לפני
כבוד השופטת עידית בן-דב ג’וליאן
מערערת
מ. ל.
ע”י ב”כ עו”ד אבשלום טל
נגד
משיב
ש. ל.
פסק דין
לפני ערעור על החלטת רשם ההוצל”פ בראשל”צ (כב’ הרשם נתנאל נאמן) מיום 13.5.24 ביחס לדחיית בקשת המערערת להגדלת קרן החוב בתיק בגין מזונות שוטפים לתקופה שעד חודש 3/22 (כולל).
כב’ הרשם נימק החלטתו על יסוד סעיף 11(ב) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי”ט-1959, כי מדובר ברכיבי מזונות שלא נדרשו לגבייתם למעלה משנתיים ממועד הדרישה. נקבע כי אינו מאשר את הגדלת החוב בתיק בגין אותם חודשים אלא לאחר שינתן אישור מתאים מביהמ”ש.
לטענת המערערת – שגה כב’ הרשם בהחלטתו בשניים.
האחד – טוענת כי לאור הלכת ביהמ”ש העליון ופסקי דין מחוזיים, סעיף 11(ב) לחוק המזונות לא חל על מי שיש לו דין אישי ומתוך כך שגה כב’ הרשם בהסתמך על סעיף זה בעניינם של הצדדים.
השני – ככל שיקבע כי הסעיף חל על מי שיש לו דין אישי, בנסיבות העניין לא ניתן היה לקבוע כי לא פעלה לגביית המזונות לאחר תקופה העולה על שנתיים, שכן פעלה כבר ממועד סמוך לאחר פסק הדין.
כתב הערעור הומצא לתגובת המשיב, אשר בחר שלא להגיש תגובה.
מכאן פסק הדין על יסוד כתב הערעור והמצורף לו.
יאמר כבר כי מצאתי לקבל הערעור, מהנימוקים הבאים –
מכתב הערעור עולה כדלקמן:
פסק הדין למזונות המבוצע בתיק ההוצל”פ ניתן על ידי כב’ ביה”ד הרבני בשנת 2010 במסגרת אישור הסכם גירושין בין הצדדים. תיק ההוצל”פ נפתח על ידי המערערת לביצוע פסק הדין בחודש 3/11, והמערערת פעלה בכל האמצעים הניתנים לגביית המזונות.
ביום 12.6.12 ניתנה החלטת כב’ בימ”ש לענייני משפחה בבקשת המשיב להפחתת סכום המזונות, על יסוד הסכמת הצדדים. נקבע כי יופחת הסכום אך אם לא ישולם בפרק זמן העולה על 3 חודשים, תתבטל ההסכמה ויחול פסק הדין המקורי.
המשיב לא עמד בהסכמות, לא שילם חודשיים לאחר ההחלטה אלא רק ביום 9/12, לאחר מכן ביום 11/12 ומאז לא שילם דבר עד חודש 9/15.
המשיב התחייב כלפי המערערת להגיע להסדר חוב המזונות מתוך כספי ביטוח שעתיד לקבל. על סמך התחייבותו ביקשה המערערת לעצור את שפעול המזונות ולבטל ההליכים בתיק על מנת לאפשר למשיב לקבל כספי ביטוח לצורך תשלום החוב. התיק נותר פתוח. בדיעבד הוברר לה כי המשיב קיבל כספים מהביטוח ולא פרע את חובו.
מחודש 12/16 החל המשיב לשלם מזונות לא באופן מלא, תוך שמפציר בה להמתין עד שיקבל כספי הביטוח וישלם.
בשנת 2022 הגישה המערערת בקשה לשפעול ההליכים לאחר שנודע לה כי המשיב עתיד לקבל כספים. עיכוב הכספים בתיק בוטל.
ביום 9.4.24 הגישה בקשה להגדלת קרן החוב בגין התקופה מחודש 7/12, בגינה ניתנה ההחלטה נשוא הערעור.
מהנטען, אשר לא נסתר על ידי המשיב בהעדר תגובה, עולה כי המערערת פעלה לגביית המזונות משנת 2011 סמוך לאחר מתן פסק הדין בשנת 2010. שולמו תשלומים חלקיים אם בכלל עד שנת 2015; בשלב מסוים על יסוד התחייבות המשיב כלפיה לשלם החוב מתוך כספי ביטוח שעתיד לקבל, ועל מנת לאפשר לו לקבלם, עצרה את שפעול המזונות בשנת 2016. המשיב לא פרע החוב, מחודש 12/16 שילם חלקית את סכומי המזונות. בשנת 2022 ביקשה המערערת לשפעל את חיוב המזונות, הוטלו עיקולים ומומשו כספים. בשנת 2024 הגישה בקשותיה להגדלת קרן החוב.
אני מוצאת כי בנסיבות שפורטו לא ניתן לראות במערערת כמי שלא החלה לפעול לגביית מזונות תוך שנתיים לאחר התקופה בה נפסקו, כלשון סעיף 11(ב) לחוק המזונות.
מדובר בחיובי מזונות שהוחל בגבייתם. פעולות הגבייה הופסקו בשלב מסוים על יסוד הבטחת המשיב כי יפרע החוב ונמשכו לאחר שהבינה המערערת כי לא יעמוד בהתחייבות. במהלך התקופה שילם המשיב מזונות, נטען כי באופן חלקי בלבד. אכן על פניו חל שיהוי במהלך הגבייה בין השנים 2016-2022, לטענת המערערת לנוכח המשך הבטחות מצד המשיב ונסיבות אישיות שלה. המערערת צרפה חלופת תכתובות מייל והעברת טיוטות הסכם בשנת 2015 התומכות בנטען. המשיב לא סתר זאת, בהעדר תגובה.
לנוכח לשון הסעיף, המסייגת גביית מזונות שלא פעלו לגבייתם אלא ברשות בימ”ש, אני מוצאת כי נכון ליתן פרשנות מצמצמת ודווקנית ללשונו.
הרציונל העומד בבסיס סעיף 11(ב) לחוק המזונות, כי זוכה שלא פעל לגביית מזונות, אשר תכליתם לספק צרכים שוטפים של הזכאי להם, מוחזק כמי שויתר עליהם.
מפעולות המערערת בהליכי ההוצל”פ ניתן ללמוד כי המערערת לא מחלה ולא ויתרה על גביית המזונות בחלוף השנים.
לכל היותר, ניתן להעביר אל כתפיה את הנטל להוכיח כי לא שולמו מזונות או חלקם בשנים 2016-2022 בתקופה בה לא פעלה לשפעול המזונות.
אשר לשאלה אם הוראת סעיף 11(ב) לחוק המזונות חלה על מי שיש לו דין אישי –
הדעות בבתי המשפט המחוזיים בעניין חלוקות, בין היתר על יסוד פסיקת ביהמ”ש העליון, פסיקות הערכאות השונות בעניין לרבות ביה”ד הרבני (כפי שהובא ברע”א 7801/21), לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, עקרון השוויון ועוד.
ברמ”ש (ת”א) 64590-12-23 פלונית נ’ פלוני (5.2.24) – נאמר כי נטיית המותב להסכים עם העמדה לפיה הסעיף לא חל על מי שישי לו דין אישי. מדובר באמרת אגב במסגרת החלטה שניתנה בדן יחיד ע”י כב’ השופט נפתלי שילה.
בעמ”ש (מרכז) 6664-03-22 פלוני נ’ פלונית (31.3.23) – נקבע כי הסעיף חל אף על בני זוג לגביהם חל הדין האישי. מדובר בפסיקה מנחה בפסק דין בהרכב תלתא, על דעת כל שופטי ההרכב כב’ השופטת ס. הנשיאה ורדה פלאוט, כב’ השופט צבי ויצמן וכב’ השופטת יעל מושקוביץ.
בעמ”ש (חיפה) 17587-02-20 א. נ’ ב. (21.2.22) נקבע על ידי כב’ השופט סארי ג’יוסי (אב”ד) כי סעיף 11(ב) אינו חל על מתדיינים להם דין אישי. כב’ השופט ניצן סילמן בדעה כי הסעיף חל גם על מי שחב במזונות על פי דינו האישי, כב’ השופטת עפרה אטיאס בחרה שלא להכריע במחלוקת העקרונית בין הדעות השונות. תוצאת פסק הדין כי בנסיבות שם לא נמצא צורך באישור בימ”ש לשם גביית המזונות להם עתרה המערערת.
בהינתן התוצאה אליה הגעתי, לא עולה צורך להכריע בשאלה המשפטית במסגרת פסק דין זה, הגם שאומר דעתי כי סעיף 11(ב) חל גם על מי שיש לו דין אישי, על יסוד פסק דינו של כב’ ביהמ”ש המחוזי (מרכז) ונימוקי כב’ השופט סילמן בפסק הדין לעיל.
על יסוד האמור הערעור מתקבל.
על כב’ הרשם לדון ולהכריע לגופה בבקשת המערערת להגדלת קרן החוב/עדכון חוב בגין מזונות שוטפים לתקופה 7/2012-8/2013, 6/2014-3/2022 (כולל) וטענות המשיב שהועלו לגוף העניין.
בנסיבות העניין, בשים לב להחלטת כב’ הרשם מיום 8.4.24 עליה לא הוגשה השגה, השיהוי בגבייה במהלך התקופה – לא מצאתי לפסוק הוצאות ההליך.
העירבון שהפקידה המערערת בקופת בימ”ש יושב לה באמצעות באת כוחה.
המזכירות תמציא לצדדים ותסגור התיק.
פסק הדין ניתן לפרסום, ללא פרטים מזהים
ניתן היום, י”א תשרי תשפ”ה, 13 אוקטובר 2024, בהעדר הצדדים.