מספר בקשה:14
לפני
כבוד השופטת אפרת ונקרט
מבקשת
ג’ סוג זיהוי צד א’
נגד
משיבים
1. ר’ ג’
2. א’ ל’
החלטה
בפניי טענת התיישנות שהגישה אשת המנוח, התובעת, ביחס לתביעת איזון משאבים של יורשי המנוח (שנכנסו בנעליו) כנגד אשת של המנוח (התובעת).
רקע והליכים משפטיים קודמים
הצדדים להליך הינם המבקשת, אשתו השנייה של המנוח, גב’ … והמשיבים בניו של המנוח מנישואיו הראשונים, … ו….
המנוח, … נפטר ב03/09/2015 לאחר 12 שנות זוגיות עם המבקשת.
בתאריך 02/12/15 נפתחו אצל רשם הירושה 2 בקשות לקיום צוואת המנוח:
מטעם הנתבעת לקיום צוואת המנוח מיום 17/08/97
מטעם התובעים לקיום צוואה אחרונה שהותיר המנוח מיום 08/04/08
בתאריך 13/01/2016 הומצא צו קיום הצוואה הראשונה (לפי בקשתה של הנתבעת) אך נכתב שאושרה הצוואה מתאריך 22/11/2015- מדובר בצו שגוי שכן אין ולא הייתה מעולם צוואה מתאריך זה. עם גילוי הטעות התובעים הגישו תביעה לביטול הצו.
בתאריך 14/14/2017 ניתן פסק דין לפיו הצו השגוי מבוטל.
בתאריך 22/03/2020 ניתן פסק דין סופי לקיום צוואת המנוח האחרונה (בקשתם של התובעים).
לפי הצוואה המבקשת והמשיבים הינם יורשיו של המנוח.
התובעים (המשיבים בבקשה זו) תובעים איזון משאבים בין המנוח לאשתו בפרט זכויות סוציאליות, הנתבעת (המבקשת בבקשה זו) עותרת לדחות את התביעה על הסף בטענת התיישנות, שכן לטענתה מרוץ ההתיישנות לתובענה לאיזון משאבים החל, לשיטתה, במועד פטירת המנוח (3.9.2015) ובחלוף 7 שנים מאז, התובענה התיישנה ביום 03/09/22 כשלושה חודשים טרם הגשת התביעה.
טענת הצדדים בתמצית
מרגע פטירת המנוח טרם הוגדרו התובעים כיורשים בעקבות טעות שהייתה בצו הירושה ועל כן לא היו בעלי מעמד לנקוט בהליך משפטי בשם המנוח עד לביטול צו הצוואה השגוי. העובדה שהם בניו של המנוח לא הופכת אותם אוטומטית להיות יורשי המנוח. התובעים מפנים לעניין זה לפס״ד 48699-12-15 חייאן נ׳ עזבון המנוחה גאנם פאטמה 18.11.16 פסקה 17 וטוענים שאם היו מגישים תביעה לפני שנקבעו כיורשים התביעה הייתה נדחית על הסף.
לפיכך, לטענת התובעים, בכל דרך בה ייבחנו הדברים, התובענה הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות:
אם יטען כי ״יורש פוטנציאלי״ זכאי להגיש תביעה בשם המוריש- אזי מרוץ ההתיישנות החל להימנות רק ממועד ביטול הצו השגוי (14/11/17).
אם יטען כי יורש פוטנציאלי אינו זכאי להגיש תביעה בשם המוריש עד להכרזתו כיורש- אזי מרוץ ההתיישנות מתחיל רק במועד בו נפסק סופי לקיום הצוואה (22/03/20).
בעת מתן צו הצוואה השגוי, גם אם יוגדרו התובעים כיורשים פוטנציאלים, הרי שלפי הצוואה הראשונה הם ירשו רק שליש חשבון בנק של המנוח שהיה נפרד מאשת המנוח ולכן גם אז לא היו בעלי מעמד לתביעה בשם המנוח.
הנתבעת טוענת כי טענות התובעים שלא היו לכאורה בעלי מעמד משפטי להגשת התביעה, סותרות את העובדה שחרף טענות אלו הם כן הגישו תביעות אחרות (תביעה על זכות המנוח בדירה שרשומה על שם הנתבעת) בזמן שטרם הוגדרו כיורשים לטענתם. משמע, התובעים לא סברו שאי הגדרתם כיורשים מונעת מהם את היכולת והמעמד המשפטי להגיש תביעות בשם המנוח/עזבונו. במענה לטענה זו מחדדים התובעים כי אותה תביעה הוגשה רק לאחר שבוטל הצו השגוי, לכן כן הוגדרו כיורשים בעת הגשת התביעה אליה מפנה הנתבעת.
לטענת התובעים, מועד עילת התביעה הנ״ל הוא מועד פרישת הנתבעת לגמלאות. בהינתן העובדה שהנתבעת פרשה לגמלאות באופן סופי, בשנתיים האחרונות, רק עם פרישתה וקבלת הפנסיה בשלה עילת תביעה. לפיכך, זכויות עתידיות אינן מתיישנות אלא בחלוף שבע שנים מתשלומן בפועל וזאת בהתבסס על קביעת בימ״ש מחזוי בירושלים (בע״מ 222/08 ש.א נ׳ ש.ד, נבו, 2.2.10 פסקאות 294,296,311) שם נקבע כי המועד הקובע לתחילת מרוץ ההתיישנות הוא רגע קבלת הפנסיה החודשית בידי בן הזוג הפנסיונר, יום התשלום בפועל. וכן מפנים לפסיקות נוספות בנושא.
לטענתם, תקופת התיישנות מתחילה ביום שבו הבשילה עילת תביעה ומתגבשות העובדות המהותיות.
לטענת הנתבעת ליורשים אין זכאות, גם בנעלי המנוח, כלפי קרן הפנסיה של הנתבעת. לכך משיבים התובעים כי הזכות לקבל את חלקו של המנוח בפנסיה אינה זכות אישית שפוקעת עם פטירת המנוח, אלא זכות העוברת ליורשיו בהתאם לס׳ 5(ב) לחוק יחסי ממון, וגם בהתאם לחוק הירושה וחוק חלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו התשע״ד-2014.
לטענת התובעים ביהמ״ש העליון קבע כי יחסי בני זוג כמוהם יחסי נאמנות (ע״א 7613/98 בקר נ׳ אפרתי, פד״י נד(2) 90). כלומר הנתבעת היא שלוחה של המנוח בניהול רכושה ובין היתר גם בהתייחס לזכויותיה הסוציאליות וחלה עליה חובה לפעול כלפי המנוח ועזבונו ביושר הגינות וגילוי מלוא המידע בהתאם לס׳ 8 לחוק השליחות וס׳ 10 לחוק הנאמנות. התכחשות הנתבעת לזכויות המנוח במחצית זכויותיה הסוציאליות ממקומות עבודתה לאורך שנות חייהם המשותפים היא בניגוד לחובה המוטלת עליה לפעול כנאמנה של המנוח.
משמדובר ביחסי נאמנות הרי שביהמ״ש העליון פסק כבר שמרוץ ההתיישנות מתחיל ממועד כפירת הנאמן במעמדו (ע״א 6906/00 ענטאוי נ׳ הדר, פד״י נו(5), עמ׳ 287). כלומר מרוץ ההתיישנות שמבוסס על יחסי נאמנות של המנוח והנתבעת מתחיל בעת הגשת כתב הגנתה בתיק זה (28/02/23).
הנתבעת, כאלמנת המנוח, מקבלת את זכויות המנוח מאז פטירתו, לכן אין כל סיבה אם מכוח ׳גזירה שווה׳ ואם מכוח עיקרון העל של תום הלב שגם המנוח ויורשיו לא יקבלו את חלק המנוח בזכויות האישה – הנתבעת – אשר נצברו בחייהם המשותפים. ניכר חוסר תום הלב של הנתבעת שגם לאחר פטירת המנוח הכחישה את זכויותיו בדירת המגורים שרשומה על שמה. למרות שאת דירת המגורים קנו הזוג מכספי הפנסיה של המנוח.
במענה לטענת הנתבעת בדבר ״הרחבת חזית אסורה״ בנוגע לכך שהתובעים לא טענו בכתב התביעה כי יש לשנות את מועד ההתיישנות מרגע חתימת הצו המתוקן- מפנים התובעים לס׳ 18 בכתב התביעה. שם התייחסו לנושא. ולטענה כי לא התייחסו לטענת נאמנות מפנים לס׳ 6 שם פנו לנתבעת כ׳שליחה׳.
לא ייגרם שום נזק ראייתי לנתבעת אם ביהמ״ש יאפשר לתובעים לאתר את כל המידע הפיננסי אודות המנוח והנתבעת בתקופת החיים המשותפים.
הנתבעת טוענת כי בכתב התביעה התובעים לא התייחסו כלל לטענת ״נאמנות״ ולטענה כי הצו המתוקן הוא המועד שממנו יש למנות את ההתיישנות ולכן מדובר בטענות המהוות ״הרחבת חזית אסורה״. הנתבעת מציינת כי התובעים התייחסו לנושאים אלו כאל עובדה יבשה ולא כטענה.
בהתאם לחוק יחסי ממון והפסיקה הרלבנטית, המועד ממנו נמנית תקופת ההתיישנות הוא מועד פקיעת הנישואין, ובמקרה זה מועד פטירת המנוח ולא מועד צו קיום הצוואה. על כן לא רלוונטי מתי ניתן צו קיום הצוואה הסופי. הגדרת מועד מתן צו הירושה הסופי כמועד לצורך התיישנות לא מתיישבת עם שיקולי מדיניות והיגיון בריא שכן מצב עניינים זה חושף את אשת המנוח לתביעות לאיזון משאבים גם 20 שנים לאחר פטירת הבן זוג במקרה שמתעכב צו קיום הצוואה כפי שאכן התעכב במקרה זה.
התובעים התנהגו והוגדרו כיורשים בכל שלב נתון, גם לפי הצוואה הראשונה משנת 1997. ועובדה שהם אכן הגישו תביעה בשנת 2018 בשם המנוח זאת אף טרם הוכרזו כיורשים. על כן יכלו גם להגיש תביעה זו טרם התיישנות העילה. זאת לאו דווקא תוך התבססות על כך שלנוכח העובדה שהם בניו של המנוח הם לכאורה באופן אוטומטי יורשים, כפי שנטען על ידם, אלא בהתבסס על כך שבהתאם לשתי הצוואות הם בפועל יורשים את המנוח.
עצם העילה לאיזון משאבים כולה התיישנה בפרט זכויות הפנסיה. ועל כן יש לדחות את כל טענותיהם בנושא זה יחד עם פסקי הדין שהוביאו על מנת לתמוך את טענותיהם. פסקי הדין אליהן הפנו התובעים דנים בבני זוג שנפרדו ולא סיכמו מה יעשו עם זכיותיהם הסוציאליות ובמקרה כאן מדובר ביורשים שמבקשים נתח מהפנסיה של אשת המנוח.
בנוסף, הנתבעת בגיל פרישה כבר שנים רבות, עוד כשהמנוח היה בחיים ולכן יכלו בכל רגע נתון לתבוע ולא היה צורך להמתין לדבר מה.
ע״פ המשטר הרכושי בהתאם לחוק יחסי ממון אשר חל בעניין זה, מוחל איזון בין צבירות הצדדים ולא מוחל הסדר נאמנות ולכן הטענות בנושא זה לא רלוונטיות.
טענת התובעים כי הנתבעת נהנית מזכויותיו של המנוח אינה נכונה, כי היא זכאית לקצבת שאירים כבת זוג וקצבה זו אינה על חשבון התובעים.
הטענה כי הנתבעת מסתירה ומתנהגת בחוסר תום לב אינה נכונה כי כל סוגיית הדירה הוצגה באופן שקרי, שכן המנוח מלכתחילה התכוון להוריש את הדירה במלואה לנתבעת אלא אם כן ייפרדו או יתגרשו והדבר לא קרה. עם זאת, למרות כוונתם הברורה של הזוג בניו של המנוח קיבלו את זכויותיהם בדירה.
התביעה תגרום לנתבעת, שהינה אישה מבוגרת, נזק בלתי הפיך לכן תצטרך לנהל הליך בפני ביהמ״ש וספק אם תצליח להציג את מלוא הראיות הרלוונטיות, היות ולא יכלה לצפות לתביעה זו.
התובעים מבקשים איזון חד צדדי שיתבצע רק כלפי הנתבעת, שכן הוציאו את הכספים שצבר המנוח מכלל איזון, בטענה שחשבונות הבנק לא רלוונטיים לאיזון מבלי לבדוק מה מקור הכספים. על כן יש להצביע על חוסר תום ליבם של התובעים.
דיון והכרעה
ביחס לטענת התיישנות נקבע בפסיקה נקבע כי “מקום בו ההכרעה בטענת הסף של ההתיישנות עשויה להביא לסיום ההתדיינות בתביעה, ובכך לחסוך מהצדדים ומבית המשפט משאבים ניכרים, שומא על בית המשפט לדון בשאלת ההתיישנות כטענה מקדמית” (ע”א 2919/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ’ גיא-ליפל, פ”ד סד(2) 82, פסקה 26 (2010); להלן: עניין הוועדה לאנרגיה אטומית). אני סבורה כי זה המצב בהליך שלפניי, ולפיכך קיימת הצדקה להכריע בבקשה בשלב הנוכחי ולא לדחותה לשלב הדיון בתובענה לגופה.
אקדים ואומר כי מצאתי לקבל את טענת ההתיישנות ולהלן נימוקי:
המנוח והנתבעת חיו כבני זוג במשך 22 שנה החל משנת 1993 ועד לפטירתו ביום 3.9.15.
הנתבעת והמנוח אף נישאו כדמו”י בשנת 1999 לפיכך, הדין החל הינו חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל”ג -1973. בהתאם לחוק יחסי ממון הזכות לאיזון משאבים קמה עם פקיעת הנישואין, קרי ביום פטירת המנוח, קרי 3.9.15.
נוסף על זאת, עוד טרם הנישואים בהיותם ידועים בציבור ביום 21.7.1997 המנוח והנתבעת חתמו על הסכם ממון שקבע במפורש את מועדי הזכות לאיזון משאבים בהתאם לחוק יחסי ממון.
לשון סעיף 6 לחוק ההתיישנות תשי”ח – 1958 קובעת כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. זהו המועד שבו התגבש בידי התובע “כוח תביעה”, כלומר, המועד שבו הייתה לתובע אפשרות ממשית להגיש תביעה. ממועד זה מתחיל מרוץ ההתיישנות. בסיומה של התקופה התביעה תתיישן.
לפיכך, משקבעתי כי המועד בו קמה עילת התביעה לאיזון משאבים ביחס לעיזבון המנוח … הוא מועד פטירתו ביום 3.9.2015, פרק הזמן לסיום התיישנות הינו 7 שנים לאחר מועד זה. לפיכך, המועד להתיישנות התביעה לאיזון משאבים חל ביום 3.9.2022, דהיינו כשלושה חודשים לפני הגשת התביעה זו בחודש ינואר 2023.
עם מותו של המנוח, היורשים נכנסים לנעליו של המנוח, גם לצורך ביצוע איזון משאבים. עם זאת נקבע בפסיקה כי עם כניסת היורשים לנעלי המנוח לא עומדת להם זכות תביעה טובה יותר מזו שהייתה למנוח עצמו, לכן, מקום בו תביעת המנוח ככל שהייתה מוגשת במצב בו פקיעת הנישואים הייתה מתרחשת ביום 3.9.15 בעודו חי הייתה מתיישנת ביום 3.9.22. ברור כי לאחר מועד זה לא עומדת ליורשיו הזכות לתבוע.(ראה ע”א 5774/91 יהלום נגד מנהל מס שבח פורסם בנבו 1994).
למעלה מן הצורך, אף אבחן את טענות הצדדים ביחס למועד ההתיישנות לפי חוק הירושה, תשכ”ה- 1965, בסעיף 2 להוראות הכלליות נקבע כדלקמן:
היורשים הם יורשים על פי דין או זוכים על פי צוואה; הירושה היא על פי דין זולת במידה שהיא על פי צוואה. בהמשך מפרט סעיף 10 לחוק מי נכלל כיורש על פי דין מבני המשפחה.
יורשים על פי דין הם:
מי שהיה במות המוריש בן זוגו
ילדי המוריש וצאצאיהם, הוריו וצאצאיהם…..
מכאן נלמד שאף בלא תלות בהגשת בקשה לקיום הצוואה מיום 17.8.97 על ידי הנתבעת בשנת 2016, עמדה לזכותם של התובעים, ילדיו של המנוח, שלא יכולה להיות מחלוקת שהם יורשים על פי דין, זכות עילה עצמאית מכוח היותם יורשים על פי דין של המנוח, זכות שנולדה מיד עם פטירתו של האב.
אכן, לא בנקל יקבל בית משפט בקשה לסילוקו של הליך על הסף ומדובר בצעד קיצוני שמשמעותו היא, שאין מתירים לצד לשטוח טענותיו בפני בית המשפט. בקשה שכזו תתקבל רק מקום שבית משפט יהיה משוכנע שהתביעה עומדת במסגרת אחת החלופות המנויות בתקנה 41-43 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע”ט- 2018 (להלן: תקנות סד”א).
לעניין זה ראו ע”א 693/83 שמש נ’ רשם המקרקעין תל אביב – יפו ואח’, מפי הנשיא שמגר ז”ל , כתוארו אז , פורסם בפד”י מ(2) , 668, עמ’ 602:
“בשולי הדברים אוסיף, כי מחיקת תובענה או דחייתה על הסף הן בגדר אמצעים, הננקטים בלית ברירה, ופתרון ענייני של כל מחלוקת, לגופה, הוא לעולם עדיף. רצוי, על-כן, שבית המשפט יבכר תמיד דיון ענייני בפלוגתא על פני פתרון דיוני-פורמאליסטי, אשר מהווה לפעמים סוף פסוק לתיק הקונקרטי, אולם אינו סוף הדרך מבחינת המשך ההתדיינות סביב אותו עניין.”
וכן ראו דברי המלומד גורן כי יש לעשות בסעד זה שימוש זהיר, “במקרים יוצאי דופן בלבד, כאשר אין ולו אפשרות קלושה שבירור התובענה לגופה יניב לתובע את הסעד המבוקש” (א’ גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 342 מהדורה 12, 2015).
סעד של סילוק על הסף מיועד למנוע בזבוז זמן שהיה נגרם לבית המשפט על-ידי בירור תובענה שתוצאתה ידועה מראש, ולעקור את התביעה מן השורש בטרם תשמע (ד”ר י. זוסמן סדרי הדין האזרחי מהדורה שביעית, 1995).
עם זאת, מצאתי כי המקרה שלפני נופל בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים מתן סעד של סילוק על הסף שכן בהליך שבפניי חלה התיישנות המצדיקה את סילוקה של התביעה על הסף.
משמצאתי לקבל את טענתה המקדמית של הנתבעת ולקבוע כי חלה התיישנות, איני נדרשת להמשיך ולבחון את מחלוקת הצדדים ביחס למועד ביצוע איזון המשאבים.
סוף דבר
משהוכח בפניי כי התנאים הנדרשים לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות מתקיימים, אני מורה דחיית התביעה וסילוקה על הסף.
לנוכח השלב המוקדם בו מצוי ההליך, זהות הצדדים וחרף שהוגש כתב הגנה לתיק, בנסיבות העניין מצאתי לנכון לפסוק הוצאות מדודות יחסית כנגד התובעים. לפיכך, אני קובעת שהתובעים ישלמו לנתבעת יחד, ובחלקים שווים, סך של 30,000 ₪ כהוצאות משפט וזאת בתוך 30 יום מהיום.
המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים, ותסגור את התיק.
החלטתי ניתנת לפרסום בהיעדר פרטים מזהים.
ניתנה היום, ט’ כסלו תשפ”ה, 10 דצמבר 2024, בהעדר הצדדים.
