לפני הרכב כבוד השופטים:
חננאל שרעבי [אב”ד]
אספרנצה אלון
אריה נאמן
המערערים
.1 ר. מ
.2 ס. מ
שניהם ע”י עו”ד ספא חמוד
נגד
המשיב
ע. מ
ע”י ב”כ עו”ד זכי כמאל
פסק דין
כב’ השופטת אספרנצה אלון:
לפניי ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בקריות (כב’ השופט ניר זיתוני), שניתן ביום 04.02.2024 במאוחד בתמ”ש 5875-07-22 (תובענה לסילוק יד שהגיש המשיב, אביו של המערער, נגד בנו וכלתו) ותמ”ש 33106-09-22 (תובענה למתן פסק הדין הצהרתי וצו מניעה שהגישו המערערים כנגד המשיב) (להלן: “בית משפט קמא”), בגדרו דחה בית משפט קמא את תביעת המערערים למתן פסק דין הצהרתי כי הם זכאים להירשם כבעלים של בית מגורים או שליש מהמקרקעין (בשטח של 667 מ”ר) הרשומים על שם המשיב, והורה על פינוי וסילוק ידם של המערערים מהבית תוך שנה מיום פסק הדין קמא היינו לא יאוחר מיום 04.02.2025 (להלן: “פסק הדין קמא”).
בתמצית נציין כי המערערים הם בעל ואשה אשר נישאו זה לזה בשנת 2008, והמשיב הינו אביו של המערער. המשיב הוא הבעלים הרשום של מקרקעין הידועים כחלקה 00 בגוש 00000, ועליהם ניבנו 3 בתים. בבית 1 מתגורר המשיב, בבית 2 מתגוררים המערערים מאז נישואיהם, ובבית 3 מתגורר אח נוסף, נגדו עדיין מתבררת תביעת פינוי שהגיש המשיב (להלן: “הבית” ו/או “המקרקעין” בהתאמה).
בית משפט קמא העמיד את השאלות שבמחלוקת כדלקמן:
“33. לאחר שעמדתי לעיל על נטל ההוכחה ונטל הבאת הראיות, כעת, יש לבחון אם במקרה דנן עלה בידי הנתבעים להרים את נטל ההוכחה המוטל עליהם בהוכחת טענות ההגנה? מכאן, יש לבחון האם עלה בידי הנתבעים להוכיח כי בינם לבין התובע נכרתה עסקה שבמסגרתה הבית הועבר לנתבעים ? האם עלה בידי הנתבעים להוכיח כי הייתה הבטחה או התחייבות של התובע כלפי הנתבע להעביר לו את זכויות הבעלות בבית? האם עלה בידי הנתבעים להוכיח כי הם הזכאים להירשם כבעלים של הבית ו/או המקרקעין בשטח של 667 מ”ר באופן המצדיק להורות על שינוי / תיקון הרישום? במסגרת פסק הדין אדרש לשאלות אלו. כאן המקום להדגיש כי על פי נסח טאבו שצירף התובע להודעתו מיום 29.9.2023 עולה כי הוא הבעלים הרשום בשטח של 2,494 מ”ר במקרקעין”. (ההדגשות הינן במקור-א.א)
בית משפט קמא קבע כי המערערים לא הצליחו להרים את נטל ההוכחה המוטל עליהם, וכך קבע:
“35. בנסיבות המקרה דנן, לאחר שבחנתי ושקלתי טענות הצדדים, לאחר שעיינתי בחומר הראיות שהונח בפני ועל יסוד התשתית העובדתית והראייתית שהונחה בפני ובהתאם להלכה הפסוקה, לא שוכנעתי כי עלה בידי הנתבעים להרים את נטל ההוכחה המוטל עליהם בכל הנוגע להוכחת טענותיהם לפיהן, הם הזכאים להירשם כבעלים של הבית או ב1/3 מהמקרקעין ואף לא שוכנעתי כי בינם לבין התובע הייתה עסקה שבמסגרתה הנתבעים קיבלו את הזכויות . מכאן, לא שוכנעתי כי עלה בידי הנתבע לעמוד בנטל ההוכחה הכבד לסתור חזקת הרישום במקרקעין”.
בית משפט קמא כאמור דחה את תביעת המערערים למתן פסק דין הצהרתי, וזאת על יסוד התשתית הראייתית שהוצגה בפניו, לפיה לא נערך כל הסכם בכתב או אסמכתא שמתוכה ניתן ללמוד כי המשיב העניק את זכויות הבעלות בשליש מהמקרקעין למערער (סעיף 36 ו-51 לפסק הדין קמא), מעדויות הצדדים ועדיהם (סעיפים 37, 43 ו-53 לפסק הדין קמא), מהתנהלות הצדדים לאורך השנים אשר חרף המריבות ביניהם (בשנת 2007 ובשנת 2009) לא נקטו הליכים מתאימים להסדיר את רישום הזכויות בבית או במקרקעין (סעיפים 38 ו-49 לפסק הדין קמא). עוד קבע בית משפט קמא כי לא שוכנע כי ניתנה התחייבות בעל פה שתכליתה הייתה הענקת זכויות קנייניות ביחס למקרקעין, לחלופין הבית, אלא לכל היותר ניתנה ההבטחה למתן רשות להתגורר בבית (סעיף 39 לפסק הדין קמא).
בית משפט קמא קבע כי הרשות שניתנה למערערים הינה רשות להתגורר בבית ורשות זו הינה הדירה, היינו שניתן לבטלה בכל עת בכפוף להענקת צדק ותום לב (ראו סעיפים 54, 61-65 לפסק הדין קמא). משלא הגישו המערערים תביעה להשקעות והשבחות שנעשו במקרקעין ו/או בבית, קבע בית משפט קמא, כי באיזון בין זכויותיו הקנייניות של המשיב לבין השלכות פסק הדין על מגורי המערערים, ומכוח שיקולי הצדק, עיכב את הפינוי למשך שנה (סעיפים 66-72 לפסק הדין קמא).
על פסק דין קמא הגישו כאמור המערערים את ערעורם.
בתמצית, טענו המערערים כי בית משפט קמא שגה עת קבע שלא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם כדי להוכיח שהבית שייך להם; לחלופין כי הרשות שניתנה להם להתגורר בבית הינה בלתי הדירה; לחילופי חילופין כי הרשות שניתנה להם הינה הדירה וזאת תוך קביעה כי פינוי הבית ייעשה תוך שנה, והכל ללא התנייה או קביעה שהפינוי ייעשה בכפוף לפיצויים בגין השקעה והשבחת הבית.
המשיבים מצדם טענו כי דין הערעור להידחות מאחר ופסק הדין קמא הינו מנומק, התבסס על מספר רב של רבדי הנמקה. בית משפט קמא הגיע למסקנות חד משמעיות כי המערערים לא עמדו בנטל הראיה אשר היה מוטל על כתפיהם. בית המשפט לערעורים אינו נוטה להתערב בממצאים העובדתיים שנמצאו על ידי הערכאה הראשונה אלא במקרים חריגים, כאשר נפלה טעות היורדת לעניינו של עניין, וכן אינו נוטה להתערב בממצאי המהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הראשונה, שכן אין בידה האפשרות להתרשם מהעדים וחקירתם באופן בלתי אמצעי ואין זה המקרה שבפנינו.
בצד הודעת הערעור, הגישו המערערים בקשה לצירוף ראיות חדשות, זאת מכוח תקנה 144 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט-2018 (להלן: “התקנות”), בה ביקשו לצרף לערעור העתק של אישור תשלומי ארנונה, העתק אישור תשלום הקנסות בתיק בתכנון והבניה, העתק דוחות ESNA שיש בהן להוכיח לכאורה כי הכנסות העסק שלו ושל אחיו היו גבוהות ביותר, וכן צילומי המחאות שמסר המערער למשיב. המערערים ציינו בבקשתם כי ראיות אלו נדרשות להליך דנן וזאת לצורך מניעת עיוות דין, וכי לא ניתן היה להגישן בהליך הקודם.
דיון והכרעה בבקשה לצירוף ראיות:
תקנה 144 לתקנות מורה כדלקמן:
“בעל דין אינו רשאי להגיש ראיות חדשות לבית המשפט שלערעור; ואולם בית המשפט רשאי להתיר הגשת ראיות חדשות אם שוכנע שהן עשויות להשפיע על תוצאות הערעור וכן שמתקיים אחד מאלה: 1. לא היה ניתן לאתר את הראיה בשקידה סבירה ולהגישה בערכאה הראשונה במועד המתאים לכך; 2. הגשת הראיה דרושה כדי למנוע עיוות דין”.
בבחינת הדברים שוכנעתי כי דין הבקשה לצירוף ראיות חדשות להידחות.
לא שוכנעתי באופן מספק מדוע לא ניתן היה להגיש הראיות המבוקשות לפני בית משפט קמא. נימוק זה מתייחס להעתק אישור תשלום הארנונה, העתק אישור תשלום המערער קנסות תיק תכנון בניה, העתק דוחות ESNA וצילומי המחאות שמסר המערער למשיב. כל המסמכים האמורים הינם ראיות שהיו קיימות טרם ניתן פסק הדין קמא. טענת ב”כ המערער כי יש להתיר צירוף הראיות מכיוון שבית משפט קמא אפשר למשיב להגיש ראיות במהלך ישיבת ההוכחות ו/או לצורך הוכחת הטענה כי המערער שילם את הקנסות בניגוד לטענת המשיב ו/או מאחר והעסק היה רשום על שם האח ולא הייתה למערער גישה לקבלם, אלא באמצעות האח ו/או בשל מחדל בייצוג (“שלא ייצגתי בתיק הזה”, ראו שורה 20 לדיון מיום 16.09.2024) אינן בגדר עילה מספקת לקבלת הבקשה.
בנוסף, וזה העיקר, הראיות אינן נחוצות לצורך מניעת עיוות דין. אף לא אחד מהמסמכים מוכיח הסכמות קנייניות ו/או חוזיות בין הצדדים ביחס למקרקעין ו/או לבית. אין מדובר במסמכים מכוננים אשר בכוחם להוכיח בעלות על המקרקעין, או שיש בהם ללמד על הסכמה למתן רישיון בלתי הדיר. [להרחבה בנושא עיינו ברע”א 985/24 מאיר אליהו נ’ נציגות הבית המשותף ברח’ צבי שץ 16-14 חולון (נבו 26.3.2024)].
ראיות אלו קשורות לתשלומים ששילמו לכאורה המערערים בגין הבית ו/או השבחתו ולעניין זה קבע בית משפט מפורשות כי אין הוא מתעלם מטענות המערערים לעניין ההשקעות וההשבחות וכי קיים קושי לומר שהמערערים כלל לא השקיעו בבית במהלך תקופת הנישואין ו/או השביחו את הבית (ראו לעניין זה סעיפים 40-41 לפסק הדין קמא).
יתרה מזו, בית משפט קמא המליץ למערערים להגיש תביעה להשבת השקעותיהם וההשבחות שנעשו לטענתם על ידם ואף קבע כי מסקנותיו בפסק דין זה לא יהוו מעשה בית דין בתביעה הרכושית להשבת השקעות והשבחות.
בענין זה נקבע בסעיף 71 לפסק הדין קמא, כדלקמן:
“71. על אף האמור לעיל, וחרף מחדלי הנתבעים, על מנת לתת לנתבעים את יומם בבית המשפט ובשים לב למסקנות אליהן הגעתי ולתוצאות פסק הדין, פסק דין זה אינו מהווה מעשה בי-דין בפני הנתבעים בכל הנוגע להוכחת טענותיהם ביחס להשקעות / ההשבחות הנטענות. בעניין זה, על הנתבעים לפעול בהתאם ולנקוט בהליכים המשפטיים המתאימים כפי שימצאו לנכון לצורך מיצוי זכויותיהם”. (ההדגשות הינן במקור – א.א.)
דיון והכרעה לגוף הערעור:
לאחר שבחנתי את טענות צדדים בכתב ובע”פ, אציע לחבריי להותיר את פסק הדין על כנו למעט ההערה בדבר מועד הפינוי והתנאי לפינוי, כפי שארחיב בהמשך בסעיף 19 לפסק הדין. פסק הדין קמא הינו מפורט ומנומק.
אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין. ממצאים אלה תומכים במסקנה המשפטית אליה הגיע בית משפט קמא ואין כל טעות שבחוק בפסק הדין קמא. הכל כהוראת סעיף 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע”ט-2018.
למעלה מן הצורך אוסיף כדלקמן:
באשר לטענת המערערים כי שגה בית משפט קמא עת קבע שחובת השכנוע הוטל על המערער ולא על שני הצדדים יחדיו, מאחר ושניהם הגישו תביעות הדדיות, הרי שדין טענה זו להידחות. זכות המשיב במקרקעין ובבית הוכחה באופן מספק משהוגש נסח טאבו על שמו. סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, התשכ”ט-1969 (להלן: “חוק המקרקעין”), המורה: “רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו…”. משכך הדבר, הנטל לסתור את נפקות הרישום עבר עתה אל כתפי המערערים. כידוע, “הנטל לסתירת הרישום ולהוכחת הטענה כי הוא אינו משקף את מצב הדברים אמיתי, כך שהבעלים האמיתי של החלקה היא דווקא […], הוא נטל כבד מאוד” (עיינו לדוגמא ע”א 2576/03 אהובה וינברג נ’ האפוטרופוס לנכסי נפקדים (נבו 21.2.2007)).
באשר לטענת המערערים כי בית משפט קמא שגה בכך שלא דרש מהמשיב להביא כל ראיה כי הוא זה שאכן בנה את הבית, הרי שדי בנסח הטאבו כדי לבסס את ראייתו הלכאורית בדבר, וזאת נוכח סעיף 12 לחוק המקרקעין, המורה כדלקמן: “הבעלות בקרקע חלה גם על הבנוי והנטוע עליה ועל כל דבר אחר המחובר אליה חיבור של קבע, זולת מחוברים הניתנים להפרדה, ואין נפקא מינה אם המחוברים נבנו, ניטעו או חוברו בידי בעל המקרקעין או בידי אדם אחר”.
באשר לטענה כי בית משפט קמא שגה שלא התייחס להצהרת המשיב בהליך חע”מ 0000/07 כי מי שבנה את הבית הינו המערער וכי שגה בית משפט קמא עת לא הבדיל בין גובה הקנסות שהוטלו על המערער לבין המשיב בהליך התכנון ובנייה וכי העובדה כי המערער הוא זה ששילם את הקנס על הבית (בניגוד לקביעתו של בית משפט קמא), אין לראיות על הקנס ו/או מי שנשא בו כל ערך ראייתי לסוגיה הקניינית כפי שקבע בית משפט קמא. בסעיפים 52 ו-53 לפסק הדין קמא התייחס בית משפט קמא לעניין זה, שיקלל את טענות הצדדים בהליך זה אל מול ההליך הפלילי והגיע למסקנה כי אין בכך כדי להוכיח שהמערער הוא הבעלים של הבית ו/או שליש מהמקרקעין. בקביעתו זו לא נפלה טעות. טענות וראיות אלו ראויות להיבחן במסגרת תביעה כספית להשבת השקעות/השבחות. בית משפט קמא התרשם כי יש ממש בטענתם לעניין ההשקעה בבית, אך אין די בטענות כלליות של השקעה כבדה כתימוכין וביסוס לטענות בעניין הבעלות והקניית הזכות הקניינית (ראו סעיפים 40-41 לפסק הדין קמא).
אין בידי לקבל את טענת המערערים שדברי המשיב שהוקלטו ותומללו כי “הבית הוא למערער” מלמדים על הצהרה מפורשת של המשיב כי המערער הינו הבעלים של הבית. המערער לא נחקר על כך. מסופקני אם יש באמירה זו ובנסיבות המתוארות כדי להוות ראיה לתשובה לשאלה הקניינית שבין הצדדים או שמא תשובה לכאורה רק לשאלת ההחזקה ושימוש. אין הדבר מובהק. ראו גם לעניין זה דברי ב”כ המשיב בעמ’ 2 שו’ 31-33 לפרוטוקול הדיון מיום 16.9.24. במילים אחרות, אין באמירות אלו, כשהמשיב לא נחקר עליהן, כדי לגבור על דרישת הכתב שבסעיף 8 לחוק המקרקעין. “כידוע, הטעם העיקרי לדרישת הכתב הקבועה בסעיף 8 לחוק המקרקעין נעוץ בחשיבות שמייחס המחוקק להתחייבויות לעשיית עסקאות במקרקעין ובצורך להבטיח את רצינותן. דרישת הכתב נועדה “להדגיש כי מדובר בהתחייבויות שיש להתייחס אליהן בכובד ראש והיא מבקשת להגן על הצדדים מפני התקשרויות חפוזות העלולות להתבצע בלא שהופעל על ידי מי מהם שיקול דעת מושכל. כמו כן, מושגת באמצעות דרישת הכתב וודאות באשר לתוכנה של העסקה במקרקעין ויש הרואים גם בכך מטרה רלוונטית, בהינתן החשיבות שמייחס המחוקק לעסקאות במקרקעין. […]” (ע”א 8234/09 לילי שם טוב נ’ כדורי פרץ, פד(3) 60 (2011)והאסמכתאות המצוינות שם).
באשר לטענה כי בית משפט קמא שגה עת לא התייחס לכך שהמערערים חזרו לגור בבית הנטען כשלהם לאחר אירוע התקיפה הנטען כנגד המערערת, וכי עניין זה יצר אצלם הסתמכות כי הרשות שניתנה להם הינה בלתי הדירה, אחרת היו נשארים לגור בשכירות, דין טענה זו להידחות. בסעיפים 37-38 לפסק הדין קמא צוטטו דברי המערער מעדותו, שם נשאל מדוע לא עשה פעולות להבטחת המדור לכל חייו, כמו כן שם נלמד כי אירעו אירועי אלימות בין הצדדים בעבר, לרבות ריסוס המשיב בגז פלפל וגירוש המערערים מהבית לשנה וחצי. בית משפט קמא התייחס לדברים ששמע וקבע כי: “הנתבעים לא הבהירו באם בעבר היו פניות מצדם לתובע בה ביקשו להסדיר את רישום הזכויות בבית או במקרקעין חרף קיומן של נסיבות שעל פי ההיגיון הבריא והשכל הישר היה ראוי ואף מתחייב מהנתבעים להגן על זכויותיהם הנטענות. אי נקיטת הליכים מתאימים במועדים הרלוונטיים יש בה להחליש טענות הנתבעים ולחזק טענות התובע.”
דווקא נסיבות העבר יש בהם כדי לחזק את הסברה כי הלך הדברים בין הצדדים לא היה על מי מנוחות באופן כזה שיכול היה לחזק את טענת ההסתכמות (“חרף קיומן שעל פי ההיגיון הבריא והשכל הישר היה ראוי ואף מתחייב מהנתבעים להגן על זכויותיהם הנטענות”), וכי למעשה הרישיון ניתן למערערים הינו הדיר וניתן לביטול מצד המשיב. מסקנה אליה הגיע בית משפט קמא כאמור לעיל.
טענת המערערים כי בית משפט קמא שגה עת התעלם מתשריט המודד המחלק את המקרקעין לשלושה חלקים, כאשר אחד החלקים היה לכאורה מיוחס לו ולבעלותו, אינה מדויקת. בית משפט קמא התייחס לעניין זה בסעיף 50 לפסק דינו קמא, שעיקרו כדלקמן: “לא די בצירוף תשריט שתכליתו ומטרתו הינה הסדרת חלוקת השימוש בפועל במקרקעין. כאן המקום להדגיש כי התשריט לא הוגש לגוף ממשלתי כלשהו ולא צורף כנספח להסכם כלשהו שנערך בין התובע לבין הנתבעים”. דעתי כדעת בית משפט קמא.
סעיף 62 לפסק הדין קמא קובע כי מעיון בכתבי טענות הצדדים, לרבות סיכומיהם, ניתן ללמוד כי בין המערערים למשיב לא נערך כל מסמך בכתב או אסמכתא בכתב שנערכה מראש, אשר מכוחה ניתן לקבוע כי הרשות שניתנה למערערים הינה בלתי הדירה. המערערים לא הציגו בפניי מסמך בכתב או אסמכתא אחרת בכתב אשר מכוחה ניתן לקבוע כי בית משפט קמא שגה בקביעתו. בהיעדר הסכמה מפורשת בין המערערים למשיב, בכתב, נטל השכנוע הרובץ על המערערים נהפך כבד יותר, שכן כפי שנכתב בפסיקה ואף צוטט בפסק הדין קמא: “[…]” על מנת שרשות תהא בלתי הדירה ובלתי ניתנת לביטול תידרש הסכמה מפורשת מצד בעל הקניין לכך. הסקתה של רשות בלתי הדירה מכללא ומכוח הנסיבות בלבד, תיעשה במשנה זהירות ובנסיבות נדירות. […]” (עמ”ש (מחוזי מרכז) 37005-01-14 פלונים נ’ פלוני (נבו 30.12.2014) והאסמתכאות המצוינות שם).
לפני סיום – המערערים מנסים לתת נופך עקרוני לערעור, כי הותרת פסק הדין קמא בעינו יוביל ל”כאוס בחברה הדרוזית”, לחלופין בכל מגזר חברתי אחר במדינה (ציטוט מסעיף 62 להודעת הערעור) נהפוך הוא, כפי שנקבע בעמ”ש (מחוזי חיפה) 4194-10-17 ע’ ח’ נ’ ר’ ח’ (נבו 08.01.2019). גם בחברה מסורתית “על פי פסיקת בית המשפט העליון יש להכתיב נורמה אחידה ללא מקום להתחשב במגוון תרבותי חברתי הקיים בישראל. ייתכן כי דרך זו יוצרת קשיים בטווח המיידי אך כמו נורמות אחרות, היא תחלחל עם הזמן לתודעתם של אותם זוגות ותוביל לעיגון הציפיות והפיכתן לזכויות אכיפות, בין אם על דרך רישום זכויות במרשם המקרקעין ובין אם במסגרת הסכמות ברורה” וכתובה. ומכאן שאין בטענה כללית זו, כדי להוות טיעון ראוי להתערבות בפסק הדין קמא.
בצד האמור לעיל, אציע לחבריי להרכב להוסיף לפסק הדין קמא את ההערה הבאה:
ככל שיגישו המערערים, סמוך למתן פסק דין זה, תביעה לבית משפט קמא להשבת השבחות והשקעות שביצעו בבית וכן בקשה להתנות את הפינוי בהפקדה כספית של המשיב, לא יהיה מנוע בית משפט קמא להיעתר לבקשה, לחלופין לדחותה, ולפעול כפי חוכמתו, אך מחמת מעשה בי-דין.
תוספת זו, ראויה לטעמי כאשר אין מחלוקת כי המערערים התגוררו בבית למעלה מ-16 שנה (מאז נישואיהם ב-2008) והיא עולה בקנה אחד עם ההלכות המשפטיות עליהן נסמך בית משפט קמא כי ניתן לבטל את הרשות בכפוף להענקת צדק ותום לב (סעיפים 64-70 לפסק הדין קמא); וכן על קביעתו של בית משפט קמא כי על המערערים למצות את זכותם להשבת השקעותיהם, וכי ממצאיו בפסק דין אינם מהווים מעשה בית דין בתביעה להשבת השקעות/השבחות.
סוף דבר, אציע לחבריי להרכב לדחות את הערעור בכפוף להערה בסעיף 19 לעיל תוך חיוב המערערים בתשלום הוצאות ושכ”ט עו”ד המשיב בסך של 10,000 ₪ אשר ישולמו מסכום הפיקדון שהופקד בתיק.
השופט חננאל שרעבי, אב”ד:
אני מסכים.
השופט אריה נאמן:
אני מסכים.
הוחלט פה אחד על דחיית הערעור כאמור בסעיפים 19-20 לפסק דינה של השופטת אלון.
המערערים יישאו בתשלום הוצאות הערעור ושכ”ט עו”ד המשיב בסך כולל של 10,000 ₪, אשר ישולמו מסכום הפיקדון שהופקד בתיק. יתרת הערבון תוחזר למערערים באמצעות בא כוחם.
המזכירות תעביר פסק דין זה לצדדים.
פסק דין זה מותר לפרסום, תוך השמטת שמות הצדדים וכל פרט מזהה אחר.
ניתן היום, כ’ אלול תשפ”ד, 23 ספטמבר 2024, בהעדר הצדדים.
ח. שרעבי, שופט
אב”ד
א. אלון, שופטת
א. נאמן, שופט
