בפני
כבוד השופטת מיכל סער
תובעת
י. ג.
ע”י ב”כ עו”ד אמיר קוזקוב
נגד
נתבע
מ. ג.
ע”י ב”כ עו”ד איריס שוורץ
פסק דין
הצדדים נישאו ביום 00.00.2007 ומנישואיהם נולדה הקטינה י’ ילידת 00.00.2008. הצדדים חתמו על הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין והתגרשו ביום 00.00.2010.
בשנת 2013 חזרו הצדדים לחיות יחד, ונולדו להם הקטינות נ’ ילידת 00.00.2013 וה’ ילידת 00.00.2016.
לפניי תביעות הדדיות שהגישו הצדדים אגב פרידתם (להלן: “האיש והאישה” או “האב והאם”, לפי העניין) והדורשות הכרעה:
תביעה למשמורת בלעדית, שהגישה האישה (תלה”מ 53974-02-19).
תביעה למשמורת משותפת שהגיש האיש (תלה”מ 38031-05-19).
תביעה כספית להשבת כספים והשתתפות בחובות שהגיש האיש (תלה”מ 5266-12-19).
תביעת מזונות שהגישה האישה (תלה”מ 49708-06-19).
להשלמת התמונה יצוין, כי בהמשך ההליך המשפטי הגישה האישה תביעה לאיזון משאבים בזכויות הסוציאליות. בתיק זה טרם בשלה העת ליתן פסק דין והוא עודנו מתנהל (תלה”מ 55311-12-21).
תביעות בעניין הקטינות
האם הגישה תביעה למשמורת בלעדית על הקטינות, וטענה בכתב התביעה, בין היתר, כי האב פוגע מינית בקטינות. מנגד, עתר האב בתביעה לקביעת משמורת משותפת וזמני שהות שווים.
נוכח הקונפליקט הקשה שבין ההורים וטענותיה החמורות של האם כלפי האב, הוגשו במסגרת ניהול ההליך המשפטי תסקירים ותסקירים משלימים, נערכו לקטינות חקירות ילדים ואף מונתה לקטינות אפוטרופא לדין. הצדדים עברו תהליך ארוך ומורכב בסוגיית זמני השהות, כאשר בתחילת ההליכים התקיימו זמני השהות שבין האב לקטינות פעמיים בשבוע ומידי יום ו’ לסירוגין, למספר שעות ובליווי של האם. זמני השהות לא התקיימו כסדרם ולוו בחיכוכים רבים ומתח רב בין ההורים בנוכחות הקטינות (ראו החלטת כב’ השופטת מטלין מיום 16.5.2019, וכן תסקיר מיום 18.7.19).
הצדדים הופנו לעריכת בדיקת מסוגלות הורית במסגרת מכון שלם. בחוות הדעת שהוגשה ביום 4.3.2020 עלה כי להורים טענות רבות וקשות אחד כלפי השני, עוצמת הקונפליקט גבוהה והבנות משלמות על כך מחיר התפתחותי כבד. ביחס לטענות האם למסוכנות מינית של האב נקבע בחוות הדעת כי “מכלול הנתונים כולל העיון בנתוני הרקע, הערכה פסיכולוגית ופסיכיאטרית של האב, הערכות פסיכולוגיות של הבנות ותצפית במפגש האינטראקציה בין האב לבנות אינם מצביעים על קיומו של סיכון חריג לפגיעה בבנות מסוג כלשהו. מסוכנותו של האב ביחס לבנות נמוכה ואינה עולה על הרווח באוכלוסייה נורמטיבית”. נקבע כי הקונפליקט בין ההורים הוא גורם הסיכון המשמעותי והמידי לרווחתן הרגשי של הבנות”. המלצות חוות הדעת היו בין היתר, כי ייקבעו זמני שהות בין האב לקטינה י’ לחוד ולקטינות נ’ וה’ לחוד ללא לינה, זמני שהות שווים בחגים ובחופשות, ובתוך שלושה חודשים תתווסף אף לינה בבית האב.
בית המשפט נתן תוקף של החלטה להמלצות חוות הדעת, במספר שינויים (בהתאם לעמדת האפוטרופוס לדין, ראו החלטת כב’ השופטת מטלין מיום 5.4.20).
האב ביקש להרחיב את זמני השהות בינו לבין הקטינות, ובתסקיר שהוגש ביום 9.8.2020 הומלץ כי זמני השהות יורחבו בהדרגה, כך שבשלב הראשון יתקיימו בימים ב’ מהשעה 16:00 כולל לינה ובימי ד’ מהשעה 16:00 ללא לינה, ובחלוף שלושה חודשים תתווסף לינה אף בימי ד’. בסופי השבוע ישהה האב עם הקטינות אחת לשבועיים עד למוצ”ש.
במסגרת החלטה מיום 6.9.2020 נקבעו זמני שהות בין האב לקטינות בהתאם להמלצות התסקיר, ובמספר שינויים שהומלצו על ידי האפוטרופא לדין (ראו החלטת כב’ השופטת מטלין). זמני השהות מתקיימים מאז בהתאם להחלטה זו, כדלקמן:
בימי ב’, ד’ החל מהשעה 16:00, האב אוסף את הקטינות נ’ וה’ ממסגרות החינוך, ומשיבן למסגרות החינוך למחרת בבוקר. בנוסף, מידי סוף שבוע שני מיום שישי בשעה 12:00, האב אוסף את הקטינות ממסגרות החינוך ומשיבן לבית האם במוצ”ש. ביחס לקטינה י’, מתקיימים זמני שהות באמצע שבוע באופן לא קבוע, וללא לינה (ראו עדות האב בעמ’ 62 שורות 20-25 לפרוטוקול מיום 14.2.22).
בעדכון האפוטרופא לדין מיום 2.5.21 צוין, כי שני ההורים החלו בהדרכה הורית ומדווחים על שיפור משמעותי בקשר בין האב לקטינות, וכי זמני השהות עם הקטינות נ’ וה’ מתקיימים כסדרם בימי ב, ד וכל סוף שבוע שני. כמו כן צוין, כי גם בקשר בין האב לבת י’ חל שיפור משמעותי.
בעדכון נוסף שהתקבל מאת האפוטרופא לדין ביום 13.2.22 צוין, כי הקטינות נ’ וה’ מגיעות לאב פעמיים בשבוע כולל לינה וכן כל סוף שבוע שני. לטענת האפו’ לדין, מבירור שערכה עמן עולה, כי הסידור הזה טוב להן והן לא מעוניינות בשינויו. עוד צוין, כי כאשר הקטינות נמצאות אצל האב הוא לוקח אותן לאמו, שם הן לנות יחד עמו במיטה אחת, וכי הדבר אינו תקין ועל האב לדאוג ללינה בנפרד מהבנות. עוד צוין, כי הקשר בין האב לבת י’ יותר טוב מבעבר וי’ מספרת כי יש תקשורת בריאה יותר. י’ פוגשת את האב בממוצע פעם בשבוע, ללא לינה. בנוסף ציינה האפו’ לדין כי י’ הייתה משולבת בטיפול אצל המטפלת גב’ גלוברמן, אולם הטיפול הפסיק בשל יציאת המטפלת לחופשת לידה. יש צורך כי י’ תקבל תמיכה רגשית, על אף שהקטינה אינה מבקשת זאת. לטענת האפו’ לדין, האם מסרה כי היא עושה מאמץ לקבל הפניה מבית הספר לטיפול בשירות הפסיכולוגי.
לטענת האם, היא ההורה הדומיננטי בחיי הקטינות וכל עול הטיפול מוטל עליה. לטענתה, זמני השהות מתקיימים עם הקטינות נ’ וה’ פעמיים בשבוע וכל סוף שבוע שני, אך האב אינו מקפיד על ההסדרים, מאחר בשעת איסוף הקטינות, מחזיר את הקטינות לבית האם לפני הזמן.
מנגד טוען האב, כי האם מעולם לא הפנימה ולא קיבלה את הורותו של האב. היא אינה משתפת את האב בענייני הקטינות ואף לאחר קבלת חוות הדעת מאת מכון שלם ניסתה בכל דרך אפשרית למנוע את הרחבת זמני השהות שבין האב לקטינות. האב מודאג ממצבה של הקטינה י’ אשר נושאת על כתפיה את עול ההסתה של האם. האב עותר לקביעת אחריות הורית משותפת והרחבת זמני השהות כך שיתקיימו אחת לשבועיים עד ליום א’, וכך יימנעו חשיפה של הקטינות להערות של האם כלפי האב ופגיעה בסמכותו ההורית.
לאחר עיון בכתבי הטענות, בתסקירים ובחוות דעת מכון שלם, לאחר עיון בעמדות האפוטרופא לדין ושמיעת הצדדים, מצאתי להורות כי זמני השהות של האב עם הקטינות ימשיכו להתקיים כפי שמתקיימים כיום, ואסביר.
זמני השהות של האב עם הקטינות אכן עברו כברת דרך ארוכה, כפי שפורט לעיל, עד להרחבתן ולקביעתם בזמנים כפי שמתקיימים כיום. יצוין כי האם העידה כי אין לה טענות כיום כנגד האב לפגיעה מינית בקטינות, כפי שטענה בעבר (ראו: עמ’ 37 שורות 6-8 לפרוטוקול מיום 13.2.22).
האב בחקירתו העיד כי מעוניין להותיר את זמני השהות עם הקטינות נ’ וה’ כפי שמתקיימים כיום, ואולם מעוניין להרחיב את זמני השהות עם י’:
ש. “היום איך אתה רואה אותן?
ת. אחרי מאבקים רבים אני רואה אותן בימי שני ורביעי וסוף שבוע כשמדובר בשתי הבנות הצעירות שלי, והילדה הגדולה מגיעה בממוצע של שנה כבר מגיעה 3 או 4 פעמים בשבוע. אם זה בשבוע שהן איתי היא מגיעה או ביום שני או רביעי ואם זה בסוף שבוע היא מגיעה ביום שישי לכמה שעות. היא לא מוכנה להישאר יותר.
ש. האפוט’ לדין בתסקיר האחרון שהוגש, ציינה שהבנות טוב להן עם ההסדר הזה, נראה שיש להן שיגרה. האם המצב הזה אתה חושב שאפשר להמשיך איתו?
ת. אני מאד רוצה להתקדם כבר, במיוחד לבנות שלי שימצאו את השקט שלהן, כל הסוגיה של י’ עומד על תילו, אני לא יכול להגיד שהנושא נמצא במקום טוב, אתה מציין התקדמות עם י’, אני לא רואה את השנתיים האלה. אני רואה שהפער ביני לבין י’ רחוק מלהיות קשר של אבא ובת וזה בגלל כל הטענות שיו שם ושחקרו אותה. עם הבנות הקטנות שלי המצב יותר טוב. אני לא חושב שאני נמצא במקום טוב.
ש. הסדרי השהות המתקיימים היום האם אתה מעוניין להמשיך אותם או לשנות אותם?
ת. עקרונית כן, אני מוכן להשאיר אותם. ואני מסייג את הבת י’.
ש. מה אתה רוצה לגבי הבת י’?
ת. רוצה לדעת מה קורה עם הבת שלי, במהלך 3 שנים לא היה לי קשר איתה, רוצה לקבל ממנה חיבוק, חיבה, שתקרא לי אבא ותישיר לי מבט לעיניים ותגיד לי שהיא אוהבת אותי. הסוגיה עם הילדה שלי י’ עדיין לא במקום טוב, התהליך שלי עם י’ הרבה יותר ארוך ממה שמנסים להציג, אני נלחם על טיפולים דיאדיים, זו היתה המלצה של המדריכה ההורית שזה יקרה, הדבר הזה הומלץ גם ע”י סימה מהרווחה. אני יכול להגיד שהדברים נראים יותר טוב אבל הדרך ארוכה מאד לגבי שלושת הילדות שלי”.
נוכח הקונפליקט הקשה שבין ההורים, ובשים לב לטובת הקטינות, מצאתי לקבל את עמדת האפוטרופא לדין.
לפי העמדה, זמני השהות עם הקטינות נ’ וה’ מתקיימים כסדרם, ורצון הקטינות הוא להמשיך בזמני השהות כפי שמתקיימים כיום. בשים לב לרצונן של הקטינות כי הסידור הזה טוב להן והן לא מעוניינות בשינויו, בשים לב להמלצות בחוות דעת מכון שלם, בשים לב לכך שזמני השהות עם האב מתקיימים בבית אמו (ראו עדות אחותו של האב גב’ ש. ג., בעמ’ 48 שורות 19-23 לפרוטוקול מיום 14.2.22, וכן עמדת האפ’ לדין כי הן לנות ללא מיטה נפרדת לקטינות) ובשים לב לחשיבות בשמירה על יציבות בקשר, מצאתי כי טובת הקטינות היא להותיר את זמני השהות כפי שמתקיימים כיום.
כאמור, זמני השהות של האב עם הקטינה י’ אינם כוללים לינה, וכן עולים קשיים בקשר עם האב. מצאתי כי יש צורך בשילוב הקטינה בטיפול רגשי, בין היתר אף בהתייחס לקשיים בקשר עם האב ולקונפליקט הקשה שבין ההורים, אליו הייתה חשופה לאורך ניהול ההליכים המשפטיים. אף האם העידה בנוגע לחשיבות הטיפול הרגשי לבת י’ (בעמ’ 32 שורות 16-32 לפרוטוקול מיום 13.2.22).
לפיכך אני מורה כדלקמן:
האחריות ההורית על הקטינות נ’ וה’ תהא משותפת לשני ההורים. האחריות ההורית על הקטינה י’ תהא לאם.
זמני השהות בין האב לקטינות ימשיכו להתקיים כפי שמתקיימים כיום, דהיינו זמני השהות עם הקטינות נ’ וה’ יתקיימו מידי יום ב’ ו-ד’ מסיום המסגרת החינוכית כולל לינה, וכל סוף שבוע שני מיום ו’ מסיום המסגרת החינוכית ועד למוצ”ש. זמני השהות עם הקטינה י’ יתקיימו בשלב זה ללא לינה.
בהמשך לעדכון שהתקבל מאת האפוטרופא לדין, האב ידאג לאלתר כי בזמני השהות של הקטינות עמו, כל אחת מהקטינות תלון במיטה נפרדת.
ההורים ימשיכו לקחת חלק בהדרכה הורית.
ככל והקטינה י’ טרם שולבה בטיפול רגשי, היא תשולב בטיפול רגשי לאלתר.
על פי הוראות סעיפים 19 ו-68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ”ב – 1962, מוענקות בזה סמכויות לעו”ס לסדרי דין בעיריית ראשון לציון בכדי לפקח, לשנות ולהרחיב את זמני השהות שנקבעו בין האב לקטינות. תוקף ההסמכה למשך שנתיים מהיום.
תביעה כספית להשבת כספים והשתתפות בחובות שהגיש האיש
כאמור, הצדדים נישאו בשנת 2007 והתגרשו בשנת 2010, לאחר שחתמו על הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין (להלן: תקופת הנישואין או התקופה הראשונה). לאחר הגירושין, בשנת 2013 חזרו הצדדים לחיות יחדיו, עד שנפרדו בשנית בחודש ינואר 2019 (להלן: התקופה השנייה).
האיש הגיש תביעה כספית לחיוב האישה בתשלום מחצית מההלוואות ויתרות החובה שנצברו בחשבון בבנק דיסקונט שנפתח על שם אחותו של האיש, גב’ ש. ג. (מס’ חשבון *******, להלן: “החשבון” או “החשבון הרשום על שם האחות”), בו לטענת האיש התנהלו הצדדים כבחשבון משותף.
תמצית טענות הצדדים
לטענת האיש, במהלך התקופה השנייה, הצדדים ניהלו חשבון בנק שנפתח על שם אחותו של האיש. חשבון הבנק נפתח על שם אחותו של האיש נוכח מצבם הכלכלי של הצדדים, בגינו לא התאפשר למי מהצדדים לפתוח חשבון בנק על שמו. לטענתו, הצדדים נהגו להפקיד את משכורתם לחשבון זה, מחשבון זה שילמו את הוצאותיהם השוטפות ועבור צרכי הקטינות. כמו כן, בידי האישה היו כרטיסי אשראי לחשבון והיא התנהלה בחשבון כרצונה.
בכתב התביעה עתר לסכומים הבאים:
על האישה להשיב לו כספים שמשכה מהחשבון במהלך התקופה השנייה ללא ידיעתו וללא הסכמתו, בסך 32,405 ₪, שהם מחצית מהכספים שמשכה מחשבון הבנק.
לחייב את האישה להשתתף במחצית התשלום עבור הלוואה שנטל בסך 60,000 ₪ שנועדה לכסות את יתר החובה לרבות את ההלוואות שניטלו בחשבון, כאשר חלקה של האישה עומד על סך 30,000 ₪.
לחייב את האישה להשיב לאיש סך 22,788 ₪ בגין חיוב בכרטיסי אשראי ממועד הקרע ואילך.
סך 3,420 ₪ עבור חלקה באבחון שנערך על ידי מכון שלם.
מנגד טוענת האישה, כי חשבון הבנק נפתח עבור האיש בלבד ולא עבור הצדדים. האיש הוכרז כמוגבל באמצעים בשל חובות משפחתו, וללא קשר לאישה. האיש שלט באופן בלעדי בחשבון ובפעולותיה של האישה, והוא זה שהורה לאישה כמה כספים למשוך מהחשבון. לטענתה, האיש אמר לה כי עדיף שהיא זאת שתמשוך כספים מהחשבון ולא הוא, מכיוון שהחשבון על שם אחותו, ומאחר והיא אישה לא יבקשו ממנה להציג תעודה מזהה. כמו כן, האישה נתנה דין וחשבון מלא לאיש בכל הוצאה מחשבון הבנק עד לחודש ינואר 2019. האישה הייתה מפקידה לחשבון את הכנסותיה.
עוד טענה האישה, כי אחותו של האיש לא צורפה כבעלת דין לתביעה. מתצהירה של האחות עולה כי החשבון שימש את משפחתו של האיש בלבד, לפני ואחרי החיים המשותפים, ודרכו שולמו חובות המשפחה. כמו כן נטען, כי האישה הייתה עושה שימוש בכרטיס האשראי של האחות אך ורק בהתאם לציוויו ובהתאם להוראותיו ודרישותיו של האיש.
האישה הוסיפה בסיכומיה, כי הגישה ביום 26.12.21 תביעה לאיזון משאבים ביחס לזכויות הסוציאליות אותן צברו הצדדים במהלך התקופה השנייה. בכתב ההגנה טען האיש לאי שיתוף בזכויות הסוציאליות שנצברו במהלך התקופה השנייה, וכי הצדדים נהגו בהפרדה רכושית, כך שכל צד יישאר עם זכויותיו וחובותיו. לפיכך, ובשים לב לכך שהאיש מנסה לאחוז בחבל משני קצותיו, יש לדחות את התביעה.
דיון והכרעה
לאחר עיון בראיות שהונחו לפניי ושמיעת הצדדים מצאתי לקבל את התביעה בחלקה, כך שהצדדים יישאו באופן שווה ביתרת החובה וכן בתשלום יתרת ההלוואות שנותרו לתשלום ואשר ניטלו מהחשבון, וזאת נכון למועד הקרע המוסכם – 20.1.2019 (ראו הסכמת הצדדים לעניין מועד הקרע, בעמ’ 2 שורה 13 לפרוטוקול מיום 9.8.2020, להלן: “מועד הקרע”).
כמו כן, על האישה לשאת במחצית מהתשלום ששילם האיש בגין חוות הדעת מאת מכון שלם. ואסביר.
ראשית, מהראיות שהונחו לפניי ומעדויות הצדדים עולה, כי על אף הסכם הגירושין שאושר, לאחר הגירושין הצדדים חזרו לחיות יחד ואף נולדו להם שתי קטינות משותפות נוספות. במהלך תקופה זו (התקופה השנייה), הצדדים התנהלו בחשבון הבנק הרשום על שם האחות כבחשבון משותף, וזאת החל מחודש מאי 2013 ועד למועד הקרע. מסקנתי מבוססת בין היתר על הטעמים הבאים:
שני הצדדים הפקידו את משכורתם לחשבון זה. האישה הודתה כי עד לחודש ינואר 2019 הייתה מפקידה את משכורתה לחשבון זה (ראו סעיף 18 לכתב ההגנה מטעם האישה). אף האיש הודה כי הפקיד את משכורתו לחשבון זה (סעיף 66 לתצהיר האיש).
הצדדים שילמו מחשבון זה הוצאות משפחתיות. במסגרת כתב ההגנה שהגישה, הודתה האישה כי הצדדים שילמו מחשבון זה במהלך התקופה השנייה הוצאות משפחתיות. כך ובין היתר: טענה כי שילמו עבור הוצאות שוטפות של הבית, תשלומים לגן עבור הקטינות, הוצאות יום הולדת לקטינה נ’ בחודש דצמבר 2018, נסיעה משפחתית לחיפה בחודש אוקטובר 2018, בילויים של האישה והקטינות במהלך החופש הגדול באוגוסט 2018, רכישת מוצרי חשמל, הוצאות יום הולדת לקטינה י’, הוצאות עבור חגים ותשלומים עבור הוצאות הקטינות (ראו טבלה מפורטת שנערכה על ידי האישה בסעיף 19 לכתב ההגנה וכן קבלות מצורפות נספחים 12-43 לכתב ההגנה). אף האיש הודה כי הצדדים שילמו מחשבון זה עבור ההוצאות המשפחתיות השוטפות (סעיף 66 לתצהיר האיש).
האישה הודתה כי הצדדים עשו שימוש בכרטיס אשראי מחשבון זה, לצורך תשלומים ורכישות עבור הוצאות משפחתיות. בסעיף 24 לכתב ההגנה טענה: “… מדובר בכרטיס אשראי אשר שימש את שני הצדדים, התובע והאם, לצורך כלכלת המשפחה”.
עדויות הצדדים מדברות בעד עצמם. בחקירת הצדדים בדיון שהתקיים ביום 9.8.2020 עלה כי האישה החלה להתנהל בחשבון יחד עם האיש במאי 2013 ועד לינואר 2019. (ראו חקירת האיש בעמ’ 2 שורה 29, ובעמ’ 3 שורה 32, וכן ראו חקירת האישה בעמ’ 3 שורה 6, בעמ’ 4 שורה 23: “מ-05/2013 עד 01/2019 אני ומ’ פועלים בחשבון…”).
כמו כן, בחקירות הצדדים עלה כי הצדדים פעלו באמצעות חשבון זה בשל מצבם הכלכלי הקשה. האיש העיד כי היה מוגבל באמצעים (ראו עדות האיש בעמ’ 2 שורות 24-25, ועדות האישה בעמ’ 3 שורה 8).
בנוסף התברר, כי ההתנהלות בחשבון הבנק הייתה לצרכים משפחתיים ומשותפים:
ראו עדות האישה:
“ב- 2013 אני מתנהלת בחשבון הנטען. ההתנהלות בחשבון כוללת קניות סופר, משק בית, צרכים שלי ושלו. כרטיסי אשראי.
מול החשבון הזה מי שעובד בו זה שנינו יחד. כרטיס אשראי ע”ש אחותו. ג. ש.
יש כרטיס אחד לדעתי, היו תקופות שהיו יותר מכרטיס אחד. יש שיקים של שכירות הדירה. הוא חתום עליהם, בשם ג. ש. אני מוציאה כספים עם כ. אשראי של ג. ש.”. (בעמ’ 3 שורות 23 -27 לפרוטוקול מיום 9.8.20).
…
“כלכלה משותפת לחלוטין. קניות, בית קפה, מסעדה, כ. אשראי, לבוש, בגדים – הכל. כל צרכי המשפחה נכללו בחשבון הבנק הזה. אל החשבון נכנסה המשכורת של מ’ ושלי לסירוגין, כשעבדתי…” (עמ’ 4 שורות 7-8 לפרוטוקול מיום 9.8.20).
האישה העידה כי בתקופה הרלוונטית הצדדים התנהלו בחשבון זה:
ש. “מציגה לך את הפרוטוקול. מסכימה איתי שמחודש 5/13 עד 1/19 התנהלתם באותו חשבון?
ת. גם אנחנו התנהלנו.
ש. מחשבון זה למעשה שילמתם את ההוצאות השוטפות.
ת. בין היתר.
ש. לקחתם גם הלוואות מהחשבון הזה.
ת. לא זוכרת.
ש. לך היה כרטיס אשראי שהיה ברשותך. נכון?
ת. כרטיס אשראי של החשבון הזה, כשמ’ רצה שאעשה קניות היה לי כרטיס אשראי ברשותי.
ש. נכון שהיו תקופות שמ’ ביקש ממך שתוציאי לו כסף כי הכרטיס היה ברשותך?
ת. אני משערת שהיו מקרים כאלה”. (בעמ’ 38 שורות 24-33 לפרוטוקול מיום 13.2.22).
ראו אף עדות האיש:
“השיקים לשכירות חתומים על ידי בשם ג. ש.
כרטיס אשראי אחד היה, אצל י’. י’ הייתה הולכת לסופר.
בכרטיס האשראי שולם הכל – גנים, מזון, כלכלה, תשלומים, אירועים, כל מה שהיה בהתנהלות בבית. הלוואות שנלקחו”. (בעמ’ 3 שורות 33-36 לפרוטוקול מיום 9.8.20).
שנית, כאמור, האישה הגישה תביעה נוספת מטעמה, שעודנה מתבררת וטרם בשלה העת ליתן בה פסק דין (תלה”מ 55311-12-21). במסגרת תביעה זו, שכותרתה “איזון משאבים ביחס לזכויות הסוציאליות”, עתרה האישה להורות על ביצוע “איזון ביחס לזכויות הסוציאליות שנצברו לצדדים בתקופת החיים המשותפת בין השנים 2013 -2019”. לטענת האישה, במהלך תקופה זו “הצדדים חזרו לחיים משותפים, ניהלו משק בית משותף הלכה למעשה, היו ידועים בציבור לכל דבר ועניין”. כמו כן טענה כי “היה ברור לצדדים כי הם יחידה כלכלית אחת וכי זכויותיהם הפנסיוניות משותפות” (ראו סעיפים 10-13 לכתב התביעה בתלה”מ 55311-12-21). בשים לב לטענות האישה עצמה בכתב תביעה זה, הרי שלפי כלל ההשתק השיפוטי, יש לקבוע כי במהלך תקופה זו התקיים שיתוף בין הצדדים. (לעניין כלל ההשתק השיפוטי, ראו: ברמ 8689/14 הוועדה המקומית לתכנון ובניה מגדל העמק נ’ מבני תעשיה בע”מ 04.05.2015).
הפסיקה קבעה, כי בן זוג הנהנה מפירות השותפות עם בן זוגו, חייב לשאת בעול החובות שנוצרו במהלך החיים המשותפים. (ע”א 3002/93 בן צבי נ’ סיטין (1995); ע”א 5598/94 נניקשווילי נ’ נניקשווילי (1996)). ובמיוחד בחוב שנוצר בחשבון ששימש את הצדדים כחשבון משותף. עם זאת נקבע, כי חוב שאינו בגדר חוב שנוצר בגין ניהול חיי המשפחה עבור כלכלתה ומהלך חייה, או חוב שנוצר תוך הפרת חובת נאמנות, או כתוצאה מפעולה חריגה שהוגדרה כמניפולציה כספית של מי מבני הזוג, אינו בר איזון. ואולם, במקרה כזה על הטוען להעדר שיתוף בחובות הנטל להוכיח שהחובות שנצברו על שם הצדדים אינם משותפים, שכן זהו החריג לכלל (ראו: עמ”ש (מחוזי מרכז) 65692-11-19 ד. ס נ’ ל. צ. ס (22.09.2020) בענייננו, בשים לב לכך שהוכח לפניי כי החשבון שימש בפועל כחשבון משותף של הצדדים, לא מצאתי כי עלה בידי האישה להוכיח כי לא מדובר בחובות משותפים.
לטענת האישה, אמנם החשבון שימש את הצדדים, אולם אף משפחתו של האיש פעלה בחשבון וחובותיהם שולמו מחשבון זה. לא מצאתי לקבל טענה זו. הראיות מלמדות כי הצדדים עשו שימוש בחשבון לאורך כל התקופה הרלוונטית כחשבון משותף, הם פעלו בחשבון ולא הוכח כי מי מבני משפחתו של האיש פעלו בחשבון.
אחותו של האיש גב’ ש. ג., בעלת החשבון העידה כי חשבון הבנק נפתח על שמה בשל הקשיים הכלכליים של הצדדים ועל מנת לסייע להם:
ש. “מדוע נפתח חשבון הבנק הזה?
ת. היה להם קשיים כלכליים, אחי פנה אלי כי לא הייתה לו אפשרות לפתוח חשבון ולא היה להם ממי לבקש ואיך לפתוח, רציתי לעזור להם”. (בעמ’ 46 שורות 28-30 לפרוטוקול מיום 14.2.22).
…
ש. “האם החשבון הזה שימש בתקופות מסויימות רק את אחיך?
ת. מאז שפתחתי את החשבון על שמי, שניהם מתנהלים בו, אני לא ידעת מה קורה”. (בעמ’ 47 שורות 33-34 לפרוטוקול מיום 14.2.22).
מצאתי את עדותה של האחות גב’ ש. ג. אמינה, לפיה לא עשתה שימוש בחשבון וסייעה לצדדים לפתוח את החשבון תוך שימוש בשמה, כאשר בפועל הצדדים הם אלו שעשו שימוש בחשבון כבחשבון משותף. לא הוכח כי מי מבני משפחתו של האיש עשה שימוש בחשבון זה (ראו גם עדות האיש בעמ’ 2 שורה 31 לפרוטוקול מיום 9.8.20). משהוכח כי מדובר בחשבון ששימש בפועל כחשבון משותף של שני הצדדים, הנטל עובר לכתפי האישה להוכיח כי נעשה בחשבון שימוש שלא כדין, בגינו אין לחייב אותה במחצית מהיתרות נכון למועד הקרע. האישה לא עמדה בנטל זה.
יתרה מכך, אף אם נקבל את טענת האישה כי מחשבון זה שילמו הצדדים בין היתר גם חובות של בני משפחתו של האיש, הרי שיש לקבוע כי מדובר בסכומים שהיו בידיעת שני הצדדים, והוצאו בהתאם להסכמתם, ובמיוחד בשים לב לטענת האישה כי כרטיס האשראי היה ברשותה והיא זו שמשכה כספים באמצעותו, וכי ההלוואות נלקחו על ידה בידיעת האיש. ראו עדותה בעניין זה:
בעניין כרטיס האשראי:
מול החשבון הזה מי שעובד בו זה שנינו יחד. כרטיס אשראי ע”ש אחותו. ג. ש.
יש כרטיס אחד לדעתי, היו תקופות שהיו יותר מכרטיס אחד. יש שיקים של שכירות הדירה. הוא חתום עליהם, בשם ג. ש. אני מוציאה כספים עם כ. אשראי של ג. ש.”. (בעמ’ 3 שורות 23 -27 לפרוטוקול מיום 9.8.20).
וראו עדותה בעניין נטילת ההלוואות:
“בחשבון הזה נלקחו הלוואות, הכל בתיאום, בצורה משותפת. אני ומ’. תוך כדי שכשצריך להתנהל במוקד מול הבנק, מן הסתם הוא לא דיבר כג. ש. אלא ישב ואמר לי מה להגיד.
פעם אחת הייתה כזו. שהתקשרתי למוקד טלפוני, הזדהיתי בשם ג. ש. לא זוכרת כמה הלוואה ביקשתי. זה היה לפני הרבה שנים. אני לא זוכרת. הוא הגיש את התביעה, אולי הוא זוכר טוב יותר ממני. חלק גדול מההלוואות בחשבון הזה הלכו לטובת סגירת חובות של המשפחה של מ’.
אני מכניסה שכר שלי לשם כי אנחנו בשיתוף. אני ומ’ מחזירים יחד לרוב את ההלוואות של המשפחה של מ’.
חלק מההלוואות עשינו דרך המחשב. שוב, הכל ביחד.
אחדד – ההלוואות שפניתי למוקד או באמצעות האתר באינטרנט, זה לא הלוואות שי’ החליטה לקחת. אלא זה: “י’, צריך הלוואה כך וכך…”.
אני הפסקתי לפעול בחשבון לפי הזכור לי במשכורת של 01/2019″. (ראו בעמ’ 4 שורות 12-22 לפרוטוקול מיום 9.8.20).
לסיכום, מהראיות שהונחו לפניי עולה, כי מדובר בחשבון שאמנם נפתח על שם אחותו של האיש, אולם שימש בפועל, בהתאם להסכמת הצדדים ולרצונם, כחשבון משותף. לחשבון זה הפקידו הצדדים את משכורותיהם, ממנו שילמו הצדדים עבור הוצאות משפחתיות, וממנו נטלו הלוואות בהסכמה ובידיעת שניהם, וזאת החל מהמועד בו הצטרפה האישה לחשבון – חודש מאי 2013, ועד למועד הקרע, ביום 20.1.2019. (ראו סעיף 2 לסיכומי תשובה מטעם האיש, ראו גם עדות האישה בעמ’ 4 שורות 22-23 לפרוטוקול מיום 9.8.20).
לפיכך, על שני הצדדים לשאת באופן שווה ביתרת החובה וביתרת ההלוואות שניטלו מחשבון זה ונותרו לתשלום, נכון למועד הקרע. (להשלמת התמונה יצוין כי ביחס לזכויות הסוציאליות שנצברו במהלך ‘התקופה השנייה’, הוגשה כאמור תביעתה של האישה שעודנה מתבררת).
האיש צירף לכתב התביעה אישור מאת בנק דיסקונט, המציג את מצב החשבון נכון ליום 31.12.2018. לפי אישור זה, סך כל ההתחייבויות בחשבון עומד על סך 84,600 ₪. סכום זה מורכב מיתרת חובה בחשבון העו”ש בסך 16,000 ₪, והלוואה שנותרה לתשלום על סך 47,821 ₪ (נספח ג’ לכתב התביעה). לפיכך מצאתי כי על האישה לשאת במחצית מסכום זה, בסך 42,300 ₪.
טענות האיש לסכומים נוספים.
האיש טען לסכומים שונים ונוספים במסגרת כתבי טענותיו בהם יש לחייב את האישה. מצאתי לדחות את טענותיו לעניין סכומים אלו, ואדון בכל סכום בנפרד:
סך 32,405 ₪ – לטענת האיש, האישה משכה סכום זה מהחשבון ללא ידיעתו וללא הסכמתו. יש לדחות טענה זו. ראשית, האיש זנח טענה זו במסגרת תצהירו. שנית, אף אם נניח לטובת האיש כי מדובר בסכומים שנמשכו על ידי האישה מהחשבון, בשים לב לטענת האיש כי מדובר בחשבון משותף ממנו שילמו הצדדים עבור הוצאות משפחתיות שוטפות, האיש לא הוכיח כי סכומים אלו נמשכו לצרכים שאינם משפחתיים. דווקא האישה פירטה במסגרת כתב ההגנה כי מדובר בהוצאות ששולמו לצרכים משפחתיים (ראו טבלה מפורטת שנערכה על ידי האישה בסעיף 19 לכתב ההגנה וכן קבלות מצורפות נספחים 12-43 לכתב ההגנה). אף האיש הודה כי הצדדים שילמו מחשבון זה עבור ההוצאות המשפחתיות השוטפות (סעיף 66 לתצהיר האיש)). שלישית, בשים לב לכך שאף לטענת האיש מדובר בחשבון שהתנהל כחשבון משותף של הצדדים, נקודת המוצא היא כי האיש ידע והסכים לתשלומים אלו, ומכל מקום האיש לא הוכיח אחרת.
סך 22,788 ₪ – בגין חיוב בכרטיסי אשראי ממועד הקרע ואילך. אף טענה זו יש לדחות. משנקבע מועד קרע מוסכם (ראו: בעמ’ 2 שורה 13 לפרוטוקול מיום 9.8.2020), ולא נטען וממילא לא הוכח כי האישה משכה כספים מהחשבון לאחר מועד הקרע, הרי שמועד הקרע הוא המועד הקובע. מכל מקום, נקבע כי על האישה לשאת מחצית מסך ההתחייבויות בחשבון בהתאם לסכומים שהיו במועד הקרע, וזאת גם אם בפועל האיש שילם חלק מהתחייבויות אלו לאחר מועד הקרע.
בתצהירו טען האיש לראשונה, כי על האישה להשיב לו מחצית מהכספים שהצדדים חסכו והופקדו למשמורת אצל אחיה של האישה. יש לדחות טענה זו. ראשית, סעד זה לא נתבע במסגרת כתב התביעה ורק בשל כך יש לדחותו. שנית, במסגרת סיכומיו זנח סעד זה. שלישית, האיש לא ציין מהו הסכום ולא הוכיח את טענותיו.
הלוואה שנטלה האישה מחשבון זה ללא ידיעתו של האיש – אף טענה זו יש לדחות. ראשית, כפי שנקבע לעיל, האיש היה מודע להתנהלות האישה בחשבון ולא הוכיח טענתו כי נטלה הלוואה ללא ידיעתו וללא הסכמתו. כפי שנקבע לעיל, מחקירות הצדדים עלה כי שני הצדדים עשו בחשבון שימוש כבחשבון משותף. כמו כן מצאתי כי ההלוואות ניטלו בידיעת ובהסכמת שני הצדדים, גם אם בדיעבד. ראו עדות האיש:
“הלוואות שאני לקחתי בחשבון הזה – לא לקחתי כי לא הייתה לי אפשרות. לא משכתי. טלפונית בעיקר לקחתי הלוואות. כך למיטב הבנתי היה.
ידעתי בדיעבד במרבית המקרים שהלוואות נלקחו. אני אישית לא לקחתי הלוואה.
כל ההלוואות שנלקחו הן ע”י ג. ש. באמצעות י’ “. (בעמ’ 4 שורות 1-4 לפרוטוקול מיום 9.8.20).
בנוסף, בשים לב לכך שקבעתי כי יש לדחות את טענות האישה לעניין הלוואות שנלקחו לטענתה מהחשבון לטובת בני משפחתו של האיש ללא הסכמתה, ומטעמים אלו יש לדחות אף את טענות האיש ללקיחת הלוואה מהחשבון ללא הסכמתו. התרשמתי כי שני הצדדים ידעו מה מתרחש בחשבון הבנק ונהגו בו כבחשבון משותף.
לסיכום, על האישה להעביר לידי האיש סך 42,300 ₪, אשר ישולמו תוך 30 יום ממועד מתן פסק הדין.
בנוסף, על האישה לשאת במחצית מהתשלום ששילם האיש בגין חוות הדעת מאת מכון שלם בסך 3,420 ₪, וזאת בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 4.9.2019, הקובעת כי האיש יישא בתשלום חלקה של האישה בגין האבחון מאת מכון שלם, וכי הסכום יובא בחשבון במסגרת ההתחשבנות הכספית שתהא בין הצדדים (ראו החלטת כב’ השופטת ח’ מטלין מיום 4.9.19). אף סכום זה ישולם לאיש תוך 30 ממועד מתן פסק הדין.
ג. תביעת המזונות
ביום 19.8.2019 ניתנה החלטה למזונות זמניים, במסגרתה נקבע, בין היתר, כי האב יישא בתשלום סך 1,200 ₪ לחודש עבור כל קטינה (סה”כ 3,600 ₪ לשלוש הקטינות), וכן יישא בתשלום מחצית מהוצאות החינוך והבריאות של הקטינות. בנוסף נקבע בהחלטה, כי כל עוד האם מתגוררת עם הקטינות בבית הוריה, האב לא יישא בתשלום מדור והוצאות מדור (ראו החלטת כב’ השופטת ח’ מטלין מיום 19.8.2019).
בהמשך נקבע, כי האב יישא בתשלום חלקן של הקטינות במדור (50% משכר דירה) שלא יעלה על 2,000 ₪ לחודש. ככל שהאם תהיה זכאית לסיוע בשכר דירה ינוכה סכום הסיוע שיתקבל. נקבע כי תוקף החיוב מיום בו עברה האם להתגורר בשכירות בכפוף להצגת חוזה שכירות תקף במועדיו על שם האם (ראו החלטת כב’ השופטת ח’ מטלין מיום 12.12.2019).
תמצית טענות הצדדים
לטענת האם, היא עבדה כמזכירה במשרד **** והשתכרה בסך כ-6,000 ₪ לחודש, ואולם ביום 30.6.2019 פוטרה מעבודתה והתקיימה מדמי אבטלה בסך כ-4,500 ₪ לחודש עד לחודש יוני 2021, עת הסתיימה זכאותה. ביום 21.10.21 החלה לעבוד בתחום האדמיניסטרציה בחברת פ’ בע”מ והשתכרה סך של כ-8,500 ₪ לחודש, אולם פוטרה פעם נוספת בשל היעדרויות רבות מהעבודה שכן היה עליה לשהות עם הקטינות בתקופת נגיף הקורונה. ביום 28.3.22 החלה לעבוד בתחום האדמיניסטרציה בחברת ש’ ומשתכרת כ-7,500 ₪ לחודש.
עוד טוענת האם, כי האב עובד למעלה מ-12 שנה כסוכן מכירות אזורי בחברת מ’ והשתכר לפחות 13,000 ₪ נטו, כאשר שכר זה לא כולל רכב, דלקן, בונוסים והטבות נוספות. בנוסף, לזכותו זכויות סוציאליות רבות. עיון בתלושי השכר שצירף מעלה כי משתכר כ-15,900 ₪ לחודש לא כולל רכב, הוצאות אש”ל וארוחות צהריים, ויש להעמיד את שכרו על סך כ-20,000 ₪ נטו לחודש.
לטענת האם, היא משלמת עבור מדור ליחידת דיור של הוריה סך 3,000 ₪ לחודש ועל כן יש לפסוק מדור בסך 1,500 ₪ לחודש. לטענתה, האב הפסיק לשאת בתשלומי המדור על דעת עצמו ובניגוד להחלטות שיפוטיות.
האם עותרת לחייב את האב בתשלום סך 3,200 ₪ עבור כל קטינה, 50% מהוצאות המדור, וזאת אף רטרואקטיבית, וכן בסך 80% מהוצאות החינוך והרפואה החריגות של הקטינות.
מנגד טוען האב, כי האם עותרת לתשלומי מזונות באופן מוגזם. תחילה עתרה לתשלום מזונות בסך 7,850 ₪ לחודש, ובהמשך עתרה לתשלום בסך 9,600 ש” לחודש, לא כולל ההוצאות החריגות.
עוד טוען האב, כי המזונות הזמניים נקבעו כאשר לא התקיימו זמני שהות עם הקטינות הכוללים לינה, לא היה ברור מהו כושר השתכרותה של האם, ושתיים מהקטינות היו מתחת לגיל 6. כיום הנסיבות השתנו, ויש להפחית את סכום המזונות שנקבעו בהתאם.
לטענת האב, הוא משתכר סך 13,500 ₪ נטו לחודש כולל בונוסים והטבות. האם בעלת כושר השתכרות בסך 10,000 ₪ לחודש. לטענתו, בשים לב לזמני השהות המתקיימים בפועל, על האב לשאת בתשלום מזונות בסך 400 ₪ לחודש עבור הקטינות נ’ וה’, ובסך 700 ₪ לחודש עבור הקטינה י’.
לעניין המדור טוען האב, כי האם מתגוררת בבית הוריה ואינה משלמת דמי שכירות. ככל ותשכור דירה יש להורות על תשלום מדור בסך 440 ₪ לחודש. בנוסף, יש להורות על תשלום הוצאות חינוך ורפואה חריגות של הקטינות על ידי שני הצדדים באופן שווה.
דיון והכרעה
הוראות סעיף 3 (א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשט”ו – 1959 קובעות כי אדם חייב במזונות ילדיו הקטינים ע”פ הדין האישי החל עליו, בענייננו – הדין העברי.
במסגרת בע”מ 919/15 פלוני נ’ פלונית ואח’ (19.7.17) (להלן: “הלכת 919/15”), נקבעה הלכה לפיה החל מגיל 6 שנים החיוב במזונות הוא מדין צדקה והוא חל במידה שווה על שני ההורים, תוך שחלוקת החיוב ביניהם תיקבע על פי יכולותיהם הכלכליות היחסיות מכלל המקורות, לרבות הכנסה משכר עבודה.
הלכת 919/15 קבעה כללים לפיהם הערכאה הדיונית לקבוע ממצאים עובדתיים ביחס לפרמטרים הבאים:
צרכי הקטינים – גובה הצרכים תלויי השהות ובכללם מדור והוצאות מדור; צרכים שאינם תלויי שהות; הוצאות חריגות, הכל ללא הבחנה בין צרכים הכרחיים ללא הכרחיים ועל פי רמת החיים בה הורגלו ערב הפירוד.
היכולות הכלכליות של ההורים – מכלל המקורות העומדים לרשותם, לרבות שכר עבודה.
קביעת יחס היכולת הכלכלית של ההורים, ביחס לצרכים שאינם תלויי שהות ולצרכים החריגים.
חלוקת זמני השהות בפועל – ביחס לצרכים תלויי השהות, יחד עם הנתון של היכולות הכלכליות של ההורים.
כן נפסק, כי אין מדובר בנוסחאות אריתמטיות נוקשות או הסתמכות על נתונים יבשים, והכל תלוי במכלול נסיבות העניין, כששיקול העל הוא טובת הילד ורווחתו בבתי שני הוריו.
הפסיקה קבעה כי יכולותיו של האב אינן נקבעות על יסוד הכנסותיו בלבד אלא אף בהתחשב ביכולתו הפוטנציאלית להשתכר או להגדיל השתכרות. בעניין זה כבר נפסק כי: “יכולתו של בעל (ואב) לשאת במזונות הזכאים להם, אינה נקבעת על פי הכנסתו המוגבלת והמצומצמת, אלא על פי יכולתו למצות את כישוריו ולהגדיל את הכנסתו…” (ע”א 239/85 עמיצור נ. עמיצור, פד”י מ(1) 147). כאשר מדובר בקטינים מעל גיל שש, יש להטיל חובת מיצוי פוטנציאל ההשתכרות, על שני הצדדים. ביחס לקטין מתחת לגיל שש שנים, אין שינוי בהלכה והחבות במזונותיו ההכרחיים נותרה לפתחו של האב.
בענייננו, מדובר בשלוש קטינות מעל גיל שש שנים.
צרכי הקטינות
במסגרת כתב התביעה האם לא ערכה הפרדה בין צרכי הקטינות, והעמידה את צרכיהן במסגרת תצהירה על סך 9,600 ₪ לחודש, לא כולל תשלום בגין מדור והוצאות מדור. בנוסף עתרה לחייב את האב בתשלום 80% מהוצאות החינוך והרפואה החריגות (ראו סעיפים 24-30 לתצהיר האם).
הלכה היא, כי לפתחה של האם – התובעת עומד נטל ההוכחה בתביעת מזונות, ככל תביעה כספית אחרת. מהאסמכתאות שצירפה לתצהירה לא ברור אילו הוצאות הן עבור הקטינות ואילו מההוצאות שולמו עבור צרכי האם (ראו נספחים 15-16 לתצהיר האם). אף בחקירתה הודתה האם כי לא ערכה הפרדה בין הוצאותיה לבין הוצאות הקטינות, ולא צירפה אסמכתאות מתאימות לכל ההוצאות הנתבעות:
ש. “את צריכה להראות לי בכרטיסי אשראי שאת מוציאה ביגוד והנעלה 1,500 ₪ עבור הבנות לחודש, זה אומר שבשנה זה 18,000 ₪ בשנה הוצאות עבור ביגוד והנעלה, תראי לי בכרטיסי אשראי איפה את מוציאה 18,000 ₪ עבור ביגוד והנעלה לשלושת הבנות.
ת. שוב, יכול להיות שלא הכל בכרטיס האשראי, מדובר בבנות בגילאים שונים, וכן, יש הוצאות.
ש. כרטיסי האשראי הם גם הוצאות שאת מוציאה עבורך, נכון?
ת. המעט שנשאר לי עבורי, כשנשאר.
ש. שאלתי האם כרטיסי האשראי משקפים גם את ההוצאות עבורך.
ת. יש שם שני כרטיסי אשראי שפורטו, אני מקווה שהנתונים שאת מעלה משני כרטיסי האשראי.
ש. האם כרטיסי האשראי משקפים גם את ההוצאות עבורך?
ת. כן”. (בעמ’ 27 שורות 16-25 לפרוטוקול מיום 13.2.22).
….
ש. “בתצהיר עדות ראשית שלך ביקשת 350 ₪ לכל ילדה על צרכים, כל הוצאה שלא תהיה. למה לא צירפת אסמכתאות? על הרכיבים עלומי השם האלה?
ת. אני אצרף אסמכתאות על בלת”ם? דברים שלוקחים בחשבון.
ש. למה קבעת דווקא 350 ולא 500, למה לא 1000 ₪ ולא 100? איך נקבע 350 ₪?
ת. לא יודעת, אין לי תשובה.
ש. בכתב התביעה שלך ביקשת 200 ₪ עבור חופשות ובתצהיר ביקשת 300 ₪. יש לך אסמכתאות לחופשות שאת מוציאה עבור הילדות?
ת. אני יכולה לנסות לבדוק”.(בעמ’ 28 שורות 1-8 לפרוטוקול מיום 13.2.22).
מנגד, לטענת האב מדובר בסכומים מופרזים, שאינם תואמים את ההוצאות בפועל (ראו סעיף 4 לתצהיר האב). בנסיבות האמורות, משהאם לא צירפה אסמכתאות מתאימות לעניין הוצאותיה עבור הקטינות, מהן עולה כי ההוצאות הן בסדר הגודל הנטען על ידה, קביעת צרכי הקטינות נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט. לפיכך, היקף צרכי הקטינות יבוצע על דרך האומדנא.
כאמור, שלוש הקטינות עברו את גיל שש שנים. בפסיקה נקבע סכום ממוצע של כ- 2,250 ₪ לילד, ככל והקטין נדרש לחלק זמנו בין שני בתים צרכיו עולים (ראו: עמ”ש (מרכז) 65692-11-19 ד.ס נ’ ל.צ.ס (22.9.20)). על יסוד טענות הצדדים, גילן של שלוש הקטינות ובשים לב לכך שהקטינות נ’ וה’ שוהות בבתי שני ההורים, אני מעריכה את צרכיהן ע”ס של 2,250 ₪ לקטינה, לא כולל הוצאות מדור, חינוך ורפואה. את צרכי הקטינה י’, אשר אינה לנה בבית האב אני מעריכה על סך 1,500 ₪ לחודש (בבית האם), לא כולל הוצאות מדור, חינוך ורפואה.
מהראיות שהונחו לפניי וכן מהתרשמותי מחקירות הצדדים מצאתי, כי בפועל שני הצדדים נושאים בתשלום הוצאות הקטינות, לרבות רכישת בגדים. עם זאת, התרשמתי כי האם משמשת בפועל כהורה מרכז (ראו חקירת האם בעמ’ 28 שורות 18-19, חקירת האב בעמ’ 57 לפרוטוקול). האב לא הוכיח ולא צירף אסמכתאות לכך שרוכש בגדים עבור הקטינות או הוצאות נוספות אותן לטענתו ביצע עבור הקטינות, ומהאסמכתאות שצירף לתצהירו לא ניתן ללמוד מהן ההוצאות ששולמו עבור הקטינות. לפיכך, מצאתי לקבוע כי האם היא ההורה המרכז.
הוצאות מדור והחזקתו
האם מתגוררת בבית הוריה. לטענתה, היא משלמת להוריה דמי שכירות עבור יחידת הדיור בסך 3,000 ₪ לחודש. לאחר שמיעת עדות האם התרשמתי, כי בניגוד לטענותיה היא אינה נושאת בתשלום קבוע להוריה בגין דמי שכירות.
בעדותה עלה כי בעבר, כשהצדדים התגוררו בבית הוריה לא חתמו מול הוריה על הסכם שכירות (ראו: עמ’ 23 שורות 2-19 לפרוטוקול). כמו כן, האם טענה בעדותה כי העבירה להוריה תשלום באמצעות העברה בנקאית, אולם לא צירפה אסמכתאות מתאימות. במקום אחר טענה במסגרת חקירתה, כי שילמה להוריה דמי שכירות בכסף מזומן (בעמ’ 24 שורות 26-34 לפרוטוקול, וכן בעמ’ 25 שורות 1-5). האם אף לא פנתה למשרד השיכון כדי לקבל סיוע בשכר דירה נוכח מגוריה בבית הוריה (עמ’ 24 שורות 1-6 לפרוטוקול).
עוד עלה בחקירת האם, כי אחיה הבגירים התגוררו אף הם בבית הוריה, אולם לא שילמו דמי שכירות (עמ’ 24 שורות 14-17 לפרוטוקול). בסיכומיה טענה האם כי משלמת סך 3,000 ₪ להוריה לחודש בתיאום עם האב, אולם טענה זו לא הוכחה.
נוסיף עוד, כי תחילה צירפה האם תצהיר מטעם אימה בסוגיה זו, אולם ויתרה על עדותה (ראו: בעמ’ 21 שורות 13-16 לפרוטוקול מיום 13.2.22). בפסיקה נקבע, כי בעל דין אשר נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו, וזאת ללא כל הסבר סביר, ניתן להסיק כי אילו הובאה הראייה, הייתה פועלת כנגדו (ראו: ע”א 548/78 פלונית נ’ פלוני, פ”ד לה(1) 736,760 (1980), בג”ץ 3793/21 פלוני נ’ בית הדין הרבני האזורי בירושלים (16.06.2021)).
האם טענה בתצהירה, כי הוצאות המדור עומדות על סך 1,785 ₪ לחודש. משנשאלה מדוע לא צירפה אסמכתאות בגין השתתפותה בתשלום ארנונה וחשמל בבית הוריה, השיבה: “כי האסמכתאות על שם אבא שלי ולא ראיתי צורך” (ראו: בעמ’ 24 שורות 20-23 לפרוטוקול). כמו כן העידה, כי אין ליחידת הדיור בה היא מתגוררת שעון חשמל נפרד (ראו: בעמ’ 24 שורות 24-25 לפרוטוקול). עם זאת, בשים לב לאסמכתאות שצירפה לתצהירה ונוכח מגורי הקטינות בבית הורי האם, אשר אינם מחויבים בתשלום הוצאות המדור של הקטינות, אני מוצאת להעמיד את סכום הוצאות המדור על דרך האומדנא על סך 1,500 ₪ לחודש.
האב מתגורר אף הוא בבית הוריו. מצאתי להעמיד את חלקן של הקטינות במדור סביר בנסיבות מקרה זה 50% מתוך סך 1,500 ₪ לחודש, דהיינו סך 750 ₪ לחודש (250 ₪ לכל קטינה). כמו כן, ומשלא עלה בידי האם להוכיח כי היה על הצדדים לשלם להוריה דמי שכירות בעת ששהו בביתם, לא מצאתי להורות על חיוב בדמי מדור באופן רטרואקטיבי, כטענת האם.
השתכרות האם
לטענת האם, היא עבדה כמזכירה במשרד **** והשתכרה בסך כ-6,000 ₪ לחודש, ואולם ביום 30.6.2019 פוטרה מעבודתה והתקיימה מדמי אבטלה בסך כ-4,500 ₪ לחודש עד לחודש יוני 2021, עת הסתיימה זכאותה. ביום 21.10.21 החלה לעבוד בתחום האדמיניסטרציה בחברת פ’ והשתכרה סך של כ-8,500 ₪ לחודש, אולם פוטרה פעם נוספת בשל היעדרויות רבות מהעבודה שכן היה עליה לשהות עם הקטינות בתקופת נגיף הקורונה. ביום 28.3.22 החלה לעבוד בתחום האדמיניסטרציה בחברת ש’ ומשתכרת כ-7,500 ₪ לחודש.
בחקירתה טענה האם כי עובדת בחברת פ’, ומשתכרת סך של בין 8,000-9,000 ₪ נטו לחודש:
ש. “כמה את משתכרת?
ת. אני לא זוכרת, זה נע ונד, תלוי בשעות שאני עובדת.
ש. מה הרווחת בחודש האחרון?
ת. לא זוכרת, גם לא הייתי בגלל קורונה ובידודים.
ש. כמה הרווחת בחודש הקודם? למה את מעלימה את המידע?
ת. אני לא יודעת, אני אעשה את הממוצע ואגיש את זה. אני משתכרת בין 8,000 ל-9,000 ₪.
ש. נטו?
ת. ברוטו, נטו אצלי זה סכום דומה”. (בעמ’ 26 שורות 1-7 לפרוטוקול).
מתלושי השכר שצירפה לתיק בית המשפט ביום 23.3.22 עולה, כי השתכרה בחברת פ’ בממוצע סך 9,400 ₪ נטו לחודש (צורפו תלושי שכר לחודשים נוב’, דצ’ 2021, ינואר 2022). כמו כן צירפה האם מכתב פיטורין מיום 8.3.22.
בשים לב לתפקידים בהם עבדה האם בעבר, לגיל הקטינות כיום (המאפשר יציאה לעבודה) ולזמני השהות שלהן עם האב, ונוכח השתכרותה של האם בתפקידה בחברת פ’, אני מעמידה את פוטנציאל השתכרותה על סך 9,400 ₪ לחודש. מהראיות שהונחו לפניי וכן מהתרשמות ישירה מעדות האם לא מצאתי כי קיימת מניעה לאם למצוא עבודה דומה לזו בה עבדה עד כה ולהשתכר לפרנסתה.
השתכרות האב
האב עובד מזה כמספר שנים כסוכן מכירות אזורי בחברת מ’. לטענת האב, הוא משתכר סך 13,500 ₪ נטו לחודש כולל בונוסים והטבות. עיון בתלושי השכר שצירף האב לתצהירו עולה כי משתכר כ-24,000 ₪ ברוטו לחודש (12 תלושי שכר אחרונים), 14,250 ₪ נטו (לא כולל הפחתה בגין הלוואות ותשלומים להוצאה לפועל). (ראו: נספח 16 לתצהיר האב).
בחקירתו טען האב כי משתכר סך 13,000 ₪ נטו לחודש:
ש. “כמה אתה מרוויח?
ת. 17,500 ₪ ברוטו, שיוצא מזה 10,500 ₪ נטו.
ש. באמת? לא ראיתי תלושים כאלה.
ת. החודש האחרון קיבלתי תלוש כזה.
ש. תראה לי תלוש אחד שצירפת שזה הסכום.
ת. לא צירפתי תלוש כזה. שכר בסיס שלי מורכב מ-17,000 ₪, יש לי שווי מס רכב, במידה ואני עומד ביעדי חברה אני מקבל אחוזים, ולעיתים יש לי בונוסים. בממוצע יש לי 13,000 נטו. זה גם יכול להיות פחות. בממוצע 13,000 ₪ נטו”. (בעמ’ 56 לפרוטוקול שורות 21-28).
מתלושי השכר שצורפו ביום 22.3.22, לאחר חקירתו, עולה כי משתכר סך 25,270 ₪ ברוטו, 14,800 ₪ נטו לחודש. בחקירתו העיד כי “יש שכר בסיס של 17,000, אחוזים עבור גביה ועבור שווי מס רכב, ובונוסים שלעיתים אני מקבל” (בעמ’ 68 שורה 31 לפרוטוקול). לפיכך, אני מעמידה את פוטנציאל השתכרת האב ע”ס 15,000 ₪ לחודש.
יחס הכנסות הצדדים
לצורך קביעת יחס ההשתכרות של הצדדים יש לעשות שימוש בהכנסתם הפנויה, שכן אך ורק בהכנסה פנויה זו הם יכולים לשרת את צרכי הקטינות (ראו: עמ”ש (מרכז) 51056-09-20, מיום 23.3.21). לצורך חישוב הכנסה פנויה שומה עלינו להפחית מסך ההשתכרות סך מינימלי ומצומצם של הוצאות שחייב אדם להוציא עבור עצמו.
כאמור, האם מתגוררת בבית הוריה ונושאת בתשלום הוצאות מדור (בניכוי חלקן של הקטינות). אף האב מתגורר בבית אמו ונושא בתשלום הוצאות מדור. כמו כן, ברי כי לכל אדם הוצאות שוטפות עבור כלכלה וצרכים בסיסיים שצורך.
בנסיבות, מצאתי להפחית לכל אחד מצדדים סך 2,000 ₪ בגין הוצאותיו. לפיכך אני קובעת את יחס ההכנסות בין הצדדים: 36% לאם, 64% לאב.
זמני שהות
כאמור, זמני השהות בין האב לקטינות נ’ וה’ מתקיימים מידי יום ב’ ו-ד’ מסיום המסגרת החינוכית כולל לינה, וכל סוף שבוע שני מיום ו’ מסיום המסגרת החינוכית ועד למוצ”ש. דהיינו, 5 לילות מתוך 14 (ראו אף סעיף 37 לסיכומי האב). לפיכך אני מוצאת לקבוע כי יחס זמני השהות ביחס לקטינות נ’ וה’ הוא 35% לאב, 65% לאם.
זמני השהות עם הקטינה י’ מתנהלים ללא לינה ובאופן לא קבוע (ראו חקירת האב בעמ’ 54 לפרוטוקול שורות 1-21). לפיכך לא מצאתי לקבוע את סכום המזונות בהתבסס על חישוב אריתמטי, כפי שיפורט בהמשך.
סכום המזונות
כאמור, בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי אין להסתמך רק על חישובים אריתמטיים נוקשים או על נתונים יבשים, והכל תלוי במכלול נסיבות העניין, כששיקול העל הוא טובת הילד ורווחתו בבתי שני הוריו (בע”מ 919/15 פלוני נ’ פלונית, 19.07.2017).
לעניין הקטינות נ’ וה’: כפי שפורט לעיל, העמדתי את צרכי כל קטינה על סך 2,500 ₪ לחודש (כולל הוצאות המדור). כמו כן קבעתי כי האם תהא ההורה המרכז. נוכח יחס ההכנסות בין ההורים וזמני השהות המתקיימים, תוך התחשבות בכך שמדובר בשתי קטינות ולא בקטינה אחת בלבד, ובשים לב לסכום המזונות הזמניים ששילם האב עד כה, כאשר הצדדים לא יידרשו להשיב הפרשים (כפי שיפורט בהמשך), ובשים לב לקביעתי כי האם משמשת כהורה מרכז, מצאתי לקבוע כי האב יישא בתשלום סך 800 ₪ עבור כל קטינה, כולל חלקו בהוצאות מדור.
אציין כי סכום זה יוותר על כנו אף אם האם תשכור דירה מול צד ג’, וזאת בשים לב לסכום המזונות ששולם עד כה, סכום המזונות שקבעתי (שאינו תואם לחישוב אריתמטי גרידא), ולזמני השהות המתקיימים עם האב.
לעניין הקטינה י’: העמדתי את סכום הוצאותיה בבית האם על סך 1,750 ₪ לחודש (כולל הוצאות מדור). בשים לב לזמני השהות המתקיימים בפועל, מצאתי להעמיד את סכום המזונות שעל האב להעביר לאם עבור הקטינה י’ על סך 1,500 ₪ לחודש (כולל מדור והוצאותיו).
לסיכום, בנסיבות אלו החיוב במזונות יהא כדלהלן:
האב יישא בתשלום מזונות הקטינות נ’ וה’ בסך של 800 ₪ לחודש לכל קטינה (סה”כ 1,600 ₪ לחודש). סכום המזונות כולל את חלקו של האב במדור והחזקתו.
האב יישא בתשלום מזונות הקטינה י’ בסך של 1,500 ₪ לחודש. סכום זה כולל את חלקו של האב במדור והחזקתו.
סה”כ יישא האב בתשלום 3,100 ₪ לחודש עבור שלוש הקטינות.
דמי המזונות ישולמו לידי האם החל ממועד מתן פסק הדין ובכל 1 לחודש.
עד למועד מתן פסק הדין ינהגו הצדדים בהתאם להחלטות שניתנו ביום 9.2.2021 וביום 17.2.2022 בעניין המזונות הזמניים. אף אם סכום המזונות הקבועים נמוך מהסכום בו חויב האב במזונות הזמניים, האם לא תידרש להשיב את ההפרשים בהיותם “מזונות שנאכלו”, וכן מהטעם שחלק מהקטינות היו מתחת לגיל שש במהלך ניהול ההליך המשפטי. קביעה זו לפיה האם לא תידרש להשיב סכומי מזונות שנפסקו, נלקחה בחשבון אף היא בקביעת סכומי המזונות.
דמי המזונות יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן שיפורסם היום ויתעדכנו אחת לשלושה חודשים ללא חיוב למפרע.
בהגיע כל קטינה לגיל 18 או בסיום לימודי התיכון (לפי המאוחר מבין השניים), ירד סכום המזונות שישולם עבורה לשליש, וישולם השליש עד תום שירות חובה בצה”ל או שירות לאומי.
קצבת ילדים וכל קצבה אחרת מהמוסד לביטוח לאומי ישולמו לידי האם ויתווספו לדמי המזונות.
סכום שלא ישולם במועדו יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין ממועד החיוב ועד התשלום בפועל.
בנוסף, ההורים יישאו ביחס של 60% האב ו-40% האם (יחס הכנסות במעוגל) בהוצאות החינוך והוצאות הבריאות החריגות של הקטינות, בהתאם לרשימה הבאה:
הוצאות רפואיות: תשלומים לקופת חולים, הוצאות רפואיות שאינן מכוסות על ידי קופת החולים (כולל רכישת ריטלין או תרופה חלופית), טיפול פסיכולוגי, טיפול רגשי ואבחון דידקטי – וזאת על פי המלצות הגורמים הרפואיים ו/או גורם טיפולי, טיפולי שיניים לרבות בדיקות שגרתיות ויישור שיניים, משקפיים ו/או עדשות.
הוצאות חינוך: תשלומי שכר לימוד (כולל דמי שכלול, תשלומי בית ספר, טיולי בית ספר ותשלום עבור השאלת ספרים), חוג לכל קטינה (בעלות ציבורית), מחזור ראשון של קייטנה (בעלות ציבורית), שיעורים פרטיים – וזאת בהתאם להמלצת הגורם החינוכי, הוצאות רכישת ספרי לימוד וציוד לימודי נדרש בתחילת כל שנת לימודים, והכל בניכוי סכום מענק הלימודים שתקבל האם בתחילת כל שנה מאת המוסד לביטוח לאומי (במידה ותקבל).
על הצד המשלם עבור הוצאה חריגה, ליידע מראש את הצד השני בדבר התשלום.
במקרה של אי הסכמה בין ההורים באשר לנחיצות ההוצאה החריגה ו/או זהות נותן השירות יפעלו הצדדים בהתאם להמלצת גורם מקצועי רלוונטי. החזר תשלום עבור הוצאה חריגה יבוצע תוך 30 ימים מיום שנתבקש ההורה השני לעשות כן ובליווי קבלות.
ההוצאות החריגות הנ”ל ייחשבו כחלק מן החיוב במזונות וניתן יהיה לגבותם כחוב מזונות.
בנסיבות, משמצאתי לקבל בחלק מהתביעות טענות האיש ובחלק מהתביעות טענות האישה, אין צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.
תואיל המזכירות להמציא את פסק הדין לצדדים ולסגור את התיקים שבכותרת.
פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים ותיקוני ניסוח.
ניתן היום, כ”ג אייר תשפ”ג, 14 מאי 2023, בהעדר הצדדים.
