מדינת ישראל,ע”י ב”כ עוה”ד חיים שוויצר, יבגני רודקוב – בעצמו,ע”י ב”כ עוה”ד דמיטרי דוגמן, הכרעת דין

לפני

כבוד השופט אלון גביזון

בעניין:

מדינת ישראל

ע”י ב”כ עוה”ד חיים שוויצר

המאשימה

נגד

יבגני רודקוב – בעצמו

ע”י ב”כ עוה”ד דמיטרי דוגמן

הנאשם

הכרעת דין

מבוא:

1. נגד הנאשם הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 333 בצירוף סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין התשל”ז – 1977.

2. על פי המתואר בכתב האישום המתוקן, ביום 08.04.22, בשעות הערב, החל מהשעה 18:30 שהה הנאשם יחד עם אחרים וביניהם המתלונן א.ז (להלן: “המתלונן”) בפארק בעיר אשקלון, ושתו משקאות אלכוהוליים.

במהלך הערב, התפתח דין ודברים בין המתלונן לנאשם, שבמהלכו היכו אחד את השני באגרופים, עקב כך נפל הנאשם ארצה. המתלונן המשיך להכות את הנאשם בעודו על הרצפה, כתוצאה מכך, נגרם לנאשם חתך בשפה התחתונה.

אחד מהאחרים, הפריד בין השניים. הנאשם קם מהרצפה והשניים התרחקו אחד מהשני, אז הנאשם התקרב אל המתלונן כשהוא אוחז בסכין אשר מצא במקום ודקר באמצעותו את המתלונן בבטנו. בתגובה המתלונן צעק ומיד לאחר מכן הנאשם ברח מהמקום.

המתלונן פונה בניידת מד”א שהגיעה למקום לבית חולים “ברזילאי” כשהוא סובל מפצע דקירה בבטן מתחת לטבור עם דימום פעיל, ושומן מחוץ לבטן, הובהל לחדר ניתוח, במהלך הניתוח התגלתה כמות גדולה של דם וקרישי דם בבטן, בשל פגיעה בעורק, והתברר שיש פצע בדופן המעי ב- 2 צדדים. העורק המדמם נתפר ובוצע תיקון ראשוני של המעי. המתלונן אושפז בבית החולים ברזילאי ושוחרר ביום 12.04.22.

המענה לכתב האישום המתוקן:

3. במענה לכתב האישום המתוקן, הודה הנאשם כי במהלך הערב המתואר בכתב האישום המתוקן התפתח דין ודברים בינו ובין המתלונן, אך הכחיש כי היכה את המתלונן. לטענתו, המתלונן תקף אותו במכות אגרופים לפנים, הפילו ארצה והמשיך להכות אותו ואף בעט בצלעותיו בעודו שוכב על הקרקע. כתוצאה מכך נגרמו לנאשם חבלות של ממש בדמות חבלת ראש, סימנים אדומים בפניו, המטומות מתחת לעיניו, סימני שפשוף על המצח וחתך בשפה התחתונה.

כמו כן טען הנאשם כי מאחר והותקף בצורה קשה וברוטאלית על ידי המתלונן הוא סבל מכאבי ראש עזים ואינו זוכר במדויק את כל הפרטים של האירוע המפורט בסעיף 3 לכתב האישום, אולם, מחומר הראיות עולה כי הוא לא התקרב אל המתלונן אלא המתלונן התקרב אליו. לטענתו חש סכנה מוחשית לפגיעה בחייו ובגופו ובחירותו ובאותה נקודת זמן בעודו חבול ומדמם, מצא חפץ כלשהו על הרצפה, שלא ברור טיבו, ברזל, מקל, שיפוד או זכוכית, ותקף באמצעותו את המתלונן פעם אחת וזאת כדי להדוף אותו מעליו וברח מהמקום משום שחשש לחייו. הנאשם הוסיף כי פעל מתוך הגנה עצמית, ולחילופין מתוך הגנה עצמית מדומה.

כמו כן טען הנאשם במסגרת המענה להגנה מן הצדק ולאכיפה בררנית. למרות שהמתלונן נחקר באזהרה בגין ביצוע עבירות של תגרה ותקיפה הגורמת חבלה של ממש ולמרות שהמתלונן הודה במיוחס לו וקיומן של ראיות אובייקטיביות נגדו, בחרה המאשימה שלא להגיש נגדו כתב אישום.

פרשת התביעה ופרשת ההגנה:

4. מטעם המאשימה העידו בבית המשפט:

המתלונן, א.ז (במהלך שמיעת הראיות כונה גם סשה).

אשת המתלונן, אירנה.ז.

יבגני פיאנזין.

רומן שילסולמן.

אלכסנדרה שילסולמן.

גריגורי שבנצקו (במהלך שמיעת הראיות כונה גם גרישה).

רומן שמטקו.

רס”מ אלכס שניטמן.

רס”מ מני חדד.

פקד איגור ליובשבקי.

5. כמו כן, ומטעם המאשימה התקבלו הראיות הבאות:

ת/1 – תמונת בטנו של המתלונן בבית החולים ביום 11.04.22.

ת/2, ת/2א– שלוש תמונות חבלה של הנאשם, שצולמו על ידי החוקר מני חדד בתאריך 09.04.22.

ת/4 – חקירת הנאשם מיום 11.04.22.

ת/4א – דיסק חקירת הנאשם מיום 11.04.22.

ת/5 – מזכר של רס”ב אלכסנדר שניטמן מיום 11.04.22.

ת/6 – דו”ח פעולה שנערך על ידי רס”ל זיו ואנונו מיום 08.04.22.

ת/7 – דו”ח פעולה שנערך על ידי רס”מ ליאוניד בלנקי מיום 09.04.22.

ת/8 – דו”ח פעולה שנערך על ידי סייר איליה סיינקו מיום 08.04.22.

ת/8א – סרטון מצלמת גוף.

ת/9 – דו”ח פעולה שנערך על ידי פקד איגור ליובשבקי מיום 09.04.22.

ת/10 – מסמכים רפואיים של המתלונן.

ת/11 – שרטוט הזירה.

ת/12 – הודעה של יבגני פיאנזין מיום 08.04.22.

ת/13 -ארבע תמונות: שתי תמונות נאשם בעת מעצרו, צילום מטלפון של אשת המתלונן

ושני צילומים ממכשיר הטלפון של המתלונן.

ת/14 – הודעה באזהרה של הנאשם מיום 09.04.22.

6. מטעם ההגנה, העיד הנאשם בלבד (במהלך שמיעת הראיות כונה גם ג’ניה), והתקבלו הראיות:

נ/1 – תמונת הזירה.

נ/2 – תשע תמונות חבלה של הנאשם.

נ/3 – תמונת שפתו של הנאשם.

7. סיכומיי המאשימה הוגשו ביום 16.08.23 וסיכומי ההגנה הוגשו ביום 10.09.23.

בשל מלחמת “חרבות הברזל” וההודעה בדבר החלת תקנות בתי המשפט ולשכות ההוצאה לפועל “סדרי דין במצב חירום מיוחד”, התשנ”א – 1991 על בתי המשפט, ניתנת הכרעת הדין רק כעת.

דיון והכרעה:

8. לאחר שראיות הצדדים הונחו בפני ולאחר שקראתי סיכומיהם, הגעתי למסקנה כי יש להרשיע הנאשם בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום המתוקן, אם כי על בסיס עבודתי שונה במעט מזה שמצוין בכתב האישום.

הפן העובדתי: אופן התרחשות האירועים כפי שניתן ללמוד מהראיות.

9. לגרסת המתלונן וכפי שהעיד בביהמ”ש, האירוע התרחש כמפורט להלן:

“… התחיל ויכוח והוא אמר לי בוא לפה אני אזיין אותך. וקמתי התחלתי ללכת אליו הוא דחף אותי בשתי ידיים וניסה לתת לי אגרוף, הזזתי את הראש אחורה והתחלתי לתת לו אגרופים בחזרה. זהו. הוא התיישב ככה ופה זה הסתיים. אני הלכתי חזרה לכיסא שלי לדבר עם אשתי… ואז חוזרים החבר’ה… גרישה ראה את הפנים הוא ראה דם מפה בשפה… בפנים של יבגני של הנאשם. הוא התחיל לצעוק עלי מה זה, ומה קרה פה?… ואני מדבר איתו בארבע עיניים ככה עומד מולו מסביר לו הוא מקשיב לי ופתאום אני מרגיש מגע בבטן אני מוריד את הראש רואה סכין נשלפת מהבטן שלי ואני רואה דם מהבטן. אני מבין שזה יבגני, הוא פשוט הוציא את הסכין הסתובב והתחיל ללכת זורק ככה את הסכין וממשיך ללכת…” (עמ’ 26 ש’ 28-32 ועמ’ 27 ש’ 7-16).

מנגד, לגרסת הנאשם וכפי שהעיד עליה בביהמ”ש, האירוע התרחש כמפורט להלן:

“כשהוא קם ועקף את השולחן, הוא ניסה לתקוף אותי פעם אחת והתחמקתי, בפעם השנייה התחמקתי ובפעם השלישית הוא פגע לי בפנים” (עמוד 327 לפרוטוקול ש’ 13-14); “הוא ישב או על הברכיים או באופן מלא, והתחיל לתת לי מכות בפנים… הוא התיישב עלי מלמעלה, והוא התחיל להרביץ… אני שכבתי ואז הוא הרביץ לי, אני ניסיתי לדחוף אותו, ואני זוכר את זה במעורפל. דחפתי אותו וברחתי” (עמוד 330 ש’ 14-26); “יכול להיות שברגע שאני דחפתי אותו, יכול להיות שהרמתי משהו מהאדמה ואז, זה יכול להיות שיפוד, זה יכול להיות מקל ויכול להיות מזלג” (עמוד 342 ש’ 27-29); “בעדות אמרו לי שאני תקפתי את הבן אדם הזה, ואני חשבתי שאני רק דחפתי אותו, ולא תקפתי. רק בעדות התגלה לי שנתתי מכה לבן אדם הזה” (עמוד 317 ש’ 11-12).

10. אין מחלוקת עובדתית בין הצדדים, כמתואר בסעיף 1 לעובדות כתב האישום המתוקן, כי עובר לאירוע, שהה הנאשם יחד עם אחרים וביניהם המתלונן בפארק בעיר אשקלון ושתו משקאות אלכוהוליים.

ר’ לעניין זה:

עדות המתלונן בעמ’ 25 שורות 19-24 ובעמ’ 26 ש’ 4-6.

עדותה של הגב’ אירינה ז. בעמ’ 86 ש’ 12-15.

עדותו של מר רומן שמטקו בעמ’ 199 ש’ 1-13.

11. כמו כן, וכמתואר בסעיף 2 רישא לעובדות כתב האישום המתוקן, אין למעשה מחלוקת עובדתית כי בין המתלונן לבין הנאשם התפתח ויכוח מילולי.

ר’ לעניין זה:

המענה של הנאשם לכתב האישום בעמ’ 11 ש’ 16.

עדותו של העד מר יבגני פיאנזין בעמ’ 119 שורה 21.

12. עובדה נוספת שאינה שנויה במחלוקת, כמתואר בסעיף 2 לעובדות כתב האישום המתוקן, נוגעת לכך שבשל הוויכוח כמפורט לעיל, המתלונן היכה באגרופים את הנאשם, המשיך להכותו בעודו על הרצפה, וכתוצאה מכך נגרם לנאשם חתך בשפה התחתונה.

בנקודה זו, מקובלת עלי טענת ההגנה כי מחומר הראיות עולה כי מלבד אגרופיו, המתלונן בעט בנאשם פעם אחת כשהוא על הרצפה, וכי נגרם לנאשם, מלבד החתך בשפה, גם המטומות בפנים.

ר’ לעניין זה:

עדות המתלונן בעמ’ 53 ש’ 14-15.

עדותו של מר יבגני פיאנזין בעמ’ 137 ש’ 12.

עדותו של מר רומן שילסולמן בעמ’ 157 ש’ 23-25.

עדותה של גב’ אלכסנדרה שילסולמן בעמ’ 175 ש’ 14-16.

תמונות של הנאשם -ת/2.

כמו כן מקובלת עליי טענת ההגנה כמפורט בסעיף 3 לסיכומיה, כי אין בחומר הראיות כדי לבסס את הנטען בסעיף 2 לעובדות כתב האישום כי בשלב זה של הוויכוח המתלונן והנאשם “היכו האחד את השני באגרופים”, שכן לדברי המתלונן בשלב זה של האירוע הנאשם רק דחף אותו וניסה לתת לו אגרוף, ממנו הצליח להתחמק לאחר שהזיז את ראשו אחורה.

13. המחלוקת העובדתית בין המאשימה לבין ההגנה נסובה בעיקרה באשר להשתלשלות האירוע המתוארים בסעיף 3 לעובדות כתב האישום המתוקן לפיו:

“אחד מהאחרים, הפריד בין השניים. הנאשם קם מהרצפה והשניים התרחקו אחד מהשני, אז הנאשם התקרב אל המתלונן כשהוא אוחז בסכין אשר מצא במקום ודקר באמצעותו את המתלונן בבטנו. בתגובה המתלונן צעק ומיד לאחר מכן הנאשם ברח מהמקום”.

לשיטת המאשימה האירוע המתואר בכתב האישום וכפי שהדבר עלה מהראיות שהוצגו, היה מורכב משני שלבים שביניהם הפסקה קצרה (סעיף 58 לסיכומי המאשימה), בעוד שלשיטת ההגנה עסקינן באירוע אחד (סעיף 20 לסיכומי ההגנה).

14. לאחר שקראתי סיכומי באי כוח הצדדים, שמעתי את העדים ועיינתי בראיות, מצאתי כי אומנם האירוע לא התחלק לשני שלבים כטענת המאשימה, אך מהעדויות עולה כי עסקינן באירוע מתגלגל, אשר בניגוד לגרסת ההגנה כלל שני מקטעים של אלימות פיזית – מקטע ראשון שבמהלכו המתלונן הכה את הנאשם (להלן: “מקטע ראשון”) ומקטע שני שבמהלכו הנאשם דקר את המתלונן (להלן: “מקטע שני”). המקטע הראשון הסתיים לאחר ש”אחד מהאחרים” – רומן שמטקו, הפריד בין השניים.

חומר הראיות מוכיח מעל לכל ספק סביר, בניגוד לגרסת הנאשם וכפי שיפורט להלן, כי בין שני המקטעים לעיל חלפו לכל הפחות מספר שניות (להלן: “הזמן שבין המקטעים”), במהלכן המתלונן עזב את הנאשם, התרחק ממנו וחזר אל מקום מושבו בשולחן, או אז הנאשם התרומם מהקרקע, נעמד על רגליו ופנה אל המתלונן. בתגובה המתלונן חזר אל הנאשם, או אז הנאשם דקר אותו בסכין שמצא במקום.

גרסת הנאשם לפיה הדקירה נעשתה תוך שהמתלונן מכה אותו בעודו על הקרקע ותוך כדי הדיפת המתלונן, אינה מתיישבת עם יתר הראיות והעדויות שבתיק ולא זכתה לאמון ביהמ”ש.

א. העד יבגני פיאנזין העיד כי ישב בפארק עם חבריו רומן ואלכסנדרה שילסולמן, בשולחן לידו ישבו קבוצת אנשים שאינו מכיר וכי לא היתה לו היכרות מוקדמת עם הנאשם והמתלונן.

מר פיאנזין סיפר בין היתר, כי לאחר שאדם שלישי הפריד בין השניים, הנאשם קם, פנה למתלונן במילים “לא טובים”. בשלב זה המתלונן חזר לכיוונו של הנאשם, ואז שמע כי המתלונן אומר “הוא נתן לי מכה עם סכין”. (עמ’ 122-123).

לשאלת ביהמ”ש השיב העד כי חלפו “אולי 5 דקות” מהשלב שבו המתלונן הכה את הנאשם לבין הרגע שהמתלונן אמר כי נדקר , וכי בפרק זמן זה המתלונן חזר לשולחן ולא היה צמוד לנאשם ( עמ’ 126 ש’ 30-31 ועמ’ 142 ש’ 9-11). בחקירתו הנגדית חזר העד על דבריו כי בין שני המקטעים חלפו “4 דקות-5 דקות” (עמ’ 142 שורה 29).

ב. מר רומן שילסולמן העיד כי בסיום המקטע הראשון ובטרם הדקירה, המתלונן עזב את הנאשם “.. הוא עוזב אותו …” (עמ’ 157 שורה 28), וכי בין שני המקטעים חלפו “אולי זה 5 שניות, אני לא יודע” (עמ’ 167 שורה 31).

ג. גב’ אלכסנדרה שילסולמן, שגם לה לא היתה היכרות מוקדמת עם הנאשם והמתלונן,העידה כי לאחר שהמתלונן הפסיק להכות את הנאשם “… אלכס התחיל לזוז לכיוון השולחן, ומי שהיה על הרצפה התחיל לקום, וזה שקם מהרצפה אמר משהו לאלכס. אלכס הסתובב, ועוד פעם הלך לכיוון זה שהיה על הרצפה לפני זה … ואחרי זה היו צעקות, הוא פגע בי עם סכין…” (עמ’ 175 ש’ 20-28). העדה הבהירה כי בין שני המקטעים חלפו “אולי 15 שניות” (עמ’ 178 ש’ 20).

ד. מר גרגורי שווצנקו, חברו של הנאשם, העיד כי בשלב מסויים של הערב, נפרד מהחבורה למשך כ 20 דקות, וכאשר חזר ראה את הנאשם חבול מוטל על הקרקע. העד סיפר כי החל לברר מה קרה לנאשם ותוך כדי הבירור שמע את המתלונן אומר כי נדקר. כאשר העד נשאל כמה זמן חלף מהרגע שבו החל לברר מה קרה לנאשם ועד לרגע שבו המתלונן אמר כי נדקר השיב ” אולי 20-30 שניות ” (עמ’ 194 ש’ 16).

ה. מר רומן שמטקו העיד כי הכיר את הנאשם ואת אשתו של הנאשם עובר לאירוע, וכי הנאשם והמתלונן “התחילו לריב על משהו, להתווכח” (עמ’ 199 ש’ 17-18). לדבריו המתלונן קם ממקומו במהירות והחל להכות את הנאשם, וכי הוא ניסה להפריד ביניהם “… ואז באותו הרגע הצלחתי להרחיק את סאשה, ואז הגיע גרישה והתחיל לשאול מה קרה. כשגרישה הגיע אני הסתובבתי , והלכתי לכיוון השולחן,… באותו הרגע שמעתי איך שסאשה צעק, קיבלתי מכה עם סכין” (עמ’ 201 ש’ 26-31).

לשאלת המאשימה העד השיב כי חלפו “אולי דקה וחצי” מהרגע שגרישה הגיע ועד הדקירה (עמ’ 209 ש’ 33), וכאשר נשאל בחקירתו הנגדית האם חלפו רק 10 שניות, השיב “כן” (עמ’ 210 ש’ 6).

15. אינני מקבל את טענת ההגנה כמפורט בסעיף 18 לסיכומיה כי אין די בראיות שהביאה המאשימה כדי להוכיח מעל לכל ספק סביר כי הנאשם אחז בסכין, וכי על ביהמ”ש להסתפק בקביעה כי “הנאשם אחז בחפץ חד אשר מצא במקום האירוע”.

אומנם הסכין בה נדקר המתלונן לא נמצאה והמאשימה לא הביאה בפני ביהמ”ש חוות דעת מומחה ביחס לכלי שבאמצעותו בוצעה הדקירה, אך מצאתי כי יש בצבר הראיות אשר הובאו בפני, וכפי שיפורטו להלן, כדי להוכיח מעל לכל ספק סביר כי הנאשם דקר את המתלונן באמצעות סכין. לעניין מידת ההוכחה הנדרשת יפים דברי ביהמ”ש העליון בע”פ 9723/03 מ”י נ’ שי בלזק (12.10.04) כי “כידוע, מידת ההוכחה הנדרשת בפלילים הנה הוכחה מעבר לספק סביר ולא מעבר לכל ספק”.

א. מר יבגני פיאנזין העיד כי שמע את המתלונן במועד הדקירה צועק “הוא נתן לי מכה עם סכין” (עמ’ 123 ש’ 16), ולשאלת ב”כ המאשימה מה ראה בשלב הזה ביד של הנאשם, השיב “אני, עכשיו אני כבר לא זוכר… במשטרה אני אמרתי שאני ראיתי סכין, או משהו דומה לסכין…” (עמ’ 124 ש’ 27-32). כאשר נשאל מה אמר במשטרה לגבי אורך הסכין השיב 12 ס”מ- “נו? 12, משהו כזה אולי, ככה” (עמ’ 125 ש’ 8), ולאחר שזכרונו רוענן כי במשטרה אמר כי אורך הלהב היה כ- 15 ס”מ, השיב “אם את זה אמרתי לפני שנה, אז ברור שאני זוכר יותר טוב, עכשיו אני שכחתי כבר על כל זה”. (עמ’ 125 ש’ 16-17).

בחקירתו הנגדית ולשאלת הסנגור ביחס לסכין השיב “אני ראיתי משהו, אולי, אבל אני, עכשיו אני לא יכול להגיד שמשהו… אני שכחתי את התמונה הזו” (עמ’ 145 ש’ 21-25).

בהודעתו במשטרה (ת/12) שנגבתה בסמוך לאחר אירוע הדקירה, מסר העד פיאנזין כי: “ראיתי אצל זניה סכין ביד… הוא החזיק סכין ראיתי להב כ 15 ס”מ…”.

ב. מר רומן שילסולמן העיד בחקירתו הראשית כי “… ואני ראיתי שיש אצל הבחור סכין… אצל הבחור השני, שקיבל מכות… האורך היה משהו כמו 13 סנטים,

13-10” (עמ’ 158 ש’ 1-18).

לשאלת ההגנה האם הוא בטוח שראה סכין, השיב העד “אני ראיתי צבע כמו סכין… וזה גם יוצא כמו סכין, אז זה נראה כמו סכין… בדיוק אני לא יכול להגיד שזו סכין… זה נראה כמו סכין” (עמ’ 169 ש’ 10-32).

זאת ועוד, במהלך החקירה הנגדית, הציג הסנגור בפני העד סכין מטבח. העד אישר כי צבעו של הסכין שאחז הנאשם היה כצבע הסכין שהסנגור אחז וכי אורך הלהב שלו היה ארוך יותר (עמ’ 170 ש’ 1-11).

ג. במהלך עדותו לקה הנאשם “בזיכרון סלקטיבי” ולמרות שניסה להרחיק עצמו מהאישום המיוחס לו (ולכך אתייחס בהמשך הכרעת הדין), הרי שבסופו של דבר לא שלל את האפשרות כי יתכן ודקר את המתלונן באמצעות סכין: “אני לא יודע מה מצאתי… אני עשיתי הערכה… יכול להיות מקל, זו יכולה להיות זכוכית, זו יכולה להיות סכין, זה יכול להיות שיפוד וזה יכול להיות מסמר” (עמ’ 362 ש’ 4-11).

טענת הגנה עצמית

16. טענת ההגנה המרכזית של הנאשם בענייננו הינה כי פעל מתוך הגנה עצמית בהתאם להוראת סעיף 34י לחוק העונשין אשר קובעת כי:

“לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם, אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים”.

17. כידוע , סעיף 34טז לחוק העונשין משלים את הוראת סעיף 34י לחוק ומורה כי:

“הוראות סעיפים 34י… לא יחולו כאשר המעשה לא היה סביר בנסיבות העניין לשם מניעת הפגיעה”.

הנטל להוכחת קיומו של סייג לאחריות פלילית, ובכלל זה טענת ההגנה העצמית, עובר לשכמו של הנאשם, ומידת ההוכחה מפורטת בהוראת סעיף 34כב (ב) לחוק העונשין לפיה:

“התעורר ספק שמא קיים סייג לאחריות פלילית, והספק לא הוסר, יחול הסייג”.

18. הפסיקה קבעה שישה תנאים מצטברים אשר בהתקיימותם יעמוד לנאשם סייג ההגנה העצמית.

א. קיומה של תקיפה שלא כדין.

ב. קיומה של סכנה מוחשית לפגיעה במתגונן “בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו שלו או של זולתו”.

ג. תנאי המידיות. על ההגנה להתבצע רק מרגע שהמעשה דרוש באופן מידי על מנת להדוף את התקיפה, ועליה להיפסק מרגע שלא נדרש עוד מעשה התגוננות על מנת להדוף את התקיפה.

ד. האדם המתגונן לא “הביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים”.

ה. תנאי הנחיצות.

ו. תנאי הפרופורציה.

ראה לעניין זה ע”פ 7712/12 פלוני נ’ מדינת ישראל , 23.05.13.

19. בע”פ 8133/09 שחר מזרחי נ’ מדינת ישראל (21.7.2010) וביחס לתנאי הנחיצות ולתנאי הפרופורציה קבע בית המשפט העליון כי:

“בחינתו של תנאי הנחיצות היא הן איכותית והן כמותית. בפן האיכותי השאלה הנשאלת היא האם עמדו בפני הטוען להגנה אלטרנטיבות אחרות לפעולה, ובפן הכמותי השאלה העומדת על הפרק היא האם הטוען להגנה יכול היה לנקוט כוח מועט יותר לשם הדיפת הסכנה…

התנאי השישי והאחרון לתחולת ההגנה הוא תנאי הפרופורציה. בהתאם לתנאי זה, שמעוגן אף הוא בדרישת הסבירות הקבועה בסעיף 34 טז לחוק העונשין, נדרש יחס ראוי בין הנזק הצפוי מפעולת המגן לבין הנזק הצפוי מן התקיפה. היינו, ייתכן מצב שבו אף אם פעולה מסוימת היא הפעולה האפשרית היחידה להדיפת התקיפה היא לא תהיה מוצדקת, כיוון שלא מתקיים יחס ראוי בין הנזק הצפוי מפעולת המגן לבין הנזק הצפוי מן התקיפה”.

20. ב”כ הנאשם טען בסיכומיו טענה חלופית לפיה עומדת לנאשם טענה להגנה עצמית מדומה תוך שהוא נשען על הוראת סעיף 34יח(א) לחוק העונשין, ‘טעות במצב הדברים’, לפיה:

“העושה מעשה בדמותו מצב דברים שאינו קיים, לא יישא באחריות פלילית אלא במידה שהיה נושא בה אילו היה המצב לאמיתו כפי שדימה אותו”.

בע”פ 8133/09 שחר מזרחי נ’ מדינת ישראל הבהיר בית המשפט העליון כי:

“בהגנה העצמית המדומה, מחשבתו המוטעית של העושה המדמה לעצמו כי התקיימו יסודותיה העובדתיים של ההגנה, מהווה תחליף להתקיימותן של אלה בפועל… וקיומה שולל אחריות פלילית…, ודי בכך כי הנאשם טעה טעות כנה באשר להתקיימות התנאים לתחולת ההגנה. עם זאת, ברור כי סבירותה של הטעות תשמשנו כאבן בוחן להערכת כנותה”.

21. לאחר שעיינתי באשר הוצג בפניי ושמעתי את עדי התביעה ואת הנאשם מצאתי כי מעשיו של הנאשם לא עומדים אחר התנאים המצטברים להתקיימותה של הגנה עצמית או הגנה עצמית מדומה.

טרם אפרט בנושא, דומה כי הנאשם הגיע למסקנה זו בעצמו במהלך שמיעת הראיות כאשר נשאל על ידי בית המשפט:

“אם אלכסנדר היה בא ונותן לך את המכות, כמו שהוא נתן לך, האם היום היית עושה משהו שונה”?

והנאשם השיב:

“כנראה שאני הייתי בורח, אני עושה עכשיו הכל כדי שאני בעצם אקבל שליטה על עצמי, כדי שבכלל לא יהיו מקרים כאלה יותר” (עמוד 362 שורות 25-28).

22. כפי שפורט לעיל, גרסתו של הנאשם באשר לאופן התרחשות האירוע אינה תואמת באופן מהותי את אשר ארע בפועל, ומצאתי שלא ליתן אמון בעדותו בביהמ”ש ובכלל זה לדבריו כי חש סכנה לחייו ולגופו ופעל כביכול מתוך הגנה עצמית.

זאת ועוד. במהלך חקירתו בביהמ”ש ניכר היה כי הנאשם בוחר לזכור היטב את המקטע הראשון במהלכו המתלונן הכה אותו, אך אינו זוכר, באופן תמוה ובלתי מוסבר, את התגלגלות האירועים לאחר מכן, ובכלל זה את הזמן שבין המקטעים ואת המקטע השני. ניכר כי הנאשם בחר בעדותו בביהמ”ש, כמו גם במהלך חקירותיו במשטרה, שלא לזכור פרטים שיש בהם כדי לסבכו בפלילים.

הנאשם זכר היטב ולפרטי פרטים כי ” כשהוא קם ועקף את השולחן , הוא ניסה לתקוף אותי פעם אחת והתחמקתי, בפעם השנייה התחמקתי ובפעם השלישית הוא פגע לי בפנים” ( עמ’ 327 ש’ 13-14). כך גם הנאשם זכר היטב כי לאחר שנפל ארצה המתלונן המשיך להכותו באזור הראש “… בערך 5-6 מכות ” (עמ’ 315 ש’ 11) וכי “… אני שכבתי ואז הוא הרביץ לי, אני נסיתי לדחוף אותו, ואני זוכר את זה במעורפל. דחפתי אותו וברחתי” (עמ’ 330 ש’ 25-26).

מאידך, ולשאלת ביהמ”ש איך יתכן שאינו זוכר עם מה דקר את המתלונן, השיב הנאשם “אני אומר עוד פעם. התנתקתי ויכול להיות, כל מה שקרה היה באלפית השנייה, ואני זוכר את זה בפרקים. אני חזרתי לעצמי כשאני הייתי כבר אצל איגור” (עמ’ 340 ש’ 17-18).

כשעומת הנאשם עם עדותו של יבגני פיאנזין באשר לזמן שבין המקטעים שבמהלכו המתלונן חזר לשולחן והנאשם אמר לו מילים לא טובות, השיב “אין לי מה להוסיף. אני לא זוכר…”(עמ’ 353 ש’ 12-14).

זכרונו הסלקטיבי של הנאשם וטענתו כי בשל המכות שחטף מהמתלונן “כנראה התנתקתי..” (עמ’ 320 ש’ 33) כלשונו, לא גובו בכל מסמך רפואי המוכיח כי אכן חווה במהלך האירוע או כתוצאה ממנו אובדן זיכרון או בדומה לכך. יתרה מזו , ולמרות שנלקח על ידי המשטרה לבית החולים, סירב הנאשם לקבל טיפול רפואי. כשנשאל מדוע סירב לקבל טיפול רפואי, בחר להתחמק שוב ממתן תשובה והשיב “סירבתי אבל אני לא זוכר למה” (עמ’ 360 ש’ 7).

23. גם התנהגותו של הנאשם במהלך האירוע ובסמוך לפני אקט הדקירה מוכיחה כי לא חש סכנה לחייו כטענתו. הנאשם בחר שלא לברוח (או לכל הפחות לנסות ולברוח) בזמן שבין המקטעים, נעמד על רגליו לאחר שהמקטע הראשון הסתיים ופנה בהקנטה אל המתלונן. התנהגות זו של הנאשם אינה תואמת התנהגות של אדם החש סכנה לחייו.

זאת ועוד, ככל שהנאשם פעל מתוך תחושת סכנה לחייו כטענתו, מצופה היה כי יתקשר למשטרה לאחר “שנטרל” את מקור הסכנה או למצער יגיע עצמאית לתחנת המשטרה הקרובה. בהתאם למפורט בדוח הפעולה של השוטר איגור ליובשבסקי (ת/9), הרי שהנאשם נעצר בפעולה יזומה של המשטרה זמן מה לאחר האירוע כשהוא הולך עם אחר ברחוב חכם שמעון.

24. זאת ועוד. מעשיו של הנאשם לא עומדים בתנאי הנחיצות וזאת גם אם אלך כברת דרך לקראתו ואניח כי חש בסכנה וביקש להגן על חייו או על גופו (וכאמור אינני סבור כך), שכן עמדו בפניו אלטרנטיבות אחרות זולת דקירתו של המתלונן.

האירוע התרחש בשטח פתוח- פארק, ודבר לא מנע מהנאשם לנצל את פרק הזמן שבין שני המקטעים לסגת מהמקום בין בהליכה ובין בריצה. בל נשכח כי בזמן שבין שני המקטעים המתלונן עזב את הנאשם והתרחק ממנו.

ראה לעניין זה דברי ביהמ”ש העליון בע”פ 7712/12 פלוני נ’ מדינת ישראל (23.5.13) כי “לא יתכן חולק כי היודע קונקרטית שעלול הוא להסתבך במקום פלוני, ירחק הימנו כמפני אש”.

מהעדויות אף עולה כי הזמן שבין שני המקטעים הסתיים כשהנאשם פנה בהקנטה למתלונן (לעניין תוכן הדברים ומשמעותם אדרש בהמשך), והאחרון חזר לכיוונו. בפני הנאשם, אשר כבר הכיר את נחת זרועו של המתלונן ויכול היה לשער את כוונתו, עמדה אפשרות נוספת לברוח מהמקום ולהגן על עצמו חלף שימוש באקט הדקירה.

יתרה מזו, גם אם הנאשם בחר שלא לסגת מהמקום הרי שעמדה בפניו אלטרנטיבה אחרת ופוגענית הרבה פחות. חלף אקט הדקירה, הנאשם יכול היה לקרוא לעזרת חבריו שהיו במקום (קל וחומר שבנקודת זמן זו חזר למקום האירוע חבר נוסף של הנאשם – גריגורי שבצקו), ולמצער לנסות ולהרתיע את המתלונן לבל יתקרב אליו (כך למשל באמצעות נפנוף בסכין שאחז).

25. בענייננו לא מתקיים אף תנאי הסבירות (פרופורציה) כמתחייב מסעיף 34טז לחוק העונשין. בהתחשב בעובדה שהמתלונן לא היה חמוש בכלי נשק חם או קר, והמקטע הראשון של האירוע המתואר בכתב האישום הסתיים בחבלות שלא חייבו טיפול רפואי, הרי שהפעולה שבה נקט הנאשם-דקירת סכין בבטנו של המתלונן – משקפת אלימות שאינה פרופורציונאלית ויש בה מימד קטלני. לעניין זה אדגיש כי “הסבירות במהותה נקבעת על סמך מבחן אובייקטיבי…” ע”פ 4785/90 ג’בארין נ’ מ”י (29.8.95).

לא ניתן להתעלם מהפער המשמעותי שבין פצע הדקירה שנגרם למתלונן (באורך שלושה ס”מ בבטנו האמצעית התחתונה ) אשר חייב את ניתוחו ואשפוזו במשך מספר ימים כמפורט בת/10 לבין החבלות השטחיות בפניו של הנאשם כמפורט בנ/2.

26. דקירתו של הנאשם את המתלונן היתה דקירה רצינית ועמוקה כפי שהדבר נלמד, גם ללא חוות דעת רפואית, מהמסמכים הרפואיים שהוגשו ביחס למתלונן (ת/10) ובדגש על הפגיעות בעורק ובשריר אשר חייבו את תפירתן (ר’ טבלת “סיכום ניתוח” – סומן ת/10א לצורך הכרעת הדין).

החבלה החמורה שנגרמה למתלונן, ובכלל זה הפגיעות בעורק ובשריר, מעידות על הכוח הרב שהשקיע הנאשם באקט הדקירה, וברי כי לא היה מדובר בפעולה סבירה ופרופורציונאלית שנועדה רק כדי להדוף את המתלונן.

מהאמור לעיל עולה כי הנאשם לא ביקש להגן על עצמו אלא ביקש להשיב למתלונן כגמולו נוכח המכות שספג במקטע הראשון של האירוע.

הנאשם שלדבריו שתה “5-6 כוסות פלסטיק” של אלכוהול (עמ’ 362 ש’ 1), ואחז בסכין עת דקר את המתלונן, היה אדיש לאפשרות גרימת חבלה חמורה למתלונן, ובמילותיו שלו “כשיש מכות אין בכלל היגיון” (עמ’ 361 ש’ 4). אעיר כי לדברי העד רומן שמטקו, הנאשם שתה “פחות או יותר 7 -8 כוסות ..של וויסקי” (עמ’ 199 ש’ 4).

27. זאת ועוד. בזמן שבין המקטעים, ולמרות שהמתלונן התרחק ממנו, בחר הנאשם “בהתנהגות פסולה ” (כלשון סעיף 34 י לחוק העונשין) לפנות למתלונן ולהקניטו. לאחר שהמתלונן הכה אותו במקטע הראשון, הנאשם יכול היה לצפות ברמת גבוהה של ודאות כי פניה מקניטה אל המתלונן, תוביל לחזרתו האלימה אליו, וברי כי אינו רשאי, גם מסיבה זו, להישען על סייג ההגנה העצמית.

מר יבגני פיאנזין העיד כי בזמן שבין המקטעים ולאחר שהנאשם נעמד הוא פנה אל המתלונן ואמר “… הוא אמר כאילו אולי בוא, ואולי עוד משהו… את המילים, נו? כאילו לא טובים אולי, משהו כזה” (עמ’ 123 ש’ 1-5). כשהתבקש להבהיר יותר ביחס למילים שאמר הנאשם למתלונן, השיב “בדיוק אני לא זוכר…אבל משהו לא נעים …” (עמ’ 149 ש’ 12-13).

דבריו של העד האובייקטיבי פיאנזין לעיל עולים בקנה אחד עם עדותה של אשת המתלונן באשר להתנהגות הנאשם בזמן שבין המקטעים לפיה ” …אז יבגני היה כזה סוג של גיבור…” (עמ’ 89 ש’ 24).

טענת אכיפה בררנית

28. אינני מקבל את טענת ההגנה בדבר אכיפה בררנית כנטען בשלב המענה ובסעיפים 113-122 לסיכומיה, ובעניין זה מקובלת עלי עמדת המאשימה כמפורט בסעיף 79 לסיכומיה. אומנם המתלונן הכה את הנאשם במקטע הראשון ולא הוגש נגדו כתב אישום, אך אין לגזור גזרה שווה בין השניים וזאת בשים לב לאלימות הקשה בה נקט הנאשם במקטע השני ותוצאותיה. בעוד שהנאשם סבל מחבלות שטחיות שלא חייבו טיפול רפואי, הרי שהמתלונן אושפז בבית החולים ונזקק לניתוח מציל חיים.

החלטת המאשימה בנסיבות האירוע לעיל שלא להגיש כתב אישום נגד המתלונן, הינה מידתית ובגדרי שיקול הדעת של המאשימה, ובוודאי שאינה גורמת לאותה תחושה של “פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות” כטענת ההגנה.

טענת מחדלי החקירה

29. לטענת ההגנה כמפורט בסיכומיה, הנאשם ויתר העדים נחקרו באמצעות מתורגמן לא מקצועי אשר היה מעורב בפרשה וזאת בניגוד לפסיקה הנוהגת ובניגוד לסעיף 6ז (בצירוף עם סעיף 1ז) לפקודת המטה הארצי מס’ 14.01.021 מיום 26.11.2020 שעניינה “הודעת חשודים ועדים –רישומן ותרגומן” (להלן: “פקודת המטה הארצי”).

30. לצורך ביסוס טענת הפגמים בתרגום במהלך החקירה, הפנתה ההגנה בסעיף 96 לסיכומיה לדברי ביהמ”ש העליון בע”פ 8868/11 אלכסיי בגימוב נ’ מ”י ( 23.8.12) כי: “בוודאי ובוודאי שלא ניתן לקבל מצב בו המתרגם מעורב בעצמו בפרשה כמו בענייננו” (ההדגשה במקור בסיכומי ההגנה).

עיון בפסה”ד בעניין בגימוב לעיל מלמד כי ההשוואה למקרה שבפניי אינה במקום. בעוד שבעניין בגימוב התרגום במהלך החקירה נעשה באמצעות חברם של המתלוננים, שאף היה מעורב בהעלמת הסכין באמצעותו נדקר הנאשם שם (פסקה 25 לפסה”ד), הרי שבענייננו מלאכת התרגום נעשתה על ידי חוקרי משטרה דוברי השפה הרוסית, שבוודאי אינם בבחינת “מעורבים” בפרשה.

31. כמו כן אינני מקבל את טענת ההגנה כי בשל מחדלי החקירה, לא ניתן להסתמך על דברים שנאמרו על ידי העד פיאנזין בתחנת המשטרה (סעיף 94 לסיכומי ההגנה).

בפרשת בגימוב לעיל הפנה ביהמ”ש לדבריו של כבוד השופט ג’ובראן בע”פ 3250/10 מדינת ישראל נ’ פלוני (12.1.12) בהתייחס לחקירתם של עדים (שאינם חשודים או נאשמים) במשטרה לפיהם “יש מקום כי רשויות האכיפה והמשטרה תהיינה ערוכות לחקירה בעזרת חוקרים מומחים ומיומנים שהם דוברי אותה השפה של הנחקר”.

כמצוות הפסיקה, אין חולק כי במקרה שבענייננו נחקר העד יבגני פיאנזין בשפה הרוסית על ידי החוקר רס”ב אלכסנדר שניטמן (ר’ עמ’ 146 ש’ 26) אשר העיד כי רמת שליטתו בשפה הרוסית היא “כשפת אם” (ר’ עמ’ 215 ש’ 13), וכי “… גביתי את עדותו של העד בשפה הרוסית, והיא תורגמה על ידי, רשמתי את כל מה שהוא מסר והוא ענה על שאלות שלי”

(ר’ עמ’ 217 ש’ 17-19).

אומנם עדותו של העד פיאנזין נכתבה בשפה העברית, אך נמצא במהלך חקירתו הנגדית כי העד שולט גם בשפה העברית כך שהוא היה מסוגל לקרוא את העדות שנגבתה ממנו וכי העדות הוקראה לו בשפה הרוסית טרם חתם עליה (ר’ עמ’ 147 ש’ 7-16).

בנסיבות לעיל, ספק אם חל בענייננו סעיף 3 ג סיפא לפקודת המטה הכללי, וכפועל יוצא מכך ספק האם הפניית ההגנה לסעיף 6 לפקודה רלוונטית.

יתרה מכך, גם אם נפל פגם מסויים בגביית עדותו של העד פיאנזין במשטרה, הרי שאין משמעות הדבר כי לא ניתן להסתמך על דברים שאמר העד בחקירתו. במהלך עדותו בבית המשפט לא סתר העד את דבריו במשטרה שנמסרו שעות מספר לאחר האירוע, ועדותו ביחס לסכין עולה בקנה אחד עם עדותו של העד רומן שילסולמן.

32. צודק הסניגור המלומד בטענתו כי נפלו תקלות במלאכת תיעוד הודעותיו של הנאשם בתחנת המשטרה וחזקה על המאשימה כי תפעל יחדיו עם תחנת המשטרה הרלוונטית למניעת הישנות תקלות דומות.

לצד זאת מצאתי כי זכותו של הנאשם להליך הוגן לא נפגעה. לעניין זה אוסיף כי הודעת הנאשם מיום 9.4.11 (ת/14) אשר התקבלה בהתאם להחלטתי מיום 13.6.23, אינה שונה במהותה מהודעת הנאשם מיום 11.4.22 (ת/4) ואשר התקבלה לתיק בהסכמת ההגנה. יתרה מזו, במהלך עדותו בביהמ”ש הנאשם לא טען, בוודאי שלא ביחס לאמירה ספציפית, כי האמור בהודעותיו במשטרה אינו משקף את הדברים שאמר בחקירותיו.

סוף דבר

33. מכל הקובץ לעיל, התוצאה היא שאני מרשיע את הנאשם בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות- עבירה לפי סעיף 333 בצירוף סעיף 335 (א) (1) לחוק העונשין התשל”ז -1977.

ניתנה היום, כ”ז כסלו תשפ”ד, 10 דצמבר 2023, במעמד הצדדים