מדינת ישראל, קובי קרדי, הכרעת דין

לפני כבוד השופטת כריסטינה חילו-אסעד

בעניין:

מדינת ישראל

המאשימה

נגד

קובי קרדי

הנאשם

הכרעת דין

כתב האישום

כנגד הנאשם, מר קובי קרדי, הוגש ביום 27.08.2023 כתב אישום, אשר תוקן ביום 31.08.2023 (להלן: כתב האישום).

כתב האישום המתוקן מייחס לנאשם שתי עבירות של מעשה מגונה בקטינות מתחת לגיל 14, לפי סעיף 348(א) וסעיף 345(א)(3) לחוק העונשין, התשל”ז–1977 (להלן: חוק העונשין), עבירה של מעשה מגונה באדם, לפי סעיף 348(ג) לחוק ועבירה של מעשה מגונה בכוח לפי סעיף 348(ג1) לחוק העונשין.

על פי עובדות כתב האישום, ביום 19.08.2023 בילו נ”ס, קטינה ילידת 2009 (להלן: נ’) א”מ, קטינה ילידת 2009 (להלן: א’) וט”ז, קטינה ילידת 2011 (להלן: ט’) ושתי קטינות נוספות, בפארק המים “ימית 2000″ בעיר חולון.

באותה העת שהה הנאשם יחד עם בתו בפארק המים.

בשעה שאינה ידועה במדויק למאשימה, עובר לשעה 15:00, שחו הקטינות בבריכת ה”מערבולת”. או אז, הנאשם, אשר היה גם הוא בתוך הבריכה יחד עם בתו הקטינה, נגע בישבנה של הקטינה נ’, אשר ניסתה להתרחק מהנאשם, הסתובבה אליו, והוא השיב לה בחיוך (להלן: האירוע בבריכת המערבולת).

לאחר מכן, הקטינות א’ וט’ הלכו יחד למגלשת ה”בננה” ועמדו בתור אליה. הנאשם עמד בתור מאחוריהן ונצמד אל גופה של הקטינה א’ מאחור. כמו כן, נצמד הנאשם אל גופה של הקטינה ט’ מאחור, והחל לנוע קדימה ואחורה, כך שהקטינה חשה באבר מינו של הנאשם צמוד לישבנה (להלן: אירוע מגלשת הבננה).

בהמשך, עלתה הקטינה א’ בשנית למגלשת ה”בננה” וחיכתה בתור. הנאשם, אשר עמד לפניה בתור, הציע לה לעקוף אותו. הקטינה השיבה לנאשם כי אינה ממהרת ועל כן אין לה צורך לעקוף אותו. הנאשם ניסה לשוחח עם א’ בנוגע לעסקיו ורכושו והציע לה להתחרות במגלשות, ועל אף שלא השיבה ניסה לשוחח איתה בבריכה.

לאחר מכן, הלכו כל הקטינות יחדיו ל’עולם הילדים’ בפארק. בעת ששהו בעולם הילדים הבחינו הקטינות בנאשם ובבתו הקטינה. הנאשם פנה אל הקטינה נ’ וניסה לשוחח איתה, אך הקטינה לא השיבה לנאשם.

לאחר מכן, נכנסה הקטינה ט’ לבריכה בסמוך ל”פטרייה הקטנה”. בעת ששהתה בבריכה, ראתה ט’ את הנאשם ואת בתו הקטינה יחד עמו. או אז, החלה בתו של הנאשם לרוץ לכיוונה, והנאשם הגיע מיד אחריה, חלף על פניה של הקטינה ט’ ונתן לה בכוח מכה על ישבנה שהותירה סימן אדום. הקטינה, אשר החלה לרעוד, הסתכלה על הנאשם, ובתגובה הנאשם קרץ לה (להלן: האירוע בעולם הילדים).

תשובת הנאשם לאישום

הנאשם אישר כי שהה באותו יום עם בתו הקטנה ואשתו בפארק המים, כאשר מדובר ביום שבת. הנאשם אישר שמחומר החקירה עולה שהקטינות שהו באותו היום בפארק המים.

בנוגע לאירוע בבריכת המערבולת – הנאשם אישר כי בילה בבריכת המערבולת עם בתו (בת החמש) אך ציין בכפירה כי האירוע אינו מוכר לו, לאמור – שלא הייתה לו אינטראקציה עם הקטינה המתלוננת.

בנוגע לאירוע במגלשת הבננה – הנאשם ציין כי היה בגפו, רצה לעקוף את שתי הקטינות והן לא אפשרו לו לעקוף ועל כן ביקש לזרז אותן, עמד מאחוריהן, בקרבתן ממש וייתכן והן חשו בבטנו.

אשר לשיחה עם מ’ כאשר עלתה בשנית למגלשת ה”בננה” הנאשם ציין כי האירוע לא מוכר או זכור לו, וכי שיחה מהסוג המתואר התקיימה, אך במהלך האירוע שתואר בסעיף הקודם, במסגרת עלייתו למגלשת הבננה, וכי דובר בשיחה קצרה על כך שיש לו עסקים ווילות.

אשר לאירועים בעולם הילדים, הנאשם כפר בניסיון לשוחח עם הקטינות ב”עולם הילדים”, אישר כי הוא ובתו שיחקו באזור הפטרייה הקטנה, אבל הוא לא בא במגע כלשהו עם אותה הקטינה ולא נתן לה שום מכה.

המסגרת הדיונית

מטעם המאשימה העידו שתי הקטינות נ’ וא’. עדויות הקטינות נשמעו שלא בפני הנאשם והוא השתתף בדיון באמצעות מערכת ויעוד חזותי כשהוא שוהה באולם אחר בבית המשפט. עדותה של הקטינה ט’ הובאה באמצעות חוקרת הילדים, עו”ס אופירי לידר, אשר אסרה את העדתה. חקירתה של ט’ בפני חוקרת הילדים נגבתה בשפה הרוסית בסיוע מתורגמנית.

בנוסף, העידו בפרשת התביעה רס”ל צליל גריידי אשר נכחה במקום בתפקיד וחוקר הזי”ט רנ”ג יהודה גרינברג. הנאשם העיד להגנתו וההגנה זימנה לעדות את מר דורון גבאי, מנהל פארק המים “ימית 2000”.

יצוין כי שלוש הקטינות קשורות ומכירות קודם לאירוע – ט’ היא תיירת מאוקראינה ובת דודתה של נ’, הגיעה לארץ בחופשת הקיץ לביקור משפחתי. א’ היא חברתה של נ’. במועד האירועים הגיעו שלוש הקטינות למקום יחד עם אמה של נ’ ושתי קטינות נוספות בנות משפחה.

הערות מקדימות:

למעט אם נאמר אחרת – כל ההדגשות אינן במקור.

במקומות הרלוונטיים הוחלף שם כל קטינה באות הראשונה של שמה, מסיבה ברורה.

תמצית הכרעת הדין

קו ההגנה המרכזי בתיק נשען על הטענה לפרשנות שגויה של הקטינות ולחלופין לעלילה.

על פי הטענה, מגע שהתרחש בין הנאשם לקטינות (בבריכת המערבולת, ככל שהתרחש, ובתור למגלשת הבננה, שאין חולק שהתרחש) נמשך “שבריר השנייה” ולא עמדה מאחוריו כוונה מינית וכי ככל שהדברים הובנו אחרת על ידי הקטינות – מדובר בהבנה שגויה שלהן על רקע השראה הדדית ביניהן, זו הולידה גם את הטענה לאירוע שהתרחש בעולם הילדים. נטען כי הקטינות אימצו נרטיב לפיו הנאשם מטריד אותן והעצימו את האירוע לממדים שמנותקים מהעובדות.

לפי התיזה של ההגנה במשפט, הנאשם שהה בפארק המים, לא נתן דעתו לכך שמסביבו קטינים וקטינות, פילס דרכו בתוך בריכת המערבולת כשהוא הודף פיזית ונוגע באנשים מבלי ליתן את הדעת לשאלה האם מדובר במגע תקין. מגע כלשהו שנחווה על ידי הקטינה במסגרת זו, ככל שנחווה, הוא מקרי וגרסת המתלוננת נשענת על פרשנות שגויה שלה. לחלופין, מדובר בסיפור שהומצא על ידה במהלך היום לאחר שנחשפה לטענות חברותיה; אשר לאירוע במגלשת הבננה, נטען כי כל רצונו היה לעלות למגלשה תוך עקיפת התור ולשם כך נצמד לקטינות וניסה לפלס דרכו, תוך שהוא מרגיש שהוא ילד בעצמו, ואינו נותן דעתו לגילן או למרחק ההולם המצופה משני אנשים זרים. גם כאן נטען כי פרשנות הקטינות לכך שמדובר באקט מיני שגויה וכי פטפוטיו בנוגע לעסקים ונכסים נעשו על מנת למצוא חן בעיניהן והכל למטרה הנכספת של עקיפת התור. הנאשם טען אפוא כי בשום שלב לא פעל ממניעים מיניים. את האירוע בעולם הילדים הנאשם הכחיש מכל וכל.

לצד הטענות לפרשנות בלתי נכונה של הקטינות את התנהגותו, הנאשם טען כי הקטינות מעלילות עליו, כי נ’ היא “המוח” והיוזמת של האירוע אשר השפיעה על הקטינות האחרות, בפרט על ט’ אשר אימצה נרטיב בעניין “הפלקה” בישבן שלא התרחשה.

בחינת מעשי הנאשם וניתוח המערך הראייתי ביחס לכל אירוע בנפרד, ובוודאי בהצטרפם יחד אינם מאפשרים לקבל את תזת ההגנה לטעות, למגע תמים או לעלילה. מצבור האירועים ואופן התפתחותם, עדויות הקטינות, ותגובות הנאשם, לצד הקשיים שבגרסתו ובהתנהגותו – מובילים למסקנה שמדובר במעשים מגונים.

בכל הנוגע לאירוע בבריכת המערבולת, נ’, קטינה בת 14, תיארה מגע שהיה שונה במשכו ובאפיו ממגע מקרי או רגעי שנובע מזרמי המערבולת. היא ציינה שחשה מישהו ממשש את ישבנה כאילו הייתה ציור במוזיאון. היא הסתובבה וראתה את הנאשם, שאף חייך אליה. בהמשך, לאחר שנחשפה להתנהלות הנאשם מול חברותיה, הבינה את חריגות האירוע ושאין מדובר במגע תמים או כזה שהתרחש בטעות. הבלבול שחשה תחילה והקושי להבין את הסיטואציה עד תום, בפרט לאור מיקום האירוע בבריכת מערבולת רבת זרמים, ברורים ומובנים. היא סיפרה על המגע בזמן אמת לקטינות האחרות, כאשר פער מסוים באשר לעיתוי או לתוכן שיחת השיתוף והאזהרה לקטינות הנוספות אינו פוגם במהימנות העדות. נ’ שיתפה גם את אמה וגורמים נוספים בפארק לרבות שוטרות. מנגד, עדותו של הנאשם בעניין אירוע זה לא הייתה עקבית והתפתחה כאשר במהלך המשפט טען שככל שהתרחש מגע שכזה, מדובר במגע תמים שכל מטרתו הייתה להזיז אנשים מדרכו על מנת לשמור על בתו. הקשיים בגרסתו על רקע המכלול הראייתי, ועל רקע דברים שמסר בזמן אמת ובחקירתו במשטרה, כמו גם התנהגותו הבלתי מותאמת במהלך אירוע זה ובמכלול כולו, לרבות חיוכו לעבר נ’ מלמדים כי מדובר באקט מיני.

אשר לאירוע בתור למגלשת הבננה, מדובר במפגש שאינו מוכחש. הנאשם נצמד לא’, קטינה בת 14 ולט’, קטינה בת 12 בעודן ממתינות בתור. א’ הרגישה את גופו של הנאשם צמוד לגופה מאחור ואף חשה בנשימותיו. כאשר הסתובבה לעברו הנאשם היה עם חיוך על פניו. היצמדות זו נמשכה כמחצית הדקה. הנאשם גם קירב את ידו לעבר ידה שאחזה במעקה. באותה סיטואציה, ט’ חשה כי הנאשם דוחף אותה מאחור באמצעות בטנו ובאמצעות האגן, והדגימה התנועעות קדימה ואחורה. גם בעניינו של אירוע זה עדות הנאשם התפתחה. במהלך המשפט העיד שנדחף ונצמד לקטינות למשך שניה בלבד, בניסיון לפלס דרכו ולעקוף אותן, בתואנה שקרית שיש לו צמיד הפוטר אותו מהמתנה בתור, וכי למעשה לא נלוותה כוונה מינית. ניתוח מדוקדק של עדויות הקטינות והתרשמות חוקרת הילדים, מובילים למסקנה שיש ליתן אמון בדבריהן באשר לאופי המגע ומשכו. סיטואציה שבה אדם בן 50 מייצר באופן יזום קרבה ומגע פיזיים בלתי מותאמים עם שתי קטינות לבושות בבגדי ים, נצמד אליהן, מחייך אליהן ומניע גופו לעבר גופן – מתארת מעשה מיני. במהלך מפגש של הנאשם עם א’ פעם נוספת בתור למגלשת הבננה הנאשם גם בחר לספר סיפורים שקריים אודות עסקיו ונכסיו בחו”ל, ואף הציע לה להתחרות עמו, באופן שמלמד על ניסיון התקרבות והתחבבות מצדו.

אשר לאירוע בעולם הילדים, זה הוכחש על ידי הנאשם. ניתוח עדותה של ט’ בפני חוקרת הילדים מוביל למסקנה שיש ליתן אמון בדבריה כי הנאשם עבר לידה והכה בישבנה מכה חזקה. אין בקושי עליו הצביעה ההגנה באשר ל”סיכול” מילים מסוים של ט’ כדי לפגום במהימנות העדות או במשקלה, לאור ההתרשמות הכוללת ממנה וההדגמות הפיזיות שביצעה. ט’ שיתפה בזמן אמת במעשיו של הנאשם ושיתוף זה לווה במצב נפשי סוער הן בזמן אמת והן לאחר מכן. מצבה הנפשי הסוער של ט’ ומעשיו הדומים של הנאשם מהווים ראיות מסייעות. בנוסף, הנאשם התכחש במשפט לאמרה שמסר לשוטרת במקום, ההולמת מאפייניו של אירוע זה ואשר מצביעה על תחושת אשם ועל ניסיון מצדו בזמן אמת לספק הסבר “הגיוני” להתרחשות. באותו מעמד, הנאשם פגש פעם נוספת בנ’ בעולם הילדים ופיתח עמה שיחה כאשר הוא גם מציע ללמד אותה לעקוף את התור.

הנאשם נפגש עם הקטינות בחמש הזדמנויות שונות במהלך היום. הקטינות תיארו, כל אחת בהתאם לאירוע בו נכחה, שלושה אירועים הנושאים אופי מיני ושני מפגשים נוספים בהם ניסה לייצר עמן קרבה ושיח. הנאשם גם יצר עם הקטינות תקשורת ישירה בלתי מילולית, חייך לעבר נ’ וא’, קרץ לעבר ט’. הוא גם נצפה כשהוא מתבונן בגופן של הקטינות ובישבניהן. כל אלה מצביעים על כשרות מניעיו וכוונותיו, ואינם עולים בקנה אחד עם טענה שהמעשים המיוחסים לו בוצעו בשגגה, מתוך הלצה, שעמום או בתום לב. צבר האירועים, סוג ואופי המגע והתקשורת בין הנאשם לבין הקטינות במהלך היום, הממצאים באשר לפערים בין גרסת הנאשם לגרסאות הקטינות, קבלת עדויות הקטינות וניסיון הנאשם להרחיק עצמו מדברים שמסר לשוטרת – מלמדים על הכוונה המינית.

בהכרעת הדין התייחסות נרחבת גם למחדל חקירתי הנוגע לבדיקת מצלמות האבטחה אשר, חרף קיומו ועוצמתו, לא נמצא מבחינה מהותית כי הוא בעל משקל משמעותי או מזכה. פגמים נוספים שנפלו בהליך החקירה נדונו אף הם ולא נמצא כי פגמו במהימנות העדויות או במשקלן.

דיון והכרעה

א. האירוע בבריכת המערבולת – הקטינה נ’

על פי עובדות כתב האישום הקטינות שחו בבריכת המערבולת והנאשם, אשר היה גם הוא בתוך הבריכה יחדה עם בתו נגע בישבנה של הקטינה נ’, אשר ניסתה להתרחק מהנאשם, הסתובבה אליו, והוא השיב לה בחיוך. לקטינה נ’ מלאו 14 עובר לאירועים ועל כן, בגין אירוע זה מיוחסת לנאשם עבירה של מעשה מגונה באדם, לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין.

עדות הקטינה נ’

נ’ מסרה עדות במשטרה והעידה לפניי. בחקירתה הראשית סיפרה כי הגיעה יחד עם ט’ וא’, ושתי אחיות קטינות נוספות, לפארק המים באותו יום.

את האירוע שהתרחש בבריכת המערבולת תיארה כך: “המקרה התחיל שהיינו בבריכה הסגורה, יש שם משהו שנקרא “מערבולת”, הסתובבנו במערבולת כל מי שאמרתי מקודם, ומי שלא יודע אז המערבולת זה משהו שמתחיל ונגמר, אז כשהמערבולת נגמרה יצאנו ואז חזרנו וכשחזרנו כשהמערבולת התחילה עוד פעם, נכנס גבר עם הבת הקטנה שלו. המשכתי קדימה והרגשתי יד מלטפת את הישבן שלי. זה היה כמו ליטוף [מדגימה תנועת יד]. הסתובבתי ישר איך כשהרגשתי הסתובבתי לראות מי נגע בי וראיתי גבר מבוגר כמו שאמרתי מקודם עם הילדה שלו, הוא הסתכל עליי וכשהוא ראה שאני מסתכלת עליו הוא חייך אליי. אז לא הבנתי כל כך מה קורה, המשכתי לעשות עוד סיבוב במערבולת וכל פעם שהסתובבתי אחורה ראיתי שהוא נמצא מאחוריי וכשהסתכלתי עליו הוא עוד פעם חייך אליי. כשראיתי שהוא מחייך אליי הבנתי שהוא זה שנגע בי, והמשכתי ליציאה ויצאתי משם ולקחתי לצד את שתי הבנות הקטנות ודיברתי עם א’ וט’, שא’ זו חברה שלי וט’ בת דודה שלי. וסיפרתי להן שמישהו נגע בי ושלא יתקרבו אליו ושידאגו שהבנות לא יתקרבו אליו” (עמ’ 9 ש’ 33 עד עמ’ 10 ש’ 12). נ’ ציינה גם בחקירתה הנגדית כי כל פעם שהסתכלה לעבר הנאשם הוא חייך אליה )עמ’ 25 ש’ 1–2).

כשהתבקשה בהמשך החקירה הראשית לתאר את המגע בישבן השיבה: “אין לי תיאור יותר טוב, יש אחד שסיפרתי אותו לשוטרת ואחזור עליו פשוט, הוא מישש אותי כאילו אני ציור במוזיאון, זה הדבר הכי מדויק לדעתי” (עמ’ 13 ש’ 14–15).

“שיחת האזהרה” בין נ’ לבין א’ וט’ – תוכן ועיתוי

נ’ העידה, כמפורט לעיל, כי סיפרה לא’ ולט’ על המגע בבריכת המערבולת והזהירה אותן מפני הנאשם. כך בעדותה הראשית: “אז ברגע שיצאנו מהמערבולת הלכנו לקחת את הכפכפים שלנו ובאותו רגע מימשתי, פשוט לקחתי את א’ וט’ לצד עד שהבנות שמות את הנעליים […] סיפרתי להן שמישהו במערבולת פשוט נגע לי בישבן וראיתי אותו בעיניים שלי אז הצבעתי עליו ואמרתי להן להתרחק ממנו ואז המשכנו” (עמ’ 13 ש’ 18–21); בהמשך “אחרי הבננה אחרי שהן התגלשו אמרתי להן לא להתקרב אליו וגם כאשר הגענו לעולם הילדים אמרתי להן לתפוס ממנו מרחק” (עמ’ 14 ש’ 12–13).

בחקירתה הנגדית, הטיח הסניגור בנ’ כי שיחת אזהרה כזו לא התקיימה בעיתוי שפורט על ידה ביציאה מהמערבולת ואף לא במגלשת הבננה אלא רק לאחר מכן, בתור למגלשה בעולם הילדים. נ’ עמדה על שלה אך מסרה תיאור מעט שונה: “לא נכון. במערבולת סיפרתי להן מה קרה. נכון לא אמרתי במילים מפורשות לא להתקרב אליו אבל בצורה ברורה אם נגיד דוגמא מישהו היה נוגע לחברה שלי בישבן והיתה מראה לי את הבן אדם לא הייתי מעזה אפילו להתקרב לבן אדם הזה, זה דבר ראשון. דבר שני אמרתי להן בבננה אחרי שהן סיפרו לי מה קרה, לא להתקרב אליו, וכמו שהוא אמר, גם בעולם הילדים אמרתי” (עמ’ 14 ש’ 18–22). כאשר הסניגור הפנה את נ’ לעדותה של א’ לפיה רק במגלשה בעולם הילדים נ’ סיפרה על המגע בישבנה, נ’ התעקשה: “זה לא נכון. זה נכון, אבל זאת לא הפעם הראשונה שסיפרתי, הפעם הראשונה שסיפרתי היה מחוץ למערבולת, במתחם הסגור במקרה הזה שסיפרת עליו עכשיו, הייתי עם א’ עם ט’ עם אחותי וגם מקודם אמרתי לשופטת שאמרתי לאחותי את הדבר הזה והלכנו משם, ואמרתי עוד פעם אני לא מתכוונת להיות ליד הבן אדם שנגע בי. הייתי שם לא רציתי שיקרה עוד משהו לט’, לא רציתי שיקרה משהו לא’, לא רציתי שיקרה משהו לאחותי הקטנה, אז הלכתי משמה, אבל זה ממש לא הפעם הראשונה שאמרתי את זה” (עמ’ 21 ש’ 5–10).

בהמשך, נ’ אישרה לסניגור כי הפעם הראשונה שהזהירה את ט’ וא’ מפני הנאשם לא היתה לאחר בריכת המערבולת אלא לאחר ששמעה מהן את פרטי המפגש שלהן עם הנאשם בתור למגלשת הבננה אך עמדה על כך שאין זו הפעם הראשונה שהיא סיפרה להן על ההתרחשות בבריכת המערבולת. היא הבהירה כי לאחר ששמעה את הדברים מא’ וט’, מהות האירוע שעברה בעצמה התחדדה והתבהרה גם לה. כך במילותיה: “שוב פעם. זה לא פעם ראשונה שסיפרתי להן אבל זה כן פעם ראשונה שהנקודות התחברו לי וגם להן. אתמול אני ישבתי עם הפרקליטה, ואמרתי לה שתתקן את מה שאמרתי כי לא מיד הבנתי שזה הוא. אני מיד זיהיתי שזה הוא, אבל לקח לי זמן לעכל את זה. לא רציתי להודות שעכשיו מישהו בא ומישש אותי אני הבנתי שזה הוא אבל לא עיכלתי את הסיטואציה ואחרי זה, בבננה, כשהן סיפרו לי אני התחלתי לעכל את זה חיברתי את הנקודות והבנתי שזה לא משהו חד פעמי ולא משהו מיקרי. שזה לא קרה בטעות. וזה למה זה היה הרגע הראשון שהזהרתי אותן שאמרתי להן במפורש לא להתקרב אליו” (עמ’ 21 ש’ 29–35); נ’ דבקה בדבריה כי סיפרה לא’ וט’ לאחר בריכת המערבולת אולם הדגישה את שצריך להתרחק מהנאשם רק לאחר אירועי הבננה (עמ’ 22 ש’ 11–12; שם, ש’ 18–19);

א’ התייחסה בעדותה בבית המשפט ל”שיחת האזהרה” כך: “לאחר שהתגלשנו בעצם ישר ירדנו. יצאנו לנ’ ובעצם סיפרנו לה על מה שקרה, על זה שהוא נצמד אלינו בצורה לא נעימה ואמר לנו דוואי דוואי וביסטרה. אז היא אמרה שהיא נגעלה מהעניין. אז היא סיפרה שכשהיינו במערבולת אותו אדם בעצם החזיק לה בישבן זמן ממושך” (עמ’ 34 ש’ 3–7).

בחקירתה הנגדית דייקה א’ את הדברים, כאשר נשאלה על ידי הסניגור בנוגע למועד בו סיפרה לה נ’ על האירוע בבריכת המערבולת, והבהירה כי נחשפה לטענה בדבר מגע ודחיפות לפני העלייה לתור לבננה, כי נ’ לא הצביעה בשלב זה על הנאשם והזהירה מפניו וכי הבינה שמדובר בנאשם רק לאחר מכן: “בבריכת המערבולת היו הרבה מתבגרים שפשוט התחילו לגעת ולדחוף אנשים. חשבתי באותו רגע שהיא סיפרה לי שזה היה איזשהו מתבגר ולא אותו איש כי לא ראיתי אותו באותו רגע, אלא רק את המתבגרים. נודע לי שזה אותו איש רק אחרי שסיפרתי לה לגבי ההיצמדות שהיתה בבננה” (עמ’ 53 ש’ 22–25). א’ העידה שהבינה ביציאה מהמערבולת שמדובר בבני נוער וכי לא ראתה בעצמה את הנאשם בבריכת המערבולת” (שם, ש’ 26–30).

גם ט’ מסרה לחוקרת הילדים שנ’ שיתפה אותן בכך שהנאשם נגע בה, וכלשונה: “נגע לה בטוסיק… ככה החזיק לה יד על הטוסיק” (ת/11 עמ’ 35). לדברי ט’ היא שמעה על כך מנ’ בעולם הילדים, לאחר שט’ סיפרה שהנאשם נתן לה מכה בישבנה (עמ’ 42).

ההבנה המתפתחת של נ’ לגבי אופי המעשה וכי אין מדובר במגע תמים או שהתרחש בטעות

קו ההגנה בנוגע לאירוע זה לא עסק בשאלת זיהוי הנאשם, שאין חולק כי שהה בתוך המתקן במהלך היום, אלא בשאלת תמימותו של מגע ככל שזה התרחש, וכן בסוגיית אופי המתקן, המאופיין בזרמי מים חזקים והיתכנות התרחשותו של מגע אקראי גם על ידי אחרים.

קו ההגנה המרכזי, על כן, היה שככל שהיה מגע, מדובר במגע שהתרחש בטעות כאשר הנאשם פילס את דרכו בתוך בריכת המערבולת בה המים מתערבבים בזרמים חזקים. נ’ נחקרה על כך ארוכות על ידי הסנגור. מעבר לדברים אליהם הפניתי לעיל, בהם היא מבהירה שלקח לה זמן לעכל את מהות הסיטואציה ומשמעותה, וכי הנקודות התחברו לה לאחר שנחשפה לתלונות הקטינות האחרות (עמ’ 21), נ’ אישרה בחקירתה הנגדית כי בבריכת המערבולת יש זרמים עוצמתיים, וכי אנשים לעתים מתנגשים זה בזה בטעות וכי גם בה התנגשו. אולם, היא הדגישה שהמגע שחשה מצד הנאשם היה אחר: “… היו אנשים שביקשו סליחה, אבל כשבן אדם ממשש אותך, משהו שהוא יותר ממכה, וכשאתה מסתובב הוא מחייך אליך והוא מחייך אליך כמה פעמים, אז זה לא בטעות ולא מקרי, בכלל לא” (עמ’ 24 ש’ 12–14), היא הדגישה כי המגע נמשך יותר משניה וכי היא קיוותה ורצתה לחשוב שזה היה בטעות (עמ’ 25 ש’ 25–26).

נ’ חידדה וסיכמה בחקירתה את המהלך המחשבתי שעברה בעניין זה והפנתה בין היתר גם לעובדה כי בכל פעם שהסתכלה לעבר הנאשם הוא חייך אליה והדבר חיזק את תחושתה הראשונית עד כדי הבנה מלאה כי קרה דבר בלתי תקין, שלא התרחש בטעות: “אסביר עוד פעם, באותו רגע שזה קרה המקרים שזה קרה אני זוכרת את זה, זה היה ממש בהתחלה בכניסה למערבולת. זאת אומרת שהוא נגע בי, לא יכלתי לצאת באותו רגע בגלל הדחף, לא יכלתי ללכת לכיוון הנגדי גם אם הייתי רוצה, מהזרם. הייתי צריכה לסיים לגמרי לסיים את הסיבוב. אני גם חושבת שאתמול בשיחה אני דייקתי את זה, אני לא בטוחה אבל אני חושבת שדייקתי את זה, שהסתכלתי אחורה כמה פעמים נוספים מהרגע שזה קרה ושכל פעם שיצרתי איתו קשר עין הוא חייך אליי. אז באותה שנייה שהסתכלתי עליו בפנים אחרי שהוא נגע בי, מאית שנייה לא הייתי בטוחה ולא האמנתי, אבל אחרי כמה פעמים שהוא חייך אליי, הייתי בטוחה, ומה שהייתי בטוחה עליו בבננה שזה לא מקרי שזה קרה רק לי. כי הייתי בטוחה שזה קרה, אבל לא הייתי בטוחה שזה יקרה לעוד אנשים” (עמ’ 24 ש’ 32 עד עמ’ 25 ש’ 5).

גרסת הנאשם בחקירתו במשטרה

בפתח החקירה במשטרה (ת/24) וטרם הטחה מפורטת של החשדות אמר הנאשם “אם נגעתי במישהו שזה היה בשגגה או בטעות לא פנו אלי להתנצל אם נגעתי במישהו” (ש’ 15) והמשיך להשיב, כאשר התבקש לפרט מה היה: “אין לי מה לספר, אני והילדה כל הזמן ביחד אני שומר עליה ויש אנשים שמסתובבים אז אני נדחף זזים בבריכה יכול להיות שהיתה נגיעה בשגגה, אף אחד לא פנה אלי להתנצל שפגעתי, את הבן אדם אני לא יודע אפילו במי נגעתי, בי נוגעים כל הזמן ואני לא מגיש תלונות, לא היתה לי כוונה לפגוע באף אחד” (ש’ 17).

לאמור, הנאשם התייחס באופן יזום בתחילת חקירתו במשטרה למגע שייתכן שהתרחש בבריכה שבה אנשים “מסתובבים”, אף שהחשד הספציפי בעניין אירוע זה הוטח בו רק בהמשך החקירה. כאשר נתבקשה התייחסות מפורשת למגע בבריכת המערבולת, חזר על תשובתו “יכול להיות שנגעתי בשגגה” (ש’ 21), הכחיש כי חייך אל המתלוננת והוסיף: “חייכתי? אני לא חייכתי לאף אחת, לא קיבלתי סיפוק מאף דבר, המטרה שלי היתה לשמור על הילדה שלי ולהגן עליה” (ש’ 25).

גרסת הנאשם במשפט

בעדותו בבית המשפט תיאר הנאשם את האינטראקציה הפיזית הכללית בבריכת המערבולת בעצימות גבוהה יותר. בניגוד לדבריו במשטרה כי “יכול להיות” שהיתה נגיעה “בשגגה” אגב התזוזה שנגרמת מזרם הגלים בבריכה, בעדותו בבית המשפט תיאר הנאשם אירוע שבו הוא מפלס את דרכו בתוך בריכת המערבולת, כשהוא נוגע באופן יזום בגופם של אנשים רבים כדי להזיזם מדרכו וזאת על מנת לשמור על בתו שלא תתהפך במים.

הנאשם ציין כי זרם המים בבריכה, שנע במהירות של כ-15 עד 20 קמ”ש, מביא להתנגשות בין אנשים גם באופן בלתי רצוני. הוא הסביר כי בתו שחתה עם גלגל הצלה וכי הוא “מפנה אנשים הצידה, מזיז אותם עם היד שלי” (עמ’ 127 ש’ 12), תוך שהדגים דחיפות הצידה באמצעות ידו. אשר למגע הנטען ע”י נ’ העיד: “סביר שנגעתי בלי כוונה, למה שהזזתי אנשים יכלתי לגעת בכל, כל בן אדם וכל, בכל גוף שהוא. לאו דווקא בישבן. בירך, בכתף, בכל מקום. בשגגה, לא בכוונה” (שם, ש’ 22–23) וכן: “אני הזזתי הרבה אנשים ונגעתי בהרבה אנשים גם כן שם” (עמ’ 128 ש’ 14), ובחקירה נגדית: “היה המון אנשים שהזזתי, דחפתי אותם הצידה. המון. המון” (עמ’ 144 ש’ 14) וכן: “זה מערבולת עם סחף של 20 קמ”ש בערך, 15-20 קמ”ש. אם תרצה או לא תרצה, אתה נוגע איפה שאתה לא רוצה, התזוזה של המקום מאפשר לך לגעת איפה שאתה רוצה, במה שאתה רוצה” (שם, ש’ 18–20).

הנאשם נשאל בחקירה הנגדית מדוע בחקירתו במשטרה ובמענה לכתב האישום לא ציין כי הזיז אנשים אחרים על מנת להגן על בתו וציין תחילה כי לא נשאל על כך ושהחקירה היתה מהירה (עמ’ 143) ובהמשך, כאשר הופנה לכך שנ’ אינה מתארת מגע רגעי של הזזה אלא מגע ממושך על הישבן “כמו ציור” השיב: “יש שם המון אנשים שהזזתי ונגעתי. אני לא יודע איך נגעתי, מה נגעתי, למה נגעתי. אני לא הכחשתי שנגעתי או שמישהו שם […] יצא ספונטני, יצא שהזזתי ככה […] הזזתי את האנשים הצידה ואיפה שנגע, נגע. אלוהים יודע איפה […] לא היה לי שום מטרה לגעת במשהו שזה” (עמ’ 145 ש’ 8–18) וכן: “אני נגעתי, אבל אני לא יודע, אפילו לא ידעתי למי נגעתי, מה נגעתי, כי אני לא ידעתי אפילו במי נגעתי” (עמ’ 146 ש’ 3–4); “נסחפים עם הזרם, ממשיך לשם איתו, נגעתי ככה. בהרבה אנשים נגעתי, לא דווקא בה נגעתי” (שם, ש’ 14–15).

הנאשם ציין כי מדובר במגע של “שברירית שניה” וכי אם נ’ מציינת מגע ממושך בישבן זו פרשנות שלה (עמ’ 146–147). אשר לשאלה האם חייך אל נ’ השיב: “לא, לא יודע, לא נראה שאני חייכתי. לא זכור לי שאני חייכתי לאף אחד. אולי לילדה שלי חייכתי, אבל לא לה […] אני חייכתי אולי לילדה, אני לא חייכתי לה. לא יודע למי, לא חייכתי בכלל” (עמ’ 147).

חיזוקים לעדות נ’

ראשית, נ’ סיפרה לא’ ולט’ סמוך לאחר ההתרחשות, כמפורט לעיל.

שנית, בנוסף, אמה של נ’ אשר הגיעה עמן לפארק העידה על הדברים שמסרה לה נ’ בזמן אמת ובעודן בפארק המים. מדובר בדברים שנמסרו ע”י הקטינות לאם, סמוך מאד לאחר התרחשותם וכאשר הקטינות עדיין בסערת רגשות. עדות האם במשטרה הוגשה בהסכמה וללא חקירה נגדית (ת/32), והיא כוללת התייחסות לכל שלושת האירועים מושא כתב האישום. האם גם התייחסה למצבן הנפשי של בתה נ’ וקרובת המשפחה ט’.

אשר לאירוע בבריכת המערבולת, האם העידה שנ’ הגיעה אליה וסיפרה “שאדם זר שהיה עם ילדה ביד שלו נצמד אליה ותפס לה בטוסיק אז היא הסתכלה עליו ראתה אותו והוא הסתכל אליה ואז היא חשבה שאולי זה בטעות”.

האם התייחסה בעדות זו גם למצבה הנפשי של נ’ בימים שלאחר מכן, ופירטה שנ’ התעוררה בלילה בצעקות, תוך שהיא מביעה דאגה לבתו של הנאשם, בכתה וסיפרה שאינה מצליחה לישון כבר כמה ימים ועצבנית מאז המקרה (ש’ 9). האם ציינה כי ט’ ונ’ חוששת מאז המקרה לצאת מהבית (ש’ 11).

שלישית, ליאל חיון עבדה כמצילה במקום. בעדותה, אשר הוגשה בהסכמה וללא חקירה נגדית, (ת/34) פירטה כי ניגשו אליה שלוש ילדות וסיפרו לה שיש אדם שמטריד אותן ונגע בהן בישבן. אמרו שנגע בשלושתן ובעוד ילדים, והצביעו עליו.

רביעית, רס”ל עדי מזור פגשה בקטינות בחדר המצלמות בפארק. דוח הפעולה הוגש בהסכמה וללא חקירה נגדית (ת/27). בדוח ציינה כי נ’ מסרה לה שהנאשם הפליק לבת דודתה ט’ בישבן, כי ט’ לא דוברת עברית, כי נ’ פירטה שהוא ליטף את הישבן שלה וכי א’ סיפרה “שהוא נצמד אליה מאחור בתור למגלשות והחל לפתח עמה שיחה כי יש לו בית בשווייץ וכי יש לו הרבה כסף ושגם לו יש צמיד כמו שיש לה על היד וליטף לה את פרק היד”. בנוסף, ציינה רס”ל מזור שט’ פרצה בבכי (ר’ גם ת/28 דוח תובנות מצלמות גוף). צפייה במצלמות הגוף (ת/27א) מאפשרת להתרשם מן האופן שבו הקטינות סיפרו על האירועים בחדר הביטחון כאשר דברי ט’ מתורגמים על ידי נ’. ניתן גם להתרשם מהאופן שבו ט’ הדגימה את התנועעות הנאשם בתור למגלשת הבננה ואת האופן שבו הנאשם הפליק לה. בסרטון אחר נראית אשתו של הנאשם מנסה להיכנס לחדר הביטחון בו שהו הקטינות ומבקשת לשוחח איתן וט’ נצפית כשהיא נסערת ובוכה.

ראיות מחזקות אלו רלוונטיות גם לאירועים האחרים.

ניתוח ומסקנות

ההגנה ביקשה שלא ליתן אמון בעדותה של נ’ וכינתה אותה “מנהיגה”.

הזהירות המתבקשת טרם הרשעת הנאשם בעבירה זו על יסוד עדותה היחידה של נ’, מקבלת משנה תוקף בשים לב לשני נתונים מרכזיים – האחד: אופי “זירת העבירה” בתוך בריכה המאופיינת בזרמים אשר עלולים לגרום למגע בלתי רצוני בין אנשים; והשני – העדר קוהרנטיות מלאה בעדות נ’ באשר לעיתוי “שיחת האזהרה”, כאשר נ’ העידה תחילה שסיפרה לקטינות האחרות מיד לאחר שיחת המערבולת והצביעה על הנאשם, אולם לא נמצא תימוכין מלא בעדות שאר הקטינות לגרסה זו, וכאשר בהמשך העדות אישרה שההצבעה על הנאשם הייתה רק לאחר אירוע מגלשת הבננה, כאשר אז “הנקודות התחברו לה”.

גם כשאני מזהירה עצמי באשר לאלה, הגעתי למסקנה כי יש להרשיע את הנאשם בגין המגע בנ’ בבריכת המערבולת. איני סבורה כי מיקום התרחשות האירוע, או הפערים עליהם הצביעה ההגנה באשר לעיתוי ותוכן שיחת האזהרה, יוצרים בקיעים משמעותיים בעדותה של נ’ או פוגמים ביכולת לסמוך עליה כמהימנה ולקבוע ממצאים על פיה. אלה נימוקי:

ראשית, עדותה של נ’ לגבי המגע בבריכת המערבולת היתה עקבית וברורה. נ’ העידה ברהיטות ובאופן שוטף. עדותה התאפיינה בבגרות ובביטחון, כאשר היא לא היססה לבקש מהסניגור גם לדייק את שאלותיו או להפנות אליו שאלות חזרה. נ’ תיארה את האירוע באופן קוהרנטי, שיתפה את הקטינות עוד במהלך קרות האירועים על אופי המגע ומשכו, וכי אף שלא ראתה את הנאשם במישרין נוגע בה, דובר על מגע שונה ממכה רגעית ואקראית בבריכת המערבולת, אלא במישוש כאילו גופה הוא “ציור במוזיאון”. היא חזרה על הדברים גם בבית המשפט ותיארה את השתלשלות העניינים, האופן שבו הסתובבה לעבר הנאשם, חיוכו של הנאשם לעברה יותר מפעם אחת, זיהויו הספציפי והאופן שבו קשרה בינו לבין המגע. היא הסבירה כי ראתה אותו בהמשך בהזדמנויות נוספות ופירטה את התהליך המחשבתי שעברה עד להגעה להבנה מלאה בדבר האירוע שהתרחש. לא התרשמתי כי נ’ ניסתה להגזים או להפריז ובמקומות שלא הייתה בטוחה בתשובתה לגבי התרחשות מסוימת באותו יום היא ציינה באופן ברור כי היא מעדיפה שלא לומר כלום מאשר לומר דבר שאינו נכון (למשל, עמ’ 25 ש’ 9–11 לעניין השאלה האם א’ עלתה למגלשה פעם נוספת);

שנית, כאשר נ’ עומתה עם עובדות שלא סיפרה בחקירתה במשטרה, כגון שיחת האזהרה במערבולת, השיבה בכנות כי מעולם לא הייתה במשטרה ולא ידעה מה מידת הפירוט הנדרשת (עמ’ 18 ש’ 26–30);

שלישית, העובדה כי נ’, אף שחשה במגע שהיה שונה ממגע מקרי שנגרם מזרמי המערבולת “רצתה לקוות” מיד לאחר שהאירוע התרחש שמדובר באירוע שמקורו בטעות, אינה מאיינת את עדותה או פוגמת בה. כבר מדבריה ניתן להבין, בראיה שבדיעבד, שלא מדובר במגע מקרי לאור צורת המגע והחיוך הבלתי מותאם של הנאשם. למתלוננת אין היכרות קודמת עם הנאשם ובאותו שלב היה מדובר במגע יחיד, ולכן יתכן ונוח היה לנ’ לסבור (ואולי לקוות) שמדובר במגע מקרי בסביבה דינאמית. אולם אירועי ההמשך, ולאחר שנחשפה להתנהלות הנאשם מול חברותיה, הובילו אותה להבנה אחרת. מדובר בקטינה בת 14 שחוותה מגע מיני בלתי הולם תוך כדי תנועה במים, ועובדה זו חלחלה לתודעתה ולהבנתה המלאה זמן קצר לאחר מכן. רגשותיה המבולבלים והקושי להבין את הסיטואציה עד תום באותם רגעים, ברורים לחלוטין. אני מקבלת את דברי העדה כי זמן קצר לאחר מכן הדברים התבהרו והתחדדו לה שאין מדובר במגע מקרי, וכי הבינה את חריגותו של האירוע כאשר ראתה כי אותו אדם ששהה מאחוריה בבריכה בזמן שהרגישה מגע ממושך בישבנה, וחייך אליה, הוא אותו אדם שגם נצמד ונגע בחברותיה;

רביעית, וחשוב לא פחות, איני מוצאת כי הדברים שנמסרו על ידי א’ באשר לעיתוי ‘שיחת האזהרה’ בה הצביעה נ’ על הנאשם סותרים באופן הכרחי את דבריה של נ’ עצמה. שכן, גם א’ העידה כמפורט לעיל שהבינה לאחר בריכת המערבולת שנ’ נחשפה למגע כלשהו וסברה שהכוונה לבני הנוער ששהו בבריכה, וכי רק לאחר מכן – לאחר אירוע הבננה כאשר נ’ הצביעה עליו ישירות – התחדד והתחוור לה שמדובר בנאשם; במקביל, גם נ’ העידה בחקירה הנגדית, תוך תיקון מסוים לדבריה, שהיא שיתפה על המגע לאחר השהיה בבריכת המערבולת אולם האזהרה הספציפית הייתה מאוחרת יותר. אף שקיים פער מסוים בין עדותה התחילית של נ’ לבין דבריה שלה בחקירה הנגדית ולדברים שמסרה א’ באשר למועד שבו הצביעה נ’ על הנאשם כמי שנגע בה – אין מדובר בפערים משמעותיים ומהותיים היורדים לשורשו של עניין או כאלה שיש בהם כדי להוביל למסקנה כי נ’ המציאה בהמשך היום אירוע שלם שלא התרחש; אשר לפער בין עדות נ’ לבין עדות ט’ בעניין המועד בו הזהירה נ’ את שאר הקטינות, בשים לב להעדר חקירה נגדית של ט’ בעניין זה נותרים בעינם הדברים שמסרה לחוקרת הילדים כאשר ט’ אינה דוברת השפה העברית וכאשר גם לשיטת א’ שיחת האזהרה הייתה בשלב מוקדם יותר.

אין חולק כי המשותף לשלוש הקטינות הוא שנ’ סיפרה על המגע ועל צורתו בזמן אמת והתשתית הראייתית מאפשרת בהחלטה קבלת הסברה של נ’ שתיארה אירוע לא תקין מיד לאחר המערבולת, שלא יוחסה לו חשיבות בזמן אמת, וכאשר החשיבות הופנמה כאשר גם שאר הקטינות חוו מגע בלתי הולם מצד הנאשם.

בע”פ 1987/17 פלוני נ’ מדינת ישראל (04.06.2019) קבע בית המשפט העליון “הגישה הראייתית הנהוגה בעבירות מין, ובעבירות מין במשפחה בפרט, היא שאין לדקדק בפרטי העדות, וניתן להסתפק בגרעין האמת המצוי בה, ולעיתים אף בגרעין הקשה בלבד. זאת, גם כאשר העדות לוקה בבלבול, באי-דיוק, ובחוסר בהירות” (פיסקה 9; ר’ גם ע”פ 6038/21 פלוני נ’ מדינת ישראל, 05.01.2023). אני סבורה כי עדותה של נ’ מבוססת היטב בגרעין הקשה שלה, ואף מעבר לכך, וגם אם קיים פער בעניין “שיחת האזהרה”, אין מחלוקת כי זו התקיימה. הפער הקיים אינו יורד לשורשו של עניין באופן שפוגם בעדות ומציגה כבלתי מהימנה מעיקרה, בשים לב לגילן של הקטינות ולשרשרת האירועים שהתרחשה באותו מועד, במספר מוקדים והזדמנויות.

מנגד, עדות הנאשם בעניין האינטראקציה בבריכת המערבולת לא הייתה עקבית אלא מתפתחת. עדותו בבית המשפט לפיה נגע באחרים ללא הרף והזיז אנשים רבים בבריכה, לא קיבלה ביטוי כלשהו לפני כן, והנאשם לא סיפק בעדותו בבית המשפט הסבר מניח את הדעת להתפתחות הגרסה. יש בכל האמור כדי לשלול את האפשרות להסתמך על עדותו לשם קביעת ממצאים לזכותו או לקבל את דבריו כי מדובר במגע מקרי וקצר שנעשה בשגגה ופורש על ידי המתלוננת כמגע ממושך בישבן. דברי הנאשם עצמו כי “התזוזה של המקום מאפשר לך לגעת איפה שאתה רוצה, במה שאתה רוצה” (עמ’ 144, ש’ 18–20) משתלבת, במבחן ההיגיון, עם עדותה של נ’ כי חשה מגע ממושך בישבנה בד בבד עם חיוך הנאשם כלפיה. המכלול הכולל מוביל למסקנה כי הנאשם ניצל את תנאי המקום, שמייצרים ספק מובנה, על מנת לגעת בנ’ באופן מיני. התפתחות גרסתו, לצד העדר הסבירות שבהתנהלותו באירוע זה, כמו גם התנהלותו בשאר האירועים באותו יום – מעניקים חיזוק נוסף לדברי המתלוננת.

קושי נוסף בגרסת הנאשם – הצהרתו כי לו היה נטען כלפיו שנגע במישהי היה ממהר להתנצל

הנאשם חזר בחקירתו במשטרה וכן במהלך המשפט, לא אחת, על האמירה לפיה אף אחד לא טען כלפיו בזמן אמת כי נגע מישהו וכי אם היו פונים אליו בעניין מגע שכזה היה הראשון להתנצל (ת/24 חקירתו במשטרה ש’ 19; ת/2 דוח פעולה של רס”ל גריידי; עמ’ 128 ש’ 4–5; עמ’ 142 ש’ 26; עמ’ 146 ש’ 1–2).

דברים אלה התבררו כבלתי נכונים שכן בחקירתו הראשית העיד הנאשם עצמו שאחד המצילים (שאינו עד במשפט) הפנה בפועל את תשומת לבו בזמן אמת לכך שעלתה טענה שנגע במישהי, וזאת עוד לפני הגעת המשטרה למקום ומעצרו: “בא לי אותו מציל, אמר שיש מישהו שנגעת במישהי שם ולא התייחסתי לזה” (עמ’ 139 ש’ 25–25 וכן עמ’ 140 ש’ 12–13). לדברי הנאשם שיחה זו התקיימה לפני שפגש את נ’ בשנית בתור למגלשה ולפני הגעת השוטרים למקום. בחקירה הנגדית התובעת ביקשה לחדד את תוכן השיחה עם המציל, הנאשם חזר על כך כי לא התייחס לדברי המציל “כי זה לא עניין אותי” (עמ’ 154 ש’ 19–20). לאמור, גם לאחר שהמציל, לשיטת הנאשם, הפנה תשומת לבו לטענה כי נגע במישהי, טענה זו לא הטרידה את מנוחתו, לא הביאה אותו לערוך בירור מעמיק או לבקש להתנצל, כדבריו, בפני מי שנפגע בשגגה ממגע זה. הנאשם לא מסר הסבר משכנע גם לשאלות בית המשפט בעניין זה ואמר לבסוף: “נכון, אבל לא התייחסתי, כי מיליון אנשים נוגעים אחד בשני שם במערבולת שם. זה לא עניין אותי בכלל, לא היה לי שום, כלום לא היה לי מהדבר הזה. לא היה לי שום, כלום. כמו לגעת בקיר” (עמ’ 202–203). בשאלה נוספת של התובעת אישר כי המציל לא אמר לו שהמגע הנטען היה בבריכת המערבולת (עמ’ 204).

זאת ועוד, לגרסת הנאשם, לאחר השיחה עם אותו מציל הוא אף פיתח שיחה עם נ’ בעולם הילדים והציע ללמד אותה לעקוף בתור. הדעת נותנת שמי שנטען לגביו לפני רגעים ספורים כי נגע באדם אחר באופן בלתי הולם, לכל הפחות יהיה מוטרד ולא יפתח שיחה עם קטינה תוך שהוא מנסה להתחבב עליה וללמדה תחבולות.

על כן, דבריו של הנאשם, במשטרה וגם במשפט, כי לו הייתה עולה טענה כי נגע במישהי היה הראשון להתנצל, מצביעים על היתממות מצדו, ניסיון להרחיק עצמו ואף הכשרת הקרקע לקיומו של מגע אפשרי כזה. שעה שהטענה נטענה כלפיו בזמן אמת אך לא זכתה להתייחסות רצינית על ידו ולא צוינה על ידו בחקירה במשטרה.

לאור כל המפורט לעיל אני קובעת כי הנאשם ביצע את המעשה המיוחס לו בכתב האישום ביחס לאירוע זה.

ב. האירוע בתור למגלשת הבננה – הקטינות א’ וט’

על פי עובדות כתב האישום, הקטינות א’ וט’ הלכו יחד למגלשת ה”בננה” ועמדו בתור אליה. הנאשם עמד בתור מאחוריהן ונצמד אל גופה של הקטינה א’ מאחור. כמו כן, נצמד הנאשם אל גופה של הקטינה ט’ מאחור, והחל לנוע קדימה ואחורה, כך שהקטינה חשה באבר מינו של הנאשם צמוד לישבנה.

בגין אירוע זה מיוחסות לנאשם שתי עבירות של מעשה מגונה בקטינות מתחת לגיל 14, לפי סעיף 348(א) וסעיף 345(א)(3) לחוק העונשין.

כתב האישום ממשיך ומפרט מפגש נוסף בין הקטינה א’ לבין הנאשם לאחר אירוע זה, במהלכו א’ עלתה בשנית למגלשת ה”בננה” וחיכתה בתור. הנאשם, אשר עמד לפניה בתור, הציע לה לעקוף אותו. הקטינה השיבה לנאשם כי אינה ממהרת ועל כן אין לה צורך לעקוף אותו. הנאשם ניסה לשוחח עם א’ בנוגע לעסקיו ורכושו והציע לה להתחרות במגלשות, ועל אף שלא השיבה ניסה לשוחח אתה בבריכה. לא מיוחסת עבירה בגין מפגש זה.

א’ הייתה מתחת לגיל 14 במועד האירועים ומלאו לה 14 עד למשפט. היא נחקרה על ידי חוקרת ילדים (ובשגגה גם בחקירה משטרתית רגילה) והעידה לפניי. נשמעה גם עדות חוקרת הילדים בעניינה. כן הוגשו סיכומי חקירותיה בפני חוקרת הילדים, תמליל החקירה, תיקונים לתמליל, דיסק החקירה, טבלת הדגמות, טבלת מראי מקום להערכת מהימנות וחקירתה במשטרה (ת/17–ת/23).

ט’, בת 12, נחקרה על ידי חוקרת ילדים (ובחקירה משטרתית רגילה, גם כאן בשגגה). עדותה נאסרה על ידי חוקרת הילדים והובאה באמצעותה. הוגשו סיכומי חקירותיה בפני חוקרת הילדים, תמליל החקירה, תיקונים לתמליל, דיסק החקירה, טבלת הדגמות, טבלת מראי מקום להערכת מהימנות, טופס איסור העדה וכן חקירתה במשטרה (ת/9–ת/16).

המפגש בין א’ וט’ לבין הנאשם בתור למגלשת הבננה אינו מוכחש על ידי הנאשם אשר טען ביחס לאירוע זה שכל מבוקשו היה לעקוף את התור ולשם כך נצמד אל הקטינות לשבריר שניה על מנת לפלס את דרכו למעלה, מבלי שיהא בכך משום נופך מיני. את המפגש השני עם א’ בתור למגלשת הבננה הנאשם הכחיש.

עדות הקטינה א’

כך תיארה א’ את ההתרחשות בעדותה הראשית בבית המשפט: “…אז ראינו שהמגלשה של הבננה נפתחה בגלל שקודם היינו שם ורצינו לעלות עליה אבל היא היתה סגורה כי היא נפתחת יותר מאוחר. אז כשראינו שהיא נפתחה, אני נ’ וט’ הלכנו לעבר המגלשה. אז אני וט’ החלטנו לעלות על המגלשה. נ’ החליטה להישאר למטה בכניסה לתור. אני וט’ החלטנו לעלות במדרגות של התור לעבר המגלשה עצמה. אז היינו בכניסה למגלשה. לא היו שם בעצם כמעט אנשים כי המגלשה רק נפתחה. אז היינו ממש לקראת הכניסה למגלשה. אז איזשהו איש בא מאחורינו ושאל “שלום אפשר לעבור? יש לי צמיד”. אז הסתכלתי לו על היד. לא ראיתי שהיה לו צמיד. אז שאלתי אותו איפה הצמיד שלו. כשהוא שם לב שבעצם שמתי לב שאין לו, הוא ישר כיסה את החלק של פרק היד ואמר שהוא אבד לו. אחרי זה פשוט החלטתי להתעלם ודיברתי עם ט’ על איזה מגלשות אנחנו רוצות לעלות בהמשך. אז כשדיברנו אותו איש התחיל ממש לאט לאט להיצמד אלינו בצורה לא נעימה. בעצם הסתכלתי אחורה כדי לראות אם באמת כבר הגיעו כל כך הרבה אנשים שגרמו לצפיפות כזו גבוהה ולא ראיתי כמעט אף אחד חוץ מ-2 אנשים בודדים. אז ט’ החליטה לשאול אותי אם שמתי לב שאותו איש ממש נצמד אלינו. עניתי לה שכן שמתי לב ושאני לא יודעת למה בעצם הוא נצמד ככה. אז דיברנו באותו רגע ברוסית כי היא לא גרה בישראל והיא לא מבינה עברית. כנראה אותו אדם שם לב אז הוא החליט להגיד לנו ברוסית דוואי דוואי וביסטרה. דוואי אומר קדימה וביסטרה מהר. אז אני וט’ פשוט הסתכלנו אחת על השניה בצורה ללא הבנה. אז אמרתי לה בואי נתגלש והתגלשנו” (עמ’ 33 ש’ 15 עד עמ’ 34 ש’ 3). א’ העידה כי כאשר הסתובבה על מנת לבדוק האם יש צפיפות בתור, הנאשם היה עם חיוך על הפנים (עמ’ 40 ש’ 11).

אשר לאופי וסוג המגע העידה:

“ת. אני וט’ פשוט עמדנו בתור ולאחר שהתעלמתי מבקשתו של אותו איש לעבור אז הוא ממש התחיל להתקרב כלפי וכלפי ט’ מאחורה והתחיל ממש להיצמד קרוב אל הגוף שלנו ויכולתי להרגיש את החזה שלו על הגב שלי.

ש. איך את יודעת שזה היה חזה, ואיך את יודעת שזה היה החזה שלו?

ת. הסתכלתי לאחור כדי לבדוק אם יש כזאת רמה של צפיפות אז ראיתי אותו וראיתי שהחזה שלו קרוב וצמוד לגב שלי.

ש. כשאת אומרת צמוד למה כוונתך?

ת. על הגב שלי.

ש. בשלב הזה כשאת אומרת שאת מרגישה את החזה שלו על הגב שלך תתארי לי מה קרה בסיטואציה, את השלבים שלה.

ת. ט’ פנתה אלי ושאלה אותי אם אני שמתי לב שהוא מאוד נצמד אלינו, עניתי לה שכן ושאני לא יודעת למה הוא נצמד אלינו ככה, עם מקום של אפס רווח, ואחרי זה פשוט המשכנו לדבר על זה והוא שם לב שדיברנו ברוסית” (עמ’ 41 ש’ 18–30)

וכן: “החזה שלו היה צמוד לגב שלי והרגשתי גם את הצורה שהוא נושם עלי והרגשתי שהוא היה מאוד קרוב אלי, נצמד אלי” (עמ’ 42 ש’ 16–17 וכן עמ’ 52 ש’ 25–26).

א’ התבקשה לדייק את אופן ההיצמדות והסבירה: “חוקרת הילדים שאלה אותי לֵמה אני חושבת שהוא נצמד ואמרתי לה שככל הנראה לישבן, זה אותו אזור שאני הרגשתי הכי לא בנוח איתו […] מפני שזה בעצם האזור האינטימי שלי מאחור והרגשתי לא בנוח שאותו אזור היה די צמוד אליו […] ממש כמעט לא היה שם רווח, בין הגוף שלו לגוף שלי […] הרגשתי את הגוף שלו מאחורי […] כמו שאמרתי קודם, שהרגשתי את החזה שלו על הגב שלי וגם הרגשתי כיצד הוא נושם עלי וגם הרגשתי בעצם את החלק גוף התחתון שלי מאוד צמוד אלי” (עמ’ 43 ש’ 11–27).

א’ גם הדגימה בעדותה בבית המשפט, תוך שימוש בבקבוק שתיה קטן, את האופן שבו גופו של הנאשם ניצב לעומת גופה והאופן שבו חזהו נגע בחזה. היא הדגימה כשידה צמודה לבקבוק כאשר חלקה העליון של כף היד, באזור האצבעות, נוגע בבקבוק ואילו החלק התחתון קרוב מאוד לבקבוק (עמ’ 44 ש’ 1–3). א’ העידה כי ההיצמדות נמשכה כמחצית הדקה (עמ’ 50 ש’ 7).

בחקירתה הנגדית עמדה שוב על אופן המגע: “לפני שניות בודדות סיפרתי שהחזה שלו כן נגע בי ושגופו התחתון היה צמוד אליי באופן שלא אמור להיות צמוד בין שני אנשים זרים” (עמ’ 50 ש’ 4–5). כאשר נתבקשה להסביר אמרה שמסרה לחוקרת בתחנת המשטרה בה השיבה בשלילה לשאלת החוקרת האם הנאשם נגע בה ומסרה כי ניסה להיצמד כמה פעמים, כי כל פעם שהתקרב היא התרחקה ממנו אולם הוא לא נגע בה השיבה: “כן. זאת האמת. לא אמרתי באף שלב שהוא נגע בי פיזית עם הידיים שלו, אלא הוא נצמד אליי והרגשתי את החזה שלו” (עמ’ 55 ש’ 1–2) ובהמשך: “שאלו אותי אם הוא נגע בי. חשבתי שהתכוונו פיזית על הגוף שלי […] חשבתי שזה כל הגוף ושהידיים לא קשורות” (עמ’ 55 ש’ 23–24).

הסניגור עימת את א’ עם העובדה שבחקירת הילדים לא ציינה שהנאשם נצמד לגבה באמצעות חזהו וכי מדובר בתוספת לעדותה. א’ השיבה: “לא הוספתי. בחקירת הילדים לא זכרתי את הפרט הזה. כשאני שוב משחזרת את הארוע בראש שלי אני נזכרת בעוד פרטים, שאולי התפספסו בחקירת הילדים” ובהמשך “באותה חקירת ילדים לא זכרתי את כל הפרטים. זכרתי את מה שזכרתי באותו רגע. לא רציתי להוסיף כל מיני דברים שאולי לא נכונים, אז סיפרתי מה שבאותו רגע לי כן היה זכור. כששחזרתי את הארוע בראש שלי מספר פעמים אז נזכרתי בפרטים אחרים שאולי ניסיתי להכחיש כי זה לא משהו חוייתי” (עמ’ 49 ש’ 14–26).

בנוסף, א’ תיארה גם “סוג של מגע”, לדבריה, בין ידו של הנאשם לבין ידה אשר אחזה במעקה המדרגות, והדגימה את אופן המגע. א’ ציינה גם שבכל פעם שהתקדמה בתור וידה עלתה למיקום אחר במעקה הנאשם החזיר את ידו לאותו מקום ביחס לידה כאשר הידיים “צמודות” (עמ’ 38 ש’ 17 עד עמ’ 39 ש’ 15).

א’ אישרה לסניגור כי לא אמרו לנאשם שאינן מרגישות בנוח ומבהירה כי ציפתה שהנאשם יבין את הדברים בעצמו: “כל עוד המשכנו להתרחק והסתובבנו אליו, זה היה מין סימן אזהרה שאנחנו לא מרגישות נוח. אבל הוא בחר להתעלם, להיצמד עוד יותר ולהתגרות בנו”. במונח “להתגרות” היא השתמשה כדי להתייחס למילים ברוסית שהנאשם השמיע לעברן, לאחר ששמע שדיברו ביניהן (עמ’ 52 ש’ 19–23); היא ציינה כי כלפיה הנאשם לא עשה תנועות קדימה ואחורה וכי לא ראתה את האופן שבו הוא נצמד לט’ כיוון שהסתכלה קדימה (עמ’ 52 ש’ 27 עד עמ’ 53 ש’ 11).

לשאלה האם הייתה צפיפות בתור (אף שהרלוונטיות של נתון זה מוטלת בספק) העידה כאמור שלא הייתה כל צפיפות בתור מאחר שהמגלשה בדיוק נפתחה (עמ’ 33 ש’ 18–22) וכי גם לאחר שהנאשם נצמד הסתכלה אחורנית על מנת לבדוק אם יש רמת צפיפות שהצדיקה את ההיצמדות וראתה כמעט שלא היו אנשים נוספים בתור למעט אחד או שניים (עמ’ 40 ש’ 9–11).

עדות הקטינה ט’

גרסתה של ט’ הובאה מפי חוקרת הילדים כאשר עדותה והתרשמותה של חוקרת הילדים רלוונטית לאירוע זה וכן לאירוע השלישי בסדרה (האירוע בעולם הילדים). ט’ מסרה לחוקרת הילדים, במועד חקירתה, שהיא מוכנה להעיד אולם עדותה נאסרה לאור מצבה הרגשי. האיסור נבדק פעם נוספת סמוך למועד שמיעת הראיות ונותר על כנו (ת/14).

ט’, תיירת מאוקראינה, הגיעה לארץ בחופשת הקיץ לביקור משפחתי. חקירתה של ט’ בפני חוקרת הילדים נגבתה בשפה הרוסית בסיוע מתורגמנית.

הערה מקדמית לעניין תוכן עדות ט’, עוד טרם בחינת המהימנות – חוקרת הילדים העידה כי בחקירתה ט’ הרבתה לומר “ישבה” כאשר היא מדגימה ומתארת למעשה עמידה. חוקרת הילדים כתבה את הדברים כפי שט’ אמרה אותם מילולית, כאשר במקומות שט’ ציינה ישיבה הכוונה הייתה לעמידה (כפי שגם ניתן להתרשם מצפיה בקלטת החקירה). חוקרת הילדים ציינה כי ט’ לא הצליחה להסביר את סיכול המלים וכי להערכתה ייתכן שהדבר נובע מהפער השפתי ונוכחות המתורגמנית בחדר. על מנת להקל על הכתיבה והקריאה ההתייחסות במקומות שט’ ציינה ישיבה תהיה לעמידה, זו אף הודגמה על ידה פיזית, והכל ככל שאין כוונה אחרת משתמעת העולה מהחקירה או מהצפייה בקלטת.

על פי עדותה של ט’ בפני חוקרת הילדים (ת/11) – היא וא’ היו במדרגות בתור למגלשת הבננה, כאשר מאחוריהן היה אדם עם מכנס כחול של אדידס, ט’ עמדה עם רגליים פתוחות והוא שם רגל באמצע ואז ראה שלא יכול לטפס ולקח את הרגל שלו חזרה ועמד וחיכה. לאחר מכן הוא התחיל “לדחוף ולדחוף ולדחוף” אותה הרבה פעמים (עמ’ 25). ט’ הסתובבה הסתכלה עליו הסתובבה חזרה, והחלה לדבר עם א’ ברוסית והנאשם אמר להן “דוואי דוואי” ועוד משהו בעברית, הן עמדו ודיברו עוד 2–3 דקות ואז התגלשו.

ט’ הסבירה שהוא דחף בכל הגוף שלו את הטוסיק שלה קדימה כשהיא מצביעה על ישבנה (עמ’ 27) הסבירה שהנאשם בהתחלה דחף אותה באמצעות הבטן ואז באמצעות ה”למטה”, כשהיא מצביעה על אזור המפשעה, והדגימה עמידה ודחיפה עם הבטן ובהמשך עם האגן (עמ’ 28). ט’ סיפרה שכאשר דחף אותה בהתחלה עם הבטן, היא נבהלה והחלה לרעוד, הסתובבה לאחור וראתה שדחף אותה עם ה”למטה” (עמ’ 29). לדבריה היו עוד בנים ובנות שעמדו בתור אבל לא ראו איך הוא דוחף אותה. היא לא הסתכלה על הפנים שלו אלא הסתכלה עם מה הוא דוחף אותה. היא חששה שהנאשם ימצא אותה ויעשה איתה משהו, שייקח אותה ויגנוב אותה. א’ הסתכלה לאחור וסיפרה לט’ שהוא דחף אותה עם הבטן והסתכל על הטוסיק שלה ואמרה לה שלא תפחד (עמ’ 33). הן התגלשו והנאשם ירד אחריהן, חלף על ידן והסתכל על ה”טוסיקים” שלהן (עמ’ 34). ט’ חששה שהוא יגנוב את כולן ויעשה איתן משהו.

ט’ ציינה אמנם כי היו רבים בתור אך לדבריה, המדרגה שמאחורי הנאשם הייתה פנויה, ואחרים לא דחפו בתור. במענה לשאלת חוקרת הילדים כי אם הנאשם יטען שניסה לעקוף את התור השיבה כי יכול היה לבקש והיא היתה נותנת לו לעבור (עמ’ 59).

ט’ התייחסה בחקירתה זו גם לאירוע בעולם הילדים, כפי שיפורט בהמשך. בסיום עדותה בפני חוקרת הילדים היא נשאלה מה היתה רוצה שיקרה עם האיש והשיבה “שיגידו לו שהוא לא יעשה ככה יותר… וישחררו אותו… שאם הוא יעשה כה עוד פעם שהוא יודע שיכלאו אותו לתמיד” (עמ’ 60).

גרסת הנאשם במשטרה – עומס ודחיפות בתור

המפגש בין הנאשם לבין הקטינות בתור למגלשת הבננה אינו מוכחש. הנאשם מסר בחקירתו במשטרה את הדברים הבאים באשר לאופי המפגש תוך שהוא תולה מגע, ככל שהיה, בעומס ובדחיפות בתור:

“שאלה: מחומר החקירה עולה כי לאחר מכן אתה הלכת למגלשות, לבננה, ונצמדת לילדה בת 12 כשהיא מלפניך, אתה עשית תנועות גם איבר המין שלך ובדחיפות שלך נגעת בילדה בת 12 בישבן שלה, עם איבר המין שלך כשהוא במכנס. תגובתך?

תשובה: (ה.ח. החשוד צוחק), יש שם אנשים שדוחפים שם.

שאלה: אף אחד לא דחף, מה יש לך להגיד על זה?

תשובה: אף אחד לא נדחף וזה לא קרה, באתי אמרתי לאנשים שם שיש לי צמיד להתקדם קדימה.

שאלה: ילדה בת 12 אומרת שאתה עשית את זה, שאתה עשית תנועות עם האגן שלך ואיבר המין שלך ונגעת בה בישבן שלה. תגובתך?

תשובה: נדחפתי יכול להיות שנגעתי אני לא קיבלתי סיפוק משום דבר מזה, היא פירשה בצורה לא נכונה את הדבר.

שאלה: אתה מבין שמדובר בשתי בנות שונות? אחת בת 12 אחת בת 14.

תשובה: אני מבין אבל אין שום דבר שהיא סיבה או משהו שאת קושרת אותי למעשה פלילי כשיש שם דוחק של אנשים שדוחפים ונכנסים, אז הן הבינו משהו לא נכון” (ת/24 ש’ 26–33)

ובהמשך, כאשר נשאל על שיח שהתרחש בשפה הרוסית ועל כך שסיפר להן שיש לו דירות בשוויץ וכסף: “אה, נו התלוצצתי איתן, שטויות שלי, רציתי לעקוף את התור לעקוף את כולן אז אמרתי להן שיש לי כסף וגם שאני עושה איתן תחרות ושמי שמגיע ראשון צולל לתוך המים […] דיברתי בשביל להתלוצץ בשביל לעבור את התור וללכת לילדה שלי” (שם, ש’ 44–47 וכן ש’ 51).

עדות הנאשם בבית המשפט – נצמד ונדחף על מנת לעקוף את התור

בחקירתו הראשית הגרסה התפתחה בכל הנוגע לאופי המגע עם הקטינות, והנאשם כבר לא תלה אותו בעומס או בדחיפות מצד אחרים בתור. הנאשם אישר כי עלה בגפו, ללא בתו, למגלשת הבננה וכי רצה לעקוף את התור “אני לא אוהב לעמוד בתור כי אני ככה אני” (עמ’ 130 ש’ 15–16). הוא אישר ששיקר לנוכחים בתור כאשר אמר שברשותו צמיד המאפשר פטור מתור, תוך שהוא מסתיר את פרק ידו ובדרך זו עקף אנשים (עמ’ 130–131). כאשר הגיע לא’ וט’ נחסם על ידן לאחר שהבחינו שאין לו צמיד “אני תוך כדי שאני נדחף ללמעלה, אני נצמד שנייה אחת ולקחתי אחורה” (עמ’ 132). הנאשם מציין “אז אני רציתי לעבור ביניהם, להכניס ככה באמצע. זה מה שהיה. נצמדתי גם זה וגם זה… ועמדתי שם שבריר שניות ולקחתי צעד אחורה ועמדתי כמו טמבל שם” (עמ’ 133). הנאשם הכחיש כי התנועע קדימה ואחורה אלא כי נצמד לשניה אחת ונסוג מיד לאחור. פירט והדגים, גם באמצעות תנועות ידיים (המדמות שחיה), כיצד ניסה להפריד בין הקטינות על מנת לעבור, ציין כי לשם כך נצמד לשתיהן ולאחר מכן נסוג מדרגה אחת למטה (עמ’ 133–134). לאחר שניסיונות לעקוף את הקטינות לא צלח, הנאשם מציין כי עמד באמצע ביחס למיקום הקטינות על המדרגות וכי בשלב זה התחיל לדבר שטויות: “רציתי להרשים אותן שאני כאילו בעלים של המקום של ימית 2000, שיש לי עסקים וזה, העיקר שיתנו לי לעבור למעלה” (עמ’ 135). הוא גם הציע להן להתחרות עמו בגלישה מטה.

הנאשם הביע מורת רוח מכך שהקטינות, בניגוד לשאר שוהי התור, לא אפשרו לו מעבר למעלה, ציין כי עד אשר הגיע אליהן נחסכה ממנו חצי שעה של עמידה בתור וכי נאלץ כעת להמתין “כמו טמבל”. בחקירה הנגדית ציין שחש שעמום בתור והשמש קפחה ובנוסף, ניסה להרשים את הקטינות כדי לעקוף את התור (עמ’ 169–170); הנאשם הדגיש בחקירתו הנגדית כי כל רצונו היה להגיע למעלה ולהתגלש, לא התייחס כלל לגילן של הקטינות לעומת גילו וכי “הרגיש ילד קטן” (עמ’ 175).

בחקירה הנגדית חזר על כך שניסה לחצות בין הקטינות ולהפריד ביניהן, ולשאלת התובעת היכן נגעו ידיו השיב: “אני לא יודע. היו אולי במרפקים שלהן שנצמדתי, בשביל להפריד אתה צריך לעבור בדחיפה כזאת ככה. זה מה שאני יודע” (עמ’ 175) ובהמשך: “נצמדתי אליהן. כן, נצמדתי” (עמ’ 178), “כן, אני לא הכחשתי מעולם שאני נצמדתי לשתיהן” (עמ’ 179). הנאשם נשאל איזה חלק מגופו נצמד לקטינות והדגים מאמצע הבטן ועד מעל לברכיים (עמ’ 181). אשר לאופי המגע בין גופו לבין גופן של הקטינות “אני נוגע, כל הגוף שלי נוגע בהם כשאני נדחף” וכי מחצית גופו נגע בא’ ומחציתו בט’ (שם). התובעת הציגה לנאשם את הפער בין עדות הקטינות לגבי אופי המגע לבין עדותו ושאלה “הגרסה שלהן קרתה או לא קרתה איך שהן מתארות?” הנאשם השיב: “יכול להיות שקרה ויכול להיות, אני לא יודע. לא יודע, אני לא אכחיש” (עמ’ 182). הנאשם שלל היצמדות אחרת מלבד זו הראשונה שהתרחשה למשך ל”שבריר שניה”.

אשר למגע בין ידו לבין ידה של א’ על המעקה הנאשם השיב: “לא יודע, אני לא זוכר. לא חושב, לא נראה לי” (שם), כאשר התובעת מקשה ושואלת האם ייתכן שמגע הידיים על המעקה התרחש: “יכול להיות, אני לא יודע. אני לא יודע… אני לא רוצה להכחיש” (שם); כאשר התובעת לא מרפה “אז אתה אומר, יכולה להיות סיטואציה” הנאשם: “כן, אני לא עושה מזה עניין אם נגעתי” (שם).

חיזוקים לעדויות א’ וט’

ראשית, א’ וט’ שיתפו את נ’ מיד אחרי שירדו ממגלשת הבננה במפגש עם הנאשם. נ’ העידה של דברים שמסרה לה א’: “היא אמרה לי שהיא עמדה במדרגות עם ט’ והוא היה 3 מדרגות מתחתיה, והיא וט’ דיברו ברוסית ביניהן. ט’ וא’ עמדו במדרגות והוא התקדם כל פעם מדרגה אחת בגלל שהיו 3 מדרגות מאחורי ט’, כל פעם התקדם מדרגה אחת, עד שהוא היה מאוד קרוב לט’, ממש מאחוריה, והתחיל להתנדנד קדימה ואחורה, זאת אומרת הצמיד את איבר המין שלו לישבן שלה כל פעם נדחף בה. ט’ היא סיפרה לי שהיא קפאה היא לא ידעה מה לעשות, היא ניסתה להתקדם קצת במדרגות אבל היו אנשים מקדימה” (עמ’ 10 ש’ 31 עד עמ’ 11 ש’ 1).

ועל הדברים ששיתפה א’ העידה: “א’ סיפרה לי שהיא דפקה לו מבטים, ואז הוא התחיל להתערב בשיחה שלהן, בגלל שט’ וא’ דיברו אחת עם השנייה רוסית אז הוא ניסה להשוויץ להן כל מיני מילים ברוסית ולנסות להיכנס לשיחה ואמר לא’, ככה א’ סיפרה לי, שהוא אמר לה שיש לו נכסים בשוויץ ושיש לו הרבה כסף וכל מני דברים כאלה, וגם שא’ סיפרה לי שהיד שלה הייתה על המעקה של המדרגות והוא שם את היד על המעקה וגם, ולאט לאט כל פעם שהוא דיבר הוא הרים את היד עוד קצת עד שהוא נגע בכף יד שלה ואז היא הזיזה את היד שהוא נגע בה” (עמ’ 11 ש’ 1–8);

שנית, הקטינות שיתפו כאמור גם את אמה של נ’ בזמן אמת. בעדותה ציינה כי א’ סיפרה לה באותו מעמד שהאדם הזר נגע בידיים שלה בזמן שהם היו בתור למגלשה וכי לאחר מכן כאשר סיפרה זאת לנ’ הן בדקו והבינו שמדובר באותו אדם. האם פירטה גם את מה שט’ סיפרה לה באותו מעמד – “שהיא וא’ היו למעלה במגלשה והאדם הזר היה שלוש מדרגות למטה ואז לאט לאט הוא התחיל לעלות מדרגה מדרגה לכיוונן ואז הוא עם האגן שלו נצמד לט’ והתחיל לזוז קדימה ואחורה בתנועה עם האגן שלו לטוסיק שלה, והוא נגע ממש התחיל לעשות את זה ונגע. ט’ סיפרה לי שהיא הסתובבה אליו והוא חייך אליה ואז אחרי זה הוא המשיך עוד פעמיים לעשות עם תנועת האגן לכיוון הטוסיק שלה ואז המצילה אמרה לה להתגלש..” (ת/32 ש’ 1);

שלישית, הקטינות תיארו את האירועים גם בפני רס”ל עדי מזור בחדר המצלמות בפארק, כמפורט לעיל, כאשר מפגש זה מתועד (ת/27-ת/27א). א’ תיארה לשוטרת כי הנאשם נצמד אליה מאחור בתור למגלשה וכי והחל לפתח עמה שיחה כי יש לו בית בשווייץ וכי יש לו הרבה כסף ושגם לו יש צמיד כמו שיש לה על היד וליטף לה את פרק היד. ט’ הדגימה באותו מעמד את התנועעות הנאשם בתור למגלשת הבננה ואת האופן שבו הנאשם הפליק לה ודבריה תורגמו על ידי נ’.

ניתוח ומסקנות

א’ העידה ברהיטות, בשקט ובבגרות מרשימים לגילה הצעיר. הפגינה כבוד למעמד, דיברה בשטף וברצף והקפידה לדייק את תשובותיה. היא ידעה לתאר באופן מזוקק את סוג ואופי הקרבה הפיזית והמגע שחשה, ואת הימשכותו לאחר בקשת הנאשם לחצות את התור. תשובותיה ממחישות גם את ההבחנה שעשתה בין היצמדות של הגוף לבין מגע אקטיבי מסוג אחר. אני נותנת בדבריה אמון מלא הן באשר לאופי האינטראקציה מול הנאשם והן באשר לתחושותיה. גם ההגנה, בהגינותה, לא חלקה על כך שא’ היא עדה אמינה ומהימנה “יחסית” (עמ’ 308).

למעשה, לא היה הכרח ממשי מבחינה ראייתית להידרש לעדות א’ בפני חוקרת הילדים או להתרשמות חוקרת הילדים בעניינה, לשם הסקת ממצאים ומסקנות. זאת, לאור התרשמותי הישירה והבלתי אמצעית ממנה ושילוב העדות עם שאר הראיות בנוגע לאירוע זה. עם זאת, אתייחס להתרשמות חוקרת הילדים מא’, ככלי עזר המבסס ומחזק את התרשמותי הישירה ממנה ומהיכולת לסמוך על דבריה (לעניין ההסתייעות בהתרשמות חוקר ילדים ככלי עזר להערכת מהימנות קטין ר’ ע”פ 229/19 מדינת ישראל נ’ פלוני, 30.12.2019, פיסקה 97).

חוקרת הילדים, עו”ס אופירי לידר, פירטה בחקירתה בהרחבה את הקריטריונים אשר שימשו לשם קביעת מהימנות הקטינות במקרה זה, והוגש באמצעותה המדריך לחקירות ילדים (ת/8), תוך פירוט ארבעת הממדים להערכת מהימנות (ניתוח איכות הראיון, ניתוח תוכן על פי קריטריונים של CBCA, ניתוח הדינמיקה של הפגיעה והתייחסות למידת המוטיבציה של הילד לחשיפת האירועים ולהפללת הנאשם).

חוקרת הילדים סיכמה את התרשמותה מא’ כך (ת/18, עמ’ 6): “א’ מסרה את דבריה במלל חופשי ארוך, מפורט ועשיר בפרטים. היא כללה בדבריה השתלשלות מפורטת של אותו היום, חושות, מחשבות ורגשות שלה בזמן האירוע, תיאור אינטראקציות, ייחוס רגש לחשוד, ציטוטים, הדגמות ופרטים שוליים רבים. א’ עיגנה את דבריה בזמן ובמקום. דבריה כללו מאפיינים דינמיים אשר מוכרים לנו מאירועים מסוג זה ולא התרשמתי ממגמת הגזמה או השחרה בדבריה ואף התרשמתי מרצון לדייק את דבריה לאורך כל החקירה. לכן אני מתרשמת כי א’ תיארה את האירוע מתוך חוויה” (וכן התייחסותה המפורטת של חוקרת הילדים בעדותה בבית המשפט, עמ’ 92–98).

הסניגור הפנה בסיכומיו לכך שבחקירתה בפני חוקרת הילדים א’ לא דיווחה על מגע אמיתי אלא על “מגע שהוא ספק מגע” (עמ’ 314). עיון בחקירות הילדים מלמד כי א’ סיפרה לחוקרת הילדים שוב ושוב שהנאשם נצמד אליה מאחור (ת/19, עמ’ 12), ציינה שהוא “נצמד כמה שיותר” ושכנראה נצמד לישבנה, היא לא הבינה מדוע הוא צמוד וחשה מבולבלת (שם, עמ’ 14–15). א’ המחישה והדגימה במשפט באופן מדוקדק את האופן שבו גופו של הנאשם נצמד לגופה מאחור, כאשר פלג גופו העליון צמוד לפלג גופה העליון ופלג גופו התחתון קרוב מאד לפלג גופה התחתון עד אשר כמעט ולא נותר רווח (עמ’ 44), היא תיארה כיצד הרגישה את החזה שלו על הגב שלה (עמ’ 50) והדגישה שהנאשם הותיר רווח אפסי באופן שלא אמור להתרחש בין שני אנשים זרים, אף לא בין חברות קרובות. היא גם חשה בנשימותיו (עמ’ 42–43). מדובר בהיצמדות שנשכה כמחצית הדקה. התרשמתי שהקטינה ניסתה למסור תיאור מדויק ככל הניתן באשר לאופן היצמדות הנאשם אליה והמגע שהתרחש בין גופו לבין גופה, תוך פירוט והדגמות. היא גם ציינה בעדותה בבית המשפט כי שיתפה בחקירתה פרטים שהיו זכורים לה באותו רגע ובהמשך נזכרה בפרטים נוספים. לא מצאתי פער או סתירה משמעותיים בין העדויות, ולאור התרשמותי הישירה ממנה, אני נותנת אמון בעדותה ובתיאורה.

אשר לעדות ט’, זו העידה בפני חוקרת הילדים בפירוט לגבי אירוע זה והדגימה את אופן התנועעות הנאשם קדימה ואחורה. חוקרת הילדים ציינה את התרשמותה מהקטינה וממהימנותה כדלהלן (ת/10): “דבריה של ט’ נמסרו במלל חופשי, ארוך, מפורט, עשיר בפרטים ולא מובנה. בדבריה כללה השתלשלות מפורטת של אותו היום, פרטים שוליים, רגשות ומחשבות שלה, תיאור סנסורי, הדגמות רבות ותיאורי אינטראקציה. בנוסף, דבריה עוגנו במקום ודמות נוספת. כמו כן, דבריה של ט’ כללו מאפיינים דינמיים אשר מוכרים לנו מאירועים מסוג זה ולא התרשמתי ממגמת הגזמה או השחרה בדבריה. לכן אני מתרשמת כי ט’ תיארה את האירוע מתוך חוויה”.

חוקרת הילדים התייחסה לפער בין הדגמות הקטינה לבין המלל בו השתמשה, ונחקרה בעניין זה גם בחקירה נגדית, היא הדגישה גם את העובדה שמדובר בקטינה שדוברת רוסית ורומנית וכי החקירה בוצעה בסיוע מתורגמנית, כאשר מדובר בילדה בת 12 ששהתה בארץ אצל קרובי משפחתה בגפה, ללא הוריה (עמ’ 116).

חוקרת הילדים התייחסה גם להדגמה של ט’ לפיה כאשר הביטה לאחור רעדה בידיה, כעדות לתיאור של המעשה לא רק במלל אלא גם ברגש שבא לידי ביטוי בשפת הגוף שלה ומעיד על הבהלה שחשה (עמ’ 83). חוקרת הילדים התייחסה לקיומם של מאפיינים דינאמיים בעדותה ט’ שנמסרה בתשאול פתוח, כמו גם לתיאור רגשות על ידה ולתיאורים סנסוריים של רגשות שחשה בגופה כבסיס המסייע להערכת המהימנות (עמ’ 84–84). בחקירתה הנגדית הפנתה בעיקר לעדות הקטינה כי הסתכלה על אנשים אחרים שהיו בתור ואמרה שאף אחד לא ראה איך הוא דוחף אותה, לתיאור התחושות והרעד. חוקרת הילדים גם התייחסה להבחנה שביצעה הקטינה כשתיארה שתחילה הנאשם דחף עם הבטן ולאחר מכן עם ה”למטה” שלו, גם אם לא השתמשה במונח המפורש, ולהדגמות שביצעה בהקשר זה (עמ’ 111, 114). הדגישה שמדובר במפגש קצר עם אדם זר במקום ציבורי ועל כן לא ניתן לצפות למאפיינים דינאמיים רבים בעדות הקטין, כמו גם לאור סוג האירוע, מגע בגוף, במובחן למשל ממעשה סדום או אינוס (עמ’ 121).

חוקרת הילדים ציינה, כגורם מחזק, את העובדה שט’ פירטה גם פרטים שוליים ותיארה אינטראקציות נוספות עם הקטינות כמו גם עם הנאשם, דוגמת הקריצה שהפנה לעברה לאחר האירוע בעולם הילדים (עמ’ 86–87). לאור התקיימות כל הקריטריונים והממדים להערכת המהימנות בעדותה של ט’, הגיעה חוקרת הילדים למסקנה כי היא חוותה את האירועים מתוך חוויה ולא התרשמה כאמור ממגמת הגזמה הפללה או השחרה. עדות לכך שכאשר שאלה את ט’ מה היתה רוצה שיקרה עם הנאשם זו השיבה שהיתה רוצה שיגידו לנאשם לא לעשות כך יותר וישחררו אותו, ושאם יעשה כך שוב ישימו אותו בכלא לתמיד.

הסנגור טען שמדובר בילדה חרדתית שסובלת מהפרעות שפתיות נוספות ועל כן לא ניתן להסתמך על עדותה, כעדות יחידה, לשם הרשעת הנאשם. ההגנה הפנתה, בין היתר לסיכול המילים מצדה של ט’ אשר לעתים משתמשת במילים הפוכות או לא נכונות לתיאור דברים. א’ העידה כי ט’ יכולה לטעות בשמות תואר או במקומות “נגיד היא רצתה להגיד “יצאתי היום ממש יפה”. היא לא תגיד ההיפך, אבל מילה אחרת כמו אדומה” (עמ’ 45 ש’ 21–22) אך ציינה כי לא נתקלה בכך שא’ השתמשה במילה ההפוכה. ההגנה הפנתה גם למקומות שבהן ט’ דיברה על עצמה בלשון רבים.

חוקרת הילדים נשאלה על כך והשיבה שככל שהייתה מתרשמת שיש קושי פסיכיאטרי או קוגניטיבי היתה עורכת בירור בעניין (עמ’ 100), וציינה שלא התרשמה שהבלבול השפתי שתואר פוגם במהימנות הקטינה או ביכולתה להבין את המתרחש וכי ההדגמות הפיזיות שהקטינה ביצעה מיישבות את הפער השפתי (עמ’ 108–109).

ההגנה טענה כי הקטינה אינה מתמצאת במרחב ובזמן ולא ידעה לומר בדיוק באיזה יום התרחש האירוע. חוקרת הילדים מסרה כי אין מדובר בנתון חריג שילדים מערבבים ימים בחופש הגדול (עמ’ 109) וכי ט’ ידעה לעגן את התרחשות האירועים על פי הסדר הכרונולוגי בפארק (עמ’ 109).

צפיתי בקלטת החקירה. בהעדר יכולת להעמיד את ט’ לחקירה נגדית, יש לבחון את עדותה בפני חוקרת הילדים לצד התרשמות חוקרת הילדים עצמה. ט’ העידה בפני חוקרת הילדים בצורה סדורה, ברורה ומפורשת והדגימה, יותר מפעם אחת, אחת את התנועות שיוחסו לנאשם בגין אירוע זה ובאירוע ההמשך בעולם הילדים. לא מצאתי בטענות ההגנה הצדק שלא לקבל את עדותה של ט’ ואת התרשמות חוקרת הילדים ממנה. היא חזרה פעם אחר פעם על התיאור לפיו הנאשם התנועע קדימה ואחורה והדגימה את התנועה.

המחלוקת העובדתית בעניינו של אישום זה אינה רחבה. המפגש בין הנאשם לקטינות התקיים, כמו בקשתו של הנאשם לעקוף את התור בתואנה שקרית כי יש לו צמיד, תוך שהוא מכסה את פרק כף ידו באמצעות כף ידו השניה על מנת להציג מצג כאילו יש לו צמיד, סירובה של א’ לאפשר לו לעקוף, השיח אודות עסקיו והמילים שאמר ברוסית – כל אלה אינם מוכחשים. כך גם הקרבה הפיזית והמגע שהתרחש בין הנאשם לקטינות – לדבריו נצמד בניסיון לעבור אותן וללא כל אופי מיני, לדברי א’ היצמדות שהתרחשה לאחר הניסיון לעבור ותוך חדירה למרחב הפרטי. אף שהפער העובדתי אינו גדול, השלכתו משמעותית על האפשרות להרשיע את הנאשם. הנאשם, גם לשיטתו, יצר סיטואציה של קרבה מוגזמת והיצמדות לקטינות. פרק הזמן הוגדר על ידי הנאשם כשבריר שניה ועל ידי א’ כמחצית הדקה.

הנאשם לא סיפק הסבר משכנע מדוע, גם לשיטתו, בחר לייצר קרבה פיזית בלתי הולמת עם קטינות, אף לשם עקיפת התור, תוך שהוא נצמד, נדחף ונוגע בהן. זאת במקום להמתין בתור כאחד האדם או לבקש לעקוף ללא ניסיון פיזי לממש את העקיפה ותוך שמירה מתבקשת, כמקובל וכמצופה, על מרחב פרטי ואישי. הנאשם גם לא מסר הסבר מספק מדוע, לשיטתו, לאחר שהתחוור לו כי לא יוכל לעקוף את התור, החל לשוחח עם הקטינות תוך שהוא מוסר פרטים שקריים בדבר נכסים ועסקים, טוען כי הוא המנכ”ל של ימית 2000 והכל תוך שהוא חודר, מבחינה פיזית, למרחב הפרטי שלהן ומאפשר מגע בין גופו לבין גופן.

הסניגור, במסגרת סיכומיו, טען כי הנאשם “פשוט” עד כדי “דל” אולם אין בכך כדי ליתן מענה הולם להתנהגות המתוארת לעיל. אין אלא להפנות להצגתה של א’, בת ה-14, את הסיטואציה שהנאשם עצמו טוען שלא הבין: “לא נעים מבחינתי באותו רגע, שהרגשתי שאדם זר שאני לא מכירה לא אמור להיות צמוד אלי בצורה כזו מכיוון שאפילו החברות הכי קרובות אלי לא צמודות אלי ברמה כזאת” (עמ’ 42 ש’ 20–22). אדם בן 50 אינו אמור לייצר, מלכתחילה, סיטואציה של קרבה ומגע פיזי עם קטינות הלבושות בבגדי ים, לנסות להדוף ולדחוף אותן, גם לא לשם עקיפת התור. הנאשם בחר לעמוד בצמידות אליהן, לחייך אליהן ולייצר מגע בין גופו לבין גופן ולהניע את חלק גופו התחתון קדימה ואחורה. מדובר בהתנהגות מינית מובהקת.

הנאשם גם לא כפר מכל וכל במגע בין ידו לבין ידה של א’ על מעקה המדרגות, ואף שאירוע זה אינו מוזכר בכתב האישום, יש בו כדי לתמוך בדברי הקטינות ולהוסיף נופך נוסף של מיניות למעשי הנאשם.

עדות הקטינות משתלבות, משלימות ומחזקות זו את זו ביחס לכל פרטי האירוע השונים ואני מוצאת ליתן בהן אמון ולקבוע על בסיסן כי הנאשם ביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום.

המפגש הנוסף בין הנאשם לבין א’ בתור למגלשת הבננה

א’ העידה כי לאחר האירוע המתואר, עלתה למגלשת הבננה פעם נוספת, הפעם לבדה: “אני החלטתי לעלות עוד פעם למגלשה, לעוד סיבוב, כי כמעט לא היו שם אנשים. ט’ החליטה להישאר למטה עם נ’ בכניסה. אז עליתי לשם. אותו איש עדיין היה בתור ועמד לפניי. אז הוא בעצם ראה אותי וסוג של ביקש ממני לעקוף אותו. עניתי לו “לא תודה. אני לא ממהרת”. הוא ענה לי שהוא דווקא כן ממהר, שיש לו עסקים בחוץ לארץ, שיש לו וילה בשוויץ ושהוא מרוויח 50 מליון ₪ בשנה. לא ידעתי מה לענות אז פשוט הנהנתי עם הראש. אחרי זה הוא ביקש לעשות תחרות. פשוט רציתי כבר לרדת לנ’ ולט’ אז פשוט הסכמתי. הוא עלה על המגלשה השמאלית ואני על הימנית. אחרי שהתגלשנו ונפלנו למים יצאתי כמה שיותר מהר כדי לצאת משם וללכת לעבר נ’ וט’. אז כעבור כמה שניות שהוא היה במים, הוא אמר לי שאני ניצחתי ולא כל כך הבנתי למה, אז החלטתי לשתוק והלכתי לנ’ ולט'” (עמ’ 34 ש’ 7–17).

ט’ סיפרה בחקירתה כי היא לא רצתה לעלות פעם נוספת למגלשת הבננה אבל א’ רצתה וכי א’ סיפרה שהנאשם אמר לה שהוא עשיר ויש לו בית בדובאי (ת/11 עמ’ 16). נ’ לא היתה בטוחה בקשר לעליה הנוספת של א’ למגלשת הבננה וציינה שהיא מעדיפה שא’ תעיד על כך בעצמה אך ציינה שידעה שא’ עלתה על עוד מתקן (עמ’ 25 ש’ 6 ואילך).

הנאשם שלל מכל וכל עלייה נוספת למגלשת הבננה והתעקש כי לאחר השימוש הראשון במגלשת הבננה חזר לשהות עם בתו (עמ’ 136–137). הנאשם ייחס את השיחה בה סיפר כי יש לו בית ועסקים בשוויץ, ולגרסתו אף אמר שהוא המנכ”ל של פארק המים “ימית 2000″ (אמירה שא’ עצמה לא הזכירה) והציע לעשות תחרות – למפגש הראשון עם שתי הקטינות בתור למגלשה.

אף שההכרעה במחלוקת זו איננה הכרחית לשם הרשעת הנאשם באישום זה, לא מצאתי סיבה שלא להאמין לעדות א’ בדבר עלייתה הנוספת למגלשה ופגישתה הנוספת עם הנאשם במהלכה ניסה להתחבב עליה על ידי הצעה כי תעקוף אותו בתור וסיפורים שהמציא על נכסיו ועיסוקיו. עדות זו נתמכת בדברי ט’ כי היא לא רצתה לעלות פעם נוספת.

הנאשם ניסה לשוות לשיח זה כוונה תמימה והתייחס אליו בבדיחות הדעת, אולם לא הצליח לספק הסבר מתקבל על הדעת מדוע בחר לפתוח בשיח על כספים ועסקים, והמסקנה היא כי ביקש להציג עצמו כאדם עשיר על מנת להרשים את הקטינה ולהתקרב אליה.

ג. האירוע בעולם הילדים – הקטינה ט’

על פי כתב האישום, הקטינה ט’ נכנסה לבריכה בסמוך ל”פטרייה הקטנה”. בעת ששהתה בבריכה, ראתה ט’ את הנאשם ואת בתו הקטינה יחד עמו. או אז, החלה בתו של הנאשם לרוץ לכיוונה, והנאשם הגיע מיד אחריה. הנאשם, אשר חלף על פניה של הקטינה ט’, נתן לה בכוח מכה על ישבנה שהותירה סימן אדום. הקטינה, אשר החלה לרעוד, הסתכלה על הנאשם, ובתגובה הנאשם קרץ לה.

בגין אירוע זה מיוחסת לנאשם עבירה של מעשה מגונה בכוח, לפי סעיף 348(ג1) לחוק העונשין.

הראיות לאירוע זה נסמכות על עדות ט’ שהובאה ע”י חוקרת הילדים, ודברים שמסרה לאחר מכן – באופן מידי לנ’ ולא’ ובהמשך לאמה של נ’ ולשוטרים.

הנאשם אישר נוכחותו באזור עולם הילדים, יחד עם בתו, אך הכחיש מכל וכל את האירוע והפנה את החוקרת להתבונן במצלמות האבטחה (ת/24 ש’ 35). גם במשפט הנאשם הכחיש התרחשות האירוע וציין שהתרשם ממצב בלתי תקין אצל ט’ אשר בתור למגלשה נראתה לו מבוהלת (עמ’ 168).

עדות הקטינה ט’

ט’ העידה בפני חוקרת הילדים כי הבנות התפצלו על מנת לחפש את האחיות הקטנות. היא הייתה באזור שבו שתי פטריות, אחת גדולה ואחת קטנה. ט’ נכנסה לפטרייה, ועמדה בפטרייה הקטנה שצבעה לבן וחלקה העליון כחול וממנו יורדים מים (עמ’ 37) היא ניסתה לטפס מעלה וירדו מים מהפטרייה, היא עמדה וחיפשה את האחיות, ובשלב זה ראתה את הנאשם עם בתו הקטנה. ט’ מסרה כי לא התייחסה ואז הבת רצה לפטרייה הגדולה, הנאשם ניגש אליה, חלף ליד ט’ ונתן לה מכה בטוסיק, ואז לקח את בתו ביד והלך (עמ’ 35–36). היא נבהלה מאד והחלה לרעוד ופחדה שיעשה לה משהו לא נעים (עמ’ 39). ט’ סיפרה כי הסתובבה אליו הנאשם “הסתכל עליה וסגר את העין” והדגימה קריצה (עמ’ 41). ט’ סיפרה כי לבשה בגד ים וכי המכה הייתה באזור הישבן, תיארה אותה כמכה כואבת וחזקה, ציינה שהסתובבה והסתכלה וראתה שהמכה גרמה לסימן אדום בטוסיק שלאחר מכן עבר. ט’ הדגימה את האופן שבו הסתובבה על מנת להתבונן באזור המכה (עמ’ 39–40). סיפרה שבתו הסתכלה עליו, קראה לו והוא לקח אותה ורץ מהר (עמ’ 44). לדבריה הוא רץ גם כשהמשטרה הגיעה. במענה לשאלת חוקרת הילדים, כי אם הנאשם יטען שבטעות נתן לה מכה כשפשוט עבר לידה, ציינה ט’ כי היה לו הרבה מקום לעבור וכי הוא נתן לה מכה “ממש חזקה בטוסיק” (עמ’ 60).

ט’ העידה בפירוט לגבי אירוע זה והדגימה את אופי המגע. הדגימה את המכה כשהיא מראה כף יד פתוחה באוויר ולאחר מכן באזור הישבן (עמ’ 12 ש’ 2). הסניגור הפנה להדגמה אחת בה ט’ מפנה ידה לעבר מקום שקרוב יותר למותן מאשר הישבן, אולם אין בכך ממש. בהדגמות הרבות שביצעה במהלך חקירתה הפנתה את ידה לעבר החלק העליון של ישבנה. ט’ הדגימה את המגע בישבן גם בחדר הביטחון בפארק. הצפייה בעדות, למרות המחסום השפתי, מאפשרת להתרשם משפת גופה של הקטינה ומן ההדגמות הפיזיות שביצעה. בדומה לאירוע במגלשת הבננה, גם באירוע זה עדות הקטינה הייתה עקבית וקוהרנטית, ומלווה בהדגמות.

חוקרת הילדים גם העידה על תחושות הפחד של ט’ לאחר האירוע “בחקירה שלה היא סיפרה על תחושות פחד מאותו האיש, סיפרה על זה שכל לילה היא רואה את הפנים שלו ושל אשתו והיא מפחדת שהוא ימצא ויעשה לה משהו. עוד היא סיפרה שהיא הרטיבה במיטה בלילה” (עמ’ 82 ש’ 15–17).

ט’ סיפרה על האירוע מיד לאחר התרחשותו

ט’ מסרה את הדברים לנ’ ולא’ ולאמה של נ’ בסמוך לאחר ההתרחשות.

נ’ העידה כי פגשה בט’ מיד לאחר האירוע: “ואז אני רואה את ט’ באה אליי והיא חיוורת וקפואה במקום והיא מתחילה לספר לי ולבכות לי, היא באה ואומרת לי את לא מבינה מה קרה עכשיו…” (עמ’ 11 ש’ 26–27); וכן: “היא אומרת לי ככה במילים האלה, את לא מבינה מה קרה עכשיו, הוא הפליק לי בתחת. סליחה על הביטוי, ככה היא אמרה לי את זה. היא התחילה לבכות ואז אמרתי לה, מה זאת אומרת? ואז היא הראתה לי איך הוא פשוט בא הסתכל עליה המשיך עוד קצת ונתן לה מכה בישבן” (עמ’ 11 ש’ 33 עד עמ’ 12 ש’ 2);

נ’ שיתפה את א’ בדברים ששמעה מט’ ולאחר מכן א’ שמעה את הדברים מט’ ישירות “שכשהיא עברה לחפש את האחיות שלנו אז היא עברה ליד אותו אדם ושאותו אדם עבר עם הבת שלו שאותה החזיק ביד וכשהם עברו אחד ליד השניה הוא בעצם הפליק לה מול בתו והמשיך ללכת” (עמ’ 38 ש’ 2–4); ט’ הדגימה להן כיצד הפליק לה (שם, ש’ 10; עמ’ 12 ש’ 4–5).

ט’ סיפרה גם לאמה של נ’ בזמן אמת על התרחשות זו, כך בעדות האם: “ט’ היתה מתחת לפטריה שיוצא ממנה מים ואז פתאום היא רואה אותו ושהוא יושב עם הילדה שלו הקטנה ואז הוא ראה את ט’ וט’ ראתה שהוא שולח את הבת שלו לכיוון של ט’ ואז הוא בא לכיוונה ואז הוא תפס אותה בטוסיק וחייך אליה” (ת/32 ש/1).

על כך יש להוסיף את הדברים שנמסרו בעניינו של אירוע זה סמוך לאחר מכן לשוטרת בחדר המצלמות (ת/27), כפי שפורטו לעיל ביחס לשני האירועים הקודמים.

טענות ההגנה לסוגסטיה ולהשתלת זיכרון ע”י נ’

נטען כי שתיים מתוך שלוש הקטינות התאפיינו בחרדה מגברים זרים ופירשו בצורה שגויה לחלוטין את האינטראקציה עמן במהלכה חשו מוטרדות “כנראה מתוך סיבות שבהשראה הדדית מה שנקרא סוגסטיה וסיבות פסיכולוגיות פנימיות שלהן העצימו את זה לממדים לא מציאותית ולא קשורים לעובדות האמתיות” (עמ’ 307).

ב”כ הנאשם טען שט’ היתה מושפעת מנ’ ומן החשדנות שפיתחה כלפי הנאשם. על פי הטענה, נ’ גיבשה נרטיב לפיו הנאשם מחפש לגעת בבנות וציינה שחששה לא’ כשעלתה למגלשת הבננה לבדה בפעם השנייה כי הנאשם יפליק לה בישבן. לטענת ההגנה ט’ אימצה נרטיב זה כאשר, זמן קצר לאחר מכן, דיווחה שהנאשם נתן לה מכה בישבנה, ובכך התקיים תהליך סוגסטיבי של השראה הדדית שלא ניתן לבררו לעומק בהעדר האפשרות להתרשם במישרין מט’ או לחקור אותה בחקירה נגדית.

חוקרת הילדים ציינה אמנם כי פרטי שיחה זו לא היו ידועים לה בזמן אמת אולם דחתה את הצעת ההגנה לפיה נ’ השתילה לט’ זיכרון: “יש כזה דבר אבל כיוון שכשאני מגיעה לדבר עם ילדה, אני מכירה את מה שאתה מדבר, אבל אם היה דבר כזה, כנראה שלא היינו רואים את אותם רגשות ומחשבות שלה בזמן שהדברים קרו, כל הדברים השוליים שהיא מספרת, זה לא משהו שאם ילדים לא היו חווים, הם היו מספרים” (עמ’ 117 ש’ 6–9) ובהמשך: “יש כאן עוד פרטים שוליים, יש כאן הדגמה, יש כאן דמות נוספת שמתארת את הבת שלו, שהיא הסתכלה, היא מתארת שלאחר שנתן לה את המכה הזאת, הוא קרץ לה, יש כאן הרבה מידע שהיא הגיבה לכך בתשאול פתוח, כפי שאמרתי, מעודד את ההיזכרות החופשית שלה” (עמ’ 118 ש’ 3–7). בחקירה החוזרת חוקרת הילדים מציינת שגם התייחסותה של ט’ לתוצאות שהמכה גרמה מהווה פרט נוסף שכפי הנראה היא לא היתה מספרת אלמלא חוותה את החוויה באופן אישי (עמ’ 120 ש’ 22–23).

הקושי בגרסת הנאשם – אמרותיו בפני רס”ל גרידיי לאחר הגעת המשטרה למקום

הנאשם כאמור הכחיש אירוע זה מכל וכל.

רס”ל צליל גריידי נכחה במקום במסגרת עבודה בשכר נחלצה לאירוע לאחר שקיבלה עדכון כי “ישנו גבר בגיר אשר מטריד ונוגע בילדות קטנות כבנות 12” (ת/2). רס”ל גריידי מפרטת כי נכנסה לחדר הביטחון שם ישב החשוד “וכאשר נכנסתי החשוד אמר כי הוא לא מבין למה קראתי לו לפה וכי אולי הוא בטעות נגע לאיזו ילדה בישבן”. רס”ל גריידי הבהירה בעדותה הראשית בבית המשפט כי הנאשם אמר את הדברים עוד לפני שהיא הפנתה אליו שאלות בעניין ותוך כדי שהם ממתינים בחדר הביטחון לאשתו של הנאשם שנקראה בכריזה להגיע לקחת את בתם שהייתה עם הנאשם: “אחרי שביצעתי את הכריזה החשוד אמר שהוא לא מבין מה אני רוצה ממנו, שבסה”כ הוא עבר לקחת את הילדה ויכול להיות שבטעות נגע לאחת הילדות בישבן. חשוב לי לציין שבכלל לא יצרתי איתו שום שיח בנושא, לא אמרתי לו במה הוא חשוד ולא שום דבר” (עמ’ 61 ש’ 27–30).

בשלב זה הזהירה רס”ל גריידי את הנאשם בדבר זכותו לשמור על שתיקה וכי כל דבר שיאמר יכול לשמש לחובתו, והוא המשיך כי “ביתו ברחה לו והוא בסך הכל רדף אחריה שלא תברח ואולי על הדרך הזיז כמה ילדות” (ת/2) בשלב זה רס”ל גריידי הודיעה לו כי הוא חשוד במעשה מגונה בקטינות “וזה אמר כי אולי הוא בטעות נגע לאחת הילדות בישבן כאשר רצה לעבור” (שם). רס”ל גריידי ציינה כי “החשוד היה לחוץ, מילמל, חזר על המשפטים שוב ושוב, שינה את גרסאותיו מס’ פעמים” (שם; וכן עמ’ 61–62). רס”ל גריידי ציינה כי לא נשאה על גופה מצלמת גוף שכן אינה מחויבת לעשות כן במסגרת עבודה בשכר ועל כן המפגש עם הנאשם אינו מתועד.

מדובר באמרות משמעותיות, שנמסרו בספונטניות ועוד טרם הוטחו בנאשם פרטי החשדות, הן משתלבות במארג הראייתי הספציפי מושא אירוע זה ומלמדות על תחושת אשם מצד הנאשם. הנאשם התייחס לנוכחות בתו אחריה ביקש לרדוף, ולמגע עם קטינות אותן “הזיז” על מנת שזו לא תברח לו, והתייחסות לפרט ייחודי ומוכמן של מגע ב”ישבן”. מדובר בהתייחסות ישירה הנוגע לפרטים מרכזיים ותואמת את התיאור העובדתי של האירוע בפטרייה הקטנה, במובחן מהאירועים האחרים.

למרות הדברים שתועדו על ידי רס”ל גריידי, ואף שבחקירתו הראשית נשאל על שיחה זו, בחקירתו הנגדית הכחיש הנאשם את אמירת הדברים לרס”ל גריידי או כל שיחה אחרת עמה ביום הארוע (עמ’ 157–158). גרסתו הכבושה של הנאשם לפיה לא שוחח עם רס”ל גריידי לא הוצגה לה בחקירתה הנגדית, ועל כן המסקנה היא שמדובר בגרסה שהומצאה במהלך המשפט על מנת להרחיק עצמו מההתייחסויות שמסר לשוטרת. לא מצאתי סיבה שלא ליתן אמון בדברים שנרשמו על ידי השוטרת בנוגע לשיחה זו וניסיון הנאשם להרחיק עצמו ממנה מחזקת את עדות הקטינה ומשליכה גם על ייחוס הכוונה המינית לנאשם.

למען הזהירות ועל מנת שהניתוח יהיה מקיף ומלא, ואף שהנאשם בגרסתו הרחיק עצמו לחלוטין ממסירת הדברים לרס”ל גריידי, נתתי דעתי גם לשיח שהתקיים במהלך היום בין הנאשם לבין המציל במהלכו נטען כלפיו שנגע במישהי, כמפורט לעיל. יודגש למען הסר ספק כי שיחה זו אינה משנה או משליכה על המסקנה שלעיל בעניין תחושת האשם של הנאשם שניבטת מהדברים שמסר לרס”ל גריידי. שכן, הנאשם לא אישר שבשיחה זו שהמציל ציין בפניו שיוחס לו מגע בישבן אלא כי נגע ב”מישהי” ומכל מקום, התיאור הרחב שמסר הנאשם בתגובתו לרס”ל גריידי, משתלב עם האירוע שתואר על ידי ט’ – בריחת בתו ממנו, רדיפתו אחריה והמגע בישבן כדי להזיזה, באופן שקשה להלום כי הוא מקרי.

דבריו של הנאשם לרס”ל גריידי והכחשת השיחה עמה, בשילוב עדותה של ט’ שנמצאה מהימנה, מובילים למסקנה כי האירוע התרחש כפי שהקטינה תיארה אותו וכי הנאשם ניסה למסור לו הסבר “הגיוני”. גם הטענה החוזרת בדבר הצורך החוזר “להזיז” אחרים, לא כל שכן “ילדות” מדרכו תוך יצירת מגע עם גופן (מוטיב שחזר גם בבריכת המערבולת) מלמדת על ניסיון הנאשם להציג את המגע החוזר בגופן של הקטינות כמגע תמים, שאין לקבלו.

ההגנה עוד טענה כי העובדה שהנאשם הפנה את החוקרת לצפות במצלמות האבטחה כאשר נשאל על האירוע בעולם הילד עם ט’, מהווה אלמנט מגביר אמון שכן, מדוע שיפנה את החוקרים לצפות במצלמות אם יש בהם עדות מפלילה. אלא שהנאשם עצמו הניח את הקרקע להסבר אפשרי כי מגע מסוג זה נקלט במצלמות באמרותיו לשוטרת לפיהן ייתכן שכאשר רדף אחרי בתו הזיז כמה ילדות בדרך או נגע לילדה בטעות בישבן ועל כן לא ניתן לזקוף את הדברים לזכותו.

אני מקבלת אפוא את דבריה של ט’ ביחס למכה שנתן לה הנאשם בישבנה באירוע זה. ט’ תיארה מכה שאינה בגדר מכה גרידא אלא מכה חזקה בישבנה, וכלשונה: “הוא גם נתן לי ממש חזק בטוסיק” (עמ’ 60 ש’ 8). מדובר באקט נקודתי הכרוך באופן ברור בהפעלת כוח ואין בהעדר תיעוד אובייקטיבי נוסף לסימן האדום שהמכה הותירה כדי לאיין את רכיב הכוח שבמעשה.

המפגש הנוסף עם נ’ בתור למגלשה בעולם הילדים

בחקירתו במשטרה הנאשם אישר מפגש נוסף עם נ’ בתור למגלשה בעולם הילדים, לדבריו התפתח שיח סביב שמה של נ’ (ת/35 ש’ 39). בחקירתו בבית המשפט טען כי נ’ היתה זו שפנתה אליו (עמ’ 153). נ’ העידה בעניין מפגש זה כי לאחר התרחשות האירוע במגלשת הבננה ובמערבולת, הלכה לעולם הילדים עם שתי הבנות הקטנות, רצתה להתגלש במגלשה עם אחותה הקטנה והנאשם הופיע מאחוריה עם בתו. כיוון שחפצה להימנע ממפגש נוסף עמו, אמרה לאחותה שיש תור ארוך ושאין לה כוח להמתין. בשלב זה הנאשם הציע ללמדה איך לעקוף את התור אולם היא התעלמה ממנו ירדה מהמתקן וחזרה לאזור המזרקות (עמ’ 11). ציינה שהנאשם שמע את אחת הבנות הקטנות קוראת לה בשמה והתייחס לעניין (עמ’ 28).

למפגש זה בין נ’ לנאשם בעולם הילדים רלוונטיות בעיקר בשני מישורים: ראשית, מיקום הנאשם במתחם זה בסמוך לאירוע שהתרחש עם ט’ ליד הפטרייה הקטנה, ושנית, ניסיונו החוזר של הנאשם לייצר שיח וקרבה עם הקטינות.

ד. דרישת הסיוע

ט’ לא העידה במשפט לאחר שעדותה נאסרה כאמור על ידי חוקרת הילדים, הן סמוך למסירתה והן לאחר בדיקה חוזרת במהלך המשפט. עדותה של ט’ הובאה באמצעות חוקרת הילדים כחריג לכלל האוסר עדות מפי השמועה, על יסוד סעיף 9(א) לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), תשט”ו–1955. סעיף 11(א) לחוק זה קובע כי לא יורשע אדם על סמך עדות שנגבתה על ידי חוקר ילדים אלא אם קיים לה סיוע בראיה אחרת. משקלה של ראיית הסיוע עשוי להשתנות בהתאם לטיב ומשקל הראיה הטעונה סיוע, כאשר ככל שמשקל עדות הילד גבוה יותר, משקל ראיית הסיוע יכול להיות יותר נמוך (ע”פ 1121/96 פלוני נ’ מדינת ישראל, 07.08.1996). עוד נקבע כי ניתן להסתמך על מספר ראיות סיוע, אף אם כל אחת לבדה אינה בעלת משקל מכריע, אך בהצטברן יחד הן בעלות משקל מספיק (ע”פ 5348/15 פלוני נ’ מדינת ישראל, 03.04.2016).

המאשימה ביקשה לראות משום סיוע במצבה הנפשי של ט’ לאחר המעשה, וכן במעשיו הדומים של הנאשם.

מצבה הנפשי הסוער והמידי של ט’

הלכה היא כי מצב פיזי ונפשי של קורבן עבירת מין בסמוך לאירוע או בעת שהוא מתבקש להתייחס אליו, אף שאינו מגיע ממקור נפרד, יכול להוות ראיה עצמאית ולשמש חיזוק ואף לספק את דרישת הסיוע לשם הרשעת נאשם על סמך עדות קטינה שהובאה באמצעות חוקרת ילדים (ע”פ 9608/11 מדינת ישראל נ’ פלוני, 07.07.2024, פסקה 14 לפסק הדין וההפניות שם).

נ’ כי פגשה בט’ מיד לאחר האירוע שהתרחש בעולם הילדים והיא הייתה חיוורת ובכתה כאשר שיתפה אותה במה שהתרחש; גם א’ מעידה על מצבה הנפשי של ט’ כאשר סיפרה לה ולנ’ על אירוע זה: “מאוד מבולבלת, בכתה, נבהלה מאוד מכל הענין, כי זה לא מדינה שהיא גרה בה, היא רק תיירת ובאה לכאן לחופשה והיא מאוד נבהלה כי היא יותר קטנה ממני ומנ’, היא רק בת 12, ואותם דברים יותר קשים לה” (עמ’ 38 ש’ 6–8).

רס”ל עדי מזור ציינה שט’ (הילדה שאינה דוברת עברית) פרצה בבכי בזמן שהקטינות שהו בחדר המצלמות, וכפי שניתן גם להתרשם מתיעוד מצלמות הגוף (ת/27-ת/27א).

נ’ תיארה את תגובתה של ט’ למראה הנאשם זמן קצר לאחר האירועים בתחנת המשטרה: “הלכנו לשירותים בתחנת המשטרה בחולון ומולנו היה החדר שבו הנאשם היה נמצא, הדלת הייתה פתוחה, ברגע שהיא ראתה אותו היא קפאה במקום, נהייתה חיוורת, לא הצליחה לזוז הייתי צריכה למשוך אותה מהמקום, היא בכתה בהיסטריה ולא הייתה מוכנה לזוז, הייתי צריכה לבקש שמישהו יסגור את הדלת ויעזור” (עמ’ 12 ש’ 18–21).

על האמור יש להוסיף את הצטברות העדויות בתיק באשר למצב נפשי קשה של ט’ גם בתקופה שלאחר מכן, שאף שאינן עדויות מידיות לאחר הפגיעה אך יש בהן כדי לתרום להבנת עצמת והשפעת הטראומה עליה, לרבות כאשר היא נדרשת להתייחס לאירועים:

ראשית, ט’ סיפרה לחוקרת הילדים כי היא רואה את הפנים שלו ושל אשתו בשינה ובגלל זה היא גם משתינה במיטה. היא סיפרה על כך לדודתה, לסבתה ולנ’ (עמ’ 36); חוקרת הילדים התייחסה לכך גם בעדותה בבית המשפט (עמ’ 82 ש’ 15–17);

שנית, עדות דודתה של ט’ (אמה של נ’) מיום 24.08.2023 לפיה מאז האירוע ט’ לא מפסיקה לבכות, מרטיבה במיטה וחוששת שהנאשם ימצא אותה ואף מחקה את הטיקטוק שלה (ת/32). הוסיפה כי מאז ט’ “כאילו מישהו החליף אותה, היא שונה לגמרי” וכי ט’ ונ’ חוששות לצאת מהבית (ש’ 11);

שלישית, עדות סבתה של ט’ מיום 24.08.2023 (ת/33) אשר פגשה בט’ למחרת היום, וט’ סיפרה לה שפגשה בנאשם בפעם הראשונה בתור למגלשה ובפעם השנייה כשהיו בבריכת הילדים והוא נתן לה מכה בטוסיק. העדה מתארת כי ט’ בכתה במהלך השיחה ואמרה שהיא חוששת מהנאשם ומאשה נוספת שהייתה קשורה לנאשם וניגשה אליה בתחנת המשטרה;

בבדיקה שערכה חוקרת הילדים סמוך למועד המשפט, מצאה כי מצבה הנפשי של ט’ לא השתנה מאז חקירתה הקודמת. אביה מסר לחוקרת הילדים שהיא עדיין חווה “סטרס” וחוששת לצאת מהבית בלילה לטייל ועדיין מרטיבה במיטה (ת/14). משכך, כאמור, אסרה חוקרת הילדים את עדותה בבית המשפט על מנת לאפשר לה לחזור למסלול חיים תקין ככל שניתן.

מצבה הנפשי המידי של ט’ לאחר האירוע בעולם הילדים, תואר בהרחבה על ידי נ’ וא’ ויש בו כדי להוות משום ראייה מסייעת, כך גם תיעוד מצבה הנפשי בתקופה שלאחר מכן. נתתי דעתי לעובדה שט’ חוותה שני אירועים באותו מעמד, כאשר האירוע השני גרר את התגובה הנפשית החריפה שתוארה לעיל, ולא תוארה תגובה דומה לאירוע במגלשת הבננה. לא מן הנמנע, כמובן, כי התגובה הרגשית הייתה תולדה של הצטברות שני האירועים, בנוסף לאפיו החמור יותר של האירוע בעולם הילדים, הן בבחינת עוצמת המגע ואפיו הן העובדה שט’ שהתה לבדה לחלוטין באותו רגע.

סיכומם של דברים – ט’ סיפרה על האירוע בעולם הילדים מיד לאחר התרחשו והחשיפה לוותה במצב נפשי סוער כמתואר לעיל. סמיכות החשיפה מיד לאחר מועד התרחשותה והמצב הנפשי שנלווה אליה באותה עת כמו גם העדויות על השינויים בהתנהגותה ובמצבה הנפשי לאחר האירוע ובמהלך המשפט – כל אלה מגיעים כדי ראיה אובייקטיבית המסייעת לעדותה.

ביצוע מעשים דומים על ידי הנאשם

לשיטת המאשימה, מדובר בביצוע מעשים מגונים בקטינות בסמיכות זמנים באותו מקום ובאופנים דומים גם אם לא זהים, והדמיון המוחשי בטיב המעשים ונסיבותיהם יכול לשמש כסיוע. בע”פ 679/78 כהן נ’ מדינת ישראל (06.11.1979) נקבע כי יש להבדיל בין מקרה שבו מבקשת התביעה להתבסס על שיטת ביצוע כראיה יחידה לשם הוכחת זהות מבצע העבירה לבין מקרה שבו מבוקש להתבסס עליה כראייה מסייעת בלבד. במקרה השני, אין צורך בדמיון כה גבוה אלא די בדמיון מוחשי בצורת הביצוע, כל עוד אינו דמיון כללי גרידא (בעמ’ 491–492; ר’ גם ע”פ 694/83 דנינו נ’ מדינת ישראל, 28.05.1985, בעמ’ 262–263). כך למשל, בע”פ 1326/02 פלוני נ’ מדינת ישראל (04.04.2002) מצא בית המשפט העליון משום ‘סיוע מהותי’ במעשים מגונים שעשה המערער באחייניו, אף שאלה בוצעו לפני שנים, כיוון שהם “מאופיינים בקווי-דמיון למעשים הנדונים, המכניסים אותם לגדר “מעשים דומים” שראיה אודותיהם היא קבילה”.

המעשים המיוחסים לנאשם, בשלוש הזדמנויות שונות אינם זהים באופן מוחלט במאפייניהם אך כאמור זהות כזו אינה נדרשת שעה שמדובר בעדות מסייעת. קיימים קווים מאפיינים דומים בין המעשים, אלה מתבטאים במישוש ישבן הקטינה נ’ בבריכת המערבולת, מכה בישבנה של ט’ בעולם הילדים וההיצמדות לא’ וט’ במגלשת הבננה עד כדי מגע עם החלק האחורי בגופן כאשר ט’ תיארה שהוא הניע את חלקו התחתון של גופו קדימה ואחורה לעבר ישבנה וא’ תיארה שנצמד לגופה מאחור עד אשר חשה בנשימותיו. מדובר במעשים שבוצעו בקטינות בסמיכות זמנים ובניסיון לייצר מגע דומה באופיו ובמיקומו ביחס לגוף הקטינות.

דמיון נוסף קיים גם בעובדה שהנאשם יצר תקשורת בלתי מילולית עם הקטינות – חייך לנ’ מספר פעמים בבריכת המערבולת, חייך לא’ בתור למגלשת הבננה, קרץ לט’ בעולם הילדים והסתכל על הקטינות לאחר מגלשת הבננה. לאמור, אין מדובר במי שמסיר מבט או מתעלם מהאירוע, נהפוך הוא, נראה כי הנאשם אף מעוניין שהקטינות יבינו את הניסיון ליצירת קשר מצדו.

אף שאין מדובר בדפוס שמהווה “טביעת אצבע” ייחודית, ניתן לראות במעשי הנאשם כראייה אשר, בוודאי בהצטברה למארג הראייתי הכולל ולראיה המסייעת הנוספת, ממלאת אחר הדרישה הראייתית בדבר סיוע לעדות הקטינה.

האם נדרש סיוע נפרד לאירוע בתור למגלשת הבננה? עדותה של א’ והשתלבותה בעדות ט’ – ראיית סיוע מובהקת

עדותה של ט’ על שהתרחש בתור למגלשת הבננה אינה עומדת לבדה אלא שלובה בעדות א’ והאירוע כולו, לרבות מגע פיזי מסוים שהתרחש במהלכו, אינם מוכחשים כעיקרון גם על ידי הנאשם, אשר ביקש לשוות למגע נופך תמים של רצון לעקוף את התור. למען הזהירות יצוין, שכאשר זו תמונת המצב העובדתית, ניתן לראות משום סיוע בעדות א’ אשר, אף שלא התייחסה באופן מדויק להתנועעות הנאשם מאחורי ט’, התייחסה באופן מפורט לכלל האירוע, כולל התקרבות הנאשם והיצמדותו באופן בלתי הולם, המגע של גופו בגופה והצמדת ידו לידה במעקה. א’ גם העידה שכאשר הנאשם החל להיצמד, ט’ שאלה אותה האם היא שמה לב לכך שהוא “ממש נצמד” וא’ השיבה כי אכן שמה לב ושאינה יודעת מדוע הנאשם נצמד כך, והשתיים שוחחו ביניהן ברוסית. גם ט’ העידה בעניין זה דברים דומים, כאשר שתיהן סיפרו כי בשלב זה הנאשם השמיע לעברן מילה או מילים בשפה הרוסית.

די בכל האמור, בכדי לתמוך גם בעדות ט’ אשר חוותה אף היא באותו מעמד מגע והתנועעות פיזית מצדו של הנאשם, ושיתפה בכך מידית את א’. עדות מסייעת אינה חייבת להיות כזו אשר קושרת את הנאשם לכל פרט מפרטי האירוע או להתייחס לכל הראיות השנויות במחלוקת, וראיה יכולה לעלות כדי סיוע אם יש בכוחה לקשור את הנאשם למעשה המיוחס לו או שתהא בה התייחסות לפרט מהותי (בש”פ 7194/97 כהן נ’ מדינת ישראל, 31.12.2997).

אני מוצאת במכלול הראיות שפורטו לעיל משום ראיות מסייעות אשר יש בהצטברן יחד כדי לשמש כסיוע מוצק ואיתן לעדות ט’ בפני חוקרת הילדים.

ה. היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירות מעשה מגונה

מעשה מגונה מוגדר בסעיף 348(ו) לחוק כמעשה שנעשה “לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים”. מדובר בעבירה התנהגותית אשר היסוד הנפשי הנדרש לה הוא מסוג מטרה או כוונה מיוחדת, ואין די במודעות הנאשם להתקיימות היסודות העובדתיים של העבירה.

בע”פ 6255/03 פלוני נ’ מדינת ישראל (פ”ד נח(3) 168, פסקה 12; להלן: עניין פלוני) התייחס בית המשפט העליון למורכבות שבהתחקות אחר היסוד הנפשי בעבירת מעשה מגונה וקבע את הדברים הבאים: “להבדיל מעבירות אחרות שיש בהן הבחנה ברורה בין היסוד העובדתי שבעבירה לבין היסוד הנפשי בה, בעבירה של עשיית מעשה מגונה קשה להתעלם מכך שיש זרימה בין היסוד הנפשי לבין היסוד העובדתי. היסוד הנפשי והיסוד העובדתי שבעבירה אינם הרמטיים זה לזה. היסוד הנפשי חודר על דרך האוסמוזה אל היסוד העובדתי, והיסוד העובדתי עשוי לשנות צבעו על-פי היסוד הנפשי”.

הנאשם טען כי לא נלוותה למעשים שבהם לא כפר, או המעשים שלא פסל היתכנות התרחשותם, כל כוונה מינית ובמהלך המשפט גם ביקש מהסניגור למסור התנצלותו בפני הקטינה א’.

ההגנה בסיכומיה הגדירה את הנאשם כ”לא שגרתי”, “מעט חסר גבולות”, “מחוספס” ו”לא הכי רגיש לאחר”, “אדם חרדתי”, “פשוט” ואף “דל”. לשיטת ההגנה, אמנם הנאשם הוא גבר בן 50 אולם במבנה אישיותו, הוא ילדותי ואכן טעה כאשר אפשר לעצמו לשוחח עם קטינות למרות פערי הגילים ואף שהוא זר להן, וטעה כאשר אפשר לעצמו לייצר עמן מגע קצרצר בתור למגלשת הבננה. אולם,וכאן טענת ההגנה המרכזית – עשה כן ללא כוונה מינית או כוונה זדונית אלא מתוך מצב רוח של קלות דעת ושטות.

במהלך הדיונים הנאשם לא אחת התקשה לשלוט בעצמו ולווסת את התנהגותו. הדבר בא לידי ביטוי באופן מובהק במהלך עדותה של נ’ (שנשמעה כאמור כשהנאשם צופה בה במעגל סגור), במהלכה התקשר לסנגורו ללא הפסקה לאורך כל העדות, עשרות שיחות ואף יותר. הנאשם הפריע גם במהלך שמיעת חוקרת הילדים, התפרץ לא אחת וקטע את העדות, וכן נצפו הפרעות והתפרצויות חוזרות לסיכומי התובעת אשר הובילו, לאחר מספר רב של אזהרות, להרחקתו מהאולם על מנת לאפשר המשך דיון תקין (הנאשם חזר לאולם מיד לאחר מכן תוך הבטחה לחדול מלהפריע). אין בכך, כמובן, כדי להקל ראש ולו במקצת במעמד בו נמצא הנאשם לרבות העובדה כי הוחלט שעדויות הקטינות תישמענה כאשר אינו נוכח באולם, על כל המורכבות הנלווית לכך מבחינת הנאשם. אין בכך כדי להקל ראש גם בקשיי ומכאובי המעצר אותם פרס הנאשם בהרחבה בחקירתו ואשר כללו פרסום כתבה בעניינו, נוכחות בתו במקום מעצרו, ובעיקר העובדה שנכבל למיטה בארבע גפיים בבית המעצר, חוויה שנצרבה אצלו כקשה ביותר (ואשר נסיבותיה לא התבררו לפני לעומק).

עם זאת, אין בטענות ההגנה בדבר “דלות” או “פשטות” הנאשם כדי להצדיק את סדרת המגעים המיניים שנקבע שהתרחשו במקרה זה או לצמצם מאשמתו כאשר מעשיו כפי שתוארו לעיל נושאים אופי מיני מובהק.

על היסוד הנפשי ניתן ללמוד האינדיקטורים נוספים שמקורם בהתנהגות הנאשם באותו יום:

ראשית, הקטינות סיפרו על האופן שבו הנאשם הסתכל עליהן בשלבים שונים של היום. נ’ העידה: “שהוא לא הפסיק להסתכל עלינו. בכל מקום שהיינו היה אפשר למצוא את המבט שלו, לא קשה לזהות בן אדם שלא מפסיק להסתכל עליך” (עמ’ 14 ש’ 25–26); על האופן שבו הנאשם הביט על א’ העידה נ’ “איך שא’ באה לצאת מהמים הוא לא הסתכל ישר אחריה, הוא הסתכל עליה במבט מפשיט כזה” (עמ’ 10 ש’ 18–19) והרחיבה: “מבט מפשיט זה מבט שסורק את כל הגוף, במיוחד באזורים של הישבן שלה והחזה שלה ופשוט במבט שלו, אפשר היה לראות את זה מלהסתכל עליו” (עמ’ 14 ש’ 14–15); ט’ מסרה לחוקרת הילדים שאחרי שירדו ממגלשת הבננה עמדו כל הבנות יחד והוא עבר לידן “והסתכל להן על הטוסיקים” (ת/11 עמ’ 10 ש’ 29);

שנית, הנאשם חייך לנ’ מספר פעמים בבריכת המערבולת, חייך לא’ בתור למגלשת הבננה וקרץ לט’ בעולם הילד. בנסיבות שתוארו כאשר החיוך והקריצה נלווים להיצמדות ולמגע מיני, מדובר באלמנטים המצביעים באופן מובהק על כוונה מינית;

שלישית, סוג ואופי האינטראקציה בין הנאשם לקטינות, הן בשיח והן במגע. העובדה שהקרבה הפיזית בתור לבננה נמשכה מעבר ל”שבריר השניה”, סוג הקרבה והמגע אותם חוותה א’ על ידי היצמדותו לגופה עד כדי שחשה בנשימתו, הצמדת ידו לידה על המעקה, והתנועעותו קדימה ואחורה שהורגשה על ידי ט’; בנוסף, בחירת הנאשם לפתח שיחה עם הקטינות ולספר להן על עיסוקיו בתור למגלשת הבננה, וניסיונו לפתח שיחה גם עם נ’ בעולם הילד שכללה גם הצעה ללמדה לעקוף בתור – כל אלה מצביעים על רצונו להתחבב על הקטינות, מעידים על כשרות מניעיו וכוונותיו, בפרט שעה שטענתו המרכזית היא שהמעשים המיוחסים לו בוצעו בשגגה, מתוך הלצה, שעמום או בתום לב.

הנאשם לא טען, בשום שלב, כי סבר שאין מדובר בקטינות (ומראה הקטינות גם אינו מאפשר זאת), אלא שלשיטתו גילן לא עניין אותו כלל (עמ’ 175, עמ’ 202).

צבר האירועים במהלך היום, הקביעות שנקבעו לעיל בעניין הפער בין עדות הנאשם לעדות הקטינות, קבלת גרסאות הקטינות וניסיון הנאשם להרחיק עצמו מדברים שמסר לשוטרת – מלמדים אף הם על הכוונה המינית. האינטראקציה בין הנאשם לבין הקטינות התרחשה בחמישה אירועים שונים לאורך היום. מצבור אירועים זה בו אדם בן 50 יוצר קשר מילולי חוזר וקרבה ומגע בלתי הולמים עם קטינות בבגדי ים במהלך שהותן בפארק מים, תוך חדירה למרחב הפרטי בצירוף התבוננות בגופן ומחוות נוספות כחיוך או קריצה – אינם יכולים להיחשב כהתנהגות תמימה אלא רצון “לשבור מרחק” עם הקטינות ולהתקרב אליהן. היטיבה לתאר זאת א’, באינטליגנציה רגשית שאינה מביישת אדם בוגר: “אם לא היתה לו כוונה מינית, הוא יכול היה ישר כששם לב ששתי בנות לפניו עומדות ומרגישות לא נוח, להגיד סליחה, זאת לא היתה כוונתי, ולא להמשיך להיצמד וכל פעם כשמתרחקים אפילו להיצמד עוד יותר” (עמ’ 52 ש’ 16–18).

המסקנה היא כי הנאשם בא במגע מיני בלתי הולם ובלתי מותאם עם קטינות בנות 12 ו-14 אשר הגיעו לפארק המים על מנת לבלות יחדיו ומצאו עצמן מוטרדות מינית. כמפורט לעיל, אין מדובר במגע לגיטימי, שגרתי או מקרי. לא ניתן לקבל את דברי ההגנה כי מדובר במגע שהתרחש מתוך “מצב רוח שטותי” או התנהגות חסרת נימוס או חסרת גבולות בין-אישיים גרידא. טיב ואופי המעשים לצד התנהלות הנאשם מלמדים כי מעשיו נעשו לשם השגת מטרה מידית שעניינה סיפוק מיני או גירוי מיני.

התקיים, על כן, היסוד הנפשי שבעבירות.

ו. מחדל מצלמות האבטחה

במהלך ניהול ההליך התברר כי אף שבפארק המים כולו פרוסות כ-80 מצלמות אבטחה (עדות דורון גבאי מנהל הפארק, עמ’ 220 ש’ 10) במהלך חקירת התיק לא נתפסו מצלמות כלל, באף אחת משלוש הזירות המרכזיות מושא האירועים. המאשימה הסכימה, במובן מסוים, כי מדובר במחדל חקירתי וההגנה טענה כי למחדל השלכה ראייתית התומכת בזיכוי הנאשם.

מטעם המאשימה העיד כאמור רנ”ג יהודה גרינברג, חוקר זי”ט. העד נשלח למקום על מנת לבדוק קיומן של מצלמות אבטחה. הוא הגיע למקום ביום 21.08.2023. למחרת, ביום 22.08.2023 בשעה 09:32, ערך “דו”ח ביקור בזירה לחוקר זי”ט” (ת/3) בו רשם: “בתאריך הנ”ל הגעתי לימית 2000 חולון בעקבות אירוע מעשה מגונה בבריכה לציין כי בבדיקת כלל המצלמות לא ניתן לראות את האירוע” וסימן את התיבה לצד המשפט “לא נמצאו מצלמות אבטחה רלוונטיות”.

בהמשך, נרשמו על ידי העד ארבעה מזכרים נוספים – שלושה מזכרים נרשמו ביום 28.09.2023 בזה אחר זה, כדלהלן: א. בשעה 11:48 (ת/4) “לציין כי אין מצלמות לכיוון האירוע ולכן לא ניתן לראות את האירוע”; ב. בשעה 15:18 (ת/5) “לציין כי נבדקו כלל מצלמות המצלמות ואין מצלמות לעבר המקומות עליהן ציינו המתלוננות לא במגלשת הבננה לא בבריכה עם המערבולת”; ובשעה 15:28 (ת/6) “לציין כי נבדקו כלל המצלמות של ימית 2000 באירועים שנחקרו בתיק הנל לציין כי לא ניתן לראות את האירועים במצלמות אין לכיוון למקומות עליהם סיפרו המתלוננות” (כך במקור). מזכר נוסף ואחרון נרשם על ידי העד ביום 19.11.2023 (ת/7) שזו לשונו: “לציין כי בבדיקת כלל מצלמות בימית 2000 חולון הוברר כי אין מצלמות לכיוון הבריכה העגולה למקום בו היה אירוע ובנוסף בבדיקה אין מצלמות לעבר מגלשת הבננה. ולא ליד הפטרייה בעולם הילדים”.

ייאמר כבר כעת, עדותו של העד הותירה תחושה קשה באשר לביצוע פעולת חקירה זו.

העד הסביר בחקירתו הראשית כי הגיע למקום, פגש בקב”ט, ראה היכן האירועים התרחשו, בדק במצלמות ומצא כי לא ניתן לראות את האירועים (עמ’ 71 ש’ 20–21). ידע לציין כי מדובר בשלושה מוקדים אך לא זכר אותם בעל פה בעדות, וציין כי נרשמו מספר מזכרים כיוון שהפרקליטות ביקשה הבהרות. בחקירה הנגדית העד לא זכר לומר כמה זמן הקדיש לבדיקה במקום, לדבריו “אולי חצי שעה”, לא זכר לומר מה ידע בזמן אמת על שעת התרחשות האירועים ואישר כי לא הצטייד מראש בתמונת החשוד או המתלוננות (עמ’ 73). לדבריו, הקב”ט הסביר שמדובר בשלושה מוקדים וכי בדק במצלמות אך האירועים לא נצפו. העד לא ידע להסביר מדוע במזכר הראשון התייחס ל”ארוע” אחד בלבד שלא נצפה במצלמות, מדוע בת/5 התייחס לשני מוקדים בלבד ומדוע רק במזכר האחרון אשר נרשם שלושה חודשים לאחר האירוע, קיימת לראשונה התייחסות למוקד השלישי, הפטרייה בעולם הילדים. העד לא ידע להסביר גם מדוע ההתייחסות במזכר ת/7 “ולא ליד הפטרייה בעולם הילדים” הופיעה כמשפט מנותק לאחר הנקודה. העד אישר שלא ראה בעצמו את הפטרייה במצלמות (עמ’ 75–76).

לשאלת בית המשפט כיצד התבצעה הבדיקה העד ציין כי הוא הגיע למקום, חבר לקב”ט שמכיר את האירוע ויודע כיצד נראים החשוד והמתלוננות, ובדק את המצלמות בשעות הספציפיות, אולם לא ידע לומר מהן השעות הספציפיות שנבדקו במקרה זה. הוא לא זכר לומר האם, ככלל, ראה את המתלוננות במצלמות ואישר שלא ידע מה גרסת החשוד, ולבסוף אישר כי במחשבה בדיעבד, ייתכן שהיה עליו לתפוס את כל תוכן המצלמות (עמ’ 77–78).

בהינתן העובדה שבפארק המים פרוסות עשרות מצלמות והעובדה שהמתלוננות והנאשם שהו בפארק המים שעות ארוכות עד למעצר הנאשם סביב השעה 15:00, אין ספק כי נוכחותם של כלל המעורבים במקום נקלטה, מטבע הדברים, במצלמות שונות באזורים שונים של הפארק במהלך היום. עוד ייאמר כי אין אינדיקציה ברורה באשר למועד המדויק שבו התרחש כל אירוע. על כן, כאשר העד לא פירט את מיקומי המצלמות שנבדקו או את השעות שנבחנו, ובשים לב לכך שלבדיקה זו הקצה העד כמחצית השעה לכל היותר – המסקנה היחידה המתבקשת היא כי העד לא צפה ולו במצלמה אחת. ברור כי בפרק זמן של כמחצית השעה לא ניתן לצפות בשום מצלמה באופן יסודי כנדרש. עוד ברור כי לו בוצעה צפייה יסודית כלשהי במצלמות ניתן היה לבטח ללמוד היכן נצפו הנאשם והקטינות בשעות מסוימות של היום והאם נצפתה אינטראקציה כלשהי ביניהם. יוזכר כי עסקינן במספר אירועים שהתרחשו לאורך היום כאשר העד, לדבריו, לא ידע מה גרסת הנאשם לאירוע או לאירועים השונים, וכאשר חלק מהאינטראקציות בין הנאשם לקטינות אינן מוכחשות.

עוד עולה כי העד לא ערך ביקור נוסף במקום וכי רשם את סדרת המזכרים הנוספים לשם הבהרת המזכר הראשון, וללא בדיקה נוספת כלשהי. ברור גם, אפוא, כי הרשום במזכרים אינו מדויק, בלשון המעטה, שכן העד לא בדק בעצמו את “כלל המצלמות” ולא פירט בבדיקתו בתחילת הדרך את שלושת האירועים – בשני המזכרים הראשונים ההתייחסות היא ל”ארוע” אחד, במזכר השלישי מוזכרים לראשונה שני מקומות – המערבולת ומגלשת הבננה, ורק במזכר החמישי מוזכר לראשונה האירוע ליד הפטרייה הקטנה. גם התפתחותם האבולוציונית של המזכרים מלמדת כי הבדיקה שבוצעה לא סיפקה, ובצדק רב, את התביעה שנאלצה לבקש הבהרות חוזרות.

משמעות המחדל ומשקלו

יאמר כבר כעת, לא מצאתי ליתן למחדל בבדיקת מצלמות האבטחה ואי-תפיסתן בכלל ובאזור עולם הילד בפרט, חרף עוצמתו האובייקטיבית, משקל משמעותי בתיק זה, לא כל שכן משקל מזכה. ההנמקה לכך נעוצה בעיקרה בעובדה שהתיעוד המרכזי המשמעותי שניתן היה לקבל ממצלמות הפארק נוגע לאירוע ליד הפטרייה הקטנה וזו, כפי שניתן היה להתרשם מהראיות שהוגשו במשפט, לא נקלטת במצלמות. אפרט.

במהלך המשפט נעתרתי לבקשת ההגנה לפי סעיף 108 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ”ב–1982 לקבלת מפת פארק המים, פירוט פריסת מצלמות האבטחה באתרים הספציפיים וכן עדכון באשר למספר המבקרים בפארק ביום האירוע. בנוסף, דחיתי את בקשת ההגנה לעריכת ביקור במקום על מנת להתרשם משאלת מראה המתקנים הרלוונטיים, הימצאות מצלמות אבטחה שמתעדות אותם וכן היכולת הפוטנציאלית לצפות באירועים דרך מצלמות האבטחה. קבעתי כי את הנתונים שלשמם מבוקש הביקור בשטח ניתן להציג בראיות ובעדויות ואין הכרח לבקר במקום לשם כך.

ההגנה העידה, כאמור, את מר דורון גבאי מנהל פארק המים והוגשו באמצעותו מפת הפארק שעליה סימן העד סימון משוער לגבי פריסת המצלמות באתרים הרלוונטיים (נ/1), וכן שרטוטים שעד ערך בכתב ידו במהלך הדיון (נ/2–נ/3). נעתרתי גם לבקשת ההגנה להגיש תמונות ממצלמות האבטחה במהלך חקירתו החוזרת של העד (נ/4).

מן הראיות שנשמעו ניתן ללמוד כי פנים בריכת המערבולת, על כך אין חולק, אינו נקלט במצלמות ועל כן לא היה בתיעוד כדי לתרום לבירור האשמה, למעט אולי צפייה בכניסת הנאשם ונ’ יחד בבריכה. לאור גרסת הנאשם לעניין אירוע זה, ספק רב אם היה בתיעוד כדי להועיל, לכאן או לכאן.

אשר לתור למגלשת הבננה, מנהל הפארק העיד כי קיימות מצלמות לעבר התור אולם לא ניתן לצפות באמצעותן במתרחש בתור עצמו כיוון שקיימות גדרות שמסתירות את התור (עמ’ 243–244). בנוסף, מפגש זה כעיקרון אינו מוכחש ובכלל זה הקרבה הפיזית בין הנאשם לקטינות וגם כאן, ספק אם היה בתיעוד כדי לשפוך אור משמעותי על גרסאות הצדדים.

התיעוד ממצלמות האבטחה רלוונטי אם כך בעיקר, אם לא בלבד, לאירוע שהתרחש בעולם הילד ליד הפטרייה הקטנה ונגע למכה שנתן הנאשם לט’. יצוין כי גם המפגש הנוסף בן נ’ להבין הנאשם בעולם הילד אינו מוכחש וגם בעניינו התיעוד אינו רלוונטי.

באמצעות מנהל הפארק הוגש כאמור צילום המתעד את ארבעת מסכי מצלמות האבטחה בעולם הילד (נ/4). מתיעוד זה נלמד כי הפטרייה הרלוונטית, שצבעה כחול ולבן, אינה מופיעה ואינה נקלטת בארבע המצלמות הללו. מנהל הפארק ציין כי קיימת מצלמה נוספת אולם זו מופנית לחלק האחורי של המתקן המרכזי ולא לאזור הפטרייה הקטנה, שנמצאת על פי השרטוט והעדות בקצה עולם הילד, מעבר לעמדת המציל ומעבר למתקנים נוספים (נ/2; עמ’ 256–257). יצוין כי גם חוסר בהירות שהתעוררה בעניין זה במהלך עדותו של מר גבאי, אשר לא זכר באופן מדויק את סוג ואופי המתקנים בעולם הילד, הובהרה עם הגשת התמונות נ/4 מהן ניתן ללמוד כי אכן הפטרייה הקטנה לא נצפית במצלמות אלו.

מר גבאי העיד כי אזור עולם הילד, ככלל, נקלט במצלמות ועל כן ניתן לראות מי שנכנס אליו למעט אזורים “מתים” מאחורי מתקנים (עמ’ 256). זאת, אף אם לדבריו הרזולוציה אינה גבוהה ביותר לשם זיהוי פנים (עמ’ 222–223). הדעת נותנת, אם כך, תפיסת מצלמות האבטחה יכולה הייתה ללמד על סמיכות שהייתם של הנאשם וט’ בעולם הילד ובסביבת הפטרייה הקטנה. אלא שגם משקלו של ממצא כזה, ככל שהיה מוצג, היה מוגבל שכן, מן הראיות עולה כי הנאשם ובתו שהו באזור עולם הילדים בסמיכות זמנים מסוימת לאירוע זה, שם גם פגש הנאשם בנ’ פעם נוספת בתור למגלשה, ובאותה עת גם התפצלו הקטינות כדי לחפש את האחיות הקטנות.

לסיכום פרק זה – על המאשימה להפיק ולהדהד את הלקחים הנדרשים באשר לאופן בדיקת המצלמות וביצוע פעולת הזי”ט בתיק זה, אך לגופם של דברים אין מדובר במחדל שמשקלו מכריע.

ז. פגמים נוספים בחקירה וטענות ההגנה לזיהום

תשאול הקטינות ביום האירוע בחדר המצלמות שבפארק על ידי אותה השוטרת אחת כשהן נמצאות יחד, ביצוע חקירה משטרתית חלף חקירת ילדים והצגת תמונת הנאשם לקטינות.

המאשימה הסכימה כי היה מקום לערוך את התשאול בנפרד לכל אחת מהקטינות אולם הפנתה לכך שמזכרה של עדת התביעה בעניין זה הוגש בהסכמה וללא חקירה נגדית, וכי מדובר בתשאול נקודתי וקצר, כאשר ט’ אינה דוברת עברית ונ’ סייעה בתרגום. ט’ סיפרה כיצד הנאשם הפליק לה בישבן והדגימה. רס”ל גריידי העידה בעניין זה כי כיוון שמדובר במקום ציבורי ממנו החשוד יכול להימלט בכל רגע, היתה חשיבות להשגת העדות במהירות האפשרית על מנת לאתרו (עמ’ 69 ש’ 9–11). בהמשך לכך, נגבו עדויות הקטינות בתחנת המשטרה וגם כאן נפל פגם בהתנהלות היחידה החוקרת, אשר חקרה תחילה את הקטינות א’ וט’ בחקירה משטרתית רגילה ורק לאחר מכן בחקירת ילדים. יצוין כי במהלך חקירת התיק הוצגה תמונת הנאשם הוצגה לקטינות ובדיעבד ציינה החוקרת כי היתה זו טעות מצדה להציג את התמונה לקטינות או לגבות מהן עדות שלא באמצעות חקירת ילדים (ת/26).

כפי שניתן להתרשם גם ממצלמות הגוף, דברי הקטינות נמסרו באותנטיות והיו עקביים ובהלימה לשאר הראיות בתיק. על כן, לא מצאתי כי הפגמים שתוארו, אף שלא היה להם מקום, הובילו לזיהום החקירה או לעיוות הראיות.

כאן המקום להדגיש כי לא עלתה במהלך ניהול ההליך טענה בדבר טעות בזיהוי הנאשם בזמן אמת, ועל כן לא מצאתי להרחיב בעניין זה. הקטינות מסרו בזמן אמת סימני זיהוי והקשרים ברורים הנוגעים למראה הנאשם ולבושו ביחס לכל אחת מהזירות, כמו גם לנוכחותו עם בתו בחלקן. זאת, נוסף על המפגש עם א’ וט’ שאינו מוכחש כלל, כאשר בסופו של דבר הקטינות התלוננו בפני גורמי הפארק והצביעו על הנאשם.

העובדה שהקטינות ניהלו שיח אחת עם השנייה והטענה שהשיח הוביל לייחוס כוונה מינית לנאשם.

בעניין זה מקובלת עלי העמדה לפיה אכן, במצב אוטופי, ניתן היה לצפות ולקוות כי הקטינות לא ינהלו זו עם זו כל שיח באשר לפגיעה שחוו וכי יעידו בתנאים “סטריליים”. אולם מדובר בילדות בנות 12 ו-14 אשר הגיעו למקום יחד ואשר נחשפו במהלך היום להתנהלות חריגה ובלתי מותאמת מצד אדם מבוגר, הכוללת היבטים מיניים. העובדה ששיתפו זו את זו במה שחוו והרגישו היא טבעית ומתבקשת ואין מדובר במהלך חריג שפוגם בהכרח במהימנותן או במשקל העדויות. זאת, כל עוד ההתרשמות היא שגרעין העדות והאותנטיות של התלונה לא נפגמו.

לא ניתן לפיכך לקבוע כי השיח ביניהן הוביל לשיבוש החקירה או לזיהום העדויות, ל”החדרת רעיונות” או לייחוס כוונה מינית לנאשם שמנותקת משאר הראיות. הקטינות סיפרו על חמש אינטראקציות שונות עם הנאשם שהתרחשו במהלך היום. חלק מן האירועים אינם מוכחשים על ידי הנאשם, וכל אירוע תואר על פי מאפייניו הייחודיים ודרך התפתחותו. לא ניתן לקבוע כי השיח בין הקטינות הוביל להעתקה או לזיהום.

אשר להשפעת השיח על ייחוס כוונה מינית לנאשם על ידי נ’, הדברים נותחו באופן מפורט לעיל, בשים לה לגרסת נ’ אותה מצאתי מהימנה לעומת גרסתו המתפתחת של הנאשם, ואין מקום לחזור על הדברים. לכך יש להוסיף את התרשמות חוקרת הילדים ממהימנותן של ט’ וא’ שנסמכת על תיאוריהן ועל ההדגמות הפיזיות שביצעו, וכן את התרשמותי הישירה מנ’ וא’. חוקרת הילדים התייחסה גם לטענות בדבר סוגסטיה או השתלת זיכרון ושללה אותן, והתרשמותה רלוונטית גם לבחינת הטענה בדבר זיהום העדויות (ע”פ 854/04 פלוני נ’ מדינת ישראל, 30.03.2005, פיסקה 17).

לסיכום – נפלו פגמים באופן ניהול החקירה אולם אין בהם כדי להטיל ספק בעדויות הקטינות או לפגום במשקלן.

סיכומם של דברים

התשתית הראייתית שנפרסה מבססת את היסודות העובדתיים והנפשיים בכל אחת מהעבירות המיוחסות לנאשם ברמה הנדרשת להרשעה. אני מרשיעה את הנאשם בביצוע עבירה של מעשה מגונה באדם לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין, שתי עבירות של מעשה מגונה בקטינות מתחת לגיל 14, לפי סעיף 348(א) וסעיף 345(א)(3) לחוק העונשין ועבירה של מעשה מגונה בכוח לפי סעיף 348(ג1) לחוק העונשין.

ניתנה היום, י”ט סיוון תשפ”ד, 25 יוני 2024, במעמד הצדדים.