור את המזון לפי הכשרות שביקשה המנוחה, המבקש 1 וילדיו ערכו עבורה את קניות הבשר והדגים לבקשתה.

המנוחה הייתה חלק אינטגרלי ממשפחתה של אחותה *** ז”ל. המנוחה התגוררה בביתם מספר חודשים עוד כשילדיה של אחותה היו קטנים. המנוחה חגגה עם המשפחה בחגים משך כל השנים והשתתפה באירועים המשפחתיים. מדי שבוע, ולעיתים פעמיים בשבוע המבקשת 2 הייתה מבקרת את המנוחה ותמיד נושאת עמה דברי אוכל ו/או פינוקים אחרים, במשך שנים המנוחה הייתה מבשלת למבקשת 2 את המאכלים האהובים עליה. המבקשת 2 סייעה למנוחה במשך כל השנים עם תשלום חשבונות הבית והסידורים השונים, הייתה זו שהתלוותה, טיפלה וסייעה למנוחה בכל העניינים הבריאותיים, מספר הטלפון של המבקשת 2 הוא המספר שניתן דרך קבע לכל המוסדות הרפואיים והרופאים השונים. במקרים בהם המנוחה אושפזה בבית חולים – המבקשת 2 ישנה לצד מיטתה בלילות. המנוחה ראתה במבקשת 2 כבתה לכל דבר ועניין.

המבקשת 3 – ביקרה את המנוחה כל יום שישי באופן קבוע, הביאה איתה מטעמים ואף בישלה עבורה בביתה, ביקרה אותה באשפוזיה בבית חולים ואף סייעה למטפלת, בטיפול הסיעודי שנזקקה לו, הביאה לה חבילות של עיתוני לאישה שהמנוחה אהבה לקרוא.

כאשר שאל מר ר.מ. את המנוחה מדוע בחרה להעניק רבע מעיזבונה למתנגדת ולא למתנגד סיפרה לו המנוחה כי זה האחרון ביקש ממנה להעביר לו את חלקו בעיזבונה באמצעות בתו במטרה להבריח את הרכוש מפני נושים ועל מנת שלא לאבד את זכויות המגורים שמקבל מהמדינה. המנוחה הסכימה לבקשתו וכך גם הנחתה את הנוטריון לרשום בצוואתה.

כאמור, טרם החתימה על הצוואה הנוטריונית, הנוטריון הפנה את המנוחה לקבל חוות דעת פסיכוגריאטרית, וכך היה. ביום החתימה על הצוואה הנוטריונית, פנתה המנוחה לייעוץ גריאטרי בפני ד”ר *** מבית חולים ***. כפי שניתן להיווכח, המנוחה הייתה כשירה לחלוטין לערוך את הצוואה. כמובא בחוות הדעת: המומחה הרפואי מתרשם באופן חד משמעי כי המנוחה “מתמצאת בזמן, במקום, מזהה בני משפחה וכי אין רושם למצב בלבולי חריף. בשאלון מיני מנטל שנערך למנוחה התקבלה תוצאה גבוהה של 23 נקודות, המעידה על יכולת קוגניטיבית גבוהה. במבחן השיפוט, ציין המומחה כי המנוחה זיהתה את כל הסכנות, דירגה ונתנה הסברים “הגיוניים” וקיבלה ציון 8/8; בשאלון ACE התקבל ציון 18 המעיד על יכולת הבנה מיטבית שגילתה המנוחה. המנוחה הבינה את מצבה הרפואי, הצליחה להבין את הטיפול המוצע, הבינה את החלופות הטיפוליות השונות, הבינה כי יכולה לסרב לטיפול המוצע, והבינה את ההשלכות הצפויות לטיפול המוצע. למעשה, הפרמטר היחיד שנותר בספק, ועליו סומכים המתנגדים את טענתם לפגיעה קוגניטיבית, הוא בנוגע ליכולת להבין את השלכות סירובה של המנוחה לטיפול שהוצע.

בניגוד לטענות המתנגדים, בפרק הסיכום של חוות הדעת, מציין המומחה הרפואי כי המנוחה יודעת קרוא וכתוב, מתניידת מרחקים קצרים עם מקל, מתמצאת במקום ובזמן מוסרת פרטים נכונים ומודעת לסיבת האשפוז, שיחה קוהרנטית, קשיי שליפה מינימלים, ללא הפרעות שפה נוספות ועוד.

לאחר שהוצגה חוות הדעת הרפואית בפני הנוטריון, תואם ביקור בביתה של המנוחה לצורך חתימה על הצוואה הנוטריונית, כפי שהתבקש על-ידה.

ביום 21.9.22 הגיע הנוטריון לביתה של המנוחה. המנוחה עיינה בנוסח הצוואה שהוכן לבקשתה והוא אף הוקרא לה על-ידי הנוטריון.

המנוחה סירבה לחתום על הצוואה מאחר שלא זיהתה את שמה המלא של המתנגדת כפי שהופיע בצוואה. הנוטריון יצר קשר טלפוני עם מר ר.מ., והוא אף שלח למטפלת עותק של תעודת הזהות של המתנגדת על מנת להניח את דעתה. רק לאחר מכן, משנחה דעתה כי הפרטים המופיעים בצוואה נכונים, המנוחה חתמה על הצוואה הנוטריונית.

כל מי שביקר את המנוחה בימיה האחרונים, כולל המטפלת שטיפלה בה, ידע לספר כי זו הייתה כשירה, צלולה ומבינה בדבר עד יומה האחרון.

המתנגדים מודים בפה מלא כי ניסו להתערב בעריכת צוואה שמעולם לא נכתבה ולהפוך את רצונם האישי לרצון המנוחה, וכעת הם מבקשים לקיים צוואה שהם עצמם חפצים לה ולא המנוחה ושמעולם לא נכתבה.

מעבר לעובדה כי לא קיימת קונסטרוקציה משפטית לקיום צוואה בעל-פה שלא בנסיבות של שכיב מרע, הרי שאין כל הוכחה כי המנוחה הסכימה לדרישת המתנגדים ואף להיפך מכך, שכן בפועל המנוחה חתמה על צוואה שונה לחלוטין וממילא אף אילו צוואה שכזו הייתה מועלית על הכתב הרי שהיא הייתה נפסלת בשל מעורבותם של המתנגדים בעריכתה.

המתנגדים מודים כי המנוחה הביעה דעה נחרצת באשר לרצונה ולא הסכימה לחתום על הצוואה כאשר הבחינה כי אינה מזהה את שמה של המתנגדת.

המנוחה ידעה היטב מי הם יורשיה ומה היא מעניקה לכל אחד מהם, והייתה נחושה ונחרצת בדעתה לנסח את הצוואה כפי רצונה, שאחרת לא הסכימה לחתום על הצוואה, וכך היה.

הלכה ידועה היא כי טענות למרמה דורשות רמת הוכחה גבוהה ואילו המתנגדים אינם יכולים להצביע על כל נסיבה או עובדה, קל וחומר אינם מניחים תשתית ראייתית ולו מינימאלית לביסוס טענתם זו.

ודוק, הניסיון לייחס למנוחה רצון מדומה להעניק למתנגדת 5/8 מעיזבונה – חסר כל אחיזה במציאות, נעדר כל תיעוד ועומד בסתירה גמורה ומוחלטת לצוואות המנוחה – הן הצוואה העדכנית ואף הצוואה הקודמת של המנוחה.

כתב ההתנגדות מושתת על טענות שבחלקן כלל אינן מהוות עילות לפסילת צוואה ובחלקן האחר נסמכות על דברי כזב.

טענותיהם הכוזבות של המתנגדים כי נדרש היה להגיש את הבקשה לתיקון טעות סופר לביהמ”ש, כי המבקשות 2-3 לא הגישו את הבקשות לקיום הצוואה ולא תמכו בבקשה של המבקש 1 אינן מקימות עילה לפסילת צוואה כלל ועיקר.

בהתאם לסעיף 32 לחוק הירושה נתונה לרשם הירושות הסמכות לדון בבקשה לתיקון טעות סופר.

אין כל דרישה בהוראות החוק והתקנות להגשת בקשה לקיום צוואה על-ידי כלל הזוכים ו/או בהסכמתם.

כך גם הטענות של המתנגדים כי המבקשים פרצו לבית המנוחה והעלימו מסמכים, אינן מהוות עילה להתנגדות לצוואה, זאת ועוד, טענות אלו לא נתמכו בכל ראיה, והמשיבים אף לא טרחו לציין אילו מסמכים הועלמו, ומה בין מסמכים אלו לקיום הצוואה.

בהמשך, מנסים המתנגדים לבנות תיאוריה שלפיה המבקש 1 פעל כחותמת גומי בידי אחיין המנוחה מר ר.מ. ובידי הנוטריון, אלא שתיאוריה זו מתחילה ומסתיימת בסיסמאות ריקות מתוכן, והיא אף נטולת כל היגיון.

מר ר.מ. כלל אינו זוכה בצוואת המנוחה, ומשכך לא ברור מהו אותו “אינטרס” להפעיל את המבקש כחותמת גומי עבורו.

הנוטריון הוא בבחינת “רשות” ומעמדו בעניין זה משול למעמד של שופט. אין לו כל חלק בצוואה, והוא אף לא הכיר את מי מהזוכים במועד עריכת הצוואה.

בצוואה נרשם ב.ל. במקום ב.מ.. בניסיון לנשל את המבקש 1 מצוואת המנוחה, נטען כי ציון השם “ל.” מכוון למתנגד ולא למבקש 1 ואולם מעבר לעובדה כי מספר תעודת הזהות שצוין בצוואת המנוחה שייך למבקש 1, הרי שבמשפחתה של המנוחה יש צאצאים רבים ששם משפחתם הוא “ל.” ולא ברור כיצד מסיקים המתנגדים כי מדובר דווקא במתנגד.

אם אומנם סבורים המתנגדים כי המנוחה התכוונה לזכות את המתנגד בחלק מעיזבונה ולא את המבקש 1, מדוע לא עתרו בבקשה לתיקון טעות סופר.

הדברים מקבלים משנה תוקף לאור העובדה כי המתנגדים אף לא טרחו להגיש בקשה חלופית לצו קיום צוואה או מתן צו ירושה – ללמדנו כי הם עצמם אינם מאמינים בבקשה שכזו.

יתרה מכך – טענת המתנגדים כי לכאורה המנוחה התכוונה לזכות את המתנגד עומדת בסתירה חזיתית לטענה עיקרית של המתנגדים כי לכאורה שכנעו את המנוחה להוריש למתנגדת את החלק שיועד למתנגד, אחיו ואחיותיו, כך שלשיטת המתנגדים בעצמם המתנגד כלל לא אמור להופיע בצוואת המנוחה.

מדובר בבקשה לקיום צוואתה האחרונה של המנוחה, אשר הוגשה לבקשת המבקש 1 והיא היחידה שמשקפת את עמדת המנוחה לאשורה, כך שאין כל פגם בהגשת הבקשה בשם המבקש, אלא להפך, שכן היא משרתת את רצון המנוחה.

הטענות לפגמים באישור הנוטריוני לא זו בלבד שאינן עולות כדי עילות לפסילת הצוואה, אלא שהן מבוססות ברובן על שקרים והטעיות.

ביחס לטענה כי לא צוין באישור הנוטריוני מקום הקראת הצוואה – בניגוד לנטען סעיף 22 לחוק הירושה, אשר עוסק בצוואה בפני רשות, לא קובע כי האישור הנוטריוני יכלול את מקום הקראת הצוואה. למעלה מכך – גם אם הדבר עולה כדי פגם צורני, הרי שהדבר ניתן לריפוי באמצעות שימוש בהוראת סעיף 25 לחוק הירושה.

בעניין שבנדון, צוואת המנוחה הוקראה בפניה בביתה בשעות הערב המאוחרות. בהקשר זה יצוין כי מר ר.מ. שדאג לקשר בין המנוחה לנוטריון לא נכח במועד הקראת הצוואה, אולם במהלך הנסיעה תיווך בין הנוטריון לבין המטפלת של המנוחה וסייע לו לאתר את ביתה של המנוחה.

ביחס לטענה ל”הטעייה מכוונת” כאמור הנוטריון מסר למנוחה את הצוואה, אשר עיינה בה בעצמה והיא אף הוקראה לה. ודוק, משעה שגם לטענת המתנגדים המנוחה “הזדעקה” כאשר הבחינה בשמה המלא של המתנגדת ולא זיהתה אותו, הרי שלא יכול להיות חולק כי המנוחה נחשפה לנוסח הצוואה, ואין נפקא מינה אם נחשפה לאחר שעיינה בצוואה בגפה, או שמא לאחר שהוקראה לה.

יודגש כי בניגוד לנטען המנוחה שלטה היטב בשפה העברית וידעה קרוא וכתוב. קראה פרקי תהילים מדי יום, ספרים ועיתוני “לאישה”.

ודוק, אין כל חובה שבדין לבצע את שתי הפעולות במסגרת עריכת צוואה נוטריונית, קרי – הן להקריא למצווה את הצוואה והן שהמצווה יקרא את הצוואה בעצמו. משכך, לא נפל כל פגם בעובדה כי הנוטריון ציין בגוף הצוואה ובאישור עשיית הצוואה רק את פעולת הקראת הצוואה למנוחה.

ביחס לטענה כי לא נמסר למנוחה עותק מן הצוואה – לא ברור כיצד הועלתה הטענה, בשעה שהמתנגדת ואביה כלל לא נכחו במעמד החתימה על הצוואה.

כחודש וחצי לפני מותה, ובעת ביקור שערכה המבקשת 2 בביתה של המנוחה, ביקשה המנוחה מהמטפלת להראות לה את הצוואה. המבקשת 2 התרגשה מאוד ובכתה מהמעמד וביקשה מהמנוחה “עוד אל תמותי לנו”. המנוחה סיפרה למבקשת 2 שלא מסרה את הצוואה לאף אחד מהיורשים.

ביחס לטענה כי לא צורף צילום תעודת זהות – מדובר בניסיון להטעות את בית המשפט. בניגוד לנטען תקנה 2(ד) לתקנות הנוטריונים קובעת כי על הנוטריון לצרף צילום תעודה מזהה “לאישור הנוטריוני שישמור בידיו”, וכך גם עשה הנוטריון במקרה שבנדון.

ביחס לטענות כי לא צורפה תעודה רפואית ערוכה לפי תקנות הנוטריונים – תקנה 4 (ה) לתקנות הנוטריונים קובעת כי אישור עשיית פעולה בפני נוטריון מותנית בקבלת תעודה רפואית בשני מצבים חלופיים: מבצע הפעולה מאושפז בבית חולים או מרותק למיטתו.

אין מחלוקת כי בענייננו לא מתקיים אף אחד מן המצבים המתוארים לעיל – כמפורט לעיל, הצוואה הוקראה ונחתמה על-ידי המנוחה בביתה ולא בעת אשפוז בבית החולים. כפי שצוין בתעודה הרפואית, המנוחה אף לא הייתה מרותקת למיטתה. לפיכך, לא חלה על הנוטריון כל חובה לקבל תעודה רפואית שכזו טרם מתן האישור על עשיית צוואת המנוחה, והוא הפנה את המנוחה לקבלת חוות דעת פסיכיאטרית למעלה מן הצורך, כפי שנוהג לעשות עם כל מצווה מבוגר ועל-מנת למנוע מראש טענות לאי-כשירות.

ביחס לטענה לניצול חולשתה של המנוחה – כאמור לעיל, היוזמה לעריכת הצוואה החדשה הייתה של המנוחה עצמה, אשר שוב ושוב ביקשה ממר ר.מ., כי יסייע לה בכך. יתרה מכך – כאמור לעיל, מר ר.מ. אף לא רצה להיות מעורב בנושא, ורק לאחר תקופה ארוכה נאלץ להסכים.

בסעיף 5 לכתב ההתנגדות, המתנגדים מודים בפה מלא כי המתנגד הוא זה שניצל את חולשתה של המנוחה, כשבמהלך אשפוזה בבית החולים פעל על-מנת להשפיע על רצון המנוחה.

ביחס לטענה לחירשות – ראשית, המנוחה לא סבלה מ”חירשות” – לא באוזן אחת ובוודאי שלא בשתיהן ולראיה גם בחוות הדעת הפסיכוגריאטרית אין כל אזכור לנושא השמיעה בפירוט מחלות הרקע העיקריות. המנוחה סבלה מירידה בשמיעה בלבד ואף זאת רק באוזן אחת, ובשום אופן לא בדרך שמנעה מהמנוחה לשמוע ולהבין הוראות; שנית, בניגוד לנטען במעמד עריכת חוות הדעת מציין המומחה הרפואי כי המנוחה עשתה שימוש במגבר שמיעה ואין כל אינדיקציה כי נדרש לצעוק או לבצע פעולות מיוחדות על-מנת שהמנוחה תשמע את השאלות שנשאלה.

משעה שאין המדובר בחירשות, אלא בלקות שמיעה מינורית שלא השפיעה בשום צורה על היכולת של המנוחה לשמוע את הנוטריון שישב לצידה במועד החתימה על הצוואה, הרי שלא נפל כל פגם באישור הנוטריוני.

ביחס לטענה לחוסר כשירות קוגניטיבית – הטענה נטענה בעלמא, והיא אף עומדת בסתירה מוחלטת לחוות הדעת הפסיכוגריאטרית. בתוך כך, המתנגדים אינם טוענים כי המנוחה לא הייתה כשירה במועד עריכת הצוואה, אלא רק כי “לא בטוח שההמנוחה הייתה כשירה”.

חוסר תום הלב הקיצוני של המתנגדים מקבל משנה תוקף לאור העובדה כי הם מודים בפה מלא כי כחודש אחד בלבד לפני עריכת הצוואה, בעת שהמנוחה הייתה מאושפזת בבית החולים, שכנעו אותה להדיר את אחיו ואחיותיו של המתנגד, ולהעביר למתנגדת את חלקו ואת חלקם של אחיו ואחיותיו. לא יעלה על הדעת כי בתוך חודש אחד בלבד, הפכה המנוחה לבלתי כשירה, מבלי שחל כל אירוע חדש במצבה הרפואי.

ביחס לטענה כי חתימת המנוחה זויפה – מדובר בהעלאת טענות עובדתיות סותרות, באופן המקים השתק שיפוטי. בתוך כך, לאחר שהועלו טענות על האופן שבו המבקשים ניצלו את חולשתה של המנוחה, על מנת להחתים את המנוחה על הצוואה, נטען גם כי המנוחה כלל לא חתמה על הצוואה, שכן החתימה המתנוססת על צוואת המנוחה מזויפת. טענה זו לא נתמכה בחוות דעת מומחה.

ביחס לטענה כי לא הוגשה צוואתה הקודמת של המנוחה – סעיף 75 לחוק הירושה קובע את החובה למסור את צוואת המנוחה לרשם הירושות לאחר פטירתה. ברי כי הסעיף עוסק בצוואות תקפות ולא בצוואות שבוטלו על-ידי המנוחה במהלך חייה.

יודגש כי הצוואה הקודמת של המנוחה משנת 2014 בוטלה, ואין כל חובה להגישה לרשם הירושה, אלא בנסיבות שבהן מבקשים לקיימה בטענה לבטלות צוואה מאוחרת.

ביחס לטענה לחוסר תום לב בבקשה לתיקון טעות סופר – הבקשה לתיקון טעות סופר הוגשה עוד בחודש מרץ 2023, בעוד שההתנגדות הוגשה רק בחודש יוני 2023, כך שלא ברור כיצד היה על המבקש לדעת על ההתנגדות; לא ברור מדוע נדרש לציין שלא נכח בהקראה, שהרי הדבר מובן מאליו לנוכח העובדה כי הינו זוכה בצוואת המנוחה, ועל כן מנוע להיות נוכח בשעת ההקראה; המנוחה לא הייתה חירשת; אין כל חובה לצרף צוואה קודמת שבוטלה; לא ברור מדוע נדרש המבקש להסביר את השינוי בצוואה המנוחה וכיוצ”ב.

לכתב ההתנגדות המתוקן לא צורפו תצהירים כדין בהתאם לתקנה 16(א) לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ”א–2020 ולתקנה 19 לתקנות הירושה, התשנ”ח–1998.

דיון והכרעה

סוגיית הנטל

המתנגדים טענו בסיכומיהם כי נטל הראיה צריך להיות מונח על כתפי המבקשים וזאת בשל מה שהוגדר על-ידי המתנגדים כשקרים של המבקשות ראו: פרוט’ מיום 17.7.24 עמ’ 43 ש’ 19-28. טענה זו יש לדחות מכל וכל.

על-פי הפסיקה, צוואה שמתקיימות בה כל הדרישות הצורניות על-פי הדין, עומדת לה חזקת כשרותה והנטל להוכיח כי היא בטלה, מוטל על המתנגד לקיומה ראו: ע”א 2098/97 בוסקילה נ’ בוסקילה, פ”ד נ”ה(3) 873 (2001); ע”א 130/77 עוזרי נ’ עוזרי, פ”ד ל”ג(2) 346 (1979); ת”ע 41494-06-16 ט.ח.א נ’ ז.א (11.2.2018); ת”ע 60643-02-22 ר’ נ’ האפוטרופוס הכללי מחוז חיפה והצפון (12.3.2024).

בתוך כך, גם היו היו סתירות כאלה ואחרות בעדויות המבקשות – ואיני נדרש להכריע בעניין זה לצורך סוגיית קביעת הנטל – אין בסתירות אלה כשלעצמן כדי להעביר את הנטל על כתפי המבקשים. הדבר נכון ביתר שאת, מקום בו הסתירות הנטענות, לא נוגעות – כלל וכלל – למי מעילות ההתנגדות.

לאור זאת, ומשעה שלא הוכח (ולמעשה גם לא נטען על-ידי המתנגדים בסיכומים) כי נפל פגם צורני בצוואה, אני מקבל את עמדת המבקשים כי הנטל להוכיח כי הצוואה בטלה, מונח על כתפי המתנגדים ראו: פרוט’ מיום 17.7.24 ש’ 46 ש’ 15-17.

התפתחות דיונית חלקית ודלות התשתית הראייתית

תקנה 17 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ”א–2020 (להלן: “תקנות המשפחה”) קובעת:

לכתב טענות יצרף בעל דין רשימה של כל המסמכים הנוגעים לעניינים השנויים במחלוקת בין הצדדים, בין שהם ברשותו ובין שאינם ברשותו.

בעל דין המגיש כתב טענות, יצרף העתק או תצלום של מסמך כאמור בתקנת משנה (א) המצוי ברשותו לכתב הטענות; אם מסמך כאמור אינו מצוי ברשותו, יציין בעל דין כאמור בתצהיר המאמת את כתב הטענות בידי מי, למיטב ידיעתו, הוא מצוי.

בהתאם לתקנה 17 לתקנות משפחה, בבית המשפט לענייני משפחה יהיה גילוי מסמכים מוקדם וקיימת חובה לצרף את כל המסמכים הנוגעים לנושאים השנויים במחלוקת ראו: רמ”ש 63649-02-24 פלונית נ’ פלוני (8.4.2024).

לכתב ההתנגדות המתוקן (להלן: “כתב ההתנגדות”) צירפו המתנגדים תצהירים, צילום של הצוואה, צילום של הצוואה משנת 2014 וצילום של התכתבות עם מר ר.מ., אשר נועדה לתמוך בטענה כי המבקשים “…הסתירו עותק נוסף מקורי של הצוואה הנמצאת ברשות מר ר.מ., עם חתימה מזוייפת” ראו: ס’ 12 להתנגדות. מלבד מסמכים אלה, המתנגדים לא צירפו להתנגדות ראיה נוספת כלשהי.

בס’ 42 לכתב ההתנגדות נטען על-ידי המתנגדים כי הם יעתרו לקבלת צווים, לקבלת התיקים הרפואיים של המנוחה ולקבלת “…מלוא המסמכים והתרשומת של נוטריון”. בפועל, לא הוגשה על-ידי המתנגדים רשימת בקשות בהתאם לתקנה 49 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט–2018 (להלן: “התקנות”) או כל בקשה אחרת לגילוי מסמכים – לא לקראת קדם המשפט וגם לא בכל שלב אחר.

לקראת קדם המשפט, לא הגישו המתנגדים רשימת עדים מטעמם בהתאם לתקנה 62 לתקנות.

ביום 6.5.24 התקיים דיון קדם משפט, במסגרתו הודיעה המתנגדת כי אין בכוונתה לזמן עדים חיצוניים ראו: פרוט’ עמ’ 4 ש’ 22. בתום קדם המשפט, בהסכמת הצדדים, נקבע דיון הוכחות ליום 15.5.24. מייד לאחר קדם המשפט, הגישה המתנגדת בקשה להעיד את המתנגד (שלא היה בעל דין בתקופה הרלוונטית עקב היותו מצוי בהליך חדל”פ ואשר מטעם זה לא נכח בקדם משפט).

ביום 8.5.24 הגישה המתנגדת בקשה לזמן לדיון ההוכחות 4 עדים חיצוניים. בו ביום ניתנה החלטה, בגדרה נדרשה המבקשת להבהיר, בין היתר, מדוע יש לדון בבקשה כעת, כאשר זו מוגשת בניגוד לתקנה 62 לתקנות תוך שנקבע, בין היתר, כי אי-הגשת ההודעה במועד, משמעותה חזרת המתנגדת מהבקשה לזימון עדים חיצוניים. המתנגדת לא הגישה הודעת הבהרה וביום 12.5.24 ניתנה החלטה נוספת בה נקבע, בין היתר, כי בית המשפט רואה את המתנגדת כמי שחזרה בה מהבקשה לזמן עדים חיצוניים.

על אף שדיון ההוכחות נקבע במעמד קדם המשפט, בנוכחות הצדדים ובהסכמתם, המתנגדת הגישה בקשה לדחותו בנימוק לפיו היא מבקשת לשכור ייצוג משפטי. חרף התנגדות המשיבים שטענו, בין היתר, כי דיון ההוכחות נקבע במעמד הצדדים למועד מוסכם, בקשת המתנגדת התקבלה ונקבע מועד חדש לדיון שאף הוא נדחה לבקשת המבקשים ליום 3.7.24.

ביום 7.6.24 וביום 13.6.24 הגישו המתנגדים שתי בקשות נוספות לזימון עדים חיצוניים. המבקשים התנגדו לשתי בקשות אלה הן מטעמים פרוצדוראליים והן מטעמים מהותיים, תוך שהם מצביעים על המחדלים בהתנהלות המתנגדים. חרף התנגדות המבקשים, בהחלטה מיום 20.6.22 נקבע כי:

” למעשה, די היה בכך שהמתנגדים לא הגישו רשימת עדים בהתאם לתקנה 62 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט–2018 (להלן: “התקנות”), בכך שהמתנגדת הודיעה בקדם המשפט כי אין בכוונתה לזמן עדים חיצוניים ראו: פרוט’ עמ’ 4 ש’ 22 ובכך שהיא זנחה את בקשתה לזימון עדים חיצוניים ראו: ההחלטות מיום 8.5.24 ומיום 12.5.24 כדי לדחות את הבקשה ראו למשל: רע”א 6685/21 יעקב נ’ נבואני (29.11.2021) בו נקבע כי בקשה לזמן עד אשר לא הופיע ברשימת העדים תתאפשר רק ברשות בית המשפט ומטעמים שיהיה בהם כדי להצדיק חריגה זו ראו גם: ת”א 32549-10-21 “דלק” חברת הדלק הישראלית בע”מ נ’ עבד אלחלים יוסף (12.2.2024).

יחד עם זאת, וחרף מחדלי המתנגדים, אדון בבקשה, תוך עריכת איזון בדמות פסיקת הוצאות משפט ראו: רע”א 2585/22 שירותי בריאות כללית נ’ פלונית (24.5.2022).

ככלל, ככל שעדות היא רלוונטית לסוגיות שבמחלוקת, יש לאפשר את שמיעתה ראו: רע”א 2585/22 לעיל. מנגד, בית המשפט רשאי שלא להיעתר לבקשה לזמן עד שעדותו איננה רלוונטית בעליל ראו: רע”א 4741/20 קופת חולים לאומית נ’ פלוני (30.9.2020).

במקרה שלפניי, נראה כי עדותם של הנוטריון *** (להלן: “הנוטריון”) ושל מר ר.מ. (להלן: “מר ר.מ.”) הינן עדויות רלוונטיות להליך ההתנגדות לצוואה. ביחס ליתר העדים, בשל העדר הנמקה ממשית לצורך בזימונם, קיים קושי ממשי לקבוע את מידת הרלוונטיות של העדויות לגדרי המחלוקת.

כך למשל, המתנגדים לא הסבירו את הרלוונטיות של העדות של *** (להלן: “מר ***”) שאמור להעיד “על התקנת טלוויזיה בחדרה של המנוחה ומצבה ומדוע הותקנה טלוויזיה בחדרה” ו”החלפת מנעול הצילינדר בדלת הכניסה לבית המנוחה, מנעול אותו פרצו התובעים”.

באופן דומה לא הוסברה הרלוונטיות של העדות של מר *** (להלן: “מר ***”) שאמור לאשר אותנטיות צילומי וידאו שנשלחו על-ידי המתנגד למתנגדת בזמן אמת.

זאת ועוד, עדותו של מר *** (להלן: “מר***”) שאמור להעיד “בעניין דבריה של התובעת 2” היא על פני הדברים עדות מפי השמועה שמשקלה שואף לאפס לכאורה.

בדרך כלל, כאשר קיים קושי להבין את הרלוונטיות של העדות, “המקום הטבעי” לבירורה הינו בקדם משפט. מטעם זה נקבע בתקנה 62 לתקנות כי יש להגיש את רשימת עדים עובר לקדם המשפט.

המתנגדים הגישו את הבקשה לאחר קדם המשפט וזמן קצר באופן יחסי לפני דיון ההוכחות. מועד הגשת הבקשה יצר סד זמנים שאינו מאפשר את בירור הרלוונטיות של העדויות. במצב דברים זה, האיזון הראוי הוא זימון העדים, וככל שיתברר, לאחר שמיעת העדות או במהלך שמיעתה, כי עדויותיהם לא היו רלוונטיות, וזימון העדים הוביל להארכת ההליך שלא לצורך, האיזון הראוי הינו פסיקת הוצאות משפט, הן לטובת המשיבים והן לטובת אוצר המדינה מכוח תקנה 156 לתקנות.

לאור אמור, ובשים לב למועד הקבוע לדיון ליום 3.7.24 ולסד הזמנים, אני קובע כדלהלן:

מכוח סמכותי על פי תקנה 84 לתקנות אני מורה כי המתנגדים יפקידו לקופת בית המשפט ערובה לתשלום הוצאות העדים, ככל שייפסקו כאשר בשים לב למספר העדים, ביניהם הנוטריון, שיעור הערובה הינו סך של 5,000 ₪. הערובה תופקד עד ליום 24.6.24 בשעה 10:00 כאשר הפקדת הערובה הינה תנאי להנפקת הזימונים לעדים על-ידי המזכירות.

מכוח סמכותי על פי תקנה 83 (ג) לתקנות אני מורה למתנגדים להמציא את הזימונים לעדים עד ליום 25.6.24 בשעה 10.00. המסירה תתבצע על-ידי שליח שזהו תחום עיסוקו. אישורי מסירה ותצהיר מוסר יוגשו לתיק בית המשפט עד ליום 26.6.24 בשעה 10:00″.

המתנגדים לא פעלו על-פי ההחלטה שניתנה ביום 20.6.24 וכפועל יוצא, העדים החיצוניים לא זומנו לעדות על-ידי המתנגדים.

בתצהיר המתנגדת שצורף לכתב ההתנגדות, הוצהר, בין היתר, כך:

“…3. האמור בכתב ההתנגדות הוא בידיעתו האישית של אבי, מ.ל., המגיש את כתב

ההתנגדות ומצרף תצהיר מטעמו לתמיכה בעובדות המצוינות בכתב ההתנגדות.

4. אבי מנהל עבורי ולמעני את מלוא העניינים וההליכים בעניין עיזבונה של הדודה

*** ז”ל.

5.הטענות המשפטיות הן למיטב הבנת אבי מ.ל.”.

בדיון ההוכחות שהתקיים ביום 3.7.24 העידה המתנגדת בכל הנוגע לידיעתה על-אודות הצוואה, בין היתר, כך:

ש. מתי לראשונה התוודעת לצוואה הזאת? שמבקשי הקיום מבקשים לקיים?

ת. לא ראיתי אותה אף פעם.

ש. הצוואה שמבקשים לקיים מתי ראית פעם ראשונה?

ת. ראיתי את הצוואה בכלל?

ש: את כותבת כתב התנגדות לצוואה הזאת ואני שואלת אותך מתי ראית אותה לראשונה?

ת. אני לא זוכרת

ראו: פרוט מיום 3.7.24 עמ’ 14 ש’ 29-34

ובהמשך:

ש. מתי את מגלה על הצוואה החדשה שרושמים בה משהו אחר?

ת. (חושבת) … אני חושבת אל תפריעי לי.

ש. העדה צריכה לענות מתישהו. מתי התוודעת לצוואה האחרונה של המנוחה?

ת. לא זוכרת.

ראו: פרוט’ מיום 3.7.24 עמ’ 15 ש’ 21-25

ובהמשך:

ש. תאשרי לי שלא נכחת במעמד החתימה?

ת. לא נכחתי.

ש. תאשרי לי שאת לא יודעת להעיד דבר על מעמד החתימה?

ת. לא יודעת.

ראו: פרוט’ מיום 3.7.24 עמ’ 17 ש’ 9-13

ובהמשך:

ש. מפנה לנספח 1, מדובר בחתימת המנוחה?

ת. אני לא יודעת אני לא ראיתי את הדברים ולא הייתי נוכחת שדודה שלי עשתה את הדברים, דודה שלי עידכנה את אבא שלי. אני לא יודעת אם זו חתימה שלה. אני לא יכולה לענות על שום דבר.

ראו: פרוט’ מיום 3.7.24 עמ’ 19 ש’ 22-24.

גם בדיון ההוכחות שהתקיים ביום 17.7.24 העידה המתנגדת בכל הנוגע לידיעתה על הצוואה, בין היתר, “תשאלי את אבי” ראו: פרוט’ מיום 17.7.24 עמ’ 29 ש’ 18-19, עמ’ 30 ש’ 1, 13, 29, עמ’ 31 ש’ 9.

עיניינו הרואות, כי תצהיר המתנגדת ועדותה בבית המשפט, לא יצרו תשתית שמאפשרת לבסס ולקבוע ממצאים עובדתיים וראייתיים. במצב דברים זה, כאשר משקלה הראייתי של גרסת המתנגדת שואף לאפס וכאשר המתנגדים לא פעלו לזימון העדים החיצוניים, התשתית הראייתית היחידה שהובא על-ידי המתנגדים מסתכמת בגרסת המתנגד, אשר הצהיר כי האמור בכתב ההתנגדות הוא בידיעתו האישית ראו: ס’ 3 לתצהיר.

בפועל, גם גרסת המתנגד לא היוותה תשתית ראייתית ממשית ומשמעותית, שכן המתנגד העיד כי לא נכח במעמד חתימתה הצוואה ראו: פרוט’ עמ’ 24 ש’ 22-23, 23-27 וכפועל יוצא, אינו יכול לשפוך אור על נסיבות חתימתה.

לשם השלמת התמונה יצוין כי הוגשו מטעם המתנגדים או מי מהם מספר בקשות לחקירת המבקש 1 שלא בהתאם לסדרי הדין הרגילים, לרבות גביית עדותו המוקדמת. על אף החשיבות שייחסו המתנגדים לחקירת המבקש 1, בפועל, חקירתו הייתה ברובה איננה רלוונטית למי מההליכים בעניין הצוואה. על אף שתשומת לבו של המתנגד הופנתה לכך שחקירת המבקש 1 איננה רלוונטית להליכים העוסקים בעניין הצוואה ראו: פרוט’ מיום 17.7.24 עמ’ 35 ש’ 4-5, עמ’ 36 ש’ 19, ש’ 27-36, עמ’ 37 ש’ 15-16, עמ’ 39 ש’ 19-21, ש’ 34 המשיך המתנגד בקו חקירה זה, תוך שהוא בחר “להקדיש” את זמן החקירה, בין היתר, לשמירה והגנה על כבודו –שמבחינתו “זה הכי רלוונטי” ראו: פרוט’ מיום 17.7.24 עמ’ 40 ש’ 3-5 ולא לגילוי עובדות נדרשות לחקר האמת.

לסיכומם של דברים, המתנגדים הניחו תשתית ראייתית דלה ביותר בתמיכה לטענותיהם בכתב ההתנגדות. תשתית ראייתית זו, איננה מאפשרת למתנגדים לעמוד בנטל המוטל עליהם להביא לביטול הצוואה, שהוא נטל לא מבוטל, בשים לב לעיקרון כיבוד רצון המת שהוא “…כלל יסוד הוא במשפט הצוואות…” ראו: ע”א 5185/93 היועמ”ש נ’ מרום, פ”ד מט(1)318 (1995); ת”ע 31925-07-14 פלונים נ’ אלמונים (22.7.2019).

הכרעה

לאחר עיון במלוא התשתית הראייתית, הגעתי למסקנה כי דין ההתנגדות להידחות ומנגד, דין הבקשה לצו קיום צוואה והבקשה לתיקון טעות סופר בצוואה להתקבל.

בקשה לצו קיום צוואה וההתנגדות

על אף שבמסגרת כתב ההתנגדות פירטו המתנגדים שלל טענות מדוע לשיטתם יש להורות על ביטול הצוואה, הם זנחו את מרבית הטענות בסיכומים ויש לראות בהם כמי שוויתרו על הטענות שנזנחו ראו: ע”א 8168/03 יאיר ארנון נ’ חשמל זועבי בע”מ, (8.11.2009); ע”א 401/66 מרום נ’ מרום, פ”ד כא(1) 673, 679 (1967); ע”א 447/92 רוט נ’ אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישן, מט(2) 102 (1995).

יחד עם זאת, בבחינת למעלה מן הצורך, אדון גם בטענות שנזנחו על-ידי המתנגדים בסיכומים, תוך דחיית טענות אלה.

נטען על-ידי המתנגדים בס’ 9 לכתב ההתנגדות כי היה על המבקש 1 להגיש קודם בקשה לתיקון טעות סופר ואילו זו הייתה מתקבלת, הייתה לו הזכות להגיש בקשה לצו קיום צוואה.

טענה זו נזנחה בסיכומים ודינה להידחות גם לגופה.

ראשית, המתנגדים לא הפנו לכל הוראת דין, הקובעת כי זוהי הדרך הנכונה לבירור שתי הבקשות.

שנית, לטעמי יש טעם ממשי לברר את שתי הבקשות יחד, הן לאור עקרונות יסוד של תקנות המשפחה לפיהן יש לפעול ל “…צמצום ההתדיינות השיפוטית בין בעלי דין שהם בני משפחה…” ראו: ס’ 2 לתקנות משפחה והן לאור הפסיקה אשר לפיה “תכליתו של בית המשפט לענייני משפחה הינו מתן פתרון כולל ויעיל של הסכסוך המשפחתי הכולל” ראו: רמ”ש 37332-08-17 פלוני נ’ פלונית (17.9.2017); תמ”ש (י-ם) 55777-07-14 ש.ש נ’ פ.ש (10.12.2015).

נטען על-ידי המתנגדים בס’ 10 לכתב ההתנגדות כי המבקשות 2-3 לא הגישו כל בקשה ואף בקשת המבקש לצו קיום צוואה לא נתמכה בתצהיר מטעמן.

טענה זו נזנחה אף היא בסיכומים ודינה להידחות גם לגופה.

תקנה 14 (א) לתקנות הירושה, התשנ”ח–1998 קובעת, בין היתר, כי בקשה לצו קיום צוואה תוגש בצירוף תצהיר, הן של המבקש והן של אדם אחר, אם קיימות עובדות הכלולות בבקשה שאינן בידיעתו האישית של המבקש. משעה שלא נטען על-ידי המתנגדים כי קיימות עובדות שלא היו ידועות למבקש 1, אין כל צורך בצירוף תצהירי המבקשות 2-3.

נטען על-ידי המתנגדים בס’ 12 לכתב ההתנגדות כי המבקשים הסתירו עותק נוסף מקורי של הצוואה הנמצא ברשות מר ר.מ. עם חתימה מזוייפת.

טענה זו נזנחה אף היא בסיכומים ודינה להידחות גם לגופה, ולו מפני שהיא לא הוכחה בדרך כלשהי.

נטען על-ידי המתנגדים בס’ 13 לכתב ההתנגדות כי המבקשים פרצו לבית המנוחה, השמידו והעלימו מסמכים, מנעו השבחת הנכס וסיכלו הפקדת הכנסות לקופת העיזבון. מדובר בטענה שאיננה רלוונטית בעליל להליכים המתבררים לפניי, שנזנחה בסיכומים ושלא הוכחה בדרך כלשהי. בנוסף, המעשים הנטענים של המבקשים, שלא הוכחו כאמור, התרחשו לטענת המתנגדים לאחר פטירת המנוחה, בעוד שנקודת הזמן הרלוונטית היא מועד החתימה על הצוואה ראו: ע”א 1099/90 שרוני נ’ שרוני, פ”ד מז (4) 785 (1993); ת”ע 13345-05-14 א’ נ’ ג.ע. (2.2.2019). מנימוקים אלה, הטענה נדחית.

נטען על-ידי המתנגדים בס’ 15 לכתב ההתנגדות כי המבקשים פעלו בשיהוי משעה שלא העלו את טענת טעות הסופר בצוואה עוד טרם פטירת המנוחה. אכן, העדה הגב’ ב., רעייתו של המבקש 1 הודתה כי שבוע לפני פטירת המנוחה, נודע לה על קיום הצוואה ואז התגלתה טעות הסופר ראו: פרוט’ מיום 17.7.24 עמ’ 33 ש’ 32 עד עמ’ 34 ש’ 1, עמ’ 44 ש’ 16-19.

יחד עם זאת, אין בהודאת העדה כדי להצביע על השיהוי הנטען. סעיף 1 לחוק הירושה, התשכ”ה–1965 (להלן: “חוק הירושה”) קובע כי רק במות אדם עובר עזבונו ליורשיו. במילים אחרות, המסגרת המשפטית והפרוצדוראלית למיצוי הזכויות על-פי צוואה, מתגבשת עם מות המנוח. במקרה שלפניי, זמן קצר לאחר פטירת המנוחה, המבקש הגיש את שתי הבקשות יחד לרשם לענייני ירושה, כך שלא מדובר בכל שיהוי בהגשת הבקשה ודין הטענה להידחות.

נטען על-ידי המתנגדים בס’ 16 לכתב ההתנגדות כי הצוואה היא פרי של מלאכת הונאה, תרמית, גניבת דעת ועיוות. הלכה היא שכמות הראיות ורף הראיות הנדרש לגבי טענה מעין-פלילית הם גבוהים מהרגיל במשפט אזרחי ראו: ע”א 1237/13 קונין נ’ גפני (7.4.2013); ע”א 7456/11 בר נוי נ’ מלחי (11.4.2013). לא זו בלבד שהטענה נזנחה בסיכומים, אלא שהיא גם לא הוכחה בדרך כלשהי. הוא הדין ביחס לטענה כי רצון המנוחה היה להוריש למתנגדת 5/8 מעיזבונה, כאשר לגבי טענה זו המתנגד גם שינה את גרסתו וטען כי כשדיבר עם המנוחה סבר כי היא תוריש למתנגדת 5/6 מעיזבונה ראו: פרוט’ מיום 3.7.24 עמ’ 23 ש’ 30 עד עמ’ 24 ש’ 10.

נטען על-ידי המתנגדים בס’ 17 לכתב ההתנגדות כי ישנה “…השמטה בצוואה מציון חלקו של כל זוכה…”. טענה זו נזנחה אף היא בסיכומים ודינה להידחות גם לגופה, שכן המנוחה ציינה בצוואה, ברחל בתך הקטנה, כי היא מורישה את עיזבונה ליורשיה “בחלקים שווים” [ההדגשה במקור – פ”ג] ראו: ס’ 2 לצוואה.

נטען על-ידי המתנגדים בס’ 18 לכתב ההתנגדות כי קיימת סתירה בין הוראות הצוואה בנוגע למבקש 1 לבין מה ששמעה המנוחה. הטענה נזנחה בסיכומים ודינה להידחות גם לגופה, שכן טענת המתנגדים כי “הצליל ל.” אותו שמעה המנוחה “הוא המתנגד מ.ל.” היא, לכל היותר, עדות סברה, שלא מצאה תמיכה ראייתית כלשהי.

נטען על-ידי המתנגדים בס’ 19 ו-32 לכתב ההתנגדות כי חתימת המנוחה על הצוואה זוייפה.

הטענה נזנחה אף היא בסיכומים ודינה להידחות גם לגופה.

דרך המלך להוכחת טענת זיוף היא באמצעות מינוי מומחה להשוואת כתבי יד שיש לו את הטכנולוגיה והידע המקצועיים לבדיקה שכזו ראו: רמ”ש 17188-06-10 נ.א. נ’ ר.א. (19.10.2010); תמ”ש 18846-01-16 ק. נ’ ק. (6.6.2017); תמ”ש 31987-02-21 א’ נ’ ע’ (16.12.2022). המבקשים לא ביקשו למנות מומחה להשוואת כתב יד ובכך כשלו בהוכחת טענת הזיוף.

המנתגדים טענו כי “…לא צריך להיות גרפולוג מומחה, אלא בעין בלתי מזויינת ניתן להבחין כי ישנם הבדלים מהותיים בצורת החתימה…” של המנוחה בין הצוואה משנת 2014 לבין הצוואה ראו: ס’ 32 לכתב ההתנגדות.

נפסק בבע”א 472/81 קצין התגמולים נ’ אברג’ל, פ”ד לז(2) 785 (1983) כי: “מציעה אני, שלא נעשה עצמנו לחכמי הרפואה, אלא נישאר בתחום תפקידנו כחכמי המשפט ונשאיר את העיסוק בתורת הרפואה לבקיאים בה” ופסיקה זו יפה גם לענייננו, בשינויים המחוייבים.

נטען על-ידי המתנגדים בס’ 20-21 לכתב ההתנגדות כי בשל הפגמים שנפלו בצוואה בהליך אישור הנוטריוני, “יש לפסול את ההוראות בצוואה בכל הנוגע לחלקם של המבקשים”.

טענה זו נזנחה אף היא בסיכומים ודינה להידחות גם לגופה.

גם לו הייתה מתקבלת טענת המתנגדים כי נפלו פגמים בצוואה – ואיני קובע כך – הרי שקיומם של הפגמים מעביר, לכל היותר, את נטל הוכחה בדבר אמיתות הצוואה על כתפי מבקשי הקיום ראו: ע”א 38/88 זלוף נ’ זלוף, פ”ד מו(3) 184 (1992); ת”ע 33239-03-18 פלונית נ’ אלמונית (28.1.2020) ת”ע 62835-08-19 א’ נ’ האפוטרופוס הכללי במחוז תל-אביב (13.2.2022) והוא לא פוסל את הצוואה.

נוסף על כך, העד המרכזי לבירור הטענה בדבר הפגמים שנפלו בצוואה הוא הנוטריון. על אף שנקבע בהחלטה מיום 20.6.24, בין היתר, כי עדות הנוטריון היא עדות רלוונטית, וזימונו אושר בכפוף להפקדת ערובה לתשלום הוצאות העדים. המתנגדים בחרו שלא לזמן את הנוטריון ומחדל זה פועל לרעתם ראו: ע”א 8151/98 שטרנברג נ’ צ’צ’יק, פ”ד נו(1) 539 (2001); ע”א 9656/05 שוורץ נ’ רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע”מ (27.7.2008); ת”ע 60599-02-22 ע’ נ’ האפוטרופוס הכללי מחוז חיפה והצפון (12.3.2024).

את טענת המתנגדים בסיכומיהם כי היה על המבקשים לצרף את התיק הרפואי לתשובה להתנגדות ראו: עמ’ 45 ש’ 33 עד עמ’ 46 ש’ 2 יש לדחות מהטעמים שלהלן:

ראשית, מלאכת הבאת הראיות כנגד אמיתות הצוואה מוטל על הצד הטוען כנגד אמיתותה, דהיינו על המתנגדים. הדבר היה ידוע למתנגדים היטב ולא בכדי ביקשו הם בס’ 42 לכתב ההתנגדות, לקבל “את מלוא המסמכים והתרשומת של הנוטריון”, דבר שלא נעשה.

שנית, בין המנוחה לנוטריון התקיימו יחסי עורך דין – לקוח ועל יחסים אלה חל חיסיון ראו: סעיף 48 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל”א–1971. בתוך כך, ומשעה שהזכות לפרטיותו של הנפטר עוברת ליורשיו ראו: רע”א 1917/92 סקולר נ’ ג’רבי, פ”ד מז(5) 764 (1993); רמ”ש 4885-12-23 ב’ נ’ ד’ (11.3.2024), היה על המתנגדים להגיש בקשה להסרת החיסיון, והדבר לא נעשה.

שלישית, כלל הוא כי על מנת להגיש מסמך כראייה, יש להגישו באמצעות עורכו כ”עד מגיש”, זאת לצורך הוכחת קיומו ואמיתות תוכנו, שהרי תוכנו הוא בגדר עדות מפי השמועה ראה: י. קדמי “על הראיות – הדין בראי הפסיקה” (חלק שני, תש”ע) בעמ’ 908-909; רע”א 67050-01-24 פלוני נ’ ק. (13.2.2024). המתנגדים לא זימנו את הנוטריון לחקירה ומשכך, לא ניתן להגיש את המסמכים הנוטריונים, שלא באמצעות הנוטריון, שערך מסמכים אלה.

נטען על-ידי המתנגדים בס’ 22 לכתב ההתתנגדות כי בעת הקראת הצוואה המנוחה שמעה את שם המשפחה “ל.” ו”ברור כי ל. אלו מי מילדי אחיה *** ולא מ. כלשהו”. טענה זו יש לדחות מהטעמים שלהלן:

ראשית, היא סותרת את הטענה בס’ 18 לכתב ההתנגדות שלפיה “הצליל ל. הוא המתנגד מ.ל.” ובעל דין מנוע מלטעון טענות עובדתיות סותרות ראו: עמ”ש 42530-11-23 בר לב נ’ א. ל. (24.4.2024).

שנית, בצוואה לצד שם המשפחה “ל.”, נרשם שם פרטי “ב.” ומספר תעודת הזהות של המבקש 1. בתוך כך, אין לקרוא את שם המשפחה ל., במנותק מפרטי הזיהוי הנוספים.

נטען על-ידי המתנגדים בס’ 23 לכתב ההתנגדות כי לא צוין בצוואה היכן נערכה ההקראה באישור הנוטריוני. אכן, הנוטריון לא ציין אישור הנוטריוני את הכתובת בה נערכה הצוואה. יחד עם זאת נפסק כי “לא כל עמידה בדרישות תקנות הנוטריונים מהווה פגם המביא להעברת הנטל לכתפי מבקשי קיום הצוואה כאשר הדרישות בתקנות הנוטריונים אינן מהוות חלק מהדרישות הצורניות לעשיית צוואה בפני רשות” ראו: ת”ע 12074-03-16 מ’ נ’ י'(המנוח) (2.10.2022) ומאליו מובן כי אי ציון מקום עריכת הצוואה לבדו אינו מביא לפסילתה. הדבר נכון ביתר שאת כאשר אין כל מחלוקת כי הצוואה נערכה בביתה של המנוחה ראו: ס’ 7 לכתב ההתנגדות.

נטען על-ידי המתנגדים בס’ 24 להתנגדות כי קיימת הטעייה מכוונת על-ידי הנוטריון במסגרתה סימן בטופס האישור הנוטריוני משבצת שלפיה המנוחה קראה את הצוואה, והדבר איננו מתיישב עם האמור בצוואה שהצוואה הוקראה למנוחה.

הטענה נזנחה אף היא בסיכומים ודינה להידחות גם לגופה.

מעיון באישור הנוטריוני עולה בבירור כי הסימון שלפיו המנוחה קראה את הצוואה נמחק, בעוד שהסימונים בשתי המשבצות הנוספות, אשר לפיהם הצוואה הוקראה למנוחה לא נמחקו והדבר מתיישב עם האמור בצוואה, שזו הוקראה למנוחה.

בנוסף, המתנגד הודה בחקירתו כי המנוחה התקשרה אליו “…במהלך הקראת הצוואה…” ראו: פרוט’ מיום 3.7.24 עמ’ 22 ש’ 27-29 וכי “קרוב לוודאי שמישהו הקריא לה…” את הצוואה ראו: פרוט’ מיום 3.7.24 עמ’ 27 ש’ 18-19 כך שלא הוכחה כל “הטעיה מכוונת” של הנוטריון.

כפועל יוצא, משעה שהוכח כי הצוואה הוקראה למנוחה, מתייתר צורך לדון בטענת המתנגדים בס’ 24 לכתב ההתנגדות כי המנוחה התקשתה בקריאה ו”אין ציון כי סייעו” למנוחה בקריאה. בבחינת למעלה מן הצורך ועל אף שהטענה נזנחה בסיכומים ויש לדחותה מטעם זה בלבד, יצוין כי המתנגדים הודו כי המנוחה קראה כל יום תהלים ראו: פרוט’ מיום 3.7.24 עמ’ 14 ש’ 20-22, ש’ 27-26, עמ’ 23 ש’ 2-3 ודין הטענה להידחות גם מטעם זה.

נטען על-ידי המתנגדים בס’ 25 לכתב ההתנגדות כי הנוטריון לא מסר עותק הצוואה למנוחה.

הטענה נזנחה בסיכומים אף היא ודינה להידחות גם לגופה, שכן המתנגדים לא הניחו כל תשתית ראייתית בתמיכה לטענה זו.

נטען על-ידי המתנגדים בס’ 26 לכתב ההתנגדות כי הנוטריון לא צירף צילום תעודת זהות של המנוחה בניגוד לתקנה 2 (ד) לתקנות הנוטריונים.

הטענה נזנחה אף היא בסיכומים ודינה להידחות גם לגופה.

תקנה 2 (ד) לתקנות הנוטריונים קובעת כי הנוטריון מחויב לצרף העתק צילומי של התעודה המזהה “לעותק האישור הנוטריוני שישמור בידיו” [ההדגשה לא במקור – פ”ג] ולא לכל עותק של האישור הנוטריוני. הנוטריון לא זומן לחקירה על-ידי המתנגדים ולא הוכח על ידם כי התעודה המזהה של המנוחה לא צורפה לעותק האישור הנוטריוני, שנשמר בידי הנוטריון.

נטען על-ידי ההמתנגדים בס’ 27 לכתב ההתנגדות כי לא צורפה תעודת רופא בהתאם לתקנה 4 (ה) לתקנות הנוטריונים.

דין הטענה להידחות.

תקנה 4 (ה) לתקנות הנוטריונים, התשל”ז–1977 (להלן: “תקנות הנוטריונים”) קובעת כי:

“לא יתן נוטריון אישור על עשיית פעולה בפניו אם המבקש לבצע את הפעולה מאושפז בבית חולים או מרותק למיטתו, כל עוד לא הוצגה בפניו תעודה רפואית לפי טופס שבתוספת הראשונה שהוצאה ביום עשיית הפעולה; התעודה הרפואית תצורף לעותק האישור שיישמר בידי הנוטריון”

אף אם אתעלם מהפרשנות הרחבה שניתנה למונח “מרותק למיטתו” בפסיקה ראו: ת”ע 15863-08-19 ****(המנוח) נ’ ****(המנוח) (11.8.2021), טענה זו יש לדחות מכל וכל ולו משום שהמתנגדים כלל לא פירטו מדוע יש לראות במנוחה כמי שהייתה מרותקת למיטתה.

במצב דברים זה, כאשר אין מחלוקת כי הצוואה נחתמה בבית המנוחה, וזו האחרונה לא הייתה מאושפזת בתקופה בה נערכה הצוואה ראו: פרוט’ מיום 3.7.24 עמ’ 27 ש’ 9-10, יש לדחות את הטענה בדבר הצורך בצירוף התעודה הרפואית.

נטען על-ידי המתנגדים בס’ 28 לכתב ההתנגדות כי הצוואה נחתמה אגב ניצול חולשת המנוחה, אשר חזרה מיום אישפוז “…ואז מתנפלים עליה הנוטריון ור.מ. עם הקנוניה שרקחו כיצד להביא לצוואת מירמה”.

טענה זו נזנחה בסיכומים ודינה להידחות גם לגופה.

ראשית, טענת קנוניה יש לבחון על-פי אמות מידה מחמירות, ואין די בעצם העלאת החשד על-ידי מי בעלי הדין ראו: ע”א 10467/08 חג’אזי נ’ עיאס (3.11.2010); ת”א 36992-07-16 שלמה נ’ נהרי (9.6.2019). במקרה שלפניי, טענת הקנוניה לא פורטה כלל ולא הוכחה.

שנית, נטען על-ידי המתנגדים כי תוך כדי הקראת הצוואה המנוחה התקשרה למתנגד כשהיא “ממוקדת מטרה” ראו: ס’ 7 לכתב ההתנגדות. טענה זו שומטת את הקרקע תחת הטענה כי נעשה ניצול של חולשת המנוחה.

נטען על-ידי המתנגדים בס’ 29 ו-31 לכתב ההתנגדות כי המנוחה לא שמעה באוזן שמאל ובאישור הנוטריוני לא צוין כי המנוחה נעזרה במגבר שמיעה בעת הקראת הצוואה ראו: גם פרוט’ מיום 17.7.24 עמ’ 45 ש’ 19-20.

טענה זו סותרת את הטענות הנוספות של המתנגדים כגון: כי במעמד החתימה על הצוואה, המנוחה התקשרה למתנגד ראו: ס’ 7 לכתב ההתנגדות, כי בעת הקראת הצוואה המנוחה שמעה צליל “ל.” ראו: ס’ 18 ו-22 לכתב ההתנגדות ודי בכך כדי לדחות את הטענה.

בבחינת למעלה מן הצורך אוסיף כי המתנגד הודה בחקירה שבשיחת הטלפון שערך עם המנוחה במעמד החתימה על הצוואה, המנוחה קיבלה הסבר על-אודות השוני בשם המשפחה של המתנגדת ראו: פרוט מיום 3.7.24 עמ’ 22 ש’ 27-31 וברור כי המנוחה לא הייתה חירשת.

כפועל יוצא, לא נפל כל פגם באישור הנוטריוני שעה שלא צוין בו כי המשיבה נעזרה במכשיר שמיעה בעת עריכת הצוואה.

נטען על-ידי המתנגדים בס’ 30 לכתב ההתנגדות כי לא בטוח שהמנוחה הייתה כשירה קוגניטיבית באופן מלא.

טענה זו נזנחה בסיכומים ודינה להידחות גם לגופה:

ראשית, כידוע, חזקה היא שמצווה ידע להבחין בטיבה של צוואה, והנטל לסתור זאת מוטל על כתפי הטוענים לכך ראו: בע”מ 3539/17 פלונית נ’ פלוני (11.6.2017); ע”א 1212/91 קרן לב”י נ’ בינשטוק, פ”ד מח(3) 705 (1994); ת”ע 50966-06-21 פלונית נ’ אלמונית (23.6.2024), כאשר כדי לעמוד בנטל זה אין די בהעלאת ספקות בלבד – כפי שהעלו המתנגדים במקרה שלפניי – ויש להוכיח באופן ברור כי המנוח לא היה כשיר להבחין בטיבה של צוואה ראו: ת”ע 40498-04-20 ש.ב.ע. נ’ א.ע. (18.10.2023).

שנית, הוכחת העדר כשירות היא עניין שברפואה ראו: ת”ע 20071-11-19 ב. נ’ האפוטרופוס הכללי במחוז תל-אביב (4.12.2023) וטענה של חוסר כשירות יש להוכיח באמצעות חוות דעת רפואית ראו: עמ”ש 36529-11-10 ב.ש.מ. נ’ ש.מ. (28.2.2012). המתנגדים לא ביקשו למנות מומחה ואף לא טרחו לבקש מסמכים רפואיים של המנוחה כפי שהצהירו בס’ 42 לכתב ההתנגדות.

שלישית, בטרם עריכת הצוואה, הנוטריון הפנה את המנוחה לייעוץ גריאטרי, אשר צורף לתשובה להתנגדות, ממנו עולה כי ביום עריכת הצוואה, המנוחה “כשירה בנקודת זמן זו”.

הוקדש על-ידי המתנגדים פרק שלם אשר הוכתר על ידם “המצהיר והנוטריון” ובגדרו פירטו שלל טענות, כאשר הטענות המרכזיות שבהן זכו להתייחסות בפסק דין זה לעיל ראו: ת”א (חיפה) 426/02 לקרץ נ’ דקל כרמל מהנדסים יועצים בע”מ (14.2.2006); תמ”ש 28026-05-16 פלוני נ’ אלמוני (13.3.2018); תה”ס 27071-11-19 פלונית נ’ אלמוני (3.2.2021).

נטען על-ידי המתנגדים בס’ 36 לכתב ההתנגדות כי יש לפסול את הצוואה מכוח ס’ 35 לחוק הירושה כי הצוואה נערכה על-ידי הנהנה.

טענה זו יש לדחות ממספר טעמים כדלהלן:

ראשית, המתנגדים לא פירטו כלל באיזה אופן הצוואה נערכה על-ידי המבקשים.

שנית, בסיכומים נטען על-ידי המתנגדים כי המנוחה שוחחה עם מר ר.מ. וזה האחרון שוחח עם הנוטריון ” …וזאת בניגוד להלכה של בית המשפט לס’ 35 …”. לא זו בלבד שעסקינן בשינוי חזית ויש לדחות את הטענה מטעם זה בלבד, אלא שמר ר.מ. אינו נהנה על-פי הצוואה וס’ 35 לחוק הירושה, אשר קובע כי: “הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה”, לא חל בנסיבות המקרה.

שלישית, המתנגדים לא הוכיחו בכל דרך את הטענה כי המבקשים או מי מהם, היה מעורב בעריכת הצוואה.

נטען על-ידי המתנגדים בס’ 39 לכתב ההתנגדות כי הצוואה נכפתה על המנוחה על-ידי הנוטריון ומר ר.מ..

טענה זו נזנחה בסיכומים ודינה להידחות גם לגופה משעה שנטען על-ידי המתנגדים כי במעמד חתימת הצוואה, המנוחה – ביוזמתה – יצרה קשר עם המתנגד כדי לברר את שם המשפחה של המתנגדת ראו: ס’ 7 לכתב ההתנגדות. עובדה זו מלמדת כי לא הופעלה כל כפייה על המנוחה.

בקשה לתיקון טעות סופר

המתנגדים זנחו בסיכומים את טיעוניהם ביחס לבקשה לתיקון טעות סופר ודי בכך כדי לקבל את הבקשה.

דין הבקשה להתקבל גם לגופה.

ס’ 32 לחוק הירושה קובע:

“נפלה בצוואה טעות סופר או טעות בתיאורו של אדם או של נכס, בתאריך, במספר, בחשבון או כיוצא באלה, ואפשר לקבוע בבירור את כוונתו האמיתית של המצווה, יתקן את הטעות הרשם לענייני ירושה, או בית המשפט כאשר הענין הועבר אליו לפי סעיף 67א”.

“טעות סופר” זוהי מסגרת נורמטיבית צרה. על מנת לבוא בשעריה נדרש להוכיח כי נסיבות המקרה מצביעות בבירור על כך שכוונתה האמיתית של המצווה שונה מן הביטוי שניתן לכך בצוואה עצמה ראו: בע”מ 8300/11 פלוני נ’ פלוני (2.8.2012).

במקרה שלפניי, טעות הסופר באה לידי ביטוי בכך שהמבקש 1 כונה “ב.ל.” כאשר בפועל, שמו האמיתי הינו ב.מ..

לאחר עיון במלוא התשתית הראייתית, השתכנעתי כי בעת כתיבת הצוואה, המנוחה התכוונה למבקש 1 ולא לכל אדם אחר.

המתנגד הודה בחקירה כי אינו מכיר “ב. אחר” ראו: פרוט’ מיום 3.7.24 עמ’ 28 ש’ 12-13, והסכים כי מלבד המבקש 1 אין ב.מ. אחר בעולמה של המנוחה ראו: פרוט’ מיום 3.7.24 עמ’ 28 ש’ 26-28. המתנגד הוסיף כי המנוחה מאוד אהבה את המבקש 1 והוא היה “הנשמה שלה” ראו: פרוט’ מיום 3.7.24 עמ’ 28 ש’ 7-8.

על יסוד הודאה זו, כאשר לא נפלה בצוואה כל טעות בשמו הפרטי של המבקש 1 ובמספר תעודת הזהות שלו, כאשר שמו הפרטי של המבקש 1, שם משפחתו ומספר תעודת הזהות שלו נרשמו נכון על-ידי המנוחה בצוואה משנת 2014, לא נותר בלבי ספק כי המנוחה התכוונה בצוואה למבקש 1 ומכוח סמכותי על-פי ס’ 32 לחוק הירושה, ואני מורה על תיקון טעות סופר בצוואה.

התוצאה

ת”ע 24722-08-23 – הבקשה לצו קיום צוואה – מתקבלת.

ת”ע 25347-08-23 – ההתנגדות לבקשה לצו קיום הצוואה – נדחית.

ת”ע 25258-08-23 – הבקשה לתיקון טעות סופר בצוואה – מתקבלת.

המבקשים יגישו לחתימתי צו קיום צוואה, בצירוף הצוואה, בתוך 10 ימים.

הוצאות משפט

תקנה 152 לתקנות קובעת כי: “בתום הדיון יפסוק בית המשפט הוצאות סבירות והוגנות, זולת אם מצא שקיימים טעמים מיוחדים שלא לחייב בהוצאות כאמור”.

לאור תוצאת שלושת ההליכים ומשעה שלא מצאתי כי קיימים טעמים מיוחדים שלא לחייב את המתנגדים בהוצאות משפט ראו: ע”א 7627/20 אייזלר החברה לניהול בע”מ נ’ תפן מדיקל בע”מ (24.2.2022); רע”א 1689/24 ינקילוב נ’ נחשונוב שמחייב (21.3.2024), יש לפעול כמצוות תקנה 152 לתקנות ולחייב את המתנגדים בהוצאות משפט.

לאחרונה הבהיר בית המשפט העליון במסגרת רע”א 2507/24 לבון נ’ ד”ר שרון (14.4.2024) כי “בשונה מן ההסדר שנקבע בתקנות סדר הדין האזרחי הישנות, בתקנות החדשות ברירת המחדל היא חיוב בהוצאות, כאשר נדרשים טעמים מיוחדים על מנת שלא לעשות כן”. בתוך כך, “פסיקת הוצאות נועדה לשפות את בעל הדין שכנגד על הוצאותיו בהליך, וזאת בהתחשב, בין היתר, בתוצאות ההליך, במורכבותו, במשאבים שנדרשו לניהולו ובהתנהלות בעלי הדין – כך על פי הקבוע בתקנות 151(א) ו-153(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט-2018 (להלן: התקנות)). ההוצאות נדרשות להיות סבירות והוגנות, ועל שיעורן לבטא איזון ראוי בין הבטחת זכות הגישה לערכאות ובין הגנה על זכות הקניין של הפרט, תוך שמירה על שוויון בין בעלי הדין (תקנות 152 ו-151(ב) לתקנות)”.

תקנה 155 (א) לתקנות קובעת כי: “בית המשפט יפסוק הוצאות משפט, ובלבד שבעל הדין פירט בסיכומי טענותיו באופן מפורש ומפורט את הוצאות המשפט כפי שנדרשו לצורך ההליך וצירף מסמכים התומכים בכך”.

במסגרת הסיכומים ביקשו המבקשים להטיל על המתנגגדים הוצאות משפט בשים לב, בין היתר, לכך שהתנהלות המתנגדים חרגה מכל מתחם של סבירות, והדבר בא לידי ביטוי בעשרות הליכי סרק, בעתירות בלתי מידתיות כגון בקשה להפקדת ערובה על סך של 20 מיליון ₪, כאשר שווי העיזבון מסתכם ב-2 מיליון ₪, בשינוי גרסאות ובהעלאת גרסאות סותרות, בביזוי החלטות שיפוטיות ובאי תשלום הוצאות שנפסקו, בעיכוב וסרבול, בעתירות שאינן מוכרות בדין הישראלי וכו’.

טענות המבקשים אינן תלושות מן המציאות והתנהלות המתנגדים פורטה בהרחבה בהחלטה מיום 16.6.24 בגדרה גם נקבע כי המתנגדים עושים שימוש לרעה בהליכי המשפט.

על יסוד כל אלה, כאשר הבאתי בחשבון את התנהלות המתנגדים לאורך כל ההליך, את מספר הבקשות שהוגשו על ידם ונדחו, את הצורך בקיום דיון קדם משפט אחד ושני דיוני הוכחות ואת משך ההליך, וכאשר לא התעלמתי מכך שהמבקשים בסיכומיהם עתרו לפסיקת הוצאות, אך לא פירטו את הוצאותיהם ולא צירפו אסמכתאות כמצוות תקנה 155 (א) לתקנות, אני מחייב את המתנגדים בהוצאות משפט בגין כל ההליכים בסך של 50,000 ₪.

כן מצאתי לחייב את המתנגדים בהוצאות משפט לטובת אוצר המדינה.

במהלך בירור ההליכים, נמתחה ביקורת על התנהלות המתנגדים ונקבע, בין היתר, כי המתנגדים עושים שימוש לרעה בהליכי המשפט. כך למשל, בהחלטה מיום 16.6.24 בה עתרו המתנגדים להכריע בבקשתם לגביית עדות מוקדמת שהוגשה 20 ימים בלבד לפני מועד ההוכחות ומבלי שניתן כל טעם להגשתה, נקבע, בין היתר, כדלהלן:

“הבקשה למתן החלטה הוגשה ביום 13.6.24. בעניינם של הצדדים קבוע דיון הוכחות ליום 3.7.24 דהיינו 20 ימים לאחר מועד הגשת הבקשה. בתוך כך, אין כל צורך בגביית עדות מוקדמת.

זאת ועוד, המועד הרגיל להגשת תגובה לבקשה הינו 20 ימים ראו: תקנה 50 (3) לתקנות. במילים אחרות, לו הייתי סבור כי הבקשה לגביית עדות מוקדמת מצריכה תשובה – המתנגד לא הצביע כאמור על כך טעם מיוחד, אם בכלל, להורות על מועד קצר יותר להגשת תגובה – הבקשה הייתה מוכרעת לאחר דיון ההוכחות.

התנהלות זו של המתנגד הינה שימוש לרעה בהליכי משפט.

תקנה 151 (ג) לתקנות קובעת כי אם סבר בית המשפט שבעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט רשאי הוא לחייבו בהוצאות לטובת אוצר המדינה ראו גם: רע”א 1689/24 ינקילוב נ’ נחשונוב שמחייב (21.3.2024).

נפסק כי שימוש לרעה בהליכי משפט עשוי להביא לחיוב בהוצאות גבוהות ראו: ע”א 4685/19 הרן נ’ עיריית חולון (29.7.2020); ת”ע 52510-05-21 ב נ’ ב (29.8.2022).

על מנת לקבוע את היקף הוצאות המשפט, יש להביט, בין היתר, על התנהלות המתנגדים בהליכים המשפטיים עד כה, והתנהלות זו, בהליך זה בלבד, הינה כדלהלן:

בהחלטה מיום 5.10.24 נדחתה, ללא צורך בקבלת תגובה, “בקשה לתחום את מסגרת כתב תשובה לכתב התנגדות מטעם המשיבים”;

בהחלטה מיום 25.12.23 נמחקה, ללא צורך בקבלת תגובה, “בקשה למחיקת הבקשה הדחופה למתן צו למר ר.מ. מיום 22.12.23”;

בהחלטה מיום 2.1.24 נדחתה, ללא צורך בקבלת תגובה, “בקשה ביטול חיוב המבקש בהוצאות לטובת המשיבים בהחלטה מיום 8.12.23”;

בהחלטה מיום 9.1.24 נדחתה, ללא צורך בקבלת תגובה, “בקשה שלישית למתן פק דין הצהרתי”;

בהחלטה מיום 21.1.24 נדחתה, ללא צורך בקבלת תגובה, “בקשה למתן פסק דין הצהרתי כנגד המשיבות 2-3”;

בהחלטה נוספת מיום 21.1.24 חויב המתנגד בהוצאות משפט בסך של 3,000 ₪ לטובת אוצר המדינה בגין מספר הבקשות שהוגשו על ידי המתנגד בשם המתנגדים;

בהחלטה מיום 23.1.24 נדחתה, ללא צורך בקבלת תגובה, בקשה נוספת “למתן פסק דין הצהרתי”;

בהחלטה מיום 5.2.24 נדחתה, ללא צורך בקבלת תגובה, “בקשה לצווי עשה”;

בהחלטה מיום 11.2.24 נמחקה, ללא צורך בקבלת תגובה, “בקשה לקביעת מועד לדיון”;

בהחלטה מיום 8.5.24 נדחתה, ללא צורך בקבלת תגובה, “בקשה למתן פסק דין עקב אי גילוי מסמכים נאות (תקנה 17), תוך חיוב המתנגדת בהוצאות משפט לטובת אוצר המדינה בסך של 1,000 ₪;

בהחלטה נוספת מיום 8.5.24 נדחתה, ללא צורך בקבלת תגובה, “בקשה להקלטת דיון הוכחות באם יתקיים ביום 15.5.24”;

בהחלטה נוספת מיום 8.5.24 נמחקה “תגובה להחלטה”;

בהחלטה מיום 15.5.24 התקבלה בקשת לדחיית מועד לדיון הוכחות שנקבע בדיון קדם משפט בהסכמת הצדדים, תוך חיוב בהוצאות משפט בסך של 2,000 ₪ לטובת המשיבים ו-500 ₪ לטובת אוצר המדינה;

בהחלטה מיום 27.5.24 נדחתה בקשה לפסילת שופט תוך חיוב בהוצאות משפט בסך של 3,000 ₪;

בהחלטה מיום 2.6.24 נדחתה, ללא צורך בקבלת תגובה, בקשה נוספת לפסילת שופט.

גם בהליכים הנוספים בעניין עזבון המנוחה, נדחו בקשות נוספות שהגישו המתנגדים או מי מהם, לרוב ללא צורך בקבלת תגובת המשיבים.

עינינו הרואות כי בנוסף לעשיית שימוש לרעה בהליכי המשפט, המתנגדים מבזבזים זמן שיפוטי יקר, כאשר בזבוז זמן שיפוטי מצדיק אף הוא חיוב המתנגדים בהוצאות משפט לטובת אוצר המדינה בשיעור משמעותי ראו: תמ”ש 32375-12-10 ע.ש. נ’ מ.ש. (10.2.2014).

על יסוד כל אלה, כאשר חיוב המתנגד בהוצאות משפט בסך של 3,000 ₪ בהחלטה מיום 21.1.24 לא העביר את המסר שאין מקום להגשת בקשות סרק, אני מחייב את המתנגד בהוצאות משפט בסך של 5,000 ₪ לטובת אוצר המדינה.”

עינינו הרואות כי לצד עשיית שימוש לרעה בהליכי המשפט – אשר מצדיק, בפני עצמו, חיוב המתנגדים בהוצאות משפט ראו: רע”א 1689/24 ינקילוב נ’ נחשונוב שמחייב (21.3.2024), לרבות לטובת אוצר המדינה ראו: רע”א 2507/24 לבון נ’ ד”ר שרון (14.4.2024), המתנגדים פעלו להארכת ההליך שלא לצורך.

תקנה 156 לתקנות קובעת כי בית המשפט רשאי חייב בעל דין בהוצאות משפט, אם סבר כי בעל דין זה האריך את הדיון בכל הליך שלא לצורך, באמצעות טענות סרק או בכל דרך אחרת ראו: רע”א 162/24 פלג מידן נ’ איגמה ניהול ומסחר בע”מ (11.1.2024).

אגב ניהול הליכי משפט, המתנגדים פעלו גם לבזבוז זמן שיפוטי. בעניין זה קבעתי בא”פ 43054-04-23 פלונית נ’ פלוני (10.12.2023) כי:

אין מחלוקת שמהות תפקידו של השופט היושב בדין – להכריע ראו: בע”מ 861/17 פלוני נ’ פלונית [פורסם בנבו] (30.3.2017). יחד עם זאת, משאב השיפוט הוא משאב מוגבל לאור הצורך להקצות אותו לטובת דיון בעניינם של מתדיינים רבים ראו: ת”ע 13175-05-22 א’ נ’ ע'(המנוח) [פורסם בנבו] (14.9.2023) והוא אף משאב ציבורי יקר שיש לעשות בו שימוש מושכל ראו: רע”א 22788-05-21 ניצני אריאל בע”מ נ’ שבתאי [פורסם בנבו] (6.5.2016).

פסיקתי איננה פסיקה יחידה בעניין זה ומותבים אחרים נוהגים לפסוק הוצאות משפט בגין בזבוז זמן שיפוטי ראו למשל: ת”א (מחוזי מרכז) 37374-09-18 אליל 2000 שיווק וניהול בע”מ נ’ די.בי.אס. שרותי לווין (1998) בע”מ (16.1.2024); א”פ 14601-10-23 פלונית נגד עמותת אפוטרופסות (18.12.2023); א”פ 44768-03-22 האב נ’ האם (27.10.2023); המ”מ 18010-07-23 י’ נ’ י’ (27.8.2023).

על יסוד כל אלה, מצאתי לחייב את המתנגדים בהוצאות משפט לטובת אוצר המדינה בסך של 5,000 ₪.

זכות ערעור כדין.

המזכירות תסגור את כל ההליכים.

פסק הדין מותר לפרסום לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן היום, י”א אב תשפ”ד, 15 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.