בפני
כב’ השופטת, סגנית הנשיא אורלי שמאי-כתב
תובעים
1. פלונית
ע”י ב”כ עו”ד יואל פדלי
נגד
נתבעים
1. פלוני
ע”י ב”כ עו”ד משה פרדס
פסק דין
לפניי תביעה שהגישה התובעת למתן פסק דין הצהרתי לפיו, זכאית היא לקבל מהנתבע שליש מעיזבונו או משווי עיזבונו של המנוח, אלמוני ז”ל [להלן: המנוח].
רקע והשתלשלות העניינים:
התובעת והנתבע הם אחים – ילדיו של המנוח. לצדדים אחות נוספת, הגברת י’, שאיננה חלק מההליך דנן ובחרה שלא להצטרף אליו.
המנוח נפטר ביום 23.02.2021.
טרם פטירתו ערך המנוח צוואה בפני רשות שנחתמה ואושרה בפני בית הדין הרבני בירושלים ביום 22.01.2020.
בשל המחלוקת הפרשנית שנתגלעה בין הצדדים בנוגע לצוואה [כפי שיפורט], וחשיבותם להכרעת המחלוקת שלפניי – יובאו להלן הסעיפים הרלוונטיים מתוך הצוואה כלשונם:
“….
ב.
כל מה שאני נותן לזוכה עפ”י שטר זה, הנני נותן במתנה גמורה ושלמה, מהיום ולשעה אחת קודם פטירתי, על מנת שלא אחזור בי עד אז אלא ע”י צוואה או שטר ביטול צוואה כשרים וחתומים על ידי ועל ידי שני עדים, או באופן חוקי אחר. ובתנאי כתנאי בני ג’ ובני ר’: אם לא אחזור בי כנ”ל, יחול הקניין מהיום ולשעה אחת קודם פטירתי; ואם אחזור בי כנ”ל, לא יחול הקניין לגבי כל דבר אשר אחזור בי. ובכל מקום שבו הנני מזכיר בשטר צוואה זה זכייה ומתנה לזוכים, הרי הוא לפי התנאי הזה.
ג.
הנני נותן כל רכושי הרשום בספרי האחוזה (טאבו) על שמי, כולו או חלקו,
החנות ברח’ xxx.
ואת הבית ברח’ xxx
ואת הקיוסק ברח’ xxx.
וכן את חשבונות הבנק שברשותי בנק xxx ברח’ xxx סניף xxx מ.ח. xxx
וכן חשבון בנק xxx רח’ xxx סניף xxx מ.ח. xxx.
וכן חשבון בנק xxx רח’ xxx סניף xxx מ.ח. xxx.
וכן כל כסף מזומן השייך לי בבנק ובכל מקום אחר.
וכן את כל מטלטלי ונכסי דניידי שלי, וכל רכוש אחר כגון כספים כגון כספים במזומן, השקעות במניות, אגרות-חוב, חסכונות לזמן ארוך, מלוות ממשלתיים וכדומה הרשומים על שמי, כולו או חלקו – לבני פלוני וש’…. במתנה גמורה ולא כאפוטרופוס.
ד.
כל הכתוב לעיל עשיתי וערכתי מרצוני הטוב והגמור, ובדעה צלולה ומיושבת כצוואת בריא הקיימת לעולם, שתחול שעה אחת קודם פטירתי, כל זמן שלא אערוך צוואה אחרת מקוימת כדין תורה, או אבטל צוואה זו בפני עדים כחוק. והקניתי לכל השייך בכתיבה ומסירה וקניין גמור ושלם אגב קרקע – כל דבר בקנינו באופן היותר מועיל עפ”י דיני תורתנו הקדושה ותקנות חז”ל ועפ”י חוקי המדינה. ועל רכוש שאין קניין נתפס בו – כמו מלוה על פה שאיננו עתה בעין, או רכוש שלא בא לעולם עדיין וכיו”ב – הנני מודה בהודאה גמורה וחלוטה, שכנגד זה כפי הסכום שיעלה שעה אחת קודם פטירתי אני מתחייב לזוכים הנ”ל מעתה, הן בנדר והן בתורת שעבוד, באופן שאני מחויב כבר עתה לשלם כל סכום…
ה.
מבקש אני מבני פלוני ת.ז….
שמרצונו הטוב יתן:
לבנותי פלונית וי’ שווה בשווה בנכסים.
וכן לי’ באופן אישי ממכירת הבית בבר אילן 30 ים סך 50000 שח (חמישים אלף ₪)
ואם יוציא אחד מבני המשפחה או באי כוחו שטר או שק’ שאני או אני ובני פלוני חתומים עליו יקוזז מחלקו הניתן לו בנכסים.
וכן אבקש מבני פלוני משאלה לתת לנכדי צ.ט סך של 1000 ₪ (אלף ₪) למשך חמש שנים.
ו.
אני מציע את החנות ברח’ יחזקאל לא למכור אלא להשכיר ולחלוק.
ובשאר הנכסים תעשה כרצונך ובהתיעצות עם xxx.
….
ח.
אני מברך את ילדי ומשפחותיהם, שיזכו לחיים טובים וארוכים, מתוך בריאות טובה ונחת מצאצאיהם. בקשתי האחרונה היא, שישרור שלום אמת ביניהם כל ימי חייהם…”
[ראו: עותק הצוואה שצורף כנספח א’ לכתב התביעה המתוקן, ההדגשה במקור, שכ”א].
כאמור, הצוואה אושרה בפני בית הדין הרבני, ביום 22.01.2020, לאחר שהמנוח מסר בפני בית הדין כדלקמן: “… אני נותן הכל במתנה לבן, ומבקש שהוא יחלק את כל הנכסים שוה בשוה עם שתי האחיות, אני סומך עליו, ערכתי את הצוואה בעזרת תלמיד חכם, עברתי על הצוואה שכתבתי כמות שהיא וכל פרטיה מובנים לי, אני אלמן…” [פרוטוקול בית הדין הרבני מיום 22.01.2020 צורף כנספח ב’ לכתב התביעה המתוקן].
לאחר פטירת המנוח ניתן צו לקיום הצוואה בהחלטת בית הדין הרבני מיום 08.04.2021 [ראו: נספח 5 לכתב ההגנה].
למען שלמות התמונה יצוין, כי קודם לצוואה הנדונה ערך המנוח, ביום 22.06.2009, צוואה קודמת [שבוטלה למעשה בצוואה הנדונה]. הצוואה הקודמת אושרה בפני נוטריון ובה ציווה המנוח כי כל עיזבונו יחולק לשלושת ילדיו בחלקים שווים.
יוער כי כל ניסיונות בית המשפט להביא את הצדדים להבנות – ולו לאור בקשתו האחרונה של המנוח עצמו בצוואה, לפיה, מבקש הוא שישרור שלום אמת בין ילדיו כל ימי חייהם – עלו בתוהו, ואין לבית המשפט אלא להצטער על כך.
טענות הצדדים בתמצית:
התובעת
לטענת התובעת, בהתאם לחוק, יש לפרש את הצוואה בהתאם לאומד דעתו ורצונו של המצווה. בענייננו, טוענת התובעת כי כדי להבין מה היה רצונו של המנוח, יש לבדוק את מכלול הנסיבות החיצוניות לנוסח הצוואה.
לשיטת התובעת, מצוואת המנוח עולה כי רצונו של המנוח היה כי בנותיו יקבלו את חלקן באופן שווה בשווה, בכל הנכסים, כמו הנתבע.
לדברי התובעת, המנוח רשם כי הוא מוריש את עיזבונו לנתבע, אך מאידך קבע בצוואתו הוראות נוספות מיוחדות, ובין היתר, כי מבקש הוא מהנתבע לחלק את העיזבון בין שלושת ילדיו באופן שווה.
לגרסת התובעת, המנוח היה אדם חרדי שביקש לחלק את עיזבונו בין שלושת ילדיו באופן שווה, אך מאידך ביקש לעמוד באופן פורמאלי בלבד בענייני ההלכה. לטענת התובעת, המנוח ביקש לחמוק מסתירה בין רצונותיו לבין ההלכה ובניסוח זה למעשה עשה “דרך עוקפת”.
לשיטת התובעת, תמיכה להתחזקותו הרוחנית ורצונו של המנוח בצוואה התואמת את ההלכה, היא הצוואה הקודמת שנערכה בפני נוטריון בעוד הצוואה הנדונה נערכה לאחר מספר שנים של התחזקות דתית ונערכה בעזרת תלמיד חכם, כפי שהצהיר המנוח, ואושרה ע”י בית הדין הרבני.
לטענת התובעת, המנוח הדגיש בפני בית הדין הרבני כי ערך את הצוואה באמצעות תלמיד חכם והוסיף כי סומך על הנתבע מבלי שאמר מילה על “רצונו הטוב” אלא “אני מבקש”. לדברי התובעת, מיד בסמוך לבקשתו מציין המנוח כי סומך על הנתבע, וברור כי המנוח כתב את תחושתו ורצונו לפיו הוא הוריש עיזבונו לנתבע וסומך עליו כי יחלק את העיזבון בין שלושת האחים באופן שווה כפי שביקש.
לדברי התובעת, סעיף ה. לצוואה הוא סעיף אחד שכותרתו “מבקש אני מבני פלוני…” והכולל 4 דרישות. לגרסת התובעת, הנתבע מנסה ליצור חלוקה מלאכותית בצוואה, וזאת על מנת להסדיר את הסתירות הנובעות מפרשנותו לצוואה.
לטענת התובעת, מאופן ניסוח תחביר הצוואה, נהיר כי המנוח, שהיה אדם מבוגר בן העדה הפרסית, לא סגנן את הכתוב בצוואה באופן עברי תחבירי, כי אם כתב את כל אשר יצא מפיו ללא סגנון נכון, תוך שמבקש הוא להשתמש בלשון נקיה ומכובדת, לשון בקשה, גם אם זו הוראה, וזאת בשל אופיו הנעים.
עוד לדברי התובעת, ברור כי כל הורה שמבקש בצוואתו, כוונתו כי רצונו יכובד, לשון בקשה היא לשון רכה ונקיה לדרישה החלטית.
לגרסת התובעת, המנוח הצהיר בחייו בפני מינימום שני עדים, וביניהם אחיו, כי הוא אינו מתכוון לקפח אף אחד מהילדים.
טוענת התובעת, כי עצם העובדה שהמנוח מבקש לחלוק שווה בשווה, מעידה כי המנוח לא רק קובע שתהיה חלוקה אלא גם את יחס החלוקה, ולא השאיר זאת לשיקול דעת. לדברי התובעת, ככל שמדובר היה בשיקול דעת, לא היה נוקט המנוח ביחס החלוקה, אלא היה אומר, תיתן כמה שאתה רוצה.
עוד טוענת התובעת, במענה לטענה כי המנוח השאיר את החלוקה לשיקול דעת הנתבע, כי המנוח לא היה צריך לכתוב זאת בצוואה, שכן אף ללא אמירתו, הנתבע חופשי לעשות כן.
לשיטת התובעת, אילו המנוח היה רוצה לנשלה, הרי שלא היה מזכיר אותה בצוואה כלל ולא מבקש מהנתבע לחלק את כל נכסי העיזבון. לגרסת התובעת, הטענה כי יחסיה עם המנוח לא היו תקינים, אינה נכונה. כמו-כן, לדברי התובעת, מדוע ביצע המנוח גזירה שווה עם האחות הנוספת. לעמדת התובעת, טענה הנתבע לפיה המנוח בחר שלא להותיר בה תחושה קשה, היא טענה הזויה, שכן מה הועיל לו נוסח זה, במקום ליצור כביכול תחושה קשה רק אצל אחת הבנות, יצר תחושה קשה אצל שתיהן. וגם אם כך, לדברי התובעת, מדוע בחר לרשום העיזבון לטובת הנתבע דווקא ולא לטובת האחות הנוספת.
הנתבע
מנגד, טוען הנתבע כי אומד דעתו של המנוח משתמע מפורשות מתוכה של הצוואה וכי מלשון הצוואה, עולה בבירור כי המנוח ציווה מפורשות את כל רכושו לבנו. לדברי הנתבע, ציווי זה נאמר בלשון מפורשת שאינה משתמעת לשני פנים ולא נדרשת כל פרשנות, כאשר המנוח הותיר לנתבע, לפי שיקול דעתו, האם ליתן לאחיותיו דבר מה מהירושה, לפי רצונו הטוב בלבד.
לשיטת הנתבע, המנוח ביקש לחלק צוואתו לשני חלקים: החלק הראשון, הקבוע בסעיפים א-ד לצוואה, מהווה את הציווי של המנוח, שם קבע כי מוריש את כל עיזבונו לנתבע “במתנה גמורה ולא כאפוטרופוס”; מנגד, בחלק השני, החל מסעיף ה. ואילך, נקט המנוח בלשון של “בקשה” ו”הצעה”, כאשר הוא מסמיך את הנתבע לקבוע, עפ”י שיקול דעתו, האם ליתן דבר מה מהעיזבון לאחיותיו, כשהמנוח בחר להדגיש כי הנתבע יעשה כן “מרצונו הטוב”, הא ותו לא. מונח זה, לדברי הנתבע, מרוקן מתוכן את טענת התובעת, שאחרת, היה המנוח מורה לו לחלק את העיזבון ולא מקנה לו שיקול דעת.
בניגוד לטענת התובעת, טוען הנתבע כי החלק השני המהווה את בקשות המנוח אינו קבוע כמקשה אחת אלא כל בקשה עומדת בפני עצמה.
לפיכך, לשיטת הנתבע, אין כל מקום שבדין לפנות לפרשנויות חיצוניות לצוואה, כשמהצוואה עולה במפורש אומד דעתו של המנוח, שאינו משתמע לשני פנים, כי הוא מוריש הכל לבנו, הנתבע.
למעלה מן הצורך, טוען הנתבע, כי גם הנסיבות החיצוניות מוכיחות את מה שעולה מתוך הצוואה.
לדברי הנתבע, גם בדיון שהתקיים בפני בית הדין הרבני ביום 22.01.2020 הדגיש המנוח מפורשות בראשית דבריו כי “אני נותן הכל במתנה גמורה לבן ומבקש שהוא יחלק את את כל הנכסים שווה בשווה עם שתי האחיות”, כאשר גם אז נקט המנוח בלשון של בקשה ולא ציווי, אמירה המחזקת את ציוויו של המנוח כי מוריש הכל לנתבע, ואף סיכם את דבריו באומרו: “עברתי על הצוואה שכתבתי כמות שהיא וכל פרטיה מובנים לי”. כלומר, לדברי הנתבע, המנוח ביקש להוריש את כל עיזבונו לנתבע בלבד.
לשיטת הנתבע, הדברים מקבלים משנה תוקף מקיומה של הצוואה הקודמת של המנוח מיום 22.06.2009, שאושרה ע”י נוטריון, בה ציווה את כל עיזבונו ל-3 ילדיו בשווה, שבטלה עם עריכת הצוואה האחרונה נושא ההליך. כלומר, לדברי הנתבע, המנוח היה מודע היטב לאפשרות לציין את 3 ילדיו כיורשים בחלקים שווים. לטענת הנתבע, אם המנוח לא היה רוצה לשנות את אופן החלוקה השוויוני בין 3 ילדיו, הרי שלא היה כותב צוואה חדשה המבטלת את צוואתו הקודמת, אלא שהוא בחר באופן מושכל לבטל את הצוואה הקודמת באמצעות צוואתו נושא ההליך דנן.
זאת, לגרסת הנתבע, הן לאור יחסיו העגומים עם התובעת בשנים האחרונות לחייו והן לאור גניבות כספי המנוח שבוצעו ע”י שניים מילדי התובעת. לשיטת התובע, המנוח בחר שלא להותיר תחושה קשה אצל התובעת ובשל כך בחר להעמיד את האחות הנוספת באותה מעמד לצדה, בעוד מותיר לשיקול דעת הבלעדי של הנתבע, האם ליתן דבר מה נוסף למי מאחיותיו.
עוד לטענת הנתבע, בית הדין הרבני, בהחלטותיו מיום 07.04.2021, מיום 08.04.2021 ומיום 03.05.2021, הבהיר כי אין מקום להתנגדות התובעת לקיום הצוואה, באשר המנוח ציווה את כל עיזבונו לנתבע וכי אין בצוואה הוראה מחייבת המורה לנתבע להעביר חלק כלשהו לאחיותיו והכל תלוי ברצונו הטוב של הנתבע.
לשיטת הנתבע, לפי ההלכה אדם לא יכול לכתוב צוואה אלא רשאי לעקוף את האיסור בקביעה שהוא נותן מתנה בחיים כפי שעולה מהחלק הראשון של הצוואה, ובמצב דברים זה, אין כל בעיה להוריש גם לבנות לצד הנתבע.
לגרסת הנתבע, המנוח לא התחזק בשנים האחרונות אלא היה אדם חרדי, כל ימיו הונהגו תחת ההלכה והוא לא התייחס לדת כדבר פורמאלי בלבד. אך עם זאת, היה איש עסקים שנון, נבון, הפתוח לענייני העולם. לדברי הנתבע, המנוח אמנם היה אדם מבוגר בן העדה הפרסית, אך היה יליד הארץ, למד במוסדות חינוך בארץ, היה אדם פיקח, שנון ורהוט וחי את החיים בצורה צעירה ודינאמית, בניגוד לטענת התובעת שמציגה את המנוח כעולה חדש שאינו מבין את השפה והתחביר.
לפיכך, לגרסת הנתבע, בהתחקות אחר אומר דעתו של המנוח, הרי שהן מלשון הצוואה לגופה, ולמעלה מן הצורך, מהנסיבות החיצוניות, עולה כי רצונו האמתי של המנוח היה להוריש את כל רכושו לבנו הנתבע, ולו בלבד.
דיון והכרעה:
המחלוקת בין הצדדים נסובה על פרשנותה של הצוואה ועל המשמעות המעשית של הוראות צוואת המנוח: בעוד לשיטת התובעת, המנוח ציווה על הנתבע לחלק את כל העיזבון בחלקים שווים בין כל ילדיו של המנוח ולפיכך חלה על הנתבע חובה מכוח הצוואה להעביר לה שליש מעיזבון המנוח, הרי שלגרסת הנתבע- נתן לו המנוח את כל רכושו והותיר זאת לרצונו הטוב בלבד, ללא שהוא מחוייב לעשות כן.
מסגרת נורמטיבית
פרשנות צוואה
סעיף 54(א) לחוק הירושה, תשכ”ה-1965 [להלן: חוק הירושה] מורה כי: “מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה – כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות”.
על קצה המזלג אפרט כי עיקרון העל העומד בפני בית המשפט בבואו לפרש צוואה הוא כיבוד רצון המת [ראו, בין היתר, רע”א 8047/03 היועץ המשפטי לממשלה נ’ מתילדה דוידזון (פורסם בנבו, 16.06.2004); ע”א 1212/91 קרן לב”י נ’ בינשטוק (פורסם בנבו, 28.08.1994)].
בהתאם ללשון החוק, לאורך השנים נהגו בתי המשפט לפרש צוואות באמצעות פרשנות דו-שלבית;
בשלב הראשון – על בית המשפט לבדוק אם ניתן לאתר את אומד דעתו של המצווה מתוך הצוואה. מדובר בבחינה פרשנית פנימית, ונקבע בפסיקה כי במסגרת זו, אין היא מוגבלת אך למובן המצומצם של הסקת הכוונה מלשון הצוואה אלא יש לבחון גם את בדיקת השתלבותם של ביטויים מילוליים שונים בצוואה, ככל שאלו משתמעים לשתי פנים או סותרים זה את זה, במרקם הכללי של הוראות הצוואה. עוד נקבע כי הבחינה הפרשנית הפנימית עשויה להיעזר גם בשקילתן ההגיונית של נסיבות העולות ונלמדות מתוך הצוואה, אך כאמור, ברובה ובעיקרה מבוססת בחינה זו על הבנת לשונו של המצווה ועל הסקת כוונתו מתוך דבריו [ראו: ע”א 239/89 שרש נ’ גלילי (פורסם בנבו, 16.03.1992) (להלן: עניין שרש); רע”א 7631/12 אמסטר נ’ קרן קיימת לישראל (פורסם בנבו, 12.08.2015) (להלן: עניין אמסטר)].
רק אם בית המשפט מגיע למסקנה כי הדבר אינו אפשרי, יפנה אל השלב השני, בו יבחן את הנסיבות החיצוניות.
ההנחה העומדת בבסיס גישה זו היא כי דברי המצווה מבטאים את כוונתו לאשורה ואם הלשון בה בחר המצווה היא ברורה ופשוטה, הרי שיש ליתן לה תוקף כפשוטה. רק אם דברי המצווה אינם ברורים, למשל, כשלשון הצוואה משתמעת לשני פנים או כשפירוש מילולי של הוראה אחת בצוואה אינו מתיישב עם הוראות אחרות בה – יש מקום לעבור לשלב השני בו נבחנות הנסיבות החיצוניות [ראו, בין היתר, עניין שרש; עניין אמסטר].
היטיב לסכם זאת כבוד השופט מצא ב-עניין שרש: “… “אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה”, נתפרש בפסיקה על דרך ההרחבה: “מתוך הצוואה”, לא רק במשמעות המצומצמת של הסקת הכוונה מלשונה של הצוואה (או, מוטב לומר, ממלותיו של המצווה), אלא גם במובן בדיקת השתלבותם במירקם הכללי של הוראות הצוואה – של ביטויים מילוליים, בין בשל היותם סתומים ובין בשל היותם סותרים זה את זה…
אכן, הבחינה הפרשנית “הפנימית” עשויה להיעזר גם בשקילתן ההגיונית של נסיבות, העולות ונלמדות מתוך הצוואה (ראה, לדוגמא: ע”א 3825/90 [5]). אך, ברובה ובעיקרה מבוססת בחינה זו על הבנת לשונו של המצווה ועל הסקת כוונתו מתוך דבריו. ביסודה של הבחינה הפרשנית “הפנימית” ניצבת ההנחה הלכאורית, שדברי המצווה מבטאים את כוונתו לאשורה. מהלכה הראשון של הבחינה הפרשנית מיועד אך לאשש, או להפריך, הנחת יסוד זו. מקום שהלשון ברורה ואיננה לוקה באי-בהירות או בדו-משמעות, קל לאשש הנחה זו: צוואה שלשונה איננה מעוררת כל קושי, ראויה להתפרש “מתוכה”, על-פי משמעותן הפשוטה של מלות המצווה (ראה, למשל: ע”א 211/83 [6]).
רק אם הופרכה ההנחה הלכאורית, שדברי המצווה כפשוטם מבטאים את כוונתו לאשורה, פונים למהלכה השני, והמשלים, של הבחינה הפרשנית, שמטרתו לקבוע, מה הייתה כוונת המצווה. אכן, אם לשון הצוואה איננה ברורה או חד-משמעית, או שפירושה המילולי של הוראה בה איננו מתיישב עם כוונת המצווה, כפי שהיא נלמדת ומסתברת מכלל הוראות הצוואה, יש להעדיף את הפירוש המגשים את כוונת המצווה (ע”א 765/87 [7], בעמ’ 86). הוא הדין בפירוש ביטוי דו-משמעי על-פי משמעותו המתחייבת מן ההקשר הניסוחי הכללי או מהגיון הנסיבות המשתקפות מן הצוואה, ולוא גם הפירוש הניתן שונה מפירושו של אותו ביטוי לשוני בצוואה אחרת (ראה: ע”א 3825/90 [5] הנ”ל).
אך ראוי להדגיש: הנחת היסוד היא, שהוראה בצוואה, וביטוי מילולי המצוי בה, ראוי להם שיתפרשו לפי מובנם הלשוני הרגיל. רק מקום שמן ההקשר הניסוחי, שבו משמש הביטוי בצוואה, או מן הדרך, בה משתלבת הוראת הצוואה במירקם הכללי של הוראות הצוואה ונסיבות עריכתה הנלמדו מתוכה, אכן מתחייב, שהביטוי או ההוראה טעונים פירוש שונה, ניתן לסטות מן הפירוש המבוסס על משמעותן הפשוטה והרגילה של מלות המצווה. יש לנהוג בכך זהירות, לבל תפורש הצוואה לפי הגיונו וטעמו של הפרשן במקום לפי אומד דעתו של המצווה” [שם, עמוד 867 לפסק הדין].
בפסק דין ע”א 1900/96 טלמצ’יו נ’ האפוטרופוס הכללי (פורסם בנבו, 12.05.1999) (להלן: עניין טלמצ’יו)] הציג כבוד השופט ברק גישה שונה לפרשנות צוואה. עפ”י שיטתו, יש לעבור מגישת הפרשנות הדו-שלבית [שבה כאמור, מפורשת הצוואה “מתוכה”, על יסוד לשונה ורק במידה ולא ניתן לאמוד את דעת המצווה מתוכה פונים לנסיבות החיצוניות] – לגישת פרשנות חד-שלבית, לפיה הלשון והנסיבות אינן קודמות זו לזו, ושבה בית המשפט רשאי ללמוד על אומד דעתו של המצווה מכל מקור אמין. כבוד השופט ברק הבחין בין שני סוגי פרשנות; פרשנות במובן הצר הנשלטת ע”י סעיף 54 לחוק הירושה ונתלית בלשון הצוואה כעוגן הכרחי, וגבולה הוא כגבול הלשון, כך שאין לתת לצוואה מובן שאין לו עיגון מינימאלי בלשונה, ורק אם הלשון אינה ברורה ומשתמעת לשתי פנים יש הצדקה לפנות לנסיבות; ומנגד, פרשנות במובן הרחב, המאפשרת להגשים – במצבים מיוחדים – את אומד דעת המצווה אף מעבר למה שלשון הצוואה יכולה לשאת. כבוד השופט ברק הציג בעניין טלמצ’יו ארבעה “מצבים מיוחדים” בהם תהיה לכאורה הצדקה לנקוט בפרשנות במובן הרחב ולהתחקות אחר אומד דעת המצווה מעבר ללשון הצוואה. אם כי הוסיף וציין כי אין מדובר ברשימה סגורה וייתכנו מצבים נוספים. “במצבים המיוחדים”, לעמדת כבוד השופט ברק בעניין טלמצ’יו, תהיה הצדקה לצאת מלשון הצוואה ולפנות אל הנסיבות החיצוניות, תוך מתן מובן לצוואה אף אם אין למובן הקשר מילולי עם לשון הצוואה. עוד קבע כבוד השופט ברק כי לצורך הכרעה בשאלה מהו אומד דעתו של המצווה אין להגביל את בית המשפט מראש רק ללשון הצוואה, וכי במרבית המקרים יוכל בית המשפט לדעת אם מדובר באחד “המצבים המיוחדים” בהם יש הצדקה לפרשנות במובן הרחב, רק אם יבחן מראש גם את לשון הצוואה וגם את הנסיבות החיצוניות [ראו: עניין טלמצ’יו; עניין אמסטר].
בפסקי דין מאוחרים יותר של בית המשפט העליון הובעה הסתייגות מגישת כבוד השופט ברק ב-עניין טלמצ’יו [ראו: עניין אמסטר; בע”מ 8300/11 פלוני נ’ פלוני (פורסם בנבו, 02.08.2012)].
וראו דברי כבוד השופט דנציגר ב-עניין אמסטר: “לשיטתי, אין מקום לשנות מהגישה הפרשנית הברורה והעקבית שהתפחתה והשתרשה בפסיקת בית משפט זה במרוצת השנים בנוגע לפרשנות צוואות, ושפסק דינו של השופט מצא בעניין שרש מסכמה באופן מדויק. משכך, בדומה לשופט הנדל בעניין פלוני, אני מבקש להביע את הסתייגותי מגישתו הפרשנית של הנשיא ברק בעניין טלמצ’יו, ועל אחת כמה וכמה מגישתו הפרשנית הרחבה יותר שהוצגה על ידו בספרו פרשנות הצוואה. לא למותר לשוב ולהזכיר בנקודה זו כי גישתו הפרשנית של הנשיא ברק בעניין טלמצ’יו נותרה בגדר דעת יחיד וכי לא מדובר בהלכה מחייבת, וזאת בשים לב לכך ששני שופטי ההרכב הנוספים באותו עניין לא הביעו עמדה (לחיוב או לשלילה) באשר לגישה זו והצטרפו לתוצאה אליה הגיע הנשיא ברק אך ורק על יסוד אחד מנימוקיו (הנימוק שהתבסס על עיקרון התחליף). משכך, ההלכה שהשתרשה בפסיקת בית משפט זה במרוצת השנים, ושסוכמה בעניין שרש, הייתה ונותרה ההלכה במחייבת באשר לפרשנות צוואות, ועל פיה יש לנהוג גם כיום” [שם, פיסקה 33 לפסק דינו של כבוד השופט דנציגר].
עם זאת, שני שופטי ההרכב הנוספים ב-עניין אמסטר, שהצטרפו אל תוצאת פסק דינו של כבוד השופט דנציגר, לא הצטרפו אל דבריו בנוגע לדרכי פרשנות צוואה:
כבוד השופט סולברג השאיר עניין זה “לעת מצוא” וציין: תהליך ‘אבולוציוני’ מתרחש בשדה פרשנות הצוואה, לפי טיבו הוא אורך זמן, וזו גדולתו. צמיחה הדרגתית, עקב בצד אגודל, בכוונון זהיר, עדיפה על התקדמות מואצת, במיוחד כאשר במבחן חיי המעשה אין נפקא מינה רבה בין גישה אחת לרעותה הטובה ממנה במישור העיוני. לא נתבקשנו בגדרי ערעור זה לעיין בהלכת טלמצ’יו, ולא נשמעו טיעונים לגביה. דומני כי מוטב שלא לדקדק עתה ולהבחין בין הלכת שרש לבין הלכת טלמצ’יו וחוזר חלילה, על מעלותיהן ומגרעותיהן…” [פיסקה 8 לפסק דינו של כבוד השופט סולברג ב-עניין אמסטר].
לעומתו, ציין כבוד השופט פוגלמן כי להשקפתו, ההלכה המנחה בעניין פרשנות צוואה היא זו נקבעה ב-עניין טלמצ’יו וזו נותרה על מכונה ועומדת בעינה. לדבריו, ככל שבמקרה מתאים יתעורר הצורך לבחון אפשרות לסטות ממנה, אין מניעה כי בית המשפט ישוב ויידרש לעניין ככל שהדבר יימצא לנכון. אולם, לדעתו, המקרה שנדון ב-עניין אמסטר אינו מקרה מתאים לכך.
יודגש – על דעת כולם, בבוא בית בית המשפט לפרש צוואה – עליו להתחקות אחר כוונת המצווה בעת עשיית הצוואה, והמחלוקת היא בשאלה כיצד ניתן לעמוד על אומד דעת המצווה בצורה מיטבית [ראו: ת”ע (תל אביב-יפו) 51618-07-15 פלונים נ’ אלמונים (פורסם בנבו, 17.01.2016); תמ”ש (ראשון לציון) 43712-04-19 ס.ק נ’ ת.א (פורסם בנבו, 20.04.2021)].
יובהר, כי אף לגישת כבוד השופט דנציגר בעניין אסמטר, הנוקט בגישה המצמצמת – אין להסתפק רק בלשון גרידא, אלא להידרש גם להקשר הטקסטואלי: “הגם שמקובל עלי עקרונית כי במסגרת פרשנותה “הפנימית” של הצוואה (פרשנות “מתוך הצוואה”) אין להסתפק רק בבחינה של לשון ההוראה הספציפית שבמחלוקת אלא יש להידרש גם להקשר הטקסטואלי – דהיינו יש לקרוא את מכלול ההוראות בצוואה ולבחון את ההוראה הספציפית שבמחלוקת על רק יתר הוראות הצוואה, תוך מתן משקל לדמיון או לשוני הלשוניים והמבניים שקיימים ביניהן…” [ראו: סעיף 42 לפסק הדין].
בבוחני את המחלוקת שבין הצדדים אבהיר כי בין אם נפנה לגישה הדו שלבית ובין אם נפנה לגישה החד שלבית – הרי שהמסקנה אליה הגעתי אחת היא וכי אומד דעתו של המנוח היתה להעניק לבנו, הנתבע, את כל רכושו וכי בקשתו כי יחלוק עם אחיותיו את כל הנכסים שווה בשווה הינה בגדר בקשה ולא ציווי.
אודה ולא אבוש כי התלבטתי רבות בעניין המחלוקת שבין הצדדים. זאת, לאור כך שישנם סממנים רבים אשר תומכים בגירסת התובעת, אותם אפרט כדלקמן:
בסעיף ה’ לצוואה נכתב כי המנוח מבקש מהנתבע כי מרצונו הטוב יתן לבנותיו שווה בשווה בנכסים.
במעמד הדיון מיום 22.01.2020 בפני בית הדין הרבני, חוזר ומבקש המנוח כי הנתבע יחלק את “כל הנכסים שווה בשווה עם שתי האחיות”.
אבהיר כי סעיף ה’ לצוואה כולל גם בקשות נוספות אותן ביקש המנוח – לתת לבת י’ סכום כסף ממכירת הבית וכן לנכד צ’, אולם בפני בית הדין טרח וחזר המנוח רק על הבקשה הנ”ל – לחלוק את הנכסים שווה בשווה עם שתי האחיות, דבר המעיד באופן מפורש על החשיבות הרבה שייחס המנוח לאותה הוראה בצוואה. מסקנה זו יכולה לתמוך בטענת התובעת כי מדובר, הלכה למעשה, ב”ציווי” ולא בבקשה.
כמו כן, התייחס המנוח בצוואה גם ליחס החלוקה – שווה בשווה. גם בכך יש בה כדי ללמד, כטענת התובעת, על רצונו של המנוח ליתן גם לבנותיו חלק מהעיזבון, שכן אחרת, וככל שמדובר היה בשיקול דעתו הבלעדי של הנתבע, הרי שהיה המנוח מותיר לשיקול דעתו הבלעדי של הנתבע גם את יחס החלוקה.
אמנם המנוח נוקט, כאמור לעיל, בסעיף ה. לצוואה בלשון בקשה, אולם, מהמשך דבריו עולה כי המנוח יוצא מנקודת הנחה כי בפועל, ילדיו יחלקו בעיזבון. כך, מפרט המנוח בהמשך סעיף ה. לצוואה כי ככל שיוציא אחד מבני המשפחה או באי כוחו שטר או שק שהמנוח או הנתבע חתומים עליו, יקוזז מחלקו הניתן לו בנכסים.
כך גם בסעיף ו. לצוואה, מתייחס המנוח לחנות ברחוב xxx [שהיא כמפורט בצוואה, חלק מעיזבון המנוח], ומציע לא למכור אותה אלא להשכיר ולחלוק.
המנוח מבקש בסוף צוואתו כי ישרור שלום אמת בין ילדיו ומשפחותיהם. בקשה זו של המנוח מתיישבת יותר עם פרשנות לפיה ההוראה המפורטת בסעיף ה’ לצוואה הינה ציווי לנתבע, כך שנתבע מחוייב לחלק את העיזבון בין כל ילדי המנוח, באופן שווה.
להשלמת התמונה אציין כי צוואת המנוח, בשונה מצוואתו הקודמת מיום 22.6.2009, מתייחסת לדין תורה, כוללת הוראות הנוגעות לתקנת חז”ל, מנוסחת בלשון של מתנה שעה לפני פטירתו של המנוח ועוד. דבר היכול להעיד על המניע לצוואה בנוסחה זה, כפי שנטען על ידי התובעת.
עינינו הרואות כי ישנם סממנים בלשון הצוואה, אשר תומכים בטענות התובעת בדבר חיובו של הנתבע להעניק לה שליש מהעיזבון.
גם מעדויות וראיות נוספות ניתן למצוא חיזוק לטענות התובעת, כפי שאפרט להלן:
ראשית, המנוח בשונה מצוואתו הקודמת מיום 22.6.2009 אשר נערכה בפני נוטריון, בחר לערוך צוואה בפני רשות [בית הדין הרבני] ואף העיד כי ערך את הצוואה בעזרת תלמיד חכם.
שנית, אח המנוח, הצהיר בתצהירו כי בשיחה שלו עם המנוח ביום 19.12.2020 ציין בפניו המנוח כי: “אני רוצה לעדכן אתכם כי אני כתבתי צוואה ולא קיפחתי אף אחד”. כן הוסיף והצהיר אח המנוח בתצהירו, כי: “הואיל ואני מכיר את אחי המנוח, אין לי ספק כי לא התכוון לקפח אף אחד וכי רצה שעזבונו יחולק בין שלושת ילדיו, אך ניסח את הצוואה בכדי שתתאים גם להלכה” [ראו: סעיפים 4 ו-6 לתצהיר אח המנוח שצורף כנספח ג’ לכתב התביעה המתוקן].
גם בחקירתו שלפניי חזר אח המנוח על כך שהמנוח אמר לו שכתב צוואה ולא קיפח אף אחד [ראו: עמוד 8 לפרוטוקול, שורות 27-18].
בחקירתו לא ידע הנתבע להסביר מדוע לשיטתו הודרה מהצוואה גם האחות י’ ולא רק התובעת: “אני לא יודע להסביר, לא יודע להסביר” [עמוד 64 לפרוטוקול, שורות 12-11]; גם כנשאל ע”י בית המשפט איך מסתדרת גרסתו בדבר הקשר של התובעת עם המנוח, עם כך שהתובעת והאחות י’ באותו מישור, השיב הנתבע: “אין לי תשובות, אני לא יודע… אני לא יודע. אם היה משהו… אני יודעת שי’ אמרה… שהיא אמרה לאבא “אבא תכתוב צוואה, תסתדר מה מו” למרות שהייתה צוואה, אני לא יודע… זה היא סיפרה אח”כ, אני לא יודע” [עמוד 65 לפרוטוקול, שורות 26-21].
וכן:
“ת: הוא לא היה צריך לעשות שום צוואה, היה את הצוואה שלו שליש, שליש, שליש. למה הוא שינה? למה הוא קם? ולמה הוא עשה את זה? היא פגעה בו (מדברים יחד), הוא נפגע מאוד.
ש: ממי?
ת: הנתונים מדברים בעד עצמם.
ש: ממי?
ת: ממשפחת ט’.
ש: ממשפחת ט’. אז למה את י’ לשיטתך הוא מוציא?
ת: אין לי מושג.
ש: אין לך מושג?
ת: אולי הוא כעס עלייה שהיא הציעה את הנושא של הצוואה, אין לי מושג. הוא לא אמר לי”
[עמוד 85 לפרוטוקול, שורות 1-10, ההדגשות אינן במקור, שכ”א].
ברם, חרף תשובותיו שלעיל בחקירתו, הרי שבסיכומיו טען הנתבע כי: “… הדעת נותנת שאדם אינו מעוניין להותיר אחריו אדם עם מפח נפש ואף שנאה כלפיו לאחר אריכות ימיו, לא כל שכן כאשר המדובר בילדיו. בשל כך, נראה כי הסיבה לכך שהמנוח בחר להעמיד את האחות י’ לצד התובעת, באותו המעמד, וזאת על מנת “לרכך” את הפגיעה ברגשות התובעת, בכך שהיא לא תיוותר עם מפח נפש עצום ועם שנאה רבה כלפי אביה, המנוח, בשל כך שהוא הוריש לשני אחיה, הנתבע והאחות י’, ורק אותה, את התובעת, הוא בחר לנשל מהירושה. כך שהדעת אומרת כי זו הסיבה שבגינה המנוח בחר לקבוע, בצוואתו האחרונה הנ”ל, כי הוא מוריש אך ורק לבנו, הנתבע, את עזבונו, וכי הוא מבקש מהנתבע לקבוע האם ליתן דבר מה למי מאחיותיו, וזאת לפי שיקול דעתו הבלעדי של הנתבע” [ראו: סעיף 31 לסיכומי הנתבע].
מעבר לשוני בין הגרסאות, יובהר כי עצם טענת הנתבע בדבר רצון המנוח לנשל את התובעת, אינה מתיישבת עם בקשת המנוח לחלק לאחיות “שווה בשווה”. שהרי, אם כשיטת הנתבע, רצונו של המנוח הוא בנישול התובעת, מדוע שיבקש מהנתבע ליתן לה מרצונו הטוב, ועוד בחלק השווה לאחות הנוספת.
זאת ועוד. בניגוד לטענת הנתבע שלעיל, מנוסח הצוואה עולה כי המנוח ביקש מהנתבע לחלק לבנותיו שווה בשווה ולא ביקש מהנתבע לקבוע למי מאחיותיו ליתן דבר מה.
עוד אציין בהקשר זה, כי אכן כטענת התובעת, טענת הנתבע בדבר הסיבה לנישול האחות הנוספת, תמוהה, שכן מדוע שהאחות הנוספת “תשלם” בגין מעשי התובעת, ומה יועיל ליצור תחושה קשה אצל שתיהן. כך גם, לא ברור מדוע בחר המנוח לנשל את האחות הנוספת דווקא ולא למשל את הנתבע.
על אחת כמה וכמה, כאשר המנוח ביקש בצוואתו כי ישרור שלום אמת בין כל ילדיו וצאצאיו.
אולם אף לאחר כל אלו, נחה דעתי כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה והראיה המוטלים עליה, ע”פ מאזן ההסתברויות על מנת שתתקבל תביעתה.
זאת, לאור כך שמרבית האינדיקציות שלפני מצביעות על כך שיש לקבל את גרסת הנתבע לפיה המנוח מסר לו את כל רכושו וכי הוראות הצוואה וכן הצהרתו של המנוח בפני בית הדין הרבני ביום 22.1.20, הינן בגדר בקשה בלבד, כך שהדבר מסור לשיקול דעתו הבלעדי של הנתבע.
ולדברים בהרחבה:
לשון הצוואה:
כמובא לעיל, בפתחו של סעיף ה. לצוואה, לאחר שהמנוח מבקש מהנתבע, מוסיף ונוקט המנוח במילים “שמרצונו הטוב יתן” תוך שמילים אלו מודגשות בצוואה.
דהיינו, המנוח לא הסתפק בציון בקשתו כי יתן לבנות שווה בשווה בנכסים, אלא בחר להדגיש למעשה כי מדובר בנתינה מרצונו הטוב בלבד של הנתבע [וזאת כאמור בנוסף לכך שמבקש מהנתבע].
לדידי, לעובדה זו יש ליתן משקל מכריע, שכן ברי, כי לא ניתן לפרש את המילים “מרצונו הטוב” [שאף הודגשו ע”י המנוח] כציווי או חובה המוטלים על הנתבע, אלא יש בהן כדי ללמד על שיקול הדעת שהעניק המנוח לבנו הנתבע.
קרי – במילים אלו – “שמרצונו הטוב ייתן” יש כדי ללמד כי לשון הבקשה ברישא סעיף ה’ לצוואה הינה בקשה בלבד ואין לפרשה כציווי.
בהמשך סעיף ה. לצוואה, אמנם כמובא לעיל, מתייחס המנוח למצב בו אם אחד מבני המשפחה יוציא שטר או צ’ק שהמנוח הוא הנתבע חתומים עליו, יקוזז האמור מחלקו בנכסים. עם זאת, מתייחס המנוח לבני המשפחה ולא מציין יורשים או זוכים.
בסעיף ו’ לצוואה מציע המנוח לא למכור את החנות הנטענת אלא להשכיר ולחלוק. ברם, לשון הנוסח הינה “אני מציע”. לא מצאתי כי ניתן לפרש זאת כציווי או חובה המוטלים על הנתבע, מה גם שלאחר מילים אלו מפרט המנוח כי ביחס לנכסים יעשה כרצונו [בהתייעצות עם xxx].
אינני סבורה כי ניתן לפרש את המילים “תעשה כרצונך” כציווי או כחובה. אי לכך גם מילים אלו משליכות באופן ישיר על מילותיו של המנוח “אני מבקש” בסעיף ה’ לצוואה, כך שמדובר בבקשה בלבד של המנוח ולא בציווי או בחובה המוטלת על הנתבע.
לסיכומם של דברים בכל הנוגע ללשון הצוואה- אדגיש, כי שוכנעתי, כי לאור המילים בצוואה לפיהן נותן המנוח את כל רכושו לבנו וכן לאור כך שנקט במילים: “אני מבקש” ולא “אני מצווה” וכן לאור המילים המפורשות המפורטות בצוואה שהינן “שמרצונו הטוב יתן” וכן ” אני מציע” וב”שאר הנכסים תעשה כרצונך” – כי מדובר בלשון של בקשה בלבד ואין לפרש את המילים- “אני מבקש” בסעיף ה’ לצוואה כ- “אני מצווה”.
כפועל יוצא, לא חל ציווי או חובה על הנתבע לחלק את הנכסים שווה בשווה בין ילדי המנוח והדבר נתון לרצונו הטוב ולשיקול דעתו של הנתבע.
מעמד הדיון:
גם נסיבות וראיות חיצוניות ללשון הצוואה, מובילות למסקנה דומה. כך למשל, המנוח חזר על לשון הבקשה גם בדיון מיום 22.1.20 בפני בית הדין הרבני.
באותו מעמד, מצהיר המנוח כי הוא נותן את הכל במתנה לבן ומבקש כי יחלק את כל הנכסים שווה בשווה עם שתי אחיותיו.
אולם יתירה מזאת, לאחר פירוט הבקשה, מוסיף המנוח ומצהיר כי “אני סומך עליו” [שורה 3 לפרוטוקול].
לשיטתי, המילים “אני סומך עליו” מהוות אף הן שיקול מכריע ומעידות על כך שהדבר נותר לשיקול דעתו של הבן. לולא כן, היה מסתפק המנוח בפירוט בקשתו ולא מציין כי הוא סומך על הבן.
הוספת המילים הללו מוכיחות, בדומה למילים “רצונו הטוב” המופיעות בצוואה, כי אין מדובר בציווי או חובה, אלא כפי שנאמר לעיל, בבקשה בלבד המסורה לרצונו של הבן.
על אחת כמה וכמה כאשר לא אמר המנוח– אני סומך עליו לגבי אופן החלוקה, אלא סומך עליו ותו לא, ללא סייג או הסתייגות.
נסיבות נוספות:
המנוח ביקש לשנות את צוואתו מיום 22.6.2009 והוא אף ביטל אותה באופן מפורש במסגרת הצוואה הנוכחית.
אין חולק כי בצוואה הקודמת שנערכה בפני נוטריון, חולק עיזבונו של המנוח, באופן מפורש לשלושת ילדיו בחלקים שווים ביניהם.
העובדה כי המנוח טרח לעשות צוואה חדשה מעידה על כך שהוא ביקש לעשות משהו שונה ולא לחזור על אותה חלוקה ובכך יש כדי ללמד על רצונו בשינוי אופן החלוקה.
כמובא לעיל, אח המנוח אמנם הצהיר והעיד לפניי כי המנוח אמר לו שכתב צוואה ולא קיפח אף אחר. עם זאת, בחקירתו ציין לראשונה כי המנוח הוסיף ואמר גם כי: “… ואתם עוד תופתעו שזו הייתה בקשתי” [עמוד 8, שורות 27-18; עמוד 14, שורות 18-17].
הנה כי כן, ככל שהמנוח חילק את עיזבונו באופן שווה בין 3 ילדיו ולא שינה מצוואתו הקודמת, מדוע שיופתעו מצוואתו.
עדות זאת מחזקת את המסקנה כי המנוח ביקש לשנות מצוואתו הקודמת ולא לחזור על אותן הוראות.
בהקשר זה יצוין כי בסיכומיה התייחסה התובעת לסיבה לשיטתה, לשינוי צוואתו הקודמת של המנוח, וטענה כי בשנים האחרונות לחייו התחזק המנוח מבחינה דתית וביקש לערוך נוסח צוואה התואמת את ההלכה, אך מאידך להימנע מנישול הבנות, תוך מתן הוראות הקובעות חלוקה שווה. לדברי התובעת, המנוח רצה לחמוק מסתירה בין רצונו שעזבונו יחולק בין ילדיו בחלקים שווים לבין ההלכה, ובניסוח זה עשה למעשה “דרך עוקפת”.
אולם הלכה למעשה, גירסה זו של התובעת לא הוכחה בפני. ואפרט:
כשנשאלה בחקירתה לגבי ההבדל בין הצוואות השיבה: “מההבנה שלי אבא שלי רצה אותם דברים הוא בחר לפנות לאנשים שונים, פעם לביהמ”ש ובפעם השנייה הוא פנה לבית הדין. בפעם הראשונה הוא כתב שהוא ביחד… ממש מחלק שווה בשווה ואח”כ הוא שינה פשוט כי באמת הוא יותר למד ויותר זה והוא… אולי הוא רצה לעשות לפי ההלכה שמורישה לבן” [עמוד 27 לפרוטוקול, שורות 7-5].
כשנשאלה, מדוע לשיטתה אביה נדרש לצוואה חדשה, השיבה: “לא יודעת, אין לי מושג רק שאולי הוא התחזק ולכן כמו שאמרתי קודם… כמו שהוא נתן לזה בבית דין והוא לא נתן את זה עוד פעם בביהמ”ש” [עמוד 27 לפרוטוקול, שורות 18-16].
בעדות התובעת הנ”ל כי- “אולי הוא התחזק” [ההדגשה איננה במקור] אין די כדי לעמוד בנטל ההוכחה והראיה והלכה למעשה, מדובר בספקולציה בלבד.
זאת ועוד – כשנשאלה התובעת מדוע בכתבי טענותיה לא נכתב כי אביה התחזק בשנים האחרונות ונהיה דתי יותר, השיבה התובעת בעצמה כי המנוח לא נהיה חרדי יותר אלא כדבריה: “לא נהיה יותר חרדי… הוא לא נהיה יותר חרדי, הוא התחיל יותר להקפיד ללכת ל… הוא הלך לxxx, הקפיד על חברותא, היית רואה אות בקיוסק שהוא עומד והוא לומד, היה לו גמרא שמה והכל זה מה שאני אמרתי” [עמוד 39 לפרוטוקול, שורות 17-15].
לעומתה, אח המנוח העיד לפניי כי: “אין ספק שצ’ אחי היה בהתחלה היה “לייט” רק בזמן… בשנים האחרונות אפשר להגיד, ב-5-6 שנים אחרונות הוא התחזק. הוא התחזק עד כדי כך, גם כשהוא היה חולה הוא היה הולך מxxx, הבית שלו, לבית הכנסת xxx שלמעשה שמה הוא פרח וגדל עם כל החברים שלו מהישיבה והיו עושים שיעור. איך ש… אפילו שהוא סבל מהרגליים והוא סבל מכל מיני, כל המחלות שהיו לו הוא היה הולך, הוא התחזק מאוד כן” [עמוד 10 לפרוטוקול, שורות 33-27].
אך, כשנשאל אם יודע למה הצוואה שונתה, השיב אח המנוח: “… יש הבדל גדול. בן אדם סתם לא יוכל לעשות דבר כזה, אני לא פסיכולוג, אני לא מתיימר להיות אבל…אין זה ש… סיבה שזה לא היה תחת כדי לחץ, לפי דעתי. כי הוא היה תלותי לגמרי בפלוני…” [עמוד 10 לפרוטוקול, שורה 34 עד עמוד 11, שורה 5].
דהיינו, אח המנוח כלל לא קשר בין התחזקותו הדתית הנטענת של המנוח לשינוי בין הצוואות.
לא זו בלבד, בסעיף 6 לתצהירו הצהיר אח המנוח, כמובא לעיל, כי: “הואיל ואני מכיר את אחי המנוח, אין לי ספק כי לא התכוון לקפח אף אחד וכי רצה שעזבונו יחולק בין שלושת ילדיו, אך ניסח את הצוואה בכדי שתתאים גם להלכה” [ההדגשה אינה במקור, שכ”א].
אולם כשנשאל על הצהרתו שלעיל, השיב אח המנוח:
“ת: אני לא הוצאתי חצי מילה לגבי סיומת המשפט שאתה אמרת.
ש: מה לא הוצאת?
ת: ההלכה וזה לא דובר בכלל?
ש: אתה לא כתבת את זה?
ת: לא מה פתאום.
ש: אבל אתה חתום על זה.
ת: אבל אני לא אמרתי את זה.
…
ש: תתאים להלכה… את המשפט הזה למחוק?
ת: כן, אני לא דיברתי איתו לא על הלכה ולא…
ש: אתה גם לא בקיא בהלכה כדי להגיד צוואה לפי ההלכה, צוואה היא לא לפי…
ת: לא, בדיוק בגלל זה אני אומר לך…”
[עמוד 14 לפרוטוקול, שורות 32-1, ההדגשות אינן במקור, שכ”א]
כשנשאל בהמשך, האם חושב כי לנתון לפיו אחיו התחזק יש רלוונטיות לדיון ולמה, השיב אח המנוח: “לא אין לי מושג… מאיפה אני יודע. אחי התחזק, מה?… זה עניין שלו פרטי, זה לא עניין שלי” [עמוד 15 לפרוטוקול, שורות 27-24].
הנה כי כן, העדויות מטעם התובעת מלאות סתירות בין הגרסאות השונות שנתן אותו עד וכן וחזרה של העדים מגירסאות קודמות.
כפי שעולה מהפירוט לעיל התובעת חזרה בה מטענתה כי המנוח הפך להיות יותר חרדי אלא טענה כי הוא בסה”כ הקפיד יותר על חברותא ולימוד גמרא ואף אחיו של המנוח חזר בו מתצהירו כי הצוואה נוסחה כך שתתאים להלכה.
בנסיבות אלו, אין בעדויות שלפני או בראיות אחרות כל הוכחה מספקת ע”פ מאזן ההסתברויות, כי המנוח התחזק בדתו וכי עקב כך ביקש לערוך צוואה אשר תואמת להלכה.
הלכה למעשה לא הוכח בפני כי המנוח רצה לצוות ולהוריש לשלושת ילדיו בחלקים שווים ביניהם, אולם סבר כי אינו יכול לעשות כן עקב ציווי הלכתי ועל כן ערך את הצוואה בנוסחה זה.
כמו כן לא שוכנעתי כי הוסבר למנוח או כי המנוח סבר כי יש לערוך את הצוואה בלשון בקשה אך למעשה מדובר בציווי לבן, או כי רצה לנקוט במילים של בקשה, בעוד מדובר בציווי.
להשלמת התמונה אציין כי הנתבע הפנה לכך שאכן לפי ההלכה בנות אינן יורשות את אביהן, אולם ניתן לעקוף זאת בדרך של מתנה בחיים, כפי שעולה שעשה המנוח בצוואתו בה קבע: “כל מה שאני נותן לזוכה עפ”י שטר זה, הנני נותן במתנה גמורה ושלמה, מהיום ולשעה אחת קודם פטירתי..” וכן: “יחול הקניין מהיום ולשעה אחת קודם פטירתי”. כלומר, לדברי הנתבע, מדובר במתנה בחיים הניתנת בכפוף למוות ושעה אחת קודם המוות ולמפרע, ובמצב דברים כזה, אין כל מניעה מלהוריש גם לבנות יחד עם הנתבע.
התובעת לא סתרה את האמור או הוכיחה לפני אחרת.
הלכה למעשה, גירסתה המשתמעת של התובעת – כי אף שלפי דיני ההלכה, יכול היה המנוח ליתן ישירות גם לבנותיו, שעה לפני מותו, רצה המנוח לתת רק לבן תוך ציווי לבן כי יחלק לבנות- לא הוכחה בפני.
שכן אם כך הדבר, יכול היה המנוח להעניק שליש מרכושו באופן ישיר, אך הוא בחר שלא לעשות כן.
לשיטתי, הנסיבות מתיישבות יותר עם המסקנה כי המנוח בחר לערוך צוואה שונה ואחרת מקודמתה.
גם אם נאמר שהמנוח ערך את הצוואה הנוכחית בנוסח בו אושרה, מטעמי דת, יש להעניק משמעות לכך שבחר ליתן הכל לבנו, שעה שלא היתה מניעה מבחינת דיני ההלכה, כי יתן מרכושו אף לבנותיו, שעה שלפני מותו.
באופן דומה, יש לראות את הדברים כפשוטם – המנגנון בו בחר המנוח הינו לשון של בקשה, אשר איננה כוללת ציווי לבן, אלא המנוח מבקש ממנו כי יתן מרצונו הטוב.
בהקשר זה יש להביא גם את החלטת בית הדין הרבני מיום 07.04.2021 לפיה התובעת איננה מוטבה יורשת [כלשון בית הדין] בצוואה וכן את החלטתו מיוום 08.04.2021, במסגרת ניתן צו לקיום צוואת המנוח, ובין היתר הובא בה, כי: “… נעיר כי התנגדות אחות היורש אינה לגוף הצוואה, אלא רק מבקשת להבטיח קבלת חלק מסך הירושה משום שאביה רשם שאחיה ייתן לה מרצונו הטוב חלק בעיזבון; ואין בכך כדי לעכב את ההליך, כאמור בהחלטות קודמות, שהרי בפועל, אביה לא הוריש לה חלק, ורק ביקש מהבן (אחיה, היורש בצוואה) לתת לה חילק מרצונו הטוב, והבן יפעיל את רצונו באשר לכך, כפי בקשת אביהם בצוואתו…” [ראו נספח 5 לכתב ההגנה].
אף שהדיין אשר נתן את ההחלטות הנ”ל אינו הדיין אשר בפניו אושרה הצוואה, עדיין יש ליתן משמעות רבה לתוכן ההחלטה. שכן בית הדין אמון על עריכת צוואות ופרשנות צוואות כגון דא [על אחת כמה וכמה כאשר נערכו, לשיטת התובעת, כדי להתאים את הדברים לדיני ההלכה] ואף אם נעשתה הצוואה מטעמים של התחזקות בדת, הרי שגם בית הדין לא סבר כי מדובר בציווי לבן אלא בבקשה לתת מרצון טוב.
עוד מצאתי לציין בהקשר זה כי בהחלטה מיום 04.01.2023 נדרשו הצדדים להגיש השלמת סיכומים ולהתייחס, בין היתר, לשאלה האם חלים סעיפים 29-28 לחוק הירושה, וככל שכן, מה משמעות הדברים. לאחר עיון בהשלמת הסיכומים נחה דעתי כי אין מדובר בסעיפים הרלוונטיים לענייננו. ע”פ הצוואה דנן, נתן המנוח את כל רכושו לבנו וכפי שפורט – ביקש הימנו [זאת ותו לא] כי מרצונו הטוב יתן לבנותיו.
הנה כי כן, שקלול כל המקובץ לעיל – לרבות כך שלדידי, למילים “מרצונו הטוב ייתן” [שאף הודגשו ע”י המנוח עצמו], “אני מציע”, “ובשאר הנכסים תעשה כרצונך” ו”סומך עליו”, יש ליתן משקל מכריע וכן יתר הנסיבות עליהן עמדתי לעיל – מובילני לכדי מסקנה כי התובעת, לא הצליחה להרים את הנטל המוטל לפתחה להוכיח לפניי את רכיבי תביעתה, לפיה- על הנתבע חלה חובה, מכוח הצוואה, להעביר לה שליש מעיזבון המנוח.
לאור כך יש לדחות תביעה זו של התובעת לרבות כל יתר הסעדים המפורטים בה ואשר נגזרים מהסעד העיקרי הנ”ל.
בנסיבות אלו, התביעה נדחית בזאת.
על אף דחייתה של התביעה ולאור בקשתו של המנוח כי הנתבע יחלק את עזבונו בחלקים שווים בין כל ילדיו וכי בין ילדיו ובני משפחותיהם ישרור שלום אמת כל ימי חייהם – אינני עושה צו להוצאות.
המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים ותסגור הליך זה.
ניתן היום, י”ג תשרי תשפ”ד, 28 ספטמבר 2023, בהעדר הצדדים.
