לפני
כבוד השופטת כריסטינה חילו-אסעד
בעניין:
מדינת ישראל
באמצעות עו”ד אלעד טלקר
המאשימה
נגד
דוד דורו רוזין
בעצמו
הנאשם
הכרעת דין
אני מזכה את הנאשם מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.
רקע וההליך עד כה
עניינו של כתב האישום הוא העמדת רכבו של הנאשם ביום 26.10.2022 בשעה 12:41 ברחוב החרושת 13 בת ים תוך אי־ציות לתמרור האוסר חניה, עבירה לפי סעיף 7 לחוק העזר לבת ים (העמדת רכב וחנייתו), תש”ף–2020 (דוח מס’ 206989-2-4, להלן: הדוח).
מדובר בעבירה מסוג ברירת משפט. הנאשם ביקש להישפט והתיק נקבע לשמיעת ראיות לפני.
במקביל, הוגש כנגד הנאשם כתב אישום נוסף, בגין העמדת אותו הרכב באותו המקום ביום 18.01.2022 (ח”נ 48487-12-23; להלן: התיק הנוסף). הנאשם כפר גם בתיק הנוסף ושני התיקים נקבעו לשמיעת ראיות במאוחד באותו מועד. בפתח ישיבת ההוכחות ביום 02.06.2024 העלה הנאשם טענה לפיה מועד אישור תמרור המעטפת המסומן על המדרכה מאוחר למועד רישום הדוח בתיק הנוסף. באותו מעמד, הודיעה המאשימה על חזרתה מכתב האישום בתיק הנוסף. בשים לב לשלב הדיוני ולעובדה שהודעת המאשימה על חזרה מכתב האישום נמסרה לאחר שהנאשם כפר – הנאשם זוכה מתיק זה, וההליך המשיך להתנהל בתיק שבכותרת בלבד.
להשלמת התמונה יובהר כי בישיבת הכפירה מיום 21.01.2024 המחלוקת בין הצדדים נסבה על השאלה האם במקום ברז כיבוי והאם הנאשם עמד במרחק של יותר מ-2 מטר מהברז, חניה האסורה גם לרכב נכה, לפי סעיף 3(8) לחוק החניה לנכים, תשנ”ד-1993 (להלן: חוק חניה לנכים). הדיון סביב קיומה או העדרה של ברז הכיבוי בא בהמשך לישיבת הכפירה שהתקיימה שבועיים לפני כן, ביום 07.01.2024, בתיק הנוסף. שם, בפתח הדיון הצהיר ב”כ המאשימה “הרכב של הנאשם חונה בתוך מעטפת חירום שבעצם הפניה לסעיף 3(6) יש איסור מפורש גם לרכב נכה לחנות בתחום 2 מ’ מברז כיבוי כאשר התחום מסומן. רואים שהנאשם מחנה באופן ברור על מעטפת חירום” ובהמשך: “אמור להיות מאחור ברז אני לא רואה כרגע בתמונות” (עמ’ 1–2 לפרוטוקול ח”נ 48487-12-23).
על כן, ובשים לב לעמדת המאשימה בתיק האחר, התעוררה מטבע הדברים גם בתיק שלפניי סוגיית מיקום ברז הכיבוי וב”כ המאשימה ביקש שהות לבדוק את הדברים: “עו”ד מץ שמעה את טענות הנאשם ואני אבקש מביהמ”ש 30 יום כדי לבדוק מול מנהל מח’ התשתיות את מיקום ברז הכיבוי. ככל שהטענה של הנאשם מוצדקת שאכן אין ברז בתחום של 2 מטרים שהסעיף בחוק חנית נכים מציין ושאין הפרעה כלשהי לרכב חירום אז נודיע לביהמ”ש אם אנחנו עומדים על האישום” (עמ’ 2 לפרוטוקול 21.01.2024).
בהמשך, המאשימה הודיעה כי היא עומדת על כתב האישום, ובתשובתה בכתב לעתירת הנאשם לביטול כתב האישום מיקדה את המחלוקת בשאלת התקיימות התנאים המפורטים בסעיף 2 לחוק החניה לנכים, לאמור – לא עמדה עוד על הטענה (שהועלתה על ידה) כי הרכב נאכף לאור העמדתו בסמוך לברז הכיבוי.
גדר המחלוקת ושמיעת הראיות
אין מחלוקת כי הנאשם העמיד את רכבו באותו מועד על המדרכה בצמוד לקיר המבנה, כפי שגם ניבט מן התמונות שצולמו במועד מתן הדוח והוגשו לתיק (ת/1). אין גם מחלוקת כי רכבו של הנאשם נושא תג נכה. אין חולק גם כי בדוח שנרשם על ידי הפקח לא מופיעה התייחסות לכך שהרכב נושא תג נכה.
הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה האם התקיימו התנאים המאפשרים העמדת רכב הנושא תג נכה במקום שאין החניה מותרת בו, בשאלה האם נפל פגם בדוח בגין אי רישום עובדת היות הרכב נכה וכן בשאלת חוקיות תמרור המעטפה המשורטט על המדרכה.
מטעם המאשימה העיד הפקח, מר בני מזיג. הפקח העיד כי רשם את הדוח (ת/1) מאחר שהרכב עמד ברחבת כיבוי אש וחסם את הרחבה. הפקח הפנה לשלט האוסר על החניה במקום וציין בעדותו כי גם רכבים אחרים שחנו ברחבת כיבוי האש נאכפו על ידו כיוון שמדובר ברחבת הצלה והדוחות שנרשמו לרכבים אחרים הוגשו בהסכמת הנאשם (ת/2–ת/3). בנוסף, הפקח ציין שמות של רחובות באזור בהם קיימות חניות לנכים וחניות בכחול לבן. לבסוף המאשימה ביקשה להגיש באמצעות הפקח, מסמך ממוחשב שהופק ובו רשומים פרטי הדוח וכן סימון ירוק לצד התיבה “רכב נכה”. הפקח הסביר כי בבואו לרשום את הדוח מופיע לפניו במסוף האם מדובר ברכב נכה וכי בסיום רישום הדוח קופצת הודעה נוספת לפיה מדובר ברכב נכה ואותה מתבקש הפקח לסמן. הפקח העיד בחקירתו הנגדית כי ללא הדוח לא יופק ככל שהפקח לא יסמן את התיבה המבהירה שמדובר ברכב נכה. הנאשם התנגד להגשה והמסמך התקבל לתיק (ת/4) תוך שנשמרו טענות הצדדים באשר לקבילותו ומשקלו. בחקירתו הנגדית ציין הפקח כי כל רכב שעומד על רחבת כיבוי האש ייאכף ללא שיקול דעת, ובחקירתו החוזרת הדגיש כי מבחינתו, כל חניה בתחום המעטפה מהווה הפרעה.
הנאשם, עורך דין במקצועו, ייצג את עצמו והעיד להגנתו. ציין כי באותו היום עשה סיבוב ומשלא מצא חניה העמיד את הרכב באותו אופן תוך שהקפיד שלא להפריע לאחרים ורשם פתק לפקח כי הוא חונה בחניית נכה. ציין כי הוא נושא תעודת נכה מאז שנת 2012 לאור ניתוחים שעבר וכי הוא מקפיד לשמור על הוראות החוק בעניין זה. הנאשם הדגיש כי עשה סיבוב אחד או שניים ברחובות הסמוכים וכי הוא סובל מבעיה הגורמת לו לעתים ליפול תוך כדי הליכה ועל כן זקוק למקום חניה קרוב. עוד הפנה לכך שברחוב החרושת אין חניון להיכנס אליו וכי חניון שקיים ליד הסופר משמש למנויים בלבד. הנאשם ציין שבמקום אין מקומות חניה ייעודיים לנכים או חניות בכחול-לבן. הנאשם הדגיש כי רוחב רכבו הוא 1.86 מ’ וכי הרכב חדר לשטח המעטפת כ-20 ס”מ בלבד.
דיון והכרעה
חוק חניה לנכים מאפשר לרכב הנושא תג נכה לחנות במקום שאין החניה מותרת בו באופן רגיל לרכבים אחרים, וזאת בהתקיים ארבעה תנאים מצטברים המפורטים בסעיף 2:
“(1) בסמוך למקום האמור, אין מקום חניה מוסדר לנכים או שהוא לא היה פנוי בזמן החניה;
(2) בסמוך למקום האמור לא מצוי מקום אחר שהחניה בו מותרת או שהוא לא היה פנוי בזמן החניה;
(3) החניה נעשית באופן שאין בה סיכון לעוברי דרך ואין היא מונעת מעבר חופשי להולכי רגל, לעגלות ילדים או לעגלות נכים;
(4) החניה אינה גורמת להפרעה ממשית לתנועה”
הזכות לנגישות נקבעה כעיקרון יסוד בסעיף 19ב לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ”ח-1998 הקובע: “אדם עם מוגבלות זכאי לנגישות למקום ציבורי ולשירות ציבורי”.
התנאים המפורטים בסעיף 2 לחוק חניה לנכים משקפים את האיזון שבחר המחוקק לקבוע בין האינטרס הציבורי שבשמירה על הסדר הציבורי וזכויות המשתמשים בדרך לבין הרצון להקל על ציבור הנכים מתוך הכרה בזכותם לנגישות ולשוויון, ועל מנת לשמור על שלומם ולסייע בניידותם (הצעת חוק חניה לנכים, התשנ״ג–1993, הצעות חוק תשנ”ג מס’ 2201, עמ’ 341; רע”פ 604/10 לביא נ’ מדינת ישראל, נבו 10.05.2010).
הנטל להוכיח התקיימות התנאים רובץ לפתחו של המבקש ליהנות מההגנה שמעניק החוק למי שמחזיק בתג נכה וחנה במקום בו החניה אסורה (רע”פ 8586/10 גור נ’ עיריית באר-שבע, נבו 29.11.2010; עפ”א 38525-07-10 לאור נ’ עיריית תל אביב-יפו, נבו 05.10.2010; רע”פ 7156/03 פוקס נ’ מדינת ישראל, נבו 10.08.2003).
להשלמת התמונה – סעיף 3 לחוק אשר קובע רשימת סגורה של מקומות אשר החניה בהם אסורה גם לנכים, אף אם מתקיימים ארבעת התנאים המצטברים המפורטים בסעיף 2.
התיק דנן נבחן בראי הוראות סעיף 2 לחוק החניה לנכים שכן העמדת רכב בשטח מעטפה שיועדה לרכב הצלה לא נקבע על ידי המחוקק כאיסור מוחלט לפי סעיף 3 לחוק.
אין מחלוקת כי העמדת רכב נכה במקום שנאסר על כלל הציבור גורמת להפרעה לתנועה שכן היא גורעת את שטח העמדת הרכב משימושו של הציבור. השאלה אם חלה הגנה שבחוק מבטאת את האיזון הראוי שהעמיד המחוקק בין זכות הציבור לשימוש בדרך לבין הרצון להקל על נכים ובעלי מוגבלויות. המחוקק דרש, אם כן, כי זו תהיה הפרעה ממשית ולא הפרעה קלה או זניחה. תנאי זה פורש בפסיקה ככולל גם הפרעה פוטנציאלית (רע”פ 5273/12 גיא נ’ מדינת ישראל (09.05.2013), אך עדיין, נדרש כי הפרעה זו תהיה ממשית כלשון הסעיף שאחרת, כל חניה של נכה על כל מדרכה יש בה פוטנציאל הפרעה לציבור ותהיה מנוגדת לתנאי הסעיף.
בנוסף, מקובלת עלי טענת המאשימה כי רחבת כיבוי והצלה נועדה על מנת לאפשר לרכבי חירום לבצע את עבודתם באופן שוטף ותקין וכי העמדת רכב באופן שעשוי להפריע לפעולות חילוץ של צוותי החירום יכולה להיות כזו שאינה עומדת בתנאים שנקבעו בחוק החניה לנכים.
אלא שנתוניו של מקרה זה שונים. עיון בתמונות שהוגשו במהלך ההליך מלמד כי הנאשם העמיד את הרכב כאשר הוא צמוד לקיר המבנה וכי מדובר במדרכה רחבה ביותר. הנאשם לא חסם את המדרכה ולא ניתן לומר כי הפריע לתנועה או למשתמשי הדרך באופן כלשהו ולא התרשמתי כי העמדת הרכב במקום זה היוותה סיכון למשתמשי הדרך:
ראשית: מדובר במעטפה שמידותיה רחבות במיוחד (לטענת הנאשם אף אינן עולות בקנה אחד עם ההנחיות החוקיות); שנית, המעטפה המסומנת על המדרכה אינה מתחילה מקיר המבנה אלא במרחק מסוים מהקיר, שרוחבו קטן אך במעט מרוחב רכבו של הנאשם; שלישית: הנאשם העמיד את הרכב בחלקה הפנימי של המדרכה, כאשר חלקו הימני צמוד לקיר המבנה, וחלקו השמאלי גולש באופן מינימלי לשטח המעטפה אולם חלק הארי של רכב הנאשם לא חנה על המעטפה המסומנת. הרכב לא חסם את הגישה לרחבה לרכבי הצלה או את היציאה ממנה ולא גרם להפרעה אחרת למשתמשי הדרך. זאת בשונה, יש לומר, מרכבים אחרים שתועדו בת/2 ות/3 כשהם חונים במרכז הרחבה באופן שיש בו כדי לגרום להפרעה פוטנציאלית משמעותית לכל רכב הצלה שיבקש להיכנס לרחבה.
האופן שבו העמיד הנאשם את הרכב מלמד דווקא כי הנאשם עשה כל שביכולתו על מנת לצמצם הפרעה לרכב הצלה או למשתמשי הדרך. בנוסף, הנאשם העיד על מצבו הרפואי המצריך חניה בקרבת מקום, וכן הבהיר שחיפש חניות באזור אולם לא איתר מקום חניה רלוונטי. הנאשם גם ציין שאין במקום חניות ייעודיות לנכים או חניונים רלוונטיים במרחק סביר. עדות הנאשם בעניין זה לא נסתרה. עדות הפקח, כמפורט, הייתה כללית ולא כללה התייחסות לקיומם של חניונים ספציפיים או למרחקם ממקום העבירה, ולא כללה התייחסות לקיומה של חניה אחרת לנכים באזור. הערה בעניין זה גם לא נכללה בדוח שרשם הפקח (ועל כך בהמשך). מעדות הפקח ניתן ללמוד כי נתונים אלה לא נבדקו על ידו באופן מעמיק לאור ההחלטה לאכוף את כל הרכבים החונים ברחבת ההצלה ללא יוצא דופן.
בהעדר התייחסות מצד הפקח, לא ניתן אפוא לבחון באופן מעמיק את השאלה בדבר קיומם של חניונים באזור או נתונים קונקרטיים לגבי מיקומם המדויק והמרחק הפיזי בינם לבין המקום בו חנה הנאשם על מנת ללמוד האם מדובר במרחק “סביר”. לא הונחה גם התייחסות לשאלה האם בזמן אמת היה מקום פנוי באחד מהחניונים הסמוכים או חניית נכים פנויה והכל על מנת שניתן יהיה לעמוד באופן מדויק יותר אחר התקיימות התנאים המפורטים בסעיף 2 לחוק חניה לנכים.
הנאשם, מנגד, פרס את מצבו הרפואי ושיעורי הנכות ממנה הוא סובל, לרבות הקושי בהליכה ממושכת וסכנת הנפילה וכן העיד שחיפש מקום חניה חלופי ללא הצלחה. ברור כי גם מרחק של עשרות מטרים בודדים עשוי להיות, בנסיבות מסוימות, מכביד על מי שהוא בעל מוגבלות או נכות וכי גם דרישה לחצות כבישים סואנים עלולה להפוך את אפשרות החניה בחניון סמוך לבלתי ריאלית. בעפ”א 36321-10-11 ורקנשטל נ’ עיריית תל-אביב (08.12.2011) נקבע כי אין לקבוע מסמרות בנוגע למרחק המדויק שאמור להיות בין מקום החניה ובין החניון הקרוב, וכי כל מקרה ייבחן לגופו ועל פי הנסיבות, כאשר במסגרת זו יישקל גם מצבו של הנכה.
יש לזכור כי תכלית החוק היתה להקל הקלה על ציבור הנכים ובעלי המוגבלויות וחתירה לשוויון בינם לבין כלל האוכלוסייה בתחומי הניידות והגישה למקומות, על ידי מתן אפשרות לנכים לחנות במקומות האסורים לאחרים. הקשחת האפשרות בפני הנכה להוכיח התקיימות תנאי החוק תחטיא את מטרת החוק.
על כן, באיזון הכולל, בשים לב לעדות הנאשם בעניין זה, אל מול העדר בדיקה או התייחסות קונקרטית מצד הפקח וברוח העקרונות שנקבעו בחוק חניה לנכים שנועד להקל על ציבור הנכים ובעלי המוגבלויות – אני סבורה כי הנאשם עמד בנטל.
אי־ציון קיומו של תו נכה בעת מתן הדוח והעדר תיעוד לשיקול דעת הפקח
כאשר מדובר ברכב הנושא תג נכה על הפקח לשקול, בעת רישום הדוח, את כלל הנתונים הצריכים לעניין, הן את עובדת קיומו של תג הנכה והן התייחסות לשאלה האם החניה עומדת בתנאי חוק החניה לנכים. בשים לב לכך שאין מצופה מן הפקח לזכור את פרטיו של כל אירוע ואירוע, בוודאי בחלוף זמן רב, ומשום החשיבות שבהתחקות אחר אופן הפעלת שיקול הדעת בזמן אמת, רישום הערה בדוח על ידי הפקח כי מדובר ברכב נכה והתייחסות להתקיימות תנאי חוק החניה לנכים, מהווה נקודת ביקורת משמעותית והכרחית על מנת לקיים בחינה שבדיעבד. זאת, כאשר אין מחלוקת שמדובר בחניה האסורה לכלל הציבור אולם עשויה להיות מותרת לרכב נכה בהתקיים התנאים שבחוק.
כך למשל, קיימת חשיבות ראשונה במעלה להבין האם הפקח רשם את הדוח משום שסבר שלא מתקיימים ארבעת התנאים המצטברים שבסעיף 2, כולם או חלקם, שכן הנטל כאמור להוכיח עמידה בתנאים אלה מוטל על הנאשם (למשל – האם קיים חניון ציבורי במקום, האם החניה הפריעה לתנועה וכו’). באותו אופן, קיימת חשיבות להבין האם הדוח נרשם חרף התקיימות ארבעת התנאים, משום שמדובר בחניה האסורה גם לרכב נכה בניגוד לסעיף 3 לחוק חניה לנכים. בנוסף, אין זה ראוי כי הנאשם ייחשף לסיבה שבגינה נרשם הדוח רק במועד שמיעת הראיות בתיק והדבר משליך מטבע הדברים גם על האפשרות להסתמך על עדותו של פקח שנמסרת בנסיבות אלה, שעה ששיקול דעתו לא תועד בזמן אמת.
לפיכך, וכפי שנפסק לא אחת, אי־ציון העובדה שמדובר ברכב שנושא תו נכה והעדר תיעוד לאופן הפעלת שיקול דעת הפקח בזמן אמת, אינו פגם טכני גרידא, אלא פגם מהותי שיורד לשורשו של עניין, ואין מדובר בנתון שניתן לבררו בחלוף זמן רב מבלי שתועד בזמן אמת. ר’ תיק 2239-03-16 מדינת ישראל נ’ איגרא (12.02.2017), ח”נ 22739-10-22 מדינת ישראל נ’ סלמה (09.03.2023) וההפניות שם – בשני תיקים אלו ציין בית המשפט (כבוד סגן הנשיאה פרי) כי מדובר בפגם מהותי ומובנה בכתב האישום המלמד, כחזקה עובדתית, שהפקח לא שקל את כל השיקולים הצריכים לעניין על-פי חוק החניה לנכים. אפנה גם להחלטותיי בח”נ 18517-02-24 מדינת ישראל נ’ כהן (07.04.2024), ח”נ 9244-02-24 מדינת ישראל נ’ כהן (07.04.2024) וח”נ 22831-02-24 מדינת ישראל נ’ בנימיני (14.04.2024).
אשר למסמך ת/4 שהגישה המאשימה. מדובר במסמך שהופק מהמערכת הממוחשבת, בדיעבד, לאחר רישום הדוח על ידי הפקח, ובו נכללו פרטי הדוח שכבר נרשמו על ידי הפקח והוזנו אל תוך המערכת הממוחשבת. אין מדובר במסמך שהעד עצמו ערך, כאשר חלק מהנתונים המוזנים בו (למשל בעניין קיומו או העדרו של תג נכה) אינם נתונים שהעד עצמו הזין אלא נתונים שקיימים בתוך המערכת. שעה שאין מדובר במסמך שהעד ערך ומשלא הוגש באמצעות תעודת עובד ציבור, קיים קושי לקבל את המסמך או ליתן לו משקל משמעותי בתיק. מכל מקום, גם אם אתייחס לעדות הפקח כי נתון בדבר קיומו של תג נכה לרכב אמור להיות מובא לפניו באופן ממוחשב בעת רישום הדוח, הדבר אינו מחליף את החובה לתעד את הדבר בדוח וכן לפרט את שיקול דעתו בעת מתן הדוח, כמפורט לעיל, על מנת שניתן יהיה להתחקות אחר הנתונים שעמדו בפניו בזמן אמת והאופן שבו הופעל שיקול דעתו בעת רישום הדוח.
ניסוח כתב האישום, העדר קוהרנטיות באשר לפרטי האישום וזכות הנאשם לדעת מפני מה הוא מתבקש להתגונן
כתב האישום שהוגש כנגד הנאשם מכיל, בפרק “תיאור העבירה” את הדברים הבאים: “העמיד/החנה/עצר/השאיר רכב באי ציות לתמרור האוסר חניה”. כתב האישום אינו מפרט, מעבר לכך, מהן העובדות המיוחסות לנאשם או מהו התמרור שבניגוד אליו העמיד הנאשם את רכבו.
עיון בפרטי הדוח שנרשם על ידי הפקח (ת/1) מלמד כי הפקח רשם בתיאור העבירה את הדברים הבאים: “העמיד/החנה/עצר/השאיר רכב באי ציות לתמרור האוסר חניה בניגוד לתק’ 22 לת”ת תמרורים 432 (איסור חניה)”. תמרור 432 הוא התמרור איסור האוסר חניה בצד הדרך שבה מוצב התמרור.
בהמשך, בישיבת הכפירה כמפורט לעיל, טען ב”כ המאשימה כי מדובר בחניה בשטח של 2 מ’ מברז כיבוי, ובטיעוניו בכתב לא עמד עוד על טענה זו והתמקד בטיעון לפיו הרכב עמד בניגוד לחוק חניה לנכים כאשר מוקד הדיון בישיבת ההוכחות היה העמדת הרכב בשטח המעטפה.
עיון בתמונות הדוח מלמד כי במקום מופיע שלט מלבני לבן שעליו נכתב “אין חניה פרט לרכב כיבוי והצלה” אולם אין תיעוד לקיומו של תמרור 432 (וכאמור גם לא ברז כיבוי).
גם בעבירות קלות, קיימת חשיבות בהקפדה ובשמירה על סדרי הדין, על מנת שלא לקפח את הגנתם של נאשמים ולאפשר להם להתגונן כראוי. נאשם אמור להיערך לדיון במשפטו כאשר הוא מודע לפרטי האישומים המופנים כלפיו ולהיערך להם להגנתו כראוי, בפרט כאשר מדובר בעבירות מסוג אחריות קפידה כאשר די בהוכחת היסוד העובדתי לשם הרשעה בעבירה. בר”ע 213/83 אסולין נ’ מדינת ישראל (26.02.1984) קבע בית המשפט העליון את הדברים הבאים: “ומשום ההחמרה עם הנאשם באשר ליסוד הנפשי, יקפיד בית המשפט הקפדה מלאה על קיום היסודות העובדתיים הנדרשים בעבירה ויבחן כראוי, אם אמנם התקיימו יסודות אלה. למותר להוסיף, כי כאשר מתעורר ספק בדבר קיומו של יסוד עובדתי זה או אחר הנדרש בעבירה, די בכך כדי להנות ממנו את הנאשם.”
והדברים יפים גם לענייננו. על המאשימה מוטלת החובה לדייק את ניסוח כתב האישום ולתאר את העובדות ואת הוראות החיקוק בצורה מפורטת ככל שניתן, על מנת שהנאשם לא יהיה מופתע ויוכל להתגונן. גם בתיקים פשוטים מסוג ברירת משפט אין די בהעתקת פרטי סעיף העבירה כפי שהם מופיעים בדוח, חלף פירוט עובדתי שיאפשר לנאשם להיערך כראוי.
התפתחות טיעוניה של המאשימה בעניינו של היסוד העובדתי בתיק זה ממחישה, יותר מכל, את החשיבות שבפירוט עובדתי מדויק וכן את החשיבות שברישום הערות הפקח ביחס לדוח על מנת שכל הצדדים להליך, בבואם לבחון טענות נאשם בהמשך הדרך או להפעיל ביקורת מינהלית או שיפוטית על עבודת הפקח – יוכלו לעשות כן כאשר הדברים פרוסים לנגד עיניהם באופן המיטבי ותוך שמירה על הוגנות והגינות ההליך.
קביעות אלו – בעניין העדר תיעוד מפורט בדוח לשיקול דעת הפקח ולקיומו של תג נכה, וכן אופן ניסוח כתב האישום וטענות המאשימה בעקבותיו – מצטברות לאמור לעיל ותומכות אף הן בזיכוי הנאשם.
חוקיות תמרור המעטפת
המאשימה הגישה תעודת עובד ציבור חתומה על ידי מר צחי בן גיגי, מנהל המטה העירוני לבטיחות בדרכים בעיריית בת ים (ת/5) לפיה המעטפה (תמרור 820) אושרה בוועדת תנועה מקומית מס’ 02/22 שהתקיימה ביום 15.03.2022. לתעודה צורפה החלטת הוועדה. הנאשם הפנה לכך שלא צורפה לתעודת עובד הציבור התכנית אליה מפנה ההחלטה. עוד הפנה הנאשם לכך שקיימת התייחסות מהותית תחת העמודה “ביטול / מחיקה” של תמרור וכי בהעדר התכנית, לא ניתן ללמוד האם בהחלטה זו אושרה, במקביל להוספת תמרור מעטפה, גם הסרת תמרור שכזה. הנאשם מוסיף ומציין כי במקום קיימת מעטפה נוספת וכי המעטפה בה נרשם הדוח, בשטח 28 מ”ר, אינה עומדת בתקן וכי בהעדר התכנית לא ניתן לדעת מה המעטפה שאושרה וכי קיים ספק באשר לתקינות התמרור.
לאור התוצאה אליה הגעתי לעיל, מתייתר למעשה הצורך להכריע בטענות הצדדים באשר לחוקיות סימון המעטפת על המדרכה באותו מקום ובשאלה המקדמית האם ההליך שלפניי הוא ההליך הנכון להעלות טענות באשר לתוקף התמרור וחוקיות התקנתו.
טענות נוספות של הצדדים אליהן לא התייחסתי, לא נדרשו להכרעה.
לאור כלל האמור לעיל, אני מורה על זיכוי הנאשם מהעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.
זכות ערעור כדין.
המזכירות תסרוק את המוצגים לתיק האלקטרוני ותעביר את פסק הדין לצדדים.
ניתנה היום, ב’ תמוז תשפ”ד, 08 יולי 2024, במעמד הצדדים
