לפני כבוד הנשיא עמית יריב
התובע:
יאסר עוקבי
ע”י ב”כ עו”ד חן ויסברג ועו”ד אמיר בשה
נגד
הנתבעת:
מדינת ישראל – משטרת ישראל
ע”י ב”כ עו”ד פזית פוני-יורמן, פרקליטות מחוז דרום (אזרחי)
פסק דין
לפניי תביעה כספית לפיצוי בסך 70,000 ₪ בגין רשלנות, הפרת חובה חקוקה, כליאת שווא, מעצר ועוגמת נפש.
רקע עובדתי וטענות הצדדים
ביום 10.1.2022, קיימה הקרן הקיימת לישראל (להלן: “קק”ל”) מבצע נטיעות בנגב. אירוע זה עורר התנגדות רבה בקרב הקהילה הבדואית באזור הנטיעות, ובהתאם, נערכה משטרת ישראל לאבטח את אירוע הנטיעות, ולמנוע הפרות סדר.
התובע הוא עיתונאי עצמאי, אשר הגיע, לטענתו, לשטחי הנטיעות על מנת לסקר את האירוע, תוך שהוא מתכוון לשדרו בשידור חי ברשתות חברתיות, וכן לסקרו בעבור גופי תקשורת אחרים.
אלה תנאי השטח שבהם התרחשו האירועים שבלב התובענה: אירוע של חשש להפרות סדר, עיתונאי שהגיע למלא את תפקידו העיתונאי, ושוטרים שביקשו לבצע את תפקידם – שמירה על הסדר הציבורי. על השתלשלות העניינים לאחר מכן – יש הבדלי גרסאות, ולהלן אציג את טענות הצדדים.
טענות התובע
התובע טוען כי, בעת הגעתו לשטח הציג לשוטרים בשטח תעודת עיתונאי, וכניסתו למתחם הנטיעות אושרה. התובע טוען, כי בעודו מדווח על אירוע הנטיעות ועל ההתרחשויות בזירה, דחף אותו קצין המשטרה סנ”צ יורי מזובובסקי (להלן: “קצין המשטרה”), שהיה מפקד אחד המתחמים בשטחי הנטיעות. התובע טוען, כי לאחר הדחיפה, המשיך לשדר את האירוע בעמוד הפייסבוק בשידור חי, ובמהלך השידור, ציין בפני קצין המשטרה כי, הוא עיתונאי ובכוונתו להגיש כנגדו תלונה בגין תקיפה.
לטענת התובע, בתגובה לאמור לעיל, הודיע לו קצין המשטרה כי הוא מעוכב, ונטל ממנו בכוח את מכשיר הטלפון הנייד שלו. התובע טוען, כי הוא נלקח בכוח על ידי קצין המשטרה ובליווי שוטרים נוספים לניידת המשטרה, לטענתו – מבלי שהתנגד להתלוות לקצין המשטרה בכל דרך.
התובע טוען, כי בשעה 10:00 לערך, הוא הוכנס הוכנס לניידת המשטרה ונלקח לתחנת המשטרה. עוד טוען התובע כי, במהלך הנסיעה רעייתו טלפנה אליו לנייד מספר פעמים אך השוטרים שבניידת סרבו לאפשר לו לענות לשיחה.
בעת הגעתו של התובע לתחנת המשטרה, נאמר לו לטענתו, כי עליו להמתין לחקירה ובמקביל נערך עליו חיפוש גופני שלא לצורך אשר בסופו לא נמצא דבר. בתום החיפוש, הוכנס התובע לתא והוחזק בו, לטענתו, כ-3 שעות לכל הפחות מבלי שקיבל אוכל ומים.
התובע טוען כי, בתום השעה השלישית בתא, נערכו חילופי משמרות בין השוטרים, כאשר השוטר שהגיע החליט ללא כל סיבה לערוך חיפוש נוסף על גופו של התובע אשר גם בסופו לא נמצא דבר. התובע ציין כי, הבהיר לשוטר המחליף שכבר בוצע עליו חיפוש בעת הגעתו לתחנה, אך השוטר החליט להשתמש בכוח לצד איום על התובע לפיו במידה ולא ישתף פעולה יראו אותו כמי שהתנגד לחיפוש. לאחר דברים אלה, הפעיל השוטר את מצלמת הגוף שלו והחל בביצוע החיפוש בתובע.
התובע טוען, כי רק לאחר כ-5 שעות מרגע שנעצר על ידי קצין המשטרה בזירת האירוע, הוא שוחרר מתחנת המשטרה.
לטענת התובע, התנהלותה של הנתבעת מקימה לו עילת תביעה בשל עיכוב, מעצר וחיפושים שלא כדין.
טענות הנתבעת
הנתבעת טוענת לתחולת ההגנות הקבועות בסעיפים 3 ו-6 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי”ב-1952 ובסעיף 44 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ”ט-1969, ובהתאם – היא טוענת כי דין התביעה להידחות על הסף.
הנתבעת טוענת כי, התובע פלש לשטח הנטיעות, לא פעל על פי הנוהל המקובל לפיו על עיתונאי לתאם הגעתו לשטח מול משטרת ישראל, לא נשא תעודת עיתונאי או תג זיהוי וסירב להזדהות כאשר התבקש לעשות כן. העובדה כי התובע הוא עיתונאי, התבררה לנתבעת רק לאחר עיכובו.
הנתבעת טוענת עוד, כי כניסתו של התובע לשטח הנטיעות, יחד עם עשרות אנשים נוספים, הובילה להשבתת הכלים הכבדים אשר עבדו במקום בשל החשש לפגיעה פיזית בהם. ולטענת הנתבעת, התנהגותם של התובע ויתר האנשים גרמה לסיכול והפרעה לעבודות קק”ל ולעבודת הנתבעת תוך הפרת הסדר הציבורי.
לטענת התובעת, כתוצאה מהפרת הסדר הציבורי, התבקש התובע, יחד עם יתר הנוכחים במקום, לפנות את המקום, אחרת הדבר יוביל למעצרם. לטענת הנתבעת, חרף אזהרת קצין המשטרה, בחר התובע להתעמת עמו, לאיים עליו תוך שהפריע לו בעת מילוי תפקידו ואף גרם בהתנהגותו להתססתם של אנשים נוספים ששהו בשטח. בשלב זה, התבקש התובע להזדהות אך הוא סירב.
לפיכך, לטענת הנתבעת, מעשי התובע הקימו עילת עיכוב נגדו ומשכך הודיע קצין המשטרה לתובע כי הוא מעוכב והוא נלקח לתחנת המשטרה.
הנתבעת מאשרת כי נערך חיפוש אחד על גופו של התובע בתחנת המשטרה, אך טוענת כי חיפוש כזה נערך רק פעם אחת, בעת חילופי המשמרות בתחנה. כמו כן, לאחר שהתברר כי התובע עיתונאי, נדרשה הנתבעת לאישור ר’ אח”מ לצורך חקירתו. הואיל ולא התקבל האישור האמור, שוחרר התובע ובהמשך התיק בעניינו נסגר בעילה של “נסיבות העניין בכללותן אינן מתאימות לחקירה”.
דיון והכרעה
השאלות הטעונות הכרעה בהליך שלפני הן: האם עיכוב התובע בוצע כדין, האם התובע נעצר, האם החיפושים בתובע בוצעו כדין כמו גם החרמת מכשיר טלפון הנייד שלו והאם קיימת לנתבעת אחריות בנזיקין. כפי שנקבע בפסיקה, תחילה אבחן האם פעולת הנתבעת הייתה חוקית, ולאחר מכן, ככל שייקבע שהפעולה אינה חוקית, האם ניתן לפטור את הנתבעת מאחריותה, בהתאם להוראות חוק הנזיקים האזרחיים.
האם עיכוב התובע בוצע כדין
הסמכות לעכב אדם ולדרוש ממנו להתלוות אליו לתחנת המשטרה נתונה לשוטר בעת מילוי תפקידו מכוח סעיף 67 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ”ו-1996 (להלן: “החוק”), הקובע:
“(א) היה לשוטר יסוד סביר לחשד כי אדם עבר עבירה, או כי הוא עומד לעבור עבירה העלולה לסכן את שלומו או בטחונו של אדם, או את שלום הציבור או את בטחון המדינה, רשאי הוא לעכבו כדי לברר את זהותו ומענו או כדי לחקור אותו ולמסור לו מסמכים, במקום הימצאו.
(ב) שוטר רשאי לדרוש מאדם להילוות עמו לתחנת המשטרה או לזמנו לתחנת המשטרה למועד אחר שיקבע, אם נתקיימו שניים אלה:
(1)יש יסוד סביר לחשד שהוא עבר עבירה או יש הסתברות גבוהה שהוא עומד לעבור עבירה כאמור בסעיף קטן (א);
(2) הזיהוי היה בלתי מספיק, או לא ניתן לחקור אותו במקום הימצאו.” (ההדגשות הוספו – ע”י)
על פי סעיף 73 לחוק, משך העיכוב לא יעלה על 3 שעות, וקצין המשטרה הממונה רשאי להאריכו ב-3 שעות נוספות “מטעמים מיוחדים שיירשמו”.
סמכות העיכוב הקבועה בחוק היא, אפוא, מוגבלת – ומותנית בקיומו של חשד סביר לביצוע עבירה. מה הייתה, אפוא, העבירה שבעטיה ראה קצין המשטרה לעכב את התובע מלכתחילה? הנתבעת התקשתה לספר גרסה אחידה וברורה לשאלה זו, ושאלת החשד לביצוע עבירות משתנה מעת לעת:
על פי דוח העיכוב ודוח הפעולה שנערכו על ידי קצין המשטרה (נספח 4 לתצהירי הנתבעת), העבירות שצוינו הינן הפרעה לשוטר וסירוב להזדהות.
על פי הודעתו של קצין המשטרה בעת חקירתו במחלקה לחקירות שוטרים, העבירות בנוסף לעבירות כאמור הינן גם כניסה לשטחי עבודה ואיומים (ר’ הודעת חשוד, עמ’ 3 ש’ 58).
על פי סיכומי הנתבעת, העבירות שהצדיקו את עיכובו של התובע היו אי ציות להנחיות המשטרה, ניסיון להתסיס את ההמון כלפי שוטרי ישראל וסירוב התובע להזדהות ולהציג תעודה מזהה (סיכומי הנתבעת עמ’ 8 ש’ 54; בשולי הדברים אציין, כי לא מצאתי בחוק העונשין עבירה של “התססה כלפי שוטרי ישראל”, ועל כן – תמוהה הכללתה של עבירה חדשה זו בסיכומי הנתבעת).
לתיק הוגשו סרטונים מתוך מצלמות הגוף של השוטרים שהיו מעורבים באירוע, וכן הוגשו דוחות הצפייה בסרטונים כפי שתועדו בידי המחלקה לחקירות שוטרים (מח”ש), כמוצגים נ/1 ו-נ/2. מוצג נ/1 מתעד את הצפייה בסרטונים מאתר האירוע, ו-נ/2 מתעד את סרטון החיפוש שנערך בתובע בתחנת המשטרה.
מדוח הצפייה בסרטון מצלמת הגוף של סמל ראשון זוהר יששכר (מוצג נ/1), מונה 04:10, עולה כי קצין המשטרה נראה אוחז במעיל התובע ודוחף אותו אחורה בדרישה לפנות את השטח. במונה 10:55 נראה התובע ניגש לאותו קצין משטרה, מצביע לעברו ואומר לו שהוא יגיש כנגדו תלונה בגין התקיפה לדובר הארצי של המשטרה ובנוסף ציין התובע בפניו כי הוא חבר מועצת העיתונות הארצית וחבר הוועד המנהל של הארגון. בשלב זה של הסרטון זה אין כל תיעוד לדרישה של קצין המשטרה מהתובע להזדהות, ודאי לא לסירוב של התובע להזדהות לפני הקצין. בשלבים מאוחרים יותר של הסרטון, כאשר דורש קצין המשטרה מהתובע להזדהות, נראה התובע מוציא תעודה. אין גם תיעוד של ביצוע עבירה כלשהי על ידי התובע. יש להצר על כך שגרסתו של קצין המשטרה אינה עולה בקנה אחד עם התיעוד האובייקטיבי ממצלמות הגוף שלו עצמו – ויש להצר עוד יותר על כך שהנתבעת עמדה על טענותיה, אף שהראיות שהגישה היא עצמה אינן תומכות בטענותיה.
טענת הנתבעת כאילו עילת העיכוב הייתה איומים לא זו בלבד שהיא תמוהה, אלא שהיא אף מעוררת חשש, כי הנתבעת – והקצינים מטעמה – אינם יודעים להבחין בין התראה על שימוש חוקי בזכות ובין איומים שהם עבירה פלילית. אין מחלוקת, כי התובע ציין לפני קצין המשטרה, כי בדעתו להתלונן על התנהלותו של הקצין – בין לפני מח”ש ובין לפני דוברות המשטרה. גם קצין המשטרה, כאשר נחקר בבית המשפט, לא טען לאיומים מכל סוג אחר:
“ש: היו אמירות בעל פה של איומים?
ת: אני לא זוכר
ש: אני אתלונן עליך במח”ש זה איומים?
ת: לא. עצם ההתקרבות שלו הצעקות, התנועות גוף, תנועות ידיים זה איומים (עמ’ 3,4 ש’ 69-72).
[….]
ש: אני לא שומע שום איום בסרטון. הוא רק אומר לך שהוא יגיש נגדך תלונה?
ת: תנועות גוף, התקרבות ותנועות עם היד לכיוון הפנים שלי. סירוב להזדהות
ש: מה הבעיה עם תנועות הידיים של הבחור, ככה הוא מדבר?
ת: הוא נעמד מולי עם היד ומצביע לכיוון הפנים שלי.
ש: ומה הבעיה שהוא מצביע לכיוון הפנים שלך, הרי לא היה שום מגע פיזי? (עמ’ 4,5 ש’ 104-108)
….
ש: הוא איים לפגוע בך פיזית?
ת: ממש לא
ש: אז למה אתה מציין שהוא איים לפגוע בך?
ת: הוא אמר שהוא ילך ללשכת העיתונות” (עמ’ 6, ש’ 171-174, ההדגשה הוספה – ע”י)
הנה כי כן, ה”איום” שהצדיק, לשיטתה של הנתבעת, את עיכובו של התובע לא היה אלא התראה כי בכוונתו להתלונן על הקצין לפני לשכת העיתונות. ברי, כי “איום” כזה אינו עולה כדי עבירת איומים כהגדרתה בסעיף 192 לחוק העונשין, תשל”ז – 1977, ולו משום שתלונה על התנהלות קצין משטרה אינה נכנסת לגדרי התנהגות “שלא כדין”, כדרישת הסעיף (וראו לעניין זה רע”פ 8736/15 צוברי נ’ מ”י (2018)), וממילא, על פי כל אמת מידה סבירה – אין מדובר באיום המצדיק עיכוב, ודאי לא עיכוב המלווה בהבאת המעוכב לתחנת המשטרה.
סרטוני מצלמות הגוף שצורפו אינם מעידים על התנהגות אלימה או חריגה של התובע, אף לא על סירוב לדרישה מפורשת להזדהות. גם הוויכוח שתועד אינו מקים עילת עיכוב או מעצר – גם אם ניקח בחשבון כי מדובר באירוע מתגלגל, שאינו נעשה בחלל ריק.
שנית, הנתבעת טוענת כי התובע סירב להזדהות מספר פעמים, בעוד התובע טוען כי לאורך כל זמן שהותו באירוע ציין כי הינו עיתונאי ואף הציג תעודות בכניסה לשטח.
מעיון בדוח הצפייה בסרטון מצלמת הגוף של סמל ראשון זוהר יששכר, מונה 10:55, נצפה התובע כשהוא ניגש לקצין המשטרה, אוחז במכשיר הנייד שלו ואומר בערבית כי בכוונתו להגיש כנגדו תלונה בגין תקיפה. על כך, קצין המשטרה שואל את התובע מה שמו והתובע משיב כי יענה לו בסוף. יוער כי, זוהי הפעם הראשונה בסרטון בה נראה כי קצין המשטרה מבקש מהתובע להזדהות, וזאת לאחר שהתובע מציין בפניו שהוא חבר מועצות העיתונות הארצית וחבר ועד מנהל.
אין חולק כי, טענת הנתבעת לפיה התובע סירב להזדהות מספר רב של פעמים אינה נכונה, כפי שניתן לראות בסרטון שהוזכר לעיל וכפי שעולה מדוח הפעולה של קצין המשטרה שם צוין, כי רק לאחר שהתובע ציין בפניו שהוא עיתונאי ובכוונתו להתלונן עליו, ביקש קצין המשטרה מהתובע להזדהות. בתגובה לכך, הודיע קצין המשטרה לתובע כי הוא מעוכב, אחז אותו והוביל אותו אל ניידת המשטרה, לקח ממנו את מכשיר טלפון הנייד שלו וביקש ממנו תעודה. התובע מסר לקצין תעודה וקצין המשטרה ציין בפניו כי הוא מעוכב בשל איומים.
מהשתלשלות האירועים עולה כי, לא רק שהתובע נצפה בסרטון מציין בפני קצין המשטרה כי הוא עיתונאי, אלא גם שלא ניתנה הזדמנות לתובע להזדהות לאחר הבקשה לכך והוא מיד עוכב ונלקח לניידת. זאת ועוד, מיד לאחר מכן, נצפה התובע בסרטון מוסר לקצין המשטרה תעודה, ולמרות זאת לא בוצע לתובע זיהוי במקום כשהדבר היה אפשרי.
נוסף על כך, בדוח הפעולה של קצין המשטרה צוין: “…לאחר שפינינו את השטח…בשלב הזה ניגש אלי אדם…”, וכן בהודעת החשוד צוין: “אנחנו מצליחים להוציא את כולם מהשטח ולחדש את העבודה של השופלים, בשלב הזה הגיע אלי אותו חשוד…” (עמ’ 2 ש’ 25). מכאן שלגרסתו של קצין המשטרה עצמו, בזמן אמת, חילופי הדברים נעשו לאחר שהשוטרים ביצעו את משימתם – קרי, פינוי השטח וחידוש העבודות. מכאן שיש להתייחס בספקנות גם לטענות המשטרה בדבר “הפרעה לשוטר במילוי תפקידו”, שכן לגרסת קצין המשטרה עצמו – המפגש בינו ובין התובע היה לאחר פיזור המפגינים, כך שלא הייתה כל הצדקה להבאת התובע לתחנת המשטרה.
יוער עוד, כי בדוח הפעולה נרשמו פרטיו של התובע (ומכאן שלא היה כל קושי לזהותו בשטח), ובהודעת חשוד ציין קצין המשטרה כי דו”ח הפעולה נרשם בשטח כדי שיוכלו לטפל בתובע בתחנה (עמ’ 4 ש’ 87). משתמע מכך כי עוד טרם הבאת התובע לתחנת המשטרה, כבר היו פרטיו ידועים לקצין המשטרה, ועל כן – לא מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 67 (ב) (2) לחוק, גם אילו הנחנו כי מתקיים התנאי שבסעיף 67 (ב) (1) – וכאומר, אינני סבור כי תנאי זה התקיים.
הפועל היוצא הוא, שלא הייתה כל הצדקה לעכב את התובע, ודאי לא לדרוש ממנו להתלוות אל קצין המשטרה לתחנת המשטרה.
קצין המשטרה יכול היה לנקוט בפעולות אחרות וחלופיות כגון זיהוי התובע במקום (כפי שכאמור נעשה בפועל), ולהימנע מעיכוב בתחנת המשטרה. לא זו אף זו, קצין המשטרה לא ביקש מהתובע להתלוות אליו לתחנת המשטרה כפי שהחוק דורש, אלא הוא אחז בתובע והוביל אותו לתוך ניידת המשטרה, אף שאין כל סימן להתנגדות של התובע.
אעיר כי, אף הסמכות לעכב אדם בשל סירוב להזדהות כאמור בנוהל הצגת תעודת זהות וחובת הזדהות בפני שוטר מספר 02.220.008, אליו התייחסה הנתבעת בסיכומיה, לא קמה בענייננו מהסיבות שמניתי לעיל באשר להזדהות התובע.
נוסף על כך, החרמת טלפון הנייד של התובע בוצעה שלא כדין ובניגוד לאמור בסעיף 72א(א) לחוק, שכן שוטר רשאי לערוך חיפוש על גופו של אדם שעוכב רק לשם תפיסת חפץ העלול לסכן שלומו של אדם או את בטחון הציבור. מכשיר טלפון נייד לא עולה בקנה אחד עם ההגדרה של חפץ כאמור ואף תפיסתו לא צוינה בדוח העיכוב כפי שנדרש בחוק.
זאת ועוד, הנתבעת טוענת בסיכומיה כי הטלפון הנייד של התובע הוחרם עקב החשש כי הוא קשור לעבירה (עמ’ 12 פ’ 75), אולם גם טענה זו אינה יכולה לעמוד. אמנם ישנה סמכות כללית לשוטר לתפוס חפץ שנעברה בו עבירה ללא צו של בית משפט, אך הנתבעת לא הבהירה איזו עבירה בדיוק בוצעה באמצעות מכשיר הטלפון הנייד של התובע, כאשר דומה כי ברור לחלוטין כי צילום אירוע מחאה בטלפון נייד כפי שעשה התובע לא עולה כדי עבירה.
באשר לזמן העיכוב כאמור בסעיף 73 לחוק, הצדדים מסכימים כי עיכוב התובע החל בשעה 11:45 והסתיים בשעה 15:12, פרק זמן העולה על פרק הזמן המרבי לעיכוב – 3 שעות. אין מחלוקת, כי לא ניתן היתר להאריך את העיכוב, וממילא העיכוב נדרש לפרק הזמן הסביר המינימלי לביצוע הפעולה שלשמה הוקנתה סמכות העיכוב – ובענייננו, הפעולה בוצעה, כאמור, עוד טרם הבאת התובעל תחנה, והוא כלל לא נחקר.
בכל הנוגע לטענות הצדדים בעניין נוהל הפעלת תאי המתנה של משטרת ישראל, מספר 220.005.07 (להלן: “נוהל תאי המתנה”), אני מקבל את טענות התובע לפיהן הנתבעת לא פעלה על פי הנדרש בנוהל. סעיף 5 לנוהל מגדיר מעוכב: “אדם שהוגבלה חירותו לנוע באופן חופשי, כאשר הגבלת החירות מסויגת מראש בזמן ובתכלית והחוק אוסר כליאתו מאחרי סורג ובריח.” סעיף 6(יג) (1) נעילת תא ההמתנה: “אם יש מעוכב בתא ההמתנה, יש להשאיר את הדלת פתוחה ואין לנעול אותה.” (ההדגשה אינה במקור – ע”י).
על פי דוח צפייה בסרטון מצלמת הגוף של רס”ב אלכסנדר בוחורוב, מונה 01:08, נראה השוטר מוביל את המתלונן לתא ובמונה 01:10 סוגר את הדלת. רס”ב בוחורוב מאשר אף בחקירתו את סגירת דלת התא בו שהה התובע (ר’ פרוטוקול עמ’ 59 ש’ 18-23), וזאת בניגוד לאמור בסיכומי הנתבעת סעיף 69, שם צוין כי דלת התא בה שהה התובע הייתה פתוחה.
משאלה הם פני הדברים, ברי כי לא קמה עילת עיכוב כלפי התובע ועיכובו נעשה אם כן שלא כדין.
האם התובע נעצר
סעיף 23 לחוק מקנה סמכות לשוטר לעצור אדם ללא צו בית משפט, אם יש לו יסוד סביר לחשד שאותו אדם עבר עבירה בת מעצר ובנוסף, התקיים אחד התנאים המנויים בסעיף.
לאחר שהגעתי למסקנה שעיכוב התובע בוצע שלא כדין מאחר ולא עבר כל עבירה, אזי קל וחומר שהתובע לא עבר עבירה בת מעצר ולפיכך, לא הייתה לנתבעת סמכות, בשום שלב, לעצור את התובע. לכן, אמירתו של קצין המשטרה בהודעת חשוד כי הייתה לו סמכות מלאה לעכב ולעצור את התובע והוא הסתפק בעיכוב, איננה נכונה (ר’ הודעת חשוד עמ’ 3 ש’ 42-43). על כך, אוסיף את דבריו כפי שעולים מהפרוטוקול, שם ציין כי תמיד יש הבדל בין עצור למעוכב (ר’ פרוטוקול עמ’ 52 ש’ 20-35). כעת אבחן האם התנאים בהם הוחזק התובע בתחנת המשטרה מעידים כי היה עצור או שמא היה בגדר מעוכב כפי שטוענת הנתבעת.
ראשית, מדוח צפייה בסרטון מצלמת הגוף של רס”ב אלכסנדר בוחורוב, מונה 00:42-00:20 – אומר האחרון לתובע שהוא עצור והוא ממתין לחקירה ועליו לוודא שאין בבגדיו אביזרים אסורים בכניסה למעצר. מדבריו אלו עולה כי בין שהתובע נעצר ובין שעוכב, ההתייחסות אל התובע בתחנת המשטרה, לפחות לאחר חילופי המשמרות בתחנה, הייתה כאילו היה עצור.
שנית, סעיף 5(ח) בנוהל תאי המתנה, מגדיר מעוכב וקובע שהחוק אוסר כליאתו מאחרי סורג ובריח. סעיף 6(יג)(2) לאותו הנוהל, קובע כי אם יש מעוכב בתא ההמתנה, יש להשאיר את הדלת פתוחה ואין לנעול אותה. סעיף 6(י)(1) קובע כי, ניתן לבצע חיפוש על גופו של עצור ובכליו וליטול כל דבר האסור בהכנסה לתא המעצר.
כפי שכבר ציינתי לעיל, מדוח הצפייה בסרטון עולה כי, בוצע בתובע חיפוש גופני בתחנת המשטרה, הוא הוכנס לתא מאחורי סורג ובריח ושהה בו כשדלתו סגורה. לפיכך, עולה כי ההתייחסות לתובע בתחנת המשטרה הייתה כאל עצור ולא כאל מעוכב ובנסיבות אלה מדובר במעצר שווא.
האם החיפושים בתובע בוצעו כדין
התובע טוען כי נערכו בגופו שני חיפושים שלא כדין, כאשר הנתבעת טוענת כי נערך חיפוש אחד בלבד בתחנה על ידי רס”ב בוחורוב וכי הוא פעל בהתאם לשיקול דעתו המקצועי בעת ההחלטה על עריכת חיפוש (סיכומי הנתבעת ס’ 80).
בהתאם לראיות שהוצגו לפני, אדון בחיפוש שבוצע על ידי רס”ב בוחורוב. סעיף 72א(א) לחוק מתייחס לחיפוש על גופו של חשוד בעת כניסתו לרכב בשימוש משטרת ישראל או לאמבולנס לאחר שעוכב. לכן, סעיף חוק זה לא חל על חיפוש שבוצע בתחנת המשטרה. סעיף 6(ו)(6) לנוהל תאי המתנה קובע כי: “התורן יקבל / ידרוש מהמעוכב את כל החפצים שהחזקתם אסורה בתא ההמתנה… וירשום אותם כפיקדון בטופס רכוש…”. כפי שעולה מהסעיף, אין המדובר בחיפוש על גופו של מעוכב, אלא בדרישה מהמעוכב לקבל את כל החפצים שיש ברשותו. שכן, בסעיף 6(י) לנוהל תאי ההמתנה, לדוגמא, ניתן לראות כי ישנה התייחסות והגדרה מדויקת כאשר הדרישה היא לחיפוש על גופו של עצור.
על פי דוח צפייה בסרטון מצלמת הגוף של רס”ב אלכסנדר בוחורוב, כבר בתחילתו, במונה 00:00-00:20, מציין השוטר כי התובע יעבור חיפוש. על כך השיב התובע כי זהו חיפוש נוסף מעבר לחיפוש שנערך בעת הגעתו לתחנה, והשוטר ציין כי זו זכותו המלאה והוא מקבל עליו אחריות. במונה 00:20 – 00:42 החל השוטר לערוך חיפוש בגופו של התובע וציין בשנית כי זכותו המלאה לבצע חיפוש וכי עליו לוודא שאין בבגדיו אביזרים אסורים בכניסה למעצר. עובדות אלו צוינו אף בתצהירו של רס”ב אלכסנדר בוחורוב.
כאמור, השוטר לא דרש מהתובע את כל החפצים שברשותו כפי שקובע נוהל תאי ההמתנה, אלא החליט לערוך חיפוש גופני ולקחת את החפצים שנמצאים בבגדיו של התובע, מבלי שנתונה לו לכך הסמכות בדין ו/או בנוהל.
נוכח הדברים שצוינו, לא הייתה לנתבעת כל סמכות בדין ו/או בנוהל לערוך חיפוש גופני בתובע בעת שהייתו בתחנת המשטרה, והחיפוש שעשה – היה חיפוש בלתי חוקי.
האם קיימת לנתבעת אחריות בנזיקין
המסקנות לפיהן עיכוב התובע והחיפוש שנערך בגופו נעשו שלא כדין, לא די בהן כדי להטיל על הנתבעת אחריות בנזיקין, וזאת מכוח הוראות סעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי”ב – 1952, הקובע כי:
“אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, מתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הרשאה חוקית; אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה.”
על סעיף זה קבע בית המשפט העליון כי:
“אם בעבר הרחוק אימצה הפסיקה גישה, המצמצמת את הטלתה של אחריות ברשלנות על המדינה […] הרי זה מכבר אין עוד יסוד לשלילה עקרונית של האחריות, וההצדק להטלתה לעולם ייבחן לגופם של דברים […]” (ע”א 10078/03 שתיל נ’ מקורות (2007), פסקה 19 לפסק דינו של כב’ השופט א’ א’ לוי).
האם סבר קצין המשטרה, בתום לב, כי הוא פועל בתחום הרשאה חוקית? אני חושש כי אין מנוס מן הקביעה כי התשובה לכך היא בשלילה, וכי התנהלותו של קצין המשטרה מהווה חריגה במודע מגבולות ההרשאה החוקית.
כפי שעולה מתיאור האירוע, מהעדויות והממצאים שעמדו לפני, הנתבעת נערכה מראש למבצע הנטיעות בין אם על ידי העמדת כוח רב בשטח (הודעת חשוד עמ’ 2 ש’ 24, תצהיר סנ”צ יורי מזובובסקי) ובין אם על ידי עבודת מטה סדורה (סיכומי הנתבעת עמ’ 3 פ’ 13). עוד יצוין, כי האירוע התרחש ביום השני למבצע הנטיעות, כך שהמשטרה יכלה להפיק לקחים מאירועי היום הראשון.
עוד ברור, אף זאת מעדותו של קצין המשטרה עצמו, כי האירוע מול התובע התרחש לאחר פיזורם של המפגינים משטח העבודות, כך שאין מדובר באירוע שהתרחש אגב אירוע המוני.
גם הזגזוג בין עילות העיכוב והעבירות שיוחסו לתובע, כמו גם הפרכת הטענות המבססות את העבירות לכאורה – אף הוא שולל את הטענה לפעולה בתום לב על פי הרשאה נחזית.
אין מנוס מן הקביעה, כי קצין המשטרה היה מודע היטב לכך שאין כל עילה לעכב את התובע, ודאי לא להביאו לתחנת המשטרה, וכי עיכוב זה נעשה כסנקציה על התרעתו של התובע בדבר כוונתו להתלונן על הפעלת כוח בלתי מוצדק מצד הקצין. בנסיבות אלה, אין מקום להחיל על המשטרה את החריג הקבוע בסעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים, ויש לקבוע כי לכל הפחות מדובר בהתרשלות בביצוע פעולה על פי הרשאה.
בחינת מכלול נסיבות האירוע (בעת התרחשותן – לא בדיעבד), מובילה למסקנה כי מדובר בהחלטה רשלנית אשר חרגה מסטנדרט המיומנות והזהירות המצופה משוטר סביר, ודאי קצין משטרה בכיר, בנסיבות בהן התרחש האירוע. בנסיבות המקרה, היה מקום לצפות מהנתבעת לנהוג בריסון רב יותר על מנת שלא לפגוע בזכויות היסוד של התובע לחירות ולחופש הביטוי.
עוד יש לציין, כי אין מדובר בהתרשלות נקודתית, שניתן להסבירה בלחץ בעת אירוע מבצעי, שכן התנהלותה הפסולה של הנתבעת המשיכה גם לאחר שהובא התובע לתחנת המשטרה, תוך הפרה ברורה של נהלי הנתבעת עצמה.
לאור כל האמור לעיל, נדחית טענתה המקדמית של הנתבעת לפיה דין התובענה דחייה על הסף מחמת ההגנות הקבועות בסעיפים 3 ו-6 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי”ב-1952.
נדחית אף טענתה של המדינה להגנה כאמור בסעיף 44 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ”ט-1969. ראשית, העיכוב שביצע קצין המשטרה לא נעשה “למען שלום הציבור”, שכן מחומר הראיות שהוגש לא עולה כי היה חשש כלשהו לשלום הציבור, ודאי לאור הודאתו של קצין המשטרה כי האירוע התרחש לאחר פיזור המפגינים; שנית, סעיף זה מקנה חסינות אישית לשוטר במסגרת מילוי תפקידו וכאמור בסעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי”ב-1952, המדינה אחראית על רשלנות שבמעשה, וקצין המשטרה עצמו לא נתבע בנזיקין.
משנקבע בענייננו, כי פעולות העיכוב והחיפוש נעשו לא רק בניגוד לדין אלא אף ברשלנות, ראוי להטיל על הנתבעת אחריות בנזיקין, ועליה לפצות את התובע על הפגיעה שנגרמה לו כתוצאה מהעיכוב ומהחיפוש.
היקף הפיצוי
סוגיית הפיצוי בגין עיכוב שווא רשלני נדונה בבית המשפט העליון במסגרת רע”א 4672/14 יהודה גליק נ’ מדינת ישראל (2015), שם נקבע, מפי כב’ השופט (כתוארו אז) אליקים רובינשטיין כי:
“גובה הפיצויים נגזר ממידת הרשלנות בה לקתה פעולת הגורמים המעכבים מחד גיסא, ומן הנזק שנגרם לפלוני מאידך גיסא, ובאומדן הנזק יש להביא בחשבון את אופיה של שלילת החירות – האם עיכוב בתחנת המשטרה או כליאה מאחורי סורג ובריח; את האופן בו התבצע העיכוב או המעצר – למשל, האם נעשה במקום הומה תוך פגיעה בשמו הטוב של האדם, או שמא הרחק מעיני הציבור; וכמובן את ארכה של שלילת החירות”
באותו עניין, קבע כב’ השופט רובינשטיין את אמות המידה לפסיקת הפיצוי, וציין כי:
“בקבעו את סכום הפיצויים הרלבנטי על בית המשפט ליתן כמובן משקל לעצם המעצר או העיכוב ולנסיבותיהם, עוד בטרם חישובו של משך שלילת החירות – ומכאן, כי לא ניתן להשוות לענייננו מקרה כדוגמת עניין שירי בו נפסקו למבקש סכום של 80,000 ש”ח בגין מעצר שווא של 29 יום, על-ידי חלוקת הסכום המצטבר ב-29, כפי שנדמה שעשה בית המשפט המחוזי; והרי אין לדבר סוף, כי אף את היום ניתן לחלק למספר השעות, מקום שאין המדובר בעיכוב שארכו יממה שלמה, ובהתחשב בעובדה שמדובר בעיכוב ולא במעצר מאחורי סורג ובריח, יימצא כי ישולם סכום כסף מזערי שאינו מצדיק הגשת התביעה מעיקרא. כפי שציין לעניין זה המשנה לנשיא מנחם אלון, ‘אין מידה ואין שיעור לערכה ולאורכה של חירות אדם’ […], ולכן לעצם המעצר או העיכוב כאמור, יש ליתן משקל בקביעת גובה הפיצוי.”
בענייננו, עוצמתה של הרשלנות בעצם השימוש בסמכות העיכוב – גבוהה מאוד; נסיבות המקרה מלמדות שלא הייתה כל הצדקה לעיכוב, והן מאפשרות לקבוע, במידה גבוהה של סבירות, כי קצין המשטרה עשה שימוש בסמכות העיכוב לצורך “ענישה” או “הרתעה” – שימוש החורג חריגה רבתי מתכליתה של סמכות זו.
גם אם נניח שעצם העיכוב היה טעות בשיקול דעת, אזי הבאתו של התובע לתחנת המשטרה, הכנסתו לתא סגור, היחס אליו כאל עצור, וביצוע חיפוש בלתי חוקי בו, וזאת לצד חריגה ממשך הזמן הקבוע בחוק כפרק הזמן המרבי לעיכוב – ודאי כאשר כאמור לא הייתה כל הצדקה לעיכוב מלכתחילה – מביא אותנו לקביעה כי שיעורו של הפיצוי אמור להיות גבוה.
חומרה יתרה יש לראות, לטעמי, בכך שהעיכוב נעשה לאחר שקצין המשטרה ידע כי המעוכב הוא עיתונאי, שאז ניתן להוסיף לממד ה”ענישה” שבעצם העיכוב גם את הפגיעה המובהקת ביכולתו של התובע למלא את תפקידו העיתונאי, וניסיון למנוע תיעוד וסיקור של האירוע, תוך פגיעה בחופש הביטוי ובחופש העיתונות. גם לאלה יש ליתן משקל משמעותי בעת קביעת הפיצוי.
בבחינת כל השיקולים הדרושים לעניין, ראיתי לחייב את הנתבעת לפצות את התובע בסך 20,000 ₪ בגין עיכובו שלא כדין, עיכוב שלפרקים הגיע לכדי מעצר בלתי חוקי.
אני ער לכך, כי הסכומים שנפסקו בגין מעצר שווא, ודאי בגין עיכוב שווא, הם נמוכים משמעותית מן הסכום שפסקתי בהליך זה. אלא שאני סבור שפסיקת הפיצוי במקרה זה, יותר מכפי שהיא באה לפצות את הנפגע עצמו, מיועדת לשמש “קריאת כיוון” למשטרת ישראל, ולחייבה לבחון מחדש את התנהלותה, את נהליה, ואת האופן שבו היא מפעילה את סמכויותיה על פי דין. במילים אחרות, תכליתו של הפיצוי שנפסק היא לשוב ולהבהיר, כי במדינה דמוקרטית עיכוב או מעצר אינם, ואסור שיהיו, אמצעי ענישה או הרתעה: עיכוב או מעצר הם אמצעים קשים, שיש לעשות בהם שימוש רק כאשר אין דרך אחרת, פוגענית פחות, להשיג את אותן תכליות.
היקף הפיצוי משקף גם את מורת רוחו של בית המשפט מהתנהלותה של המשטרה בהליך דנן – כאשר הציגה גרסה עובדתית שאינה עולה בקנה אחד עם הראיות המצויות בידיה היא; כאשר המשיכה בהעלאת טענות שיש בהן כדי להטיל דופי בתובע, אף שהיה ברור כי אין בידיה כל ראיות לתמוך בהן טענות אלה, והחמור מכל – כאשר קצין משטרה בכיר, סגן ניצב המשמש כיום כמפקד תחנה, הציג גרסה שנסתרה בראיות אובייקטיביות, שחלקן הוגשו בידי הנתבעת עצמה.
תפקידה של משטרת ישראל בשמירת הסדר הציבורי הוא תפקיד חשוב ומורכב. על המשטרה לשמור על הסדר הציבורי, למנוע פגיעה בנפש וברכוש, ולהבטיח את שלומם ואת ביטחונם של התושבים. עם זאת, תפקידה הוא גם להבטיח את הזכות הבסיסית של אזרחים במשטר דמוקרטי למחות ולהפגין.
עיון בחומר הראיות שהוצג במסגרת הליך זה, גם החומר שהציגה הנתבעת עצמה, מלמד כי תכליתה של סמכות העיכוב אינה נהירה לחלק מן השוטרים, ולמרבה הצער גם לא לחלק מקציני המשטרה: הסמכות לעכב אדם, ודאי הסמכות לעצור אדם ללא צו שופט, אינה מיועדת לצורכי הרתעה, לצורכי ענישה או לצורכי “חינוך” של מי שאינו מתנהג כשורה. הסמכות לשלול מאדם את חירותו – גם אם “רק” בדרך של עיכובו והבאתו לתחנת המשטרה – היא סמכות שיש להתייחס אליה ברצינות המתחייבת ממעמדו החשוב של ערך החירות; אין להשלים עם שימוש בסמכויות העיכוב והמעצר ללא צורך אמיתי, ויפים לעניין זה דברי הנשיא אהרן ברק בדנ”פ 2316/95 גנימאת נ’ מ”י פ”ד מט (4) 589, 649 (1995) (להלן: “עניין גנימאת”):
“מעצר לצורכי חקירה צריך להתקיים רק במקרים חריגים של חקירה. מעצר אינו אמצעי חקירה. מעצר הוא אמצעי למניעת שיבוש החקירה. בדומה, מעצר עד תום ההליכים צריך להתקיים רק במקרים חריגים ומיוחדים. מעצר אינו תחליף לעונש ואינו מקדמה על חשבון עונש.” (ההדגשה הוספה – ע”י)
קביעה זו, אף שבעניין גנימאת הייתה דעת מיעוט, משקפת כיום את ההלכה הנוהגת, והיא יפה, בשינויים המחויבים, גם בכל הנוגע לסמכות העיכוב המוקנית לשוטר. אם נתמצת – הסמכות לשלול את חירותו של אדם – בין על דרך של עיכובו, בין על דרך של מעצרו – אינה מיועדת כדי “להעניש” את אותו אדם, ללמדו דרך ארץ או נימוס כלפי קצין משטרה, או כדי להרתיעו מלבצע הפרת חוק בעתיד: הסמכות מוגבלת לתכליות שנקבעו לה בחוק, ולהן בלבד.
ואם ניישם את הכלל על האירוע הנדון בהליך זה – גם אם סבר סנ”צ מזובובסקי כי התובע נהג שלא כהלכה – ואשוב ואדגיש, כי לא הובאו ראיות להתנהגות כזו מצדו – אזי משעה שבוצע זיהוי, ובהיעדר צורך אמיתי לחקור (ודוקו: אין חולק כי התובע לא נחקר כלל, גם לא לאחר שהובא לתחנת המשטרה), לא הייתה לקצין המשטרה סמכות לעכבו.
כמעט מיותר לציין, אבל דומה כי הדבר לא היה נהיר לקצין המשטרה די הצורך: כאשר אזרח מתרה בשוטר על כוונתו להגיש תלונה על התנהלותו של אותו שוטר – גם אם השוטר סבור כי אותה “התראה” לא נאמרה במידת הנימוס המתחייבת, השוטר אינו רשאי “להעניש” את האדם באמצעות עיכובו, ודאי לא באמצעות מעצרו.
התנהלות המשטרה במקרה זה מעוררת אי-נוחות, לשון המעטה. לא זו בלבד שנראה כי סנ”צ מזובובסקי, קצין משטרה בכיר, עשה שימוש שלא כדין בסמכותו כדי להרתיע מי ש”איים” להתלונן נגדו מלעשות כן, אלא שבדרכו לעשות כן, הוא לא היסס לייחס לתובע ביצוע עבירות שלא היו ולא נבראו, ומכל מקום – לא תועדו ולא הובאו ראיות להוכחתן. כאמור – התובע אף לא נחקר על אותן עבירות, ומכאן שקיים חשש שאותן עבירות לא היו אלא אמתלה שנועדה להצדיק עיכוב והבאה לתחנת המשטרה – בין כדי להרתיע את התובע, ובין כדי ליצור “משקל נגד” לתלונה עתידית, באופן שיפגע במהימנותו של התובע בהליך עתידי.
המשקל הניכר שמייחסים בתי המשפט וגופי חקירה לגרסאותיהם של שוטרים – ודאי קציני משטרה, ודאי קציני משטרה בכירים – מחייב אותם לעמוד באמת מידה מחמירה של אמינות ושל יושר – ואין לי אלא להצר על כך שסנ”צ מזובובסקי לא עמד באמת מידה זו במקרה שלפניי.
הפועל היוצא הוא, אפוא, כי התביעה מתקבלת.
הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בגין עיכוב, מעצרו וחיפוש לא חוקיים בסך 20,000 ₪.
כמו כן תישא הנתבעת בהוצאות ההליך בסך 5,000 ₪ ובשכר טרחת עו”ד בסך 11,700 ₪.
הסכומים כולם יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
ניתן היום, י”ט אלול תשפ”ד, 22 ספטמבר 2024, בהעדר הצדדים.
