לא מצאת פסק דין שחיפשת? ניתן לעשות חיפוש מתקדם ולמצא את כל רשימת פסקי הדין!

לפני

כבוד השופט בן שלו

תובע

ש.ד. ת”ז XXX

ע”י ב”כ עו”ד מאיה אלפנדרי

נגד

נתבעת

ע.ד. ת”ז XXX

ע”י ב”כ עו”ד ליאור אלביליה

פסק דין

ביום 2.7.20 ניתן תוקף של פסק דין להסכם גירושין כולל בין בני זוג לשעבר, אשר היו נשואים כתשע שנים במהלכם נולדו להם שני ילדים, וזאת בדיון במעמד הצדדים (תה”ס 31695-06-20 ; להלן: “ההסכם” ו”פסק הדין”, לפי העניין).

ביום 26.6.22, כשנתיים לאחר מכן (אגב ניהולם של הליכים אחרים בעצימות גבוהה בין הצדדים) עתר התובע בתובענה שלפני לבטל את ההסכם, מנימוקים שונים.

מכאן ההליך שלפני, היחיד שעודנו צריך הכרעה, משיתר ההליכים בין הצדדים הגיעו לכלל סיום.

רקע כללי ודיוני

התובע, לו בת ממערכת יחסים קודמת, נישא לנתבעת ביום 3.5.11.

התובע עצמאי, בעל חברה ל XXX (להלן: “החברה”) שנתן בין היתר שירותים לתאגידים שונים, בהם תאגידים מובילים (ראו בין היתר נספח 10 לתיק מוצגי הנתבעת ; עמ’ 25 לפרוטוקול).

הנתבעת, וכן אחותה ק’ (להלן: “ק'”), הועסקו על ידי התובע עד למועדים שונים בשנת 2020, אז הסתיימה העסקתם בזיקה לסכסוך שפרץ בינו ובין הנתבעת.

במהלך נישואי הצדדים רכשו בית במשותף במושב XXX (להלן: “הבית”). למימון הרכישה ניטל בין היתר מימון בנקאי בשיעור העולה על 1,500,000 ₪ (ראו למשל נספח 4 לתיק מוצגי הנתבעת כמו גם סעיף 9 להסכם).

הקרע בין הצדדים פרץ (לכל הפחות במלוא עוזו) כפי הנראה במהלך חודש אפריל 2020, לאחר אירוע שבגינו הוגש בהמשך כנגד התובע כתב אישום.

ביום 12.6.20 כרתו הצדדים את ההסכם.

ביום 14.6.20 הוגש ההסכם לאישור, תחילה לבית המשפט לענייני משפחה באשדוד ולאחר מכן הועבר לבית משפט זה, לטיפולי. ביום 2.7.20 קיימתי דיון במעמד הצדדים, בו נכחה לבקשתם גם אחות הנתבעת, ק’, שאין מחלוקת כי היתה מצויה בסוד העניינים והיא למעשה היתה זו למולה ניהל התובע את המגעים לכריתתו של ההסכם. עם תום הדיון ניתן כאמור תוקף של פסק דין להסכם.

ביום 12.4.22 הגישה הנתבעת תובענה למתן סמכויות בלעדיות בעניינם של ילדי הצדדים, עת לפי הנטען חדל התובע מלשהות עם הילדים (תמ”ש 23626-04-22). תובענה זו נמחקה בהסכמה בדיון ביום 25.1.23.

ביום 26.6.22 הגיש התובע את התובענה שבכותרת. בין היתר, טען התובע לניצול מצוקתו ומצבו הנפשי הקשה, לטעות הטעייה ועושק ; לכך שהנתבעת, בסיוע אחותה ק’, לחצו עליו ואיימו עליו לחתום על הסכם מקפח בעליל ; תוך שרק בדיעבד (“כיום”), מבין התובע כי רצונו החופשי נפגם גלל כך. מדובר לשיטתו בהסכם בלתי סביר בעליל, לאור חיוב מזונות “אסטרונומי” לשיטתו בסך 10,000 ₪ לחודש אגב הסדרי שהות ואפוטרופסות מצומצמים מאד בפיקוח הנתבעת, ויתור על הזכויות בבית גורים המשותף ונשיאה בחובות משותפים ש”נרשמו” כחובות של החברה עת מנגד ויתרה הנתבעת בעלמא בלבד על האפשרות להגיש נגדו תביעה גלל הזכויות בחברה ; ולכך שבמסגרת ההסכם החליטו הצדדים למנות את ק’ כ”מומחה” מכריע לשיטתו.

ביום 3.8.22 הגיש התובע תובענה להרחבה של זמני השהות שלו עם ילדי הצדדים הקטינים (תלה”מ 8249-08-22 ; להלן: “תביעת זמני השהות”). זאת, בין היתר כשברקע סכסוך בעצימות גבוהה עד מאד כמו גם הליכים פליליים שהתנהלו כנגד התובע גלל תלונת הנתבעת.

ביום 3.11.22 הגישה הנתבעת כתב הגנה. בין היתר טענה הנתבעת כי עוד במעמד אישור ההסכם הוסבר לצדדים על ידי בית המשפט כי ההסכמה בדבר מינויה של ק’ כגורם מכריע איננה בהכרח מחייבת אותם, ולראיה אף פנה הנתבע לבעלי מקצוע אחרים. נטען, כי התובע לא עדכן שעוד בשנת 2021 הגיש בבית המשפט לענייני משפחה באשדוד תובענה להרחבת הסדרי שהות, במסגרתה בסופו של יום בחרו הצדדים “להיצמד” להוראות ההסכם. עוד טענה הנתבעת כי במשך קרוב לשנתיים, עד ליום 9.5.22 עמד התובע בכל הוראות ההסכם לרבות תשלומי המזונות וכי התביעה הוגשה בנסיון להשפיע על הנתבעת לבטל את תלונתה נגדו במשטרה. נטען כי הנטל לבטל הסכם גירושין כולל כבד מאד והודגש מארג החיובים השלובים הרבים שבהסכם. לדברי הנתבעת, התובע נטל ייצוג לפני כריתת ההסכם, התייעץ עם בני משפחה, העיר הערות לטיוטות ההסכם במסגרת משא ומתן כבן חודשיים, אשר נוסחו אושר אך בתום דיון בבית המשפט שמהלכו בא לידי ביטוי בפרוטוקול. לא זו בלבד, אלא שחלפו כשבועיים מאישו ההסכם ועד למתן הגט במהלכם לא פעל התובע כלל. נטען כי מדובר באיש עסקים מנוסה, שאף פעל להשלים את הוראות ההסכם דוגמת העברת הזכויות בנכס המקרקעין על שם הנתבעת לרבות העברת המשכנתא על שמה ושחרור התובע ממחויבותו כלפי התאגיד הבנקאי. התובעת מדגישה כי נטלה על עצמה חיובים כספיים בעלות נכבדה דוגמת הלוואת המשכנתא שכללה גם כספים בסך 250,000 ₪ ששילם הנתבע לאם ביתו ממערכת יחסים קודמת בעקבות פסק דין בהליך שניהלו, ויתרה על כתובה ותוספת כתובה בסך של כ- 520,000 ₪, וכן בין היתר ויתרה על חלקה בזכויות התובע בחברה בבעלותו, במסגרתה היו לתובע הכנסות חודשיות של כ – 50,000 ש”ח. לאור האמור, עתרה הנתבעת לדחות התביעה.

עת הצדדים לא הגיעו לכלל הבנות במסגרת קדם המשפט ביום 25.1.23, נקבע בסופו של יום ההליך לשמיעת ראיות.

הצדדים הגישו תיקי מוצגים, וביום 11.9.23 נשמעו הראיות, במסגרתן העידו התובע והנתבעת. כן העידה מטעם התובע גב’ ר’, יועצת מס ורואת חשבון, אשר נטלה לידיה לבקשת התובע – מידיה של ק’ – טיפול בענייניה הכלכליים של החברה לאחר פרוץ הסכסוך למול הנתבעת.

תביעת זמני השהות נקבעה אף היא לשמיעת ראיות. ביום 18.12.23 ניתן במסגרתה פסק דין מוסכם, לאחר שנשמעו ראיות. בהסכמה נקבעו זמני שהות של התובע עם ילדיו ללא פיקוח בהתאם להחלטה מיום 14.5.23, שאימצה בעיקרה המלצות תסקיר מיום 20.3.23. זמני השהות שנקבעו היו בימי שלישי ללא לינה מסיום המסגרות עד לשעות הערב ובימי שישי ללא לינה עד לשעות הערב. כן נפסקו סנקציות כספיות להורה שיפר את זמני השהות.

לאור מצב החירום שפרץ עקב מתקפת הטרור האכזרית ביום 7.10.23 ומלחמת “חרבות ברזל”, בוטל דיון שמיעת הסיכומים בתביעה שלפני והצדדים הגישו סיכומיהם בכתב. בטרם אדרש לטיעוניהם, מצאתי לפרט את תמציתו של ההסכם, כמו גם את מהלכו של הדיון לאישורו.

תמצית ההסכם

במסגרת ההסכם, הסכימו הצדדים בין היתר כדלקמן:

לפעול בשיתוף פעולה להסדרת גט (סעיף 2 להסכם).

בכפוף לסידור הגט בפועל ולקיום כלל סעיפי ההסכם, ויתרה הנתבעת על כתובתה בסך 520,000 ₪ (חמש מאות ועשרים אלף ₪), תוספת כתובתה ומזונותיה הן בגין העבר והן בגין העתיד.

הוסכם כי ההורים הם האפוטרופוסים על ילדיהם, אשר יישארו במשמורתה של הנתבעת.

הוסכם כי הנתבעת לבדה תוכל לצאת עם הקטינים לחופשה בחו”ל.

הוסכם כי התובע יפגוש בקטינים באמצע השבוע בימים ב’ ו-ה’ למשך שעתיים בכל פעם.

הוסכם כי התובע ישלם סך של 5,000 ₪ לחודש עבור מזונות כל קטין (בסה”כ 10,000 ₪ לחודש) בתוספת מחצית הוצאות רפואיות חריגות והוצאות חינוך ופורטו הוצאותיו הקבועות של הבית לאורן חושב הסכום (סעיף 7 להסכם).

הובהר כי התובע שימש כמעסיקה של הנתבעת מאז שנת 2011, וכי לתובע אפשרות לפטרה בהודעה מראש ותשלום הפיצויים המגיעים לה כחוק (סעיף 8.1 להסכם).

הוסכם כי אין צורך בחישוב איזון המשאבים.

הוסכם כי לצדדים חובות בסך 273,965 ₪ לכל אחד מהם וכי בתמורה לנטילת אחריות של התובע על חלקה של הנתבעת בחובות אלה, מוותרת הנתבעת על חלקה בעסקיו של התובע ועל רווחיו, שהוערכו מפורשות בהסכם על סך מהוות של 1,375,000 ₪ לחמש שנים עתידיות (סעיף 8 להסכם).

הוסכם כי התובע יעביר את זכויותיו בבית לנתבעת וממועד חתימת ההסכם נטלה הנתבעת על עצמה אחריות לפירעון יתרת המשכנתא שרבצה על הבית, בסך 1,415,375 ₪ נכון ליום 24.5.20 (סעיף 9 להסכם).

הוסכם כי רכב מסוג XXX יישאר לשימושו של התובע (סעיף 10 להסכם).

הוסכם כי חשבון משותף בבנק XXX (“חשבון העוסק מורשה עסקי” כהגדרתו בהסכם) יוותר לשימושו הבלעדי של התובע וכי חשבון משותף בבנק XXX ייסגר (סעיף 11 להסכם).

הוסכם כי כל צד ייוותר עם זכויותיו הסוציאליות השונות (סעיף 12 להסכם).

הוסכם כי ק’ ועו”ד א’ ישמשו כגורמים שיכריעו במחלוקות שונות, לפי העניין (סעיף 5.5 להסכם, ביחס לילדים, וסעיף 14.3, ככלל).

הוסכם כי עסקינן בהסכם שבו חיובים שלובים, המסדיר באופן סופי את מכלול טענות הצדדים, וכי הצדדים שניהם קראו והבינו היטב את הוראותיו וחתמו עליו “…מתוך פשרה ותוך ויתורים הדדים…” (כך במקר – ב.ש)” (סעיף 16 להסכם).

דיון אישור ההסכם

דיון אישור ההסכם נערך כאמור ביום 2.7.20 בפני. פרוטוקול הדיון מדבר בעד עצמו, ובין היתר מלמד על מהלכו. במסגרת זאת, הוסבר למבקשים ההסכם בלשון פשוטה ; המבקשים נשאלו מדוע ק’ נוכחת באולם ושניהם ביקשו שהיא תהיה נוכחת הואיל והיא ערכה את ההסכם ומעורבת בתהליך ; בית המשפט עמד על שאלות מתחום האפוטרופסות למול התובע עצמו והוא הסביר בלשונו את לוז ההסכם, תוך שאישרו, שנכון לאותה העת זמני השהות לא כללו לינה.

כך גם נשאל התובע מפורשות על ידי בית המשפט באשר לסכום המזונות שנפסק. בתשובה, הבהיר המבקש כדלקמן: “… אני מבין שהסכום שנפסק בדמי המזונות לקטינים הוא אינו סכום נמוך ואני מבין שזה סכום שאני אהיה מחויב גם בעתיד אני אומר שאני מבין וזה באהבה גדולה ואני יכול לקחת על עצמי את התחייבות…” (עמ’ 2 לפרוטוקול דיון אישור ההסכם).

המבקשים נשאלו שאלות נקודתיות נוספות גם ביחס להוראות סעיף 8.1 להסכם וסעיף 11 והבהירו גם את מודעותם להשלכות סעיפים אלה וגם בכל הנוגע לאופן שבו כבר יושמו חלק מהוראות ההסכם הרכושיות עוד קודם. כך הבהירה הנתבעת, בין היתר, כי “… החשבון בבנק XXX נסגר…” (עמ’ 2 לפרוטוקול דיון אישור ההסכם).

תמצית טענות הצדדים

התובע טוען כי בנוסף לחיובים שנטל על עצמו במסגרת ההסכם, לאחר אישור ההסכם נמשכו מחשבונו כספים לחשבון הנתבעת ללא ידיעתו, וזאת תוך הטעייתו. כן הבהיר התובע כי סכום המזונות המוסכם חושב ביתר, תוך ניפוח סכומים והצגה מוטעית של רווחיו, עת ק’ ניצלה את האמון המוחלט שרחש לה, עת כלל לא בדק את חשבונו ועת נתוני עסקו. לדבריו, שווי עסקו הוערך ביתר במסגרת ההסכם על בסיס רווחים מטעים משנת 2018, עת בשנת 2019 שווי העסק היה נמוך יותר והכנסותיו פחתו ביותר מ- 100,000 ₪. התובע התייחס בסיכומיו לעדותה של העדה ס’ וטען שזו תומכת בגישתו, הגם שלשיטתו גם אם איננה מומחית לא ניתן להתעלם מעדותה מתוקף היותה רואת החשבון שלו. לדבריו, היה על הנתבעת לזמן למתן עדות את עורכת ההסכם, הואיל והיא זו שעומדת על קיומו.

התובע אינו מתעלם מפרק הזמן בן כשנתיים שארך מאז אושר ההסכם ועד אשר הוגשה התביעה אולם לשיטתו נאלץ אותה העת בין היתר לנהל הליכים משפטיים דחופים ויש להידרש לשבר בו היה מצוי.

בסיכומיו, חרף דבריו בעדותו כפי שיפורט להלן, נטען כי “… מתקבל הרושם כי הנתבעת לקחה חלק פעיל בהטעיית התובע…” (סעיף יט לסיכומי התובע).

בסיכומיו אף טען התובע כי אוים בהגשת תלונה כנגדו.

הנתבעת טוענת כי עסקינן בתביעה שהוגשה בשיהוי, כשנתיים לאחר אישור ההסכם ולאחר הליכים רבים שניהל התובע, שילם את המזונות ועמד בכל תנאי ההסכם במשך שנתיים תמימות עד לחודש אפריל 2022.

לשיטת הנתבעת יש לזכור כי התובע הצהיר במעמד דיון אישור ההסכם לשאלת בית המשפט כי הוא מודע לשיעור המזונות הגבוה והוא מסוגל לעמוד בכך, וכי התביעה שלפנינו למעשה נועדה להלך אימים על הנתבעת לבטל את תלונתה במשטרה ; תלונה שהפכה לכתב אישום כנגד התובע, שבו הודה.

הנתבעת מבהירה כי התובע זנח למעשה את מרבית עילות התביעה, ואישר למעשה את ההפוך מהן.

התובע אישר את תיקון הטיוטה ואת הפגישות עם ק’ במסגרת המשא ומתן, מתוך נסיון העבר שלו עצמו בהליכים קודמים. התובע ביצע פעולות רבות וירד לפרטי ההסכם, והתייעץ עם אחרים, ואף בחר מפורשות לפעול לפיו תוך שבמשך זמן רב כלל לא טען כנגדו.

בעדותו אף אישר התובע כי אין לו כל טענה כנגד הנתבעת בדבר רמיה, ניצול או הטעיה.

הנתבעת אף הסתמכה על פעולת התובע בהתאם להסכם באופן שבין היתר העבירה את כל חיוב המשכנתא הניכר על חשבונה, ויתרה על כתובה ותוספת כתובה בסך כ – 520,000 ₪ שבסבירות גבוהה היו נפסקים לטובתה לנוכח הרשעתו של התובע, כמו גם ויתור על חלקה בזכויות התובע בעסקו ובחברה.

נתבעת אף מבהירה כי לא בכדי לא ביקש התובע להישען על צווים ונתונים כלכליים להוכחת טענותיו, והוא הדבר בכל הנוגע עם מצבו הנפשי עת לא ביקש למנות מומחה בהקשר זה וממילא לנוכח זניחת טענותיו אלה בעדותו.

עוד טוענת הנתבעת כי עדות העדה מטעמו של התובע, רו”ח ס’, איננה יכולה לסייע לו מקום בו היא עצמה אישרה שהתקשרה מקצועית עמו רק לאחר כריתת ההסכם, ועת עדותה איננה בגדר עדות מומחה. עוד מבהירה הנתבעת כי ההסכם נשען על דו”ח שנת 2018 הואיל ואין מחלוקת כי אותה העת דו”ח זה היה הדו”ח המבוקר המאוחר ביותר, והוא זהה לזה של שנים 2016 ו – 2017.

דיון והכרעה

לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי במלוא המצוי בתיק הגעתי לכלל מסקנה כי דין התובענה להידחות בעיקרה, וזאת למעט ההוראות המסמיכות את ק’ להכריע או לגשר במחלוקות בין הצדדים ; הוראות שדומה שממילא הצדדים לא פעלו לפיהן ואשר למעשה אין להן השלכה של ממש על אופן יישומו של ההסכם בכללותו.

נטל ראיה ושכנוע כבדים מוטלים על העותר לבטל הסכם גירושין כולל שאושר וקיבל תוקף שיפוטי. ראשית, נוכח אופיו המיוחד של הסכם הגירושין הכולל, הטומן בחובו חיובים ושיקולים שונים הנשזרים ונשלבים אלה באלה, תוך רצון להקנות לצדדים ומשפחתם יציבות לעתיד [השוו, למשל: ע”א 4515/92 שטיין נ’ שטיין (מצוי במאגרים המשפטיים ; 13.6.94)]. שנית, לאור המעמד המיוחד של הליך אישור ההסכם בבית המשפט. שכן בכל הנוגע להסכמי ממון המאושרים בבית המשפט, הדין מחייב את הערכאה הדיונית שלא לאשר את ההסכם אלא אם נוכחה שבני הזוג כרתו את ההסכם בהסכמה חופשית תוך שהם מבינים את משמעותו ואת תוצאותיו. כפועל יוצא, מקים הדין גם חזקה שרצונם של הצדדים והבנתם בדבר תוכנו של ההסכם בוררה כדין [בהקשרים אלה השוו: סעיף 2(ב) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל”ג – 1973 ; תקנה 258כו לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד – 1984, שהיתה בתוקף עת אושר ההסכם ; רע”א 359/85 קוך נ’ קוך פ”ד ל”ט (3), 421 ; עמ”ש (י-ם) 4750-09-11 פלוני נ’ פלונית (מצוי במאגרים המשפטיים ; 17.11.11) ; עמ”ש (ת”א) 11337-06-10 פלוני נ’ פלונית (מצוי במאגרים המשפטיים ; 29.4.12)].

בנטל זה לא עמד התובע.

התובע לא טרח לפרש ולבאר כדבעי מה לשיטתו היא עילת ביטולו הקונקרטית של ההסכם. האם עושק (ולעניין זה יובהר כי התובע אף חזר בו במהלך שמיעת הראיות מהטענה שמצבו הנפשי בעת כריתת ההסכם הוביל לפעולותיו)? האם טעות (מקום בו למעשה הבהיר התובע חזור והבהר בעדותו כי אין לו כל טענה כנגד הנתבעת עצמה, באופן הגורם לקריסת העילה מאליה כעולה מהוראות סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל”ג – 1973 ; להלן: “חוק החוזים”)? האם עילה אחרת?

לא פעם הובהר כי על העותר לסעד לפרש מה לשיטתו מקים את העילה למתן הסעד. במלים אחרות, מהם הממצאים העובדתיים שהוכחו, והאם וכיצד הם מגבשים עילה מתאימה לפי הדין למתן הסעד שהתבקש. אין זה מספיק לציין בכתב התביעה ולאחר מכן בסיכומים רשימה של “סעיפי סל” שיש בהם כדי לגבש אפשרות למתן סעד. שכן כל אחד מהם נוקב ביסודות אחרים – עובדתיים ומשפטיים – כתנאי למתן סעד לפיו.

אלא שלא כך פעל התובע, אף לא בסיכומיו.

יותר מכך, לאחר ניתוח הראיות שוכנעתי, כי למעשה טענותיו של התובע מסתכמות לכל היותר בעמדתו הסובייקטיבית לפיה טעה ב”כדאיות העסקה”. אלא שכידוע, טעות בכדאיות העסקה איננה בבחינת עילה לביטולו של ההסכם (סעיף 14(ד) לחוק החוזים).

במהלך שמיעת הראיות אף התברר ביתר שאת, כי בפועל, אין לתובע כל טענה כנגד הנתבעת עצמה, וכי דה-פקטו עיקר (אם לא מלוא) טענותיו מופנות כנגד ק’, אחותה של הנתבעת אולם גם מי שעבדה בחברה, עבור התובע עצמו, וסייעה לו בניהול ענייניה הכספיים. זאת, למעשה אך ורק לאחר שמצא לנכון לסיים את העסקתה והחל להסתייע בעדה הגב’ ס’. אלא שהתובע בחר שלא לזמן את עדת המפתח ולו לשיטתו לשם הוכחת טענותיו, היא ק’ עצמה. לא זו בלבד, אלא שהתובע אף לא זימן למתן עדות את רואה החשבון שסייע אף הוא, לצד ק’, בניהול עסקיו.

תחת זאת ביקש התובע להסתייע בעדותה של העדה הגב’ ס’, כמי שבדיעבד, לאחר כריתת ההסכם, לשיטתה גילתה את מחדליה הנטענים של ק’ בניהול ענייניו הכלכליים של התובע ועסקיו. אלא שעדות זו, שכפי שאף הובהר במעמד שמיעת הראיות, איננה יכולה לשמש תחליף לעדות מומחה וככלל היתה יותר בבחינת עדות משחירה כלפי התנהלות כלכלית של מי שכלל לא זומנה להעיד (ק’) ואף לא ניתנה לה הזדמנות לטעון כנגד. הוא הדבר עם צירוף תדפיסים רבים לחומר הראיות ללא ניתוחם כדבעי, משל על בית המשפט לבור לבדו את התבן מן הבר.

בנוסף, וכפי שאבהיר עוד להלן, אינני מקבל כל עיקר את דרך הילוכו זו של התובע. עסקינן, כפי שאראה עוד להלן, באדם מתוחכם ואינטליגנטי, שניהל עסקים עצמאיים למול תאגידים מובילים במשק הישראלי לכל הפחות והעניק להם שירותים שונים בתחומי מומחיותו. לא התרשמתי כל עיקר שמדובר באדם שהובל על ידי איזה מעובדיו. ממילא, נסיונו להקטין את מעורבותו בענייניו הכספיים אינו עולה בקנה אחד לא עם השכל הישר ולא עם הדרך שבה התנהל התובע קודם לכן, לרבות לפני במעמד דיון אישור ההסכם.

עדותו של התובע לפני הובילה למעשה לקריסת טענותיו בדבר פגמים ברצון בעת כריתת ההסכם. לא עושק, לא הטעיה ולא טעות (שאיננה בבחינת טעות בכדאיות העסקה) לפני, לפי דבריו של התובע עצמו.

כך אישר התובע מפורשות, כי במסגרת המשא ומתן נערכה טיוטה, הוא עבר בעצמו על ההסכם, העיר הערות ואף ניהל בהקשרו שיח יום-יומי למול ק’ (עמ’ 17 וכן עמ’ 28 לפרוטוקול).

כך הבהיר, כי לא עושק או כפייה עמדו בבסיס כריתת ההסכם, עת חתם על ההסכם “… מתוך רצון טוב וחופשי, ומשיקול הדעת של ק’ כאשת מקצוע שאני סמכתי עליה…” וכן :”… אני לא טוען שהפעילו עליי לחץ זה לא הסיבה….” (עמ’ 33 לפרוטוקול).

בניגוד לגרסתו בכתב התביעה, טען בעדותו כי יש לבטל את ההסכם הואיל והנתונים הכלכליים שק’ הציגה לו ושעל יסודם כרת את ההסכם, התבררו כשגויים. למעשה, כך התובע, “… אין לי טענות נגדה (נגד הנתבעת – ב.ש) בנושא בנושא ההסכם, יש לי טענות נגד ק’, אני מדבר פה על ק’ …. אני חושב שגם ע’ הוטעתה פה….” (עמ’ 34) .

הדברים מדברים בעד עצמם, ולמעשה מעצימים את התמיהה שבאי זימונה של ק’ למתן עדות בבית המשפט, כמפורט לעיל. לכך יש להוסיף כי התובע עצמו כלל לא ידע ליתן תשובה קונקרטית לשאלה מדוע אם אלה הן הנסיבות, לא זימן את ק’ או נקט נגדה בהליכים (עמ’ 35 לפרוטוקול).

לעניין זה אעיר כי התובע נתפס לטעות מקום בו טען שדווקא על הנתבעת הוטל לזמן את ק’ למתן עדות. שכן התובע הוא שעתר לבטל פסק דין שאישר הסכם גירושין כולל, ולא הנתבעת. מקום בו אין מחלוקת כי ק’ היא שלמעשה לכל הפחות ניהלה למול התובע את המשא ומתן ויכול שאף ערכה בפועל את ההסכם; כי לשיטתו של התובע לכל הפחות, ק’ ולא הוא, היא שהיתה מצויה בניהול ענייניו הכלכליים עובר לכריתת ואישור ההסכם ; וכי עיקר טענותיו של התובע נעוצות במזימה נטענת שלה כנגדו; ברי כי עליו היה לזמנה למתן עדות. משלא עשה כן אין לו אלא להלין על עצמו.

לא זו אלא שהתובע לא נתן תשובה הולמת לשאלה מדוע הוציא מן הכח אל הפועל חלקים מהותיים בהסכם ופעל לביצועו גם לאחר כריתתו לרבות בהוצאתו מן המשכנתא, זאת במיוחד לאור עדותה של גב’ ס’ שטענה שבסמוך לאישורו של ההסכם היא עצמה הביאה לידיעתו אי סדרים נטענים בכל הנוגע לענייניו הכלכליים (עמ’ 46 – 47, 35 – 36 וכן עמ’ 39 – 41 לפרוטוקול).

זאת ועוד. לא הוצגה לפני כל תזה סדורה נתמכת בראיות הימנה ניתן היה ללמוד כי התובע התקשר בהסכם שקיפחו בצורה משמעותית, גם לו אניח שהסכים לתשלום מזונות בשיעור ניכר.

שכן למול חיובי המזונות המשמעותיים, ראינו גם ויתור של הנתבעת על כתובה בשיעור משמעותי עד מאד (ובהחלט ניתן להעלות על הדעת חיוב כספי בהקשר זה בשים לב לנסיבות הפירוד) ; שחרור התובע מהתחייבויות כספיות בהיקפים ניכרים עד מאד גלל נכס המקרקעין שנרכש במינוף בנקאי משמעותי מאד ; ויתור על חלקה של הנתבעת בעסקיו של התובע ששווים הכספי הניכר הוערך מפורשות בהסכם (ולעניין זה אזכיר כי אינני מקבל כל עיקר את נסיונו של התובע להטיל את האחריות לניהול הכספי של מלוא עסקיו על מי שכלל לא טרח לזמנה למתן עדות, תוך נסיון להצניע את מודעותו בזמן אמת לשווי עסקיו) ; את הותרת השימוש ברכב לתובע ; ואת הוויתור על איזון זכויות סוציאליות של הצדדים.

עוד יש לזכור כי במסגרת ההסכם גם נטלה על עצמה התובעת את עיקר הטיפול והאחריות לגידול ילדי הצדדים הקטינים (אחריות שגם לאחר ניהול הליך מאוחר יותר, לא השתנתה רבות) ; חיוב שאף הוא שלוב בבסיס הנכונות של כל אחד מהצדדים לכרות את ההסכם.

לכך יש להוסיף כי כזכור, התובע הבהיר מפורשות גם במעמד אישור ההסכם ולשאלת בית המשפט, כי הוא מודע היטב לשיעור חיוב המזונות והוא יכול לעמוד בו (וכך אמנם עשה במשך כשנתיים עד להגשת התביעה).

דווקא בראי טענות התובע בדבר טעות בהתקשרות בהסכם עקב ניהול כספים כושל של ק’ (למצער), בולטת עד מאד הימנעותו מלזמן למתן עדות את מי שניהלה לדבריו את ענייניו הכלכליים, ק’, כמו גם את רואה החשבון שלו דאז, רו”ח א’ (ראו למשל בעדותה של גב’ ס’ בעמ’ 9 לפרוטוקול).

לא ניתן להישען על עדותה של גב’ ס’ כעל עדות מומחית או “מעין מומחית”, כפי שביקש התובע. אף מבלי להידרש לדרך הדיונית הראויה למינויו של מומחה בבית המשפט לענייני משפחה כקבוע בתקנה 25 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ”א – 2020, גם לגוף הדברים מדובר במי שהלכה למעשה נתנה שירותים מקצועיים לתובע לאחר כריתת ההסכם וכפועל יוצא דומה שאיננה נטולת פניות. הדברים יפים במיוחד מקום בו הרקע לשירותים שנתנה גב’ ס’ לתובע נעוץ בגילוי נטען של אותה התנהלות כלכלית שגויה למצער שיוחסה בדיעבד על ידה כנגד ק’ ורואה החשבון הקודם של הנתבע, רו”ח א’.

כך, למשל, יוער כי אין ניתן לקבל את הטרוניה שהפנה התובע לאופן שבו שווי העסק חושב על בסיס דיווח שנת 2018, מקום גב’ ס’ עצמה העידה כי דו”ח שנת 2019 טרם הוגש באמצע שנת 2021 (עמ’ 6 לפרוטוקול שורות 12 – 13). אם זה המצב, ברי כי לשם הערכת איתנות כלכלית נכון יותר להישען על דו”ח מבוקר, ולא על נתונים שטרם גובשו לכדי דו”ח להגשה לרשויות המס [בהקשרים אלה השוו, למשל: תמ”ש (ב”ש) 33878-05-14 ת.א נ’ א.א (מצוי במאגרים המשפטיים ; 4.10.18) וכן תלה”מ (חיפה) 50245-05-17 צ.ב.ה נ’ ש.פ (מצוי במאגרים המשפטיים ; 23.12.18)].

לבסוף יוער, כי גם לו אניח שלאחר כריתת ההסכם ביצעה ק’ פעולות בחשבונו של התובע שהובילו להעברת כספים לידי הנתבעת, ומבלי לקבוע כל מסמרות בשאלה מה היתה תכלית פעולות אלה, הרי שבהן כשלעצמן אין כדי להוביל למסקנה שדין ההסכם בטלות. שהרי עסקינן בפעולות נטענות שבוצעו לאחר כריתתו של ההסכם ולכל היותר השאלות שהן מעוררות הן שאלות באשר לאופן יישומו של ההסכם. התובע לא השכיל להבהיר כיצד מלמדות העברות כספים מאוחרות אלה על פגם נטען בכריתתו ההסכם, או מה חלקה של הנתבעת עצמה (במובחן אולי מק’), במהלכים מזימתיים נגדו.

ודוקו – שתיקתו הנמשכת של התובע במשך כמעט שנתיים מאז לפי הנטען בוצעו פעולות אלה אף היא, כשלעצמה מעוררת סימן שאלה של ממש בכל הנוגע לטענה זו, מקום בו כאמור ספק רב בעיני אם עסקינן באדם שלא היה בקיא ברזי ההתנהלות העסקית-כלכלית, לא כל שכן בחשבונו הוא.

יוצא, אפוא, כי על פניו, וגם לו אניח שבמסגרת ההסכם נטל על עצמו התובע מחויבויות משמעותיות, לא ניתן ללמוד מהתשתית הראייתית שהוצגה לפניי שמדובר בהסכם מקפח בעליל ובלתי סביר באופן שמתוכו הוא יש להורות על ביטולו.

בכל הנוגע לעדותה של הנתבעת אעיר, כי חרף היותה טעונה עד מאד כנגד התובע ונטייתה לחזור ולהתייחס לרקע העצים שלאורו נפרדו הצדדים שלא לצורך ומחוץ להקשר השאלות שנשאלה, לא מצאתי שדבריה לפניה תמכו בדבר מה בקבלת התמה שלפיה דין ההסכם להתבטל. זאת, במיוחד שעה שהתובע עצמו כלל לא ייחס לנתבעת כאמור בעדותו אחריות כלשהיא לפגמים הנטענים בכריתת ההסכם.

מעדותו של התובע עצמו עולה, כאמור, כי לא עושק ולא כפייה עמדו בבסיס כריתת ההסכם, וכפי שהובהר לעיל, טענתו של התובע כי מדובר בהסכם מקפח בעליל או במזימה להטעותו, לא הוכחה.

מכאן, שלמעשה אין הצדקה להורות על ביטולו של ההסכם.

לצד זאת, שעה שההסכם עצמו נוקב בק’ כגורם מומחה “מפשר” או “בורר” ככל שתתגלענה מחלוקות בין הצדדים, דומה ששני הצדדים מבינים כי הוראות אלה אינן ברות אכיפה ואינן ישימות עוד בהינתן קונפליקט חריף עד מאד בין התובע ובין הנתבעת. זאת, מקום בו גם הנתבעת עצמה לא טענה דבר באשר לעצם הגשת התובענה חלף נסיון לנקיטה בהליכים חילופיים.

סיכומם של דברים, דין התובענה להידחות בעיקרה, וזאת למעט ההוראות הנוקבות בזהותה של ק’ כגורם מפשר ו/או מכריע במחלוקות בין הצדדים והן בלדב, שלא תהיינה ברות יישום במארג היחסים שבין התובע ובין הנתבעת.

בהתחשב בתוצאה לה הגעתי, יישא התובע בהוצאות הנתבעת בסך כולל של 12,500 ₪.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.

ניתן היום, י”ד אייר תשפ”ד, 22 מאי 2024, בהעדר הצדדים.

לחזור למשהו ספיציפי?

תמונה של פורטל פסקי הדין בישראל

פורטל פסקי הדין בישראל

פורטל פסקי הדין של ישראל - מקום אחד לכל פס"ד של בתי המשפט הישראלי והמחוזות השונים

השאר תגובה

רוצים לקבל עדכון לגבי פסקי דין חדשים שעולים לאתר?

בשליחה הינך מאשר שאנו יכולים לשלוח לך מידע שיווקי / פרסומי

error: תוכן זה מוגן !!