בפני
כב’ השופט פליקס גורודצקי
מבקש
ד.
ע”י עוה”ד ורדה בן דוד
נגד
משיבה
פ.
ע”י עוה”ד ענבל גרשון
החלטה
לפניי בקשה לפסיקת הוצאות משפט (להלן: “הבקשה”).
במסגרת הבקשה עתר הנתבע (להלן: “המבקש”) לחייב את התובעת (להלן: “המשיבה”) בהוצאות משפט בסך של 23,550 ₪ בגין הוצאות שנדרש לשלם עבור ניהול שני הליכים משפטיים שהגישה נגדו המשיבה: תביעה רכושית שהוגשה במסגרת תלה”מ 40549-05-24 ותביעה למזונות משקמים עבור התובעת שהוגשה במסגרת תלה”מ 63104-05-23 (להלן: “התביעות”).
הרקע להגשת הבקשות הינו כי התביעות נמחקו מחוסר מעש בהתאם להתראה שנשלחה ביום 27.12.23.
עיקר טענות המבקש
הדרישה היא להוצאות בגין ניהול הליכי סרק שנכפו על המבקש.
ניסיונות המבקש להגיע להסכמה עם המשיבה בעניין דחיית התביעות והשבת שכר הטרחה, לא הניבו פרי.
בקשת המשיבה לפסיקת מזונות זמניים עבורה נדחתה, בין היתר, בנימוק אשר לפיו שאלת היותם של הצדדים ידועים בציבור שנויה במחלוקת.
מחיקת התביעות ללא חיוב המשיבה בהוצאות משפט הינה פרס למשיבה, אשר תמשיך להלך אימים על המבקש.
עיקר טענות המשיבה
באמצע *** 2023 המבקש החל לחזר אחר המשיבה, והמשיבה האמינה כי כוונתו לחזור לחיים משותפים הינה כנה ואמיתית.
הצדדים שבו להתגורר בבית המבקש.
ביום 00.00.23 המבקש אף הזמין את המשיבה להצטרף אליו למסיבת מחזור של הכיתה מבית הספר היסודי שלו.
כעבור זמן מה, פנה המבקש אל המשיבה בדרישה שתדחה את התביעות ותשתתף בהוצאות שכ”ט עו”ד. ברגע זה הבינה המשיבה כי חיזורי המבקש אחריה היו חלק מהתוכנית הזדונית של המבקש לגרום למשיבה לזנוח את התביעות.
בד בבד עם הגשת התגובה, מוגשת בקשה לביטול ההחלטות, המורות על מחיקת התביעות מחוסר מעש.
הכרעה
לאחר עיון בעמדות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל במלואה.
תקנה 151 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט–2018 (להלן: “התקנות”) קובעת כי:
“חיוב בעל דין בתשלום הוצאות נועד לשפות את בעל הדין שכנגד על הוצאותיו בהליך בהתחשב בתוצאותיו, במשאבים שנדרשו לניהולו ובהתנהלות בעלי הדין”
בהתאם להוראות התקנות, הכלל הוא כי ברירת המחדל היא פסיקת הוצאות משפט והימנעות מפסיקת הוצאות משפט הינה בבחינת חריג ראו: רע”א 1689/24 ינקילוב נ’ נחשונוב שמחייב (21.3.2024).
במקרה בו הליך משפטי נמחק ביוזמת התובע, הכלל הוא כי התובע צריך וחייב להניח כי יריבו יזדקק לשירותים משפטיים ויישא בהוצאות כדי לעמוד על זכויותיו, וכפועל יוצא מכך חייב הוא להניח כי אם הוא חוזר בו מן ההליך שנקט, יעמוד יריבו על חיובו בהוצאות שנגרמו לו ראו: ע”א 2434/17 שר התחבורה נ’ אלמליח (21.6.2018).
במקרה בו אין הכרעה שיפוטית הקובעת את צדקת הגשת הליך, הנחת המוצא היא כי בעל הדין אשר גרם להוצאות הוא שצריך לשאת בהן ראו: ת”א (מחוזי ת”א) 55446-10-23 תאת טכנולוגיות בע”מ נ’ סי אנד ג’י לוגיסטיקס סולושינס בע”מ (30.11.2023).
הנחת יסוד זו ניתנת אומנם לסתירה, אך הנטל לסתור אותה מוטל על יוזם ההליך ראו: רע”א 2081/08 שאשא נ’ א.פ.י.אף יזמות והשקעות (12.11.2008); עע”ם 7026/10 באר מרים 26 שי בע”מ נ’ מחלקת רישוי עסקים – עירית טבריה (5.1.2012).
במילים אחרות, בהיעדר נסיבות מיוחדות, ככל שהדיון בתובענה מופסק ביוזמת התובע ונגרמו לנתבע הוצאות משום שנדרש לניהול ההליך – ראוי שהתובע יישא בתשלום ההוצאות ראו: ע”א 3008/06 ניר נ’ רבינוביץ – יו”ר הרשות לבקרה תקציבית (24.1.2008); ת”א 37107-01-23 תומר נ’ רשות מקרקעי ישראל (23.6.2024).
הפסיקה דלעיל עוסקת אומנם בבקשה יזומה של התובע להורות על הפסקת בירור ההליך, אך כוחה יפה, לטעמי, גם למקרה בו התביעה נמחקת מחוסר מעש. אחרת, עשוי להיווצר מצב בו התובע שתביעתו נמחקה בשל ישיבתו בחיבוק ידיים ייצא נשכר, בעוד שליריבו אשר נדרש להגן על זכויותיו על דרך נטילת ייצוג משפטי ואגב ביצוע התשלום עבור ייצוג משפטי זה, ייגרם חיסרון כיס.
טענת המשיבה כי המבקש הוליך אותה שולל, תוך יצירת מצג אשר לפיו הצדדים חזרו לחיות יחד, אין בה כדי לסייע למשיבה.
התובע הוא “אדון לתביעתו” ראו: תמ”ש 22300-10-17 י.פ. נ’ א.פ. (22.7.2024). יחד עם זאת מיום שמוגשת תביעה לבית משפט, אין הצדדים אדונים לאופן ההתנהלות, אלא הם כפופים לדין ולהחלטות בית משפט ראו: רע”א 16833-08-20 א. ז. ב. ש. נ’ שלמה חברה לביטוח בע”מ (12.8.2020) והדבר נכון ביתר שאת מקום בו עסקינן בצדדים אשר מיוצגים על-ידי עורכי דין.
בתוך כך, המשיבה לא הצביעה על כל מניעה לפעול כאמור בהתראה על מחיקת ההליך מחוסר מעש ולעתור במסגרת מאמציה להסרת המחדל, למשל, לאפשר לה להגיש הודעה בדבר המשך ניהול התביעות, או לעתור לקביעת מועד לדיון “רחוק”, על-מנת לבחון את רצינות כוונת המבקש וחזרה לחיים המשותפים.
תחת זאת, המשיבה בחרה להתעלם מההתראה על מחיקת ההליך מחוסר מעש והתביעות נמחקו בהתאם להתראה זו.
לאור זאת, אני קובע כי המבקש זכאי לפסיקת הוצאות משפט לטובתו והשאלה שנשאלת הינה היקף הוצאות המשפט.
תקנה 151 (ב) לתקנות קובעת כי:
“החלטת בית המשפט בעניין פסיקת ההוצאות ושיעורן תבטא את האיזון הראוי שבין הבטחת זכות הגישה לערכאות, הגנה על זכות הקניין של הפרט ושמירה על שוויון בין בעלי הדין”
תקנה 152 לתקנות קובעת כי:
“בתום הדיון יפסוק בית המשפט הוצאות סבירות והוגנות, זולת אם מצא שקיימים טעמים מיוחדים שלא לחייב בהוצאות כאמור”
על-פי הפסיקה, ככלל יש לפסוק הוצאות ריאליות, בכפוף להיותן סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך ראו: בג”ץ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע”מ נ’ הרשות המוסכמת למתן רשיונות יבוא-משרד התעשיה, המסחר והתעסוקה (30.6.2005); ע”א 3018/23 עו”ד קוגן נ’ גרשון (14.11.2023).
שיעור ההוצאות נקבע תוך בחינת כל מקרה לגופו, תוך התחשבות במספר נתונים, ביניהם: אופן ניהול ההליך, היחס בין הסעד שנתבקש והסעד שנתקבל לבין שיעור ההוצאות, מורכבות התיק וחשיבותו, היקף העבודה שהושקעה על-ידי בעל הדין בהליך, ושכר הטרחה ששולם בפועל או שבעל הדין התחייב לשלמו ראו: ע”א 7627/20 אייזלר החברה לניהול בע”מ נ’ תפן מדיקל בע”מ (24.2.2022).
בעניין הוכחת הוצאות ריאליות נפסק כי הטוען להוצאות אלה צריך להוכיח את שיעורן בפועל באמצעות אסמכתאות ראו: בג”ץ 377/07 מולאיוף נ’ בית הדין הארצי לעבודה (4.11.2007); בג”ץ 3408/22 תולדות ייזום והשקעות בע”מ נ’ שר האוצר (25.8.2024).
במקרה שלפניי, המבקש צירף חשבוניות מס על סך של 23,550 ₪, כולל מע”מ. המשיבה לא חלקה על תשלום סך זה ולא טענה כי הוא אינו סביר.
עיון בתיק בית המשפט מוביל למסקנה כי עניין לנו בשני הליכים משפטיים, במסגרתם הוגשו על-ידי המבקש כתבי הגנה, בקשות ותגובות, לרבות תגובה לבקשה לפסיקת מזונות זמניים אשר נדחתה בהחלטה מיום 27.11.23 ובקשה זו.
במצב דברים זה, כאשר אני מביא בחשבון, בין היתר, את העובדה כי התובע שילם שכר טרחה בפועל, שלא היה נדרש לשלם אלמלא הגשת התביעות ובהעדר טענת המשיבה לאי-סבירות שכר הטרחה, אני קובע כי הוצאות המשפט בסך של 23,550 ₪ כולל מע”מ הינן הוצאות משפט סבירות.
כפועל יוצא, אני מחייב את המשיבה בסך של 23,550 ₪ אשר ישולם בתוך 30 ימים, כאשר סך זה מביא בחשבון גם הוצאות משפט בגין הגשת הבקשה.
בשולי ההחלטה מצאתי מקום להתייחס לכוונת המשיבה להגיש בקשה לביטול מחיקת ההליך מחוסר מעש.
נקבע בפסיקה כי מעת שהתביעה נמחקה מחמת חוסר מעש, לא ניתן להגיש בקשה לביטול המחיקה והדרך להשיג על כך היא בהגשת ערעור או שניתן להגיש תביעה חדשה במקום זו שנמחקה ראו: רע”א 8566/14 גרבלי נ’ עיריית אשדוד (5.5.2015); ת”א (מחוזי ירושלים) 20341-04-20 פלוני נ’ שערי ירושלים (14.9.2020).
בתוך כך, בטרם תוגש הבקשה לביטול מחיקת התביעות מחוסר מעש, מוצע למשיבה לבחון את הטעם בהגשת הבקשה.
ההחלטה מותרת לפרסום לאחר השמטת פרטים מזהים.
ניתנה היום, א’ אלול תשפ”ד, 04 ספטמבר 2024, בהעדר הצדדים.
