בפני
כבוד השופטת מיכל סער
תובעת
א. מ.
ע”י ב”כ עו”ד אנה ברונשבאק
נגד
נתבע
א. מ.
ע”י ב”כ עו”ד חיה לזר נוטקין
פסק דין
לפניי תביעה שהגישה התובעת לביטול הסכם גירושין שאושר וקיבל תוקף של פסק דין.
רקע כללי
התובעת והנתבע נישאו זה לזו ביום 00.00.2006 ומנישואין אלו נולדה להם הקטינה א’, ילידת 00.00.2007 (להלן: “הקטינה”).
בין הצדדים נוצר קרע, וביום 7.12.2011 הגישה התובעת (להלן: “האישה”) תביעות כנגד הנתבע (להלן: “האיש”) בבית המשפט לענייני משפחה: תביעה למזונות קטינה ותביעה בעניין משמורת הקטינה (תמ”ש 11857-12-11, 11898-12-11).
בהמשך, הצדדים הגיעו להסכמות והגישו לבית המשפט בקשה לאישור הסכם. הבקשה המוסכמת הוגשה על ידי ב”כ האישה.
ביום 24.5.2012 התקיים דיון במעמד הצדדים וב”כ האישה, במסגרתו אושר הסכם הגירושין וקיבל תוקף של פסק דין (ראו: פסק דין שניתן על ידי כב’ השופטת רבקה מקייס, להלן: “פסק הדין”).
במסגרת ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין הסכימו הצדדים כי יתגרשו בבית הדין הרבני. כמו כן קבעו כי משמורת הקטינה תהא בידי האם, הסדירו את זמני שהות של האב עם הקטינה באמצע שבוע, סופי שבוע חגים וחופשות.
בנוסף, הצדדים קבעו כי האיש יישא בתשלום דמי מזונות לידי האישה עבור הקטינה בסך 2,250 ₪ לחודש עד הגיעה לגיל 18 או סיום שירות צבאי, שאז הסכום ירד לשליש. נקבע כי דמי המזונות ישולמו בכל 10 לחודש לחשבון הבנק של האישה. בנוסף, נקבע כי האיש יישא במחצית מהוצאות חינוך ורפואה חריגות של הקטינה.
לעניין הרכוש קבעו הצדדים, כי תכולת הבית תישאר בידי האישה, פרט למחשב נייח שיועבר לאיש. צוין כי האיש לקח זה מכבר את חפציו האישיים.
כמו כן נקבע:
“כל חשבונות הבנק הרשומים כיום על שם אחד הצדדים יישארו בבעלותו של אותו צד ולצד השני לא תהיה כל זכות ו/או חיוב בחשבונות אלו.
זכויות סוציאליות (לרבות קופ”ג, קרנות פנסיה וכיוצ”ב) אשר נצברו ע”ש כל אחד מהצדדים יישארו על שמו ובבעלותו של בעל הזכות בלבד.
כספי תוכנית החיסכון אשר צברו הצדדים עבור הילדה עד לתאריך 1/3/2012 יחולקו שווה בשווה בין הצדדים.
….
למען הסר ספק יובהר כי בחתימתם על הסכם זה מוותרים הצדדים על כל טענה ו/או תביעה זה כלפי זה בחס לכל רכוש ו/או חשבון ו/או קופת גמל ו/או קרן השתלמות ו/או פיצויי פיטורין ו/או תכניות חסכון ו/או כספים כלשהם הרשומים רק על שם אחד מהם ולא פורטו בהסכם….”
אין חולק כי הצדדים לא הגישו בקשה לסידור גט בבית הדין הרבני ולא התגרשו. עם זאת, הצדדים חיו בפירוד במשך כשנה וחצי מאז אישור ההסכם.
כמו כן, לאחר אישור ההסכם, האיש שילם לידי האישה מידי חודש דמי מזונות עבור הקטינה וכן קיים עם הקטינה זמני שהות.
במהלך שנת 2013 הצדדים חזרו להתגורר יחד תחת קורת גג אחת, האיש הפסיק להעביר לידי האישה תשלומים בגין דמי מזונות, וביום 00.00.2013 נולד לצדדים בן משותף נוסף: ס’ (להלן: “הקטין”). הצדדים חיו יחד, וזאת עד לפירודם במהלך שנת 2019.
ביום 23.6.2019 ולאחר שהאיש עזב את בית הצדדים השכור, פתחה האישה בהליך ליישוב סכסוך בבית הדין הרבני ברחובות. להשלמת התמונה יצוין, כי בין הצדדים מתנהלים הליכים משפטיים בעניין מזונות הקטינים וקביעת זמני השהות, וכן בעניין הגירושין, בבית הדין הרבני.
האישה הגישה את התביעה שלפניי, לביטול הסכם הגירושין שקיבל תוקף של פסק דין, שלטענתה נזנח (כך כתבה בכותרת כתב התביעה).
תמצית טענות הצדדים
לטענת האישה, הצדדים זנחו את הסכם הגירושין ולמעשה לא פעלו בהתאם להתחייבויות הקבועות בו כלל. הצדדים ניהלו משק בית משותף ואף הביאו לעולם את בנם השני. לטענת האישה, האיש התחייב והצהיר בפניה כי הסכם הגירושין מבוטל וחסר כל תוקף. לולא הצהרותיו אלו האישה לא הייתה מסכימה לשוב למגורים משותפים לאחר המשבר שפקד את יחסי הצדדים.
לטענתה, במשך כל שנות הנישואין, האיש, שהנו רואה חשבון במקצועו, היה המפרנס העיקרי, ואילו האישה נאלצה לסטות ממסלול פיתוח הקריירה, ויתרה על לימודים אקדמאיים והתמסרה לניהול משק הבית וגידול הקטינה.
לטענת האישה, במועד חתימת הסכם הגירושין הצדדים היו הורים צעירים שרק החלו את מסלולם התעסוקתי וטרם הספיקו לצבור זכויות סוציאליות או חסכונות כלשהם. בתם הבכורה הייתה פעוטה והבן טרם נולד. אולם מאז אישור ההסכם חלפו מספר שנים, במהלכם הצדדים עשו כברת דרך, צברו זכויות סוציאליות, רכוש וכספים משותפים, ולפיכך אין להחיל עליהם את הסכם הגירושין שנזנח כשנה וחצי לאחר שאושר, ושאף הצדדים לא התכוונו להחילו על חייהם המשותפים.
בחודש יוני 2016 האיש עזב את הבית, נטל כספים משותפים ואת הרכב הרשום על שם האישה, אשר נרכש בתקופת החיים המשותפים כמתנה לאישה, ומאז הצדדים אינם גרים יחד.
לטענתה, הצדדים לא קיימו את הוראות הסכם הגירושין: לא התגרשו בגט פיטורין, שבו לחיות יחד והאיש לא קיים את זמני השהות כפי שנקבעו בהסכם, האיש שילם דמי מזונות במשך תקופה קצרה בלבד ולאחר מכן חדל לשלם, הצדדים לא מילאו אחר ההסדר הרכושי ולא חילקו ביניהם את הכספים שחסכו לפיקדון עבור ביתם הקטינה. הצדדים נהגו ביניהם כזוג נשוי לכל דבר ואף הרחיבו את משפחתם ונולד להם בנם המשותף. לטענת האישה, הצדדים ביטלו את ההסכם בהתנהגותם. הנסיבות השתנו מאז החתימה על הסכם הגירושין, וההסכם אינו רלוונטי עוד.
לפיכך, לטענת האישה יש לקבוע כי הסכם הגירושין שנחתם וקיבל תוקף של פסק דין, מבוטל.
מנגד טוען האיש, כי הצדדים חתמו על הסכם הגירושין, כאשר האישה הייתה מיוצגת על ידי עו”ד מטעמה ואילו האיש לא היה מיוצג. כעבור כשנה וחצי הצדדים חזרו לחיות יחד. האישה החליפה ייצוג משפטי וכעת עותרת לבטל את הסכם הגירושין ודורשת לקבל זכויות סוציאליות וכספיות שצבר האיש מאז מועד נישואיהם בשנת 2006.
לטענתו, מחד האישה עותרת לביטול הסכם הגירושין מאז חתימתו ומאידך טוענת כי הרכב שנרכש במהלך החיים המשותפים ונרשם על שמה הינו בבעלותה בלבד.
לטענת האיש, מאחר והצדדים מנהלים אורח חיים חילוני לא מיהרו להתגרש בבית הדין הרבני לאחר הפרידה. במשך שנה וחצי לאחר הפרידה הצדדים לא חיו יחד ולא ניהלו משק בית משותף. רק לאחר שהאישה התעברה עם בנם השני, בחודש 8/2013 הסכים האיש לעבור ולהתגורר עם האישה בדירתה השכורה. האיש שילם את דמי המזונות מידי חודש והקפיד על קיום זמני השהות, וזאת עד שעבר להתגורר עם האישה.
לטענתו, מעולם לא אמר לאישה כי הוא זונח את הסכם הגירושין ו/או משתף אותה ברכושו. הצדדים התנהלו בהפרדה רכושית אף לאחר שחזרו לחיות יחד.
לטענת האיש, הסכם הגירושין קיבל תוקף של פסק דין ולא בנקל יבוטל. האישה הבינה על מה חתמה ואף הייתה מיוצגת על ידי עו”ד מטעמה. האישה לא הוכיחה כי בוצעה הטעיה ו/או תרמית, לא הוכיחה עושק או כל עילה אחרת לביטול הסכם הגירושין.
לטענתו, הצדדים המשיכו לנהוג בהפרדה רכושית אף לאחר שחזרו לחיות יחדיו. הצדדים לא חילקו ביניהם את החיסכון אותו חסכו עבור הקטינה, כפי שנקבע בהסכם, מאחר והחיסכון נצבר על שם הקטינה ולא ניתן היה למשוך אותו.
עוד טוען האיש, כי לאחר שהצדדים חזרו להתגורר יחד, הוא שילם את הוצאות הבית ואת דמי השכירות, וזאת במקום דמי המזונות.
לטענתו, השיתוף בין הצדדים יכול להיות לכל היותר מאז חודש 8/2013, המועד בו חזר להתגורר יחד עם האישה תחת קורת גג אחת, ועד למועד בו עזב את דירת הצדדים השכורה בחודש 6/2019. אולם גם אז לטענתו הצדדים הקפידו על הפרדה רכושית.
דיון והכרעה
ההסכם עליו חתמו הצדדים אושר על ידי בית המשפט בין היתר לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג -1973 (להלן: “חוק יחסי ממון”) וניתן לו תוקף של פסק דין (ראו: פרוטוקול הדיון מיום 24.5.2012, פסק דין שניתן על ידי כב’ השופטת רבקה מקייס).
סעיף 2(א) לחוק יחסי ממון מסדיר את אופן עריכת הסכם ממון ושינויו, וקובע כדלקמן:
“הסכם ממון טעון אישור בית המשפט לעניני משפחה (להלן – בית המשפט) או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג (להלן – בית הדין), וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור”.
בפסיקה נקבע, כי באפשרותם של צדדים להסכם לשנותו על ידי התנהגותם. ואולם, נקבע כי לשם כך נדרש כי התנהגות הצדדים תהיה מפורשת וברורה (ראו: ע”א 10258/06 Bielloni Castello SpA נ’ גלובל רוטו שקע (1983) בע”מ (08.07.2009)).
בעניין זה נפסק כי: “כאשר מדובר בשינוי חוזה כתוב על דרך של התנהגות הצדדים המאוחרת לכריתתו, מן הדין שהתנהגות הצדדים לחוזה תשקף את גמירת הדעת לסטות מהוראות החוזה…עקביותם הפנימית של דיני החוזים מחייבת, כי המסקנה שהוראה חוזית שונתה או בוטלה תושתת על בסיס מוצק וברור, לא פחות מזה הנדרש לשם הסקת עצם קיום היחס החוזי בין הצדדים. גם הצורך במערכת יחסים יציבה וניתנת לחיזוי מראש על-ידי הצדדים מחייב, כי לא בנקל יוסק מהתנהגותם של הצדדים הרצון בשינוי של החוזה ביניהם….תרגומה המעשי של הדרישה, כי כוונת הצדדים לסטות מהחוזה תבוטא בבירור…. יהיה – בחוזים מסוג זה – קיומו של דפוס התנהגות מתמשך, לו שותפים שני הצדדים. רק דפוס כזה, במובחן מהתנהגויות אקראיות אשר אין בינן חוט מקשר, יכול לבסס את המסקנה, כי הצדדים התכוונו שלא לקיים את החוזה כפי שהוסכם מלכתחילה ביניהם” (ראו: ע”א 4956/90 פזגז חברה לשיווק בע”מ נ’ גזית הדרום בע”מ, מו(4) 035 (1992). ראו גם: ע”א 4946/94 אגברה נ’ אגברה, פ”ד מט(2) 508, 512).
הפסיקה הרחיבה את האפשרות לשינוי הסכם בהתנהגות או זניחתו אף למקרים של הסכם ממון או הסכם גירושין:
“…מימים ימימה הכירה ההלכה הפסוקה בכך שייתכנו נסיבות בהן התנהגות הצדדים מלמדת באופן משתמע על זניחת הסכם ופקיעתו, ללא צורך בהודעת ביטול. בית משפט זה חזר על הלכה זו שוב ושוב לאורך השנים…. הלכה זו חלה גם מקום שמדובר בהסכם שעניינו התחייבות לבצע עסקה במקרקעין ….כן נפסק כי העובדה שההסכם בו מדובר קיבל תוקף של פסק דין אינה שוללת אפשרות של בטלות הסכם בשל זניחתו”.(ראו: בע”מ 2943/18 פלונית נ’ פלוני (6.12.2018). ראו גם: בג”ץ 7900/22 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול (29.6.2023)).
בתמ”ש 29180-02-15 פלונית נ’ אלמוני (25.12.2016) הבהיר בית המשפט את הייחודיות של הסכם גירושין:
“הסכם גירושין הכולל תניות רכושיות הוא אמנם גם הסכם ממון, אך מדובר בסוג מסוים של הסכם ממון, שמעצם טיבו ואופיו נערך אגב הסכמת הצדדים להתגרש זה מזו, על כל הנובע ומשתמע מכך, ותכליתו היא להסדיר ענייניהם הממוניים לעת התרת נישואיהם הקרבה ובאה. הולדתו היא, אפוא, בכוונתם המשותפת של בני הזוג להיפרד זה מזו ולהתיר את נישואיהם. זהו, אפוא, הסכם הצופה פני גירושין ומסדיר את כל הכרוך בהם עפ”י מערכת הנסיבות והעובדות הרלבנטית למועד כריתתו…. הסכם גירושין – כשמו כן הוא, הסכם שתכליתו היא הבאת נישואיהם של צדדים אל קצם. מחזה נפרץ הוא במחוזותינו, כמו במקרה דנא, כי הסכמי גירושין מסדירים, פרט לגירושין עצמם, גם את כל העניינים הנוגעים לילדיהם המשותפים של הצדדים לו ואת ענייני הרכוש המשותף שלהם, אשר מטבע הדברים טעונים הסדרה אגב פקיעת הנישואין ופרידת בני הזוג זה מזו”.
בת”ע 15074-11-12 ר’ נ’ ל’ (28.08.2013) נקבע כי :
“…עצם החזרה לחיים משותפים לאחר הגירושין, לא מהווה שינוי בהתנהגות היכול לשנות או לבטל את הסכם הממון. לצורך שינוי ההסכם או ביטולו יש לפנות לבית המשפט ולקבל את אישורו לשינוי או לביטול ההסכם. אולם, אם לאחר ההסכם נעשו על ידי הצדדים פעולות נוספות כגון מגורים משותפים כידועים בציבור במשך שנים רבות, הקמת שותפות, העברת כספים וניהול משותף של עסק, פעולות אלו הן פעולות “פוסט הסכמיות” שמותירות את ההסכם המקורי על כנו ומהוות הסכם חדש שנוצר על יסוד עובדות ופעולות חדשות שאירעו לאחר ההסכם. ההסכם החדש שנוצר לא מבטל או משנה למפרע את תנאי ההסכם שאושר כדין אלא קובע הסדר חדש שתחולתו מיום תחילת תוקפו של ההסכם החדש.”
בבע”מ 9316/06 פלוני נ’ פלונית (1.5.2007) נקבע:
“הסכם חלוקת הרכוש, אשר אושר בפסק דין הגירושין בבית הדין הרבני, נועד להסדיר את סיום מערכת היחסים בין הצדדים. המציאות שהתרחשה לאחר חתימת ההסכם אינה משנה את תנאיו או את הזכויות הנובעות ממנו, ויש להתייחס אליה במנותק ממנו. אף לו יושם פסק הדין של בית הדין הרבני, והזכויות בדירה היו נרשמות ע”ש המבקש, היה במגוריהם המשותפים, של הצדדים בדירה במשך 25 שנה כידועים בציבור כדי להעניק למשיבה זכויות בדירה מכוח חזקת השיתוף. במובן זה, מהווה התנהגות הצדדים שלב פוסט הסכמי, שמותיר את ההסכם על כנו, ומגדיר מחדש על בסיסו את חלוקת הרכוש בין הצדדים. משכך, לא נפל כל פגם באי מילוי תנאיו של חוק יחסי ממון לעניין שינוי הסכמים…”.
בענייננו, מצאתי כי לא עלה בידי האישה להוכיח כי הסכם הגירושין עליו חתמו הצדדים וקיבל תוקף של פסק דין, נזנח ו/או בוטל.
עם זאת, מצאתי כי לאחר שהצדדים נפרדו ואף החלו לקיים את הסכם הגירושין, הם שבו לחיות יחדיו תחת קורת גג אחת כזוג, ובאמצעות התנהגותם נוצר ביניהם קשר חדש, שהצדדים לא התייחסו אליו בהסכם הגירושין, והסכם הגירושין לא צפה את קיומו. לפיכך החל ממועד חזרתם לחיים משותפים, התנהגות הצדדים מהווה שלב פוסט הסכמי שמגדיר מחדש את חלוקת הרכוש בין הצדדים.
ואסביר.
תחילה יובהר, כי יש לדחות את טענת האישה לביטול ההסכם מחמת פגם בכריתתו.
במסגרת כתב התביעה טענה האישה כי יש לבטל את ההסכם מחמת זניחתו על ידי הצדדים, וכי הצדדים ביטלו את ההסכם בהתנהגותם. (ראו: סעיפים 48, 50 -57 לכתב התביעה). האישה לא טענה במסגרת כתב התביעה כי יש לבטל את הסכם הגירושין מחמת פגם בכריתתו. ההיפך הוא הנכון. לא רק שטענה זו לא נטענה, אלא שבכתב התביעה טענה האישה כדלקמן: “אין חולק, כי במקרה דנא הסכם הגירושין אושר כדין וכמתחייב, בין השאר מהוראות חוק יחסי ממון”. (ראו: סעיף 24 לכתב התביעה). האישה ציינה במסגרת הרקע העובדתי לתביעתה כי היא נשברה תחת לחצו של האיש וחתמה על הסכם גירושין מקפח.
יש לדחות טענה זו. מעבר להעלאת הטענה בעלמא במסגרת תיאור הרקע לתביעתה, האישה לא הוכיחה כי נפל פגם כלשהו בכריתתו של ההסכם. אין חולק כי האישה הייתה מיוצגת על ידי עו”ד מטעמה, הן במהלך ניהול ההליכים המשפטיים בהם פתחה כנגד האיש והן באישור ההסכם, ואילו האיש לא היה מיוצג על ידי עו”ד מטעמו במהלך אישור ההסכם (ראו: בעמ’ 4 שורות 3-4 לפרוטוקול).
כמו כן, האישה לא הוכיחה כי ההסכם מקפח. אף לטענת האישה, במועד חתימתו של הסכם הגירושין “הצדדים היו הורים צעירים שרק החלו את מסלולם התעסוקתי וטרם הספיקו לצבור זכויות סוציאליות ו/או רכוש/חסכונות כלשהם”. (ראו: סעיף 12 לכתב התביעה). האישה אף העידה כי ערכה את ההסכם יחד עם האיש, וכי ידעה במועד אישור ההסכם את גובה השתכרותו של האיש והמידע אודות החסכונות והזכויות הסוציאליות ולא הוכיחה כי מידע כלשהו הוסתר ממנה (ראו: עדות האישה בעמ’ 11 שורות 30-35, ובעמ’ 12 שורות 1-14 לפרוטוקול). כמו כן העידה, כי בא כוחה הסביר לה מהן זכויותיה: “… מי שייצג אותי היה יניב ירמיהו. הוא הסביר לי על כל מה שמגיע לי…” בעמ’ 14 שורות 2-4 לפרוטוקול). כמו כן העידה כי ההסכם הוא תולדה של משא ומתן שהתנהל בינה לבין האיש (ראו: עדות האישה בעמ’ 14 שורות 18-19 לפרוטוקול).
בנוסף, לא מצאתי לקבל את טענת האישה לביטול ההסכם מחמת זניחתו. האישה לא עמדה בנטל ההוכחה הכבד המוטל עליה להוכיח כי יש לבטל את הסכם הגירושין רטרואקטיבית ממועד אישורו.
מהראיות שהונחו לפניי עולה כי החל ממועד אישור ההסכם ובמהלך תקופה של כשנה וחצי הצדדים פעלו בהתאם להסכם הגירושין:
ראשית, על אף שהצדדים לא התגרשו בפועל בבית הדין הרבני, הם חיו בנפרד. האיש עזב את הדירה בה התגוררו הצדדים.
שנית, האיש העביר לאישה תשלומי מזונות עבור הקטינה מידי חודש בחודשו, באמצעות העברה בנקאית, וזאת החל מחודש 2/2012 ועד לחודש 4/2013 (ראו: תדפיסי חשבון שצירף האיש, נספח א’ לכתב ההגנה. ראו גם: סעיף 7 לתצהיר האישה). האיש שילם את תשלומי המזונות הואיל וכך נקבע בהסכם הגירושין (ראו: עדות האיש בעמ’ 2 שורות 3-6 לפרוטוקול).
שלישית, האיש קיים עם הקטינה זמני שהות (ראו: עדות האישה בעמ’ 14 שורות 31-33 לפרוטוקול).
רביעית, הצדדים פעלו בהתאם להסכמה הרכושית שנקבעה בהסכם הגירושין, לפיה כל מה שכל אחד מהצדדים צבר עד למועד אישור ההסכם נותר בבעלותו המלאה, לרבות זכויות סוציאליות, פיצויי פיטורין וכו’. האישה העידה כי במהלך התקופה בה לא חיו יחדיו לאחר אישור ההסכם, היא פדתה את דמי הפיצויים שקיבלה ממקום עבודתה לאחר פיטוריה, וכי האיש משך את כספי קרן ההשתלמות שצבר על שמו:
ש. “מיום הנישואין עד למועד הפרידה משכת פיצויים או קרן השתלמות
ת. לא היה לי השתלמות ופיצויים יכול להיות שמשכתי. כן משכתי פיצויים כי בגלל כל הבלגן פיטרו אותי מהעבודה.
ש. נתת לו חצי
ת. אז לא היינו יחד. עברו הרבה שנים ואני לא זוכרת. למיטב זכרוני עבר עבודה מראשון לרמת גן ואז הוא לא משך.
ש. כשחזרתם לחיות יחד שאלת אותו מה קורה
ת. ידעתי מה קורה, הוא היה מספר לי.
ש. הוא סיפר לך אם משך את הכסף
ת. היינו מדברים על דברים בסיסיים היה מספר לי שמשך קרן השתלמות”. (בעמ’ 16 שורות 33-36, בעמ’ 17 שורות 1-6 לפרוטוקול).
ואולם, בשנת 2013, לאחר תקופה של כשנה וחצי במהלכה הצדדים חיו בנפרד ופעלו בהתאם להסכם הגירושין, הצדדים – אשר נותרו נשואים זה לזו – החליטו לחזור לחיים משותפים כזוג נשוי, תוך שהם משנים בהתנהגותם, החל מאותה העת, את הסכמותיהם כפי שאלו נקבעו בהסכם הגירושין, ויוצרים למעשה התנהלות חדשה:
ראשית, הצדדים לא פעלו לביצוע הגירושין בבית הדין הרבני, ולמעשה נותרו נשואים במהלך כל התקופה. משנשאל האיש מדוע לא פנה לבית הדין בעניין הגירושין, השיב: “זה לא היה רלוונטי” (ראו: בעמ’ 24 שורות 28-29 לפרוטוקול).
שנית, אף אם לא נייחס חשיבות לכך שהליך הגירושין לא התבצע באופן פורמלי, הרי שמצאתי כי בחודש 8/2013 הצדדים חזרו להתגורר יחד תחת קורת גג אחת (ראו: סעיף 21 לתצהיר האיש, ראו גם עדות האישה בעמ’ 14 שורות 35-36 לפרוטוקול). מהראיות עולה, כי מאז ואז לפירוד הצדדים במהלך שנת 2019, הצדדים חיו יחדיו תחת קורת גג אחת כזוג נשוי וניהלו משק בית משותף:
הצדדים שכרו יחד דירה וחתמו יחדיו על הסכם השכירות (ראו: נספח ה’3 לתצהיר האישה), האיש נשא בתשלום דמי השכירות עבור דירת הצדדים המשותפת ועבור הוצאות המדור, לרבות עבור חשמל (ראו: נספח ה’3 לתצהיר האישה, נספחים 2-3 לכתב ההגנה), בין השנים 2013-2019 הצדדים נסעו יחדיו לחופשות וטיולים בארץ ובחו”ל: כך ובין היתר נסעו לנופש בצפון הארץ (ראו: נספח ה’2 לתצהיר האישה). בנוסף טסו יחדיו כמשפחה לטיולים בכרתים, גרמניה, רומניה, בולגריה, פולין, רודוס, גאורגיה, וכן טסו לטיולים כזוג לגאורגיה (ראו: סעיף 27 לתצהיר האישה, נספח ז’ לתצהיר האישה, סעיפים 31, 37 לתצהיר האיש). בשים לב לחייהם המשותפים יחד כזוג נשוי המגדל יחד את ילדיהם המשותפים, אף צדדי ג’ חיצוניים ראו בהם כזוג נשוי המקיים קשרי משפחה לכל דבר (ראו: עדותו של מר ד’ ס’, שהשכיר לאישה את הדירה, אליה הצטרף בהמשך האיש לחיי משפחה משותפים, בעמ’ 16 שורות 20-22, עמ’ 17 שורות 22-29 לפרוטוקול מיום 13.6.22).
מהראיות עולה, כי הצדדים נהגו בחיבה האחד כלפי השנייה כזוג נשוי. כך ובין היתר האישה צירפה כרטיס ברכה אותו העניק לה האיש, ממנו ניתן ללמוד את הלך הרוח בין הצדדים, בזמן אמת. במסגרת כרטיס הברכה כתב:
“אשתי היקרה! שפע בריאות מזל והצלחה ומי ייתן שהשנה הקרובה תביא אתה חוויות טובות, שמחה ואהבה, שתמשיכי להיות כזאת אישה מדהימה, שתזכרי שאני תמיד כאן בשבילך בכל רגע, שתדעי שכמוך יש רק אחת ושאני מאוד אוהב אותך”. (ראו: נספח ו’ לתצהיר האישה).
כמו כן, במהלך תקופה זו האיש רכש עבור האישה מתנות ותכשיטים. כך ובין היתר רכש צמיד זהב, וכן רכש עבורה טבעת חדשה חלף טבעת הנישואין שנגנבה מביתם (ראו: נספח ו’ לתצהיר האישה).
האיש אף העיד בעניין זה:
ש. “ב-4.11.18 רכשת לה טבעת נישואין שניה אחרי ששדדו אתכם ב-19.7.18 וגנבו לה את הטבעת המקורית שהבאת לה זה נכון?
ת. כן
ש. אתה יכול להגיד לי, על זה ביקשת החזר
ת. לא. זה מתנה”. (ראו: בעמ’ 28 שורות 33-36, בעמ’ 29 שורה 1 לפרוטוקול).
האיש ציין בתצהירו כי הצדדים ניסו לשוב להיות משפחה עבור הילדים (ראו: סעיף 45 לתצהיר האיש). ב”כ האיש ציינה כי “הצדדים נפרדו, חזרו לחיות יחד ואין כאן מחלוקת…” (ראו: בעמ’ 6 שורות 22-23 לפרוטוקול).
האישה העידה כי הצדדים רכשו מתנות במהלך תקופת החיים המשותפים:
ת. “אם אני מבינה נכון את השאלה מדובר על מתנות ודברים כאלה? כל יום הולדת קניתי לו מתנה, קניתי לו טיסת טייס, הייתי קונה לו בגדים כל מה שהיה צריך גם הוא קנה לי טבעת נישואין שפרצו לנו את הבית היה קונה לי טבעות זהב, היינו טסים יחד לחו”ל.
ש. ציינת שאת שילמת עבור טיפול שיניים שלו?
ת. נכון”. (ראו: בעמ’ 19 שורות 1-4 לפרוטוקול).
שלישית, הצדדים הרחיבו את משפחתם והביאו לעולם ילד משותף, אותו גידלו יחדיו. ביום 00.00.2013 נולד בנם המשותף ס’. הקטין סובל מליקויי ראיה ומעיכוב התפתחותי, נזקק לטיפולי קלינאית תקשורת, ריפוי בעיסוק ופיזיותרפיה (ראו: נספח ד’ לתצהיר האישה).
מהראיות שהונחו לפניי עולה, כי לאחר שהאיש חזר להתגורר יחד עם האישה והקטינה, הצדדים יצרו מערכת משפחתית חדשה, שנוצרה לאחר אישור ההסכם ובהתאם לחיי המשפחה שנוצרו לאחר חזרתם לחיים משותפים ובד בבד עם לידתו של הקטין, בנם של הצדדים. מציאות חיים זו, שנוצרה לאחר אישור ההסכם, השפיעה על התנהלותם המשותפת והבחירות המשפחתיות שעשו מאז החזרה למגורים משותפים. לפיכך, נוצרה מערכת משפחתית הסכמית חדשה שיש בה כדי להשפיע על הוראות ההסכם עליו חתמו קודם לכן, שלא היו רלוונטיות החל מהחזרה לחיים משותפים.
רביעית, במהלך התקופה הרלוונטית, האיש לא שילם דמי מזונות עבור הקטינה כפי שנקבע בהסכם. מהראיות עולה כי החל מחודש אפריל 2013 האיש חדל להעביר לאישה את תשלומי המזונות, אותם נהג להעביר מידי חודש בחודשו לחשבונה, עבור מזונות הקטינה. האיש העיד כי תשלומי המזונות לא התבצעו בהתאם להסכם במהלך תקופה זו (ראו: בעמ’ 2 שורות 34-35 לפרוטוקול).
האיש צירף אישורים לפיהם ניתן לראות כי ממועד אישור ההסכם ועד לחודש 4/2013 האיש העביר מידי חודש בחודשו את תשלומי המזונות לחשבון הבנק של האישה, בהתאם להסכם (ראו: תדפיסי חשבון שצירף האיש, נספח א’ לכתב ההגנה. ראו גם: סעיף 7 לתצהיר האישה, עדות האיש בעמ’ 19 שורות 17-24 לפרוטוקול). לטענת האיש, במהלך התקופה הרלוונטית, הצדדים סיכמו כי יקזזו את דמי המזונות מול מחצית מתשלום דמי השכירות. לא מצאתי לקבל טענת האיש. מעבר לכך שיש בטענתו כדי לתמוך בטענת האישה כי הצדדים הסדירו ביניהם מנגנון תשלום אחר השונה מהקבוע בהסכם, הרי שמהראיות עלה כי הצדדים חיו כזוג נשוי חיים משותפים תחת קורת גג אחת ולא כזוג שותפים המתקזזים ביניהם בהוצאות המחיה, כפי שניסה האיש לטעון.
האישה נשאלה בחקירתה אם היה בין הצדדים סיכום לפיו האיש משלם את כל שכר הדירה ולכן לא משלם מזונות, השיבה:
“לא היה שום סיכום כזה הוא פשוט הפסיק לשלם מזונות, כשהשכרנו את הבית, אני בדירה שגרתי הייתי משלמת במזומן את השכירות ולגן של הילדה שעלה 3,000 ₪ בערך וחיפשנו ביחד בית למגורים וסגרנו עם משכיר שזה הבית והלכנו לחתום על הסכם והוא הביא שיקים ואני גם אם רציתי לא יכולתי כי המשכורת שלי היתה קטנה זו היתה תקופה של אהבה שהוא ציפה לבן”.(ראו: בעמ’ 15 שורות 5-10 לפרוטוקול).
עדות האישה בעניין זה הייתה אמינה והתיישבה עם יתר הראיות שהוצגו לפניי.
האיש העיד כי מעבר לתשלומי דמי השכירות נשא בתשלומי אחזקת הבית, לרבות חשמל, ארנונה, מים, וכן תשלומים בגין מזון (ראו: בעמ’ 21 שורות 18-19 לפרוטוקול).
להשלמת התמונה יצוין, כי לאחר הפרידה בין הצדדים במהלך שנת 2019, האישה הגישה תביעה למזונות הקטינים בבית הדין הרבני, והסוגיה מתנהלת שם. יצוין כי האיש ציין בתצהירו כי לא התנגד לכך שבית הדין הרבני ידון ויקבע מחדש את דמי המזונות עבור שני הקטינים (ראו: סעיף 26 לתצהיר האיש).
חמישית, לאחר אישור ההסכם האיש קיים זמני שהות עם הקטינה, ומאז שהצדדים חזרו לחיות יחד, האיש חדל לקיים זמני שהות עם הקטינה זמני שהות שכן הצדדים חיו יחדיו תחת קורת גג אחת וגידלו יחד את ילדיהם הקטינים וללא צורך בחלוקת זמני שהות עם מי מהקטינים (ראו: עדות האישה בעמ’ 14 שורות 31-33 לפרוטוקול).
גם לעניין זה יצוין, כי לאחר הפירוד שהתרחש בשנת 2019, סוגיית זמני השהות נדונה בבית הדין הרבני, והאיש הבהיר בתצהירו כי זמני השהות שנקבעו שונים מזמני השהות עליהם הסכימו הצדדים בהסכם הגירושין (ראו: סעיף 43 לתצהיר האיש).
שישית, הצדדים אמנם נותרו בעלי חשבונות בנק נפרדים, כפי שנהגו מאז תחילת נישואיהם ועוד טרם אישור ההסכם (ראו: סעיף 16 לתצהיר האישה, עדות האישה בעמ’ 13 שורות 4-5 לפרוטוקול), אולם במהלך התקופה בה חזרו להתגורר יחד, רכשו יחדיו רכב. הרכב נרכש מחשבונו של האיש, אולם באמצעות הנחת עובד ממקום עבודתה של האישה. הרכב אף נרשם על שם האישה, ואילו האיש עשה בו שימוש.
מצאתי לקבל את עדותה של האישה, לפיה הרכב נרכש יחדיו כרכוש משותף:
ש. “יש לך רכוש שצברת ששיתפת אותו
ת. יש לנו רכב שהוא נוסע עליו והרכב על שמי שנקנה מהעבודה שלי שקנינו יחד והוא משתמש היום ברכב זה.
ש. איזה חשבון בנק שילם על הרכב
ת. שלו. מה זה קשור תמיד חיינו מחשבונות נפרדים. היתה לי הנחת עובד מהעבודה והחלטנו יחד לקנות את הרכב. במידה ו.. אשאר בלי רכב מהעבודה. קנינו יחד. לא דיברנו מי משלם מה”. (ראו: בעמ’ 16 שורות 3-8 לפרוטוקול).
כמו כן, על אף שבהסכם הגירושין הצדדים הסכימו על חלוקת המיטלטלין שהיו קיימים (ראו: סעיף 7 להסכם הגירושין), לאחר שהאיש חזר להתגורר עם האישה, הצדדים רכשו ציוד ומיטלטלין חדשים ונוספים לבית בו התגוררו במשותף, לרבות ריהוט לבית ולתינוק שנולד, טלוויזיה, וכיוצ”ב (ראו: עדות האיש בעמ’ 29 שורות 7-19 לפרוטוקול).
שביעית, הצדדים לא פעלו לחלוקת החיסכון שנצבר לקטינה, ביניהם. אמנם לטענת האיש הצדדים לא פעלו כך הואיל ולא ניתן היה לבצע את החלוקה בפועל, שכן החשבון היה רשום על שם הקטינה, אולם האיש לא הוכיח טענתו זו. מכל מקום, התנהלות זו הינה נדבך נוסף בהתנהלות הצדדים, שלא פעלו בהתאם לקבוע בהסכם.
למעשה – בשונה מהתנהלות הצדדים במהלך התקופה בת כשנה וחצי שלאחר אישור ההסכם, במהלכה חיו בנפרד והתנהלו בהתאם להוראות ההסכם, הרי שהחל מהמועד בו חזרו לחיים משותפים, הצדדים לא קיימו אף הוראה מהוראות הסכם הגירושין, אלא התנהלו כזוג נשוי לכל דבר, כפי שהתנהלו טרם אישור ההסכם.
משאין חולק בין הצדדים כי חל שינוי מאז אישור ההסכם הן בסוגיית המזונות והן בסוגיית זמני השהות, סוגיות המתנהלות בבית הדין הרבני, הרי שהמחלוקת בין הצדדים נסובה בעניין ההסדרים הרכושיים של הצדדים. עיקר המחלוקת בין הצדדים היא בעניין הזכויות הסוציאליות שהצדדים צברו במהלך חיי הנישואין.
עיון בהסכם הגירושין מעלה כי הואיל ופני הצדדים היו לגירושין בסמוך לאחר אישור ההסכם (ואף הסכימו כי “מתחייבים לפנות בבקשה משותפת לגירושין לבית הדין הרבני האזורי ברחובות… מיד לאחר אישורו של הסכם זה על ידי בית המשפט, ומתחייבים לעשות את כל הפעולות והסידורים הנדרשים לצורך סידור הגט בהקדם האפשרי” (סעיף 2.2 להסכם הגירושין), הרי שהסכם הגירושין עסק בזכויות הכספיות והסוציאליות שהצדדים צברו עד למועד אישורו. בהתאם לכך אף נקבע בהסכם:
“זכויות סוציאליות (לרבות קופ”ג, קרנות פנסיה וכיוצ”ב) אשר נצברו ע”ש כל אחד מהצדדים יישארו על שמו ובבעלותו של בעל הזכות בלבד”. (סעיף 8.2 להסכם הגירושין, הדגש שלי). אולם, הצדדים לא התייחסו בגוף ההסכם באופן מפורש לזכויות הסוציאליות שייצברו בתקופה שלאחר אישור ההסכם, שכן לא סברו כי ישובו לחיים משותפים למשך כ-6 שנים נוספות, במהלכן יחיו יחדיו בזוגיות ובחיי נישואין ואף ירחיבו את המשפחה. מכל מקום, הוכח לפניי כי הצדדים בהתנהגותם יצרו למעשה מערכת הסכמית חדשה, עת חזרו לחיי משפחה כזוג נשוי וקיימו יחסי שיתוף ביניהם החל מאותה העת.
התרשמתי כי השינוי המהותי בהתנהלותם חל מהמועד בו חזרו לחיים משותפים, ואין בו כדי לבטל את הסכמותיהם באשר למהלך החיים המשותפים טרם אישור ההסכם, ובמהלך התקופה בה חיו בנפרד ובהתאם להוראות ההסכם.
התרשמתי כי החל מהמועד בו חזרו לחיים משותפים יחד, ובהיותם זוג נשוי, יצרו יחד חיים של שיתוף. במהלך תקופה זו האישה אכן סמכה על התנהלותו של האיש בפועל – התנהלות משותפת כזוג נשוי, ולפיה נוצר בין הצדדים במהלך תקופה זו שיתוף.
לפיכך, לא מצאתי לקבל את טענת האישה לפיה הואיל והצדדים חזרו לחיות יחד יש בכך כדי לבטל רטרואקטיבית את הסכמותיהם עד לאותו מועד, הסכמות שאף החלו בביצוען בפועל כמפורט לעיל.
עם זאת, לא מצאתי לקבל את טענת האיש כי הסכם הגירושין עליו חתמו הצדדים מתוך כוונה להתגרש ולסיים את חיי הנישואין שלהם, חל אף לאחר שהצדדים חזרו לחיים משותפים. מצאתי כי הצדדים אכן חזרו לחיי נישואין מתוך רצון מלא ושלם לחיות יחד, והתרשמתי מעדויותיהם כי סברו כי החל מאותו מועד והלאה, יחיו יחד חיי משפחה מלאים ומשותפים:
האישה העידה : “… כשאנשים חוזרים לחיות יחד וציפיתי למשהו טוב דבר אחרון שיכולתי לחשוב איך אני מחלקת זכויות סוציאליות עם בעלי”. (בעמ’ 15 שורות 16-17 לפרוטוקול). במקום אחר העידה, כי היה ברור לצדדים שקרן השתלמות שנפתחה לאחר החזרה לחיים משותפים, היא משותפת לשני הצדדים (בעמ’ 17 שורות 7-10 לפרוטוקול).
התרשמתי מעדויות הצדדים כי האישה הסתמכה על דברי האיש והתנהלותו, לפיהם ההסכמות הרכושיות אליהם הגיעו הצדדים בהסכם הגירושין אינן רלוונטיות החל ממועד חזרתם לחיים משותפים.
יובהר כי שני הצדדים עבדו במהלך התקופה הרלוונטית בה חזרו לחיות יחד, והשתתפו בכלכלת הבית (ראו עדות האיש בעמ’ 23 שורות 17-19 לפרוטוקול). לפיכך, יש לבצע איזון כלל המשאבים שנצברו לשני הצדדים החל מהמועד בו חזרו לחיות יחד.
לסיכום, מצאתי לקבל את התביעה בחלקה, ולקבוע כי הצדדים חזרו לחיות יחד תחת קורת גג אחת כזוג בחודש אוגוסט 2013. באמצעות התנהגותם נוצר ביניהם קשר, שהצדדים לא התייחסו אליו בהסכם הגירושין, והסכם הגירושין לא צפה את קיומו. התנהגות הצדדים מהווה שלב פוסט הסכמי שמגדיר מחדש את חלוקת הרכוש בין הצדדים. לפיכך, החל מחודש אוגוסט 2013, הסכם הגירושין אינו חל על הצדדים, ויש לבצע איזון משאבים לזכויות ולחובות אותם צברו החל ממועד זה ועד למועד הקרע, בהתאם לקבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג -1973.
בשים לב לתוצאה אליה הגעתי, לפיה התביעה התקבלה בחלקה, ובשים לב לטענות הצדדים, מצאתי לחייב את האיש בתשלום הוצאות האישה בסך 10,000 ₪ שישולמו תוך 30 יום מהיום.
תואיל המזכירות להמציא את פסק הדין לצדדים ולסגור את התיק.
פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים ותיקוני ניסוח.
ניתן היום, ו’ אלול תשפ”ג, 23 אוגוסט 2023, בהעדר הצדדים.
