לפני
כבוד השופטת, סגנית הנשיא חגית מטלין
תובעת
ו.פ.
ע”י ב”כ עו”ד קובי דהן
נגד
נתבע
נ.פ.
ע”י ב”כ עו”ד שירלי רחמנוב
החלטה
לפני תביעה להתרת נישואין של בני זוג תושבי המדינה לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בין-לאומית), התשכ”ט-1969 (להלן:”החוק”).
רקע עובדתי
התובעת (להלן: “התובעת” או “המבקשת”) הינה יהודיה אזרחית ישראלית ותושבת ישראל .
הנתבע (להלן: “הנתבע” או “המשיב”) נוצרי, אינו אזרח ישראלי, תושב ישראל.
הצדדים נישאו ביום **.**.** בנישואין אזרחיים בשגרירות רומניה בתל אביב. הנישואין נערכו לפי חוקי מדינת רומניה.
מנישואי הצדדים נולדו שני ילדים: בת ילידת **.**.2000, בת 23.5 שנה, בגירה, ובן יליד **.**.2009, בן 15.5 שנה, קטין.
ביום 11.1.24 הגישה המבקשת בקשה להתרת נישואין כאשר כותרתה “בקשה מוסכמת להתרת נישואין”.
בהחלטה מיום 31.1.24 התבקשה חוות דעתו של בית הדין הרבני הגדול.
בחוות הדעת שניתנה ע”י בית הדין הרבני נקבע בין השאר כי הנישואין האזרחיים בטלים מעיקרם (חוות הדעת הוגשה לבית המשפט ביום 26.2.24).
ביום 12.3.24 הודיעו הצדדים כי חתמו על הסכם גירושין ויחסי ממון ומבקשים לאשרו. בהחלטה מיום 13.3.24 נקבע כי יש להגיש הליך נפרד לצורך אישור ההסכם.
ביום 22.5.24 הגיש המשיב כתב הגנה בו טען בין השאר שאינו מתנגד להתרת הנישואין באופן עקרוני אך מאחר וענייני משמורת בנם הקטין עדין לא הוסדרו, מבקש לדחות את הדיון בבקשה להתרת הנישואין עד לאישור הסכם הגירושין.
בהחלטה מיום 27.5.24 נקבע: “יובהר כי תיק זה עוסק בהתרת הנישואין בלבד. יתר ענייני וטענות הצדדים מקומן במסגרת דיונית נפרדת. משכך יבהיר המשיב בתוך 10 ימים האם מסכים להתיר את הנישואין”.
ביום 4.6.24 הודיע המשיב כי אינו מסכים להתרת נישואיו עם המבקשת וביקש דיון במעמד הצדדים.
בהחלטה מיום 5.6.24 נקבע כי סמכות השיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג נתונה לבית משפט זה. דיון במעמד הצדדים נקבע ליום 4.7.24. ביום 2.7.24 בקשה ב”כ הנתבע את דחיית מועד הדיון . המבקשת התנגדה לדחיית הדיון.
בהחלטה מיום 3.7.24 בבקשה לדחיית דיון נקבע :
“מאחר והמשיב מתנגד להתרת הנישואין נקבע דיון על מנת לסייע לצדדים להגיע להסכמות
בעניין התרת הנישואין.
ככל והצדדים לא יגיעו להסכמות בדיון יהיה על התובעת להמציא חוות דעת לדין הזר לעניין
הבקשה.
כאשר בשלב הראשון בעלותה נושאת התובעת.
ככל וממסקנות חוות הדעת יעלה כי בנסיבות העניין רשאי בית המשפט להתיר הנישואין אף
בהעדר הסכמת המשיב, ישקול בית המשפט התרת הנישואין מנימוקי הבקשה, מסקנות חוות
הדעת ואף בהעדר הסכמה, ובמקרה זה הנתבע יישא בהוצאות חוות הדעת במלואם וישיבם
לתובעת”.
באשר לבקשה לדחיית הדיון – הצדדים הגישו בקשה מוסכמת והדיון נדחה ליום 8.8.24.
ביום 8.8.24 התקיים דיון במעמד הצדדים בפי כב’ הש’ שירה בו נשמעו טענות הצדדים (להלן: “הדיון”).
בדיון לא הגיעו הצדדים להסכמות.
בית המשפט הציע לצדדים להסכים להתרת הנישואין, על מנת שלא לגרום להתארכות ההליך על כל הכרוך בכך לרבות ובעיקר הוצאות נוספות ושכ”ט עו”ד (ראה: עמ’ 3 לפרוטוקול הדיון, שורות 28-29).
בדיון טען ב”כ התובעת בין השאר: “אני מפנה את בית המשפט לסעיף 3א1, לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין – מצטט. כאשר צד אחד הדת שלו לא ברורה, הולכים לאחד מן הצדדים שהדת שלו מוכרת, מבקשים חוות דעת. חוות הדעת התקבלה בבית הדין הרבני הגדול. אני מפנה את בית המשפט לסעיף 5א’ לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין, מצטט. זהו הדין הפנימי, הם גרו בארץ שנים רבות” (ראה עמ’ 3 לפרוטוקול הדיון מיום 8.8.24, שורות 1-4).
בהחלטה בדיון קבעה כב’ השופטת חני שירה כדלקמן:
“החלטה לעניין המשך ההליך תשלח לצדדים. לאור העובדה שבית המשפט לא הצליח היום להביא את הנתבע להסכים להתרת הנישואין ורשמתי לפני את עמדת ב”כ התובעת שאין צורך בהגשת חוות דעת של החוק הרומני לעניין התרת הנישואין, תוך שהפנה לסעיף 5 ואני מאפשרת לצדדים 7 ימים להוסיף בכתב פסיקה רלוונטית לעניין התרת הנישואין והצורך או אי הצורך בחוות דעת לחוק הרומני” (ראה עמ’ 4 לפרוטוקול הדיון מיום 8.8.24, שורות 7-10).
טענות המבקשת:
לטענת המבקשת הפרשנות הראויה “לדין הפנימי” בחוק היא הדין האזרחי לעניין התרת נישואין, ולא הדין הדתי האישי של הצדדים. פרשנות זו מתיישבת עם תכלית החוק, שמטרתו לפשט את הליכי התרת הנישואין ולמנוע עיכובים מיותרים.
לכן יש להכיר, לטענת המבקשת, בעילת גירושין אזרחית של “הרס חיי הנישואין”.
גישה זו מתיישבת עם עקרונות היסוד של כבוד האדם וחירותו. מונעת מצבים של “עגינות אזרחית” ומייתרת את הצורך בחוות דעת מומחים לדין הזר.
עוד טוענת המבקשת כי ראוי לאפשר לבן זוג להשתחרר מכבליה של מסגרת נישואין כושלת שאין כל סיכוי לשיקומה.
טענות המשיב:
לטענת המשיב לצדדים רכוש וילד משותף, והתרת הנישואין אינה תלושה מכל המערכת המשפחתית. משכך יש תחילה, להסדיר את נושא משמורת הקטין והרכוש המשותף.
לפי סעיף 5 לחוק והפסיקה (המשיב מפנה לתה”ן 32834-08-15 פלונית נ’ פלוני פורסם בנבו 16.2.2016), נקבע כי כאשר בני זוג אינם בעלי אותו הדין כמו במקרה דנן הרי שלא ניתן להחיל אותו דין אישי ולא ניתן להחיל עליהם דין ישראלי לערוך גירושין.
לטענת המשיב אין מחלוקת שהצדדים אינם בעלי אותו דין אישי, נישאו בנישואין אזרחיים מחוץ לישראל בשגרירות רומניה כך שהדין החל עליהם הוא הדין הרומני.
עוד טוען המשיב כי לא ניתן לטעון לדין ישראלי בהעדר הסכמה.
בנוסף, טוען המשיב כי הדין הרומני קובע כי אישה שבוגדת מנושלת מכל רכושה. ברם המשיב לא רוצה להגיע למצב של מלחמה ומבקש להגיע להסכם גירושין.
לפיכך ביקש כי בית המשפט ישלח הצדדים לגישור או לחילופין להורות למבקשת להמציא חוות דעת לדין הזר הרומני בהתאם להחלטה מיום 3.7.24.
המסגרת הנורמטיבית
סעיף 5 לחוק קובע את כללי ברירת הדין המהותי לפיו ידון בית המשפט לענייני משפחה בהתרת הנישואין כדלקמן:
“5 (א) בית המשפט לענייני משפחה ששיפוטו נקבע לפי חוק זה ידון בעניין לפי סדר ההעדפה הבא:
(1)הדין הפנימי של מקום מושבם המשותף של בני הזוג;
(2)הדין הפנימי של מקום מושבם המשותף האחרון של בני הזוג;
(3)הדין הפנימי של ארץ אזרחותם המשותפת של בני הזוג;
(4)הדין הפנימי של מקום עריכת הנישואין –
ובלבד שבית המשפט לא ידון לפי דין כאמור אם חלים על פיו דינים שונים על שני בני הזוג או אם לא ניתן לפיו לערוך גירושין”.
על פי ההלכה הפסוקה בני זוג שהינם בני עדות שונות חלים עליהם דינים אישיים שונים.
המבקשת מפנה לפסק הדין עמש (נצ’) 21608-03-15 פלונית נ’ פלונית – מאגר נבו 14.06.2016, בו קבע השופט ערפאת טאהא כי בהתרת נישואין של בני עדות שונות יש לפנות לדין האזרחי של מדינת ישראל – מקום מושבם של בני הזוג. לתוכן הדין קבע השופט טאהא כי יש לפנות לעילה של “הרס חיי הנישואים” כפי שנקבעה בבג”ץ בני נוח (בג”ץ 2232/03 פלוני נ’ בית הדין הרבני האזורי תל אביב-יפו, פ”ד סא(3) 496 (2006)). לעומת השופט טאהא, קבעו השופט ז’ הווארי והשופטת א’ הלמן כי אין בנמצא דין פנימי-ישראלי אזרחי.
ערעור על פסק דין זה נדון בפני השופט מזוז.
השופט מזוז הבהיר בפס”ד פלונית נ’ פלוני, כי בני זוג שהינם בני עדות שונות המעוניינים להתיר נישואיהם, הדין החל עליהם הוא סע’ 5(א)(4) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בין-לאומית), התשכ”ט-1969, קרי, הדין הפנימי של מקום עריכת הנישואין:
“בחינת הפסיקה והספרות המשפטית בנושא מובילה למסקנה לפיה הדין הפנימי ביחס לבן עדה דתית מוכרת שמקום מושבו הוא ישראל, הוא דינו האישי ואין בלתו. ..בהתאם לכך, במצב שבו בני זוג הם בני עדות דתיות שונות או שאחד מהם הוא חסר דת, פשיטא שחל עליהם דין פנימי שונה. מכאן, בהתאם לסיפא של סעיף 5(א) לחוק השיפוט, שהחלופה הרלבנטית לגביהם היא החלופה של דין מקום עריכת הנישואים (סעיף 5(א)(4) לחוק השיפוט). ..
אכן, פסיקת בית המשפט העליון בשני העשורים האחרונים הביאה להתפתחויות משמעותיות בתחום דיני המשפחה, ובכלל זה הוכר בתוקפם של נישואים אזרחיים שנערכו בחו”ל… .
עם זאת, בכך אין כדי להוביל למסקנה כי הדין הפנימי הישראלי איננו הדין האישי. ההכרה בתוקפם של נישואים אזרחיים שנערכו בחו”ל בהתאם לפסקי הדין המוזכרים, נבעה מיישום כללי המשפט הבינלאומי הפרטי, ולא מפרשנותו של הדין הישראלי הפנימי. ובהקשר זה ראוי לציין כי פירושו של המונח “פנימי”, המופיע בכל אחת מהחלופות הקבועות בחוק השיפוט, הוא הדין הפנימי המהותי ללא הפנייה לדין הזר (זילברג, בעמ’ 680; פסברג, בעמ’ 757-756)…הנה כי כן, פסיקתו של בית המשפט עד כה אינה מובילה למסקנה כי ניתן להכיר בקיומו של דין פנימי אזרחי בישראל החל על בני זוג המשתייכים לעדות דתיות שונות שנישאו בנישואים אזרחיים בחו”ל. אכן, לו היה ניתן להגיע למסקנה זו, דומה כי כך היה ראוי לעשות. ראשית, דין מקום המושב, להבדיל מדין מקום עריכת הנישואים, משקף מטבע הדברים את ערכי היסוד של החברה שבה חיים בני הזוג. עמדה זו אף משתקפת בסדר ההעדפה שקבע המחוקק בהציבו את החלופה הזו כחלופה ראשונה. שנית, החלת דין מקום עריכת הנישואים כורכת עמה דרישה להוכיח את הדין הזר, ובכך מושתות על הצדדים עלויות אשר היו יכולות להיחסך לו היה מוחל דין מקום מושבם המשותף (הוא דין הפורום). אף על פי כן, כאמור, לא זה המצב המשפטי הנוהג, והחלופה הרלבנטית בעניינם של בני הזוג בענייננו, וכמוהם בני זוג המשתייכים לעדות דתיות שונות, היא אפוא זו הקבועה בסעיף 5(א)(4) לחוק השיפוט – הדין הפנימי של מקום עריכת הנישואים” (ראה: בעמ 5640/16 פלונית נ’ פלוני – מאגר נבו 22.06.2017).
לו אכן ניתן היה להתיר נישואין של בני זוג המשתייכים לעדות דתיות שונות שנישאו בנישואין אזרחיים בחו”ל לפי הדין הפנימי של ישראל הרי שהדבר היה מפשט את כל ההליך, כפי שקבע השופט מזוז:
א. דין מקום המושב היה משקף את ערכי היסוד של החברה שבה חיים בני הזוג.
ב. לו היה חל דין מקום המושב , היה הדבר חוסך עלויות של הוכחת הדין הזר.
ואולם, המסקנה המתבקשת, לאור פסיקת השופט מזוז לעיל, בעניינינו, כי הבקשה להתרת הנישואין תעשה בהתאם לחוק הרומני.
לאור האמור על התובעת הנטל להוכיח את הדין הזר.
לאור האמור, ובהמשך להחלטה מיום 3.7.24 התובעת תמציא חוות דעת לדין הזר. ככל וממסקנות חוות הדעת יעלה כי בנסיבות העניין רשאי בית המשפט להתיר הנישואין אף בהעדר הסכמת המשיב, ישקול בית המשפט התרת הנישואין מנימוקי הבקשה, מסקנות חוות הדעת, אף בהעדר הסכמה, ובמקרה זה המשיב יישא בהוצאות חוות הדעת במלואם וישיבם למבקשת.
עוד יצוין, אף בהמשך להחלטתי מיום 27.5.24, הליך זה עניינו התרת נישואי הצדדים בלבד. יתר טענות הצדדים באשר לענייני הרכוש, האפוטרופסות, אחריות הורית וזמני השהות עם הקטין מקומן במסגרת דיונית מתאימה נפרדת.
מאחר ודחיתי בקשת המבקשת שלא להגיש חוות דעת לדין הזר, היה מקום לחייבה בהוצאות. ואולם, מאחר והמשיב אינו מתנגד עקרונית להתרת הנישואין, ומסכים למעשה להתרה, אך מתנה הסכמתו בכך שהצדדים יגיעו להסכם גירושין, ובהעדר הסכמתו, אין מנוס כאמור מהגשת חוות דעת לדין הזר ע”י המבקשת, לא מצאתי לחייב בהוצאות בגין בקשה זו.
המבקשת תמציא חוות דעת לדין הזר תוך 30 יום.
ההחלטה ניתנת לפרסום תוך השמטת פרטים מזהים.
המזכירות תמציא ההחלטה לצדדים.
ת.פ. בהתאם.
ניתנה היום, כ”ב אב תשפ”ד, 26 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.
