י.ט. ת”ז …,ע”י ב”כ עו”ד שלומי שלום, ס.ט. ת”ז …,ע”י ב”כ עו”ד אהוד גרין ז”ל ועו”ד רועי גיא-גרין, פסק דין

בפני

כב’ השופטת הילה גלבוע

תובע

י.ט. ת”ז …

ע”י ב”כ עו”ד שלומי שלום

נגד

נתבעת

ס.ט. ת”ז …

ע”י ב”כ עו”ד אהוד גרין ז”ל ועו”ד רועי גיא-גרין

פסק דין

לפני תביעה רכושית שהוגשה מטעם התובע כנגד הנתבעת – גרושתו, במסגרתה נפלה מחלוקת בין הצדדים לעניין איזון זכויות הצדדים. בעקבות חוו”ד האקטואר מר אבנר נקוראי, מיום 23.2.22 .

עסקינן בבני זוג לשעבר שהיו נשואים זה לזו תקופה ממושכת הקרובה ל- 35 שנים (3.9.1981-15.6.2016). התובע כיום כבן 65 (יליד 16.11.1958) ואילו הנתבעת כבת 62 (ילידת 8.9.1961), שניהם טרם יצאו לגמלאות, כאשר פער הגילאים ביניהם הוא כשלוש שנים.

התביעה בראשיתה נידונה על ידי כבוד השופט פלקס; לאחר שבית המשפט קיים דיונים בתביעה והורה על הגשת סיכומים, הוגשה לפתחו בקשה מטעם הצדדים בה הודיעו כי הגיעו להסכם פשרה (להלן – “ההסכם”) ועתרו ליתן לו תוקף של פסק דין.

בהחלטה מיום 2.5.21 ניתן להסכם תוקף של החלטה. היות והוראות הסכם זה משמשות כבסיס להכרעה דנן, יובאו להלן עיקרי ההסכם הרלוונטיים לעניינינו.

במסגרת ההסכם הגיעו הצדדים להסכמות בנוגע לפירוק השיתוף בדירת המגורים ולמינוי אקטואר על ידי בית המשפט; הוסכם כי התקופה הקובעת תהא – החל ממועד הנישואין – 3.9.1981 ועד למועד הפירוד – 15.6.2016, שהוא “המועד הקובע לאיזון”; וכי “זכויותיהם העתידיות (כמפורט להלן), תהוונה ע”י האקטואר”.

הצדדים הסכימו כי “לאחר ביצוע איזון מלא של כלל זכויותיהם ו/או חובותיהם כערכם נכון למועד האיזון (לרבות זכויות פנסיוניות, זכויות פרישה לרבות פדיון ימי חופשה, ימי הבראה, ימי מחלה, מענקי פרישה לרבות הגדלות, מענק שנים עודפות, פיצוי פרישה, קופות גמל וקרנות השתלמות, חשבונות בנק, רכבים, מיטלטלין, הלוואות ומשכנתאות וכיו”ב), בין אם כאלה “שהבשילו” ובין אם עתידיות (וכאמור, אלו העתידיות תהוונה), יקבע האקטואר מהו המאזן הכולל ביניהם […].

לאחר האיזון הפנסיוני יצוין בהוראות לאקטואר כי זכויות פנסיה וותק של התובע אותן רכש בתקופת החיים המשותפים, ייכנסו למאזן הרכוש המשותף שיאוזן. […]”. (סעיף 2 להסכם).

כן הוסכם כי “חוות הדעת של האקטואר תחייב את הצדדים, כפוף לזכותם להפנות שאלות הבהרה לאקטואר (שתופנינה בתוך 15 יום מהמצאת חוות דעתו), אך ככל שתעלינה סוגיות משפטיות ו/או טעויות סופר בקשר עם מסקנות האקטואר הם יוכלו לפנות בנדון בבקשה לביהמ”ש אשר תוכרע במהרה בתום הליך של בקשה-תגובה ותשובה לתגובה (עם דיון או בלעדיו)”. (סעיף 3 להסכם). (ההדגשות אינן במקור).

ביום 19.1.22 ניתנה החלטה המאשרת את מינויו של רו”ח אבנר נוקראי כמומחה אקטואר בתיק (להלן – “המומחה”) על פי בקשתם המוסכמת של הצדדים.

ביום 23.2.22 הוגשה חוות הדעת מטעם המומחה, במסגרתה הציג המומחה שתי חלופות לאיזון המשאבים ביניהם: האחת – על פי היוון זכויות אשר לפיה לאחר קיזוז הדדי בין הצדדים של כלל הנכסים (בין נזילים בין שאינם נזילים והוונו), על הבעל להעביר לאישה – סך של 22,023 ₪; והשנייה – על פי החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו, תשע”ד- 2014 (להלן – “החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני”), ולפיה על האישה להעביר לבעל סך של 13,611 ₪ בגין חלוקת נכסים נזילים, וצורפו פסיקתות לחתימה המופנות לקרנות הפנסיה של הצדדים (ביחס לזכויות הפנסיה שאינן נזילות).

הצדדים העלו השגות בנוגע לחוות הדעת, בעטיין ניתנו הוראות ביחס למשלוח שאלות הבהרה למומחה; הצדדים שניהם הגישו עמדתם ביחס לפלוגתות שנותרו ביניהם ביחס לחוות הדעת (ראו הודעת התובע מיום 11.4.22 והודעת הנתבעת מיום 3.5.22).

בשלב זה הועבר ההליך לפתחו של מותב זה, ובהחלטתי מיום 10.7.22 הוריתי על הוצאת חוות דעת שהוגשה מטעם הנתבעת במסגרת השגותיה על חוות דעת המומחה שמונה, וכן הארכתי את המועד למשלוח שאלות הבהרה למומחה מטעם הצדדים, שלאחריה יוכל כל צד להגיש בקשה מנומקת ככל שיבקש לחקור את המומחה.

הנתבעת פנתה בשאלות הבהרה למומחה. תשובות המומחה לשאלות הבהרה מטעם הנתבעת הוגשו לתיק ביום 1.9.22. לאחר מכן, עתרה הנתבעת בבקשה לחקור את המומחה על שאלות ההבהרה שהפנתה למומחה, עת לטעמה התשובות שניתנו להן אינן מספקות.

המומחה נחקר על ידי הצדדים בדיון שהתקיים לפני ובתום הדיון ניתנו הוראות בדבר הגשת סיכומי הצדדים, ואלו הוגשו לפני.

טענות הנתבעת

הנתבעת העלתה שלל השגות על חוות דעת המומחה אשר הוצגו בסיכומיה על דרך של שאלות הבהרה לחוות דעת המומחה. במסגרת תשובתה לסיכומי התובע הבהירה כי היא אינה עותרת לפסול את המומחה, אלא להורות לו לתקן את חוות דעתו כמפורט בסיכומיה, וזאת על מנת “להחזיר את חוות הדעת לאותה הערכה ראשונית שהעריכו הצדדים בעת שניהלו מו”מ לפשרה, על סמך הערכות אקטוארים אחרים…שגרסה סכום של 410,000 ₪ לפחות יישאר לטובת הנתבעת לאחר האיזון וזה הסכום שהשאירו מוקפא עד לקבלת חוות דעת אקטוארית…” סעיף 16 לסיכומיה. דהיינו לדבריה הצדדים הניחו בעת חתימת ההסכם כי לאחר ההיוון תשלום האיזון שיהא על הנתבע להעביר לתובעת יעמוד על כ 400,000 ₪.

יוער, כי לאחר הגשת חוות הדעת הנתבעת ביקשה לחזור בה מהסכמות הצדדים על פי הסכם הפשרה שאושר הקובע כי חישוב זכויות הצדדים ייעשה על דרך של היוון זכויות עתידיות, ועתרה להורות על איזון משאבים על פי החלופה השנייה שהציג המומחה בחוות דעתו, בהתאם לחוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו. (ראו: סעיף 10 לתגובת הנתבעת מיום 6.4.22 ; סעיפים 1ב’ ו-10 לתגובת הנתבעת מיום 3.5.22).

התובע מצדו התנגד לכך וטען כי ההסכם שנערך ביניהם בו הסכימו להיוון הזכויות מחייב את הצדדים. (ראו תגובת התובע מיום 11.4.22).

בהתאם להסכם בין הצדדים שקיבל תוקף של החלטה, האיזון יערך על דרך ההיוון, ולפיכך יש לפעול על פי החלופה הראשונה של היוון זכויות, כפי שהוסכמה בהסכם, ודומה כי אף הנתבעת בסעיף 16 לתשובתה לסיכומי התובע (המובא לעיל) מסכימה לכך ואך עותרת לדון בהשגותיה על אופן חישוב המומחה בחוו”ד.

טענות התובע

התובע מצדו כפר בשלל השגות הנתבעת ועתר לאמץ את חוות דעתו של המומחה ועמד על המשקל הרב שניתן בפסיקה לחוות דעת המוגשת מטעם מומחה מוסכם. אם לא די בפסיקה לעניין זה, טען כי במקרה דנן הצדדים הסכימו מפורשות במסגרת הסכם הפשרה שאושר כי חוות הדעת של המומחה תחייב את הצדדים והם יוכלו לחלוק עליה אך במקרה של סוגיות משפטיות השנויות במחלוקת או טעויות סופר. חרף האמור העלתה הנתבעת שורה ארוכה של טיעונים מקצועיים בנוגע לסוגיות שכולן מצויות במומחיות ובשיקול דעת המומחה, תוך שהיא מבקשת למעשה מבית המשפט לשים עצמה כמומחה חלף המומחה המוסכם. לטענתו, די בטעמים האמורים על מנת לדחות את השגות הנתבעת על הסף.

כן התייחס התובע בסיכומיו לשלל השגות הנתבעת לגופו של עניין וזאת לשיטתו אך למען הזהירות, והציג מטעמו שלוש השגות על חוות דעת המומחה שאינן בתחום מקצועיותו, האחת לעניין הפחתה בלתי מוצדקת של 10% ממחירון לוי יצחק של רכב הנתבעת; השנייה נוגעת להיוון זכויותיה של הנתבעת בהתאם לגיל הפרישה הקבוע בחוק – 62, או 62.8, ולא גיל 63.3 אליו התייחס המומחה; ובנוגע להלוואה שנטלה הנתבעת על סף הפירוד ששימשה לשיטתו לצורך אישי ולא מוסכם.

בנוסף, חלק התובע על הצורך שהעלה המומחה לשערוך הסכומים הקבועים בחוות דעתו על ידי הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הקרע 15.6.16, כאשר לטענת התובע אין לכך כל הצדקה. מנגד עתר התובע לשערך את הסכום של 409,125 ₪ יתרת תמורת הדירה שטרם שולמה לו על ידי הנתבעת, וזאת מיום 2.5.21 ועד למועד התשלום בפועל, למצער, על פי אותו מנגנון הצמדה וריבית ככל שיפסקו בנוגע לסכומים הכלולים בחוות הדעת. (מהנימוקים האמורים בסעיף 127 לסיכומיו).

התובע העלה בסיכומיו פעם נוספת את סוגיית חלוקת המיטלטלין תוך שטען כי עד כה לא הושגה כל הסכמה בין הצדדים בנוגע לחלוקת המיטלטלין ביניהם.

לעניין המיטלטלין אציין כבר עתה, כי בהתאם לסעיף 13 להחלטתי מיום 10.7.22 על הצדדים לפעול בהתאם למנגנון שנקבע בסעיף 2 להסכם הפשרה. בנסיבות האמורות אינני נדרשת לסוגיה זו ועל הצדדים להסתייע בבאי כוחם ולפעול לחלוקת המיטלטלין בעין על פי רשימות הפריטים שיועברו ביניהם, בהתאם להסכמותיהם כאמור.

דיון והכרעה

כאמור, הצדדים הסכימו בהסכם שקיבל תוקף של החלטה על עריכת היוון של מכלול זכויותיהם, בין אלו שהגיע מועד פירעונן והן ביחס לזכויות עתידיות שטרם גמלו.

יובהר כבר עתה כי ההסכמה העומדת בבסיס הבחירה באפשרות של היוון הזכויות, היא כי החישוב יערך על פי הערכה, בהתבסס על אומדנות והנחות יסוד מקובלות תוחלת חיים, משכורת קובעת, מקדמים מקובלים ושיעורי ריבית), אשר הצדדים לא קבעו לגביהם הוראות מפורשות בהסכם;

בענייננו, שני הצדדים זכאים לפנסיה תקציבית משירות המדינה, שבמהותה הינה זכות עתידית לקבלת קצבה, ולא צבירה של סכום מוגדר (כפי שקורה בפנסיה צוברת). לפיכך, לצורך עריכת היוון עת עסקינן בפנסיה תקציבית יש להגדיר רעיונית מה שווי הזכות שצבר כל אחד מהצדדים, ולאפיין את זכויותיו ובכלל זאת לקבוע מהו הסכום אותו עתיד כל אחד מהצדדים לקבל, ולשם כך יש לקבוע ממתי ועד מתי קמה הזכות לקבלת הקצבה החודשית, מה גובהה, ומה שיעור המס שיהא מוטל עליה.

מן הראוי היה כי הצדדים יתייחסו מפורשות במסגרת ההסכם לעקרונות ההיוון על פיהם מבקשים הם לערוך את חישוב ההיוון בטרם הפניה למומחה, אולם משלא נעשה כן הדבר, והצדדים לא הגדירו את הזכות אותה הם מבקשים הם להוון, וההסכם שנכרת בין הצדדים שותק לעניין זה, הובאו לפתחי המחלוקות בין הצדדים ועלי להכריע בהן במסגרת פסק דין זה.

טרם אתייחס לגופן של המחלוקות שנתגלעו בין הצדדים, אזכיר כי חוות הדעת נשוא ההכרעה דנן הוגשה מטעם מומחה מטעם בית המשפט, אשר מונה על פי הסכמת הצדדים במסגרת הסכם פשרה לו ניתן תוקף מחייב, ובהתאם להודעתם המוסכמת של הצדדים אודות זהות המומחה דנן. ראו הודעתם המוסכמת של הצדדים מיום 19.1.22 וההחלטה מיום 19.1.22.

הדין הנוהג הוא, כי משהוגשה לביהמ”ש חוו”ד מומחה שמונה על ידו, ככלל, יאמץ ביהמ”ש את המלצת המומחה, אלא אם קיימים טעמים בעלי משקל ממשי המצדיקים סטייה מאותה המלצה. ראו: בע”מ 27/06 פלוני נ’ פלונית (2006); והשוו: ע”א 6540/05 סולל בונה בע”מ נ’ אברמוביץ’ אבנר ואח’ (01.12.2008)‏, פסקה 16 לפסק הדין.

הדברים אמורים ביתר שאת עת עסקינן במומחה שמונה על פי הסכמת הצדדים עצמם, כפי הסכמת הצדדים בעניינינו, לפיה: “…חוות הדעת של האקטואר תחייב את הצדדים, כפוף לזכותם להפנות שאלות הבהרה לאקטואר…” (סעיף 3 להסכם; ההדגשות אינן במקור – ה.ג.).

בפסיקתו של בית המשפט העליון נקבע כי בית המשפט לא יתערב כדבר שבשגרה בהכרעתו של מומחה שהצדדים הסכימו שהכרעתו תהיה סופית ומחייבת. נקבע כי היקף ההתערבות השיפוטית בשיקול דעתו של מומחה אשר מונה בהסכמת הצדדים הוא מצומצם ושמור אך למקרים חריגים ביותר ולנסיבות יוצאות דופן בהן פעל המומחה בחריגה מסמכות, בניגוד לכללי הצדק הטבעי או תוך פגיעה בעקרונות של הגינות ותום לב, או כאשר נפלה “שגיאה גסה” בשיקול דעתו. ראו: רע”א 6236/21 פאני קולין נ’ תמיר אלבז (07.10.2021)‏‏.

בנוסף נקבע, כי מקום בו הצדדים הסכימו שחוות הדעת תחייב אותם, אין להרשות בדיעבד הפרכתה לגופה על ידי ראיה חיצונית אחרת; ובהמשך לכך אף נקבע, כי ככל שמסקנותיו של מומחה מוסכם נוגעות במובהק לעניינים שבשיקול דעת, אין לאפשר בדיעבד לנהל דיון בשאלת אופן יישום שיקול הדעת, אף אם מדובר בטעות שטעה המעריך בתום לב. הטעם לכך הינו במדיניות שיפוטית שמכבדת את רצון הצדדים להפנות סוגיה מסוימת להכרעתו המחייבת והסופית של צד שלישי, ולסמוך עליו, ללא ערעור, לנוכח הכשרתו המקצועית וזהותו; לעיתים קרובות, ביסוד הבחירה במנגנון הכרעה מסוג זה מצויה תכלית של מהירות ויעילות ההכרעה, ואף לכך יש לתת את הדעת. ראו: ע”א 4341/11 יעקב מזרה נ’ משה דהן (31.12.2012)‏‏; ע”א 1168/07 יפה נוף- תחבורה, תשתיות ובניה בע”מ נ’ מאיר הפלר, עו”ד (01.02.2009)‏, פסקאות 24-25 לפסק הדין (להלן – “עניין הפלר”); ע”א 66/67 גלובוס למזרח, תעשייני עטים וצרכי משרד בע”מ נ’ רולקס בע”מ, פ”ד כא(2) 146 (1967).

יפים לעניין זה דברי בית המשפט בעניין הפלר, לפיהם: “פרט למקרים כאמור, אין מקום להתיר לצדדים להשיג על שיקול דעתו המקצועי של שמאי או מעריך על מנת להגיע לתוצאות הרצויות להם… במידה שמסקנותיו נוגעות לעניינים שבשיקול דעת, אין להרשות ויכוח על כך אם שיקול דעתו היה פגום, ואף טעות שהוא טעה בתום לב בענין שבשיקול דעת אין בה כדי להצדיק את שינוי מסקנותיו. הטעם לדבר הוא שבענינים אלה התכוונו הצדדים לסמוך ללא ערעור על הכשרתו המקצועית של האיש שנבחר על-ידם”.

בענייננו אנו – הצדדים המשיכו וקבעו בהסכם ביניהם מפורשות, כי: “..אך ככל שתעלינה סוגיות משפטיות ו/או טעויות סופר בקשר עם מסקנות האקטואר הם יוכלו לפנות בנדון בבקשה לביהמ”ש אשר תוכרע מהרה בתום הליך של בקשה- תגובה ותשובה לבקשה (עם דיון או בלעדיו)”. (סעיף 3 להסכם; ההדגשה אינה במקור – ה.ג.).

התובע טען לעניין זה כי במקרה דנן מלבד הסכמת הצדדים לפיה חוות דעת המומחה תחייב אותם, הם קבעו מפורשות כי הם יוכלו לחלוק עליה בפני בית המשפט רק במקרה של מחלוקות בסוגיות משפטיות או של טעות סופר. לא מצאתי כל התייחסות לעניין זה בסיכומי התשובה שהוגשו מטעם הנתבעת ולפיכך ניתן להסיק כי היא מסכימה לפרשנות זו של התובע, שממילא עולה בקנה אחד עם לשון ההסכם.

הנה כי כן, יש לבחון את השגות הצדדים על חוות הדעת דנן על רקע האמור ולהלן אדרש לשלל ההשגות שהועלו מטעמם.

גיל פרישה של האישה לצורך חישוב הזכויות הסוציאליות

כאמור, על מנת להגדיר את זכויות הפנסיה התקציבית של כל אחד מהצדדים, יש לקבוע מהו מועד תחילת תשלום הזכות.

בעניינו, הצדדים חלוקים בדבר גיל הפרישה של האישה על פיו יש לערוך את ההיוון, האם גיל הזכאות לפרישה (63.25) או גיל חובת פרישה (67), כאשר המומחה הביא בחוות דעתו את שתי החלופות.

לטענת הנתבעת, יש להורות למומחה לערוך החישוב לפי גיל 67, מאחר וגיל פרישה חובה על פי חוק שירות המדינה (גמלאות) הוא 67, ללא הבחנה בין גבר לאישה. לדבריה, עדכון החלופה של גיל הפרישה שלה ל-67 יעלה לבדו את סכום האיזון בסך של 289,842 ₪ כפי שהעיד המומחה (שורה 33 עמ’ 22 לפרוטוקול). לפיכך יש לערוך את היון הפנסיה לגיל 67 עבור שני הצדדים. הנתבעת הפנתה לעניין זה לבג”ץ 10076/02 ד”ר יורי רוזנבאום נ’ נציב שירות בתי הסוהר, סא(3) 857 (2006), ולבג”ץ 1268/09 לאה זוזל נ’ נציב שירות בתי הסוהר, סה(3) 688 (2012)

התובע טען מנגד כי אין כל מקום להוון את זכויות הנתבעת ביחס לגיל 67 כנטען, כאשר הדין הנוהג הוא לבצע היוון עד גיל זכאות לפרישה, שהינו 62, נכון למועד הקובע לאיזון, ו-62.67 לאישה בגילה של הנתבעת כיום לאור שינוי גיל הפרישה לאחרונה. התובע הפנה להוראות סעיפים 3-4 לחוק גיל פרישה, תשס”ד – 2004, אשר מאבחן בין גיל זכאות לפרישה לבין גיל חובת פרישה. בהתאם לסעיף 6(2) לחוק, גיל פרישה לאישה שנולדה בין 1.1.1961 ל-31.12.1961, כמו הנתבעת במקרה דנן, הוא 62.8 ולא 63.3 כפי שנכתב בשוגג על ידי המומחה.

לדבריו, הנתבעת תוכל להמשיך ולעבוד גם לאחר הגיל האמור עד לגיל 67 ולכן אין כל פגיעה בזכויותיה לפי חוק גיל פרישה או פגיעה בשוויון. לעומת זאת, אימוץ שיטת הנתבעת לפיה ההיוון הוא לגיל 67 יקפח אותו בצורה דראסטית ויביא לעוול של ממש כפי שהבהיר המומחה בחקירתו (שורות 6-8 עמ’ 30 לפרוטוקול). בנסיבות אלה כאשר ברור שמבחינת צבירת מלוא זכויות הפנסיה לנתבעת לא יהא אינטרס להמשיך לעבוד מעבר לגיל בו היא זכאית לפרוש ולממשן (62.8), המומחה נהג כשורה כשאימץ את גיל הזכאות לפרישה (גם אם בטעות של 7 חודשים בין הגיל הנקוב בחוק לבין הגיל אותו ציין בחוות דעתו כגיל הקובע לצורך חישובו).

עוד טען התובע לעניין זה, כי היות והוא שותף לכספי הפנסיה שנצברו, הנתבעת אינה סוברנית להחליט בעצמה מתי תקבל פנסיה ולמנוע ממנו את חלקו בה ללא הסכמתו. תמה זו מעוגנת לשיטתו אף בהוראות החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני (סעיף 19), ובדברי ההסבר לחוק אף הובהר כי נדרשת הסכמה לפעולות חד צדדיות של החוסך גם במקרה בו ביקש עמית בקרן ותיקה לדחות את יציאתו לקצבה לאחר שהגיע לגיל הזכאות לפרישה. אין משמעות הדברים כי הנתבעת אינה יכולה לפרוש בגיל מאוחר מגיל הזכאות לפרישה אלא שבמקרה כזה היא צריכה לשלם את הערך הרעיוני של הפנסיה שלה לו הייתה מקבלת אותה החל מגיל זכאות לפרישה וכך נהג המומחה, ובצדק.

לשיטת התובע, הדברים אמורים אף ביתר שאת בעניינינו, עת מעסיקה של הנתבעת העיד בדיון כי הנתבעת מיצתה את זכויותיה הפנסיוניות והיא זכאית לפרוש כבר בגיל 60 ולקבל פנסיה מקסימלית (עמ’ 8 שורה 30 ועמ’ 13 שורות 21-26 לפרוט’ מיום 19.4.21). לפיכך לא רק שגיל הזכאות לפרישה של הנתבעת לפי החוק הוא 62.8 ולא כפי שרשם בטעות המומחה- 63.3, אלא שבהתחשבות המומחה בגיל האמור ולא בגיל 60, הוא הטה חסד נוסף עם הנתבעת.

לדבריו, בניגוד לטענת הנתבעת בסעיף 1 לסיכומיה כאילו התובע יכול היה לפרוש מעבודתו במשרד ראש הממשלה כבר בגיל 43 עם מלוא זכויותיו הפנסיוניות, על נקלה ניתן לראות כי מדובר בטיעון חסר שחר על שום שבמועד הקובע 15.6.16 כאשר התובע היה כבן 58 שיעור הפנסיה שלו היה 54.5%.

לטענת התובע דרך המלך לחישוב ותשלום הזכויות הפנסיוניות של בני זוג הוא מגיל זכאות לפרישה על פי הדין, תוך שהוא מפנה לעניין זה לספרו של ניסים שלם יחסי ממון ורכוש הדין והפסיקה עמ’ 322. ולפסיקה של כבוד השופטת ברדנשטיין אשר טרם פורסמה בתלה”מ 9879-01-21 פסקאות 27-28, אשר הערעור שהוגש על פסק הדין האמור נדחה לאחר שהאישה משכה את ערעורה בהמלצת שופטי מותב הערעור. כך אף העיד המומחה בעניינינו, כי נהג לפי הפרקטיקה הנוהגת. עמ’ 29 שורה 34 ועמ’ 30 שורה 1. וכך השיב גם במסגרת תשובותיו לשאלות ההבהרה של הנתבעת. לפיכך יש לאמץ את תחשיב המומחה לפיו גיל הזכאות לפרישה הוא שקובע לעניין חשוב הזכויות בסייג אחד בלבד- בנוגע לתיקון טעות שבדין מצד המומחה לעניין גיל הפרישה המדויק של הנתבעת כפי שעתר בהשגותיו שלו על חוות הדעת.

לטעות האמורה יש משמעות כספית משמעותית, ככל שנתייחס לגילה של הנתבעת במועד הקובע לאיזון – אז הגיל לזכאות הנתבעת לפנסיה הוא 62, ישנו הפרש של כ- 150,000 ₪ אשר מתווסף לנכסי האישה (ראו פרוט’ עמ’ 29 שורות 7-11); וככל שיוכר הגיל החוקי של 62.8 על פי החוק, ההפרש עומד ע”ס 70,000 ₪; התובע עתר להורות על הגדלת נכסי האישה לפי אחת משתי החלופות האמורות.

בתשובתה לסיכומים הנתבעת לא התייחסה להוראות חוק גיל פרישה ולהבחנה שביקש התובע לערוך לפיה, ואך עמדה על עמדתה לפיה חישוב זכויות פנסיה לפי מועד יציאת האישה לפנסיה בתאריך שונה מהבעל – משמעותו אפליה פסולה לפי פסקי הדין שאוזכרו בסיכומיה. בנוסף טענה כי התובע לא הכחיש בסיכומיו את טענתה לפיה הוא רשאי לפרוש עם מלוא זכויותיו הפנסיוניות כבר בגיל 43. עניין זה מחדד עוד יותר את האפליה שערך המומחה בחישוב פרישה מוקדמת של האישה לפני גיל 67 בניגוד לבעל.

יוער, כי בנסיבות שלפני לא הובהר על ידי הצדדים אופק עבודתם לאחר הגיע כל אחד מהם לגיל פרישה (מרצון), וכאמור לעיל שניהם מצויים כיום מתחת לגיל הזכאות לפרישה, כאשר ההפרש בגילאי הצדדים יחסית זניח (כשלוש שנים בלבד).

דיון והכרעה

חוק גיל פרישה, תשס”ד-2004, אשר נועד “לקבוע כללים אחידים לעניין גיל פרישה מעבודה” (סעיף 1 לחוק); מבחין בין – “גיל פרישה” – “הגיל בהגיעו אליו זכאי אדם לפרוש מעבודתו בשל גילו ולקבל, בהתקיים התנאים הקבועים לכך על פי דין או הסכם, גמלה בשל פרישתו מעבודתו כאמור, הוא גיל 67 לגבר וגיל 65 לאישה” (סעיף 3 לחוק); לבין – “גיל פרישת חובה” – “שבהגיעו אליו ניתן לחייב עובד לפרוש מעבודתו בשל גילו, הוא גיל 67 לגבר ולאישה”. (סעיף 4 לחוק).

המחלוקת בין הצדדים מתמקדת אפוא באבחנה האמורה בסעיפים 3 ו-4 לחוק גיל פרישה. האם יש לחשב את היוון הפנסיה החל מן הגיל ממנו ואילך ישנה זכאות לפרוש, ועל פי הדין נקבע מועד שונה לגבר ואישה כמפורט לעיל; שמא יש לחשב את היוון הפנסיה לפי גיל פרישת חובה, היינו – הגיל ממנו ניתן לחייב את הפרישה לגמלאות, והוא זהה לגבר ולאישה כאמור.

בתשובותיו לשאלות הבהרה של הנתבעת, ציין המומחה לעניין זה כי “חישבתי את סכום ההיוון ב-2 אפשרויות (גיל פרישה לאישה על פי שנת לידה, וגיל 67). הפרקטיקה המקובלת הינה היוון מגיל פרישה לאישה לפי שנת לידתה ולכן חישוב האיזון הכולל נערך בדרך זו, אך מדובר בשאלה משפטית” (הדגשות שלי- ה.ג.), וכך אף אישר בעת חקירתו בדיון (עמ’ 29 לפרו’).

נוהג זה אליו הפנה המומחה, לפיו חישוב ההיוון יערך על פי גיל הזכאות לפרישה, עולה בקנה אחד עם גישת בית המשפט המחוזי בעמ”ש (חיפה) 16506-04-17 פלוני נ’ פלונית (10.11.2017), שם נקבע באשר לאופן קביעת השיעור המשותף בגמלת בן זוג בהסדר פנסיה תקציבית (על פי החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני – אולם ניתן להקיש מכך אף לעניינינו אנו) כי יש להבחין בין שני מצבים: מצב ראשון – מלוא הזכויות נצברו עד מועד הפירוד; מצב שני – מלוא הזכויות ייצברו לאחר מועד הפירוד; במצב הראשון נקבע כי מועד צבירת מלוא הזכויות הוא הקובע אף במצבים בהם הוא קודם למועד הפירוד; ואילו ביחס למצב השני – הרלוונטי לעניינינו – נקבע כי “יש להתחשב, הן לענין תקופת הצבירה והן לענין שיעור הצבירה של בן הזוג, במועד הפרישה [בפועל] או במועד צבירת מלוא הזכויות, המוקדם בין השניים”.

הרציונאל המובא בפסק דין האמור הוא הגנה על זכויות בן זוגו של החוסך: “כבר במועד הצטברות מלוא צבירת הזכויות הפנסיוניות, ואפילו טרם מועד הפירוד, קנתה בת זוגו של החוסך (או בן זוגה של החוסכת) זכות בשיעור מירבי בגימלת בן זוגה, בין כזכות קניינית (הלכת השיתוף) ובין כזכות אישית (חוק יחסי ממון), ולא ניתן לפגוע בזכות זו, שהושלמה טרם הפירוד, במועד הפירוד” (פסקה 25 לפסק הדין).

בהתאם לגישה זו, יש אפוא טעם להעמיד את גיל הזכאות לפרישה כמועד הרלוונטי להיוון הזכויות, שכן במועד זה התגבשו למעשה זכויותיו היחסיות של בן הזוג בזכויות הפנסיה, המהוות נכס בר איזון, ולא ניתן לפגוע בהן .

דברים אלו עולים אף עם דברי ההסבר לסעיף 19 לחוק חלוקת חיסכון פנסיוני אליהם הפנה התובע בסעיף 38 לסיכומיו, שמטרתו למנוע ביצוע פעולות חד צדדיות בחלק של זכויות בן הזוג לשעבר, ודרישת הסכמתו של בן הזוג לדחיית יציאה לקצבה לאחר הגעה לגיל הזכאות, מתוך הנחה שזכותו של בן הזוג התגבשה למעשה עם הזכאות לפרישה.

המלומד ניסים שלם בספרו יחסי ממון ורכוש- הדין והפסיקה, מהדורה שניה, תשע”ט- 2019, בעמוד 322, צידד אף הוא בעמדה זו, תוך הפנייה לפס”ד של ביה”ד הרבני בעניין, לפיו במקרה של אישה אשר בחרה להמשיך לעבוד לאחר גיל הזכאות לפרישה יש לחשב את הפנסיה הרעיונית של האישה מיום הזכאות ((בתי-הדין הרבניים תל אביב-יפו) 844127/ פלוני נ’ פלונית (30.11.2016), אשר הפנה לפסק דינו של כבוד השופט שקד בתמ”ש (ת”א) 48482/07 ש.מ נ’ א.מ (30.11.2011), וכבוד השופט זגורי בתמ”ש (נצרת) 55595-02-12 ח.נ נ’ ד.נ (03.03.2013) שהתייחסו לפנסיה מוקדמת).

בתמ”ש (ב”ש) 3832-06-15 פלונית נ אלמוני (29.8.16) הגיע כבוד סגן הנשיאה א’ גביזון למסקנה דומה. בית המשפט נדרש באותה פרשה להליכי ביצוע פסק גירושין, שנעשה לפני חקיקת החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני, כאשר המחלוקת בין הצדדים הייתה גיל פרישתה של האישה מן העבודה, אשר רצתה להמשיך ולעבוד מעבר לגיל הפרישה הקבוע בתקנון הפנסיה (62 באותו מקרה) על מנת לצבור זכויות נוספות ובן הזוג לשעבר התנגד לכך (מכוח סעיף 19 לחוק) וטען כי קיימת לו זכות בקצבה של האישה עם הגיעה לגיל 62. בית המשפט קבע כי הפרשנות הנכונה והמסתברת של פסק הדין שקבע את הסכם הגירושין הינה כי זכאותו של כל צד בחלקו בגמלת הפנסיה של הצד שכנגד קמה עם פרישתו בפועל מעבודה של בן הזוג החוסך, או למצער, במועד בו זכאי בן הזוג החוסך לפרוש מעבודתו עפ”י חוק גיל פרישה. תימוכין לכך מצא הן בלשון פסק הדין והן מהמצב החוקי ששרר בעת מתן פסק הדין.

בתלה”מ 9879-01-21 ז.נ. נ’ א.נ. (טרם פורסם) (מיום 23.6.21), אליו הפנה התובע, ונידון בפני חברתי כב’ השופטת ברדנשטיין, נידונו טענות דומות, עת האיש היה כבן 68 והמשיך לעבוד אף לאחר גיל הפרישה ואילו האישה הייתה כבת 59 ולטענתה בכוונתה להמשיך לעבוד עד גיל 67. האישה טענה שם, כי יש לקבוע את גיל 67 לשני הצדדים כגיל שבו תקום זכאות לכל צד לקבלת חלקו בקצבת האחר וזאת בהסתמך על הוראת סעיף 4 לחוק גיל פרישה, תוך שטענה כי לא ניתן לכפות עליה לצאת לגמלה קודם לכן. האיש טען כי יש להחיל דין שווה לשני הצדדים בדבר זכאות כל צד לקצבה במועד הפרישה בפועל של הצד האחר, אולם ככל שיקבע כי האישה זכאית לקבלת חלקה בקצבת האיש עם הגיעו לגיל 67, גיל זכאות הפרישה לגבר על פי חוק גיל פרישה, הרי שיש לקבוע כי גם האיש יהא זכאי לקבלת חלקו בקצבת האישה עם הגיעה לגיל הזכאות לפרישה- 62, אף אם תבקש להמשיך לעבוד, כפי שהוא בחר לעשות.

כב’ השופטת ברדנשטיין החילה דין שווה ביחס לשני הצדדים באשר למועד שבו תקום זכאות לקבלת חלקו של כל צד בקצבת הצד האחר וקבעה כי:

“… אין כל הצדקה כי האישה תקבל הן את משכורתה והן את חלקה היחסי בקצבת האיש, לו היה פורש בגיל 67, הגם שהוא ממשיך לעבוד, ותמשיך ליהנות משני העולמות גם לאחר שתעבור את גיל הפרישה שלה לפי החוק, 62, ותמשיך לקבל משכורת מלאה, בעוד האיש יאלץ להתקיים על משכורת מקוצצת שלו, לאחר ניכוי חלקה של האישה בקצבתו הרעיונית, וזאת, עד הגיע האישה לגיל 67, שרק אז הוא יהא, לו אימצנו את שיטת האישה, זכאי לקבל גם את חלקו בקצבתה שלה … קבלת עמדת האישה תביא אפוא לחוסר שוויון בולט בין הצדדים, שאין לאפשרו”. (פסקאות 25-26 לפסק הדין).

השו’ ברדנשטיין קיבלה את עמדת האיש, שלדבריה תואמת את המקובל והנוהג בדרך כלל, והציגה בפסק דינה שתי חלופות ביניהם נדרשת לבחור האישה: האחת כי האיש יקבל את חלקו בזכויות לעת פרישתה בפועל, ומנגד אף זכאות האישה לחלקה בקצבתו תהא במועד פרישתו בפועל, ולא החל מגיל 67 שנים; לחילופין, ככל שתבחר האישה לקבל חלקה בקצבת האיש החל מהגיעו לגיל 67 שנים, הרי שגם הוא יהא זכאי לחלקו בקצבתה לעת שתגיע לגיל הזכאות לפרישה (62 במקרה האמור), בין אם תמשיך לעבוד ובין אם לאו.

בעניינו, כאשר התובע לא נתן הסכמתו לקבל את חלקו אך לעת הפרישה בפועל, אין מקום לכפות עליו לעשות כן, שכן מדובר בזכות שהינה פרי המאמץ המשותף, ומשכך היא ברת איזון, אשר צבורה לו, ובהינתן שהוראות ההסכם בין הצדדים לא הסדירו מועד זה מפורשות, הרי שיש לפעול לפי המקובל באופן המתיישב עם הוראות הדין.

לפיכך, התובע זכאי לחלקו בקצבה בעת התגבשות הזכאות למימושה, אף אם הנתבעת תבחר להמשיך לעבוד בפועל ולא לפרוש (דבר אשר אין בכוונתי לכפות עליה); החישוב יהא רעיוני בלבד, החל ממועד הזכאות לפרישה, ויערך במסגרת עריכת חישובי ההיוון הכולל, עליו הסכימו כאמור הצדדים, ואין מדובר על תשלום בפועל מידי חודש בחודשו.

כל החלטה אחרת תהווה קיפוח זכויותיו של הנתבע בחלקו בפנסיה, כפי שאישר גם המומחה בחקירתו (שורות 6-8 עמ’ 30 לפרוטו’).

ודוק, הנתבעת תהא סוברנית להחליט מתי תפרוש, והיא רשאית לעבוד גם לאחר גיל הזכאות לפרישה, אולם גם במקרה בו תבחר לעשות כן, יהא עליה לשלם לבן הזוג באמצעות ההיוון הכולל את הערך הרעיוני של חלקו בפנסיה שלה, לו היתה מקבלת אותה, החל ממועד הזכאות לפרישה;

וראו לעניין זה פסק דינה של חברתי כבוד השופטת בן דור ליבל בתמ”ש (י-ם) 5635-10-13 פלוני נ’ פלונית (23.04.2017):

“בנסיבות אלה, בהן הנתבעת בוחרת לדחות את מועד פרישתה מעבודה למועד לא צפוי, למרות זכאותה לעשות כן זה מכבר, בהן לנתבע אין כל השפעה על קבלת החלטה זו ואימתי תארע בעתיד, ובהן אי התחשבות בפנסיה הרעיונית של הנתבעת תוביל לתוצאה לא שוויונית בה הכנסתה בתוספת למחצית מקצבת הפנסיה של התובע תהיה כפולה משלו, ועל מנת לשאוף לתוצאה צודקת והוגנת ובכדי לערוך איזון במועדי הפרישה הלא שוויוניים, מצאתי לקבל את הצעת התובע לחישוב הפנסיה הרעיונית של הנתבעת ולהורות כי המומחה יערוך תחשיב רעיוני של חלקו של התובע בפנסיית הנתבעת לו הייתה פורשת במועד הקובע, ולקזז מחלקה של הנתבעת בפנסיה המוקדמת של התובע את חלקו של התובע בפנסיה הרעיונית שלה [ראו לעניין זה פסק דיני בתמ”ש (י-ם) 30831-03-12 א.ה נ’ ה (פורסם בנבו, 27.9.14); וכן תמ”ש (ת”א) 48482/07 ש.מ נ’ א.מ (פורסם בנבו, 30.11.11); תמ”ש (נצ’) 55595-02-12 ח.נ נ’ ד.נ (פורסם בנבו, 3.3.13)]. ” (הדגשות שלי- ה.ג.).

לעניין זכותה של הנתבעת להמשיך ולעבוד גם לאחר גיל הזכאות לפרישה ראו עמ”ש (מחוזי תל אביב-יפו) 35049-10-16 פלוני נ’ פלונית (02.05.2019)‏‏, וכן תמ”ש (משפחה תל אביב-יפו) 58061-06-17 ו.פ נ’ צ.פ (20.07.2022).

לא מצאתי כי ניתן להקיש מתלה”מ (משפחה חיפה) 51937-05-20 ח.ט נ’ חנ.ט (22.08.2021)‏‏ אליו הפנתה הנתבעת בסיכומי תשובתה, לענייננו אנו, לאחר שבאותה פרשה ההוראה האופרטיבית בפסה”ד לחלוקה, מנוסחת במילים “ועד לפרישת האישה מעבודה” וגם “החל מיום פרישת האישה”, ולפיכך הוכרה כגיל הפרישה בפועל, לאור נוסח פסק הדין, מה שאין כן בעניינו.

הפסיקה אליה הפנתה הנתבעת לעניין עקרון השוויון בנוגע לגיל פרישה אחיד ואיסור הפליה, אף היא אינה רלוונטית לעניינו, שכן היא מתייחסת להפליה שנעשתה בין שתי קבוצות עובדים שונות של עובדי המדינה ביחס למועד גיל פרישת חובה (בו ניתן לכפות עליהם לצאת לגמלאות), ולא לעניינינו אנו, העוסק בחוק המורה על גיל שונה לקבוצות המגדר השונות בכל הנוגע לגיל זכאות לפרישה, להבדיל מגיל פרישת חובה, כאשר המומחה הבהיר כי גיל הזכאות לפרישה הוא הנוהג לעניין חישוב זכויות מהוונות.

כפי שנאמר בבג”ץ 10076/02 ד”ר יורי רוזנבאום נ’ נציב שירות בתי הסוהר, פ”ד סא(3) 857 (2006)‏, אליו הפנתה הנתבעת בסיכומיה: “נמצא, כי השוויון אינו מחייב זהות. לעתים לשם השגת שוויון יש לפעול מתוך שונות (ראו בג”ץ 246/81 אגודת דרך ארץ נ’ רשות השידור, פ”ד לה(4) 1, 11). אכן, עקרון השוויון אינו דורש דינים זהים לכל. הוא דורש דינים זהים לאנשים זהים, ודינים שונים לאנשים שונים. הוא דורש, כי דין שונה יוצדק על פי טיב העניין ומהותו. אכן, “עקרון השוויון מניח קיומם של טעמים ענייניים המצדיקים שינוי” (בג”ץ 1703/92 ק.א.ל. קווי אויר למטען בע”מ נ’ ראש הממשלה, פ”ד נב(4) 193, 230).”

בנסיבות בהן נקבע בחוק דין שונה ביחס לנשים ולגברים בנוגע לגיל הזכאות לפרישה, הרי שאין מקום לדיון העוסק בהפליה אסורה, שכן החוק הוא זה שנקט בדרך של שוויון מהותי. מכל מקום ככל שהשגות הנתבעת מכוונות כנגד הוראות החוק, ברי כי אינן יכולות להתברר במסגרת דיונית זו.

יוער כי בניגוד לטענת הנתבעת בסיכומי תשובתה (סעיף 3 פסקה 3), כאילו המומחה הפלה בין הצדדים בחוות דעתו “בחישוב פרישה מוקדמת של האשה לפני גיל 67 בניגוד לבעל”, המומחה התייחס לגיל הזכאות לפרישה, ולא התייחס למועד פרישה מוקדמת של הצדדים, אשר בסעיף 5 לחוק גיל הפרישה נקבע כי הוא זהה לגבר ולאישה – “הגיל שבהגיעו אליו זכאי אדם לקבל גמלה, בהתקיים התנאים הקבועים לכך על פי דין או הסכם, מחמת פרישתו מעבודתו בשל גילו אף בטרם הגיעו לגיל הפרישה, הוא גיל 60 לגבר ולאישה”.

בכל הנוגע לטענת הנתבעת לחישוב הזכויות של התובע מגיל 43 עת לשיטתה הוא יכול היה לפרוש מעבודתו במערכת הביטחון עם מלוא זכויותיו הפנסיוניות, טענה זו לא הוכחה על ידה כדבעי. הנתבעת לא פנתה אל המומחה בשאלת הבהרה לעניין זה, ולא התבקש צו גילוי מידע לעניין זה, דבר שהיה בידה לעשות. מחקירת המומחה עולה כי הוא לא בדק זאת (שורות 26-32 עמ’ 23 לפרוט’). משכך לא ניתן לקבל הטענה כי בהגיע התובע לגיל 43 הוא היה זכאי למלוא הגמלה באופן שנצברה לנתבעת זכות יחסית כבר במועד זה במלוא הקצבה המגיעה לתובע, משכך טענתה לעניין זה (שממילא הועלתה בעלמא והוכחשה על ידי התובע), נדחית בזאת.

אשר על כן מצאתי לקבל את עמדת התובע במחלוקת זו, העולה בקנה אחד עם עמדת המומחה, ומשהסכימו הצדדים על היוון הזכויות, יש לחשב את ההיוון לפי המועד בו כל אחד מהצדדים זכאי לצאת לגמלאות– אז התגבשו למעשה זכויותיו של כל צד באותן זכויות על פי חלקו היחסי, ולא ניתן לפגוע ולגרוע מזכויות אלו; אשוב ואדגיש, כפי שהובהר קביעה זו אינה מחייבת את הנתבעת לפרוש בפועל במועד הזכאות לפרישה, והיא רשאית לבחור האם להמשיך לעבוד או לפרוש, אולם החישוב הרעיוני לצורך ההיוון יערך החל ממועד זה.

לעניין המחלוקת לענין גיל הזכאות של הנתבעת (62.8 או 63.25), התובע עתר לתיקון טעות סופר שנפלה בחוו”ד המומחה.

ואכן, ביחס לגיל הפרישה כהגדרתו בסעיף 3 לחוק, נקבעו הוראות מעבר, אשר הרלוונטית שבהן לעניינינו, לנוכח שנת לידתה של הנתבעת (1961), היא זו הקבועה בסעיף 6(2) לחוק, לפיו “לגבי אישה שנולדה עד חודש דצמבר 1969, יהיה גיל הפרישה – הגיל הקבוע לגביה, בהתאם לחודש לידתה, בחלק ב’ בתוספת” – והגיל המופיע בחלק ב’ לתוספת בגין תאריך לידה בתקופה – “ינואר 1961 עד דצמבר 1961”, הוא- 62 ו-8 חודשים – כנטען על ידי התובע.

לעניין זה, המומחה העיד כי חישוב גיל הזכאות לפרישה לאישה על פי גיל 63.25 הוא “על פי הוראות המעבר לפי חוק פרישת נשים שחוקק לפני כשנתיים”.

בנסיבות בהן הוראות המעבר והתוספת בשנייה לחוק מלמדים כאמור לעיל, כי על פי תאריך הלידה של הנתבעת גיל הפרישה במקרה דנן הוא 62.8, מצאתי להיעתר לבקשת התובע לעניין זה ואני מורה למומחה לעדכן חוות דעתו בשים לב לגיל הפרישה האמור.

המשכורת הקובעת לחישוב הפנסיה

לאחר שהכרעתי בדבר מועד תחילת הזכות, יש לבחון מה גובהה של הזכות לאיזון. הצדדים חלוקים בדבר המשכורת הקובעת לחישוב הזכות.

לטענת הנתבעת, על המומחה היה לחשב את גובה זכויות הפנסיה התקציבית של הצדדים על פי המשכורת הקובעת כפי שתהיה בעת הפרישה, ולמצער, המשכורת הידועה כיום (בעת עריכת חוות הדעת), ולא לחשב את המשכורת הקובעת נכון למועד הפירוד כפי שעשה בחוות דעתו. הנתבעת הפנתה בסיכומיה לפסיקה הקובעת לשיטתה כי יש לערוך החישובים על פי השכר הקובע במועד הפרישה ולא במועד הפירוד (עמ”ש 3069-05-10; ע”ר 52480-04-13; ותמ”ש 21868-12-10 ; סעיף 2 לסיכומיה). גם בסיכומי התשובה מטעמה הפנתה לפסיקה שקובעת לטענתה כי חובה על האקטואר להתחשב בנתוני השכר הקובע במועד הפרישה ולא במועד הפירוד (בע”מ 4860/16 פסקה ס”ד לפסק הדין); ולפיכך עתרה הורות למומחה לחשב הנתונים על פי המשכורת נכון להיום.

התובע טען מנגד כי למומחה לא הייתה כל יכולת להתבסס על המשכורת בעת הפרישה על שום שמדובר בנתון עתידי שאינו קיים. לכן בחישוב ההיוון נכון להווה נהג המומחה כשורה בהשתמשו בנתון קיים ולא בנתון בלתי ידוע בעליל. לדבריו, בניגוד לטענת הנתבעת, הפסיקה לא קבעה כי הנתון הקובע חייב להיות המשכורת בעת הפרישה וזאת אף במקרים בהם המשכורת בעת הפרישה ידועה. לשיטתו, ההלכה היא – כי ההכרעה לעיין זה תלוית נסיבות (הפנה לעמ”ש 20486-07-21), ובמקרה דנן הנסיבות כלל לא נבחנו והנתבעת אף לא טענה להן ולא ביקשה לנהל הליך ראיות והוכחות לגביהן. עוד טען, כי מעת שהמומחה קבע מנגנון של שערוך לנתונים אליהם הגיע, בין בהצמדה, בין בהצמדה וריבית על פי הדין, אזי הטיעון של הנתבעת כי הנתונים “ארכאיים” לא עומד עוד ולא מן הנמנע כי הם אף מיטיבים עמה דווקא (על שום שהשערוך עולה על הגידול בשכר). בנוסף טען התובע, כי לאור עדות המומחה, מאחר והפנסיות של הצדדים דומות למדי בסכומיהן, אזי ביצוע חישוב לפי גובה שכר במועד אחר לא היה גורם לשינוי מהותי בתוצאה השוויונית. (עמ’ 25 שורות 22-25; וסעיף 8 לתשובותיו לשאלות ההבהרה).

בפסיקה לא קיימת עמדה ברורה בשאלה האם יש לחשב את זכויות הפנסיה לפי ערכה במועד הקובע או ביום הפרישה. בעוד יש הסוברים שיש לחשב את הזכויות לפי המשכורת האחרונה בעת הפרישה (כגון ע”מ (י-ם) 2038/07 פלוני נ’ פלונית (2.9.2007)), יש הסוברים שיש לחשב את הזכאות לפנסיה בהתאם למשכורת במועד הקובע, היות שאין לבן הזוג חלק ונחלה בגידול בשכר שנוצר לאחר מועד הקרע (ע”מ (ת”א) 1014/06 פלוני נ’ אלמונית (28.11.2006)). נראה כי ההכרעה בשאלה זו היא תלוית נסיבות ואינה אחידה. ראו: עמ”ש (מחוזי תל אביב-יפו) 20486-07-21 פלונית נ’ פלוני (10.03.2022)‏).

גם בבע”מ 4860/16 פלונית נ’ פלוני (05.09.2017)‏‏, אליו הפנתה הנתבעת בסיכומי התשובה, נקבע כי “הכל בהתאם לנסיבות”. (ראו: פסקה ס”ד לפסק הדין; וגם סעיף 6ג לחוק יחסי ממון).

בעמ”ש (מחוזי תל אביב-יפו) 3069-05-10 פלוני נ’ פלונית (24.10.2011)‏‏ ( להלן- עמ”ש 3069-05-10) עמד כב’ השופט שנלר על כך ש”אכן, יש לבחון כל מקרה ולנסיבותיו הספציפיות” ופירט את השיקולים ביחס לכל אחת מהגישות הנוהגות לעניין זה: “השיקולים לגישה לפיה השכר יחושב לעת הגירושין, כוללים בין השאר, את הנימוק לפיו זכותה של הגרושה התגבשה במועד הפירוד, אך יישום ומימוש הזכות נדחה למועד עתידי. לכן שינויים בשכר הנובעים מקידום מקצועי לאחר הגירושין ותוספות שכר שניתנו לאחר הגירושין, אינם נובעים ממהלך החיים המשותפים. מנגד, השיקולים לגישה האחרת, כוללים בין השאר את הנימוק כי אלמלא בסיס השכר אליו הגיע הפורש בעת הגירושין לא היה מגיע הפורש לאותו שכר עתידי. בנוסף, כי אם אכן הייתה מקבלת הגרושה, בעת הפירוד, את הזכויות העתידיות ואף תוך כדי היוונן, ניחא. אולם, מעת שלא קיבלה אותן בעת הגירושין והוסכם כי הגרושה תקבלן במועד עתידי, הרי כנגד העיכוב תהא זכאית הגרושה לשכר כפי שיהיה במועד הפרישה”.

כב’ השופט שנלר הוסיף והבהיר כי השיקול המרכזי אותו יש להביא בחשבון, עניינו – “בחינה מהותית של אותה “תרומה” משותפת של חיי הנישואין ולשכרו של הפורש. בלשון אחרת, יש לבחון את היחס בין שנות הנישואין לסך שנות השירות, כך גם בחינת ההתקדמות היחסית בתקופת הנישואין, לעומת ההתקדמות לאחריה. ככל שתקופת הנישואין מתוך כלל שנות השירות ארוכה יותר, אזי יש להעדיף את הגישה לפיה השכר הקובע יהיה השכר במועד הפרישה. הסיבה לכך, כי אם רוב שנות השירות היו במסגרת הנישואין, הרי ניתן לראות בעצם האפשרות לקידום, כעין “מוניטין” שנצבר במהלך הנישואין. מנגד, ככל שתקופת הנישואין קצרה יחסית, הנטיה תהא לקבל את הגישה האחרת.”.

במקרה דנן, עסקינן בתקופת נישואין ממושכת בת כ- 35 שנים, אשר מהווה חלק נכבד מתקופת העבודה של הצדדים שניהם. התובע עובד בתחום הטכנולוגי במשרד ראש הממשלה וזאת במשך למעלה משני עשורים (החל מחודש ספטמבר 1995) כאשר קודם לכך עבד בתע”ש מתחילת שנת 1980 ועד לאמצע שנת 1995. הנתבעת, משלהי 1981, בסמוך לאחר נישואי הצדדים, החלה עבודתה באוניברסיטה העברית בירושלים. (סעיפים 3-4 לתביעה). כך שממועד הפירוד ועד לגיל הפרישה של הנתבעת (62) יחלפו 7 שנים, בעוד שממועד הפירוד ועד גיל הפרישה של התובע (67) יחלפו כתשע שנים. מכאן עולה כי מרבית תקופת העבודה של הצדדים שניהם הייתה בתקופת הנישואין.

בנסיבות אלה, לכאורה, נדמה כי בעניינו היה מקום לשקול את בקשת הנתבעת להתחשב במשכורת בעת הפרישה.

אולם, בעניינינו אנו, שונים פני הדברים שכן הצדדים הסכימו כאמור על עריכת היוון, באופן שכלל זכויותיהם לרבות הזכויות העתידיות יחושבו עתה, מראש, לשם התחשבנות סופית, ואילו הנתון של המשכורת בעת הפרישה הינו נתון עתידי, שעל פניו אינו ידוע בוודאות כיום בטרם פרישת הצדדים לגמלאות.

מקום בו הצדדים הסכימו לאזן זכויותיהם על פי דרך של היוון, ומאחר וההיוון מהווה על פי רוב חריג לכלל הקובע כי האיזון יתבצע במועד הבשלת הזכות (ראו: עמש (חי’) 8952-03-20 פלונית נ’ אלמוני (16.06.2020)), מצופה היה כי בעת עריכת ההסכם יתייחסו הצדדים לתנאי היוון המבוקשים, ובכלל זה למשכורת הקובעת על פיה ייערך התחשיב ויבוצע היוון הזכויות.

אולם בענייננו, כפי שהובהר לעיל, הצדדים לא התייחסו לסוגיות אלו בהסכם שנכרת ביניהם, וההכרעה הועברה לפתחי. בנסיבות בהן אין הסכמה מפורשת של הצדדים באשר לאופן בו יבוצע האיזון ביניהם הרי שכלל בית המשפט יכריע על פי אומד דעתם בעת כריתת ההסכם וכן לפני נסיבות העניין (סעיף 6 (ג) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל”ג-1973.

בין הצדדים נכרת הסכם, בו הצדדים אמנם לא התייחסו מפורשות למשכורת הקובעת על פיה ייערך התחשיב ביניהם בכל הנוגע להיוון הזכויות העתידיות; אולם, קבעו כי האקטואר יערוך היוון.

דומה כי עצם הסכמת הצדדים לאזן את זכויות הפנסיה בדרך של היוון, שמשמעותו כאמור הערכה נכון להיום של זכות עתידית על מנת לסיים את ההתחשבנויות בין הצדדים על אתר, מלמדת על אומד דעתם של הצדדים להתחשב במשכורת במועד הפירוד כמשכורת הקובעת לצורך איזון הזכויות, במצב בו על פניו טרם ידועה המשכורת בעת הפרישה העתידית לאשורה.

אף בעמ”ש 3069-05-10 הנ”ל אליו הפנתה התובעת לעניין זה, ניתן לראות כי כבוד השופט שנלר הבחין בין מקרה של איזון עתידי לבין מקרה של היוון הזכויות, אז מתקבל הסכום באופן מיידי, ובמקרה זה, לדידו , סביר כי יערך החישוב על פי המשכורת כפי שהיתה בעת מועד הקרע.

יובהר כי בעניינו, המומחה נתן ביטוי לשינויים שחלו במשכורת, עת חישב את חלקה של התובעת נכון למועד הפירוד תוך שהבהיר בחוות דעתו כי “ממועד הקרע ועד היום חלו שינויים בשווי הנכסים וההפרש להעברה ישא הצמדה/ריבית והצמדה ע”פ החלטת בימ”ש” (עמ’ 5 לחווה”ד).

כך אישר המומחה את הדברים גם בחקירתו עת נשאל האם “כדי לכפות על פער הזמנים בין מועד הקרע לבין מועד פס”ד לבין עריכת חוו”ד שלך מוסיפים הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית כדין כפי שנכתב בסיפא של חו”ד?”- המומחה השיב לכך “כן”. (עמ’ 32 שו’ 24-6 לפרוט’).

לעניין עתירתה החלופית של הנתבעת לערוך את החישוב נכון למשכורת הידועה בעת עריכת חוות הדעת, לא המציאה הנתבעת סימוכין כלשהם מהפסיקה;

הפסיקה אליה הפנתה התובעת בסיכומיה ובסיכומי התשובה מטעמה אינה מלמדת את שמבקשת התובעת להסיק ממנה – כי יש לחשב הזכויות בהתאם למשכורת הידועה היום, היינו נכון למשכורת במועד הגשת חוות הדעת, אלא על פי המשכורת בעת הפרישה, כאשר בן הזוג לשעבר יהיה זכאי “לפירות שיצטברו….עד למועד גמילת הזכויות” (ראו פסק דינו של כב’ השופט רובינשטיין בע”מ 4860/16, אליו הפנתה התובעת עצמה).

מכל מקום, במקרה דנן, הבהיר המומחה כי בעניינינו אין נפקות משמעותית לבחירה האם החישוב יערך על פי המשכורת הידועה בעת מועד הפירוד או במועד עריכת חוות הדעת;

בתשובתו לשאלת הבהרה מס’ 1 ציין כי “לשני הצדדים יש גמלה ממקומות ציבוריים בסכום דומה (בעל 1.5 מ’ ₪, אישה 1.6 מ’ ₪) חלים עליהם תוספות יוקר דומות אזי גם בחלופת היוון ליום הקרע בו יש קיזוז הדדי אין הבדל משמעותי בקביעת שווי הגמלה של כל אחד מהצדדים לעומת חישוב הגמלה ליום חוות הדעת”.

בחקירתו, העיד המומחה באופן דומה, כי: “צריך להשוות הכל לאותו תאריך ופה עשיתי למועד הקרע. את כל הנכסים לרבות הגמלאות של התובע והנתבעת. היות שגם בסופו של דבר תוצאת האיזון היא מאוד דומה גם אם הייתי מחשב לתאריך אחר מן הסתם תוצאת החישוב היתה דומה כי שני הצדדים היו צוברים הפרשי הצמדה וריבית ותוספות יוקר באותה מידה ולכן גם מבחינה מעשית אין לכך משמעות גדולה” (עמ’ 25 לפרוט’ שורות 21-25; ההדגשה אינה במקור – ה.ג.).

אף בסיפא לתשובתו לשאלת הבהרה מס’ 8 הבהיר המומחה שוב, כי : “שזורים כחוט השני שאלות מדוע הסכומים שוערכו ליום הקרע ולא שוערכו ליום חוות הדעת? מעבר לדרך המלך המקובלת בהכנת חוות דעת ליום הקרע הרי אל לאישה לחשוב כי נגרע מכיסה סכום כלשהוא שכן חישוב איזון המשאבים בתיק זה מביא כמעט לשוויון בנכסים של כל צד, כך שבממוצע שיערוך ליום חוות הדעת היה מביא לתוצאה דומה” (הדגשה אינה במקור- ה.ג.).

בנסיבות אלו, מאחר והצדדים הסכימו על עריכת היוון והמומחה העיד כי ממילא אין נפקות למועד חישוב שונה ממועד הפירוד (מועד ביניים שחל קודם למועד הפרישה בפועל), לעומת מועד עריכת חוות הדעת לאחר שהסכומים משוערכים, ועמדתו זו לא נסתרה; מצאתי לאמץ את עמדת המומחה ולהורות כי החישוב יערך על פי המשכורת הידועה בעת מועד הקרע, כאשר היא משוערכת, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית (ראו להלן).

אשר על כן טענת הנתבעת לחישוב הזכויות על פי המשכורת בעת הפרישה בפועל או לחילופין על פי מועד חוות הדעת נדחית בזאת.

תוספת 3.82% למשכורת הקובעת לפנסיה

לטענת הנתבעת הפנסיה התקציבית של התובע כוללת רכיב הקרוי במשרד ראש הממשלה “מקדמה –גמלאי ב'”, בשיעור של 3.82% מהמשכורת הקובעת, אשר המומחה לא התחשב בו בחישוביו למרות שכלל רכיב זה בחישובי הפנסיה שלה. ולפיכך יש להורות למומחה להוסיף רכיב זה לחישוביו; בסיכומי תשובתה טענה הנתבעת כי התוספת האמורה מעוגנת בחוק הגמלאות (השלמה לתוספת היוקר), התשמ”ט – 1989; ולמען המחשת התוספת היא הפנתה לתלוש גמלה ממשרד רוה”מ של בא כוחה בו מפורטת התוספת האמורה וכינוייה במשרד רוה”מ “מקדמה – גמלאי ב'” (ראו נספח 2 לסיכומי התשובה).

לטענת התובע טענה זו של הנתבעת לא הוכחה על ידה ונטענה ללא כל סימוכין. הנתבעת עתרה לצו גילוי מידע ממשרד רוה”מ וקיבלה מידע מלא ועדכני במכתב מיום 14.9.21 שצורף כנספח 7 לסיכומיו ומכתב זה עמד בפני המומחה ושימש אותו להכנת חוות דעתו בכל הנוגע לזכויות התובע לאיזון. במכתב זה אין זכר לתוספת השכר הנטענת. ככל שהנתבעת חלקה על מכתב זה היה עליה להזמין נציג משרד רוה”מ ולחוקרו על כך, והעובדה כי לא עשתה כן נזקפת לחובתה. מעבר לכך על פי החלטת בית המשפט מיום 10.7.22 ככל שהיה חסר לה מידע ממקום עבודתו של התובע היא יכלה להשלים המידע החסר לה לטענתה לנוכח צווי גילוי המידע שברשותה (סעיף 10 להחלטה) והזדמנות נוספת לכך ניתנה לנתבעת אף בהחלטה מיום 14.7.22, ומשהנתבעת נמנעה לפעול בהתאם לכך הרי היא מושתקת לעתור להגדלה כלשהי, אשר לא אך שלא הונחה לגביה כל ראיה אלא שטענה ביחס אליה סותרת את מכתב משרד רוה”מ מיום 14.7.22.

התובע הוסיף והפנה לעניין זה לדברי ביהמ”ש בהקשר זה בפתח הדיון מיום 8.12.22, לעניין העובדה שבידי הנתבעת היו צווי גילוי מידע והיה בידה להשלים מידע חסר, אשר במענה להם השיב ב”כ הנתבעת “…אנו מקבלים את הערת בית המשפט… אנחנו יכולים לוותר על הטענה הזאת”.

אכן, בנסיבות בהן ניתנו לנתבעת צווי גילוי והיא נדרשה בשתי החלטות שיצאו תחת ידי (מיום 10.7.22 ומיום 14.7.22) להשלים ראיות ממעבידו של התובע ככל שנדרש, ומשעה שבבקשתה האחרונה לחקירת המומחה (מיום 15.9.22) היא זנחה את דרישתה לחקור נציג מטעם רוה”מ (ראו סעיף 8 לבקשתה מיום 11.7.22), ובדיון מיום 8.12.22 היא כאמור וויתרה על טענתה לעניין זה, הרי דומה שאין עוד צורך לדון בטענה זו, אשר ממילא לא הוכחה כדבעי.

למעלה מן הצורך אציין כי ברי שאין בתלוש הגמלה של בא כוחה המלומד של הנתבעת להוות ראיה לעניין משכורתו של התובע.

המומחה העיד לעניין זה כי ערך את החישוב על פי הנתונים והמסמכים שהיו לפניו: “…באשר לתוספת של 3.825, אחוזי הצבירה חושבו על פי האישור הרלוונטי, שעמד על 54.5%. חישבתי את האחוז שהבעל צבר לפי יום 14.9.21, שיעורים הנקובים הינם 46.33 לגמלה + קנה זכויות בזמן הנישואין, עוד 8.17%” (שורות 31-33 עמ’ 25 לפרוט’); ובהמשך העיד כי “אמרתי שלא ראית את זה באישורי המסמכים ולכן לא לקחתי את זה בחשבון. קיבלתי מסמך, מה הזכויות, מה אחוז השיעור שעליו אני צריך לחשב, 4 נקודה משהו” (שורות 21-23 עמ’ 31 לפרוט’).

לאור האמור הטענה בדבר התוספת האמורה, שנזנחה כאמור על ידי הנתבעת, לא הוכחה כדבעי ולפיכך נדחית גם לגופה.

חישוב תוחלת החיים של הנתבעת עד לגיל 84, והתובע עד לגיל 81 וחבות בקצבת שארים

לשם הגדרת הזכות של כל אחד מהצדדים, אותה הוסכם כאמור להוון, יש לקבוע מהו מועד סיום הזכאות של כל אחד מהצדדים לקבלת הקצבה. בהיעדר קביעה מפורשת בהסכם בין הצדדים לעניין זה, פעל המומחה בהתאם להנחות של תוחלת החיים. הצדדים חלוקים אף בסוגיה זו.

לטענת הנתבעת המומחה היוון את הפנסיה של התובע עד גיל 81 ואילו את שלה עד גיל 84. בנסיבות אלה, ככל שהתובע ילך לעולמו בגיל 81 הנתבעת עדיין תהיה בין החיים וצפויות לה לפי הערכות המומחה עוד 6 שנות חיים (עד גיל 84) – שנים בהן, לטענתה, היא זכאית לקצבת שארים וזאת על פי החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני. לטענתה, כאשר המומחה היוון את הפנסיה של התובע רק עד גיל 81 הוא החסיר ממנה 6 שנים בהן היא אמורה עדיין לקבל פנסיה ומשכך יש להורות לו לחשב עבור שנים אלו את ערך זכויותיה בקצבת השארים של התובע על פי השערות תוחלת החיים של הנתבעת בהן השתמש המומחה.

בהקשר זה הוסיפה וטענה כי תשובת המומחה בחקירתו לפיה לבני זוג גרושים לא מגיעה קצבת שארים מבן זוגם לשעבר – אינה נכונה, שכן החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני מעניק לה את הזכות לקצבת שארים.

לטענתה, כי היה על המומחה להתחשב בתוחלת החיים של הזכאי ולא של החייב כפי שעשה; לטענתה, מאחר ועל פי הערכת תוחלת החיים של הנתבעת על פי הנחת תוחלת החיים של מומחה היא תהיה כבת 78 במועד הצפוי לאריכות ימיו של התובע בגיל 81, דהיינו- יחלפו אז 11 שנים אחרי קבלת הפנסיה, הרי שהמומחה היה אמור להוון רק 11 שנים בהן התובע צפוי ליהנות מחלקו בפנסיה שלה עד הגיעו לגיל 81. מאחר וההיוון נעשה עד הגיעה לגיל 84 הרי שהוא היוון 6 שנים מיותרות בהן התובע כביכול לא ייהנה מהם (לנוכח תוחלת החיים שלו-81). בהתאם לכך עתרה כי המומחה יפחית את היוון הפנסיה שלה ב- 6 השנים הנוספות בהן העניק לתובע חלק מהפנסיה שלה.

לשיטת התובע, ההיוון נעשה לפי תוחלת החיים הצפויה של בן הזוג החייב ולא של בן הזוג הזכאי, כפי שטוענת הנתבעת (הפנה לעניין זה לע”א 10990/05 פינץ נ’ הראל חברה לביטוח בע”מ, פ”ד ס”א(1) 325 – להלן עניין פינץ); לדבריו, הנתבעת לא ביססה טענה זו שמנוגדת לפסיקה, ולא הוכיחה את טענתה לזכאותה לקצבת שארים. טענתה זו אף נדחתה על ידי המומחה בשלוש הזדמנויות – ראשית בסיפא של חוות דעתו (עמ’ 5), תשובתו לשאלת הבהרה מס’ 5, ובחקירתו בביהמ”ש.

בנוגע לקצבת השארים טען התובע כי מעצם טיבה היא אינה חבות של הנפטר העתידי אלא של קרן הפנסיה הרלבנטית ולכן אין מקום לחייבו בקצבת שארים. המומחה אף העיד כי תחשיב של קצבת שארים של התובע לטובת הנתבעת דווקא יגדיל את מצבת הנכסים של הנתבעת לאיזון ובכך אך ירע את מצבה. בכל הנוגע לטענת הנתבעת לפיה המומחה שגה כאשר גרס כי לבני זוג גרושים לא מגיעה קצבת שארים טען התובע כי לא זו טענת המומחה. לדבריו המומחה טען כי לא נהוג להוון את הסכום בשיטת ההיוון וכי זו לא חבות התובע. אלמלא ההיוון, התובע לא היה ניזוק או נפסד כספית מאומה מקצבת השארים שמקבלת הנתבעת, ולכן לא צריך לשלם לה דבר בהיוון.

עוד טען התובע כי חיבור טענת הנתבעת לפיה גיל חובת פרישה שלה – 67, הוא המחייב לצורך חישוב ההיוון, ביחד עם טענתה לפיה יש לחשב את תחולת החיים שלה בהתחשב בתוחלת החיים שלו, מביאים לכך שהתובע ייהנה (בתחשיב מהוון) מחלקו בפנסיה של האישה למשך 11 שנים בלבד (החל מגיל 70, עת הנתבעת תהיה בת 67, ועד גיל 81) בעוד שהנתבעת תיהנה מהפנסיה שלו במשך 20 שנים (החל מגיל 64 שלה, עת התובע יהיה בגיל 67, ועד גיל 84 שלה). מדובר בתוצאה מעוותת ואבסורדית במיוחד המנוגדת לשיקולי צדק בהן יש לטעמו להתחשב במקרים מעין אלה (הפנה לעניין זה לע”א 4860/16 פסקאות נ”ג ו-ס”ג לפסק הדין).

בפתח הדיון בסוגיה זו אשוב ואציין כי הוראות החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני אינן רלוונטיות למקרה דנן, לנוכח הסכמת הצדדים להיוון הזכויות; משהסכימו הצדדים על עריכת היוון הסכימו, מכללא, להנחות הגלומות בעריכת היוון, ככל שלא קבעו הוראה אחרת בהסכמה.

הצדדים לא התייחסו במסגרת ההסכם שקיבל תוקף של החלטה לסוגיית תוחלת החיים ולא קבעו הוראות ספציפיות לעניין זה, ולפיכך ההנחות המקובלות הן הרלוונטיות לעניינם.

המומחה העיד בחקירתו כי “בשיטת ההיוון ליום הקרע מחשבים עד תוחלת חיים ממוצע של הצדדים בלי להתייחס לתקופת חיים נוספת של בן הזוג השני, גם בתיק זה, היות שהנתבעת תהיה בחיים מקבלת חלק יחסי מהבעל עד שנפטר בגין 81” (שורות 31-33 עמ’ 24 לפרוט’).; “אף אחד לא יודע מתי יגיע יומו צורת חישובים המקובלת עד תוחלת החיים הממוצעת לגברים ולנשים” (שורה 1 עמ’ 25 לפרוט’); “החישובים כוללים נכס מהוון עד הגיל הממוצע של גברים ונשים חיים ללא תלות בצד השני ובגיל הפטירה בפועל” (שורות 8-9 עמ’ 25 לפרוט’).

הסבריו של המומחה ברורים ולפיהם הדרך בה נקט לחישוב תוחלת החיים של הצדדים לצורך היוון הזכויות על פי תוחלת החיים של החייב (בעל הזכות) היא הנוהגת והמקובלת. לא מצאתי כי עלה בידי הנתבעת להפריך עמדה זו.

כפי שהוסבר לעיל, לצורך ביצוע ההיוון יש לבחון ולהגדיר מה גובה הזכות של כל אחד מהצדדים, זכות הנבחנת על פי תוחלת החיים שלו עצמו, ולא של בן הזוג. רק לאחר שנגדיר את גובה הזכות ניתן יהא לבחון מה חלקו של בן הזוג, אשר תוחלת חייו אינה רלוונטית להגדרת הזכות.

הפסיקה המובאת בסיכומי התובע בתחום האקטואריה (עניין פינץ הנ”ל וכן ת”א 45710-10-15 אלוני נ’ עיריית רעננה (30.03.2022)), לפיה התחשיב נערך על פי תוחלת החיים הצפויה של החייב ולא של הזכאי, יפה גם לעניינו;

הנתבעת הפנתה בסיכומי התשובה מטעמה לעמדתו של כב’ השופט רובינשטיין בבע”מ 4870/06 פלונית נ’ עזבון המנוח פלוני (24.03.2008)‏‏, אולם לא ניתן ללמוד ממנה לעניינו שכן במקרה האמור בן הזוג הלך לעולמו בטרם עת בטרם הגיע לגיל הפנסיה, ומכל מקום עמדת כבוד השופט רובנשטיין הינה דעת מיעוט, אשר בסופו של יום לא התקבלה הלכה למעשה על ידי שופטי הרוב (כבוד השופטים ריבלין ודנציגר) שמצאו לחשב את חלקה של האישה באופן שונה על פי היוון המזונות מן העיזבון ללא קשר לפנסיה, ולא התייחסו לאופן חישוב ההיוון על פי תוחלת החיים של נשים.

משעה שחוות דעת המומחה ניתנה על פי שיקול דעתו המקצועי, בהתבסס על שיקולים והנחות מקובלים לעניין ביצוע ההיוון, לא מצאתי עילה להתערבות באופן חישוביו לעניין זה. לפיכך טענות הנתבעת לעניין אופן חישוב תוחלת החיים נדחות.

ממילא אין מקום לקשור בין חישוב לפי תוחלת חיים לבין טענת הנתבעת ביחס לזכאותה לקצבת שארים, לאחר שבמקרה דנן אין מדובר בפסק דין שיירשם על פי החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני, לנוכח הסכמת הצדדים לאזן זכויותיהם על דרך של היוון, הרי שאין רלוונטיות לזכאות לקצבת שארים מכוח החוק האמור.

עמדת המומחה בסוגיה זו כפי שמובאת בחוות הדעת היא כי “אין מקום לטענה כי יש לחשב סכומים ע”פ לוחות תמותה ובין השאר פנסיית שארים שכן אין האחרון נכס בידי צד כלשהוא” (סיכום המומחה בסיפא לעמ’ 5 לחווה”ד).

בתשובת המומחה לשאלת הבהרה מס’ 5 הבהיר המומחה כי “האיזון הכולל ליום הקרע מניח הנחות יסוד (אחוז ריבית, תוחלת חיים) ומחשב את תזרים המזומנים מהגמלה על פני השנים. הפרקטיקה המקובלת לחישוב נכס בדרך זו אינה כוללת כנכס את גמלת השארים של בן הזוג וזאת היות וע”פ תקנוני הגופים הפנסיונים השונים זכאי לגמלת שארים רק בן זוג ולא גרוש. חוק חלוקת חיסכון פנסיוני הסדיר נושא זה ולכן בחלופה זו החלק היחסי בגמלת שארים מועברת לבן הזוג”.

בחקירתו העיד המומחה לעניין זה כי “בני זוג גרושים לבן הזוג לא מגיע קצבת שארים מבן הזוג השני” (שורה 11 עמ’ 24 לפרוט’); “אני מציין כי ככל שאחשב את קצבת השארים זה לרעת האישה שכן אם אוסיף לה מהנכס של הבעל יהיה במצבת הנכסים שלה סכום יותר גדול ובאיזון זה פוגע בה. בפועל בני זוג שמתגרשים לא מקבלים קצבת שארים של בן הזוג השני אלא אם כן בחרו במסלול של חוק לחלוקת חיסכון פנסיוני. אז היא יכולה לבחור אם לקבל קצבת שארים אם לא וככל שרוצה משלמת על זה פער. אם נוסיף סכום קצבת שארים של הבעל יהיו מצבת הנכסים שלה יותר גדולים ובחישוב האיזון כי זה לא נכס אמיתי שיש לה, היא לא תקבל בסופו של דבר פחות באיזון, ולכן בסופו של דבר זה לרעת האישה…” (שורות 18-24 עמ’ 24 לפרוט’; ההדגשות אינן במקור).

קצבת השארים איננה חבות של הנפטר העתידי אלא של קרן הפנסיה הרלבנטית, ואין לנתבעת, שהינה גרושתו של התובע, מעמד אל מול הקרן בעת התגבשות הזכאות (אריכות ימיו של התובע). (ראו לעניין זה בעמ 4870/06 פלונית נ’ עזבון המנוח פלוני ).

החוק מחיל הוראה קונקרטית המאפשרת זכאות אך במקרה בו נרשמה הערה מכח החוק.

בפסיקה נקבע כי כאשר לא חל החוק הרי שממילא אין תחולה להוראות המעניקות לבן הזוג זכות לקצבת השארים. ראו למשל תמ”ש (משפחה תל אביב-יפו) 32539-10-17 ס.ו נ’ א.ד (18.01.2018)‏, בו נקבע כי‏ “קצבת שארים זו הינה חידוש גדול של החוק, מאחר שטרם חקיקתו הפקיעו גירושי בני הזוג את זכות בן הזוג לקבל קצבה כלשהי לאחר פטירת החוסך. דא עקא, משעה שמדובר בזכות שלא הייתה קודם, בבחינת יש מאין, נקבע מנגנון למימון עלותה. הדבר נעשה על ידי הפחתה דיפרנציאלית (תלוית מין) של אחוז מסוים מהקצבאות המשולמות לחוסך ולבן הזוג בחיי הראשון (סעיף 16, והתוספת לחוק). הזכות לקבל קצבת שארים על פי החוק מותנית ברישום הערה, כאמור בסעיף 22 (א) רישא, משעה שרישום ההערה מאפשר להתחיל בגביית “הפרמיה” הנ”ל בחיי החוסך. הדבר דומה לתלות בין תשלום דמי ביטוח לזכאות לתגמולי הביטוח. גזירה שווה זו מבהירה מדוע דין התובענה דנא להידחות – כשם שלא ניתן לדרוש תגמולי ביטוח ללא פוליסה תקפה, כך לא ניתן לקבל קצבת שארים ללא רישום הערה ותשלום “פרמיה” על פי סעיף 16 לחוק… שמע מניה, מתן פסק דין בר רישום על פי החוק מותנה בכך שניתן ליישם את פרקים ב’ עד ד’ לחוק. לכן מותנית הסמכות לתת פסק דין כאמור ביכולת ליישם את סעיף 22 לחוק (הכלול בפרק ד’), קרי – באפשרות לרשום הערה בחיי החוסך” (ההדגשות אינם במקור – ה.ג.).

במקרה דנן הסכם הגירושין אושר על ידי בית המשפט ביום 2.5.2021, היינו לאחר כניסת החוק לתוקף, כך שהיה על הצדדים (המיוצגים שניהם) להיות מודעים להבדלים בין מסלול על פי החוק ושלא על פי החוק, וליתרונות הגלומים ברישום פסק דין רכושי על פי החוק; למרות האמור הצדדים בחרו באפשרות של היוון הזכויות העתידיות וממילא החוק האמור אינו חל בעניינו ופסק הדין אינו ניתן לרישום על פי החוק;

זאת ועוד, הצדדים לא התייחסו במסגרת ההסכם לזכות לקצבת שארים, והיא אינה מנויה בזכויות שציינו הצדדים בסעיף 2 להסכם, אלא הוראות ההסכם שותקות לעניין זה.

לאור כל האמור, הרי שלא ניתן אפוא בידי האישה להחיל את החוק על עניינינו “בדלת האחורית” מכוח טענתה לזכותה לקצבת שארים על פי החוק, לאחר שהסכימה מפורשות על איזון בדרך של היוון זכויות.

לפיכך, גם לעניין זה לא מצאתי לקבל טענת הנתבעת.

שיעור הפנסיה של התובע

הנתבעת קבלה על אופן חישוב שיעור חלקה בפנסיה של התובע.

לטענת הנתבעת בפסיקתה שצורפה לחווה”ד המומחה חישב את שיעור חלקה בפנסיה של התובע (33.26%) לפי היחס בין הותק בתקופה המשותפת (4.9.95-15.6.16 = 20.79 שנים) לוותק הכולל בפרישה (4.9.95-30.11.26- 31.25 שנים) – וחישוב זה שגוי מאחר והוא מייחס לשנים המשותפות אותו משקל כמו לשאר שנות הותק כאשר בפועל המצב שונה – מאחר והשנים המשותפות תרמו יותר לפנסיה באופן יחסי (בגלל שיעור הפנסיה המוגדל) מאשר השנים שלאחר מועד הפירוד. לפי חווה”ד בתקופה המשותפת נצברו לתובע 54.5% מתוך שיעור הפנסיה המירבי של התובע- 76%. משמע, במקרה דנן 54.5% מתוך הגמלה המירבית של התובע- 76% – היינו שיעור של 71.7% נצברו בתקופה המשותפת, ולפיכך חלקה אמור לעמוד על 35.86% (מחצית משיעור של 71.7%).

הנתבעת טענה בסיכומי התשובה מטעמה כי טענתה לעניין שיעור הפנסיה המרבי המוגדל של התובע נסמכת על הוראות חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש”ל-1970 (סעיף 79ב’ לחוק), החל על התובע ומעניק לו בנוסף לאחוזי צבירת הגמלה, גם אחוזים נוספים בגין שירותו הצבאי בשיעור של 6% נוספים (ומי ששרת ביחידות מיוחדות אף זוכה לטענתה להגדלה של 9%).

הנתבעת עתרה להורות למומחה לתקן חוות דעתו כאמור; ולחילופין, ככל שבית המשפט יקבע כי יש לערוך החישוב לפי ותק, יתבקש ביהמ”ש להורות על תיקון הותק המשותף כך שיכלול את שנות הותק של התובע בתקופה מיום 3.9.1972-18.10.1976- תקופה שמשפיעה הן על הותק המשותף והן על הותק הכולל (הן על המונה והן על המכנה בנוסחה).

לטענת התובע, כלל הנתונים שהובאו במסגרת טענת הנתבעת האמורה נגועים בדיסאינפורמציה. כך לדבריו, שיעור הפנסיה שהוא צבר בתקופת החיים המשותפת עומד על 54.5% כפי שעולה ממכתב משרד רוה”מ מיום 14.9.21. בניגוד לטענת הנתבעת, הרי ששיעור צבירה זה כולל בחובו 8.17% ותק שנרכשו בגין התקופה מיום 3.9.1972-18.10.1976 ומתווספים לשיעור 46.33% שנצברו מראשית עבודתו במשרד ועד למועד הפירוד ביום 15.6.16. אף טענת הנתבעת אודות שיעור פנסיה מירבי מוגדל בשיעור של 76% אינה מבוססת וממילא לא נודעה ולא הוכרה בישראל, ושיעור הפנסיה המירבי שהתובע אולי יצליח לצבור עד לפרישתו עומד על 70%.

לטענת התובע, המומחה אימץ גם לגבי תחשיב זכויות הנתבעת את השיטה הנהוגה לפיה בודקים את אחוז הצבירה בתקופת החיים המשותפת ומחלקים אותו לשניים. זהו התחשיב הפשוט הנהוג והרווח, והנתבעת לא הבהירה היכן נהוגה שיטת החישוב המורכבת שהציגה בעמדתה, וכך סבר גם המומחה בתשובתו לשאלת הבהרה מס’ 6.

בסיכומי התשובה טענה הנתבעת כי המומחה לא הפנה להנחיה חוקית כלשהי לדרך החישוב בה בחר ומומחה מטעמה עמו התייעצה באופן פרטי סבר כי דרך חישוב זו שגויה ואינה במסגרת הפרקטיקה המקובלת לחישובים אקטואריים. אף התובע לא הפנה בסיכומיו לאסמכתאות לשיטת חישוב זו ולפיכך על בית המשפט להכריע בה בהתאם לשיקול דעתו ועל סמך ההיגיון המונח ביסוד טיעוניה.

בפתח הדיון בסוגיה זו יובהר כי מאחר והצדדים בעניינו הסכימו על היוון הזכויות, דומה אין רלוונטיות למחלוקת דנן המתייחסת לפסיקתה המצורפת לחוות הדעת בהתאם לחלופה השנייה שהציג המומחה לחלוקה על פי החוק, ואינה חלה בענייננו.

למעלה מן הצורך, לגופם של דברים, בכל הנוגע לשיטת החישוב של שיעור חלקה בקצבת התובע – בתשובתו לשאלת הבהרה מס’ 6 הבהיר המומחה, כי “חוק חלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו קובע בהגדרות “תקופה משותפת”, “שיעור להעברה”, “השיעור המשותף” חישוב נתונים בדרך מתמטית של חלק יחסי הינו ליניארי ללא התחשבות לתקופה המשותפת שכביכול תרמו יותר לגמלה”.

על פי הבהרת המומחה הוא חישב את נוסחת האיזון על פי הפרמטרים הקבועים בחוק לחלוקת חיסכון פנסיוני. נראה כי זוהי אכן הפרקטיקה הנוהגת. השוו: עמ”ש (מחוזי חיפה) 16506-04-17 פלוני נ’ פלונית (10.11.2017)‏‏.

לא עלה בידי הנתבעת להוכיח טענתה בדבר חישוב שונה מזה. יוער כי טענתה של הנתבעת לעניין זה נסמכה במקור על חוות דעת פרטית מטעמה (ראו תגובתה מיום 6.4.22), ברם בהחלטתי מיום 10.7.22 הוריתי על הוצאת חוות הדעת הפרטית מהתיק, ובמסגרת עמדתה כמו גם סיכומיה לא הפנתה לביסוס אחר לשיטת החישוב המוצעת על ידה.

לפיכך, לא מצאתי לסטות מעמדת המומחה בסוגיה זו.

בכל הנוגע לשיעור הפנסיה המוגדל הנטען של התובע (76%), דומה אף בעניין זה הנתבעת זנחה טענתה;

הנתבעת העלתה טענתה לעניין זה מכבר במסגרת בקשתה מיום 11.7.22 (סעיף 6), במסגרתה עתרה להורות על זימונו לחקירה של נציג מחלקת שכר במקום עבודתו של התובע במשרד רוה”מ (סעיף 8 לבקשה מיום 11.7.22). בהחלטתי מיום 14.7.22 הוריתי לנתבעת לפנות בשנית למקום עבודתו של התובע מכוח צווי הגילוי שניתנו בשאלה ספציפית לגבי ההגדלה הנטענת.

דא עקא, הנתבעת לא פעלה בהתאם להחלטה זו, ובבקשתה לזמן את המומחה לחקירה זנחה אף את בקשתה המקורית לזמן לחקירה נציג ממקום העבודה של התובע (ראו בקשתה מיום 15.9.22). בדיון שהתקיים לפני נשאל בא כוחה של הנתבעת מדוע לא קוימה החלטתי בנידון, והלה השיב כי “…אנו מקבלים את הערת בית המשפט וזה נבע מעומס במשרדי וזה לא הדבר היחיד במשרד, ולכן אנחנו יכולים לוותר על הטענה הזאת”. (שורות 16-18 עמ’ 22 לפרוט’).

בנסיבות אלה לא מצאתי להידרש לטענה בדבר שיעור פנסיה מוגדל של התובע במסגרת הכרעתי דנן משלא הומצאה אסמכתה לתמוך בה, ולאחר שהנתבעת מושתקת לטעון לה לאחר שוויתרה עליה, ולפיכך הטענה נדחית.

בכל הנוגע לעתירתה החלופית של הנתבעת להוסיף לשנות הותק את השנים שנצברו לתובע קודם לנישואין – הבהיר המומחה בתשובתו לשאלת הבהרה מס’ 6, כי תקופת הותק של התובע קודם לנישואיו לנתבעת נכללה במסגרת חישוביו – 46.33%+8.17% = 54.5%. (ראו גם עדותו בשורות 31-33 עמ’ 25 לפרוט’).

לאור האמור הרי שאף טענות הנתבעת בסוגיה דנן נדחות.

שיערוך הכספים בקופות הגמל ממועד הפירוד ועד מועד החישוב

הנתבעת חלקה על חישוב ההיוון שערך המומחה בחוות דעתו – חישוב לאחור – למועד הפירוד. לטענתה, חישוב זה עומד בניגוד לחוק חלוקת חיסכון פנסיוני הקובע מפורשות כי בחלוקת הקופות הסכומים המועברים לבן הזוג לשעבר יישאו את תשואות הקופה כפי שהיו בפועל ממועד הפירוד ועד מועד ביצוע החלוקה. במקרה דנן המומחה לא רק שלא הוסיף תשואות לסכומים בקופות (של שני הצדדים) ממועד הפירוד ואילך, אלא העצים את הטעות על ידי ניכוי ריבית בגין היוון הסכומים לאחור מגיל הפרישה למועד הפירוד. לדבריה המומחה הסכים “בחצי פה” בחקירתו כי יוכל להתייחס לסיכום הסופי ממועד הקרע ועד למועד התשלום בפועל אם יקבל את הנתונים (שורה 24 עמ’ 26 לפרוט’) ולפיכך עתרה להורות למומחה לאסוף הנתונים ולהוסיף לחישובו את התשואות שצברו בפועל ממועד הפירוד ועד מועד חוות דעתו כמתחייב על פי החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני.

התובע טען לעניין זה כי שערוך הזכויות נעשה כדין ועל בסיס הנתונים שהנתבעת עצמה המציאה. הנתבעת מושתקת לבוא בטענות בנדון לאחר שהיא המציאה נתונים אך לגבי מצב קופות הגמל במועד הפירוד (15.6.16) ולא המציאה כל נתון לגבי התשואות השנתיות של קופות הגמל שלה לאורך השנים. ניתן לראות זאת במסמכים עליהם התבסס המומחה בחוו”ד שהוגשו לתיק ביום 23.3.22. הנתבעת לא הצביעה על כך שהאופן בו נהג המומחה קיפח אותה ולא הציגה נתונים של תשואות קופות הגמל לעומת נתוני שערוך לפי הצמדה וריבית כדין. באופן אבסורדי לו טענתה לפיה תשואות קופות הגמל בפועל גבוהות יותר משערוך הזכויות, הדבר דווקא היה מגדיל את גובה נכסיה שלה לצורך החישוב- דהיינו- מצבה היה רע יותר כפי שהבהיר המומחה.

עמדת המומחה הובאה בתשובתו לשאלת הבהרה מס’ 7, לפיה “חישוב נכסים שנצברו בקופת הגמל נעשתה ע”פ חלופה של היוון הסכומים ליום הקרע וזאת כדי ליצור מכנה משותף לאיזון נכסי הצדדים. מועד פירעון מאוחר למועד הקרע מחייב היוון הסכומים למועד הקרע. חוק חלוקת חיסכון פנסיוני קובע בסעיף 6(ב) תוספת תשואות בהעברה בין קופות ולא בחישוב איזון משאבים למועד הקרע. מדובר בשני דרכי חישוב שונים לחלוטין. אם היה נערך איזון למועד מאוחר ממועד הקרע, אזי היה מקום להוסיף את התשואות שנצברו על הקופות. לגופו של תיק – לבעל יתרת קופות גמל מהוונת בסך ₪148,912, ולאישה סך 270,192 ₪. תשואות קופות הגמל מיום הקרע ועד חוות הדעת ככל שהם מעבר להצמדה וריבית רק יגדילו את נכסי האישה ואת החלק שמועבר לבעל”.

דהיינו המומחה הבהיר שהוראות סעיף 6 (ב) לחוק לחלוקת חיסכון פנסיוני הנטענות אינן רלוונטיות לדרך החישוב של איזון משאבים למועד הקרע באמצעות היוון כפי שהוסכם על הצדדים דנן; ממילא משבחרו הצדדים בהסכמה לערוך היוון, אין רלוונטיות להוראות החוק. מכל מקום המומחה טען כי בנסיבותיו של המקרה דנן, בחינת התשואות מעבר לריבית והצמדה תגדיל את נכסי הנתבעת, ועשויה אך לגרוע מזכויותיה.

הבהרות המומחה מספקות בעיני ולא מצאתי כי נפלה טעות בשיקול דעתו לעניין זה, המצדיקה התערבות שיפוטית במסקנותיו.

דברים אלו יפים ביתר שאת עת הצדדים עצמם, בהסכם שקיבל תוקף של החלטה קבעו מפורשות כי ערך הזכויות (לרבות קופות הגמל) יחושבו נכון למועד הפירוד, ולא התייחסו בהסכם להוספת תשואות, על אף שההסכם נערך מספר שנים לאחר מועד הקרע, והיו יכולים לדעת באותה עת שנצברו תשואות.

כאמור לעיל, המומחה התחשב בצורך להצמיד את הסכומים שהתקבלו על פי חוות דעתו ממועד הקרע ועד היום, לנוכח השינויים שחלו בשווי הנכסים מאז, וציין לעניין זה מפורשות בחוות דעתו כי “ממועד הקרע ועד היום חלו שינויים בשווי הנכסים וההפרש להעברה ישא הצמדה/ריבית והצמדה על פי החלטת בימ”ש”. (ראו הסיפא בעמ’ 5 לחווה”ד).

יובהר כי המומחה נקט בדרך חישוב ערכם של כלל הזכויות נכון למועד אחיד- הוא מועד הקרע, ואז ערך את ההיוון הנדרש, כפי שהעיד בחקירתו: “נדרש להביא את כל הסכומים לאותו מכנה משותף היינו אותו תאריך והתאריך שהתייחסתי אליו הוא מועד הקרע ובמידת הצורך ניתן להתייחס לסיכום סופי ממועד זה עד למועד התשלום בפועל” (שורות 23-24 עמ’ 26 לפרוט’); בהצמדה האמורה של הסכום שנקבע בחווה”ד יש משום מענה ראוי לסוגיה.

בנסיבות אלה, אף טענה זו נדחית.

זכויות התובע בקרן פנסיה הוותיקה מבטחים

לעניין זכויותיו של התובע בקרן פנסיה הוותיקה מבטחים בגין תקופת עבודתו בתע”ש 4/1980-6/1995 – טענה הנתבעת כי המומחה שגה בחוות דעתו כאשר חישב את זכויות התובע לפי ערך הפדיון של הקרן, אולם לא שיערך את סכום ערך הפדיון לפי המנגנון האמתי הקבוע לכך בתקנות קרן הפנסיה, ממועד הפירוד ועד למועד חוות הדעת, כמתחייב לטענתה לפי הוראות החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני.

התובע טען כי תגובתו לעיל ביחס לשערוך נכונה אף בנוגע לטענה זו. התובע הוסיף וטען כי המומחה חישב את הזכויות על בסיס הנתונים שהוצגו בפניו וכן קבע מנגנון שערוך של הזכויות (הצמדה או הצמדה וריבית כדין) ולכן הוא לא קיפח איש מהצדדים. הנתבעת ממילא לא הציגה כל תחשיב שיוכיח טענתה לפיה דרך השערוך בה נקט המומחה מקפחת אותה אל מול תשואות קרן הפנסיה בפועל. כמו כן, הנתבעת נוהגת בחוסר תום לב עת העלתה טענה זו אך ביחס לקרן הפנסיה הוותיקה של התובע, בעוד שהמומחה נהג בתחשיב זהה לחלוטין בנוגע לחישוב קרן הפנסיה שלה במבטחים, ולאחר שהתחשיב נעשה הדדית ביחס לשני הצדדים וישנו שערוך אלטרנטיבי לתשואות הזכויות השונות – הרי שאין מקום לטענת הנתבעת.

בסיכומי התשובה עמדה הנתבעת על טענתה לפי המומחה נקט בחישוב שגוי וטענה כי המומחה הודה כי שגה בחישוב הנתונים וכי היה עליו להשתמש במנגנון התשואות של קרן מבטחים.

ככל שהנתבעת מתבססת בטענתה זו על דברי המומחה לפיהם הוא הודה בחקירתו כי “יש מנגנון תשואות בקרן מבטחים”; אולם הוא לא השתמש במנגנון זה “היות שחשבתי את הנכסים למועד הקרע. ולכן בחוו”ד רואים את מנגנון ההיוון למועד הקרע” (עמ’ 26 שו’ 11-16 לפרוט’), הרי שאין בכך כל הודאה בטענה כי הוא שגה בחישוב אלא רק הבהרה של דרך החישוב בה נקט המומחה.

לעניין זה המומחה המשיך והבהיר כי “… מנגנון תשואות היה נותן סכום אחר אבל אז היה צריך להתאים את כל חוו”ד למועד אחר. אי אפשר להשוות לתאריכים שונים צריכים לקחת נקודה אחת ולהשוות לה….” (עמ’ 26 שו’ 17-19 לפרוט’); “נדרש להביא את כל הסכומים לאותו מכנה משותף היינו אותו תאריך והתאריך שהתייחסתי אליו הוא מועד הקרע ובמידת הצורך ניתן להתייחס לסיכום סופי ממועד זה עד למועד התשלום בפועל” (עמ’ 26 שו’ 23-24 לפרוט’).

יוער כי בתשובותיו לשאלות ההבהרה הבהיר המומחה כי אף לעניין זה, אל לה לאישה לחשוב שבאופן חישוב זה נגרע מכיסה סכום כלשהו “…שכן חישוב איזון המשאבים בתיק זה מביא כמעט לשוויון בנכסים של כל צד, כך שבממוצע שיערוך ליום חוות הדעת היה מביא לתוצאה דומה” (תשובה לשאלה 8 לשאלות ההבהרה).

סבורתני כי עמדת המומחה כמו גם הטעמים שהציג התובע נכונים יותר ואף מתיישבים עם מסקנתי האמורה לעיל ביחס לשערוך הזכויות בקופת הגמל. מכל מקום, המומחה הבהיר כי היות ולשני הצדדים זכויות בקרן הפנסיה מבטחים, אין נפקות משמעותית לטענה זו שכן ממילא השערוך היה חל באופן הדדי על זכויות שני הצדדים.

בנסיבות אלה, איני מוצאת להתערב בחוות דעת המומחה לעניין זה, וטענת הנתבעת נדחית.

מיסוי פנסיה ומענקים של התובע

כאמור, לשם הגדרת הזכות שצבר כל צד לצורך עריכת ההיוון, יש לבחון מה הסכום שאמור להתקבל אצל כל אחד מהצדדים בפועל, דהיינו לאחר תשלום המס.

הנתבעת השיגה על ניכוי מס הכנסה של 45% ממענקי הפרישה של התובע וניכוי של כ- 7% מס הכנסה מהפנסיה שלו. לטענתה התובע יכול ליהנות מפטורים שונים בגין זכויותיו למענקי הפרישה בשיעורים שונים מהשיעורים בהם התחשב המומחה בחוות דעתו, וכן כתוצאה מפריסת המענקים ל 72 חודשים. כן עמדה על כך כי שיעור הפטור בעת פרישתו הצפוייה של התובע לפנסיה ( 2025) יעמוד על 67% ( סעיף 9א(ב) לפקודת מס הכנסה [נוסח משולב]).

התובע כפר בטענה זו, לרבות בסכומים שצוינו במסגרתה, שלדבריו אינם מתיישבים עם נתוני השכר והמענקים הצפויים לו על פי הנתונים שהומצאו. מעבר לכך טען כי מדובר בטענות ספקולטיביות שנעדרות תמיכה וביסוס כדין, אשר נטענו אך ביחס לתובע ולא ביחס לזכויות הנתבעת. לשיטתו, המומחה שלל מפורשות טענה זו וטען כי הפטורים להם טענה הנתבעת הם כפולים וניתן ליהנות מהם או בגמלה או בפיצויים אך לא גם וגם, והמומחה השתמש בפטור לגמלה. לטענתו, המומחה העיד בנוסף כי הפטור של פרישת המענקים לשנים קדימה הוא תיאורטי ותלוי בהכנסות הנוספות שיהיו לתובע וכי ממילא ההפרש בין שני הפטורים הוא קטן (שורות 16-24 עמ’ 27 לפרוט’).

עמדת המומחה- בתשובתו לשאלת הבהרה מס’ 9 הבהיר המומחה את סוגי המס האפשריים במקרה דנן על פי פקודת מס הכנסה וציין כי “כל ההנחות בנתוני השאלה כאילו יקבל הבעל פטור ממס גם על הקצבה וגם על חלק מהמענקים – הינם טעות”. המומחה הבהיר כי לא ניתן להשתמש בפטור הן לעניין הגמלה והן לעניין המענקים, ועל כן בחוות דעתו הוא ייחס את הטבת המס לגמלה, כאשר בחישוביו ניכה מס בשיעור 7% בלבד על הגמלה, ועל כן לא ניתן להשתמש בפטור גם לעניין המענקים: “במצב זה יחוייב הבעל במיסוי מלא על המענקים וינוכה ממנו מס במקור בשיעור מקסימלי וכך קבעתי מס בשיעור 45%”.

לעניין האפשרות לפריסת המענקים לשנים קדימה וקבלת החזר טען המומחה כי עניין זה “הינו תאורטי ותלוי בשיעור המס השולי של הבעל מהכנסות אחרות”.

בחקירתו אישר המומחה כי מי שפורש לפנסיה יש לו זכות לפרוס את המענקים של 6 שנים קדימה (שורות 33-34 עמ’ 26 לפרוט); כאשר נשאל מדוע לא התחשב באפשרות הזו העיד כי “בפועל ינכו לתובע מהסכום המתקבל 45% מס במקור כך חישבתי. ישנה אפשרות של פריסה קדימה תלוי אם יש לו הכנסות אחרות בשיעורי המס שיהיו לו בפועל” (שורות 1-2 עמ’ 27 לפרוט’);

באשר להנחות ששימשו אותו לצורך חישוביו הבהיר בעדותו כי “הנחה שלי טיפה שונה. של מיסוי פרוגרסיבי, נכס שיש לבעל אחרי מועד הקרע ולא בטוח שהוא צריך תקופה אחרי הקרע לשתף את האישה. יש כאן אי וודאות אם הוא יגיש פריסה קדימה וישנה אפשרות תיאורטית שהוא יכול לקבל, ששיעור המס יהיה נמוך יותר” (שורות 5-7 עמ’ 27 לפרוט’);

לשאלת בית המשפט הבהיר המומחה כי “שיעורי המס הם משתנים כיוון שיש פטור מקסימאלי של 67% מתקרת קצבה מזכה ומקבלים תוספת מדי חודש, מדברים על עשרות אלפי שקלים, אם תהיה פריסה של המס ל-6 שנים ולא יופחת המס. מדברים על מענקים של סך הכל 670,000 ₪ ואם מנוכה מהם מס, זה סכום גבוה ואילו אם יהיה פטור מלוא הסכום יכלל באיזון” (שורות 11-14 עמ’ 27 לפרוט’);

יחד עם זאת שב והבהיר המומחה כי ” הפער בין ניכוי המס במקור כפי שנהגתי לבין פריסה ל-6 שנים, יכול להיות הבדל אבל לא המוצע כאן. השתמשתי “בקופסת הפטורים” לחישוב המס על הגמלה. אפשר להשתמש בקופסת הפטורים או גמלה או בפיצויים, אם משתמשים באחד הרכיבים ואני השתמשתי בקופסת הפטורים בגמלה, אי אפשר להשתמש בזה עוד פעם בפטורים בפיצוי. זה נכון שיכול להיות הפרש לדעתי קטן, אם הבעל יפרוס קדימה ולא יהיו לו הכנסות נוספות” (שורות 16-20 עמ’ 27 לפרוט’).

עוד ציין המומחה כי בחר להשתמש בפטור לצורך חישוב המס על הגמלה, ולפיכך לא ניתן להשתמש בפטור על המענקים, וזאת לטענתו כי המיסוי מיטיב בבוחר בפטור מקצבה (ראו תשובתו לשאלה מס’ 9 בשאלות ההבהרה של התובעת); אלא שלא מצאתי כי המומחה הבהיר במידה מספקת סוגייה זו, וכן סוגיית פריסת המס ל-6 שנים והאם היא רלוונטית בענייננו.

לאחר עיון בטענות הצדדים ובעמדת המומחה, עולה כי ישנן מספר אפשרויות לקבלת פטורים, בין על הקצבה ובין על המענקים, אשר המשמעות המספרית שלהן עשוייה להיות שונה, אולם היא לא הובהרה לפני כדבעי, ולא ברור האם החלופות השונות אכן נבחנו ומה המשמעות הכלכלית שלהן.

לאור האמור, מתבקשת השלמת המומחה ביחס לסוגיית המס, תחת הנחות של משיכה מושכלת והקטנת חבות המס בפרישה – המומחה מתבקש להבהיר מהן האפשרויות העומדות בפני הצדדים לקבלת פטור בכל אחת מהאפשרויות שהוזכרו – בחירה בפטור על הגמלה אל מול בחירה בפטור על המענקים, מה שיעור המס בכל אחת מהאפשרויות וזאת בין היתר בשים לב לסעיף 9א(ב) לפקודת מס הכנסה [נוסח משולב], וכן יבהיר ההשלכה שיש לפריסת המענקים או חלקם ל-6 שנים, ככל שישנה, וככל שהיא אפשרית באילו נסיבות או תנאים היא תלויה. המומחה מתבקש לפרט את המשמעות הכלכלית של כל אחת מהאפשרויות האמורות הן ביחס לזכויות הנתבעת והן ביחס לזכויות התובע.

המומחה מתבקש להבהיר מהי לדעתו חלופת הפטור המיטיבית, שאינה גורעת מזכויותיו של הזכאי לחלק בזכות הפנסיה של בן הזוג.

קופת גמל מיטב ד”ש של התובע

בנוגע לקופת גמל מיטב ד”ש טענה הנתבעת כי בחווה”ד נכתב כי לא הומצא מסמך בגינה ולפיכך עתרה להורות לתובע להמציא למומחה דו”ח או ייפוי כוח לבדיקה ולהורות למומחה לערוך חישוב מדויק לגבי קופה זו בערכי תאריך הגשת חוות דעתו המתוקנת.

התובע טען כי הוא לא איתר אסמכתה על קופה זו, אולם קיומה לא הוסתר על ידו והוא הצהיר עליה במסגרת כתב תביעתו (סעיף 17ה’) ובתצהירו הרכושי (סעיף 10), כפי שנמסר למומחה. הנתבעת יכלה לעתור לצו גילוי מידע, אך במקום זה היא באה בטענות למומחה ולתובע ומבקשת בשלב הסיכומים ולאחר שחדלה משך כל ההליך המתנהל מחודש ספטמבר 2019- לעתור לצו גילוי. לו היתה עותרת לצו גילוי בעת הראויה לכך בוודאי שלא היתה לו כל התנגדות לכך אולם כעת על התיק להסתיים ועל האיזון בין הצדדים להתבצע לאלתר מבלי לאפשר לנתבעת ליצור סחבת נוספת. לשיטת התובע הנתבעת אף יוצאת נשכרת מעצם אי קיום המידע על שווי הזכות במועד הקובע מהסיבות שפורטו בסעיף 98 לסיכומיו.

בנסיבות בהן המומחה עתיד להידרש לאי אלו תיקונים בהתאם להחלטתי דנן, לא מצאתי כי צו גילוי מידע שיינתן ביחס לקופ”ג ד”ש יביא להארכת ההליך בצורה לא מידתית. בנסיבות בהן התובע הודה כי במועד הקובע קופת הגמל לא הייתה נזילה וכי היא גמלה אך בהגיעו לגיל 60, אני מוצאת כי יש מקום לבחון את זכויותיו בקופה זו לצורך האיזון בין הצדדים.

המבקשת רשאית לאתר אסמכתה לעניין קופ”ג ד”ש האמורה במהירות המיטבית באמצעות הגשת צו גילוי מידע מוסכם שיוגש לחתימתי בתוך 10 ימים. התובע ישתף פעולה לגילוי המידע מקופת ד”ש לשם השלמת איזון המשאבים בין הצדדים, ובמידת הצורך יסתייעו הצדדים במומחה.

עם קבלת המידע תעבירו המבקשת לידי המומחה כדי שיבצע את העדכון בהתאם למסמך העדכני במסגרת השלמות חוו”ד אותן נדרש לבצע במסגרת פסק דין זה; ככל שלא יוגש צו לחתימתי בתוך 10 ימים ממתן פסק הדין, ייחשב הדבר כאילו הנתבעת וויתרה על טענותיה לעניין זה, וחישוב המומחה בסוגיה זו יוותר על כנו.

קרן השתלמות של הנתבעת

הנתבעת טענה כי המומחה היוון את קרן ההשתלמות של התובע ממועד הנזילות הצפוי (1/19) לאחור- למועד הפירוד, בניגוד לקרן ההשתלמות שלה, לגביה לא בוצע היוון. כפי שטענה באופן כללי, שערוך לאחור הינו טעות, אולם ככל שכך פעל המומחה ביחס לקרן ההשתלמות של התובע, הרי שראוי כי יפעל באותו אופן גם ביחס לקרן ההשתלמות שלה, על אף שהתקופה שלה קצרה יותר להיוון מאחר והסכום נמשך ב- 2/17. לפיכך עתרה להורות למומחה לתקן את חוות דעתו לעניין זה.

התובע התנגד לכך וטען כי הנתבעת כלל לא הפנתה למסמך שילמד על מועד נזילותה של קרן ההשתלמות שלה ולא תמכה טענתה לפיה קרן ההשתלמות שלה לא הייתה נזילה במועד הקובע. העובדה שלשיטתה היא משכה את הכספים בקרן בשנת 2017 אין בה ללמד על כך שהקרן לא הייתה נזילה קודם למועד משיכת הכספים. התובע אף הפנה לנספח 10 לסיכומיו– דו”ח רבעוני של קרן ההשתלמות של הנתבעת אשר מלמד כי הקרן גמלה והייתה ניתנת למשיכה החל מיום 30.6.2014, ומכאן שיש לדחות טענה זו להיוונה.

המומחה, בתשובתו לשאלות ההבהרה (שאלה 11) הבהיר כי לא קיבל נתון בדבר מועד הנזילות של קרן ההשתלמות של הנתבעת ולכן לא הוון הסכום.

עיון בנספח 10 לסיכומי התובע מלמד על מועד נזילות של קרן ההשתלמות ביום 30.6.14, קודם למועד הפירוד. בסיכומי התשובה מטעמה הנתבעת לא כפרה במסמך זה, ולא הפריכה את טענה זו בדבר מועד הנזילות של הקרן, חרף הבהרת המומחה בתשובתו לשאלות הבהרה.

ברי כי ככל שבמועד הפירוד היתה קרן ההשתלמות של הנתבעת נזילה, לא היה מקום לערוך היוון בגינה, כפי שנהג המומחה בחוות הדעת.

לאור האמור, טענת הנתבעת לעניין זה נדחית לאור הראיות שלפני בדבר מועד נזילות קרן ההשתלמות של הנתבעת שלא נסתרו על ידה.

הלוואה שנטלה הנתבעת בסמוך למועד הפירוד

הצדדים חלוקים אודות הלוואה שנטלה התובעת ע”ח קרן ההשתלמות שלה בסמוך למועד הקרע.

התובע מתנגד לגריעת ההלוואה שנטלה האישה על חשבון קרן ההשתלמות מההתחשבנות בין הצדדים ועותר שלא לחייבו במחציתה, בנסיבות בהן לשיטתו מדובר בהלוואה שניטלה על ידי הנתבעת בסמוך למועד הפירוד ללא ידיעתו וללא הסכמתו, היא לא שימשה לצרכים משותפים.

הנתבעת מצידה טענה כי ההלוואה האמורה ניטלה לצורך סיוע לבנם איתמר בחודש ינואר 2016 בזמן החיים המשותפים בידיעתו ובהסכמתו של התובע ולפיכך אין מדובר בהברחת כספים אלא בסיוע לבן. היא הדגישה כי התובע עזב את הבית חצי שנה לאחר מכן ביום 15.6.16, והתובע כועס על כך שלאור עזיבתו את הבית לטובת מאהבת הבן כעס עליו וניתק עמו קשר.

המומחה ציין בחוות דעתו בנוגע לקרן ההשתלמות של הנתבעת לפיה לנתבעת יתרת זכות של 133,172 ₪ אולם היא נטלה מהקרן הלוואה ע”ס 65,000 ₪, אשר יתרתה למועד הקובע בסך 58,000 ₪. כפי שעולה מחוות הדעת המומחה גרע את סכום ההלוואה מיתרת הזכות של קרן ההשתלמות ולפיכך קבע כי יתרת קרן ההשתלמות במועד הקובע שהובאה בחשבון הינה 74,942 ₪ בלבד.

על פי התכתבות בין הצדדים ובאי כוחם בנוגע להלוואה זו ומטרתה (שצורפה כנספח 14 לסיכומי התובע), עולה כי קיומה של הלוואה זו, לרבות סיבת נטילתה כפי שנמסרה על ידי הנתבעת בזמנו, היו ידועים לתובע עוד בחודש דצמבר 2019.

אולם, הסכם הפשרה בין הצדדים אשר הוגש על ידי הצדדים ואושר על ידי בית המשפט בהחלטתו מיום 2.5.21 לא מתייחס לסוגיה זו ואינו מחריג את ההלוואה הנטענת.

ככל שהתובע סבור היה כי נותרה מחלוקת משפטית בנוגע להברחת כספים או נטילת הלוואות בסמוך למועד הפירוד שלא לצרכים משותפים – הרי שהיה עליו להעלות עניין זה במסגרת הסכם הפשרה בין הצדדים שקיבל תוקף של החלטה, ולהותיר עניין זה מפורשות להכרעת בית המשפט.

ודוק, בסעיף 2 להסכם הסכימו הצדדים למסור להכרעת המומחה שימונה את ביצוע איזון המשאבים הכולל של זכויותיהם ו/או חובותיהם, לרבות “הלוואות”.

הסכמת הצדדים האמורה בסעיף 3 להסכם לפיה “…ככל שתעלינה סוגיות משפטיות ו/או טעויות סופר בקשר עם מסקנות האקטואר הם יוכלו לפנות בנדון בבקשה לביהמ”ש”, אינה מתייחסת למחלוקת משפטית מעין זו, אלא למסקנות המומחה (המקצועיות והחשבוניות) בחוות דעתו, ולא בכדי ציין המומחה לעניין זה כי “הטענות כי ההלואה לא שימשה לצרכים משותפים – בבמ”ש” (ראו עמ’ 5 לחווה”ד). הדברים אף לא מסתברים מהגיונו של ההסכם ומטרתו- להביא לכדי סיום את שלל מחלוקות הצדדים.

למעלה מן הצורך ולמען הזהירות אציין גם לגופם של דברים יש לדחות הטענה, לאחר שברירת המחדל הקבועה בחוק יחסי ממון, ובנסיבות דנן – בהסכם שנערך בין הצדדים – היא איזון כלל המשאבים (חובות וזכויות) שנצברו למי מהם בתקופה הקובעת (היינו עד למועד הפירוד), ואילו התובע לא פעל להוכחת טענתו להחרגת הלוואה זו (שניטלה כאמור קודם למועד הקרע) ממסת הנכסים לאיזון ביניהם כדבעי, ולמרות שהתקיים זה מכבר דיון שנועד לחקירת המומחה על פי בקשת הנתבעת, התובע לא עמד על חקירת התובעת לעניין טענתו זו.

לפיכך, טענת התובע להחרגת ההלוואה האמורה – נדחית.

ערך המכונית של הנתבעת

התובע התנגד להפחתה שערך המומחה משווי הרכב של הנתבעת על פי המחירון; לטענתו לא הייתה סיבה להפחית 10% מערך הרכב מתחת למחירון לוי יצחק שהנתבעת עצמה צירפה לתצהירה הרכושי כפי שהוגש לתיק ביום 3.10.21, בנסיבות בהן הצדדים הסכימו בסעיף 8 להסכם הפשרה כי שווי רכביהם ייקבע לפי מחירון לוי יצחק יוני 2016. התובע אף ציין כי מדובר ברכב מחוזר ופופולרי אשר נמכר מעל מחיר השוק. לפיכך טען כי לא הייתה כל סיבה לחלוק על מחירון רכב מקובל שהנתבעת עצמה נסמכה עליו והצדדים התנו לגביו במפורש. המומחה ציין בחוות דעתו כי הוא אינו שמאי רכב ובכל זאת חלק על מחירון של שמאי מס’ 1 בארץ באופן שחורג מהסכמות הצדדים בהסכם ביניהם. לאור חישוביו בהתאם למחירון לוי יצחק (סעיף 110 לסיכומיו) עתר להורות כי מחיר הרכב לאיזון נכון למועד הקובע הינו 143,000 ₪ ולא 127,800 ₪ כפי שקבע המומחה בחוות דעתו (עמ’ 4 לחווה”ד), באופן שיש להוסיף לנכסי הנתבעת סך של 15,400 ₪.

הנתבעת עתרה לקבל את חווה”ד של המומחה לעניין זה וטענה כי התובע לא הביא כל הוכחה לכך שהרכב נמכר מעל למחיר השוק. לדבריה המומחה נקב במחיר המופחת לאור ניסיונו כי מחירון לוי יצחק נועד לשרת את חברות הביטוח לצורך קביעת דמי הפוליסה ומכך הוא גבוה ממחיר השוק ובפועל הקונים נוהגים להפחית ממנו כ-10% בצורה גורפת.

המומחה העיד בחקירתו כי בוצעה הפחתה משווי המחירון אולם הבהיר כי הערכתו לעניין שווי הרכב אינה מחייבת: “חוו”ד עמ’ 4, מחיר שוק מוערך הורדתי 10% ממחיר השוק, ידיעה שיפוטית שלי למחירים והוספתי שאינני שמאי רכב” (שורות 14-15 עמ’ 29 לפרוט’); “רציתי לחסוך להם את הדוח שמאי ולכן הצעתי אפשרות לחישוב אך ככל שרוצים חישוב מדויק יש לפנות לשמאי מוסמך” (שורות 23-24 עמ’ 29 לפרוט’).

המומחה הבהיר בחוו”ד כי מדובר ב”מחיר שוק מוערך – אינני שמאי רכב בהעדר הסכמה יש למנות שמאי רכב”.

סעיף 8 להסכם הפשרה שקיבל תוקף של החלטה קובע כי “…האיזון יתבצע כפי ערכם של שני הרכבים בעת המועד הקובע לאיזון, לפי מחירון יוני 2016 של השמאי לוי יצחק”, מבלי שצוינה הפחתה כלשהי.

לנוכח הסכמתם המפורשת של הצדדים לעניין הרכב, אין לאפשר הפחתה משווי הרכב, אלא על המומחה לחשב את שווי הרכב בהתאם למחירון שהוסכם.

משעה שהנתבעת לא כפרה בשווי הרכב הנטען על פי מחירון לוי יצחק אליו הפנה התובע בסיכומיו (שצורף על ידי הנתבעת עצמה לתצהירה הרכושי מיום 3.10.21), ובטענות התובע אודות שווי הרכב לנוכח עלייתו לכביש בחודש מרץ 2015 (סעיף 110 לסיכומיו), אני מוצאת לקבל טענת התובע לעניין שווי הרכב הנטען.

לאור האמור המומחה מתבקש לעדכן חוות דעתו ולהוסיף ההפרש האמור, בסך 15,400 ₪ לנכסי הנתבעת.

שערוך הסכומים שבחוות הדעת

בסיום סיכומיו עתר התובע לקביעת אופן שיערוך הסכום שנקבע בחוות הדעת לנוכח הערת המומחה בסוף חוות דעתו לפיה “ממועד הקרע ועד היום חלו שינויים בשווי הנכסים וההפרש להעברה ישא הצמדה/ריבית והצמדה ע”פ החלטת בימ”ש”.

לטענת התובע, אין הצדקה לשערך סכום זה בהפרשי הצמדה וריבית כדין שהרי לא מדובר בחוב שלא נפרע.

כמו כן עתר להצמיד בנוסף את הסכום הנקוב בהסכם של 409,125 ₪ יתרת תמורת הדירה שלא שולמה עדיין ע”י הנתבעת וזאת החל מיום 2.5.21 (המועד בו ניתן להסכם תוקף בהחלטת ביהמ”ש) ועד למועד תשלומו בפועל למצער על פי אותו מנגנון הצמדה וריבית שיפסוק לגבי הסכומים הכלולים בחוו”ד המומחה, משלל הטעמים שמנה בסעיף 127 לסיכומיו.

הנתבעת התנגדה לכך וטענה כי שיערוך הסכומים המגיעים על פי חוות הדעת הוא כדין.

באשר לסך של 409,125 ₪ ממחיר הדירה טענה הנתבעת כי סכום זה לא הוצמד בהסכם ואינו כלול בחווה”ד ולפיכך אין שום עילה חוקית להורות על הצמדתו כפי שהתובע דורש.

מעיון בטענות התובע, הרי שטענתו זו להיעדר שיערוך עומדת בסתירה לטענותיו שלו השזורות לאורך כלל טיעוניו בסיכומיו בהקשרים אחרים, ולפיהן “המומחה קבע מנגנון של שערוך הזכויות (הצמדה או הצמדה וריבית כדין), ולכן הוא לא קיפח מי מהצדדים” (סעיף 83(ב) לסיכומי התובע); “מעת שהמומחה קובע מנגנון שערוך לנתונים אליהם הגיע בין בהצמדה בין בהצמדה וריבית ע”פ דין, אזי הטיעון של הנתבעת כי הנתונים ארכאיים לא עומד עוד…” (סעיף 56 לסיכומיו; וראו גם סעיף 81 לסיכומיו); ודי בטעם זה לכשעצמו על מנת לדחות טענה זו.

בית המשפט מוסמך על פי דין לקבוע את אופן הצמדת החיוב עליו הוא מורה, בין באמצעות הצמדה ובין באמצעות הפרשי ריבית והצמדה, והעניין מסור לשיקול דעתו. ראו סעיפים 2 ו-3 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ”א-1961, וכן עמ”ש (מחוזי מרכז) 43480-12-22 י. ה נ’ נ. ה (02.07.2023).

בנסיבות בהן מועד הקרע בין הצדדים לפיו ערך המומחה את איזון הזכויות הפנסיוניות כאמור, חל בשנת 2016, והחישוב נערך בהסכמת הצדדים מספר שנים לאחר מכן, על מנת לשמר את ערכו של הסכום החל ממועד הקרע, ולאחר שניתן להסיק מעמדת המומחה עצמו כי יש אפשרות להתחשב בשינויים שחלו מעת מועד הפירוד ועד למועד האיזון באמצעות המנגנונים הקבועים בחוק, והנתבע עצמו עמד על ההיגיון לעשות כן בנסיבות דנן בתשובותיו להשגות התובעת, הנני מורה על הוספת הפרשי ריבית והצמדה, על מנת לשמר את ערך הסכומים, כפי שהבהיר המומחה.

לפיכך, הסכום שיקבע בסופו של יום בחוות הדעת המתוקנת יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין, החל ממועד הפירוד ועד למועד חוות הדעת המתוקנת כפי שתוגש לפני.

עת המומחה נדרש לעיל להשלים את חוות דעתו כפי שהוריתי לעיל בהחלטתי דנן, מבוקש כי המומחה ישערך את הסכומים המעודכנים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין כאמור.

ביחס ליתרת הסכום עבור הדירה המשותפת, על הצדדים לנהוג על פי הוראת ההסכם ביניהם שקיבל תוקף של החלטה ביום 2.5.21, אשר לא כולל הוראות בדבר הצמדה עד למועד התשלום שנקבע בסעיף 3 להסכם. ככל שלא ישולם הסכום במועד שהוסכם כאמור יחולו הוראות סעיף 4 להסכם.

לפיכך טענת התובע לשערך את יתרת התמורה בגין הדירה נדחית.

סוף דבר

עתירות הצדדים ביחס לחוות דעת המומחה נידחות, למעט האמור בסעיפים 76, 181-182, 185-187 ו-212 לעיל.

הנתבעת רשאית להגיש צו גילוי מידע מוסכם בתוך 10 ימים כאמור בסעיף 186, וככל שלא תעשה כן ייחשב הדבר כאילו וויתרה על טענותיה לעניין קופת הגמל ד”ש.

המומחה יעדכן את חוות הדעת בהתאם להשגות שהתקבלו כאמור, וכן ביחס לשערוך כאמור בסעיף 222 לעיל, ויגיש חוו”ד מתוקנת בתוך 45 יום, ולאחריה, ולאחר מתן זכות טיעון לצדדים, יינתן פסק דין משלים בסוגיות אלו.

הצדדים יעבירו החלטה זו למומחה ויישאו באופן שווה בשכר הטרחה המבוקש על ידו עבור עדכון חוות דעתו בהתאם להחלטתי דנן.

בנסיבות בהן חלק מהשגות הנתבעת התקבלו וכך אף חלק מהשגות התובע התקבלו, לא מצאתי לחייב מי מהצדדים בהוצאות משפט.

בשולי פסק הדין אעיר כי נוכח טענות הנתבעת לרבות הודעתה מיום 3.5.22 לפיהם הצדדים לא חזו תוצאה זו של האקטואר לאורך כל הליך המשא ומתן ביניהם, ובנסיבות בהן אף המומחה מטעם בית המשפט הבהיר בחקירתו כי “…כשכתבתי את חו”ד והגשתי את שתי אפשרויות, אין ספק שהמדויקת היא השניה על פי חוק חלוקת חסכון פנסיוני…”. (עמ’ 23 שורות 21-25 לפרוט’; ראו בהקשר זה גם תשובות המומחה לשאלות הבהרה של הנתבעת מס’ 1, 5, 7); דומה כי אכן החלופה של איזון משאבים על פי החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני – חלופה שהצדדים בחרו שלא להחיל על עצמם- יכולה להביא לתוצאה מדויקת יותר, ובוודאי קלה יותר ליישום.

לאור האמור, טוב יעשו הצדדים אם יבואו בדברים באמצעות באי כוחם המלומדים ויעשו מאמץ לסיים הפלוגתות שנותרו להכרעה בהסכמה, על מנת לסיים סכסוך ממושך זה.

ההחלטה הותרה לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן היום, י”ט אייר תשפ”ד, 27 מאי 2024, בהעדר הצדדים.