לפני
כבוד השופטת נאוה גדיש
תובעות
1.הבת ק’
2.הבת א’
שתיהן ע”י ב”כ עוה”ד שי בן דוד
נגד
נתבעת
בת הזוג
ע”י ב”כ עוה”ד יעקב בדור ו/או עו”ד יוסי קטש
בעניין המנוח: ס’ ז”ל שנשא בחייו ת”ז ======
פסק דין
הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת תוקפה של צוואה עליה חתם המנוח ביום DD.MM.20 (להלן: הצוואה).
המנוח הלך לבית עולמו ביום DD.MM.21 כשהוא בן 57 שנים בלבד.
רקע
התובעות הן שתי בנותיו של המנוח והן המבקשות את קיומה של צוואה עליה חתם המנוח, אשר על פיה הן היורשות היחידות של עיזבונו.
בקשה לקיום הצוואה הוגשה במסגרת ת”ע 15220-12-21.
הנתבעת הייתה בת הזוג של המנוח במועד פטירתו. לטענתה, השנים הכירו בשנת 2012, נישאו בקפריסין בשנת 2013 ונותרו בני זוג עד למועד פטירתו.
הנתבעת הגישה התנגדות לקיום הצוואה (ת”ע 15232-12-21).
כשנה וחצי לאחר תחילת ההליכים בעניין הצוואה, הגישה הנתבעת תביעה לביטול הסכם ממון שנחתם בינה לבין המנוח ביום 17.7.12 (תה”ס 12777-03-23).
המנוח הלך לבית עולמו ביום 21.MM.DD, כשהוא בן 57.
אין חולק כי הצוואה נחתמה כצוואה בעדים, כשנה לפני שהמנוח הלך לעולמו.
המסגרת הנורמטיבית
כלל היסוד, שעל פיו נדון כל תיק שעניינו צוואה, הינו כי יש לכבד את רצונו של המת.
בהתאם לכלל זה, כאשר מוגשת צוואה לקיום, בוחן הרשם לענייני ירושה אם לא נפל בה פגם צורני וככל שכך הדבר, ניתן לה תוקף, אלא אם מוגשת התנגדות לקיומה, שאז מועבר התיק לבית המשפט לענייני משפחה, כדי שיבחן אם התקיימה עילה המצדיקה ביטול הצוואה.
בחוק ובפסיקה נקבעו העילות שעשויות להצדיק ביטול צוואה – כמו למשל, במקרה בו המצווה לא היה כשיר לערוך צוואה, או אם הושפע השפעה בלתי הוגנת על ידי אחר או אם הייתה לאחר מעורבות בעריכת הצוואה.
בבואי לבחון התנגדות לקיום צוואה, כאשר על פניו נראה כי הצוואה נערכה כדין והתקיימו בה היסודות הצורניים הנדרשים על מנת שתחשב כצוואה, חזקה היא כי יש לקיימה, אלא אם יוכיח בעל הדין שמתנגד לצוואה כי יש להורות על ביטולה, בשל אחת העילות המוכרות והקבועות בדין ובפסיקה.
שאלת סבירות הוראות הצוואה בעיני היושב בדין, איננה רלוונטית ועל בית המשפט לקבוע אם יש סיבה שלא לקיים את הצוואה, גם אם לדעתו ‘ראוי’ היה שהמנוח יורה אחרת בצוואתו.
בית המשפט נדרש לבחון את טענות ההתנגדות, לגופן ולהכריע בהן, על סמך הראיות שהוצגו לפניו.
עוד יש להדגיש כי עת מוגשת התנגדות לצוואה, הנטל הוא על המתנגד להוכיח כי התקיימו טעמים המצדיקים קבלת התנגדותו.
בית המשפט נדרש לבחון את הטענות המוצגות לפניו ועליו לברור מבין הטענות השונות, רק את אותן טענות שאפשר ויצדיקו קבלת ההתנגדות. אין מקום ואין צורך לברר טענות שעולות לכל היותר לכדי “רעשי רקע”.
לפיכך, אין רלוונטיות למערכת היחסים שהייתה בין המצווה לבין המתנגד, גם אם הייתה זו מערכת יחסים טובה ויפה, אין בכך כדי להצדיק קבלת ההתנגדות וביטול הצוואה, בשל מערכת היחסים האמורה.
טענות המתנגדת
בכתב ההתנגדות, המחזיק 97 סעיפים, תארה המתנגדת באריכות את סיפור חייה המשותפים עם המנוח ובקשה כי בית המשפט “יפתח את ליבו לסיפורה של המתנגדת ויפעל בצדק, על פי אמות מידה של יושר, אמת, הגיון ו-אי כשרות מוסרית (כגון-מידתיות)”, כך בסעיף 96 להתנגדות.
בית המשפט הבהיר, כבר בתחילת ההליך ולאורכו, כי מערכת היחסים בין המנוח לבין הנתבעת, מערכת היחסים הכלכלית בין השניים, טענות בעניין הסכם שנחזה להיות הסכם ממון עליו חתמו (ואשר ביחס אליו הוגש הליך נפרד) וטענות באשר למערכת היחסים בין הנתבעת לבין התובעות, או באשר לזכותה של הראשונה להמשיך להתגורר בבית בו התגוררה עם המנוח, כל אלו אינן רלוונטיות להכרעת התביעה שעניינה התנגדות הנתבעת לקיום צוואת המנוח.
פרטתי את האמור, כבר בשלב זה, כדי להבהיר, פעם נוספת, מדוע לא אפשרתי לנתבעת להזמין לעדות את כל העדים שביקשה.
ביחס לחלק מהעדים שהנתבעת בקשה להזמין, קבעתי כי עדותם איננה רלוונטית להליך שלפניי שעניינו ההתנגדות לצוואת המנוח.
לא קבלתי טענת ב”כ הנתבעת כי יש לאפשר שמיעתם של אלה, כדי שלבית המשפט “תהיה תמונה ממעוף הציפור”.
בדיון שהתקיים ביום 6.6.23 (פרוטוקול עמ’ 8 שורות 20-21) בחנתי את כל התצהירים שהוגשו ע”י הנתבעת ולאחר שאפשרתי לב”כ הנתבעת להסביר מה מטרת זימונו של כל עד שביקש לזמן, התרתי שמיעתם של שני עדים, בנוסף לעדויות של עוה”ד שבפניו נחתמה הצוואה והעד הנוסף מטעמו (החלטה מיום 4.8.23).
לצד זאת, במסגרת ההתנגדות העלתה הנתבעת טענות כי הצוואה נעשתה כאשר התובעת 1 הייתה נוכחת בזמן החתימה על הצוואה וכי היא הייתה מעורבת בעריכת הצוואה, עד כדי שלילת רצונו של המנוח (סעיף 67 להתנגדות) ובקשה להסיק כי חתימת הצוואה נעשתה “מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית” (סעיף 72 להתנגדות).
בסיכומיה הוסיפה הנתבעת והעלתה טענה כי התובעות דאגו שאימן תהיה נוכחת בעת חתימת הצוואה, כדי “לפקח” ולוודא שהמנוח יחתום על הצוואה (סעיף 25 לסיכומים).
אף שאין זה מקובל לאפשר הוספת טענות במסגרת הסיכומים, נדרשתי גם לטענה זו, היות ורק במהלך החקירות הסתבר כי אמן של התובעות הייתה נוכחת במעמד חתימת הצוואה ואף חתמה בעצמה על צוואה.
תמצית טענות התובעות
התובעות הכחישו את טענות הנתבעת באשר למעורבות בעריכת הצוואה, כמו גם באשר להשפעתן על קיומה.
התובעות ביקשו להדגיש כי אביהן ביקש לדאוג להן וזו לטעמן הסיבה שערך את הצוואה, כמו גם את הסכם הממון שערך עם התובעת (שביחס אליו כאמור מתקיים הליך נפרד) וכן כי קבע אותן כמוטבות בביטוח החיים שלו.
התובעות התייחסו למערכת היחסים בין אביהן לבין הנתבעת (מערכת יחסים שהייתה מושתתת, לטעמן, על ניצול כלכלי מצידה של הנתבעת), אך גם טענות אלו אינן נוגעות לעניין נשוא ההליך.
בכל הנוגע לכך שאימן חתמה גם היא על צוואה באותו מעמד בו חתם אביהן, הבהירו כי הדבר נעשה מאחר ואימן שמעה שאביהן מעוניין לערוך צוואה וחשבה שזה רעיון טוב.
ההליך המשפטי והעדים
אף שלא עלתה במסגרת ההתנגדות טענה כי המנוח לא היה כשיר לחתום על צוואה, בקשו הצדדים, בהסכמה, לקבל העתק מהתיק הרפואי של המנוח.
היות ומדובר היה בבקשה מוסכמת, נעתרתי לה ולו כדי להסיר עננה שאפשר והייתה למי מהצדדים, באשר למצבו הרפואי של המנוח.
מכל מקום, בתיק הרפואי לא נמצאה כל סיבה לקבוע שהמנוח לא היה כשיר לחתום על מסמכים משפטיים, איש מהצדדים לא ביקש כי אורה על מינוי מומחה רפואי ואכן לא היה בכך צורך.
במהלך שמיעת העדויות חזרו כל העדים על כך שהמנוח היה בריא באופן כללי, עצמאי וכשיר לערוך צוואה.
ניסיונות להביא את הצדדים להסכמות שייתרו לא רק הליך זה, אלא גם את ההליך הנוסף הקיים ביניהם וגם הליכים שככל הנראה עתידים להיפתח, לא צלחו.
בנסיבות אלו, ניתנו הוראות להגשת תצהירים ורשימת עדים.
הנתבעת הגישה תצהירים של חמישה עדים מטעמה, בנוסף לתצהיר עדותה ולאחר שבדיון שהתקיים ביום 6.6.23 בקשתי לברר מה מטרת צירופם של עדים כמו A או B, המלצתי לבאי כוחה לשקול כי אלו יוצאו מהתיק, בהיעדר רלוונטיות להליך זה.
באותו דיון הוריתי לעדי הצוואה (עו”ד T ומר S) להגיש תצהירים מטעמם באשר לאופן עריכת הצוואה ונסיבות עריכתה.
היות וב”כ הנתבעת לא קבלו את המלצתי, נדרשתי לתת החלטה מפורטת ביום 16.8.23 לפיה, בנוסף לנתבעת ולעדים לצוואה, התרתי רק את זימונם של בתה של הנתבעת ושל החבר מר G.
התובעות מצידן הגישו רק תצהיר אחד, עליו חתמו שתיהן.
לאחר שנשמעו העדים בדיוני ההוכחות שהתקיימו, הוגשו סיכומים והתיק הובא למתן פסק דין.
העדים לצוואה
כאמור, הצוואה נחתמה כצוואה בעדים, כאשר העדים לצוואה היו עו”ד T ומר S (שהסתבר כי הוא חבר של עוה”ד המתגורר בשכנות למשרדו).
עדותו של עו”ד T הייתה אמינה בעיניי.
העד סיפר כי הפנייה של המנוח למשרדו נעשתה באמצעות אתר אינטרנט שהעביר אליו פניות מלקוחות (פרוטוקול עמ’ 38 שורות 7 ואילך), הוא הציג את התיק הפיזי שהביא ממשרדו בעניין הצוואה וסיפר על ההתנהלות שהייתה נהוגה במשרדו באותה עת.
כמו כן, שיתף העד כי מי שערכה את הצוואה והייתה בקשר עם המצווה הייתה עו”ד אחרת ממשרדו, אשר בינתיים פרשה. היות ופגישת החתימה תואמה ליום שישי ואותה עו”ד לא עבדה בימי שישי, הוא שהגיע להחתים את המנוח על הצוואה (פרוטוקול עמ’ 34 שורות 18 ואילך).
במהלך עדותו של עו”ד T, עלה כי אחת התובעות, או אולי שתיהן, הגיעו עם המנוח למשרדו של עוה”ד אולם אף אחת מהן לא נשארה עימו במשרד, לא בעת השיחה שקיים עם עורך הצוואה ולא בעת החתימה (פרוטוקול עמ’ 47 שורות 9-13).
עוד הסתבר כי גרושתו של המנוח, אמן של התובעות, חתמה גם היא על צוואה באותו מעמד.
העד סיפר כי סבר, בטעות, שמדובר בבני זוג: “אני יודע שהיו שתי צוואות, צוואה של P וצוואה של המנוח. אני למען האמת אני חושבת (צ”ל –חשבתי, נ.ג) שהם בני זוג, אני לא יודע למה הסקתי ככה…” (פרוטוקול עמ’ 36 שורות 23-25) ובהמשך הסביר כי הניח זאת היות והשניים היו אצלו יחד ויש להם ילדים משותפים “בני זוג מגיעים יחד לערוך צוואות, ילדים משותפים, אז לא שאלתי אותם מה הסטטוס המשפחתי שלהם, לא.” (פרוטוקול עמ’ 42 שורות 11-12).
גם העד הנוסף, מר S, תיאר באותנטיות את מעמד החתימה, ציין כי היות והוא חבר של עו”ד T ומתגורר מולו, הגיע לפי בקשתו להיות עד לצוואה, אך בשים לב לכך שחלפו 4 שנים מאז, הוא לא זכר פרטים, רק ידע לאשר שלא היה במשרדו של עו”ד T איש מלבד שני המצווים, כי עו”ד T הקריא להם את הצוואות ונתן הסבר, השניים חתמו והייתה אווירה טובה.
העדים הנוספים שאישרתי לנתבעת להזמין הם חבר של המנוח ובתה של הנתבעת:
33.1 החבר, מר G, סיפר כי המנוח שיתף אותו במורכבות שהייתה לו במשפחה
אולם לא סיפר לו פרטים אישיים הנוגעים למערכת היחסים שהייתה לו עם בנותיו,
כך למשל לא סיפר על חתונתה של אחת מהן ולא על כך שנסע עם מי מהן לטיולים
(פרוטוקול עמ’ 30 שורות 13 עד עמ’ 31 שורה 5).
בתצהירו התייחס העד לדברים שלטענתו נאמרו לו על ידי המנוח ביחס למערכת
היחסים של המנוח עם בנותיו, כך למשל טען כי המנוח שיתף אותו שבנותיו “לחצו
עליו בצורה של נקיפות מצפון…בשביל שהוא ילך איתן לעו”ד לכתוב צוואה
לטובתן..” (כך בעמ’ הראשון לתצהירו).
לא מצאתי כי ניתן להסתפק בטענות אלו של העד ובהתרשמותו, אף אם היא הייתה
אותנטית, בעיקר משום שכאשר הוא נשאל על מערכת היחסים שהייתה בין המנוח
לבנותיו, אישר כי אינו בקיא בפרטים אלה ושיתף שהוא מבחינתו הגיע כדי לספר על
מערכת היחסים שהייתה בין המנוח לבין הנתבעת (פרוטוקול עמ’ 31, שורה 1).
התרשמתי כי העד ורעייתו בקשו לסייע לנתבעת שנקלעה למצוקה לאחר פטירת
המנוח (פרוטוקול עמ’ 26 שורות 15 ואילך) ומשכך התמקד העד בעדותו בעיקר
במערכת היחסים הטובה, כפי שהוא נחשף אליה, בין המנוח לבין הנתבעת ופחות
במערכת היחסים שהייתה לו עם בנותיו.
העד אף ביקש להרחיב בעניין זה, לאחר שב”כ הצדדים סיימו לחקור אותו (פרוטוקול
עמ’ 33 שורות 3-7).
33.2 בתה של הנתבעת, גב’ M הצהירה על הקשר המיוחד והחם שהיה בינה
לבין המנוח, אותו כינתה “אבא” לאורך תצהירה וכן על חוויותיה כילדה ותחושותיה כי בנותיו של המנוח כעסו עליה ועל אימה.
עדות זו, מעבר לכך שהייתה מגמתית, אין בה כדי להעיד שהתובעות הפעילו לחץ על המנוח לערוך צוואה לטובתן ולמעשה גם בעדות זו אין כדי לחזק את גרסת הנתבעת לפיה התובעות היו מעורבות בעריכת הצוואה או כי השפיעו על המנוח השפעה בלתי הוגנת לערוך צוואה לטובתן.
עדים אלה האירו אור מסוים על המורכבות בחייו של המנוח, כאב גרוש לשתי בנות בוגרות שבחר להינשא שוב, לאישה שאינה ישראלית ולהכניס לביתו גם את בתה.
מעדויותיהן האותנטיות של בנותיו עולה כי לא רק שאביהן לא זנח אותן, אלא שהוא ביקש לוודא כי הן לא תפגענה מהחלטתו לפתוח את ביתו ואת ליבו לאישה נוספת.
מכל מקום, אין די בעדויות אלו כדי לקבוע שהמנוח הושפע על ידי בנותיו השפעה בלתי הוגנת או כי הן היו מעורבות בעריכת הצוואה.
וביתר פירוט,
השפעה בלתי הוגנת
סעיף 30(א) לחוק הירושה, תשכ”ה – 1965, קובע במפורש כי הוראת צוואה שנעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת, בטלה.
הפסיקה הנוגעת לפסלות צוואה, מהטעם של השפעה בלתי הוגנת, היא נרחבת ונועדה כדי לצקת תוכן ממשי למושג “השפעה בלתי הוגנת”.
ההבנה היא כי אין הכוונה ל’סתם השפעה’, שהרי כל אדם מושפע מכלל נסיבות חייו, מהאנשים שמקיפים אותו, מאמונותיו ודעותיו ולא ניתן לקבוע כי אדם חותם על צוואתו במנותק מכל מה שליווה אותו לאורך חייו.
כדי לבחון אם מדובר בהשפעה בלתי הוגנת, נקבעו בפסיקה מספר מבחני עזר שבית המשפט נדרש לבחון בבואו לדון בשאלת קיומה של השפעה בלתי הוגנת.
מבחנים אלו הונחו לפנינו בפסק הדין הנודע בענין דנ”א 1516/95 מרום נ’ היועץ המשפטי לממשלה, נב(2) 813 (להלן: פס”ד בעניין מרום) ובפסקי הדין הרבים שבאו לאחריו ואלו הם:
מבחן התלות והעצמאות – עד כמה המצווה היה עצמאי והאם היה תלוי בנהנה;
מבחן התלות והסיוע – כאשר המצווה היה תלוי בסיוע (פיזי, נפשי או כלכלי) מצידו של הנהנה;
קשרי המצווה עם אחרים – עד כמה נמנע מהמצווה להיות בקשר עם בני משפחה, חברים ואחרים והיה תלוי בנהנה;
ומבחן נסיבות עריכת הצוואה.
מהעדויות ששמעתי עולה בבירור כי המנוח לא היה תלוי באיש, לא בבנותיו, לא באשתו ולא בחברים.
המנוח היה אדם עצמאי ופעיל שעבד כנהג מונית, אף שהיו תקופות בהן התקשה כלכלית, הואלא נזקק לסיוע מאיש, הוא לא היה תלוי באיש ובכל מקרה – לא הייתה לו כל תלות בבנותיו. כך גם היה ברור, גם מבחינת הנתבעת כי המנוח לא היה מבודד, בנותיו לא ניתקו אותו מאחרים, לא כל שכן מאשתו ואף לא מבתה, גם אם הן לא היו מרוצות מהקשר שנוצר בין המנוח לבין אשתו.
התובעת 1 ניסתה להסביר מדוע לא הייתה מרוצה מהקשר הזוגי שאביה בחר בו וציינה כי “האישה (הנתבעת-נ.ג) נכנסה שבוע אחרי שהוא הכיר אותה. איפה, באיזה עולם זה נשמע הגיוני? ההסבר שהוא נתן לי זה שהאשרה שלה עומדת להיגמר… לא האמנתי שזאת אהבה אמיתית… זה הרגיש כאילו (היא) מנסה לנצל את אבא שלי, כן…” (פרוטוקול עמ’ 104 שורה 26 ואילך).
אם כן, תלות לא הייתה כאן ואף לא ניסיון לנתק את המנוח מהסביבה.
בכל הנוגע לנסיבות עריכת הצוואה – לא הוצגו ראיות באשר לשאלה מי נשא בשכר טרחת עוה”ד (שהעיד כי הוא מקבל את התשלום דרך האתר שמקשר בינו לבין הלקוחות) ולא ביחס לשאלה מי הביא את המנוח למשרדו של עוה”ד – הבנות העידו כי נפגשו עם אביהן באותו יום והוא שיתף אותן בכך שערך צוואה והרגיש כי היא מעניק להן מתנה, לכבוד יום הולדתו: “הוא ערך את הצוואה הזו יום לאחר יום ההולדת שלו, הוא אמר לנו שזו המתנה שלו אלינו ושהוא מרגיש הקלה שהוא עשה את זה, כי הוא מרגיש שהוא ככה מצליח להבטיח את העתיד הכלכלי..” (פרוטוקול עמ’ 77 שורות 20-22).
ומכל מקום, אין בפרטים אלה כדי ללמד על השפעה בלתי הוגנת או מעורבות בעריכת הצוואה, כפי שיפורט בהמשך.
עוד מצאתי להוסיף כי ההסבר האמור נשמע אמין ומתיישב עם ההיגיון לפיו המנוח ביקש להבטיח את עתיד בנותיו ולא פחות חשוב, להבהיר שאין להן כל סיבה לחשוש שרעייתו מבקשת להשתלט על רכושו (חשש שכפי שהן הבהירו, באותנטיות, היה קיים אצלן) ובאותה עת הוא חש שיש בכך כדי להביע את אהבתו כלפיהן ודאגתו לעתידן והסבר זה הוא הבסיס לנסיבות עריכת הצוואה.
מעורבות בעריכת הצוואה
סעיף 35 לחוק הירושה קובע כי “הוראת צוואה…המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה והוראת צוואה המזכה בן זוגו של אחד מאלה, בטלה”.
בפסיקה קיימת התייחסות ענפה להוראת הסעיף ונקבע כי ביחס לשני חלקיה הראשונים של המגבלה (הוראה המזכה את מי שערך אותה, או היה עד לעשייתה) הרי שמדובר בגזירה חד משמעית של בטלות הוראות הצוואה, אף אם הן משקפות את רצונו של המנוח.
לפיכך, נקבע כי יש לפרש את המגבלות המוטלות לאור הסעיף, באופן דווקני ומצמצם “משום חומרתה של ההוראה והשלכותיה, כך נפסק, ראוי שההוראה תזכה לפרשנות מצמצמת”, עם זאת, בכל הנוגע לחלק האחרון של הסעיף המתייחס למי שלקח חלק אחר בעריכתה, יש לצקת תוכן לביטוי “לקח חלק בעריכתה”, כך שאפשר לפרשו באופן רחב יותר (ראו ע”א 6496/98 בוטו נ’ בוטו, פד”י נד(1) 19).
בענייננו, אין חולק כי התובעות, או מי מהן, לא היו נוכחות בעת עריכת הצוואה.
אמנם נמצא כי הן (או אחת מהן) התלוו אל המנוח עת הגיע למשרדו של עוה”ד כדי לחתום על הצוואה וכי התובעת 1 יצרה את הקשר הראשוני עם עוה”ד, אולם אין די בכך כדי לקבוע שהייתה להן מעורבות בעריכת הצוואה, בפרט כשהוכח ושוכנעתי שהן לא היו נוכחות במשרד עת נחתמה צוואה.
השאלות מי שילם עבור הצוואה, מי העביר לעוה”ד פרטים וכיו”ב, לא הובררו עד הסוף, בפרט לאחר שהסתבר כי עוה”ד שהיה עד לצוואה הוא לא מי שערך אותה.
עורכת הדין שערכה את הצוואה ויצרה את הקשר הראשוני עם המנוח לא זומנה להעיד- לא בתחילת ההליך, לא לאחר שעוה”ד שהיה עד לצוואה הגיש את התצהיר מטעמו וציין זאת במפורש (סעיף 5 לתצהירו:
“מעיון בתיק של המנוח אני רואה שאת הצוואה ערכה עו”ד…, אשר עבדה במשרדי באותה תקופה… “) ואף לא לאחר שמיעת עדותו (במסגרת בקשה להוספת ראיות שניתן היה להגיש, גם לאחר שהסתיימה שמיעת הראיות).
מכל מקום, התובעת 1 סיפרה כי אביה ביקש שתסייע לו למצוא עו”ד לעריכת צוואה והיא שלחה הודעה דרך האתר למשרד עוה”ד ורשמה את מספר הטלפון שלה ליצירת קשר. התובעת 1 הסבירה כי עשתה כן כדי לקבל פרטים ראשונים על הליך עריכת הצוואה ולאחר מכן, מסרה לאשת הקשר את מספר הטלפון של אביה כדי שימסור מידע על תוכן הצוואה (פרוטוקול עמ’ 94 שורה 22 עד עמ’ 95 שורה 19).
כאמור, אין בעובדה שהבת יצרה את הקשר הראשוני האמור ואף אם העבירה מסמכים לעוה”ד ואף אם שילמה עבור הצוואה, אין די בכך כדי לקבוע שהייתה לה מעורבות בעריכת הצוואה, לא כל שכן מעורבות שמצדיקה ביטול הצוואה.
בפסק הדין בעניין ע”א 7506/95 שוורץ נ’ בית אולפנא בית אהרון וישראל, פד”י נד(2) 215 התייחס בית המשפט העליון למבחנים השונים שיש לקיים, כדי לקבוע אם הייתה מעורבות בעריכת הצוואה, או השפעה בלתי הוגנת, הדגיש כי יש לבחון את נסיבות המקרה המסוים והתייחס במפורש למקרה שהנהנה הוא שבחר את עורך הדין שערך את הצוואה, או שהנהנה הביא את המצווה למשרדו של עורך הדין או אף שילם את שכרו וציין כי לא די בכך כדי לקבוע שהייתה לנהנה מעורבות בעריכת הצוואה או שהייתה השפעה בלתי הוגנת.
אציין כי בפסק הדין בעניין בוטו, הנזכר לעיל, הובהר כי אין די בכך שנקבע כי לא הייתה השפעה בלתי הוגנת וקביעה כזו, אינה מייתרת את הצורך לבחון אם הייתה מעורבות בעריכת הצוואה, בהתאם לסעיף 35 לחוק.
באותו פסק דין נערכה אבחנה בין שתי ההוראות – בעוד שסעיף 35 הדן במעורבות בעריכת צוואה, קובע תנאים שבהתקיימם יש לקבוע, ללא כל זכות ערעור, כי הייתה השפעה בלתי הוגנת, הרי שסעיף 30 דן בהשפעה עצמה, בהיותה לא ראויה ובכך שאם תוכח, יהיה בכך כדי להביא לביטול הצוואה, בין אם מקורה בנהנה מהצוואה ובין אם מקורה באחר.
נראה כי בשל התוצאה הקשה והחד משמעית שנובעת מסעיף 35 מצאו לנכון בתי המשפט לפרש את התנאים שמפורטים בסעיף זה, על דרך הצמצום.
לפיכך, נקבע כי המונח “מי שהיה עד לעשייתה” מתייחס רק למי שהיה עד לצוואה ולא למי שהיה נוכח בחדר.
כך בפסק הדין בעניין שוורץ הנזכר לעיל “המונח ‘עד’ שבסעיף 35, אינו מכוון למי שנכח בפועל במעמד עשיית הצוואה והיה עד לעריכתה ולחתימתה, כי אם למי שאישרהּ בחתימתו..”.
מכל מקום, בענייננו, לא רק שהנתבעות לא שימשו עדות לצוואה, הרי שכבר קבעתי כי הן לא היו נוכחות במשרדו של עוה”ד בעת עריכתה.
שקלתי אם בשל נוכחותה של אימן באותו מעמד יש לקבוע כי חלה מעורבות בעריכת הצוואה ומצאתי שאין לקבוע כך.
ראשית, כאמור, היות ואם התובעות, גרושתו של המנוח, אינה נהנית על פי הצוואה, אין כל איסור בדין שתהיה נוכחת בעת עריכת הצוואה.
ושנית, ולא פחות חשוב, אין זה מופרך כי הורים לאותם ילדים בוחרים יחד להבטיח את עתיד ילדיהם, גם לאחר שהתגרשו.
אינני מקבלת את טענת הנתבעת כי מערכת היחסים בין המנוח לבין גרושתו לא הייתה טובה, או כי הם היו מצויים בסכסוך, כפי שניסה בא כוחה לטעון עת חקר את עורך הצוואה “אני אומר לך היום שמדובר בזוג שעבר גירושין מאוד קשים והיה ביניהם דם רע…” (פרוטוקול עמ’ 43 שורה 12).
ראשית, הנתבעת לא ביקשה לזמן את גרושתו של המנוח לעדות, כדי לנסות לתמוך בסברה זו ושנית, וזה העיקר, עצם העובדה שהשניים חתמו על צוואות, כדי להבטיח את טובת בנותיהם המשותפות, מלמדת בדיוק להיפך – שלא היה ביניהם דם רע, לא כל שכן כזה שימנע מהם לראות את טובת בנותיהם המשותפות.
בעניין זה העידו גם התובעות שתיהן, כי אף על פי שהגירושין בין ההורים לא היו פשוטים (בפרט כפי שהן זוכרות את האירועים שהתרחשו, עת הן היו האחת נערה בגיל ההתבגרות והשנייה בחורה צעירה), אזי לאחר שהרוחות נרגעו, היחסים בין השניים היו טובים:
“… הייתי קטנה כשהם התגרשו, בגיל 13 בערך, אז כנראה שהיה להט ביניהם, אבל אחרי שכל אחד עבר למקום מגוריו, קודם כל אבא שלי קנה נכס ליד אמא שלי…כנראה שכשהם היו נשואים זה היה פחות מתאים וזה בסדר, אני יכולה להעיד ולומר לך שאחרי שכל אחד עבר למקומו, היחסים שלהם היו מאוד טובים, הם היו חברים מאוד טובים..” (עדותה של התובעת 2, עמ’ 63 שורות 4-13).
התייחסתי לדברים אלה אף שלא אפשרתי לב”כ הנתבעת להציג לתובעות מסמכים מתוך תיק הגירושין שהתנהל בין הוריהן, עת הן היו נערות/צעירות.
למסמכים האמורים אין כל רלוונטיות להליך ויותר מכך – מצאתי כי הצגת המסמכים בפני התובעות, תקשה עליהן, שלא לצורך ותחשוף אותן למידע שלא רק שאינו מבוסס, הרי שהוא עלול לפגוע בהן שלא לצורך, לאחר שנאלצו לעבור הליך גירושין של ההורים לפני שנים וכעת הן נאלצות להתמודד עם הליך משפטי שנוגע ללכתו של אביהן, אליו היו קשורות מאוד.
לפני סיום,
אף על פי שהתחלתי באמירה מפורשת שאין היושב בדין נדרש לשים את שיקול דעתו לפני או במקום שיקול הדעת של המצווה, מצאתי להוסיף ולהבהיר כי אין זה מופרך בעיניי שהמנוח בחר לערוך צוואה שתבטיח את עתיד בנותיו, הבנות אותן הוא גידל (בפרט כאשר גם לאחר הגירושין מאמן, הן עברו להתגורר עימו).
התרשמתי מהקשר החם והמיוחד שהיה בין הבנות לבין אביהן המנוח, מהפרידה הקשה ממנו עם לכתו ומהקושי שהיה להן בניהול ההליך וזאת למרות שנמצא כי היו ביניהם גם ריבים – כפי שעלול לקרות בין הורה לילד.
אמנם, ניתן להתרשם כי הקשר של המנוח עם הנתבעת היה קשר טוב, אך אין בעובדה שבחר לקשור את חייו עם אישה אחרת, אחרי הגירושין, כדי לקבוע שהדבר היה על חשבון אהבתו הכנה ודאגתו לבנותיו.
ואדגיש, לא נדרשתי, במסגרת הליך זה לבחון את מהות הקשר בין המנוח לרעייתו, לשאלה אם אכן כתב לה מכתבי אהבה, כפי שהציגה ולאינטרסים שהיו למי מהם בעצם יצירת הקשר – אם היו כאלה.
שאלות אלו אפשר ותתבררנה במסגרת התביעה שהגישה הנתבעת כאן לביטול הסכם הממון.
סיכום
לאחר שבחנתי את כלל טענות הנתבעת, המתנגדת, לא מצאתי כי התקיימה עילה כלשהי המצדיקה קבלת ההתנגדות לצוואה.
לפיכך, אני דוחה את ההתנגדות ומקבלת את התביעה שהגישו התובעות לקיום צוואת המנוח מיום DD.MM.20.
צו קיום צוואה יינתן בנפרד.
הוצאות משפט
ההליך נמשך כמעט 3 שנים, כלל למעלה ממאה עמודי פרוטוקול, הגשת בקשות רבות והתנהלות לא מכבדת, בלשון המעטה, של באי כוח הצדדים.
התנהלות זו הייתה מצד באי כוחם של שני הצדדים אך בעיקר ב”כ הנתבעת, במהלך הדיונים. כך לדוגמא, ההתנהלות בעת הדיונים שהתקיימו בהקלטה – פרוטוקול עמ’ 18 שורות 10-24.
לפיכך ולאור התוצאה אליה הגעתי אני מחייבת את הנתבעת בהוצאות התובעות בסכום כולל של 50,000 ₪.
פסק הדין ניתן לפרסום, ללא פרטים מזהים.
בנוסח שהותר לפרסום נערכו תיקוני הגהה.
ניתן היום, י”ט תשרי תשפ”ה, 21 אוקטובר 2024, בהעדר הצדדים.
