לפני
כבוד השופט בן שלו
התובעת
א’ ת”ז XXX
ע”י ב”כ עו”ד יוסף לוי
נגד
הנתבע
ט’ ת”ז XXX – בעצמו
פסק דין
על המדוכה שלוש תובענות שהוגשו על ידי אישה כנגד בן זוגה לשעבר. תובענה מתחום האחריות ההורית וזמני שהות (תלה”מ 56654-10-21 ; להלן: “תביעת האחריות ההורית”); תובענה למזונות אישה וקטינים (תלה”מ 56630-10-21 ; להלן: “תביעת המזונות”) ותובענה רכושית (תלה”מ 56610-10-21 ; להלן: “תביעת הרכוש”). לצידן, עתירתו של האיש לביטול צו לאיסור נשיאת נשק שניתן בהליך לפי החוק למניעת אלימות במשפחה (ה”ט 29447-09-23).
התובענות הועברו לטיפולי בחודש מרס 2022.
לשם נוחות הקריאה, יכונו ההורים בשמותיהם הפרטיים. הפניות לפרוטוקולים תבוצענה לתיק תלה”מ 56630-10-21, אלא אם כן צוין אחרת (פרוטוקול יום 3.7.23 יכונה “הפרוטוקול הראשון” ואילו פרוטוקול יום 10.7.23 יכונה “הפרוטוקול השני”).
רקע כללי ודיוני
הצדדים נישאו זל”ז כדמו”י ביום 19.9.08 ולהם שלושה ילדים קטינים משותפים: י’ יליד 19.3.09; ע’ ילידת 11.3.12 וא’ ילידת 19.1.15. הצדדים שטרם התגרשו, חיים בנפרד מזה כארבע שנים, עת בשנת 2021 פרץ הסכסוך היסודי ביניהם.
א’ סטודנטית לאדריכלות ועיצוב פנים ועוסקת מזה שנים כעצמאית בתחום הריקוד. ט’ עו”ד במקצועו וגם חקלאי ואדריכל נוף.
מקורות ההכנסה של הצדדים והיקף הכנסותיהם שנויים במחלוקת של ממש ונותרו ברובם בערפל גם עם תום ההליך. הגם שאדרש לכך בהרחבה בהמשך, אציין כבר עתה כי לא הונחה חוות דעת מומחה על מנת לשום את הזכויות הכלכליות של הצדדים ולשם הערכת שווי העסקים של שניהם. אמנם, מונה מומחה בהליך הרכושי אלא שבפועל, לא הוסדר מלוא שכר טרחת האקטואר למומחה ולכן לא הוגשה חוות דעת.
במוקד ההליך הרכושי השאלה האם הזכויות במשק X במושב XXX בו התגוררו הצדדים יחדיו משותפות לצדדים אם לאו (להלן: “המשק”). ט’ הינו בעל זכויות כבר רשות במשק, שעברו על שמו מאביו ח’ במהלך חיי הנישואין, והוא מתגורר בו כיום עם בת זוגו הנוכחית ובנם הקטין.
האם עברה להתגורר עם הקטינים בדירה שכורה ב XXX בחודש מאי 2022.
ברקע ההליכים דנן גם הליכים קודמים לפי החוק למניעת אלימות במשפחה התשנ”א-1991, שהתנהלו בין הצדדים לרבות ביחס לקטינים שהגיעו לסיומם. שם על הפרק בקשת ט’ לביטול צו איסור נשיאת נשק בהליך ה”ט 29447-09-23, שתוכרע אף היא בגדרי פסק הדין שבכותרת.
לצד זאת, אין מחלוקת כי כנגד א’ עצמה הוגש כתב אישום בגין אירוע אלימות כנגד ט’.
משהצדדים לא הגיעו לכדי הבנות נשמעו ראיות בתובענות בשני מועדים. בדיון שהתקיים ביום 3.7.23 נשמעה עדות העו”ס לסדרי דין הגב’ מ’ א’, עורכת התסקיר וכן נכחה העו”ס בהתמחות ל’ ר’, שהגישה עדכון נוסף. כמו כן, נשמעה בדיון גם עדותה של א’
בדיון שהתקיים ביום 10.7.23 העיד ט’ וכן נחקרו העדים מטעם א’: דודו של ט’ מר י.י. ודודתו גב’ ח.י. (להלן: “י'” ו”ח'”); אביה של א’ מר ב.מ. (להלן: “ב'”); ועו”ד ע.א., אשר טיפל בהעברת הזכויות במשק על שמו של ט’ ואף ייצג לקוח אשר רכש את זכויותיה של א’ בנכס מקרקעין, שאת זכויותיו היא רכשה לפני הנישואין לט’.
משהוגשו סיכומי הצדדים, יש להכריע בתובענות.
גרסות הצדדים והתנהלותם הדיונית
בטרם אדרש לתובענות עצמן, מצאתי להתייחס בקצרה לגרסות הצדדים כפי שהשתקפו בכתבי הטענות ובעדויותיהם. ניכר היה – הן בניהול ההליך, הן מקריאת כתבי הטענות והדיווחים בתיקים השונים, והן מההליכים הקשורים, לרבות אלה לפי החוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ”א – 1991 – כי פרידתם של הצדדים היתה סוערת וטעונה עד מאד.
הצדדים עצמם לא נמנעו ממהלכים דיוניים שעוררו סימני שאלה של ממש במסגרת ניהול ההליכים. כך, למשל, הגישה א’ ביום 5.6.23 את תצהירו של י’ (דודו של ט’) אשר התגורר בסמיכות למשק ואשר פוצה לפי הנטען על ידה במסגרת הסדרת הזכויות במשק. זאת, לתמיכה בטענתה בדבר מעורבותה ושותפותה בהעברה הבין-דורית של הזכויות במשק. אלא שכשהתייצב י’ למתן עדות ונחקר על ידי ט’, ניכר היה כי כלל איננו מזהה את אחיינו – שכנו, באופן אשר הטיל צל כבד על נפקות תצהירו ודבריו. מפאת צנעת הפרט לא אפרט מעבר לאמור ואך אפנה לתיעוד העדות בפרוטוקול (עמ’ 10-11 לפרוטוקול מיום 10.7.23). כבר עתה אציין, כי נוכח האמור, אני מוצא שלא ליתן משקל לתצהירו של י’ ולעדותו בענייננו.
בנוסף, חרף מתן צו גילוי מידע מלא באשר לנכסיו של ט’, לא ראיתי שא’ בחרה לעשות בו שימוש, ואף העדיפה מנימוקים של חסרון כיס נטענים שלא להוציא לפועל את מינוי המומחה הפיננסי בדרך של הסדרת מלוא שכר טרחתו כמימון ביניים. בכך – ויהא השיקול אשר יהא – נותר ערפל ראייתי של ממש על מצבת נכסי הצדדים, שיכול ולפחות בחלקו יכולה היתה א’ להסירו.
גם התנהלותו הדיונית של ט’, עורך דין בעיסוקו ובהכשרתו בין היתר, אשר כפי שאבהיר עוד להלן, נמנע חרף החלטות רבות מלהסדיר את חלקו בשכר טרחת המומחה הפיננסי שמונה, עוררה תמיהה לא מבוטלת כלשעצמה. כך, למשל, בדיון שמיעת הראיות הראשון ביום 3.7.23, נכחה מטעמו מתמחה (שכך גם נרשמה בפרוטוקול). אלא שרק בהמשכו של הדיון התברר, כי זו כלל איננה מתמחה שלו, כי אם בת זוגו ואם בנו הפעוט. לדבריו, טען בתחילת הדיון שהיא אך בגדר “מתמחה”, ולא המתמחה שלו. הסבר זה, עוד במעמד הדיון, היה רחוק מלשכנע ועורר תמיהה לא מבוטלת ( עמ’ 29 -30 לפרוטוקול הראשון), שמצטרפת לרושם בדבר התנהלותו השנויה במחלוקת, לכל הפחות, אגב ניהולו של ההליך. זאת, לרבות במחדלים חוזרים ונשנים, כפי שיפורט להלן, מלשאת בתשלום שכר טרחת מומחים חרף החלטות חוזרות ונשנות כמו גם הטלת הוצאות גלל התנהלות זו.
ט’ אף לא נמנע מהצגת תזות עובדתיות שגויות או למצער לא מדויקות בעת חקירות עדים. בין היתר, הציג ט’ במהלך חקירתה של העו”ס תזה שגויה ולפיה לצדדים ניתן צו הגנה הדדי עד ליום 20.6.22, כאשר מצב הדברים העובדתי הוא שבהחלטתו של כב’ השופט א’ ממן מיום 21.3.22, שניתנה לאחר שמיעת ראיות, ניתן כנגד ט’ לבדו צו הגנה, והוא אף חוייב בתשלום הוצאותיה של א’ והוצאות לטובת אוצר המדינה (ה”ט 40587-03-22).
אולם ככלל, בעוד שבבסיס הדברים, גרסתה של א’ – במיוחד באשר לשאלת הזכויות במשק – נתמכה בראיות חפציות לא מעטות (ולא רק בעדויות בעל-פה) גרסתו של ט’, שנמנע מלזמן עדים מהותיים לשיטתו, נותרה רובה ככולה בהקשרים מהותיים רבים גרסה בעלמא, שנשענה על הנחת מוצא שגויה שלפיה הואיל והוא עסק בעיבוד המשק עוד בחייו של סביו המנוח, זכויות בר הרשות במשק מגיעות לו לבדו, בבחינת “הנכד הממשיך” ב”נחלת אבותיו”. אלא שגרסה זו, שלפרקים פשטה ולבשה צורה בהתאם לכתב הטענות או למעמד הדיוני שבה עלתה (בכלל זה למשל באשר למקור המימון של סכום הפיצוי לדודו), נותרה בעיקרה גרסה בעלמא גרידא. לא זו, אלא שניכר היה שט’ – להזכירנו עורך-דין בין היתר בעיסוקו – נמנע מלתמוך את גרסותיו בעל פה בראיות שמחובתו היה להציג, בכלל זה גם באשר ליכולותיו הכלכליות כשבתביעת המזונות עסקינן.
לאלה אתייחס עוד בהמשך.
שעה שניכר היה כי אחת המחלוקות המהותיות ביותר בין הצדדים היתה המחלוקת בתביעת הרכוש סביב הזכויות במשק, ועת הכרעה בתובענה זו תשמש גם כמסד מסויים להליכי המזונות, אדרש לתובענת הרכוש תחילה.
תביעת הרכוש
בתביעה זו עתרה א’ למתן סעד הצהרתי לפיו כלל הזכויות שצברו הצדדים במהלך חיי הזוגיות הן משותפות, לרבות נכסים שנרשמו על שם ט’ בלבד, וזאת בחלקים שווים ביניהם (סעיף 3 לכתב התביעה). דגש מרכזי הושם בתביעה על הטענה לשיתוף בזכויות במשק, שכזכור נרשם במהלך חיי הנישואין על שמו של ט’ בלבד, חרף טענתה לפיה היא מימנה באופן מלא את פיצוי דודו של ט’ בסך של 600,000 ש”ח מכספי מכירת נכס מקרקעין שלה, באופן שאיפשר את רישום הזכויות על שם ט’; וכך גם השתתפה באופן מלא בנטילת המשכנתא על המשק (ראו למשל סעיפים 12, 17 – 23, 27 – 31, 8.א). במסגרת זאת עתרה א’ לקבוע כי היא בעלת זכויות שווה במשק וכל הנובע הימנו ומצוי עליו, לרבות מתקן פוטו-וולטאי, שלטענתה הוריה סייעו במימונו.
בין היתר טענה א’ להברחות נכסים של ט’ לחשבונות פרטיים על שמו וביקשה שימונו מומחים אשר יעריכו את שווי זכויות הצדדים – לרבות מומחה חוקר.
בכתב ההגנה טען ט’ בין היתר כי א’ הוליכה אותו שולל ברקע לזוגיות ביניהם, וכי הזכויות במשק הן של בלבד, והועברו לו מידי אביו ללא תמורה. לשיטתו עסקינן בזכויות אובליגטוריות שאינן מצריכות דרישת כתב וכי המשק הוא בבחינת “נכס חיצוני” למסת הנכסים המשותפת. לדברי ט’ בכתב ההגנה, סבו המנוח נהג להצהיר כי הוא בבחינת “נכדו הממשיך”, באופן שהוביל לקרע בין אביו ובין דודו י’. בין היתר טען ט’ כי הוריה של א’ אמנם העבירו לעתים נדירות כספים לחשבונם המשותף של הצדדים הואיל וא’ נמנעה מלצאת לעבודה, וכי חלק מהעברות אלה היו בבחינת תמורה לתכנון והקמת גינה בדירת הגג שקנו הוריה של א’; תמורה שהוערכה על ידו בסך כ- 200,000 ₪. ט’ הכחיש בכתב ההגנה כי א’ היא שמימנה את הפיצוי לדודו י’, וטען שסכום זה (600,000 ₪) שולם מכספי חתונתם דווקא (סעיף 58 לכתב ההגנה). לדבריו, סכום הפיצוי הוגדר כפיקדון להבטחת הכנסתו של י’, ועתיד היה לשוב לט’ “…בירושתו של הדוד לאור היותו חשוך ילדים…” (סעיף 63 לכתב ההגנה). לפיכך, עתר ט’ בכתב ההגנה לקבוע כי הזכות במשק היא שלו בלבד. ליתר הסעדים שהתבקשו בכתב התביעה לא התייחס במישרין ט’, למעט הקביעה לפיה הוא מסכים להעביר את זכויותיו הסוציאליות לידי א’ במלואן.
רקע דיוני
התובענה הועברה לטיפולי בחודש מרס 2022, וביום 12.5.22 קיימתי קדם משפט בהליך. עם סיומו, ביום 23.5.22 הוריתי על מינויו של שמאי המקרקעין י.ש. (להלן: “השמאי”), להערכת שווי הזכויות במשק בערכי “ברוטו” ו”נטו”, כמו גם להערכת שווי המבונה שבמשק.
הצדדים המשיכו לנהל התדיינות ערה בסוגיות אינצידנטליות רבות, לרבות שאלת מועד הקרע, הגם שהפער ביניהם היה מינורי יחסית. כך נדרשתי ביום 5.9.22 למתן החלטה מנומקת בין היתר בשאלת גילוי מידע בין הצדדים, כמו גם לעתירתה של א’ מיום 4.7.22, אשר עזבה את המשק וביקשה כי ט’ יחלוק עמה את כלל ההכנסות מן המשק. לעתירה זו לא נעתרתי אותה העת תוך שקבעתי בין היתר שניתן יהא להידרש לכך במסגרתה ההתחשבנות הרכושית הכוללת בהליך, ככל שתישמענה ראיות.
ביום 20.9.22 הוגשה חוות דעת השמאי. חוות דעת השמאי העריכה ביום 7.9.22 את שווי המשק “ברוטו” על סך 8.23 מליון ₪ ואת שוויו “נטו” על סך 4.165 מליון ₪. אלא שאותה העת המשיכו הצדדים להתדיין בשאלות אינצידנטליות נוספות ובאותו היום מיניתי את רו”ח י.ב. לשם מתן חוות דעת בדבר מכלול זכויותיהם הכלכליות של הצדדים, לרבות שווי עסקיהם ; זאת בהתייחס לשני מועדי קרע אפשריים – אפריל 2021 ו – 15.8.21 שעה שהצדדים המשיכו להתדיין גם על הפערים המינוריים במועד הקרע עצמו (להלן: “המומחה”).
לבקשתה של א’, אף ניתן צו גילוי מידע נרחב בקשר עם נכסיו של ט’ ביום 15.11.22 (להלן: “הצו”).
דא עקא, חרף החלטות רבות, בכללן אף החלטה המחייבת את ט’ בתשלום 500 ₪ לטובת אוצר המדינה בגין כל שבוע של עיכוב בתשלום למומחה, הלה לא הסדיר את חלקו בשכר טרחת המומחה. לצד זאת, הגם שניתנה לא’ עוד ביום 19.12.22 אפשרות לשאת כמימון ביניים במלוא שכר טרחת המומחה, היא ביכרה שלא לעשות כן מנימוק של חסרון כיס (באשר להתראות ולהחלטות השונות שניתנו בהקשרים אלה ראו בין היתר החלטות המדברות בעד עצמן מימים: 23.10.22, 30.10.22, 15.11.22, 19.12.22, 26.12.22, 3.1.23,12.3.23, 23.4.23).
ביני לביני, שוחרר בא כוחו של ט’ מייצוגו, וט’ החל מייצג עצמו. בדיון ביום 29.5.24, ניתנה החלטתי המנומקת שבה הבהרתי בין היתר את משמעותו של סיכול מינויו של המומחה הפיננסי על ידי ט’ וקבעתי גם את תביעת הרכוש לשמיעת ראיות בצוותא עם שתי התובענות הקשורות.
תמצית טענות הצדדים
א’ טענה שלאור מכלול הראיות שהציגה בדבר מימון הסדרת רישום הזכויות במשק ; רישום הזכויות על שם ט’ במהלך חיי הנישואין ; נטילת הלוואת המשכנתא לשם הבנייה במשק בצוותא ותשלומה מן החשבון המשותף; נפול גרסתו של ט’ באשר לזכויות במשק ; ניהולם המשותף ככלל של חיי המשפחה גם בהיבט הכלכלי לרבות הזרמת הכנסותיה לחשבון המשותף ; חיובה לשלם לצד ט’ חוב לתאגיד בנקאי בהליך משפטי שהוגש כנדם ; והשקעות נוספות במשק דוגמת מימון הקמת מתקן פוטו-וולטאי ; לאור כל אלה בין היתר, יש לקבוע שהזכויות במשק הן משותפות.
עוד הבהירה א’, כי לא ניתן לאמוד את היקף רכושו של ט’ לאור הימנעותו מהסדרת התשלום לשמאי ולאקטואר, אולם עתרה לקבוע שכלל הזכויות שצברו הצדדים בין היתר על פי המפורט בכתב התביעה הן משותפות לצדדים.
חרף האמור והעתירה בכתב התביעה להצהרה לפיה בין היתר הזכויות במשק הן משותפות, עתרה א’ בסיכומיה דווקא לסעד כספי שלפיו יפסוק בית המשפט לטובתה את שוויין העדכני ברוטו של הזכויות במשק, אשר הן צמודות למדד תשומות הבנייה מעת מתן חוות דעת השמאי.
ט’ טען כי הצדדים נהגו ב”שיתופיות מוחלשת” לדבריו הואיל וא’ נהגה להיעדר לרבות בחו”ל לתקופות ממושכות. ט’ הלין כי י’ ערך תצהיר כוזב ומעדותו התברר כי אינו כשיר למתן עדות. ט’ אישר אמנם כי י’ קיבל מאביו פיצוי מוסכם, לדבריו עקב “חוק גל”; אולם לשיטתו, גרסת א’ בדבר רכישת מחצית מהזכויות במשק על ידי א’ קרסה (הגם שכבר עתה אעיר, כי כאמור לעיל, ככלל ספק אם לכך א’ טענה לאורך כל הדרך). לדבריו בסיכומיו, א’ שימשה “בסך הכל” כשלוחה של אביו ח’ (אותו אב, שכזכור, ט’ נמנע מלזמנו – סעיף 55 לסיכומים). עוד טען ט’ להיכרות מוקדמת של ב’, אביה של א’, עם השמאי במשתמע תוך ייחוס טענות קונספירטיביות גלל היכרות זו. כך גם טען ט’ כי עו”ד א’, שטיפל עבורו בהעברת הזכויות במשק, הומלץ לו על ידי א’, לאחר שניהל למולה את עסקת מכר הזכויות שלה במקרקעין.
בסיכומיו עתר ט’ לקבוע כי א’ איננה זכאית למחצית זכויותיו בנחלה, עתר לאפשר לו להבריא כלכלית ואף לפצותו בגין אירוע התקיפה שבגינו הוגש נגדה כתב אישום.
השיתוף בזכויות במשק
גם לו אניח – ואיני קובע כך כל עיקר – כי המשק הוא בבחינת נכס “חיצוני”, הדין הוא, כי גם בהינתן משטר איזון משאבים מכח החוק, עדיין יכול בעל דין להוכיח כוונת שיתוף ספציפי בנכס מסוים על יסוד הדין הכללי (השוו, למשל: בע”מ 4545/09 פלוני נ’ פלונית (מצוי במאגרים המשפטיים ; 7.1.10), והאסמכתאות שם).
השאלה האם התקיימה כוונה ספציפית שכזו לשיתוף בנכס מסוים היא שאלה עובדתית [לעניין זה ולנטלים היסודיים בהקשרו השוו, למשל: בע”מ 10734/06 פלוני נ’ פלונית (מצוי במאגרים המשפטיים ; 14.3.07)].
זאת, בין אם אופי הזכויות בנכס הוא אובליגטורי אם לאו. גם זכות בעלת אופי אישי כמו זכות רשות על פי הסכמי ההתיישבות היא בבחינת “נכס”, שניתן להוכיח כוונת שיתוף בו בין בני זוג (השוו, למשל: עמ”ש (מרכז) 45801-12-23 ת.פ.א נ’ י.א (מצוי במאגרים המשפטיים ; 15.6.24) פסקה 22 לפסק הדין).
בהקשר זה אעיר כבר עתה כי אינני מוצא כל נפקות לטענותיו של ט’ בדבר היעדר האפשרות להידרש לשיתוף בזכויותיו, שעה שככלל ובניגוד למקרים אחרים שאינם עולים בקנה אחד עם הסכמי ההתיישבות, בני זוג יכולים גם יכולים להחזיק בצוותא בנחלה. זאת, כעולה במישרין גם מהסכם המשבצת הספציפי שט’ עצמו צירף כנספח ג’ לכתב ההגנה מטעמו (ראו למשל בסעיף 19 (ג) להסכם המשבצת, אשר מקבל כהנחת מוצא כי שני בני זוג יכולים להחזיק בצוותא במשק).
כך או אחרת, עם תום שמיעת הראיות, משעיינתי במכלול המצוי בתיק כמו גם שמעתי את הצדדים והעדים שלפני שוכנעתי כי אכן כוונת הצדדים היתה שהזכויות במשק תהיינה משותפות לשניהם בחלקים שווים. זאת חרף רישומו על שם ט’ לבדו.
צבר של ראיות מוביל למסקנה זו.
בעת שנישאו הצדדים היה המשק רשום על שם סבו המנוח של ט’, מ’ ז”ל.
על כך שבין ט’ ואביו ח’ ובין י’ התנהל משא ומתן על מנת להסדיר את העברת זכויותיו של הסב המנוח מ’ ז”ל במשק אין למעשה מחלוקת (ראו למשל התזה שהציג ט’ עצמו בחקירתו את ח’ בעמ’ 34 לפרוטוקול ; ראו גם בסעיפים 58, 63 לכתב ההגנה מטעמו).
אין כפי הנראה עוד מחלוקת כי במהלך הנישואין א’ מכרה נכס מקרקעין שרכשה לפני נישואיה לט’.
לגרסתה של א’, עשתה שימוש בתמורת מכר זו על מנת לאפשר את רכישת הזכויות במשק בעסקה משפחתית שבה פוצה הדוד י’ בסכום של 600,000 ₪. זאת, על מנת לאפשר בהסכמתו של י’ את העברת הזכויות משם הסב המנוח לשמו של האב ח’, ומשם לשמו של ט’. גרסה זו נתמכה בראיות של ממש.
מנגד גרסתו של ט’ בדבר מקור המימון לאותו פיצוי נשארה גרסה בעלמא, שאף השתנתה בהתאם לשלב הדיוני שבו היה מצוי ההליך.
כאמור, א’ צירפה ראיות חפציות לא מעטות שהבהירו מה היה חלקה הכלכלי בעסקה הבין דורית שעם סיומה עבר המשק על שמו של ט’. להזכירנו, בזמן נישואי הצדדים היה המשק רשום עדיין על שם סבו המנוח של ט’, מ’ – אביהם של הדוד י’, ושל ח’ (אביו של ט’).
התמונה הראייתית מאשרת, כי למעשה א’ היא זו ששילמה לי’ את התמורה הכספית שאפשרה את “שרשור” הזכויות במשק בהעברה בין דורית משמו של הסב המנוח, לשם האב ח’, ומיד לאחר מכן על שמו של ט’.
כך, משכה א’ ביום 25.2.09 שיק בנקאי על סך 600,000 ₪ לפקודת דודו של ט’, י’ (נספח א’ לכתב התביעה וראו גם בדף חשבונה של א’, נספח ב’ לכתב התביעה). חשבונם של הדוד י’ ורעייתו ח’ מלמד אף הוא אותו הדבר (נספח ג’ לכתב התביעה).
תמיכה נוספת לתמורה שקיבל י’ גלל עסקה זו – ולא אחרת – מלמדת דרישת התשלום שקיבל מרשות המסים על פי סעיף 4 לפקודת המסים (גבייה) (נספח ד’ לכתב התביעה).
לא למותר להזכיר, כי תשלום התמורה בגין העברת הזכויות משמש ראייה מהותית המובילה למסקנה כי לכתחילה התכוונו הצדדים ש”עסקת” רכישת הזכויות במשק תהא פרי מאמץ זוגי משותף.
בהתאם וכפועל יוצא, אין מחלוקת שניתן היה לרשום את המשק על שם אביו של ט’ ביום 4.9.11, ושבועות מספר לאחר מכן, להעביר את המשק ביום 25.9.11 משם האב ח’, לשמו של ט’ (נספח ה’2 לכתב התביעה).
בכך לא סגי. שכן עו”ד א’ העיד – וגרסתו לא נסתרה – כי הוא אמנם ייצג את הצד שכנגד בעסקה שבה א’ מכרה בהסכם מיום 26.12.07 את נכס המקרקעין שלה למרשו, בתמורה לכ- 570,000 ( עמ’ 51-52 לפרוטוקול 10.7.23). גרסה זו משכנעת כי אכן א’ עשתה שימוש בתמורת נכס המקרקעין שלה, כטענתה, לשם מימון פיצויו של י’ ורישום הזכות במשק על שם ט’.
גם דודתו של ט’, ח’, שניכר היה המטען הרב שנושאת כנגד ט’, אישרה כי א’ היא ששילמה במישרין לחשבונם 600,000 ₪ בעבור “פיצויו” של י’ בגין ירושת משק אביו (עמ’ 21 – 22 לפרוטוקול).
לכך יש להוסיף כי ח’ למעשה לא נשאלה בחקירתה הנגדית על ידי ט’ דבר באשר לגרסתה כל הנוגע עם העברת הזכויות במשק, והדברים אומרים דרשני.
אם לא די בכך, הרי שמצופה היה שט’ יזמן את אביו, ח’, למתן עדות לתמיכה כלשהיא בגרסתו. אולם כך לא עשה וגם התשובה שסיפק לעניין זה בחקירתו הנגדית רחוקה מלשכנע, בלשון המעטה (עמ’ 82 לפרוטוקול).
מנגד, ט’ כשל מלתמוך טענתו לפיה התמורה לדודו י’, שולמה מכספים מכספי חתונה ומכספים משותפים שצברו לפני חתונתם בכל ראיה חפצית, הגם שחזקה שיכול היה לעשות כן – בדומה לא’ עצמה (סעיף 58, עמ’ 11 לכתב ההגנה).
לא זו אלא שגרסה זו השתנתה בעת עדותו של ט’, מקום בו בעדותו הוסיף לגרסה זו רכיב נוסף ולפיו מקורה של התמורה הוא גם מכספי מכירת ברזל, גרסה שלא נזכרה בכתב ההגנה (עמ’ 63 – 64 לפרוטוקול). לא ברור מדוע לא צויין רכיב גרסה זה בכתב ההגנה, והדברים אומרים דרשני.
ברי, אפוא, שמקורו של התשלום שביצעה א’ לי’ הוא בתמורת מימוש נכס מקרקעין פרטי שלה, ולא בכספי חתונה או איסוף ברזל עלומים.
ראיה משמעותית נוספת לתמיכה בגרסתה של א’ מצינו בכך שהצדדים שניהם נטלו בצוותא הלוואה מובטחת במשכנתא לשם בניית בית נוסף במשק אליו תכננו לעבור, אשר אין כמדומני כל מחלוקת שהחזריה שולמו מתוך החשבון המשותף לצדדים (ראו למשל מסמכי ההלוואה, נספח ו’ לכתב התביעה ; הצעת המחיר לעבודות גמר בבית במשק שהוכתרה בכותרת “משפחת י’ א’ וט'”, נספח ח1 לכתב התביעה).
הסברו של ט’ לכך היה, פעם נוספת, רחוק מלשכנע (עמ’ 84-85 לפרוטוקול השני).
גם טענתו של ט’ שנזכרה עוד בכתב ההגנה לפיה א’ היתה במעמד של “לווה שאינו ממשכן” משמשת כחרב פיפיות עבורו. שכן לא הבטוחה – משכון או משכנתא – היא בעלת הנפקות לענייננו. ממילא, מקום בו ט’ עצמו היה רשום כבעל הזכויות לבדו במשק, ברי כי לא ניתן היה לרשום משכנתא או משכון על הזכויות במשק בעניינה של א’. אלא שהנפקות לענייננו ככלל היא שא’ עצמה התחייבה גם התחייבה כלווה כלפי התאגיד הבנקאי במלוא סכום ההלוואה ; וחשפה עצמה לנקיטה בהליכי אכיפה כנגדה במישרין, הואיל וכלווה – גם היא וגם ט’ זכו לקבל את סכום ההלוואה לידיהם. רוצה לומר – ט’ וא’ קיבלו לידיהם במשותף את סכום ההלוואה ; לוו אותו במשותף ; ואף התחייבו להשיבו לתאגיד הבנקאי במשותף.
לא “שיתופיות מוחלשת” כגרסתו בעלמא של ט’, כי אם שיתוף בזכות ובחובה, כטענתה של א’.
יוזכר, כי הלוואה זו לא ניטלה בחלל הריק, שכן אין מחלוקת שניטלה לשם מימון בניית ביתם המשותף של הצדדים במשק עצמו.
ברי שבאלה יש כדי לשמש תמיכה משמעותית נוספת בעמדתה של א’.
גם לא ניתן להתעלם מכך שהלכה למעשה המשק נרשם על שמו של ט’ במהלך נישואי הצדדים, קרי עסקינן בזכות שנרשמה על שמו של ט’ בעת תקופת השיתוף הזוגי, מבלי שהצדדים החריגו הזכות מתחולת חיי השיתוף בהסכם ממון שאושר. לא ראיתי שט’ עצמו התמודד במישרין עם עובדה זו בעדותו (ראו למשל בעמ’ 68 לפרוטוקול).
תחת האמור, ביכר ט’ לדבוק בגרסתו לפיה הוא “בן ממשיך” במשק, שהוא “נחלת אבותיו”. אלא שלבד מאמירות בעלמא, לא ראיתי שט’ הוכרז בכל דרך כבן ממשיך, כמשמעותו בדין (וספק רב אם אמנם ניתן היה להכריזו ככזה, מקום בו לכתחילה הזכויות במשק היו של הסב המנוח ולא של אביו ועת במשטר לפי ההסכם הדו צדדי, כטענת ט’ עצמו בכתב ההגנה, כלל לא מוכר הליך של “בן ממשיך”). ממילא דה-פקטו לא הוצגה לפניי כל תשתית ראייתית שתעגן הכרזה נטענת כזו לפי דין.
לבד מהטענה הכללית לפיה א’ גם עשתה שימוש בחשבון נפרד בקשר עם עסקי הריקוד שלה וטענה בדבר היעדרויות תכופות מן הבית, תוך נסיונות להשחיר את א’ לא פעם בכתב ובעל פה, לא ראיתי שט’ צירף כל ראיה שיהא בכוחה לסתור את גרסתה של א’ (הנתמכת גם בהוראותיו היסודיות של חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל”ג – 1973, בדגש על הוראות סעיף 5 הימנו), לפיה הצדדים התנהלו כל העת עד לפירוד ביניהם בשיתוף כלכלי.
גם אם הצדדים עצמם ניהלו חשבונות בנק נפרדים, לצד חשבון משותף ,על פי הפסיקה אין בכך כדי להוביל – לבטח שלא כממצא קונקלוסיבי – למסקנה שאלה התנהלו בהפרדה רכושית (השוו, למשל: תלה”מ (נצרת) 13082-11-17 ס.ר נ’ א.ר (מצוי במאגרים המשפטיים ; 23.5.21), פסקה 78 לפסק הדין).
לא זו אלא שבעצם סיכולו של מינוי המומחה, מנע ט’ כל אפשרות של ממש להוכיח את טענתו בדבר התנהלות כלכלית נפרדת ככלל של א’, באופן הפועל לחובתו גם עתה.
לא זו אלא שגם ט’ אישר בעדותו כי בעת חיי הזוגיות, הם שיתפו האחד את השניה בהכנסותיהם (עמ’ 90, 92 לפרוטוקול השני).
המסקנה מאלה היא שאכן, לא הונחה לפני ראיה של ממש שבכוחה ללמד שהצדדים לא התנהלו כיחידה כלכלית משותפת אחת. גם בכך יש כדי לתמוך בעמדתה של א’.
לבסוף לא ניתן להתעלם מכך שמדובר במשק שבו התגוררו הצדדים כל תקופת השיתוף ובו גם נולדו וגדלו ילדיהם. האם אמנם היתה א’ מסכימה להזרים את מלוא תמורת נכס המקרקעין שלה לטובת הסדרת הזכויות במשק ; להתחייב בהלוואת משכנתא לטובת בנייה במשק ; ולא להותיר לעצמה לכאורה עתודה כלכלית הולמת ; אלמלא היתה משוכנעת כי השקעותיה אלה נעשות לטובת משקם המשותף של הצדדים? מסופקני. מכל מקום, ט’ אף לא השכיל להציג כל תשתית ראייתית של ממש, שתסתור את גרסתה של א’, שלוותה בראיות חפציות לא מעטות.
עוד יש להוסיף, כי השקעותיה של א’ או מי מטעמה במשק לא הסתכמו אך במימון הליך הרישום על שם ט’ או בנטילה בצוותא של הלוואת המשכנתא לבנייה (אלה כשלעצמן השקעות בשיעורים ניכרים עד מאד). שכן הוכח כי הוריה של א’ הם שהזרימו כספים לבני הזוג שאיפשרו הקמתו של מתקן פוטו-וולטאי מניב, בשטח המשק. בתצהירו מיום 1.6.23 הבהיר ב’ כי הוא ורעייתו העבירו לא’ סכום של 230,000 ₪ ששימשו למימון הקמת המתקן הפוטו-וולטאי (ראו בתצהירו כמו גם בנספח ז’1 לתצהיר זה). גרסה זו לא קרסה בחקירתו הנגדית על ידי ט’, עת גם אז שב ב’ והכחיש את טענתו של ט’, שנותרה טענה בעלמא, לפיה הזרמת כספים זו היתה כתמורה בעבור הקמת גינה על ידי ט’ בעלות של 200,000 ₪ (עמ’ 42 – 50 לפרוטוקול השני).
ספק אם בנסיבות של הפרדה רכושית של ממש היו מסכימים הוריה של א’ להשקיע סכומים כה נכבדים במשק. גם בכך יש כדי לתמוך במסקנה שלפיה הצדדים ראו במשק כמשותף לשניהם.
גם עצם העובדה שט’ לבדו הוא שהתקשר בהסכם להקמת המתקן הפוטו-וולטאי, איננו מלמד אחרת, שהרי להזכירנו, ט’ היה רשום לבדו כבר הרשות במשק ומשכאן אך טבעי הוא שהוא עצמו שיירשם כמתקשר בהסכם הקמת המתקן והכרוך בו. אלא ששעה שחלקו הארי של המימון כאמור הושקע על ידי הוריה של א’, ועת כאמור לעיל הצבעתי כי על מעורבותה הכלכלית המכריעה של א’ עצמה בכל הקשור עם הקמתו של המשק והמבונה עליו, המסקנה המסתברת היא שגם המבונה על המשק דוגמת המתקן הפוטו-וולטאי, ששימש למעשה כחלק מן ההכנסה המניבה של התא המשפחתי, יועד לשמש כחלק מהנכסים המשותפים לתא המשפחתי.
גם אם אניח, כי ט’ הוא שעיבד לפרקים או באופן מלא איזו מן החלקות ששויכו למשק ; הרי שצבר הראיות המשמעותי שהונח לפני, במיוחד אל מול הגרסה בעלמא (ולפרקים גרסתו המשתנה) שהציג ט’ – שאף נמנע מלזמן ולו את אביו למתן עדות – משכנע אותי שהלכה למעשה ט’ וא’ היו שותפים לכל דבר ועניין בתהליך העברת הזכויות במשק וראו בו כנכס משותף של ממש.
בנסיבות אלה, אני מקבל את גרסתה של א’ וקובע כי במארג היחסים שבין הצדדים הזכויות במשק הן משותפות, בחלקים שווים.
כפועל יוצא מכלל האמור לעיל, הרי שבמאזן ההתחשבנות שבין הצדדים א’ זכאית גם למחצית פירותיו של המשק וכלל המבונה עליו, לרבות לאחר עזיבתה אותו, וכל עוד שורר ביניהם השיתוף במשק.
משקבעתי, כי הזכויות במשק הן משותפות, הרי שבמארג היחסים שבין ט’ ובין א’, א’ זכאית להירשם כבעלת זכויות במשק, במשותף ובחלקים שווים, עם ט’. יוזכר, כי הלכה למעשה א’ עתרה בכתב התביעה להצהיר כי היא בעלת זכויות שוות במשק לצד ט’ . א’ לא עתרה לסעד כספי חלף הצהרה זו. לפיכך, וגם אם ט’ נמנע מלהוציא לפועל את מינויו של המומחה ובכך סיכל הערכת שווי זכויות כלל הצדדים לבד מכך, הרי שאין באלה כדי להוביל להמרת הסעד שלו עתרה א’ בקשר עם המשק, בסעד כספי (כפי שעתרה בסיכומיה).
משכך אני מצהיר כי במארג היחסים שבין הצדדים שלפני, א’ וט’ הם בעלי זכויות משותפים – בחלקים שווים – במשק. כפועל יוצא, א’ זכאית להירשם כבעלת זכויות במשק, בכפוף להוראות כלל הגורמים המיישבים ונהליהם. אני אף קובע כי בהתאם, א’ זכאית למחצית פירותיו של המשק וכלל המבונה עליו, לרבות לאחר עזיבתה אותו, וכל עוד שורר ביניהם השיתוף בזכויות משק.
בהתאם – אני מחייב את ט’ לשתף פעולה עם הליך הרישום על כל המשתמע מכך.
ככל שט’ לא יעשה כן, תהא א’ רשאית לעתור בהליך זה גם לאחר סגירת התיק למינוי כונס נכסים להשלמת הליך הרישום על חשבונו של ט’.
באשר ליתר טענותיה של א’, כמפורט לעיל הוכח כי הצדדים לא החריגו בכל דרך את השיתוף הנכסי ביניהם וקבעתי כי גם הזכויות במשק משותפות הן לצדדים . כפועל יוצא, ובשים לב להוראות סעיף 5 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל”ג – 1973, הרי שא’ זכאית למחצית משווים של כל יתר הנכסים שצברו הצדדים, למן מועד הנישואין ועד למועד הפירוד ביניהם.
אלא שגם אם ט’ עצמו היה האחראי העיקרי לסיכול הליך מינויו של המומחה להערכת שווי עסקיהם של הצדדים כמו גם ההתחשבנות בכלל שווי נכסיהם, הרי שא’ עצמה לא פעלה להסרת המכשולים הרבים שט’ הערים בדרך להכרעה בהליך, באופן שבפועל, אף לא ראיתי שעתרה מפורשות בסיכומיה לקבוע ולו את מועד הקרע המפורש ביניהם ; לא כל שכן הביאה ראיות מספיקות מטעמה שתאפשרנה להרים את נטל מאזן ההסתברויות באשר לנכסיהם – ולו בקירוב – בשנת 2021, שבה במועד כלשהוא אין מחלוקת שחל הקרע ביניהם.
א’ יכולה היתה להציג לבית המשפט במלואם את תוצרי הצו שניתן עוד בשנת 2022 . א’ יכולה היתה לנסות לגייס כספים – ולו מבני משפחה – בכדי להוציא אל הפועל את מינויו של המומחה (שחזקה שיכול היה לבקש להפעיל סמכויות חקירה לשם התחקות אחר מכלול נכסי והתחייבויות הצדדים).
א’ יכולה היתה להתחקות במרשמים הרלוונטיים אחר נכסים או התחייבויות של הצדדים שניהם תוך שימוש בצו, לרבות באשר לרכבים כאלה או אחרים שהתייחסה להם בכתב התביעה. אלא שלא ראיתי שכך פעלה א’, ואף לא תמכה ראיות – ולו ראשיתן – לתצהיר הזכויות שהוגש מטעמה ביום 26.5.22.
כפועל יוצא, למעט הסעד ההצהרתי בדבר תחולת הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל”ג – 1973 על מארג היחסים הרכושי שבין הצדדים למן מועד הנישואין ועד למועד הפירוד ביניהם בשנת 2021, איני מוצא לקבוע דבר מה נוסף בגדרי ההליך שלפניי.
ככל שא’ תבקש להוציא קביעה זו מן הכח אל הפועל, תתכבד ותגיש תובענה יישומית כהבנתה, לרבות לפי סעיף 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ”ה – 1995.
מכאן, לתביעת האחריות ההורית.
אחריות הורית וזמני שהות (תלה”מ 56654-10-21)
בכתב התביעה עתרה א’ לקביעה כי היא ההורה האחראי העיקרי לקטינים ולקביעת זמני שהות בין ט’ ובין הקטינים.
בהחלטה שניתנה בדיון שהתקיים ביום 12.5.22 קבעתי בין היתר, שהקטינים ישהו אצל ט’ בכל יום ב’ ויום ד’ כולל לינה וכן בכל סוף שבוע שני מיום ו’ עד ליום א’, באיסוף והשבה ע”י ט’ מהמסגרת החינוכית למסגרת החינוכית. כמו כן, הצדדים הופנו, בין היתר, להדרכה הורית.
בתסקיר שהוגש ביום 17.8.22 ע”י העו”ס לסדרי דין מ’ א’, תואר כי ההורים שניהם מסורים ודואגים לקטינים. להתרשמותה, נראה קשר טוב בין ההורים ובין קטינים וכי הקטינים נינוחים בשני הבתים. לצד זה, תואר כי הפרידה ; עצימות הסכסוך בין ההורים והקשיים בתקשורת ביניהם מערערים את מצבם הרגשי של הילדים החשופים לסכסוך והדבר ניכר במסגרות החינוך ובשיחה של העו”ס עימם.
בתסקיר צוין, כי הצדדים הגיעו להסכמה בדבר משמורת משותפת אולם נותרו מחלוקות באשר לחלוקת זמני השהות. בשל קשיים בין ההורים להגיע להסכמות בסוגיה הומלץ על משמורת משותפת ועל הותרת זמני השהות כפי שנקבעו על כנם תוך חלוקה של נטל הסעת הקטינים, כפי שפורט בתסקיר וכן חלוקת זמני שהות בחגים וחופשת קיץ. עוד הומלץ בין היתר, על שילוב הצדדים והקטינים בטיפול ביחידת “XXX” של מועצה אזורית XXX וכן הוצגה הסכמת ההורים שבשנת הלימודים 2023 יוסיפו הקטינים להתחנך במוסדות חינוך במועצה האזורית XXX.
לאור מחלוקות בין הצדדים סביב היקף זמני השהות כפי שהומלצו בתסקיר ועתירת ט’ לשמיעת ראיות ולחקירת העו”ס, נקבע ההליך בהחלטתי מיום 15.11.22 בצוותא עם הליך המזונות לשמיעת ראיות. בסופו של יום, כאמור, נשמעו ראיות בשלוש התובענות יחדיו.
ביום 27.4.23 הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם א’ וביום 2.5.23 הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם ט’.
בתווך, הוגשו בקשות הצדדים כל אחד לסעד זמני בקשר עם הקטינים סביב אירועים נקודתיים שתוארו על ידם. אלא שבהחלטתי מיום 11.1.24 לא מצאתי מקום למתן הוראות נוספות.
לשם שלמות התמונה, אציין כי בהחלטתי מיום 24.4.23 דחיתי את בקשת ט’ למחיקת התסקיר מטעמים של חילופי עו”ס ומכל מקום, בסופו של דבר התייצבה להיחקר העו”ס מ’ א’ עורכת התסקיר.
בהחלטה מיום 13.6.23 דחיתי את בקשת א’ להסדיר רישום של הקטינות בלבד למסגרות חינוך ב XXX בעיתוי ובשלב הדיוני בו הועלתה (ראו גם: החלטות מיום 28.8.23 ומיום 7.9.23 באותו עניין). קבעתי כי לשאלה זו אדרש במסגרת ההכרעה בהליך (החלטה מיום 7.9.23). לסוגיה זו אדרש עוד בהמשך.
יצוין, כי לאחר שהתקיימו דיוני שמיעת הראיות הגישה א’, בהליך נפרד, בקשה לפי החוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ”א-1991 (ה”ט 29447-09-23) כנגד ט’ במתייחס לקטינים בטענה לאירוע אלימות של ט’ כלפי הקטין י’ לנגד עיני הקטינות. בהליך ניתן צו ארעי האוסר על ט’ לקיים קשר עם הקטינים. כן, הוגש דיווח העו”ס לחוק הנוער במסגרתו הוצעה תכנית טיפולית שאומצה בהחלטתי בדיון מיום 20.9.23. התוכנית כללה קיום שיח משפחתי של כל אחד מההורים עם הקטינים בנוכחות העו”ס לחוק נוער שלאחריהם מתכונת זמני השהות תשוב לסדרה וכן הפנייה של הצדדים והקטינים לטיפול במרכז הורים וילדים לקבל הדרכה להורים וטיפול רגשי לקטינים לרבות טיפול משפחתי אחת לחודש (אב וילדים בנפרד ואם וילדים בנפרד).
ביום 24.10.23 הוגש להליך דכאן עדכון עו”ס לסדרי דין בדבר ההליך הטיפולי. צוין בין היתר, כי התקיימו המפגשים המשותפים של הקטינים וההורים כי העו”ס היישובית תתאם ועדה לתכנון טיפול לצורך טיפול במרכז הורים וילדים שאינו פעיל בשל מצב המלחמה בארץ.
תמצית טענות הצדדים בסיכומיהם
א’ עותרת לקביעתה כהורה משמורן וכחלק מכך לקביעה כי הקטינים ילמדו במוסדות חינוך הקרובים למקום מגוריה הנוכחיים ב XXX.
לטענתה, זמני השהות בין ט’ לקטינים אינם מתקיימים כסדרם וכוללים מצבים לא שגרתיים של אב שניתק קשר עם הקטינה א’ שטען כי אינה בתו ; סילק את הקטין י’ מביתו בחודש אפריל 2023 ; ובהמשך הורחק מהקטינים על רקע אירוע אלימות בחודש ספטמבר 2023.
א’ טוענת כי ט’ הינו אדם אלים, לא יציב ואין להסתמך עליו כגורם אחראי שידאג לקטינים בקביעות ובהגינות. כך גם אינו מעורה בפרטים הנוגעים ללימודים ופנאי של הקטינות ולא פעל להתקרב לקטינה א’ ממנה בחר להתנתק לתקופה ממושכת.
א’ טוענת כי בפועל בעקבות מעברה להתגורר עם הקטינים ב XXX היא זו שנשאה בנטל הסעת הקטינים וט’ התנער מכך.
א’ הבהירה כי אין בכוונתה לשוב ולהתגורר במושב XXX וכי בכל תסריט אפשרי לרבות תביעה עתידית של הבנק הבינלאומי למימוש הנכס, הנחלה עתידה להימכר ואפשרות חזרתה להתגורר ב XXX אינה על הפרק.
מנגד, ט’ עותר לשקול להפקיד את משמורת הקטינים אצלו ולכל הפחות לקבוע משמורת משותפת וזמני שהות שווים. ט’ טוען כי במהלך החיים המשותפים הקטינים שהו בעיקר תחת אחריותו עת א’ נעדרה לתקופות ממושכות בשל עיסוקה המקצועי.
ט’ טוען כי א’ נקטה בניכור הורי כלפיי הקטינים ובתוך כך, מנעה קיום זמני שהות בינו לבין הקטינה א’; מנעה ממנו להשתתף בטקס בר המצווה של הקטין והסיתה את הקטינים כנגדו. ט’ עתר להשית על א’ קנסות בשל כך.
לטענת ט’, בהליך הפלילי שנפתח כנגד א’ בשל תקיפה כלפיו, נמצאה א’ כבעלת רמה בינונית-גבוהה של מסוכנות וכמי שנדרשת למענה של טיפול פרטני ממושך.
לאב טענות כי התסקיר אינו משקף את המציאות לאשורה ; פוגע בקטינים ; ומוטה לטובת א’ בהמלצה להותרת זמני השהות כפי שהם. לעמדתו, העו”ס עורכת התסקיר לא הביאה את תחושות הקטינים ולא עמדה על בחינת מצבה של הקטינה א’ שכפי שהובא בתסקיר דווח על ידי גורמי חינוך, כי מגיעה כעוסה כבר בבוקר. לטענתו, מחקירת העו”ס עולה כי מעת שנקבעו זמני שהות בינו לבין הקטינים חלה נסיקה במצבם.
לשיטתו, אין בידי העו”ס הנמקה משכנעת מדוע לא המליצה על זמני שהות שוויוניים שעה שבפועל הקטינים מגיעים לטענתו בכל יום מבית הספר לביתם במושב, המהווה את מרכז חייהם.
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי במכלול החומר המצוי בתיק; שמעתי את חקירות בעלי הדין והעדים ; ושקלתי את טענות הצדדים מצאתי מקום לקבוע אחריות משותפת של ההורים כלפי הקטינים תוך הותרת זמני השהות הקיימים על כנם.
כפועל יוצא, עת עיקר זמנן של הקטינות יהא בבית האם ב XXX ועל מנת לעקר מראש את הפגיעה הנמשכת בקטינות כתוצאה מהקונפליקט ההורי החריף, מצאתי מקום ליתן לאם אישור לפעול לרישום הקטינות למסגרות חינוך ב XXX לשנת הלימודים הקרובה; אולם זאת בכפוף לשקילת צרכיהן, עמדתן ורצונותיהן של הקטינות על ידי בעל תפקיד עצמאי שיתווך לקטינות את הסוגיה ויאפשר מתן משקל הולם ונפרד למכלול צרכיהן, זכויותיהן והאינטרסים שלהן עצמן, בנפרד מעמדות איזה מהוריהן.
התסקיר בהליך הוגש לפני כשנה וחצי. פרק זמן לא מבוטל חלף ובשים לב לאמור, חלק מהמלצות התסקיר שהלמו את אותה תקופה מצריכות לשיטתי ביצוע התאמות. ההמלצות התייחסו לנקודת זמן בה הוסכם בין הצדדים על סוגיות נוספות של מסגרות חינוך לקטינים והסדר הסעות, שברבות הזמן הפכו שנויות במחלוקת ומצריכים הכרעה. אפרט.
תחילה, אף שלשון התסקיר נוקטת בהמלצה ל”משמורת משותפת”, איני מוצא מקום להידרש להגדרה זו. ראשית, גם אם על פי המובא בתסקיר הצדדים הגיעו להסכמה בדבר משמורת משותפת, כיום סוגיית האחריות ההורית היא המצויה במחלוקת. שנית, ממילא הגדרתה של משמורת איננה מחויבת המציאות ולכך נדרשה הפסיקה רבות [לכך כבר נדרשתי, למשל, בתלה”מ (ב”ש) 42986-12-19 ג.ס נ’ א.ס (מצוי במאגרים המשפטיים ; 3.3.22 ; פסקה 42 לפסק הדין) ; הדברים שנכתבו שם יפים גם בענייננו, בשינויים המחויבים]. כידוע, ממילא האחריות ההורית היא משותפת על פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ”ב – 1962.
הקונפליקט ההורי, כך נראה, היה ועודנו בעצימות גבוהה. הצדדים מתקשים לתקשר ביניהם באופן ענייני ושורר ביניהם חוסר אמון של ממש. כמפורט לעיל, גם הליך שמיעת הראיות לא היה חף מהתנהלות קונפליקטואלית, וזאת בלשון המעטה.
לאורך ניהול ההליך בית המשפט נחשף לטענות הדדיות של ההורים באשר להתנהלות ההורית במיוחד כלפי הקטין י’ והקטינה א’ (ראו: החלטה מיום 11.1.23).
מבלי שיהא בכך להמעיט מעוצמת האירועים, עיקר הרושם הוא כי לו יכלו הקטינים לבודד עצמם מהמתחים שבין ההורים, היו זוכים הם לשקט ונינוחות יחסית בבית של כל אחד מההורים. תחת זאת, ההורים היו ועודם עסוקים בשאלה איזה מבין שניהם מתפקד טוב יותר ואיזה מהבתים ישמש בית מרכזי לקטינים.
עסקינן בקטינים שאינם רכים בשנים, חשופים לסכסוך הורי מתמשך עת הצדדים טרם התגרשו וט’ בינתיים הקים תא משפחתי חדש. המורכבות המשפחתית רבה ויש לאפשר בראש ובראשונה לקטינים יצירה של וודאות ובטחון בתוך התנודתיות הממושכת.
כך בעדכון עו”ס אחרון שהוגש ביום 24.10.23 העו”ס בהתמחות ל’ ר’ התרשמה, כי האירוע בין ט’ לקטינים נושא הליך ה”ט 29447-09-23 הינו חלק מסכסוך מתמשך של ההורים ומעורבות הקטינים בו, עד כי המצב יכול להסלים לכדי אלימות והושם דגש על צורך במענה של טיפול משפחתי.
נכון הוא, כי ברקע הסכסוך ההורי אירועים מרכזיים עם ממד נטען של אלימות מצד שני ההורים. בהם כתב אישום שהוגש כנגד א’ בשל תקיפה נטענת של ט’ (נספח “א” לתצהיר עדות ראשית של ט’); אירוע אלימות נטען של ט’ כלפי הקטין י’ בנוכחות יתר הקטינים (נושא הליך ה”ט 29447-09-23) ; ואירוע קודם שהוביל לנתק של כחמישה חודשים בין ט’ ובין הקטינה א’ בשלהי 2022 שהרקע לו שנוי במחלוקת.
עם זאת, אף לא אחד מההורים נמצא כהורה שבראייה כוללת, וכפי הנראה לו היה מנותק מהסכסוך ההורי, אינו מיטיב.
ניסיונות ט’ לקשור תיאור כזה או אחר בתסקיר ביחס לקטינה א’ בדבר הגעתה כעוסה בבוקר לבית הספר או ביחס לביגוד עמו הגיעה לבית הספר כביטוי של הזנחה לשם השוואה בין תפקוד שני ההורים ; או מנגד ניסיונות מטעם א’ להראות שט’ בחקירתו אינו בקיא בחוגים ושמות המורים של הקטינות; כל אלה אין בהם כדי להוביל למסקנה בדבר היות אחד מהם “הורה מועדף”.
העו”ס גב’ א’ הבהירה בחקירתה כי במקרה דנן כשמדובר בשני הורים מיטיבים אין מקום להעדפה של הורה אחד על פני הורה אחר או לשייך טענות לנסיקה במצב של הקטינים למעורבות יתרה של הורה אחד דווקא ( ראו למשל: עמוד 12 שורות 1-6 ; עמוד 16 שורות 10-14 ; עמוד 26 שורות 17-19 ועמוד 28 שורות 18-21, כולם לפרוטוקול הראשון(.
בהקשר אחר, באשר לסמכויותיו של הורה מכח הוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ”ב – 1962 (להלן: “חוק הכשרות”), ולחובה לגבש הסכמה משותפת בין ההורים כבר נקבע כי “… הרציונל המצוי בבסיס כלי ההסכמה המשותפת, אינו שהורים ישתמשו בכלי זה כקרדום לחפור בו, ימררו את חייו של ההורה השני ובכך יפגעו במישרין בטובתם של ילדים…” [רמ”ש (חיפה) 28711-02-22 א’ נ’ ב’ (מצוי במאגרים המשפטיים ; 24.2.22)].
דברים אלה יפים, בשינויים המחויבים, גם כאשר בהגדרות כגון “משמורת”, “בית עיקרי” וכיוצ”ב עסקינן. עצם העיסוק בשאלה מי יקבל עדיפות טרמינולוגית על חשבונו של ההורה האחר, הוא כשלעצמו הקרדום, שברבות הזמן אך יפגע בטובתם של הקטינים. כפועל יוצא, לבד מהגדרתה של האחריות ההורית המשותפת המתחייבת מכח הוראות חוק הכשרות, איני מוצא לקבוע או לתחם כל הגדרה אחרת באשר להורותם של הצדדים שלפניי.
מכאן, להתוויית “מערכת השעות” וסדרי השהות של הקטינים.
כאמור, זמני השהות הנוהגים עד כה נקבעו בדיון שהתקיים ביום 12.5.22, אז כאמור קבעתי שהקטינים ישהו אצל אביהם בכל יום ב’ ויום ד’ כולל לינה וכן בכל סוף שבוע שני מיום ו’ עד ליום א’, באיסוף והשבה ע”י ט’ מהמסגרת החינוכית למסגרת החינוכית.
זמני השהות ידעו אמנם מורדות סביב אותם אירועי משבר שאירעו במשך ניהול ההליך. ואמנם היו אלה אירועים נקודתיים ומשמעותיים בציון הדרך ביחסים הפנים משפחתיים, לרבות נתק של חודשים מספר בין ט’ ובין א’ שלכל אחד מהצדדים פרשנות באשר לנסיבותיו.
המלצות התסקיר שהוגש ביום 17.8.22 ניתנו עת א’ התגוררה עם הקטינים ב XXX וט’ כבר שב להתגורר ב XXX. הומלץ להותיר את זמני השהות כפי שהם דווקא בשל קושי של ההורים להגיע להסכמה. היה זה ט’ שביקש חלוקה שוויונית מדויקת קרי בהוספת לינה ביום ה’ לסירוגין והייתה זו א’ שביקשה לייצר רצף לקטינים אצל כל אחד מההורים לשם פנאי, חוגים וסיוע בלימודים.
לטענת ט’, אין בתסקיר הסבר של ממש להמלצה בדבר חלוקת זמני שהות לא שוויונית עת התסקיר לדידו מוטה ואינו משקף את טובת הקטינים. ט’ טוען כי העו”ס בחקירתה לא סיפקה הסבר משכנע להמלצה חרף דיווחים שמצב הקטינים נסק מאז הוסדרו זמני שהות, לדידו, יש לגזור מסקנה מתבקשת להרחבת זמני השהות.
לא התרשמתי כי תסקיר העו”ס שהוגש מוטה או מגמתי. העו”ס התרשמה לחיוב, ככלל, משני ההורים. גם אם ההנמקה בתסקיר הייתה כי בשל היעדר הסכמה בין ההורים יש להותיר את זמני השהות כפי שהם, הרי שאין המדובר בהנמקה שאינה לגיטימית.
גם אם מחלוקת היקף זמני השהות הינה מחלוקת מרכזית בעיני הצדדים, אין היא הסוגיה המרכזית עליה הושם דגש בתסקיר. גם בחקירתה הבהירה העו”ס א’ כי היא ביקשה לייצר רגיעה ולהותיר זמני השהות במתכונת ש”עובדת” (ראו: עמוד 17 שורות 11-12 ועמוד 19 שורות 20-21 לפרוטוקול מיום 3.7.23). נראה, כי הקשיים בתקשורת שבין ההורים והשפעתם הניכרת על הקטינים היא זו המעמידה במרכז את הצורך במענה טיפולי משפחתי דווקא.
השאלה אם יש מקום לייצר שוויוניות חשבונית מלאה בזמני השהות, מקום בו ממילא הקטינים מקיימים זמני שהות משמעותיים עם שני ההורים, משולה למופע נוסף לאותו הקרדום, שכבר קבעתי לעיל, שאין הוא תורם דבר לרווחתם של הקטינים. לקטינים זכות להתפתחות תקינה תוך צמצום כמה שניתן של נזקי פירוק התא המשפחתי.
הקטינים חווים מזה קרוב לשנתיים מתכונת של זמני שהות משמעותיים עם שני ההורים המוכרת להם, ומדובר בקטינים שעם השנים בנו להם שגרת חיים שאין מקום לטלטלה שוב אך ורק כדי ליצור שוויוניות גרידא בזמני השהות.
יתרה מכך, המלצות התסקיר הביאו בחשבון הסדר חלוקה של הסעות, שעולה הרושם כי אינו מיושם וכי עיקר נטל ההסעות נופל על כתפי א’ ויש להביא גם זאת בחשבון. ט’ בשאלתו לעו”ס א’ טען כי הסכמתו לחלוקת נטל ההסעות הייתה שזורה במתווה שוויוני של זמני שהות ולא בעלמא (ראו שם עמוד 21 שורות 10-25). בכך למעשה הבהיר כי אינו מקבל את מתווה ההסעות במתכונת הקיימת של זמני השהות. כל זאת, עת העו”ס הבהירה בחקירתה כי אין לה מידע עדכני באשר לנטל הנשיאה בהסעת הקטינים (ראו עמוד 27 שורה 21 לפרוטוקול מיום 10.7.23).
א’ מצידה צרפה כנספח ו’ לתצהיר עדותה הראשית חילופי התכתבות בדואר אלקטרוני בין הצדדים במהלך שנת 2022 בדבר קשיים ביישום הסדר ההסעות וט’ בחקירתו אישר כי הוא בעבודה ואינו מחזיר את הקטינים באופן קבוע ל XXX אלא זו בת זוגו שמסיעה את הקטינים לפחות פעמיים בשבוע (ראו שם: עמוד 109 לפרוטוקול מיום 10.7.23).
אלא שלא מצאתי כל הצדקה מדוע א’ לבדה היא שתישא בנטל הסעת הקטינים בין הבתים ולפיכך אני מותיר את ההסדר שנפסק עד כה על כנו.
מכאן, לשאלת מקום לימודי הקטינות בשנת הלימודים הקרובה. עת הגעתי לכלל מסקנה להותיר את זמני השהות כמות שהם ; עת לא שוכנעתי שט’ נוטל חלק די הצורך בנטל הסעת הקטינים חרף החלטות שיפוטיות; לנוכח קשיי המרחק במגורי הקטינות השוהות מרבית הזמן ב XXX בנסיעה תכופה לבית ספר בקיבוץ XXX ; ובעיקר על מנת להסיר מסדר היום בתהליך קבלת ההחלטות בסוגיה זו את הקונפליקט ההורי החריף מצאתי מקום לאפשר ככלל לאם לפעול לרישום הקטינות למסגרות חינוך ב XXX. זאת, כאמור – בכפוף לכך שרצונה זה של האם, לא יעמוד בעימות חזיתי עם האפשרות של הקטינות עצמן ליטול חלק בתהליך קבלת החלטות הנוגע לגורלן.
המלצות התסקיר הביאו בחשבון את הסכמת הצדדים בדבר המשך לימודי הקטינים בשנת הלימודים 2023 שחלפה בינתיים, במועצה האזורית XXX (קרי, המשך לימודי הקטינות בקיבוץ XXX ולימודי הקטין בתיכון “XXX” ב XXX). בינתיים, א’ פנתה בבקשות חוזרות לאפשר לה לרשום את הקטינות למוסד לימודי ב XXX (ראו: בקשות מיום 28.5.23 ומיום 14.8.23) ותיארה את הקושי הכרוך בהסעת הקטינות למרחקים באופן יומיומי ובנטל הכלכלי הכרוך בכך. א’ המתגוררת מזה כשנתיים בXXX, מצהירה בסיכומיה כי אין בכוונתה לשוב ולהתגורר בXXX.
הסבריו של ט’ בחקירתו מדוע לא תירשמנה הקטינות למסגרות חינוך בXXX לא נמצאו ענייניים. טעמים של נוחות – בין אם של א’ ובין אם של הקטינות – הינם לגיטימיים ובהכרח משליכים על נוחות של הקטינות בנסיעות תכופות מרוחקות יחסית לבית הספר. גם לא ניתן בהכרח להניח כי הקטינה ע’ תחפוץ להירשם לתיכון “XXX” או כי הקטינות יחוו בצעד שכזה טלטלה שתוביל לנסיגה במצבן. באותה מידה, יכול ובלימודים בקרבה פיזית למקום שהותן אצל א’ יהא כדי לאפשר להן פניות רבה יותר לפנאי ולימודים. הנחת הנחות אין בה די לבטח לא לשם הסקת מסקנות. מנגד, לנתון אובייקטיבי של קרבת המוסד החינוכי למקום המגורים בו שוהות הקטינות את עיקר הזמן יש השלכה רחבת היקף על בניית מעגל חברתי; התארגנות נוחה לרבות של א’ הנושאת בעיקר נטל ההסעה.
אלא שעד כה, נטענו על ידי הצדדים ובהתאם נבחנו בעיקר רצונותיהם וצרכיהם של ההורים בסוגיה זו.
מנגד, לא ניתן להתעלם מגילן של הקטינות ומהצורך לאפשר להן גם לבוא לידי ביטוי בהליכים הנוגעים לגורלן, ולו בשאלת המסגרת החינוכית שבה תלמדנה בשנת הלימודים הקרובה – האם בסמיכות לביתה של אמן (שבו תשהינה מרבית הזמן), או שמא במסגרות החינוכיות שבהן למדו ושם כבר הכירו ולו את חלקו של מעגל השווים להן. שכן לא ניתן להניח מראש, כי מכלול הצרכים והאינטרסים של הקטינות זהה לזה של האם.
אכן, עצם מתן ההרשאה לאם לפעול במידת הצורך לבדה לרישום הקטינות לבתי ספר בXXX לשנת הלימודים הנוכחית יכול ומסלק מן המשוואה את קרדום הקונפליקט ההורי החריף ובכך תורם לרווחתן של הקטינות. אולם בה בעת, חוק הכשרות עצמו מבהיר כי על הורים לפעול בראש ובראשונה לטובת ילדיהם, ולטובה זו כבר ניצק תוכן שמלמדנו כי עליה לשקף את מכלול הצרכים, הזכויות והאינטרסים שלהם (ראו למשל סעיפים 15,17 ו- 2 לחוק הכשרות וכן, למשל ע.מ (ת”א) 1152/04 פלוני נ’ פלונית (מצוי במאגרים המשפטיים ; 27.9.04), בחוות דעתה של כב’ השופטת (כתוארה אז) ס. רוטלוי].
כיצד, בנסיבות אלה, יבוא לידי ביטוי מתן המשקל לזכותן של הקטינות להביא לידי ביטוי בתהליך קבלת ההחלטות את מכלול האינטרסים, הזכויות והצרכים שלהן? לטעמי, בנקודת הזמן הנוכחית המסקנה המתחייבת היא שלצד מתן האפשרות לאם לפעול לבדה לרישום הקטינות למסגרות הסמוכות למקום מגוריה, אפשרות זו תוכפף למינוי בעל תפקיד שישמש כאפוטרופוס לדין לא’ ועו”ד מייצג לע’, בהתאם לגילן, אשר תפקידו יהא לתווך לקטינות את לוז ההכרעה, בהתאם לגילן, ובמידת הצורך להביא הסוגיה להכרעת בית המשפט ככל שיתגלע ניגוד אינטרסים זה או אחר בין אלה של א’ ובין אלה של איזו מן הקטינות סביב סוגיית מקום הלימודים לשנת הלימודים הקרובה, וסוגיה זו לבדה.
לא ניתן לסיים מבלי לציין כי משכו של ההליך ואופן השתלשלותו על מכלול האירועים הנוגעים לקטינים כפי שעלו בו, מצריך בראש ובראשונה ייצוב של המערכת המשפחתית. זאת בהפניית המשאבים ההוריים לשיתוף פעולה של ממש בהליך טיפולי שיחל ולא בהימשכות חלילה של אירועי משבר נוספים שעשויים לסדוק את חוסנם של הקטינים לטווח הרחוק.
במכלול האמור וכפועל יוצא, אני מורה כדלקמן:
אני קובע כי להורים שניהם אחריות הורית משותפת כלפי הקטינים.
זמני השהות בימות שגרה יוותרו כפי שהם. קרי, בלינה אצל ט’ בימי ב’ ו-ד’ וכן בכל סוף שבוע שני מיום ו’ ועד ליום א’.
באמצע השבוע איסוף הקטינים תבוצע ע”י ט’ מהמסגרת החינוכית והשבתם תהא על ידו למסגרת החינוכית.
זמני השהות בחגים וחופשות לרבות בימי שבתון או שביתה במסגרות החינוך וימי מחלה, כפי המלצות התסקיר מיום 17.8.22.
אני מאשר לאם לפעול במידת הצורך לרישום הקטינות למסגרות חינוך ב XXX בשנת הלימודים הקרובה, אולם זאת בכפוף להוראות סעיף ז’ להלן.
אני מחייב את ההורים למלא אחר כל המלצה טיפולית ככל שתתקבל על ידי גורמי הרווחה בין היתר לצורך טיפול במרכז הורים וילדים ומסמיך את העו”ס לסדרי דין מכח הוראות סעיפים 19 ו – 68 לחוק הכשרות להפנות את ההורים והילדים להליכים טיפוליים מתאימים ולפקח על קיומם.
בנוסף, אני ממנה לקטינות ע’ וא’ בעל תפקיד שישמש עו”ד מייצג לע’ ואפוטרופוס לדין לא’ על מנת לתווך להן את ההכרעה בבקשת האם לרישום הקטינות למסגרות חינוכיות ב XXX. ככל שיתגלע ניגוד אינטרסים בין אלה של א’ ובין אלה של איזו מן הקטינות, סביב סוגיית הרישום למסגרות חינוכיות ב XXX, יוכל בעל התפקיד להביא העניין להכרעה שיפוטית גם בתקופת פגרת הקיץ וזאת במידת הצורך גם בתיק זה אף אם ייסגר. ככל שתהא זהות אינטרסים בין זו של האם ובין זו של הקטינות, לא יהא צורך במעורבות שיפוטית נוספת ולבקשת האם ובעל התפקיד בצוותא, תיערך פסיקתא המאשרת את רישום הקטינות למסגרות המבוקשות.
הלשכה לסיוע משפטי תמנה בעל תפקיד בקשר עם הקטינות כמפורט לעיל ותודיע עד ליום 28.7.24 מי בעל התפקיד שמונה.
מכאן, לתביעת המזונות, שגם בה לא סייעו הצדדים כל עיקר בהסרת מעטה הערפל הראייתי מעל העובדות הדרושות לשם ההכרעה.
תביעת המזונות (תלה”מ 56630-10-21)
בכתב התביעה א’ העמידה את הוצאותיה על סך 2,000 ₪ לחודש ; הוצאות הקטין י’ הועמדו על סך 3,739 ₪ לחודש; והוצאות הקטינות ע’ וא’ הועמדו על סך 3,599 ₪ לחודש, כל אחת. כן עתרה א’ לחיוב ט’ בהוצאות מדור בשיעור 50%, לשימוש בתכולת הבית כחלק מהמזונות ולהותרת רכב מסוג “טויוטה אוריס” שנת ייצור 2017 הרשומה על שם ט’, לשימושה ולשימוש הקטינים.
בתצהיר עדותה הראשית, א’ העמידה את ההוצאות על שיעורים גבוהים יותר. את הוצאותיה האישיות העמידה על סך 8,600 ₪ לחודש הכוללות חלק יחסי בהוצאות מדור. הוצאות הקטין י’ הועמדו על 4,200 ₪ לחודש; הוצאות הקטינה ע’ הועמדו על 3,630 ₪ לחודש והוצאות הקטינה א’ הועמדו על 3,860 ₪ לחודש, כהוצאות הכוללות גם חלק יחסי בהוצאות מדור ואחזקתו.
בהחלטה מיום 7.2.22 חויב ט’ במזונות זמניים בסכום יסודי של 4,100 ₪ לחודש הכולל הוצאות אחזקת מדור (1,500 ₪ לחודש עבור כל אחד מהקטינים י’ וא’ ו-1,100 ₪ לחודש עבור הקטינה ע’), עת הקטינים כולם חצו את גיל 6 והתקיימו זמני שהות מצומצמים ולא עקביים בין ט’ לקטינים י’ וא’ ואילו הקטינה ע’ לנה אצל ט’ פעמיים באמצע שבוע וכל סוף שבוע שני.
במסגרת ההחלטה דלעיל, הכנסת א’ הועמדה כגובה שכר המינימום במשק קרי, 5,400 ₪ ואילו הכנסת ט’ הועמדה על 11,500 ₪ לחודש.
חרף עתירת א’, ט’ לא חויב במזונות אישה זמניים וכן לא חויב בהוצאות מדור, עת נכון לאותה תקופה א’ והקטינים התגוררו בבית המגורים ב XXX. נקבע, שככל שט’ ימשיך לשאת במלוא החזרי המשכנתא, הוא לא יחויב בהוצאות מדור הקטינים. כן נקבע, כי הרכב “טויטה יאריס” יוסיף להיות בשימוש א’ לצרכיה ולצרכי הקטינים, ללא שט’ חויב לשאת בהוצאות אחזקת הרכב.
ביום 27.4.23 הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם א’ וביום 2.5.23 הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם ט’.
הדין החל
הואיל והצדדים כולם יהודים חל בעניינם הדין העברי.
באשר לקטינים, גילם מעל 6 שנים. בבע”מ נקבעה 919/15 פלוני נ’ פלונית (מצוי במאגרים המשפטיים; 19.7.17) הלכה בכל הקשור עם העמדת מזונות בגילאים אלה מדין צדקה על יסוד יכולות השתכרות ההורים וזמני השהייה שלהם בפועל עם הקטינים, בכפוף לנסיבותיו הספציפיות של המקרה [השוו: בע”מ 817/18 פלוני נ’ פלונית (מצוי במאגרים המשפטיים ; 31.1.18), עמ”ש 14612-10-16 (ת”א) פ’ ב’ נ’ ע’ פ’ (מצוי במאגרים המשפטיים ; 20.12.17)].
יחד עם זאת אף נפסק, כי הלכה זו כפופה לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, ומאז נפסקה ההלכה אף נקבע, לא פעם, כי “תרגומה” לנוסחאות חשבוניות – שהן בבחינת כלי עזר – איננו העיקר ואיננו מחויב המציאות, לבטח שלא בכל מקרה ומקרה [השוו: בע”מ 817/18 פלוני נ’ פלונית (מצוי במאגרים המשפטיים ; 31.1.18) ; עמ”ש 14612-10-16 (ת”א) פ’ ב’ נ’ ע’ פ’ (מצוי במאגרים המשפטיים ; 20.12.17) ; עמ”ש (חיפה) 17309-05-17 ג.ט נ’ א.ק (מצוי במאגרים המשפטיים ; 15.6.18) ; עמ”ש (מרכז) 11623-07-17 ד.ש נ’ מ.ש (מצוי במאגרים המשפטיים ; 24.6.18)].
בכל הנוגע למזונות אישה, הרי שחובת הבעל במזונות אשתו מותנית על פי הדין העברי, בכך שהיא עימו, קרי, חיה עימו תחת קורת גג אחת (השוו: ע”א 5930/93 פדן נ’ פדן [מצוי במאגרים המשפטיים; 22.12.94]). אלה, שקיומה של חובה זו מוסיף להתקיים גם לאחר עזיבת הבעל את הבית וכל עוד לא הוכיח טעם מבורר לעזיבתו (השוו: ע”א 2119/91 לבנון נ’ לבנון [פורסם במאגרים המשפטיים ; 1.4.93] , ע”א 4316/96, 8033/96 פולי נ’ פולי [פורסם במאגרים המשפטיים ; 11.2.98])
עם זאת, מקום בו אישה עובדת ומשתכרת במידה מספקת, זכאי הבעל לטעון שהיא לא זכאית למזונות מכוח הכלל שבמשפט העברי- מעשה ידיה תחת מזונותיה (השוו: ד”נ 23/69 יוסף נ’ יוסף פ”ד כד(1) 799, 800).
תמצית טענות הצדדים בסיכומיהם
לטענת א’, מצבו הכלכלי של ט’ טוב במיוחד אלא שהוא מסתיר את כל הכנסותיו, לא צירף תיעוד לרבות עבור הוצאות הקטינים וסיכל את מינוי האקטואר. כן נטען, שט’ בעל מקורות פרנסה רבים גם כעולה מדבריו שלו בחקירתו. ט’ עורך דין במקצועו, עוסק בפיתוח נוף ; מחזיק במשק ; משכן בבית הקדמי את משפחת אחיו; אינו חולק בהכנסות המתקן הסולארי וגם הכנסות מאדמות המשק משולמות לכיסו, בעוד היא מכלכלת לבדה את הקטינים בעזרת תמיכת הוריה.
כן לטענתה, ט’ נמנע משלם את מזונות הקטינים לרבות תשלומי מחציות כאשר בהליך הוצאה לפועל המתנהל כנגדו עומד חוב המזונות על 70,000 ₪. עוד לטענתה, ט’ הפסיק לשאת בתשלומי המשכנתא והבנק הפיק בגין כך התראה לפני תביעה כנגד הצדדים. בנוסף, ט’ גם חדל מלשאת במימון הרכב שהיה בשימושה והבנק הטיל עיקול בשל כך.
א’ טענה כי מצבה הכלכלי בכי רע. קיום פסטיבל המחול לשנת 2024 באילת בוטל בשל מלחמת “חרבות ברזל” וגם חל עיכוב בסיום לימודיה בקבלת רישיון כהנדסאית אדריכלות.
א’ עתרה לחיוב ט’ בהוצאות מדור הואיל והיא מתגוררת עם הקטינים בדירה שכורה בXXX בדמי שכירות בסך 6,200 ₪ לחודש בתוספת הוצאות אחזקת מדור בסכום של 1,500 ₪ וכן פרסה בטבלה שצרפה לסיכומיה הוצאות נוספות של הקטינים לשנים 2021-2024 בגין חוגים; בתי ספר; תנועות נוער והוצאות רפואיות אותן העמידה על סכום מצטבר של 84,769 ₪.
ט’ עותר בסיכומיו לקבוע כי הוא אינו חב במזונות אישה ובמזונות קטינים.
ט’ טוען למצב כלכלי קשה וכי הוא מקבל עזרה במימון מצד בת זוגו.
ט’ טוען כי לאם הכנסות בסכום של כ-30,000 ₪ לחודש וכי היא נמנעה מלשלם מלוא שכר טרחתו של האקטואר פן יתברר גודל הממון שהבריחה ממשק הבית המשותף. ט’ טוען, כי בחשבון עו”ש המשויך לה מוסתר ממון רב ומצהירה באופן כוזב על הכנסות נמוכות וטוענת כי היא לכאורה נתמכת ע”י הוריה.
לטענתו, לאם היו הכנסות של כמיליון ₪ בשותפות מקיום פסטיבל אילת וגם כיום לאחר תקופת הקורונה יש לאם הכנסות “פנטסטיות” אותן היא מסתירה. כך לטענתו, בחודש מרס 2023 ההכנסה מהשותפות עמדה על 739,045 ₪; עוד לאם הכנסה כמרצה במכללה למנהל ושכרה השעתי מגיע לכדי 100 ₪ וכן היא מפעילה סדנאות לריקודי בטן בכל הארץ בתשלום של כל משתתפת ואף יוזמת “נסיעות בהפתעה” לחו”ל ללקוחותיה ובכך משלשלת לכיסה עשרות אלפי דולרים.
ט’ טוען, כי במסגרת הליכי ההוצאה לפועל נתפסו כלל כספיו לרבות כספים המגיעים מחברת החשמל בגין המתקן הפוטו-וולטאי שברשותו. אלא שא’ לא פועלת למימוש חוב המזונות במכוון וזאת על מנת שההליכים וההגבלות כנגדו לא יתבטלו.
יכולותיהם הכלכליות של ההורים
יכולותיה של א’
א’ הצהירה בתצהיר עדותה הראשית כי היא אינה עובדת, למעט פעם בשנה בפסטיבל אילת וכי היא נמצאת לפני סיום לימודי אדריכלות ועיצוב פנים במכללה בה לימדה גם קורס בודד.
ט’ כאמור טוען, כי לאם מקורות הכנסה בסכום של כ-30,000 ₪ לחודש מהכנסות פסטיבל אילת ; כמרצה במכללה וכמפעילת סדנאות לריקודי בטן ונסיעות קבוצתיות של לקוחותיה לחו”ל.
כאמור, בהחלטה למזונות זמניים מיום 7.2.22 הועמדה הכנסתה של א’ כפי גובה שכר המינימום במשק בשיעור 5,400 ₪ לחודש.
אציין, כי לא הוצגו לפניי נתונים מטעם איזה מהצדדים באשר להכנסתה הפוטנציאלית של א’ לכשתקבל לידיה רישיון לעבוד כהנדסאית אדריכלות ועיצוב פנים, וזאת הגם שהיא נמצאת לפני סיום לימודיה ויכול שבינתיים גם הספיקה לסיימם.
הלכך, הערכת הכנסתה הפוטנציאלית של א’ תיערך בבסיסה לפי מקורות ההכנסה שהוצגו בפועל עבור עיסוקה של א’ בתחום המחול וכמרצה בקורס בודד בתחום לימודיה. אולם לצד זאת יובא בחשבון כי הכשרתה של א’ בבוא היום כהנדסאית אדריכלות ועיצוב פנים תאפשר לה להרחיב את מקורות הכנסתה.
כן אביא בחשבון בהערכת יכולותיה הכלכליות של א’ את חלקה בזכויות במשק כפי שקבעתי דלעיל כמו גם את פירות המשק המגיעים לה כפועל יוצא מכך (לרבות מחצית הכנסות המתקן הפוטו-וולטאי).
ט’ בתצהיר עדותו הראשית טען כי לשותפות העסקית של א’ הייתה הכנסה בסך 739,045 ₪ עבור פסטיבל אילת בשנת 2023; הכנסות של 600 ש”ח בשבוע כמרצה ב XXX על פי שיבוץ לשנת תשפ”ג ; הכנסות בגין סדנאות ריקוד ו”קניינים” רבים כלשונו, מהם היא משתכרת כ- 20,000 ₪ לחודש. עוד טען, כי א’ נוהגת להשאיר בחשבון השותפות מאות אלפי שקלים ומצהירה על הכנסות זעומות בחשבוניות.
באשר לעיסוקה האקדמי, ט’ צרף מסמך שאינו נושא כל חתימה ו/או תאריך שכותרתו “הוראת תשלום שכר מנחים” בגין קורס אדריכלות המגדיר תשלום שעתי של 100 ₪ והתכתבות בדואר אלקטרוני מיום 3.10.22 כפי הנראה בין המוסד האקדמי לאם בדבר שיבוץ של א’ כמרצה לשנת תשפ”ג ל-6 שעות שבועיות כמו גם פרסום סדנא לריקוד, ללא שיוך לשנה.
בחקירתה א’ ציינה כי לימדה במכללה קורס בודד של עיצוב תלת ממד מחודשים נובמבר ועד מחצית ינואר, בלא שסיימה את הסמסטר משום שהקטינה א’ שהתה אותה תקופה רק בחזקתה וכלכלית לא השתלם לה להמשיך וללמד ובמקביל לשלם לשמרטפית.
א’ צרפה לתצהיר עדותה הראשית שתי קבלות בגין שכרה כמרצה מחודש 12/22 בסכום מצטבר של 4,500 ש”ח (נספחים “יט”).
באשר להכנסותיה של א’ מפסטיבל אילת, ט’ צרף בין היתר לתצהיר עדותו הראשית כנספחים “ג” עד “ו” אסמכתאות שונות לתמיכה בטענותיו ; ביניהן, נספח “ג” שנראה כהתכתבות בדואר אלקטרוני בין השותפה הגב’ י’ ל י’ וא’, בדבר הכנסות והוצאות של הפסטיבל, ללא שיוך לתאריך על אף שט’ טוען כי המסמך מתייחס לשנת 2023.
כן צרף ט’ דו”ח הכנסות והוצאות שאינו מבוקר של א’ ושותפתה לפיו בשנת 2019 עמדה הכנסת כל שותפה מהפסטיבל על סך כ-54,000 ₪ ובשנת 2020 עמדה הכנסת כל שותפה על סך כ-114,000 ₪. הדו”ח נתמך בדו”ח מבוקר לרשות המיסים לשנת 2020.
א’ צרפה דו”ח עמלות זכיינים עבור פסטיבל אילת לחודש מרץ 2022 מטעם חברת “XXX” לפיו הכנסות הכנס עמדו על 639,900 ₪ ; הוצאותיו עמדו על 459,862 ₪ ובניכוי בין היתר של עמלה ופקדון בשיעור 100,000 שנועד למימוש בשנת 2023, נותרה יתרת תשלום לאם ולשותפתה הגב’ י.מ. בסכום של כ-39,500 ₪ (נספח “ב” לתצהיר עדותה הראשית של א’).
בחקירתה, א’ אישרה כי היא שותפה במסגרת שותפות “פסטיבל אילת” וטענה כי נספח ג’ דלעיל שצורף ע”י ט’ הינו התכתבות מדואר אלקטרוני פרטי שלה שאינה עדכנית, וממילא מלמדת על הכנסה בסך של כ-120,000 המתחלקת בינה לבין שותפתה וכהכנסה ברוטו לפני ניכוי מס וביטוח בריאות (ראו: עמוד 35 לפרוטוקול הראשון, שורות 11-18).
א’ טענה כי כיום השותפות אינה רלוונטית הואיל והיא ושותפתה מקבלות הכנסה מחברת “XXX” תמורת חשבונית מפסטיבל אילת וכי חלק מהכספים בשיעור של כמה עשרות אלפי שקלים אינם מחולקים ביניהן אלא משמשים כמקדמה לשנה הבאה.
א’ העידה כי למעשה, הכנסתה מהפסטיבל עומדת על פחות מ-60 אלף שקלים המתחלקים ל-12 חודשים (ראו: עמוד 37 שורות 21-28 ועמוד 38 שורות 7-9 לפרוטוקול הראשון).
בנוסף, א’ אישרה בחקירתה כי היא עורכת שיעורי ריקוד וטענה כי לא מדובר בסדנאות, שלא כטענת ט’ וכן טענה כי הנסיעות עם תלמידותיה לחו”ל הן לצרכי שימור לקוחות ללא רווח (ראו: עמוד 68 שורות 21-22 וכן עמוד 70 שורות 8-24 לפרוטוקול הראשון ).
יוער, כי ט’ לא ביקש לזמן לחקירה את השותפה העסקית של א’ הגב’ י.מ. או איזה מנציגי המוסד האקדמי וספק של ממש כיצד ניתן לגזור מהנתונים שהוצגו הכנסות כה גבוהות , לבטח לא בסכומים של עשרות אלפי שקלים לחודש כטענת ט’.
לבד מקיום פסטיבל שנתי באילת, שדומה כי הינו העוגן המרכזי בהכנסותיה של א’, שקיומו בעתות חירום מוטל בספק, לא הוצגה הכנסה שיטתית וקבועה של א’ בין אם כמרצה ובין אם כמדריכת מחול.
ההכנסה מפסטיבל אילת כמשתקף מהפורמט שהציגה א’ בחקירתה בקבלת הכנסה מחברת תיירות כמו גם בדיווח המבוקר לשנת 2020 שצרף ט’, על פי מתכונת פורמט ההכנסה הקודם, ניתנת להערכה כפי גרסת א’ בסכום של 60,000 ₪ ברוטו לשנה, משזו לא נסתרה ושעה שלא הונחה בתיק חוות דעת מומחה באשר לשווי עסקה של א’.
יחד עם זאת, יש להביא בחשבון כמכלול את יכולותיה המקצועיות של א’ הנוספות, לקיום פסטיבל שנתי כמדריכת מחול ; כמרצה בקורס וכמדריכת מחול.
במכלול האמור, מצאתי מקום להעריך את פוטנציאל הכנסתה של א’, כשנקודת המוצא הינה שמקורות ההכנסה של א’ מושפעים גם בהשתלבותה של א’ בעבודה בהתאם ללימודיה בענף האדריכלות ועיצוב הפנים, וכן להביא בחשבון את מקורותיה הכלכליים הנובעים מקביעתי בכל הנוגע למשק ופירותיו (בהקשר זה יוזכר כי חוות דעת השמאי העריכה ביום 7.9.22 את שווי המשק “ברוטו” על סך 8.23 מליון ₪ ואת שוויו “נטו” על סך 4.165 מליון ₪).
כפועל יוצא, אני סבור שיש להעמיד את פוטנציאל ההשתכרות של א’ כפי שיעורו של השכר הממוצע במשק לכל הפחות.
באשר להוצאותיה של א’, זו העמידה את הוצאות המדור על סך 6,200 שח לחודש עבור דמי שכירות בתוספת הוצאות אחזקת מדור בסך 1,500 ₪ לחודש. א’ צרפה הסכם שכירות ; תיעוד מדגמי בגין הוצאות בית (חשמל; ארנונה ומים) וכן קבלות בתפזורת לרכישת מוצרים שונים, לתצהיר עדותה הראשית כחלק מנספח ה1′. כבר עתה אציין כי הוצאות המדור להם עתרה א’, גם בהתחשב בפוטנציאל ההשתכרות שקבעתי דלעיל, עולות על הסביר ועל כך עוד אפרט בהמשך.
יוזכר, כי א’ העמידה בתצהיר עדותה הראשית את הוצאותיה שלה במסגרת עתירתה למזונות אישה על סכום חודשי של 8,600 ₪ לחודש כולל חלקה בהוצאות מדור ואחזקתו. כן ציינה א’ כי בנוסף, היא נושאת בהוצאות אחזקת הרכב מסוג “טויטה אריס” הרשום על שם ט’.
לצורך הערכת הכנסתה הפנויה של א’ אני מניח הוצאות מדור סבירות בשיעור שלא יעלה על כ- 5,500 ₪ לחודש, שינוכו מהכנסתה הפוטנציאלית כאמור לעיל.
יכולות ט’
ט’ הצהיר בתצהיר עדותו הראשית כי הוא עוסק לפרנסתו בחקלאות ועריכת דין וטען כי הכנסתו בשנה החולפת הסתכמה בסכום של 104,997 ₪. ט’ טען כי הוא מצוי על סף חדלות פירעון וכי הוא הפסיק להשכיר את הבית הנוסף שבמשק הואיל והדבר מנוגד לדין ומהווה שימוש חריג, וכי כיום מתגוררים בו אחיו ומשפחתו.
יצוין כי היקף עיסוקיו של ט’ נותר בגרסות ט’ עמום למדי.
בחקירתו נשאל ט’ :
“ש. תגיד בבקשה לבית המשפט בכמה מקצועות אתה מתעסק? אנחנו יודעים כרגע על מתכנן נוף, עורך דין וחקלאי.
ת. נכון.
ש. יש עוד מקצועות שאתה עובד בהן?
ת. נהגתי לסחור בבורסה תקופה מאוד, תקופה של שלוש, ארבע שנים, סיימתי עם זה, היום אני אך ורק עורך דין וחקלאי…” (עמוד 93 שורות 15-20 לפרוטוקול השני).
וכן:
“…..
ש. אבל אמרת שהיו לך כמה מקצועות, היית איש רב,
ת. עריכת דין, המשק שיש בו שלושה ענפים כרגע, שזה אחד הפלחה, שאני עושה גידולי פלחה, שזה שטחים פתוחים, זה דגנים, חיטה,
ש. אתה עדיין מתעסק בזה עכשיו?
ת. כמובן, כל הזמן, יש את שטחי הפלחה, יש את המערכת הסולארית, יש את הלימונים מאחורה ועכשיו יכול להיות אני ניגש למכרז של שטחי…של האגודה, אני אעבד אותם גם,…”
(עמוד 100 שורות 14-18 לפרוטוקול השני).
ממכלול הצהרות ט’, ניתן ללמוד על עיסוקו כעורך דין; חקלאי, אדריכל נוף המקבל הכנסה גם ממתקן מערכת סולארית המותקנת במשק.
א’ טוענת למצב כלכלי איתן של ט’ ונסמכת בין היתר, על תמליל שיחה שהתנהלה בין הצדדים מיום 8.8.21 (צורף לתצהיר עדותה הראשית כנספח כ’) במסגרתה ט’ ציין “אני שווה 12,000,000, 13,000,000 שקל. יש לי התחייבויות לכל היותר ב-600,000, ב-700,000, ב- 800,000. פחות מ-10%” (ראו: עמוד 1 לתמליל שורות 15-18).
בחקירתו, ט’ טען כי אמר את הדברים בשיחה בזמנו לצרכי משא ומתן בלבד וכי “אם אנחנו מממשים את הנחלה שלי, אחרי ניכוי האובליגו, לכל היותר אני מניח 3 מיליון שקלים” (ראו: עמוד 96 שורות 16-20 לפרוטוקול הדיון השני).
אלא שגם הסברו זה בעדותו לא נתמך בתשתית ראייתית של ממש, ובמיוחד לאחר האזנה לשיחה עצמה שבה אכן נשמע ט’ לכל הפחות מתרברב ביכולותיו הכלכליות המצויינות, ככל שהיה מדובר בהתרברבות גרידא, הנטל המשני הוטל לפתחו של ט’ להבהיר זאת. בנטל זה הוא לא עמד.
ט’ צרף דו”חות שנתיים לא מבוקרים לתצהיר עדותו הראשית מעסק עריכת דין ומעסק החקלאות.
על פי דו”ח לשנת 2022 מעסק “עו”ד ט'” הכנסותיו עמדו על 185,000 ₪ לפני ניכויי מס ברובם בגין מכירת רכב ומדו”ח לאותה שנה מעסקו “ט'” עמדו הכנסותיו המצטברות על כ- 123,677 ₪, לפני ניכויי מס.
על פי דו”ח לשנת 2023 שהופק ביום 23.4.23 (קרי, לשנת מס חלקית) הכנסתו מעסק “עו”ד ט'” עמדה על 4,273 ₪ לפני ניכויי מס ומדו”ח שהופקד לאותו מועד מעסקו “ט'” עמדו הכנסותיו על 8,826 ₪, לפני ניכויי מס.
אלא שכאמור (בין אם בהקשרו של ט’ ובין אם בהקשרה של א’), נקבע לא פעם כי דו”חות לא מבוקרים אינם יכולים לשמש כאינדיקציה טובה דייה להערכת יכולת כלכלית בהליך מזונות [לעניין זה השוו, למשל תמ”ש (ב”ש) 33878-05-14 ת.א נ’ א.א (מצוי במאגרים המשפטיים ; 4.10.18) וכן תלה”מ (חיפה) 50245-05-17 צ.ב.ה נ’ ש.פ (מצוי במאגרים המשפטיים ; 23.12.18)].
עוד יוזכר, כי לא הונחה חוות דעת מומחה באשר לשווי עסקיו של ט’, והיעדר היכולת להעריך את שווי עסקיו פועל לחובתו, בנסיבות שלפני, מקום בו לפתחצו מוטלת האחריות העיקרית לסיכול הגשת חוות הדעת.
ט’ כאמור עשה עד כה שימוש בלעדי בהכנסות מהמתקן הפוטו-וולטאי המותקן במשק. בחקירתו העיד כי כיום כל ההכנסות מכך עוברות לתיק גביית המזונות המתנהל בלשכת ההוצאה לפועל ואילו קודם לכן הופקדו בחשבון העסקי בסכומים משתנים לדבריו “… בתקופת החורף זה יכול להיות 2,700 שקלים לחודש, בתקופת הקיץ לכל היותר לחודש כן, 4,500. לא כולל פחת, לא כולל תחזוקה, לא כולל תשלום למוקד, לא כולל מנויים שהחלפתי ב30 אלף שקלים, אם אתה מסתכל על הרווח הנקי זה גרושים” (ראו: עמוד 78 שורות 13-15 ועמוד 79 שורות 1-5, לפרוטוקול הדיון השני).
יצוין, כי לתצהיר זכויות שצרף ט’ לתובענה הרכושית (תלה”מ 56610-10-21) צורף דו”ח רווח והפסד שאינו מבוקר לשנת 2021 עבור ייצור חשמל לפיו הרווח הנקי עמד על כ-44,000 ₪, לפני ניכוי מס.
מיצוע הצהרותיו של ט’ מלמדנו כי לכל הפחות עד כה, ההכנסה הפוטנציאלית הממוצעת בגין המתקן עומדת על סכום של כ-3,500 ₪ ברוטו לחודש (שיש לייחס לכל הפחות מחציתו לט’).
בכל הנוגע לשימוש בבית הנוסף שבמשק, ט’ אינו מכחיש בתצהיר עדותו הראשית כי השכירו בעבר אלא שלטענתו קיים איסור להשכירו לאנשים זרים וכיום משכן בבית את אחיו ומשפחתו על רקע מגבלה רפואית של אחייניתו (ראו שם: סעיף 51). לא שלא ברור האם ומכח מה הסכים ט’ לשכן בבית הנוסף את האח ומשפחתו, מקום בו לכאורה גם בכך יש משום חריגה מנהלי רמ”י, ולא ברור מדוע לא העיד ט’ את האח, ככל שאמנם רשות זו שנתן דה-פקטו לאח, היתה שלא בתמורה. לפיכך יש להביא בחשבון ולו פוטנציאלית, תמורה כספית כזו או אחרת כתוצאה מהשימוש שמרשה ט’ לאחיו בבית הנוסף.
באשר להוצאות ט’, אלה לא הונחו לפניי. ט’ לא הציג אסמכתאות בדבר היקף הוצאותיו להוציא קיומם של הליכי הוצאה לפועל בגין חוב מזונות.
לט’ בת זוג ובן קטין המתגוררים עמו במשק. בדיון בת הזוג הוצגה כמתמחה בעריכת דין עת ט’ ציין בחקירתו כי הסתייע בזוגתו למימון הוצאות שכר דירה ויציאה לחופשה משפחתית (ראו: עמוד 98 שורות 2-6 ועמוד 102 שורות 20-21 לפרוטוקול השני). לא הונח מידע באשר להכנסות בת זוגו של ט’ ויש להניח כי גם היא נושאת בהוצאות התא המשפחתי.
אנו רואים, עד כה, כי התנהלותו הדיונית של ט’ תרמה רבות להכברת ערפל ראייתי של ממש בכל הנוגע ליכולותיו הכלכליות. התנהלות זו נזקפת לחובתו, ותורמת יותר מכל למסקנה, כי כפי הנראה לא בכדי ט’ לא הניח לפני בית המשפט את מלוא המידע בדבר יכולותיו הכלכליות.
יצוין, כי בגין המשק קיימת משכנתא שלפי הנטען בכתב התביעה שיעור יתרתה עמד על 616,000 ₪ אלא ששיעור יתרתה העדכני אינו ידוע. על פי מסמכי בנק לאומי משנת 2020 שצרפה א’ לכתב התביעה נראה כי שיעור ההחזר החודשי עמד על סכום של כ-4,700 ₪ לחודש ושולם כאמור בזמנו מחשבון הבנק המשותף.
יוזכר, כי בהחלטה למזונות זמניים מיום 7.2.22 ט’ לא חויב בהוצאות מדור כל עוד ימשיך לשאת במלוא החזרי המשכנתא.
בינתיים, א’ הודיעה ביום 7.2.24 כי ט’ אינו נושא בתשלומי המשכנתא ומשכך, עוקלו כל חשבונות הבנק שעל שמה והיא עתרה לחיובו בהוצאות המדור מיום מתן ההחלטה למזונות זמניים דלעיל על מנת שיהא בידה להעביר את הכספים לבנק הממשכן.
בהתחשב בכך שהמידע והנתונים שהוצגו בדבר מצבו הכלכלי של ט’ ומצבת הכנסותיו נותרו עמומים ואחריותו העיקרית של ט’ לכך ; בהביאי בחשבון שלאב הכנסות מעיסוקיו השונים והכשרותיו המקצועיות המגוונות ; כמו גם מפעילות המשק לרבות המתקן הפוטו-וולטאי, מצאתי מקום להעמיד את הכנסתו הפוטנציאלית הכוללת של ט’ על 20,000 ₪ לחודש, לכל הפחות.
זמני השהות של ההורים עם הקטינים
בהתאם לקביעתי בתובענה הנוספת דלעיל, נקבעו כאמור זמני השהות של ט’ עם הקטינים בימות שגרה בלינה אצל ט’ בימי ב’ ו-ד’ וכן בכל סוף שבוע שני מיום ו’ ועד ליום א’.
קרי, הקטינים שוהים אצל ט’ כ-43% מהזמן (ביחס של 6 לילות מתוך 14 לילות).
צרכי הקטינים
כאמור, בתצהיר עדותה הראשית, א’ העמידה את הוצאות הקטין י’ הועמדו על 4,200 ₪ לחודש; הוצאות הקטינה ע’ הועמדו על 3,630 ₪ לחודש והוצאות הקטינה א’ הועמדו על 3,860 ₪ לחודש, כהוצאות הכוללות גם חלק יחסי בהוצאות מדור ואחזקתו (1,400 ₪ לכל קטין עבור הוצאות המדור לבדן).
בסיכומיה, א’ עתרה לחיוב ט’ בהוצאות מדור הואיל והיא מתגוררת עם הקטינים בדירה שכורה ב XXX בדמי שכירות בסך 6,200 ₪ לחודש בתוספת הוצאות אחזקת מדור בסכום של 1,500 ₪ וכן פרסה בטבלה שצרפה לסיכומיה את הוצאות הנוספות של הקטינים לשנים 2021-2024 בגין חוגים; בתי ספר; תנועות נוער והוצאות רפואיות אותן העמידה על סכום מצטבר של 84,769 ₪.
מנגד, ט’ סבור שאין מקום לחייבו במזונות קטינים.
בהתחשב בגיל הקטינים, חובתו של ט’ במזונותיהם הינה מדין צדקה.
על פי הפסיקה, חזקת הצרכים ההכרחיים של קטין הועמדו על סכומים הנעים בין 1,300-1,400 ₪ לחודש. חזקת הצרכים המינימליים של קטין (הנידונה כשבדיני צדקה עסקינן), הועמדה בכל הנוגע לצרכי ילד אחד על סכומים העולים על סכומים שנקבעו בשנים קודם לכן, ומגיעה גם עד כדי סך 1,900 ₪ לחודש לקטין הגדל בבית מרכזי אחד והועמדה על סך 2,250 ₪ לחודש לפחות לקטין הגדל בשני בתים מרכזיים [לעניין זה השוו, למשל: רמ”ש (מרכז) 59188-10-18 י.נ. נ’ א.נ’ (מצוי במאגרים המשפטיים ; 25.10.18) וכן עמ”ש (מרכז) 5121-05-20 י.ג ‘ נ.ג (מצוי במאגרים המשפטיים ; 26.10.20)] . זאת, בכפוף לכלל ההוצאה השולית הפוחתת בעבור מספר קטינים, כך שככל שמדובר במספר קטינים הרי שחישוב דמי המזונות לא יעשה כמכפלה חשבונית גרידא (הלכת ורד).
לאחר שעיינתי במכלול החומר המצוי בתיק ושמעתי את עדויות הצדדים, לא מצאתי מקום לסבור כי צרכיהם של הקטינים שונים רבות מהחזקות שנקבעו בפסיקה בדבר צרכים מינימליים. א’ הציגה תיעוד דל בגין הוצאות הקטינים שברובו מתייחס להוצאות המדור ואחזקתו ואין בו ללמד על שיעור הוצאות כולל החורג מהרף האמור כפי שנקבע בפסיקה. הדברים יפים גם בהתחשב בכך, שקיים פער בזמני השהות שבין ההורים (לטובת א’) שיקבל גם ביטוי שאיננו בהכרח ניתן לכימות כספי מדויק.
בהתחשב בכך שעסקינן בקטינים המתגוררים דה פקטו בשני בתים מרכזיים, בהינתן זמני שהות משמעותיים עם ט’ ובהשלכות הלכת ורד כשמדובר בשלושה קטינים, אני סבור שיש להעמיד את צרכיהם של הקטינים לרבות אחזקת מדורם בשני הבתים על סך כולל של 6,750 ₪ לחודש.
לכך, יש להוסיף את חלקם של הקטינים בהוצאות מדור סבירות בעיניי בביתה של א’ בסך 2,750 ש”ח לחודש (50% מתוך 5,500 ₪). זאת בשים לב כי הוצאות מדורה של א’ (דמי שכירות בסך 6,200 ₪ לחודש) גבוהות במיוחד מהסביר וכי ט’ עצמו אינו נושא כל עיקר בהוצאות המשכנתא באופן שלעת הזו ישנן הוצאות מדור בפועל בבית א’ בלבד.
יוצא מכך, שהסכום המצטבר של צרכי הקטינים (לרבות מדורם בבית א’) מגיע לכדי כ- 9,500 ₪ לחודש. כעת נותר לקבוע מהו השיעור בו יישא ט’ מכלל צרכי הקטינים מקום בו חובתו הינה מדין צדקה; בשים לב לפערי ההכנסה הפוטנציאלית הפנויה של ההורים וזמני השהות שעל פי היקפם גדולים יותר בביתה של א’.
אני סבור כי שיעור דמי המזונות הזמניים שנפסקו המהווים כ-43% מכלל צרכי הקטינים כאמור משקף כדבעי גם כיום את שיעור החיוב שעל ט’ לשאת בו, בשים לב לממצאים דלעיל. זאת גם בשים לב ששיעור קצבת הילדים ימשיך להשתלם לאם ובהינתן הדעת כי על אף שזמני השהות בין ט’ לקטינים הורחבו באופן משמעותי מאז, הרי שלמסקנתי לאב פוטנציאל הכנסה ששיעורו כפי 2 מהכנסת א’ ולמעלה מפי 2 משיעור ההכנסה שיוחס לו בהחלטה למזונות זמניים, גם אם ייחסתי לא’ הכנסה פוטנציאלית גבוהה פי שתיים מזו שיוחסה לה אף היא.
כך, יחס הכנסתו הפוטנציאלית הפנויה של ט’ (שאינו נושא בפועל בתשלומי המשכנתא), עומד על כ – 80% לעומת 20% אצל א’. גם לו אניח שיש להביא בחשבון גם מחצית מתשלומי המשכנתא עבור המשק בחשבון הכנסתו הפנויה של ט’ עדיין עומד יחס ההכנסות הפנויות בין הצדדים על כ – 75% לטובתו אל מול כ- 25% לא’. משכך, בהביאי בחשבון את יחסי ההכנסות אל מול צרכי הקטינים כפי שאמדתי אותם ובהביאי בחשבון שט’ נושא בהוצאות כל קטין בעת שהותו עמו (על פי יחסי זמני השהות), באופן המצריך הפחתה של נטל הנשיאה של ט’ בצרכי הקטינים בהתאמה, הרי שדומני כי שיעור המזונות הזמניים שנפסק הולם בתוצאתו את מצב הדברים גם כיום. שכן גם אם מאזן זמני השהות השתנה, מנגד גם מאזן ההכנסה הפוטנציאלית הפנויה של הצדדים השתנה על פי קביעותיי דלעיל.
לתוצאה דומה נגיע גם לו נערוך מאזן חשבוני גרידא של נשיאה בצרכי הקטינים כפי שנקבעו דלעיל על פי יחס ההכנסות הפנויות בהפחתת צרכי הקטינים בעת שהותם אצל ט’, עת נביא בחשבון גם את התשומות שלא ניתנות לכימות כספי מדויק הנובעות בין היתר משהותם העודפת של הקטינים אצל האם.
במכלול האמור, אני מורה כדלקמן:
ט’ ישלם עבור מזונות שלושת הקטינים סך של 4,100 ₪ לחודש (בחלוקה שוויונית לכל קטין).
המזונות ישולמו עד לכל 10 לחודש עבור מזונות החודש השוטף וזאת עד הגיע הקטינים לגיל 18 או עד סיום הלימודים לפי המאוחר מבין השניים.
מעת הגיע כל קטין לתחילת השירות הצבאי (חובה) או הלאומי, ישולם שליש מסכום המזונות המשולם עבורם וזאת עד סיום שירות חובה בצה”ל או סיום שירות לאומי לפי העניין.
סכום המזונות יהיה צמוד למדד יוקר המחירים הידוע לצרכן שבסיסו פורסם ביום 15.3.24 והוא יעודכן בכל שלושה חודשים ללא חיוב רטרואקטיבי לעבר.
בנוסף, יישא ט’ במחצית הוצאות חינוך הקטינים וזאת בכפוף להצגת קבלת תשלום בפועל על ידי א’ ובקיזוז כל הנחה ו/או הטבה שתקבל א’ בגין הוצאה זו, מכל גורם שהוא ככל שתקבל הנחה, וזאת תוך 7 ימים ממועד הצגתן. זאת, לרבות צהרון, מחזור אחד של קייטנה בעלות ציבורית וחוג אחד בעלות ציבורית לכל קטין.
בנוסף, יישא ט’ במחצית הוצאות רפואיות חריגות שאינן מכוסות על ידי הביטוח הרפואי או הביטוח המשלים, לרבות טיפולי שיניים, טיפולים אורתודנטיים, משקפיים, טיפולים פסיכולוגיים, אבחונים והוראה מתקנת. וזאת תוך 7 ימים ממועד הצגת קבלות בגין התשלום. טרם הטיפול תיידע א’ את ט’ בדבר הצורך בטיפול ועלות משוערת.
ככל שתתעורר מחלוקת לעניין נחיצות איזו מן ההוצאות, יפנו הצדדים לגורם המקצועי הרלוונטי – רופא המשפחה, רופא מומחה, יועץ חינוכי או מחנך, לפי העניין, ויפעלו לפי המלצתו.
ככל שטיפולים כלשהם יסובסדו על ידי מקום העבודה של איזה מהצדדים יישאו הצדדים בחלקים שווים בהפרש שנותר לתשלום.
תחילת החיוב מעת מתן פסק הדין. עד למתן פסק הדין, יחול החיוב במזונות זמניים כפי
החלטות קודמות. החיוב הוא בנוסף לקצבת הילדים, שימשיך להשתלם לא’.
עתירת א’ למזונות אישה
לנוכח מורכבות נסיבות הפירוד בין הצדדים, עת ט’ הקים תא משפחתי חדש בעוד הצדדים נשואים, הרי שעל פני הדברים, זכותה של א’ למזונות נשמרת. אלא שלצד זה, “למעשי ידיה” של א’ יש נפקות אשר סבורני שאינה מקימה זכאות למזונות אישה.
לא’ רקע מקצועי עשיר בתחום הריקוד לרבות בהדרכה והפקה של פסטיבל מחול שנתי והיא מצויה בשלבי סיום של לימודי אדריכלות ועיצוב פנים, מה שמותיר בפניה כר נרחב של אפשרויות תעסוקה כמפורט לעיל .
מעבר לדרוש, יצוין, כי א’ לא הציגה אסמכתאות התומכות בהיקף הוצאותיה הנטענות על בסיסן היא עתרה בתצהירה עדותה הראשית לשיעור מזונות אישה בסכום גבוה במיוחד של 8,600 ₪ לחודש. למעשה, לבד מהסכם שכירות שהינו ראייה להוצאות מדורה בלבד, א’ לא הציגה אסמכתאות באשר להוצאותיה האישיות, כך שממילא יש מקום להעמידן בשיעור ממוצע, שאינו חורג מן הסביר. בנסיבות אלה, בשים לב לקביעותיי בתביעת הרכוש באשר לנכסיה של א’ כמו גם להערכת פוטנציאל ההשתכרות שלה כמפורט לעיל, ניתן לקבוע כי מעשי ידיה באים כנגד מזונותיה ומספיקים לכיסוי צרכיה.
במכלול האמור, מצאתי מקום לדחות את עתירת א’ לחיוב במזונות אישה.
עתירתו של ט’ לביטול צו איסור נשיאת הנשק בה”ט 29447-09-23
ביום 30.10.23 הגיש ט’ בקשה לביטול צו איסור נשיאת הנשק שניתן בהליך זה, וזאת לאור פרוץ מלחמת “חרבות ברזל” והימנותו עם כיתת הכוננות ביישובו.
א’ התנגדה נחרצות לבקשה, צירפה העתק מסמך שלפיו חרף דבריו, אין ט’ חבר בכיתת הכוננות ביישובו, ואף הזכירה את ההליך הנוסף שבו ניתן כנגד ט’ צו הגנה לפי החוק למניעת אלימות במשפחה, לרבות צו איסור נשיאת נשק לאחר שמיעת ראיות.
כפועל יוצא, הוריתי על הגשתו של תסקיר בסוגייה זו, ודיווח שהוכתר כ”דוח הערכת מסוכנות” הוגש ביום 10.1.24. בדיווח זה אף הוא הודגשה מערכת היחסים הקשה והפוגענית שבין א’ ובין ט’, תוך שהקונפליקט ההורי עודנו בעצימות גבוהה (עמ’ 3 לדיווח). נזכרו מעשי אלימות שעל אודותיהם דיווחו ההורים שניהם – הן בינם ובין עצמם, והן באירוע שככלל ספק אם יש חולק על קיומו, שהתרחש בין ט’ ובין י’ ושבעקבותיו הוגשה בקשתה של א’ שבכותרת (עמ’ 4 לדיווח הנ”ל).
מצאתי לדחות את הבקשה. ראשית אציין, כי בהינתן מערכת יחסים כה קונפליקטואלית בין ההורים, כפי שנזכרה לא רק בדיווח שהוגש בהליך שבכותרת, אלא הודגמה היטב לאורך כל שלבי ניהול ההליכים, הסעד שיבקש ט’ – בין אם יינתן לו רשיון לנשיאת נשק ובין אם לאו – ישמש אף הוא לכל הפחות כשמן שיישפך למדורת הקונפליקט, אם לא כקרדום עצמאי להורים להמשיך ולחפור בו, חלף נסיונות להבנות מערכת יחסים בונה ומיטיבה עבור ילדיהם. לבטח זו איננה העת להידרש לבקשה דוגמת זו של ט’.
שנית אבהיר, כי נשיאת נשק – גם במצב מלחמה – איננה זכות קנויה לאזרחים במדינת ישראל ולא ניתן להידרש לה ככזו. שכן גם עתה, מרבית האוכלוסיה הישראלית – בין זו סמוכת גדר ובין לאו – איננה נושאת נשק.
שלישית, התנהלותו של ט’ – גם בדיון – טמנה בחובה לכל הפחות היבטים כוחניים, שלפחות במקרה אחד הוא מצא להגדירה לפני כהרמת קול בעידנא דריתחא (עמ’ 38 לפרוטוקול השני). לא ניתן להתעלם מכך גם כשבבקשה שלפני עסקינן.
רביעית אציין, כי אין ניתן להתעלם מקביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה בהליך הקודם לפי החוק למניעת אלימות במשפחה, שבו נקבעו ממצאי עובדה לחובתו של ט’ וגם בו ניתן צו לאיסור נשיאת נשק (החלטת כב’ השופט א’ ממן מיום 21.3.22 בה”ט 40587-03-22). בהקשר זה אבהיר, כי הלכה למעשה, מקום בו גם בהליך הקודם ניתן צו איסור נשיאת נשק, ממילא ביטולו של הצו אך ורק בהליך שבכותרת לא יניב לט’ דבר, שעה שדי בצו שניתן בהליך הקודם כדי לשמש כמחסום עצמאי מפני נשיאת נשק.
חמישית אציין, כי ט’ לא הציג לפניי כל אסמכתא של ממש בדבר צורך קונקרטי שלו בנשיאת נשק, ויתכן שלא בכדי, נוכח האסמכתא שהציגה א’ ששללה את טענתו של ט’ בדבר חברותו הנטענת בכיתת הכוננות.
כפועל יוצא, אינני סבור שיש מקום להיעתר לבקשה, והיא נדחית בזה.
סיכום אופרטיבי של מכלול התובענות
עם סיומם של ההליכים, אני מוצא לקבוע כדלקמן:
בתביעת הרכוש אני מצהיר כי במארג היחסים שבין הצדדים שלפני, א’ וט’ הם בעלי זכויות משותפים – בחלקים שווים – במשק. כפועל יוצא, א’ זכאית להירשם כבעלת זכויות במשק, בכפוף להוראות כלל הגורמים המיישבים ונהליהם. אני אף קובע כי בהתאם, א’ זכאית למחצית פירותיו של המשק וכלל המבונה עליו, לרבות לאחר עזיבתה אותו, וכל עוד שורר ביניהם השיתוף בזכויות במשק.
אני מחייב את ט’ לשתף פעולה ברישום זכויותיה של א’ במשק וככל שלא יעשה כן תהא א’ רשאית לעתור בהליך זה גם לאחר סגירת התיק למינוי כונס נכסים להשלמת הליך הרישום על חשבונו של ט’.
באשר ליתר נכסי הצדדים, אני קובע שא’ זכאית למחצית משווים של כל יתר הנכסים שצברו הצדדים, למן מועד הנישואין ועד למועד הפירוד ביניהם, וזאת על פי ברירת המחדל שבחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל”ג – 1973.
נוכח מכלול המפורט בתביעת הרכוש, למעט הסעד ההצהרתי בדבר תחולת הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל”ג – 1973 על מארג היחסים הרכושי שבין הצדדים למן מועד הנישואין ועד למועד הפירוד ביניהם בשנת 2021, איני מוצא לקבוע דבר מה נוסף בגדרי הליך זה.
בתביעת האחריות ההורית קבעתי אחריות הורית משותפת; הסדרתי את זמני השהות כמפורט בסעיף 60 לעיל ; הסמכתי את העו”ס לסדרי דין להתוות להורים ולקטינים מתווה טיפולי ולפקח על קיומו, וזאת למשך שנה מהיום ; ואישרתי לא’ לפעול לרישום הקטינות ע’ וא’ למסגרות חינוך ב XXX בשנה הקרובה – אולם זאת בכפוף לשקילה ושיקוף מכלול הזכויות הצרכים והאינטרסים שלהן על ידי בעל תפקיד עצמאי, שימונה על ידי הלשכה לסיוע משפטי. אגב כך קבעתי שביחס לע’ ישמש בעל התפקיד כעו”ד מייצג וביחס לא’ ישמש כאפוטרופוס לדין, והבהרתי מה המתווה שבו יפעל בעל התפקיד לשם שקילת סוגיית הרישום למסגרות החינוך.
בתביעת המזונות קבעתי כי שיעור מזונות הקטינים יוותר כפי החלטת המזונות הזמניים בחלוקה שוויונית לכל קטין, ודחיתי את העתירה לחיוב במזונות אישה, כמפורט בסעיפים 92 ו – 94 לעיל בהתאמה.
דחיתי את בקשתו של ט’ לביטול צו איסור נשיאת הנשק בה”ט 29447-09-23.
בהתחשב בנסיבות ניהול מכלול ההליכים ; בתוצאותיהם ; בקיומם של שני דיונים לשמיעת ראיות ; כמו גם בכלל בדבר פסיקת הוצאות ריאלית, ולצד זה מידתית, אני מורה כי ט’ יישא בהוצאותיה של א’ בסך כולל של 20,000 ₪ ובנוסף יישא בהוצאות המשפט שלה בגין כלל תשלומיה למומחה ולשמאי כנגד הצגת הקבלה בדבר התשלומים.
בזה הסתיים הטיפול בכלל התובענות שבכותרת.
פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת מלוא פרטיהם המזהים של הצדדים ובני משפחתם.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים, כמו גם ללשכה לסיוע משפטי ולעו”ס לסדרי דין.
הלשכה לסיוע משפטי תודיע עד ליום 28.7.24 מי בעל התפקיד שמונה בעניין הקטינות כמפורט בסעיף 60 לעיל.
המזכירות תסגור את כלל התיקים שבכותרת.
ניתן היום, י”ד תמוז תשפ”ד, 20 יולי 2024, בהעדר הצדדים.
