בפני
כב’ השופט פליקס גורודצקי
מבקשים
1. ***
2. ***
3. ***
4. ***
ע”י ב”כ עוה”ד שמעון האן
נגד
משיבים
1. ***
2. ***
3. ***
ע”י ב”כ עוה”ד אורי אביב
פסק דין
לפניי תביעה לקביעת היקף עיזבון המנוחה *** ז”ל, אשר נפטרה ביום 00.00.2021 (להלן: “המנוחה”).
רקע עובדתי רלוונטי
התובעות 1-4 (להלן: “התובעות”) הינן אחיות של הנתבעים 1-3 (להלן: “הנתבעים”).
התובעות והנתבעים (להלן: “הצדדים”) הינם ילדיה של המנוחה.
ביום 00.00.2021 ניתן צו ירושה בעניין המנוחה, לפיו כל אחד מהצדדים יקבל 1/7 מכלל העיזבון.
המנוחה התגוררה בדירה של חברת “עמיגור” (להלן: “הדירה”).
עיקר טענות התובעות
בשנת 2017 קיבלה המנוחה הזדמנות לרכוש את הדירה בסבסוד משמעותי.
המנוחה הייתה ללא אמצעים כלכליים ולא היה ביכולתה לרכוש את הדירה.
נוכח הזמן הקצר שעמד לרשות המנוחה, ומכיוון שהנתבעים לא היו מעוניינים להשתתף ברכישת הדירה, התובעות אשר השכילו להבין את טיב ההצעה עשו את הבדיקות מטעמן והחליטו לנצל את חסכונותיהן והתובעות 3-4 אף נטלו הלוואות כדי להשתתף ברכישת הדירה.
התובעות רכשו את הדירה כארבע שנים לפני פטירת המנוחה.
בתקופה הרלוונטית ועד ליום הגשת התביעה, הנתבע 2 ריצה ועודנו מרצה תקופת מאסר ממושכת בת *** שנה, למרות זאת, הוצעה לו הזדמנות להשתתף ברכישת הדירה, והנתבע 2 אף הוא החליט להימנע מכך.
התובעות שילמו את מלוא התמורה בגין הדירה, ואף תשלומי תיקונים, ועד הבית, שיפוץ הבית – תשלומים אשר שולמו ועדיין משולמים על-ידי התובעות בלבד.
לצורך ביצוע הרכישה היה על התובעות להסדיר את כלל החובות של המנוחה לחברת “עמיגור”. התובעות והן בלבד נשאו בכיסוי חובות אלו, ואף נשאו בנטל כיסוי החובות מול הבנק וחברות האשראי.
הנתבעת 1 והנתבע 3 חתמו על הסכם חלוקת עיזבון בין הצדדים, לפיו אין להם ומעולם לא היה להם זכויות בדירה ושאכן התובעות הן אלה שנשאו בתשלומי הדירה.
בהתאם לנוהלי חברת “עמיגור” לא ניתן היה להעביר את הדירה על שם התובעות, ורק בחלוף 5 שנים ממועד הרכישה ניתן לבצע את הפעולה, המנוחה נפטרה בפתאומיות ובטרם חלפו 5 שנים, ועל כן התובעות לא הסדירו את רישום הדירה על שמן.
ידועה לכל העובדה כי הדירה לא נכללה בעיזבון המנוחה היות שהתובעות רכשו את הדירה במלואה, דבר שידוע הן לחברת עמיגור והן לאחיות המנוחה ובוודאי שלנתבעים.
לאחר פטירת המנוחה התגלע סכסוך בין האחים באשר לדירה, אך גם בעת הזו הנתבעים 1 ו-3 לא מערערים על זכויותיהם בדירה.
בשיחות טלפוניות שהתקיימו בין התובעות 2 ו-4 לבין הנתבע 2 עלה כי אף הוא יודע כי אינו זכאי לזכויות בדירה, אך הוא קיווה לשכנע את המנוחה טרם פטירתה לכך שהוא זכאי לחלק מהבעלות בדירה.
נראה כי הנתבע 2 מנסה בכל דרך לקבל חלק מזכויות התובעות בדירה, תוך ניצול מות המנוחה, אגב יצירת מחלוקות בין הצדדים.
הנתבע 2 ויתר על זכויותיו בשעה שיכול היה לקבל הלוואות מבני משפחתו, לא עולה על הדעת שחשב לנצל את היותו מאחורי סורג ובריח בשביל להפעיל מניפולציות על התובעות אשר יגרמו להן לתת מזכויותיהן.
בית המשפט מתבקש ליתן פסק דין בו הוא מורה כי הדירה הינה בבעלות התובעות 1-4 בחלקים שווים ואינה נכללת בעיזבון המנוחה.
יש לחייב את הנתבע 2 בהוצאותיהן של התובעות בגין הגשת תביעה זו, בתוספת שכ”ט עו”ד בתוספת מע”מ.
עיקר טענות הנתבעים 2-3
הערה: הנתבעים 2-3 הגישו כתבי הגנה נפרדים, יחד עם זאת לאור הדמיון בטענותיהם, יפורטו להלן טענותיהם יחד.
התביעה הינה ביטוי לשימוש לרעה בהליכי משפט וניצול דלתותיו הפתוחות של בית המשפט לענייני משפחה.
התובעות גיבשו החלטה להפעיל לחץ על הנתבעים כדי למנוע מהם לקבל את חלקם בירושה על-פי הדין, כל זאת תוך שימוש במניפולציות.
התובעות ביחד ולחוד לקחו על עצמן סיכון כששילמו את הכספים לקניית הדירה, תוך ידיעה שהמנוחה לא ערכה צוואה ואין להן להלין אלא על עצמן.
התובעות היו צריכות להחתים את הנתבעים טרם תשלומי הכספים, שכן ידעו כי בהעדר צוואה, שאר האחים יקבלו את חלקם כחוק.
התובעות אף לקחו סיכון בכך שהמנוחה הייתה יכולה לערוך צוואה ובה לצוות את הדירה לכל הילדים למרות שרק חלק שילמו את התמורה.
התובעות ידעו שמדובר בדירה שעתידה להניב פירות בדמות של כספים רבים, דבר שאכן קרה, משכך הבינו התובעות שמדובר בעסקה כדאית שגם אם יקבלו את חלקן היחסי בדירה עם שאר האחים והאחיות, ייצאו הן ברווח מהשקעתן.
מתמלול השיחות עולה כי הופעל לחץ בלתי הוגן על המנוחה בניסיון להחתים אותה על צוואה והניסיון לא צלח. כמו כן עולה כי הופעל לחץ בלתי הוגן על נתבע 2 שיחתום על הודעת ההסתלקות וכן על שאר הנתבעים במטרה שיוותרו על חלקם.
התובעות הגישו בקשה לצו ירושה בפני רשם הירושה, ללא צירוף הודעת הסתלקות ו/או ויתור מטעם היורשים, זאת בניגוד לסעיף 72 לחוק הירושה, התשכ”ה–1965 (להלן: “חוק הירושה”) וצריך היה להביא את הודעת ההסתלקות בהזדמנות הראשונה לרשם הירושה.
ביום 30.7.2022 נכרת הסכם בין התובעות לנתבעת 1 שכותרתו “גירעון הדירה מעזבון המנוחה” בו הוסכם כי ככל שיש לנתבעת 1 חלק בדירה, הרי שהוא יועבר לתובעות. הנתבעת 1 הייתה צריכה לחתום על תצהיר הסתלקות ולא על ההסכם שנכרת בין הצדדים.
ביום 22.7.2022 נכרת הסכם בין התובעות לנתבע 3, במסגרתו הוא ויתר על זכותו בדירה. גם נתבע 3 היה צריך לחתום על תצהיר הסתלקות ולא על חוזה כזה או אחר.
דבר זה מעורר פליאה ותהיות, ואף מעורר שאלה נוספת, מדוע הנתבעים 1 ו-3 לא חתמו על תצהיר ההסתלקות עם הגשת בקשה לצו קיום ירושה אלא רק בחלוף שנה ממועד זה.
התובעות רוצות לתקן את צו הירושה ועל כן עליהן לעמוד בתנאי סעיף 72 לחוק הירושה, במצב דברים זה על בית המשפט לבחון באופן מצטבר את תנאי ס’ 6 וס’ 72(א) לחוק הירושה, כאשר האינטרסים המוגנים שונים הם בכל סעיף, לעומת ס’ 6 שההגנה היא על החופש והאוטונומיה של היורש שלא לקבל את שהורש לו בס’ 72 האינטרסים הם של סופיות הדיון וההגנה על אינטרס ההסתמכות של צד ג’.
ההסכמים בין התובעות לנתבעים 1 ו-3 שונים במהות: ההסכם שנערך עם נתבעת 1 מאפשר לה ביצוע קיזוז עם הוצאות התובעות בכל הקשור למנוחה, כך שנתבעת 1 תקבל כספים בעוד שנתבע 3 לא יקבל כספים כלל.
התובעות הגישו בקשה לצו ירושה תוך העלמת הודעת ההסתלקות מטעם נתבעים 1 ו-3, דבר המצביע על שימוש לרעה בהליכי משפט ונוגד עקרונות תום הלב וניקיון כפיים.
לאור האמור, בית המשפט מתבקש לאשר את צו הירושה ו/או לחלופין היה ותהיה חלוקה עתידית בעיזבון המנוחה, ייערך בין הצדדים קיזוז בגין מכלול ההוצאות אותן הוציאו התובעות ותתבצע חלוקת כספים לכל האחים כחוק.
הסכמת הנתבע 3 לחתום על ההסכם הייתה לאחר הפעלת לחץ במסגרת שיחות בלתי פוסקות מצד התובעות ואיומים, והנתבע 3 ניסה למנוע קרע במשפחה.
עם קבלת הסכמתו בחודש יוני 2022 יצר עורך דין קשר עם הנתבע 3 ובמסגרת ההתכתבות שנערכה ביניהם שאל הנתבע 3 למה הנתבעת 1 לא כלולה בהסכם. עוה”ד השיב לו כי קיים אותו הסכם גם מול הנתבעת 1. עוה”ד חזר על כך מספר פעמים, כפי שעולה מההתכתבויות.
בהמשך, נשלח אל הנתבע 3 הסכם עם מועד שונה, קרי 11.2.22 במקום 22.7.22. לאחר תיקון חתם הנתבע 3 על ההסכם. בפועל, ההסכם שנחתם עם הנתבע 3 שונה במהות ובתכלית מההסכם שנחתם עם הנתבעת 1 ובכך נתבע 3 הוטעה על-ידי עוה”ד והתובעות באופן מכוון. מדובר בקבלת דבר במרמה או בתחבולה.
הערה
הנתבעת 1 לא הגישה כתב הגנה על אף שהוכח לפניי כי בוצעה מסירה כדין וחלף המועד.
עמדת ב”כ היועמ”ש
ב”כ היועמ”ש הודיעה שהואיל והצדדים כשירים ובגירים לא תתערב בהליך זה. יחד עם זאת, הוסיפה כי צו ירושה הינו צו הצהרתי המכריז מי הם יורשיו של אדם ואינו מתייחס או מחריג נכס כזה או אחר מנכסי העיזבון ובכל מקרה ככל שמי מהיורשים מעוניין להסתלק מחלקו, יש להגיש בקשה לתיקון צו ירושה ולהוכיח כי הבקשה עומדת בתנאי סעיף 72 לחוק הירושה. מעשה הסתלקות הינו מכלל נכסי העיזבון וכן מזכויות אשר מגיעות ו/או יגיעו לעיזבון גם מכוח עיזבונות אחרים בעתיד.
התפתחות דיונית
בדיון קדם משפט שהתקיים ביום 6.5.24, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית אשר לפיה בהעדר מחלוקת עובדתית, ההליך יוכרע על יסוד החומר המונח בפני ביהמ”ש ועל יסוד סיכומים.
כפועל יוצא מהסכמה זו, נקבע מועד לדיון נוסף ליום 17.7.24, במסגרתו הצדדים סיכמו את טיעוניהם בעל-פה.
הכרעה
לאחר עיון במלוא התשתית הראייתית, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל.
בשים לב לעובדה כי בין התובעות לנתבעים 1 ו-3 נערכו הסכמים ולעובדה כי הנתבעת 1 לא הגישה כתב הגנה ואף לא התייצבה לדיונים, יש צורך במתן הכרעה נפרדת ביחס לכל אחד מהנתבעים, כאשר הנימוקים ביחס לנתבע 2 כוחם יפה גם ביחס לנתבעים 1 ו-3 וכשהם מתווספים ליתר הנימוקים שיפורטו להלן בעניין נתבעים אלה.
הנתבעת 1
הנתבעת 1 לא הגישה כתב הגנה על אף שהוכח לפניי כי בוצעה לידיה מסירה כדין.
הנתבעת 1 לא גם לא התייצבה למי מהדיונים.
במצב דברים זה, אין כל מניעה ליתן כנגד הנתבעת 1 פסק דין הן בהעדר הגנה מכוח תקנה 130 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט–2018 (להלן: “התקנות”) והן בהעדר התייצבות מכוח תקנה 75 (2) לתקנות, הקובעת כך: “לא התייצב הנתבע והתובע התייצב, רשאי התובע להוכיח את תביעתו, ויהיה זכאי לסעד שביקש לפי הראיות שהתקבלו”.
לעניין חובת התובעות להוכיח את תביעתן בכל הנוגע לנתבעת 1 ייאמר כי די לעיין בהסכם שנכרת בין התובעות לנתבעת 1 ביום 30.7.22 ראו: נספח 7 לכתב התביעה כדי להגיע למסקנה כי התובעות עמדו בנטל ההוכחה. בהסכם זה הוסכם, בין היתר, כי:
“…והואיל: [ההדגשה במקור – פ”ג] והדירה נרכשה על ידי הבנות המתוארות לעיל, בהסכמת הצדדים ובידיעתם ומתוך מודעות מוחלטת כי הבעלות עליה תועבר לבנות הרוכשות במלואה ובהתאם לחלק היחסי אותו השקיעה כל אחת מהן לצורך רכישת הדירה.
והואיל: [ההדגשה במקור – פ”ג] והצדדים להסכם זה מצהירים בזאת כי הדירה המתוארת אמנם רשומה ונרכשה על שמה של האם המנוחה, אך בפועל הינה בבעלותן של הבנות הרוכשות בחלקים שווים…”
ראו: עמ’ 41 לנספחי כתב התביעה
“…והואיל: [ההדגשה במקור – פ”ג] ובכוונת הצדדים להגיש הסכם זה ללשכת רישום המקרקעין המוסמכת על מנת להסדיר את רישום הנכס על שם הבנות הרוכשות בהתאם לחלקן היחסי ועל פי הקבוע בהסכם זה…”
ראו: עמ’ 42 לנספחי כתב התביעה
“…2. גריעת הדירה מעזבון המנוחה [ההדגשה במקור – פ”ג]
3. מוסכם בין הצדדים להסכם זה כי דירת המגורים הידועה כגוש *** חלקה *** ונמצאת ברחוב *** ב*** נרכשה כולה באמצעות הבנות הרוכשות ואינה כלולה בעיזבון המנוחה…”
ראו: עמ’ 42 לנספחי כתב התביעה
“…8. הצדדים להסכם זה מסכימים ומצהירים כי רכישת הנכס לטובת האם הוצעה למכלול ילדיה של המנוחה אך רק צד ב’, צד ג’, צד ד’, צד ה’, להסכם זה, התגייסו לצורך רכישת הנכס לטובת האם.
9. הצדדים להסכם זה מצהירים כי הוצע לצד א’, להשתתף ברכישת הנכס עבור האם, אך בשל היעדר יכולת כלכלית, לא הייתה יכולה היא להשתתף ברכישת הנכס….”
ראו: עמ’ 43 לנספחי כתב התביעה
“…19. הצדדים להסכם זה מסכימים בזאת, ביחוד לאור המתואר לעיל כי הנכס אשר רכשו האחיות הרוכשות לטובת האם הוא בבעלותן הבלעדית.
[…]
21. צד א’ להסכם (להלן: הגב’ ***) להסכם [הטעות במקור – פ”ג] מצהירה בזאת כי חלקה בנכס ככל וקיים יועבר לטובת האחיות הרוכשות בחלקים שווים.
[…]
25. צד א’ להסכם זה מצהירה בזה כי בכפוף לחתימה על הסכם זה, אין ולא תהא לה כל טענה בקשר לנכס המתואר לעיל וכי היא מודעת לעובדה כי הוא נרכש באמצעות האחיות הרוכשות וכן כי אין לה כל חלק בו.
[…]
27. הצדדים מסכימים כי במידה וצד א’ תחזור בה מן ההסכמות המנויות בהסכם זה, הרי שתקום לאחיות הרוכשות הזכות לפיצוי בגין הנזקים שייגרמו להן וכן הזכות לסעד המוקנית להן על פי כל דין…”
ראו: עמ’ 44 לנספחי כתב התביעה
עינינו הרואות כי המחלוקת מושא הליך זה הוסדרה בין התובעות לנתבעת 1 בהסכם מיום 30.7.22, כאשר הצדדים בהסכם זה אף הסכימו ברחל בתך הקטנה כי הדירה אינה חלק מעיזבון המנוחה.
על יסוד הסכמות אלה, כאשר לא נטען דבר כנגד ההסכם מיום 30.7.22, אני קובע כי התובעות הוכיחו את תביעתן בכל הנוגע לנתבעת 1 ואני מקבל את התביעה ביחס אליה – במלואה.
הנתבע 3
בין התובעות לנתבע 3 נחתם הסכם מיום 22.7.22, במסגרתו הוסכם, בין היתר, כי:
“…והואיל: [ההדגשה במקור – פ”ג] והצדדים להסכם זה מסכימים להסדיר ביניהם את ויתורו של מר *** על זכויותיו וחובותיו בכל הקשור לדירה ועזבון האם המנוחה”
[…]
והואיל: [ההדגשה במקור – פ”ג] ובכוונת הצדדים להגיש הסכם זה ללשכת רישום המקרקעין המוסמכת על מנת להסדיר את רישום הנכס על שם הבנות הרוכשות בהתאם לחלקן היחסי ועל פי הקבוע בהסכם זה…”
ראו: עמ’ 46 לנספחי כתב התביעה
“…2. ויתור [ההדגשה במקור – פ”ג]
2.1 מר *** מצהיר בזאת כי הוא מוותר על כל זכות או חובה בקשר לדירת האם המנוחה המצויה ברחוב *** ב*** וידועה כגוש *** חלקה ***.
3. מר *** מצהיר בזאת כי חלקו בנכס המתואר לעיל וכפי שמתואר בצו הירושה של המנוחה, יועבר באופן מלא לאחיותיו החתומות על הסכם זה בחלקים שווים.
4. אופן רישום הזכויות בנכס [ההדגשה במקור – פ”ג]
5. הצדדים להסכם זה מסכימים בזאת כי חלקו המלא של מר *** בדירת המנוחה וכפי שרשום בצו הירושה, יירשם על שם האחיות החתומות על הסכם זה בחלקים שווים ובהתאם לחלוקה שוויונית ביניהן בלשכת רישום המקרקעין בירושלים…”
ראו: עמ’ 47 לנספחי כתב התביעה
למעשה, ניתן היה לבוא ולומר גם כאן כי המחלוקת מושא הליך זה הוסדרה בין התובעות לנתבע 3 בהסכם מיום 22.7.22, כאשר הצדדים להסכם זה אף הסכימו ברחל בתך הקטנה, כי הדירה אינה חלק מעיזבון המנוחה.
יחד עם זאת, לאור טענת הנתבע 3 כי ההסכם מיום 22.7.22 נחתם “לאחר הפעלת לחץ… לצד הטלת איומים” ראו: ס’ 21 לכתב הגנה, יש לדון בטענה זו.
על פני הדברים, טענת הנתבע 3 הינה כי החוזה נחתם בכפייה. בעניין זה ראו: ס’ 17(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל”ז–1977 (להלן: “חוק החוזים”) הקובע כי: “מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה”.
ניתן לבטל הסכם מחמת כפיה רק כאשר הכפייה הופעלה על המתקשר לפני כריתת החוזה וההתקשרות בחוזה הייתה עקב הכפייה ראו: ג. שלו וא. צמח דיני חוזים מהדורה רביעית, (407-408). נקבע בפסיקה כי לא בנקל יכיר בית המשפט בכפייה כעילה מוצדקת לביטול חוזה ועל הטוען לכפייה להוכיח קיומם של לחצים כבדים, החותרים תחת עצם הרצון והמציבים את הצד להסכם במצב שבו אין לו ברירה סבירה אחרת זולת התקשרות בהסכם, או על פגיעה או איום בפגיעה המהווים עוולה נזיקית או עבירה פלילית ראו: תמ”ש 15443-09-20 פלונית נ’ אלמוני (21.2.2023).
הנתבע 3 לא הוכיח (ולמעשה גם לא פירט) אילו לחצים הופעלו כלפיו ואילו איומים הופנו וכיצד אלה לא הותירו לו כל ברירה אלא לחתום על ההסכם מיום 22.7.22.
נוסף על כך, ס’ 20 לחוק החוזים קובע כי: “ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה – תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה”.
לא נטען על-ידי הנתבע 3 שהוא פעל על-פי ס’ 20 לחוק החוזים תוך זמן סביר – או בכלל – לאחר שהופסקה הכפייה הנטענת. במצב דברים זה, ההסכם מיום 22.7.22 הינו הסכם שריר וקיים וקיומו איננו מאפשר לנתבע 3 לפעול בניגוד להסכם עליו חתם ראו: ע”א 1632/98 ארבוס נ’ רובינשטיין ושות’ – חברה קבלנית בע”מ, פ”ד נה(3) (2001); תמ”ש 41470-10-20 פלונית נ’ אלמונית (25.10.2023), לרבות על דרך העלאת טענות המנוגדות להסכם זה.
להשלמת התמונה יצוין כי מעיון בהתכתבות בין התובעת 2 לנתבע 3 עולה כי זה האחרון חתם על ההסכם מיום 22.7.22 מרצונו, תוך שהוא מודיע לתובעת 2 “…אני חתמתי על ויתור החלק שלי עבורכן, פה נסגר הסיפור” ראו: עמ’ 13 להודעה מטעם התובעות בדבר דיווח דיון מקדמי.
כמו כן, ניתן לראות בהסכם מיום 22.7.22 ולמעשה גם בהתכתבות בין התובעת 2 לנתבע 3 הודאה של הנתבע 3. בעניין זה נפסק תמ”ש 16831-11-14 פלוני נ’ פלוני (4.4.2022) כי:
“הודאה הנעשית על ידי בעל דין מחוץ למסגרת הפורמאלית של כתבי הטענות. מהווה ראיה להוכחת העובדות הכלולות בה. בעוד שהודאה פורמאלית (הודאה הנכללת בכתבי הטענות או הנמסרת בגדר ההליך הדיוני המיועד לכך) אינה ראיה כלל אלא היא מוציאה את העובדות אליהן מתייחסת ההודאה מתחום המחלוקת ופוטרת מן הצורך להוכיחן, הרי שהודאת חוץ הינה ראיה כשאר הראיות ובין שאר הראיות, אשר מהימנותה ומשקלה הראייתי נתונים לשיקול דעתו של בית המשפט.
במקרה שלפניי הסכימו הצדדים כי התיק יוכרע על יסוד החומר המצוי בתיק בית המשפט ועל יסוד השמעת סיכומים, ולאור הסכמה זו, ניתן להעניק להודאת הנתבע 3 שבאה לידי ביטוי בין היתר בהסכם מיום 22.7.22 משקל ראייתי משמעותי.
ניתן לסכם ולומר כי במסגרת ההסכם מיום 22.7.22 הנתבע 3 ויתר על כל טענה וזכות “בכל הקשור לדירה ועזבון האם המנוחה” ואין כל מניעה לקבל את התביעה כנגדו במלואה.
לא התעלמתי מטענת הנתבע 3 כי הוא הוטעה על-ידי עורך הדין שערך את ההסכם וחשב כי ההסכם שנערך עם הנתבעת 1 הוא אותו הסכם שנערך עמו, בעוד שבפועל ההסכם שנערך עם הנתבעת 1 היה שונה במהות ובתכלית ראו: ס’ 22-23 ו-ס’ 26 לכתב ההגנה, ולא מצאתי ממש בטענה זו.
ראשית, לא מצאתי שוני ממשי בין שני ההסכמים, למצער בכל הנוגע לשאלת הוויתור על הזכויות בדירה או בעיזבון המנוחה.
בנוסף, עיון בשני ההסכמים מוביל למסקנה כי, על פני הדברים, ההסכם שנערך בין התובעות לנתבעת 1 מקפח אותה ביחס לנתבע 3 שכן בס’ 16 להסכם בית התובעות לנתבעת 1 הוסכם, בין היתר, כי ייערך קיזוז בכל הנוגע לסכומים שהוציאו התובעות להוצאות המנוחה – סעיף שלא נמצא בהסכם בין התובעות לנתבע 3.
שנית, סעיפים 14 ו-15 לחוק החוזים מעניקים זכות לביטול חוזה בלבד. בעניין זה נפסק בע”א 7730/09 כהן נ’ מבני גזית (2000 בע”מ) (6.6.2011) כי “כל עוד הוא אינו מפעיל את זכות הביטול שקמה לו, נשאר החוזה תקף ומחייב. יש אף הרואים באי-ביטול החוזה במקרה של פגם בכריתה, כויתור על ברירת הביטול או אישרורו של החוזה (להרחבה ראו: שלו, בעמ’ 356-355; פרידמן וכהן, בעמ’ 1141-1124)” ראו גם: ה”פ (מחוזי חיפה) 29046-10-19 ח’ ש’ נ’ א’ ד’ (22.8.2021). במקרה שלפניי, הנתבע 3 לא פעל לביטול ההסכם והוא אינו יכול לעשות שימוש בעילות “טעות” ו”הטעיה” כטענות הגנה בלבד.
שלישית, במסגרת הסיכומים הנתבעים הסתפקו באמירה כללית אשר לפיה הנתבע 3 “טעה לאורך כל הדרך” ראו: פרוט’ עמ’ 10 ש’ 50-51 וזאת מבלי שפורטו ונותחו יסודות סעיפים 14 ו-15 לחוק החוזים ראו: עמ”ש 29522-05-13 מ’ ח’ ל’ נ’ ל’ א’ (9.3.2013); ת”א (מחוזי מרכז) 18723-08-18 שור נ’ עירית כפר סבא (14.9.2021).
הנתבע 2
בין התובעות לנתבע 2 לא נערך כל הסכם בכתב בעניין הדירה או עיזבון המנוחה כפי שנערך עם הנתבעים 1 ו-3 והכרעה בעניינו תיעשה על יסוד תשתית ראייתית, אשר באה לידי ביטוי בתמלילים שצורפו לכתב התביעה.
בעניין זה יצוין תחילה כי הנתבע 2 היה מודע לדבר ההקלטה, והוא נזהר מאוד בלשונו – כהגדרתו ראו: נספח 11 לנספחי כתב התביעה עמ’ 144 ש’ 6-15.
במסגרת השיחות שנערכו עם התובעות 2 ו-4 ואשר הוקלטו:
הנתבע 2 הודה כי התובעות פנו אליו בטרם רכישת הדירה כפי שפנו לנתבעים 1 ו-3 על מנת שישתתף ברכישת הדירה ראו: נספח 11 לנספחי התביעה עמ’ 115 ש’ 20-23.
הנתבע 2 טען כי הוא לא הצטרף למאמץ התובעות לרכוש את הדירה כי לא הייתה לו אפשרות כלכלית להצטרף למאמץ זה ראו: נספח 10 לנספחי התביעה עמ’ 64 ש’ 16-18, נספח 11 לנספחי התביעה עמ’ 114 ש’ 3, עמ’ 116 ש’ 22-24.
הנתבע 2 הודה כי הוא ויתר על הזכויות בדירה לטובת התובעות כדלהלן:
“…***: לא, זה לא שהיא לא מתיישבת. אני אומרת לך את הרציונל. אנחנו קנינו את הדירה הזאת לפני ארבע שנים. הוצאנו מכספנו האישי וקנינו את הדירה הזאת לפני ארבע שנים. לפני חמש שנים.
***: אין בעיה, אף אחד לא רוצה ממכם כלום.
***: יפה.
***: כל מה שמגיע לכם תקבלו.
***: לא, אין מה שמגיע לנו. הדירה היא שלנו. זה שהיא רשומה על אמא, זה נטו process ***. וכרגע המצב הוא כזה שהיא רשומה על אמא וזה כביכול צוואה, אבל כולם יודעים שזה לא צוואה. כולם יודעים. והסיפור הזה שעכשיו אתה רוצה לחשוב או לא לחשוב הוא בכלל לא אופציה. זה בכלל לא משהו שאמור להגיד. אתה צריך להבין שזה לא שלך. תגיד, תגיד אני רוצה שתביאו לי כסף, אני רוצה שתעזרו לי בחיים, אני רוצה זה. אבל איפה אתה בכלל יכול לחשוב,
***: אני לא רוצה מאף אחד כלום.
***: לא, אבל איפה,
***: באמת שלא.
***: אבל זה שאתה לא חותם.
***: ***, באמת שלא.”
ראו: נספח 10 לנספחי התביעה עמ’ 75 ש’ 24 עד עמ’ 76 ש’ 14.
וכמו כן:
“…***: נפגעו. אבל רגע, שנייה, שנייה, שנייה. אתה לפני ארבע וחצי שנים, גם פנינו ל***, פנינו ל***, פנינו אליך. אתם ויתרתם על הזכות.
***: את יודעת, אם היה לי את האפשרויות…”
ראו: נספח 11 לנספחי התביעה עמ’ 120 ש’ 5-7.
הנתבע 2 הודה כי בדומה לנתבעים 1 ו-3, גם הוא רצה לחתום על ההסכם עם התובעות ראו: נספח 11 לנספחי כתב התביעה עמ’ 119 ש’ 21-25, נספח 10 לנספחי כתב התביעה עמ’ 75 ש’ 14-15.
הנתבע 2 הסביר כי הוא אינו חותם על ההסכם עם התובעות כך:
“…***: אבל יש לי שאלה אחת והכי ישירה. למה אתה פשוט לא חותם וזהו? ומשחרר אותנו מהעניין הזה.
***: אני כרגע לא אחתום מהסיבה הפשוטה, אני באתי לכבד את השנה של אמא. באתי לכבד את השנה של אמא. רציתי לסגור את הסיפור הזה. ומבחינתי כרגע אני לא מתעסק בזה. אמרתי לך. תני לדברים לשקוע. תני לי את החודש הזה…”
ראו: נספח 10 לנספחי כתב התביעה עמ’ 73 ש’ 14-19.
ובהמשך:
“…***: אבל זה טכני. אין פה משהו. ***, זה כולה חתימה.
***: אין פה טכני, שמכני, טכני. הטכני הזה יכול לחכות. אם ארבע וחצי שנים חיכה, יכול לחכות גם עוד חודש. אין בעיה…”
ראו: נספח 11 לנספחי כתב התביעה עמ’ 138 ש’ 1-3.
ובהמשך:
“…***: לא, לא משנה. בכל אופן מה שאני בא להגיד לך, גם אם בסופו של יום אני אחתום לכם והכל טוב, אני לא רוצה כלום ממכם כפרה. באמת. שום דבר…”
ראו: נספח 11 לנספחי כתב התביעה עמ’ 144 ש’ 17-18.
עינינו הרואות כי לנתבע 2 הוצע להשתתף ברכישת הדירה כפי שהוצע לנתבעים 1 ו-3. הנתבע 2 ויתר על אפשרות זו מטעמים כלכליים והוא לא היה שותף לרכישת הדירה.
התובעות בלבד הן אלה שמימנו את רכישת הדירה ובזכותן בלבד נוצלה הזכות לרכישת הדירה מחברת “עמיגור”. בתוך כך, לא פלא כי הנתבעים, שלא השתתפו ברכישת הדירה, ויתרו – כל אחד בדרכו – על כל זכות בדירה: הנתבעים 1 ו-3 באמצעות הסכם בכתב והנתבע 3 בעל פה ובהתנהגות.
אינני מייחס משקל לעובדה כי לא נערך הסכם בכתב בין הנתבע 2 לתובעות. כידוע, הסכמים בין בני משפחה הם הסכמים פחות פורמאליים, המבוססים על יחסי אמון מיוחדים ובבסיסם עומדים תום לב ושיקולים ערכיים אחרים ראו: עמ”ש 13858-06-20 פלוני נ’ פלוני (15.11.2020); תה”ס 589-07-20 א.ס. נ’ א.ס. (20.10.2020).
על העדר הפורמליות הנהוג בהסכמות משפחתיות ניתן להתגבר באמצעות ראיות אחרות ראו: תמ”ש 2498-12-18 האב נ’ ש’ (3.4.2021); תמ”ש 52970-01-20 פלוני נ’ אלמונית (11.5.2022) ובמקרה שלפניי באמצעות ההקלטות והתמלילים. הדבר נכון ביתר שאת מקום בו מודה הנתבע 2 כי הייתה לו כוונה לחתום על הסכם כתוב והוא דחה את החתימה בנימוקים שונים.
יש לדחות את טענת הנתבעים 2 ו-3 כי התובעות לקחו על עצמן סיכון כששילמו את הכספים לרכישת הדירה ביודעין כי אין צוואה ואין להן אלא להלין על עצמן בלבד ראו: ס’ 6-8 לכתבי ההגנה.
לא זו בלבד שעסקינן בטענה חסרת תום לב אלא גם הוכח באמצעות ההקלטות כי האם נפטרה בפתאומיות ראו: נספח 11 לנספח כתב התביעה עמ’ 114 ש’ 4, עמ’ 132 ש’ 8-10, לפני שניתן היה להעביר את הדירה על שם התובעות, בהתאם לתנאי עמיגור ראו: ס’ 5 להודעה מטעם עמיגור מיום 19.6.23.
יש לדחות את טענת הנתבעים 2-3 כי התובעות לא צירפו לבקשה לצו ירושה תצהירי הסתלקות ובכך ויתרו על זכותן. אי-הגשת תצהיר הסתלקות בד בבד עם הגשת בקשה לצו ירושה, אינה מונעת אפשרות לערוך הסכם בין יורשים לאחר שניתן צו הירושה או להגיש תביעה לקביעת היקף עיזבון – כפי שנעשה במקרה שלפניי.
כידוע, חוק הירושה מבחין בין סוגיית קיום צוואה וצו ירושה לבין סוגיית קביעת היקף נכסי העיזבון, שהן סוגיות נפרדות, הכלולות בפרקים נפרדים של החוק ונדונות בהליכים נפרדים ראו: ע”א 12/83 עמרם נ’ עמרם, פ”ד לח(3) 556 (1984); ע”א 240/63 פוקס נ’ המוציאים לפועל של צוואת גיטל פוקס (7.10.1963) ובית המשפט אינו קובע – בהליך של צו ירושה או צו קיום צוואה, את היקף נכסיו של הנפטר ואת פירוטם ראו: ת”ע 45887-11-21 ר’ נ’ האפוטרופוס הכללי במחוז תל-אביב (7.5.2023).
כפועל יוצא, יש לדחות את הטענה כי התובעות מנסות בתביעתן לפעול לתיקון צו הירושה. כידוע, צו ירושה מצהיר על זהותם של יורשי המנוח ושיעור חלקם בעיזבון ואין באמור בצו הירושה כדי להשפיע על אופן חלוקת העיזבון בין היורשים ראו: תמ”ש 26264-07-18 א נ’ ש (24.5.2022).
ער אני לכך שהדירה רשומה על שם המנוחה ראו: ס’ 6 להודעה מטעם חברת “עמיגור” מיום 19.6.23.
בע”א 765/18 חיון נ’ חיון (1.5.2019) עסק בית המשפט במצב בו נכס מקרקעין נרכש במלואו מכספו של אחר וקבע:
“רכישת מקרקעין במימון מלא על ידי פלוני יוצרת חזקה ראייתית משמעותית בדבר זכויותיו, שבכוחה אף ליצור נאמנות לטובת רוכש המקרקעין כאשר הנכס נרשם על שמו של אחר”
במקרה שלפניי, נסיבות רכישת הדירה ואופן מימון הדירה, ההסכמים שנערכו בין התובעות לנתבעים 1 ו-3 וההקלטות בין התובעות לנתבע 2, העובדה כי תנאי “עמיגור” לא אפשרו העברת הזכויות בדירה במשך 5 שנים ממועד רכישתה והעובדה כי המנוחה נפטרה בפתאומיות בטרם חלפה תקופה זו, מובילים למסקנה כי המנוחה החזיקה את הדירה בנאמנות לטובת התובעות, וזאת מבלי שנערך הסכם נאמנות בכתב בין התובעות למנוחה ראו: ס’ 2 לחוק הנאמנות, לפיו “נאמנות נוצרת על פי חוק, על פי חוזה עם נאמן או על פי כתב הקדש” והפסיקה אשר לפיה אין דרך פורמלית מסוימת ליצירת נאמנות ראו: תמ”ש 42979-09-17 פלונית נ’ אלמוני (11.5.2021) ואין מניעה ליצור נאמנות גם בעל פה ראו: בע”מ 7033/15 פלונית נ’ פלוני (1.9.2016); עמ”ש 11333-06-18 י.ל נ’ ע.ח (5.11.2019).
ער אני לכך שהצדדים לא טענו כי נוצרה נאמנות בין התובעות למנוחה. נקבע כי טענה משפטית שלא נזכרה באופן מפורש בכתב התביעה, אך היא נובעת מן העובדות הפרושות לפני בית המשפט והצד שכנגד – ניתן להידרש אליה ראו: רמ”ש 4463-01-22 פ’ נ’ א’ (4.1.2022) וההפניות שם לפסיקה ולספרות.
נוסף על כך, בית המשפט רשאי לדון מיוזמתו במשמעות המשפטית הנגזרת מהמסכת העובדתית אשר נפרשה לפניו ראו: עמ”ש 41636-11-17 פלונית נ’ פלוני (15.5.2015) וכך נעשה גם במקרה הזה.
התביעה מתקבלת כאמור.
בשים לב להסכמה הדיונית אשר לפיה התביעה תתברר ללא שמיעת ראיות ולאור החיסכון במשאבים הנובע מהסכמה זו – מחד גיסא, ובשים לב לצורך לברר הליך זה אגב הגשת כתבי בי דין וקיום שני דיונים – מאידך גיסא, אני מחייב את הנתבעים 2-3 בהוצאות משפט בסך של 25,000 ₪.
בנסיבות העניין, לא מצאתי מקום לחייב את הנתבעת 1 בהוצאות משפט.
זכות ערעור כדין.
המזכירות תסגור את התיק.
פסק הדין מותר לפרסום לאחר השמטת פרטים מזהים.
ניתן היום, כ”א אב תשפ”ד, 25 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.
