בפניי : כבוד השופטת לירון זרבל – קדשאי
בעניין המנוח :המנוח
המבקשת :אלמונית
ע”י ב”כ עו”ד יגאל דנינו
נ ג ד
המשיב :האפוטרופוס הכללי מחוז חיפה והצפון
ע”י ב”כ היועץ המשפט לממשלה
פסק דין
להכרעתי עומדת בקשת המבקשת לתת צו לקיום צוואת “שכיב מרע” מפי המנוח בהתאם להוראות סעיף 23 לחוק הירושה, תשכ”ה-1965.
לשם ההתמצאות, אביא בתמצית את העובדות עליהן אין מחלוקת תוך ביסוס ציר הזמן הרלוונטי לעשיית הצוואה מושא ענייננו. העובדות הנקובות לעיל עולות מהמסמכים שלפניי ומטענות הצדדים, לרבות התצהירים מטעם המבקשת.
המבקשת היא רעייתו לשעבר של המנוח, ולה ולמנוח בן משותף, מר פלוני (להלן – “הבן”).
למנוח שני ילדים נוספים מאשתו הראשונה, גב’ פלונית: מר ר’ ומר ל’ (להלן – “ר'” ו – “ל'” בהתאמה).
ביום 22.8.23 הצהיר המנוח בפניי המבקשת והבן על רצונו לצוות את כל עזבונו למבקשת (להלן – “מעמד הצוואה”).
ביום 27.8.23 הלך המנוח לעולמו.
ביום 3.9.23 ערכו המבקשת והבן “זיכרון דברים על צוואת שכיב מרע” והעלו על הכתב את דברי המנוח במעמד הצוואה (להלן – “זיכרון הדברים”).
ביום 6.9.23 התייצבו המבקשת והבן במשרדי הרשם לענייני ירושה בחיפה והפקידו את זיכרון הדברים, שהונח במעטפה על פי דין.
ביום 18.9.23, לאחר הגשת בקשת המבקשת למתן צו קיום צוואה, נפתחה המעטפה על פי דין ובה זיכרון הדברים.
זיכרון הדברים
זיכרון הדברים נערך בדפוס ונחתם ביום 3.9.23. מועד זה ניצב 7 ימים לאחר פטירת המנוח, וכמצוין על-גבי זיכרון הדברים לצד התאריך “(היום קמנו מהשבעה)”. העדים מציינים כי זיכרון הדברים משקף את דברי המנוח אליהם במעמד הצוואה ביום 22.8.23, חמישה ימים לפני שהלך לעולמו ביום 27.8.23. המנוח ציין בפניי העדים כי הוא מעוניין להסדיר את צוואתו בטרם ילך לעולמו, וכי בכוונתו לצוות את כל עזבונו למבקשת – אשתו לשעבר. לדברי המנוח, בכך ביקש להוקיר לה תודה על עברם המשותף, על טיפולה המסור בו ועל חלקהּ בכלכלת הבית שנים ארוכות טרם פרידתם.
המנוח הוסיף כי טיפולה המסור של המבקשת נמשך גם לאחר פרידתם. בשבועות שקדמו למעמד הצוואה ועל רקע ההחמרה במצבו, סעדה אותו המבקשת באופן מלא. צוין עוד שהמנוח הביע רצונו כי המבקשת תירש באופן בלעדי את מלוא עזבונו, בעוד הבן רק ישיא לה עצה ביחס לנכסים המורכבים יותר, מבלי שיקנה זכויות בנכסים, ובהתאם לרצונה. העדים מוסיפים בזיכרון הדברים כי ידוע להם שקודם לשיחתם, שיתף המנוח בכוונתו זו גם חבר משפחה נוסף, ששמו פ’.
טענות המשיב
אפתח ואומר כי המשיב דחה את בקשת המבקשת למתן צו לקיום צוואה והעביר את המחלוקת להתברר בבית משפט זה בהתאם לסעיף 67א(א)(3) לחוק הירושה, תשכ”ה-1965 (להלן – “חוק הירושה”). במסגרת ההליך דנן המשיב לא חזר על טענותיו ודרישותיו מהמבקשת כפי שעלו מפניותיו בכתב לבא-כוחה. בתגובתה הלאקונית בפניי בית המשפט ציינה ב”כ היועמ”ש כי היא מותירה לבית המשפט את שיקול הדעת האם להיעתר לבקשה. טענות המשיב המפורטות להלן, עלו אפוא באמצעות פניותיו ותשובותיו בכתב לב”כ המבקשת טרם פתיחתו של התיק דנן.
על המבקשת להבהיר האם מצבו הרפואי של המנוח הלם את התנאים הנקובים בסעיף 23 לחוק הירושה;
יש להמציא אסמכתאות בדבר מצבו הקוגניטיבי של המנוח ומצבו הרפואי במועד הצוואה;
יש להבהיר מתי התקבלה האבחנה האחרונה בדבר מחלתו של המנוח, ומתי חלה החמרה במצבו;
יש להבהיר מי הם היורשים על פי דין של המנוח ולצרף את הסכמתם לקיום הצוואה;
הואיל והמבקשת היא הנהנית מהצוואה, ונכחה במעמד הצוואה, על המבקשת להתגבר על הוראות סעיף 35 לחוק הירושה, ולפיהן צוואה המזכה את מי שהיה עד לעריכתה – בטלה.
לאחר שהמבקשת העמידה באמצעות באת כוחה את ההבהרות והסימוכין לפי דרישתו, המשיב לא השיב לגופם של דברים וסבר שיש להביא את התיק להכרעתו של בית משפט זה.
טענות המבקשת
המבקשת תיארה באריכות בפניי המשיב את מצבו הרפואי של המנוח תוך התייחסות למסמכים שצרפה לעיון המשיב. כמו כן צרפה העתקים מהודעה ל-ר’ ול-ל’ על הגשת בקשה לקיום צוואת המנוח בעל-פה, בצירוף זיכרון הדברים, והעתקי אישורי משלוח דואר רשום. עוד הוסיפה כי הבן מודע לבקשתה הואיל ונכח במעמד הצוואה.
הבן ציין בתצהירו בפניי המשיב כי ר’ ו-ל’ הם ילדיו המשותפים של המנוח עם גב’ פלונית. הוא נהג לעדכן אותם מעת לעת במצבו של המנוח באמצעות “וואטסאפ”. לאחר פטירת המנוח, עדכן את השניים בפטירתו ובצוואתו. לדבריו בנוסף לכך שוחח טלפונית עם ר’ והלה ציין בפניו כי אינו מעוניין בדבר מעיזבון המנוח והוסיף שאם יזומן לבית המשפט, לא יגיע. הבן הוסיף ש-ל’ לא השיב להודעותיו כלל.
מצבו הרפואי של המנוח במעמד הצוואה
המבקשת עומדת על מספר רב של מחלות מהן סבל המנוח. המנוח סבל ממחלת לב, סכרת ומחלות נוספות. בנוסף אובחן עם סרטן הודג’קינס לימפומה בשנת 2018. לאחר טיפולים ונסיגה, המחלה תקפה בשנית בשנת 2022. על רקע זה נאלץ לעבור ניתוח להסרת הטחול והלבלב וטיפול כימותרפי. המבקשת צרפה כאמור לעיון המשיב סימוכין רפואיים, בחלקם נוגעים למועדים סמוכים למעמד הצוואה. אתייחס לחלקם.
ביום 17.8.23 ציינה רופאת המשפחה לצורך סיכום מצבו – “החמרה משמעותית במצבו. רוב הזמן במיטה. חולשה ניכרת, נפילות חוזרות, חוסר תיאבון, ירידה במשקל. לא מסוגל לקבל טיפול כימו. בינתיים הפסיק טיפול”.
ביום 21.8.23, יום לפני מעמד הצוואה, שהה המנוח בחדר המיון והשתחרר בשעות הערב. בסיכום האשפוז צוין כי המנוח צלול והתקבל עקב חולשה כללית. ביחס למצבו הנוכחי, צוין בין היתר כי המנוח סובל מסרטן מסוג הודג’קין לימפומה בשלב 4, ממחלת לב – לאחר מספר צנתורים, מסכרת, מפרפור פרוזדורים ועוד. עוד צוין כי המנוח “התקבל עקב חולשה כללית מזה חודש אך בהחמרה מזה יומיים. מלין על נפילות חוזרות מזה חודש”. רופא חדר המיון ציין כי המנוח “בבדיקתו נראה חלש מאוד, חולשה בדיבור”.
ממצאי בדיקת דימות מיום 1.6.23 מעלים כי התגלה נגע חשוד באחת החוליות. הבדיקה נערכה על רקע התפשטות מחלת הסרטן. מסיכום ביקור מיום 11.5.23, עולה כי המנוח הגיע לייעוץ רפואי לגבי קבלת חיסונים. חודשיים וחצי קודם לכן עבר המנוח הסרת הטחול והלבלב, והמנוח עומד בפניי טיפול כימותרפי. גם מסמך זה מונה רשימה ארוכה של אבחונים והמעידה על מצבו הרפואי המורכב של המנוח.
דיון והכרעה
המסגרת הנורמטיבית לענייננו מונחת על הוראות סעיף 23 לחוק הירושה:
“צוואה בעל-פה
23. (א) שכיב מרע וכן מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות, רשאי לצוות בעל-פה בפני שני עדים השומעים לשונו.
(ב) דברי המצווה, בציון היום והנסיבות לעשיית הצוואה, יירשמו בזכרון דברים שייחתם בידי שני העדים ויופקד על ידיהם אצל רשם לעניני ירושה; רישום, חתימה והפקדה כאמור ייעשו ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם.
(ג) צוואה בעל-פה בטלה כעבור חודש ימים לאחר שחלפו הנסיבות שהצדיקו עשייתה והמצווה עודנו בחיים”.
סעיף 23(א) פותח בהעמדת שתי חלופות בסיסיות שבכוחן להביא להכרה בצוואה בעל-פה, עוד בטרם מונה את התנאים האחרים לכך. המצווה שעומד בלב ההוראה הוא “שכיב מרע”; או לחילופין אדם שראה עצמו מול פני המוות וסבר שיומו קרב (אף אם בפועל שגה), ובלבד שהנסיבות הצדיקו את אמונתו. בעוד החלופה הראשונה אינה מתנה את קיומה באמונה סובייקטיבית של המצווה כי יומו קרב, החלופה השניה דורשת קיומם של ממד סובייקטיבי ביחס לשאלה האם המצווה ראה עצמו מול פני המוות, לצד ממד אובייקטיבי ביחס לשאלה האם הנסיבות שאפפו את דברי המצווה בעל-פה הולמות את אמונתו הסובייקטיבית. בית המשפט העליון הטעים ביחס לשתי חלופות אלה בזו הלשון:
“הנטל להוכיח דרישות אלה מוטל על הטוען לקיומה של צוואה בעל-פה. הדרישה הראשונה היא כי על המצווה להיות בעת אמירת הצוואה ‘שכיב מרע’ או ‘מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות’. דרישה זו באה, ככלל, לצמצם את המקרים שבהם תוכר צוואה בעל-פה. צוואה בעל-פה תוכר רק בנסיבות שבהן, באופן טיפוסי, המצווה נעדר יכולת או זמן להעלות צוואתו על הכתב, וניתן להניח כי דבריו מבטאים כוונה כנה […] הביטוי ‘שכיב מרע’ פורש כמתייחס לאדם הלוקה במחלה קשה, שהינו על ערש דוויי […] ספק אם נדרשת מודעות סובייקטיבית של המנוח למצבו כשכיב מרע […] החלופה השנייה מחייבת במפורש הן יסוד סובייקטיבי (‘מי שרואה עצמו’) הן יסוד אובייקטיבי (‘בנסיבות המצדיקות זאת’) ביחס למוות הקרב” (ע”א 436/01 רכאב נ’ רכאב, פ”ד נח(6) 913, ס’ 16 לפסק הדין).
בנוסף לאבחנה בין שתי החלופות הבסיסיות דלעיל, מונה סעיף 23(א) תנאים נוספים. הפסיקה מנתה חמישה תנאים עקרוניים להכרה בצוואה בעל-פה:
“נפסק, כי ‘חמש דרישות קבע המחוקק בסעיף 23 לצורך מתן תוקף לצוואה שנעשתה בעל פה’. ראשית, על הטוען לקיומה, שעליו הנטל, להוכיח כי המצווה היה ‘שכיב מרע’ או ‘מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות’. שנית, אמירת דברי הצוואה בפני שני עדים המבינים שפת המצווה. שלישית, רישום זכרון דברים על-ידי העדים וחתימה עליו. רביעית, הפקדת זכרון הדברים בבית המשפט, וחמישית, על הרישום, החתימה וההפקדה להיעשות ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם” (ע”א 8991/04 בורהאן סובחי יעקוב ברגות נ’ זוהיר ברגות נצרת, מיום 4.10.06, ס’ 23 לפסק הדין).
בענייננו, המשיב אינו כופר בקיומם של התנאים להכרה בצוואה, למעט ביחס למצבו של המנוח במעמד הצוואה. אין מחלוקת בענייננו שהעדים דברו את שפתו של המנוח; שדברי המנוח עלו בזיכרון דברים שנוסח באופן בהיר ונחתם על ידי העדים; שמיד בתום ה”שבעה” הפקידו שני העדים את זיכרון הדברים להנחת דעתו של רשם הירושה. פירוט פעולות העדים על פני ציר הזמן מדבר בעד עצמו. המשיב כאמור, אינו טוען אחרת.
ביחס למצבו של המנוח במעמד הצוואה, הועמדו בפניי המשיב מסמכים רפואיים. עם זאת, המשיב לא פיתח טענותיו ולא ביקש לסתור את העולה מן המסמכים, או את טענות המבקשת בזיקה אליהם. כמו כן, המשיב אינו שולל את קיומה של איזו מהחלופות המנויות בסעיף 23(א) סיפא לחוק הירושה.
לאחר שעיינתי בסימוכין הרפואיים ובזיכרון הדברים, סבורני כי שתי החלופות יכולות להתקיים בענייננו, וכל אחת מהן סבירה דיה בפניי עצמה, כל שכן בהעדר טענה קונקרטית סותרת.
שוכנעתי כי במעמד הצוואה היה המנוח “שכיב מרע”. לראיה כי הלך לעולמו חמישה ימים לאחר מעמד הצוואה. מחלת הסרטן ממנה סבל היתה בשלב מתקדם (שלב 4). ימים בודדים לפני פטירתו, ביום 17.8.23 מתוארת החמרה במצבו של המנוח – ירידה במשקל, חולשה ונפילות. לרוב שהה במיטה. חולשתו זו מנעה ממנו להמשיך בטיפול הכימותרפי. לא יותר מיממה לפני מעמד הצוואה שהה בחדר מיון לאחר נפילות חוזרות ונשנות ו”נראה חלש מאוד”, ומתוארת החמרה נוספת “מזה יומיים”. אין חולק עוד כי חודשים מספר קודם לכן עבר המנוח התערבות כירורגית משמעותית ובלתי הפיכה, להסרת הטחול והלבלב. בד בבד עם כך החל בטיפול כימותרפי אותו נאלץ להפסיק כאמור.
אזכיר שבנוסף לכך, נאבק המנוח במחלות לב, סוכרת, ורשימה ארוכה של מחלות נוספות. תיאורים אובייקטיביים אלה, לצד העובדה כי המנוח הלך לעולמו ימים בודדים לאחר מעמד הצוואה, מובילים למסקנה כי המנוח היה “שכיב מרע” במעמד הצוואה.
למעלה מן הצורך, ומבלי לקבוע ממצא, אציין כי בנסיבות המתוארות אין לשלול כי המנוח ראה עצמו מול פני המוות, וכי הנסיבות שאפפו את מעמד הצוואה הלמו את אמונתו. אדגיש כי לא עולה מהסימוכין כי המנוח סבל מחולשה קוגניטיבית או פגיעה ביכולת השיפוט. בסיכום האשפוז מהיום שקדם למעמד הצוואה תואר ע”י רופא חדר המיון “בן 74, צלול”. המנוח היה אפוא מודע למצבו – להתקדמות מחלתו, להפסקת הטיפול הכימותרפי, לחולשה שנפלה עליו כחודש ימים קודם לכן והחמירה יומיים קודם לכן. אין לשלול את האפשרות כי בשובו מחדר המיון, על רקע מצבו, ראה את יומו קרב וראה בכך מועד הולם להצהיר בפניי העדים על רצונו.
על בסיס המפורט לעיל, אני קובעת שהתקיימו התנאים הנקובים בדין להכרה בצוואת המנוח בעל-פה. קביעה זו מבוססת על מסמכים רפואיים שהונחו על שולחנו של המשיב, שלא העמיד טענות שיש בהן לסתור אותה.
ידיעתם היורשים של המנוח על פי דין
המבקשת הציגה אישורי מסירה ל-ר’ ו-ל’ ותצהירי מוסר, לפי דרישת הדין. כמו כן, מתצהירו של הבן עולה כי קיימת, או למצער התקיימה תקשורת ישירה בינו ובין אחיו-למחצה, גם בנוגע למצבו של המנוח. לא מצאתי סיבה לפקפק בטענת הבן כי יידע את ר’ ו-ל’ על עשיית הצוואה (בנוסף למשלוח הודעות ליורשים על ידי המבקשת), ובטענתו כי בעוד ל’ לא השיב להודעתו, הוא שוחח עם ר’ שהצהיר בפניו כי אינו מעוניין בחלק מעיזבון המנוח. אוסיף כי עם הגשת הבקשה לצו קיום הצוואה, דבר הגשת הבקשה פורסם בפומבי על פי דין.
הגם שטענות המבקשת והבן בהקשר זה עלו לפי דרישתו של המשיב, האחרון לא כפר בנטען ולא ביקש להוסיף ולברר את הדברים. לפיכך אני מקבלת את טענות המבקשת, כי ילדיו של המנוח הם יורשיו על פי דין; כי הבן אינו מתנגד לצוואה והיה עד לנתינתה; וכי ר’ ו-ל’ מודעים לצוואה ולבקשה ומשכו ידם מעיסוק בדבר.
תחולת סעיף 35 לחוק הירושה
סעיף 35 לחוק הירושה מורנו כי “הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה”.
הוראה זו מחריגה עצמה באופן מפורש מצוואה בעל-פה, ואינה חלה על הצוואה בענייננו. בדרישתו מהמבקשת להבהיר את הנסיבות בהן שימשה כביכול עדה לצוואה המזכה אותה, המשיב לא הפנה למקור או בסיס חוקי כלשהו שיהלום דרישה זו. בצדק השיב ב”כ המבקשת כי הוראה זו אינה חלה בענייננו, לפי לשונה המפורשת. כאמור לעיל, המשיב לא ביסס דרישה זו בהליך שבפניי.
סוף דבר
על בסיס המפורט בפסק הדין, אני קובעת כדלקמן:
אני נעתרת לבקשה למתן צו לקיום צוואת המנוח שניתנה בעל-פה כנקוב בזיכרון הדברים.
המבקשת תצרף צו לאישור בית המשפט.
פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.
ניתן היום, ט”ו תשרי תשפ”ה, 17 אוקטובר 2024, בהעדר הצדדים.
