בפני
כב’ השופטת מיכל ברדנשטיין
מערערת
המערערת
על ידי ב”כ עו”ד שאול נפתלין
נגד
משיבים
כונס הנכסים
2. המשיב 2
על ידי ב”כ עו”ד נתנאל רוזנשטיין
פסק דין
לפני ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל, כב’ הרשם איל רוזין, מיום 15.9.24, שבה חייב את המערערת והמשיב 2 בתשלום שכ”ט כונס נכסים למשיב 1 בשיעור של 6% משווי הנכס בצירוף מע”מ.
השאלות העיקריות שבמחלוקת בערעור דנן, אם כי לא היחידות, הן שתיים: האחת, האם יש להחיל ביחס לכונס נכסים שפעל תחת פיקוחו של ראש ההוצאה לפועל את תקנה 36(ב) לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשנ”ה – 2020 (להלן: תקנות בית המשפט לענייני משפחה), הקובעת תקרת שכ”ט של 4% משווי תקבולי המימוש בדרך של מכירה בצירוף מע”מ. השאלה השניה, היא מה הדין כאשר עסקינן במכירה פנימית בין מי שהיו בעלים במשותף על הנכס – האם אחוזי שכ”ט כונס הנכסים ייגזרו משווי הנכס במלואו או ממחצית שוויו.
רקע עובדתי
המערערת והמשיב 2 נישאו לפני כ-35 שנים והתגרשו לפני כ-10 שנים.
ביום 16.8.21 ניתן פסק דין על ידי בית דין צדק ובית הוראה לדיני ממונות וריבית שע”י, בית הוראה הישר והטוב, בסכסוך בין הצדדים שמהווה פסק בוררות (נספח 2 לכתב הערעור), וביום 19.12.21 אושר פסק הבוררות ע”י בית משפט זה בתיק 8784-11-21.
בפסק הבוררות נקבעו, בין היתר, חיובים כספיים שעל הבעל, המשיב 2, לשלם לאישה, המערערת, וזאת בדרך של ניכויים מהחלק המגיע לו במכר דירת בני הזוג. יצוין עוד כי במסגרת פסק הבוררות נקבע כי חלקו של האיש במכר הדירה יעבור לארבעת ילדי הצדדים, רבע לכל אחד מהם, בתנאים שנקבעו בפסק, ובכלל זאת קיום קשר בין האב לבינם.
במסגרת פסק הבוררות מונה המשיב 1, עו”ד …, ככונס נכסים למכירת הדירה. מתגובת המשיב 1 לערעור עולה כי, הודעה על פסק הבוררות המאושר נמסרה לעו”ד … רק ביום 21.3.22 (נספח ג’ לתגובתו).
ביום 8.5.22 הגיש ב”כ המערערת בקשה לבית המשפט דנן בתיק 13674-05-22 להחלפתו של עו”ד… בכונס נכסים אחר, וביום 31.5.22, ולאחר שניתנה גם לכונס הנכסים זכות טיעון כנדרש והוא הגיש עמדתו, ניתנה החלטה הדוחה את הבקשה. עוד נקבע בהחלטה כי הפיקוח על כונס הנכסים יהיה באמצעות לשכת ההוצאה לפועל, ושם תדון גם כל בקשה נוספת, ככל ותוגש בעתיד, להחלפתו, וניתנה החלטה בדבר הגשת פסיקתה וזו אכן הוגשה ואושרה.
ביום 22.9.22 מונה המשיב 1, עו”ד …, ככונס נכסים למכירת הדירה ע”י ראש ההוצל”פ (נספח יא’ לתגובת הכונס לערעור).
בשלב מסוים, לאחר חתימת הפסיקתה מיום 12.6.22, התברר לכונס כי הייתה רשומה במרשם המקרקעין הערת אזהרה על התחייבות להימנע מביצוע עסקה שחלה על כל הדירה, הגם שהשטר שהיה בבסיס ההערה מתייחס רק למחסן, שהיה אמנם צמוד לדירה אך אינו חלק מהדירה. כפי שעולה מתגובת כונס הנכסים לערעור, עובדה אחרונה זו התבררה לכונס לאחר שנקט הליכים טכניים מנהליים מוך לשכת רישום מקרקעין וקיבל את השטר ביום 11.7.22 (נספח ז’ לתגובת הכונס לערעור). מדובר היה אפוא בפגם רישומי בדירה.
במסגרת הליכי הכינוס, ובעקבות בקשת הכונס למתן הוראות שהוגשה לראש ההוצאה לפועל (נספח יב’ לתגובת הכונס לערעור), הוזמנה חוות דעת שמאית. בבקשת הכונס צוין נושא הפגם הרישומי בדירה. ביום 13.11.22 התקבלה חוות הדעת וזו העמידה את שווי הדירה ע”ס 2,280,000 ₪. במסגרת חוות הדעת, שהועברה על ידי הכונס למערערת ולמשיב 2, צוין הפגם הרישומי בדירה וצוין בחוות הדעת כי בשל קיום ההערה האמורה, המחסן לא הובא בחשבון בהערכת השווי (סע’ 9.3.2 לחוות הדעת שצורפה כנספח יד’ לתגובת הכונס לערעור).
הדירה פורסמה להזמנת הצעות בעיתונות וביום 9.1.23 התקיימה התמחרות בין המציעים השונים. לנוכח הפגם הרישומי בדירה הוסכם בשלב מסוים בהתמחרות שהיא תערך בשני מסלולים – אחד למקרה שתאושר הלוואת משכנתא ושני למקרה שלא תאושר. ההצעה הגבוהה ביותר במסלול ללא אפשרות לקבל משכנתא הייתה 1,750,000 ₪. ב”כ המערערת נכח בהתמחרות (נספח טו’ לתגובת הכונס לערעור).
ביום 12.1.23 פנה כונס הנכסים בבקשה למתן הנחיות לראש ההוצאה לפועל במטרה לקבל הנחיה לפנות לשמאי כדי שיגיש חוות דעת משלימה בשאלה האם יש להערת האזהרה הנזכרת השלכה על קבלת משכנתה או אי קבלתה (נספח טז’ לתגובת הכונס לערעור).
ביום 22.1.23 ניתנה החלטת ראש ההוצאה לפועל ולפיה, הוא סבור שעל הכונס לחזור לבית המשפט שהורה על פירוק השיתוף בנכס כדי שיתן דעתו לשאלה האם פירוק השיתוף כולל את המחסן אם לאו (נספח יז’ לתגובת הכונס לערעור).
ביום 19.2.23 פנה כונס הנכסים לבית המשפט בבקשת הבהרה בתיק 13674-05-22. ביום 6.3.23 ניתנה הבהרה שלפיה פירוק השיתוף בדירה יעשה באופן שמכירת הזכויות בדירה תהא כפופה להערת האזהרה הקיימת, אשר תוכנה מתייחס למחסן, דהיינו שההערה תמשיך להתקיים גם לאחר העברת הזכויות לקונה (נספח יח’ לערעור).
לאחר מכן, ביום 20.3.23, פנה כונס הנכסים לראש ההוצאה לפועל בבקשה למתן הנחיות לקיום התמחרות בין בני הזוג לשעבר (נספח יט’ לתגובת הכונס לערעור). ביום 21.3.23 ראש ההוצל”פ הנחה את כונס הנכסים לערוך התמחרות בין הצדדים והמציע שהציע את ההצעה הגבוהה ביותר בהתמחרות הקודמת במסלול ללא משכנתא (נספח יט(1) לתגובת הכונס לערעור).
ביום 17.4.23 התקיימה התמחרות ובסופה זכתה האישה במחיר לפי שווי מלוא הזכויות של 2,120,000 ₪, דהיינו 370,000 ₪ מעל המחיר הגבוה ביותר בהצעה שהוצעה בהתמחרות הראשונה במסלול התמחרות ללא משכנתא (נספח כ’ לתגובת הכונס לערעור). יצוין כי לא אושרה לאישה בסופו של יום משכנתא בשל הפגם הרישומי.
לאחר שהאישה זכתה בהתמחרות, היה עליה לשלם את הסך של 1,060,000 ₪ לקופת ההוצל”פ ואולם היא סירבה לעשות כן בנימוק שיש לקזז מסכום זה את כל חיוביו של האיש לפי פסק הבוררות.
כונס הנכסים לא קיבל עמדה זו ופנה ביום 18.5.23 בבקשה למתן הוראות לראש ההוצאה לפועל (נספח כב’ לתגובת הכונס לערעור). ראש ההוצל”פ אימץ את עמדת כונס הנכסים והורה בהחלטה מיום 21.5.23 כי על האישה לחתום על הסכם מכר מותנה עד ליום 30.5.23 ללא קיזוזים וכי ההתחשבנות תעשה על ידו בהמשך. כן נקבע כי ככל שהאישה לא תחתום על הסכם המכר עד ליום 30.5.23 הכונס יוציא את הדירה לפרסום נוסף (נספח כג’ לתגובת הכונס לערעור).
ביום 29.5.23 נכרת הסכם רכישה מותנה בתנאי מתלה שהוא אישור ראש ההוצל”פ וההסכם אושר ביום 4.6.23 (נספחים כד’ וכה’ לתגובת הכונס לערעור).
האישה הגישה ערעור בתיק 18598-06-23 על החלטת ראש ההוצל”פ מיום 21.5.23 ששוללת אפשרות קיזוז מחלקו של האיש בתמורה וכן הגישה בקשה לעיכוב ביצוע תשלומי התמורה לבית המשפט דנן. הבקשה לעיכוב ביצוע נדחתה ביום 27.9.23 והערעור נמחק בהחלטה מיום 9.10.23.
בהתאם להסכם המכר האישה הייתה אמורה להשלים את מלוא התמורה ביום 4.9.23 שהם 90 ימים מקיום התנאי המתלה לפי הסכם המכר אך בפועל היא לא עשתה כן.
בהתאם לתנאי הסכם המכר, איחור של עד 14 יום בביצוע תשלום מתשלומי התמורה לא מהווה הפרה של ההסכם. מהיום ה-15 לאיחור מהווה אי התשלום הפרה רגילה שמזכה בפיצוי יומי של 300 ₪ ואיחור מעבר ל-30 יום מהווה הפרה יסודית שמזכה בפיצויים מוסכמים בסך של 30,000 ₪. דהיינו איחור עד ליום 18.9.23 לא היווה הפרה, מיום 18.9.23 עד 4.10.23 הדבר היווה לכאורה הפרה רגילה שמזכה בפיצוי יומי בסך של 300 ₪ ליום ומיום 4.10.23 ההפרה הפכה להפרה יסודית.
ביום 11.10.23 פנה הכונס בבקשה לראש ההוצל”פ למתן הוראות. הבקשה נדחתה כי לא ניתן היה להגישה בעת חירום אך היא הוגשה מחדש ביום 22.11.23. ביום 23.11.23 ראש ההוצל”פ נתן החלטה שבה ציין שאין זה בסמכותו להתערב לגבי מתן אורכה לאישה להשלמת התמורה אולם הוא ממליץ בסע’ 6 להחלטה ליתן אורכה להשלמת עסקת המכר (נספחים כו’-כז’ לתגובת הכונס לערעור).
עקב האמור, הכונס נתן אורכה לביצוע לאישה עד ליום 1.1.24 ואין חולק כי במועד זה הושלמה העברת מלוא התמורה.
ביום 22.1.24 הגיש ב”כ המשיב 2 בקשה דחופה שלא לאפשר רישום הדירה ע”ש הקונה בטרם השלימה המערערת את מחוייבויותיה לפי הסכם המכר והכוונה היתה לתשלום הפיצויים המוסכמים לפי הסכם המכר (נספח כח’ לתגובת הכונס לערעור).
בהתאם להחלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 8.2.24, על כונס הנכסים היה להגיב לבקשה זו, והכונס הגיש ביום 12.2.24 את תגובתו (נספח ל’ לתגובת הכונס לערעור). ביום 22.2.24 ניתנה החלטת ראש ההוצאה לפועל המעכבת את רישום הזכויות ב-30 ימים ומורה להמציא צו שיפוטי בתוך 30 ימים המורה על עיכוב הליכים (נספח לא’ לתגובת הכונס לערעור).
ביום 18.3.24 הגיש משיב 2 תביעה בתיק 41899-03-24 ע”ס 63,000 ₪ נגד המערערת בגין הפרות יסודיות של חוזה מכר הדירה ולתשלום פיצויים מוסכמים לפי החוזה. כן הוא הגיש בקשה לבית המשפט למתן סעד ארעי לעיכוב הליכים עד לסיום ההליכים בתביעה האזרחית. בהחלטה מיום 31.3.24 ניתן סעד ארעי לעיכוב הליכים.
ביום 23.5.24 הגיש הכונס בקשה לביטול הסעד הארעי האמור, ולחילופין לצירופו כמשיב בבקשה לסעד הזמני. ביום 4.6.24 הורתי על צירוף המשיב 2 לבקשה לסעד הזמני וקבעתי כי הוא ישתתף בדיון שנקבע לפני ליום 9.6.24 שאז תדון הבקשה לעיכוב ביצוע זמני.
ביום 9.6.24 התקיים דיון בתביעה החוזית, שבו השתתף גם הכונס, בהתאם להחלטתי האמורה. בסופו של הדיון, הצדדים קיבלו מתווה שהוצע על ידי בית המשפט שלפיו הסעד הארעי שניתן למניעת רישום כל הזכויות בדירה על שם המערערת יבוטל והצדדים יסמיכו את בית המשפט לפסוק לפי הפשרה וכל סכום שיפסק, ככל ויפסק, יופחת מהקיזוזים לחובת האיש לפי פסק הבוררות. בהמשך לכך, ניתן פסק דין ביום 10.6.24 המחייב את המערערת לשלם למשיב 2 סך כולל של 20,000 ₪ לסילוק סופי של המחלוקות בתיק ונקבע כי סכום זה יקוזז מחלקו של האיש במכר הדירה בהתאם לפסק הבוררות.
לאחר קבלת אישור עיריה ביום 28.8.24, סיים כונס הנכסים את רישום הזכויות בדירה ועתר לראש ההוצאה לפועל לפסיקת שכר טרחתו וזאת בשיעור של 8% משווי הדירה בשלמותה בתוספת מע”מ ולהחזר הוצאות בסך כולל של 7,020 ש”ח (נספח לה’ לתגובת הכונס לערעור). לאחר הגשת תגובות בני הזוג לשעבר, הוגשה תשובת הכונס לתגובות (נספח לח’ לתגובת הכונס לערעור).
כאמור בתגובת הכונס לערעור, ברישום הזכויות לא הסתיימה מלאכתו, שכן ראש ההוצאה לפועל קבע בהחלטה נוספת מיום 15.9.24 כי על הכונס לקבל את טענות הצדדים בעניין הקיזוזים לפי פסק הבוררות ולהגיש לראש ההוצאה לפועל מתווה לחלוקת הכספים. מתווה זה טרם הוגש נכון להגשת תגובת הכונס לערעור ביום 14.10.24 היות והוא פנה לצדדים להגיש טענותיהם והוא טרם קיבלן.
החלטת רשם ההוצאה לפועל נושא הערעור
רשם ההוצאה לפועל קבע בהחלטתו מיום 15.9.24 נושא הערעור דנן כי משעה שהליך כינוס הנכסים בוצע תחת פיקוחו, הרי שיש להחיל את הכללים החלים בלשכת ההוצאה לפועל לעניין שכ”ט כונס נכסים ולא את תקנה 36 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה, הקובעת תקרת שכר מרבית של 4% לשכ”ט כונס נכסים שפועל תחת פיקוח בית המשפט לענייני משפחה.
ראש ההוצאה לפועל קבע כי בהליך של פירוק שיתוף, להבדיל מהליכי כינוס אחרים, אין חקיקה המסדירה את קביעת שכר טרחת הכונס והפנה להוראת סע’ 59(א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ”ז -1967, הקובע כי “רשם ההוצאה לפועל רשאי לקבוע את שכרו של כונס הנכסים ודרכי תשלומו, ושכרו והוצאותיו יהיו חלק מן ההוצאות האמורות בסע’ 9 לחוק.
כב’ הרשם קבע כי הנוהג המקובל, שקיבל ביטוי בפסיקה, הוא שברגיל, שיעור שכר טרחתם של כונסי הנכסים בפירוק שיתוף במקרקעין לאחר מכירת נכס הוא בטווח שבין 6% -10% משווי הנכס הנמכר בצירוף מע”מ, והפנה למשל לע”א 3120/00 בלייש אודט שאווט נ’ אלבר (מינטלית) נכסים והשקעות בע”מ, נבו (ניתן ביום 21.7.22); אם כי, בנסיבות מסויימות שמחייבות זאת, עשוי להיפסק שכ”ט בשיעור נמוך יותר. רשם ההוצאה לפועל הפנה לעניין זה לרע”א (מח-ים) 33302-07-11 עו”ד ראובן יהושוע, כונס נכסים, נגד שרה חריש ואח’ (נבו, ניתן ביום 27.10.11) בסע’ 18.
במקרה דנן, כך קבע כב’ רשם ההוצאה לפועל בהחלטתו, הליך המכר הסתיים בכך שהזוכה רכשה את חלקו של החייב בנכס וזאת לאחר הזמנת חוות דעת שמאית והליך ארוך בין כונס הנכסים למתעניינים ולקונה עצמה לצורך חתימת הסכם המכר, שכלולו וביצועו. כמו כן, מדובר בהליך מורכב, וזאת, בין היתר, לנוכח סוגיית המחסן הצמוד לדירה, שעלה הן במסגרת השמאות והן במסגרת הפרסום וההתמחרות, תוך שנדרש דיווח לרשויות וקבלת האישורים הדרושים, אף אם בסופו של דבר עסקינן במכר של מחצית הזכויות בלבד.
עוד קבע כב’ רשם ההוצאה לפועל כי העובדה כי מדובר במכירה של מחצית הזכויות בלבד, לא צריכה לעמוד בערכי הכונס ולהביא להפחתה בשכרו, וזאת היות והעבודה שביצע מתייחסת לנכס כולו, ולכן את אחוזי שכר טרחתו יש לגזור משווי הנכס במלואו, וכי כך קובעת הפסיקה.
רשם ההוצאה לפועל דחה טענות שהועלו על ידי המערערת כלפי כונס הנכסים באשר לאופן ביצוע המכרז וקבע כי נכון היה להעלותן בשלב הפרסום ולא בשלב שבו מתבקשת פסיקת שכ”ט הכונס.
בשים לב לשכ”ט כונס הנכסים הנפסק לכונסים הפועלים בפיקוח ראש ההוצאה לפועל, היקף הפעולות שנעשו, משך זמן הפעילות שנמשך כשנתיים, ומהות העניין, ומשעה שראש ההוצאה לפועל לא מצא כל דופי בהתנהלות כונס הנכסים במסגרת ההוראות שניתנו לו, הן בצו המינוי והן בהחלטות בתיק, רשם ההוצאה לפועל לא ראה נסיבות המצדיקות חריגה כלפי מטה מהמינימום המקובל שהוא 6% משווי המכר בצירוף מע”מ. עם זאת, הוא ראה להעמיד את גובה שכ”ט הכונס על השיעור של 6% משווי הנכס במלואו בצירוף מע”מ, דהיינו על סך של 127,200 ₪ ובצירוף מע”מ על סך של 148,824 ₪, ולא על 8% משווי הנכס במלואו בצירוף מע”מ, הסכום שלו עתר הכונס.
רשם ההוצאה לפועל קבע כי על שני הצדדים לשלם את שכר טרחת הכונס כאשר חלקו של החייב ילקח מכספי התמורה וחלקה של הזוכה (74,412 ₪) ישולם על ידה לתיק ההוצאה לפועל בתוך 15 ימים. כן חייב ראשם ההוצאה לפועל את הצדדים באופן שווה בתשלום הוצאות הכינוס בסך של 3,510 ₪, וניתנו אותן הנחיות לתשלום כמו ביחס לשכ”ט הכונס.
טענות הצדדים בערעור
טענות המערערת
המערערת מעלה בערעורה טענות כלפי התנהלות כונס הנכסים. המערערת טוענת כי הכונס השתהה מאוד מעת שניתן פסק הבוררת ביום 16.8.21 שבמסגרתו הוא מונה ועד שהחל לפעול ועל כן היא נאלצה להגיש לבית המשפט בקשה להחלפתו. גם לאחר שנדחתה בקשתה, תוך שבית המשפט קבע כי היתה תקשורת לקויה בין הצדדים שגרמה לאי הבנות, ולאחר שניתנה ביום 9.5.22 החלטה הקובעת כי הכונס הליך הכינוס יפוקח על ידי ראש ההוצאה לפועל, הכונס השתהה במשך חודשיים נוספים והגיש בקשה לביצוע ללשכת ההוצאה לפועל. עוד מעלה המערערת טענה כי כונס הנכסים לא ציין בפרסום בעיתונות את הפגם הרישומי אף שידע שיכולה להתעורר בעיה בקבלת מימון לרכישת הדירה והודיע לצדדים על ההערה שנרשמה ביחס לדירה רק בעת ישיבת ההתמחרות. בסופו של דבר, רק לאחר שנתיים ממינויו, נחתם הסכם המכר.
המערערת טוענת כי עוד שגה ראש ההוצאה לפועל בקבעו כי כונס הנכסים פעל למכירת הדירה כולה, שכן כבר בתחילת ההליך הודיעה המערערת על רצונה לרכוש מהמשיב 2 את חלקו בדירה וניתן היה לדלג על הזמנת שמאות ופרסום מיותר לטענתה, אלא שהכונס דחה זאת.
אשר לגבה שכ”ט הכונס, המערערת טוענת כי היה מקום להחיל את תקנה 36(ב) לתקנות בית המשפט לענייני משפחה, הקובעות תקרה של 4% לתשלום שכ”ט הכונס הנפסק על ידי בית המשפט ביחס לכונס נכסים הפועל תחת פיקוח בית המשפט. לטענתה, היות ומדובר בפירוק שיתוף ולא בתיק חוב בהוצאה לפועל, צריך היה להחיל את התקנה ולפסוק את שכ”ט שבית המשפט היה פוסק לו הכונס היה פועל תחת פיקוחו.
המערערת טוענת כי בסופו של דבר, ביצע הכונס פעולות מועטות והגיש בקשות מצומצמות לערכאות ובהתחשב באמור, שכ”ט הכונס צריך היה להיות על הצד הנמוך, שאינו מגיע לתקרה של 4% לפי התקנה האמורה.
עוד לטענת המערערת, את אחוזי שכ”ט הכונס צריך היה לגזור מתקבולי המכר למערערת ולא משווי הדירה במלואה. לפיכך, היה מקום לפסוק לכונס 2% משווי הדירה בצירוף מע”מ.
עוד טוענת המערערת כי הסמכות לקבוע את שכ”ט הכונס במקרה דנן נותרה של בית המשפט ואינה של רשם ההוצאה לפועל, שאך פיקח על הליכי הכינוס.
תשובת המשיב 2
המשיב 2 מצטרף לטענות המערערת כי לא היה מקום לפסוק לכונס שכ”ט מעבר ל-2% משווי הדירה בצירוף מע”מ וזאת, בין השאר, לנוכח אופי הכינוס במקרה דנן שהיה רכישה על ידי הבעלים של מחצית הנכס ודובר בכינוס פשוט לדעתו.
המשיב 2 מצטרף לטענת המערערת כי הסמכות לקבוע את שכ”ט הכונס במקרה דנן נותרה של בית המשפט ואינה של רשם ההוצאה לפועל, שאך פיקח על הליכי הכינוס.
המשיב 2 מציין כי חלקו בשכ”ט כבר קוזז מיתרת הכספים שמופקדים לטובתו והועברו לכונס הנכסים ואלו המערערת לא עשתה כן, חרף החלטת רשם ההוצאה לפועל והגם שאין החלטה המעכבת את ביצוע החלטת רשום ההוצאה לפועל.
תשובת כונס הנכסים
כונס חולק בתגובתו המפורטת לערעור על כל הטענות במעלה המערערת בעניין התנהלותו. כך, הוא מבהיר כי הודעה על מינויו ככונס נכסים נודע לו רק בחלוף חודשים ארוכים מפסק הבורר וכן הוא טוען כי עניין הפגם הרישומי היה ידוע כבר בחוות הדעת השמאית שקדמה להתמחרות ועל כן לא יכולה להיות טענה להטעיה בעניין זה.
אשר לגובה שכ”ט הכונס, המשיב 2 טוען כי אין כל מקום להחלת תקנה 36(ב) לתקנות בית המשפט לענייני משפחה בדבר הגבלת שכ”ט הכונס ל-4% בצירוף מע”מ ומפנה לפסק הדין שניתן ברמ”ש (מח’-חיפה) 7501-07-24 א’ ואח’ נ’ ש’ ואח’ – כונס נכסים ואח’, נבו, ניתן ביום 4.7.24.
עוד הוא מפנה לכך שהלכה היא שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהחלטה בעניין גובה שכ”ט כונסי נכסים למעט במקרים חריגים.
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובנספחים שצורפו לטיעוניהם, שוכנעתי כי יש לדחות את הערעור.
כידוע, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בעניין גובה שכר טרחת המשיב ככונס נכסים, שכן הערכאה הדיונית היא זו הבקיאה בפרטי המקרה ובנסיבותיו הקונקרטיות ולפיכך מרחב שיקול דעתה הוא נרחב. ערכאת הערעור תתערב בו רק במקרים נדירים (ראו למשל: ע”א 51103-01-15 (מח-ים) רות אלביליה נ’ יהודה הרשקוביץ ואח’, נבו ניתן ביום 17.11.15 (בפסקה 8).
המקרה דנן אינו נופל לגדר המקרים הנדירים, שבהם קיימת הצדקה להתערבות ערעורית. ודוק, מדובר במקרה שבו פעל כונס הנכסים במשך כשנתיים במילוי תפקידו, וביצע שלל פעולות, הכל כמתואר במסגרת הרקע העובדתי שפורט לעיל. כל זאת, תוך התמודדות עם מורכבות, שנבעה, בין היתר, מהפגם הרישומי בדירה. כמו כן, כונס הנכסים היה מעורב בהליכים בין המערערת למשיב 2 בסוגיית הפיצויים המוסכמים. יתר על כן, בסופו של יום, לכונס נפסק שכ”ט של 6% משווי הנכס בלבד בצירוף מע”מ – שהוא הסכום הנמוך בטווח המקובל של 6%-10% משכ”ט כונס נכסים שנהוג לפסוק לכונס אשר הפיקוח עליו נעשה באמצעות ראש ההוצאה לפועל.
הטענות העובדתיות שהועלו כלפי התנהלות הכונס גם הן אינן מצדיקות התערבות ערעורית, לאחר שראש ההוצאה לפועל, שבפניו ובפיקוחו בוצעו הליכי הכינוס, דחה אותן וקבע כי לא מצא כל דופי בהתנהלות הכונס. מן המפורסמות הוא שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאי עובדה ומהימנות, אלא במקרים חריגים. המקרה דנן, אינו נופל לפי שום קנה מידה לגדר מקרה חריג.
למעלה מהצורך אציין כי לא מצאתי ממש, גם בטענות המערערת לגופן.
כאמור בפתח פסק הדין, שתיים הן הטענות המשפטיות המרכזיות של המערערת בערעור דנן: האחת, כי צריך היה לטענתה להחיל בעניין שכ”ט הנכסים את מקנה 36(ב) לתקנות בית המשפט לענייני משפחה המגבילה את תשלום שכ”ט כונס הנכסים בתקרה של עד 4% מתקבולי מימוש בדרך של מכירה בצירוף מע”מ. הטענה השניה היא כי את אחוזי שכ”ט הכונס צריך היה לגזור ממחצית שוויו של הנכס, ולא משווי הנכס בשלמותו, היות ומדובר במכר פנימי, ולא לצ”ג. דא עקא, שתי הטענות אינן מתיישבות עם הפסיקה המנחה.
בפסיקה נקבע כי אין לגזור גזירה שווה משכ”ט כונס נכסים, אשר הפיקוח עליו נעשה על ידי בית המשפט לשכ”ט שנפסק לכונס, אשר הפיקוח על עבודתו בוצע על ידי ראש ההוצאה לפועל. כאשר בית המשפט לענייני משפחה הוא שממנה את כונס הנכסים והוא זה שמפקח על הליכי הכינוס, הרי שגובה שכ”ט הכונס מוגבל בתקרת השכר הקבועה בתקנה 36(ב) לתקנות בית המשפט לענייני משפחה. לעומת זאת, כאשר הליכי הכינוס מתבצעים בלשכת ההוצאה לפועל תחת פיקוחו של ראש ההוצאה לפועל והוא זה לפיכך שפוסק את שכרו, התקרה האמורה אינה חלה. כפי שנקבע אך לאחרונה ברמ”ש (מח’-חיפה) 7501-07-24 א’ ואח’ נ’ ש’ ואח’ – כונס נכסים ואח’, נבו, ניתן ביום 4.7.24:
“צדק ביהמ”ש קמא בקובעו כי הגבלת שכ”ט כינוס נכסים ל-4% מכוח תקנות משפחה, חלה אך ורק על ביהמ”ש לענייני משפחה (וערכאת הערעור) כאשר ביהמ”ש לענייני משפחה הוא זה שממנה את כונס הנכסים, הוא זה שמפקח על הליך הכינוס, או אז חלה על ביהמ”ש תקנה 36(ב) לתקנות משפחה הקובעת כי: “בית המשפט יפסוק את שכרו של כונס הנכסים; השכר שיפסוק לא יעלה על 4 אחוזים מתקבולי מימוש בדרך של מכירה …” – היינו כאשר ביהמ”ש הוא זה שממנה את כונס הנכסים ופוסק את שכרו, ביהמ”ש מוגבל לפסיקת שכ”ט עד 4% ולא יותר. על הליכים המתנהלים בהוצל”פ לאחר שביהמ”ש סיים את מלאכתו, אף אם ההליכים הינם מכוח פס”ד של ביהמ”ש לענייני משפחה, לא חלות תקנות המשפחה אלא תקנות ההוצל”פ.
ואכן אף סעיף 7 לחוק ביהמ”ש לענייני משפחה, הדן בהליכי ביצוע של תובענה לפירוק שיתוף, מבחין במפורש בין ניהול ההליך בפני ביהמ”ש, לבין ניהול ההליך בפני ההוצל”פ, וקובע במפורש כי הליכי ביצוע אלו “יבוצעו על פי החלטת ביהמ”ש לענייני משפחה ובפיקוחו, זולת אם הורה בית המשפט על ביצועם באמצעות לשכת ההוצאה לפועל” – היינו לשון החוק מבחינה בין ביצוע ההליך בביהמ”ש לבין ביצועו בהוצל”פ – מדובר בשתי ערכאות שונות לחלוטין, כאשר “אין מלכות אחת נוגעת בחברתה” – כל אחת מערכאות מוסמכת ליתן החלטות בהתאם לדין החל עליה, ולא בהתאם לדין החל על הערכאה השנייה…
טענת המבקשים כי “לא יכולה להיות ואסור שתהא דואליות נורמטיבית בהקשר זה” אין לה על מה שתסמוך. כאמור כל ערכאה דנה בהתאם לחוק החל עליה, וככל שביהמ”ש לענייני משפחה בוחר להורות שהליכי הביצוע יבוצעו במסגרת ההוצל”פ ובפיקוחו, משמעות הדבר כי ההליך בביהמ”ש הסתיים, ומעתה ואילך הוצאתו לפועל תהיה במסגרת ההוצל”פ ותחת הדין החל שם. טול למשל דוגמה שבה ביהמ”ש פוסק במסגרת תובענה לאיזון משאבים כי צד א’ חייב לשלם לצד ב’ לאיזון זכויותיו סך של 100,000 ₪, צד א’ מסרב לשלם וצד ב’ נאלץ לנקוט הליכי הוצל”פ במסגרתם מתבצע כינוס נכסים לנכסיו של צד א’ על מנת לגבות מהם את הסכום שנפסק – האם יעלה על הדעת שערכאת ההוצל”פ מוגבלת בשכ”ט הכונס רק כי פסק הדין נשוא הליך ההוצל”פ הינו פס”ד של ביהמ”ש לענייני משפחה?? לא שמענו מעולם דבר שכזה…
ואכן ב”כ המערערים לא הפנה ולו לפסק דין אחד אשר מכוחו ניתן ללמוד כי כאשר כינוס נכסים של פס”ד משפחה מתבצע בהוצל”פ לאחר שביהמ”ש סיים מלאכתו, מוגבל ההוצל”פ על פי תקנות המשפחה. פסקי הדין אליהם הפנה ב”כ המערערים, אינם רלבנטיים כלל שכן הם עוסקים בדיוק במה שציינתי לעיל: ביהמ”ש בפסקי הדין הנ”ל הוא זה שמינה את כונס הנכסים והוא זה שפסק את שכר טירחתו וממילא הוא מוגבל מכוח תקנות משפחה”.
המערערת הפנתה בערעורה לרמ”ש (מח-ת”א יפו) 19157-02-24 רייכמן נ’ ש’ ואח’, נבו, ניתן ביום 24.3.24, שם נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטת רשמת ההוצאה לפועל ונקבע כי שכ”ט הכונס יעמוד של 1% משווי הנכסים ולא על 3%. ברם, יש לאבחן את פסק הדין היות והפיקוח על הליכי הכינוס באותו מקרה החל בבית המשפט ורק בהמשך הוא הועבר ללשכת ההוצאה לפועל (סע’ א(2) וא(5) לפסק הדין), וכן בעיקר היות ובאותו מקרה היתה הסכמה מוקדמת בין הצדדים לבין כונסי הנכסים בעניין תשלום שכ”ט בשיעור של 1% (עמ’ 11 לפסק הדין, בסע’ ה(12)).
כפי שציין ראש ההוצאה לפועל בהחלטתו נושא הערעור, אין הסדר חקיקתי שמגביל את שכ”ט כונס נכסים אשר הפיקוח עליו היה בלשכת ההוצאה לפועל. בהתאם לסע’ 59(א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ”ז -1967: “רשם ההוצאה לפועל רשאי לקבוע את שכרו של כונס הנכסים ודרכי תשלומו, ושכרו והוצאותיו יהיו חלק מן ההוצאות האמורות בסע’ 9 לחוק”. שכ”ט שמקובל לפסוק בהקשר זה הוא בטווח של 6% – 10% משווי הנכס בצירוף מע”מ (ראו למשל: ע”א 373/70, 2403 בנק א”י בריטניה נ’ מרגוליס, פ”ד כה(1) 273, 275; ע”א 3120-00 (מח’-ת”א-יפו) בלייש אודט שאווט נ’ אלבר (מינטלית) נכסים והשקעות בע”מ, נבו (ניתן ביום 21.7.22) (פסקה 6).
מגיעים אנו לטענה המשפטית המרכזית השניה של המערערת והיא כי כאשר המכירה היא פנימית, בין מי שהיו בעלים במשותף של הנכס, הרי שיש שאת אחוזי שכ”ט כונס הנכסים יש לגזור ממחצית משוויו של הנכס, שכן רק חלק זה נמכר לשותף האחר. גם טענה זו נדחתה בפסיקה. כפי שנקבע בעמ”ש (ת”א-יפו) 38393-02-16 פלונית ואח’ נ’ מזרחי ואח’, נבו, ניתן ביום 16.3.17:
“כונס הנכסים מונה לפירוק השיתוף באופן מימושו ומכירתו של הנכס למרבה במחיר, הגם שניתנה זכות קדימה לשותפים לרכוש את חלקם של השותפים האחרים…
למעשה, ניתן לראות בעסקה כעסקה של מכירת מלוא הזכויות, גם כשמדובר במכירה פנימית, אולם “הרוכש” אינו נזקק לשלם לעצמו את התמורה, אלא רק לשותפו. בלשון אחרת, גם בעת שמדובר ברוכש שהינו אחד השותפים, הרי הוא כצד ג’ לכל דבר ועניין, אלא שאין הוא נדרש לגייס את התמורה בעבור חלקו הוא בזכויות.
לכך יש להוסיף כי מעת שמונה כונס הנכסים לפירוק השיתוף בדרך של מכירת הזכויות לכל המרבה במחיר, הרי מבחינת התקבול מהמימוש, מדובר אכן בתקבול מלוא ערך הזכויות, וכמפורט לעיל.
לא בכדי ציין הכונס כי קשה לקבל את עמדת המערערות, וכדוגמה הביא את המקרה בו מדובר בפירוק שיתוף בו נדרש הכונס לבצע את כל הפעולות ואף להציע את הנכס למרבה במחיר, אולם אחד מבעלי הזכויות המחזיק ב- 90% מהזכויות, מתחרה אף הוא במסגרת ההצעות לרכישת הזכויות וכשבסופו של יום מגיש הוא את ההצעה הגבוהה יותר ואף זוכה. במקרה שכזה, אם היינו מקבלים את גישת המערערות, היה כונס הנכסים תלוי בקביעת שכר טרחתו, בשאלה מי זהות הרוכש ובאופן שאם מציע חיצוני היה רוכש את מלוא הזכויות אזי שכרו היה נגזר מהתמורה ששילם אותו צד שלישי. דהיינו, במלוא שוויו של הנכס ולעומת זאת אם אחד מבעלי הזכויות היה מציע הצעה ואף גבוהה במקצת מאשר אותו צד שלישי, אזי שכר הטרחה היה נגזר – בדוגמה דלעיל, רק מ- 10% של התמורה, בה בשעה שכל פעולותיו זהות.
לא בכדי התקשו המערערות להפנות אותנו לפסק דין הקובע כשיטתן. מנגד, מוצאים אנו כי בהתאם לפסיקה יש לקבל את שיטת הכונס וכפי שקבע בימ”ש קמא ראו ע.א. (ת”א) 3120/00 בלייש אודט שאווט נ’ אלבר (מינטלית) נכסים והשקעות בע”מ (3.9.02) (להלן: עניין בלייש). וכן ברע”א (י-ם) 33302-07-11 עו”ד ראובן יהשוע כונס נכסים נ’ חריש (27.10.11) שם מצא בית המשפט (כב’ השופט מינץ) להתערב בהחלטת בית משפט קמא, בציינו כי מינוי כונס הנכסים מתייחס למלוא המקרקעין ולמכירתם בשלמות, כך פעולת כינוס הנכסים נעשתה עבור כל הצדדים וכך גם השמאות וההתמחרות וכי “… בנסיבות אלו די נהיר כי יש לגזור את שכר טרחתם של כונסי הנכסים ממחיר המקרקעין כולם ולא אך ממחיר התמורה שנתקבלה…” (פיסקה 15).
וכך גם מובא בספרם של שוחט ושאוה סדר הדין בבית המשפט לענייני משפחה (תש”ע-2009) בעמ’ 309 “… לדעתנו, ביצוע המכירה בדרך של מכירה פנימית בין השותפים לנכס אינה צריכה לשנות את חישוב שכר טרחת הכונס שעבודתו נעשית בנוגע למלוא הזכויות בנכס.” (פסקה 10; כל ההדגשות במקור).
טענה משפטית נוספת, שלישית, שהעלתה המערערת, היא שכאשר בית המשפט ממנה את כונס הנכסים ומורה על העברת הפיקוח על פעולותיו לראש ההוצאה לפועל, הרי שהוא זה שצריך לפסוק את שכר טרחתו, ולא ראש ההוצאה לפועל.
מדובר בטענה שהועלתה בחצי פה, ואין לה על מה שתסמוך. די לפנות לאמור בציטוט שהובא לעיל מתוך פסק הדין ברמ”ש (מח’-חיפה) 7501-07-24, שבו נקבע כי לאחר מינוי כונס הנכסים על ידי בית המשפט, ושעה שבית המשפט מורה כי הפיקוח על הליכי הכינוס יעשה בלשכת ההוצאה לפועל, הרי ששכר טרחת הכונס יפסק על ידי ראש ההוצאה לפועל. אכן, פשיטא שזה צריך להיות הכלל, שכן במקרה כזה, ראש לשכת ההוצאה לפועל שפיקח על הליכי הכינוס הוא זה הבקי, מטבע הדברים, בהליכים שהתקיימו, ובידיו המידע והכלים לפסוק את שכר הטרחה הראוי בנסיבות המקרה.
כפי שכבר צוין, המערערת מוסיפה ומעלה בערעורה טענות כלפי התנהלות כונס הנכסים. כך, היא טוענת כי הכונס השתהה מאוד מעת שניתן פסק הבוררות ביום 16.8.21 שבמסגרתו הוא מונה ועד שהחל לפעול ועל כן היא נאלצה להגיש לבית המשפט בקשה להחלפתו. דא עקא, וכפי שנקבע בהחלטה מיום 31.5.22 שדחתה בקשה זו, בשל תקשורת לקויה, שגרמה לאי הבנות, לכונס נודע על מינויו בשלב מאוחר.
גם טענתה הנוספת של המערערת כי כונס הנכסים לא ציין בפרסום בעיתונות את הפגם הרישומי אף שידע שיכולה להתעורר בעיה בקבלת מימון לרכישת הדירה והודיע לצדדים על ההערה שנרשמה ביחס לדירה רק בעת ישיבת ההתמחרות, אינה דקה פורתא. כאמור ברקע העובדתי שפורט לעיל, נושא זה עלה קודם לכן, כבר בבקשה למתן הנחיות שהגיש הכונס לראש ההוצאה לפועל לעניין התקשרות עם שמאי, וכן צוין בחוות הדעת השמאית. הפגם הרישומי בוודאי היה ידוע או צריך היה להיות ידוע למערערת כמי שהיתה מלכתחילה בעלים של הנכס, ואם לא מלכתחילה, הרי שלמצער, בשלב שבו הדבר הוצף על ידי הכונס, שלב שקדם למועד ההתמחרות.
גם טענת המערערת כי הזמנת השמאות והפרסום היו מיותרים היות והיא הביעה רצון כבר בתחילת הדרך לרכוש מהמשיב 2 את חלקו בנכס דינה להידחות. ראשית, טענות אלו מקומן היה בעת שבוצעו הליכים אלה בפני רשם ההוצאה לפועל ולא בשלב פסיקת שכ”ט הכונס. שנית, שעה ששווי הזכויות בנכס שנוי במחלוקת כיצד ניתן לקבוע את שוויו לצורך מכירה פנימית בלא שמאות?!
כפי שצוין, בסופו של יום רשם ההוצאה לפועל פסק את שכ”ט הכונס בשיעור של 6% שהוא השיעור הנמוך ביותר בטווח שכ”ט המקובל, שעה שהליכי הכינוס מפוקחים בלשכת ההוצאה לפועל. כל זאת, על אף שהליכי הכינוס נמשכו כשנתיים; אף שבניגוד לנטען בערעור כאילו בוצעו פעולות מועטות ומצומצמות על ידי הכונס במסגרת עבודתו, בפועל בוצעו פעולות רבות ומגוונות על ידי כונס הנכסים במסגרת עבודתו, החורגות מכינוס רגיל, הכל כמתואר ברקע העובדתי דלעיל; על אף המורכבות שהיתה כרוכה בשל הבעיה הרישומית; וכן על אף שנצרכה מעורבות הכונס גם בהליכים בין המערערת למשיב 2, ובכלל זה בתביעה הכספית שהגיש המשיב 2 נגד המערערת בסוגיית הפיצויים המוסכמים (בנסיבות שבהן מדובר היה לכאורה בהליך אשר יכול היה להיות מוגש על ידי הכונס בלבד, כמי שנכנס לנעלי החייב, ולמצער, הכונס היה צד דרוש באותו הליך).
בנסיבות אלו, לא ברור מדוע מלינה המערערת על גובה שכ”ט שנפסק לכונס.
לנוכח מכלול האמור, הערעור נדחה.
המערערת תשלם שכ”ט והוצאות משפט לכונס בסך של 3,500 ₪, וזאת בתוך 30 ימים, שאם לא כן, ישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד לתשלום בפועל.
פסק הדין יפורסם בכפוף להתממתו (קרי, השמטת פרטים מזהים אודות הצדדים)
המזכירות תואיל לשלוח את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.
ניתן היום, כ”ח תשרי תשפ”ה, 30 אוקטובר 2024, בהעדר הצדדים.
