לפני
כבוד השופטת מירית פולוס
תובע
*** ת”ז ****
נגד
נתבע
*** ת”ז ****
החלטה
לפני בקשת הנתבעת לדחייה על הסף של התביעה בהליך זה, בשל קיומו של מעשה בי דין.
רקע כללי:
בין הצדדים התנהלו הליכים בענייני רכוש ומזונות.
ביום12.5.24 בית המשפט סגר את הליך המזונות בשל העדר סמכות.
ההליך הרכושי נפתח על ידי האישה והתנהל בתלה”מ 31312-01-24 (להלן: “התביעה הרכושית”)
במסגרת התביעה הרכושית שהגישה, ציינה האישה כי היא ***. בעבר היתה בעלת משרד קטן בעיר ***, שנסגר לנוכח המצב הבטחוני, וכיום עובדת מהבית (להלן: “העסק”).
בכתב ההגנה שהגיש האיש באותו ההליך, טען במספר סעיפים לעניין העסק של האישה. האיש טען באופן מפורש כי יש לפסוק לו בגין קיומו של העסק “חלק גדול יותר בזכויות, לשם פיצוי על פערי השתכרות ו/או המוניטין שצברה התובעת בזכות תמיכתו…” (ראה סעיף 10 לכתב ההגנה). כן טען בכתב ההגנה כי “יש לערוך בדיקה של הנכסים והזכויות של שני הצדדים, לרבות בדיקת חשבונות הבנק של התובעת, לרבות חשבונה העסקי, וכן להעריך את השווי העסקי ושווי המוניטין שלה כ***. לשם כך יש למנות רו”ח אשר יבדוק את חשבונות הבנק של התובעת, ואת המסמכים החשבונאיים של העסק שלה, ויוכל להעריך את שווי העסק ואת שווי המוניטין…” (סעיף 15 לכתב ההגנה).
ביום 22.5.24 במהלך דיון, הגיעו הצדדים להסכם בתביעה הרכושית והתיק נסגר לאחר שניתן להסכמותיהם תוקף של פסק דין. פסק הדין ניתן לאחר שבית המשפט שוכנע כי הצדדים עשו את ההסכם מרצונם החופשי, ובהתאם לחוק יחסי ממון בין בני זוג התשל”ג – 1973 וחוק בית המשפט לענייני משפחה תשנ”ה – 1995.
בהתאם להסכם, ובכל הנוגע לעסק, נקבע כי ימונה אקטואר, אשר לצד איזון הזכויות הסוציאליות והזכויות הכספיות בחשבונות הצדדים המשותפים והנפרדים, יאזן גם כספים בחשבונות העסק, בכפוף לחיובי מס.
ביום 28.11.24, כחצי שנה לאחר אישור ההסכם בתביעה הרכושית, הגיש האיש תביעה זו, ובה טען כי שווי העסק של האישה לא נכלל בהסכם שנערך. האיש ביקש מבית המשפט להצהיר כי במסגרת איזון המשאבים, שווי העסק של האישה יהיה חלק ממסת הנכסים לאיזון.
טענות הצדדים
טענות המבקשת:
בתלה”מ 31312-01-24 הגישה האישה תביעה רכושית שכללה את כל ענייני הרכוש של הצדדים, וצויין דבר קיומו של העסק.
בכתב ההגנה, העלה האיש טענות בנושא העסק.
האיש מושתק מלטעון טענות כנגד ההסכם הרכושי, כאשר ניתן פסק דין בנושאי הרכוש של הצדדים והוא חלוט. פסק הדין מתייחס לחשבונות העסק של האישה וצוין בהסכמות כי הכספים בחשבונות יאוזנו בכפוף לחיובי מס.
המשיב נוקט אלימות משפטית חריגה כנגד המבקשת.
משניתן פסק דין בתביעה הרכושית, בהתאם להסכמת הצדדים, קיים מעשה בי דין בכל הסוגיות הנוגעות לרכוש.
טענות המשיב:
על הצדדים חל חוק יחסי ממון, העסק נוצר תוך כדי הנישואין ובתוך כך יש לאזן שוויו.
אין בהסכמות הצדדים שאושרו בתביעה הרכושית, סעיף בדבר העדר תביעות נוספות, אין ויתור מפורש על שווי העסק של האישה, לא ניתן לראות מהפרוטוקול שהתקיים דיון בעניין שווי העסק (דיון נערך מחוץ לפרוטוקול), אין הכרעה בעניין שווי העסק.
האישה היא התובעת בתביעה הרכושית המגדירה את “חזית המריבה”. האישה לא הכלילה את שווי העסק בתביעה שהגישה.
דיון והכרעה:
תקנה 15 (א) (1) לתקנות בית המשפט לענייני משפחה קובעת:
“(א) תובענה בשל כל אחד מהעניינים המפורטים להלן תוגש בתביעה נפרדת, יהיה מספר הסעדים באותו עניין אשר יהיה:
תובענה כספית או רכושית, לרבות סעד הצהרתי, פירוק שיתוף בנכס וסעד לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל”ג-1973; התובע יאחד בתובענה זו את כל עילות התביעה והסעדים כלפי אותו נתבע בשל אותה מסכת עובדתית”.
לא יכול להיות חולק כי סוגיית העסק של האישה היה חלק מהתביעה הרכושית ובמסגרתה הגיעו הצדדים להבנות שקיבלו תוקף של פסק דין. האישה כאמור מעלה, ציינה דבר קיומו של העסק בכתב התביעה והאיש טען בכתב ההגנה כי יש לבחון את שווי העסק/מוניטין של האישה ועתר למינוי רו”ח לשם כך.
איחוד מכלול העילות הרכושיות לתביעה אחת, עולה בקנה אחד עם הוראות תקנה 15 (א) (1) והצדדים אכן איחדו את טענותיהם הרכושיות לתביעה אחת. התכלית העומדת בבסיס התקנה, היא הכרעה באופן איזון הרכוש במקשה אחת, ולא טיפין טיפין, במספר תביעות המוגשות בזמנים שונים, ובאופן שאינו מאפשר לבעל הדין לסיים את הסכסוך הרכושי ולכלכל צעדיו תוך ידיעה באשר להיקף הזכויות שברשותו.
אין בכך שהדרישה לאיזון מוניטין/שווי עסק, הופיעה בכתב ההגנה ולא בכתב התביעה, בכדי להביא למסקנה שלא היתה חלק מהמחלוקת בהליך הקודם.
כבר נפסק כי די בכך שהדרישה לאיזון נכסים נוספים הופיעה בכתב ההגנה, בכדי לכלול הטענות כחלק מהעתירות העומדות בפני בית המשפט. ראה בתלה”מ (נצ’) 36626-10-21, ש.כ נגד ש.כ, פורסם בנבו, סעיף 9.10 לפסה”ד:
“… די לבעל דין שכנגד שיעתור לאיזון כלל המשאבים בכתב ההגנה.”
טענות התובע בהליך שבפני הנוגעות לשווי העסק הועלו במסגרת טענותיו בכתב ההגנה שהגיש בתביעה הרכושית. מכאן ברור שאלו עמדו בפני בית המשפט, הצדדים ובאי כח, במהלך הדיון במסגרתו הגיעו להסכם לו ניתן תוקף של פסק דין.
ודוק – אין חולק כי העסק לא נשמט מזיכרונם של הצדדים, והדבר עולה ברורות מהוראות ההסכם כי יש לבחון גם את הכספים המצויים בחשבונות העסק ולאזנם בכפוף לתשלומי מס.
חזקה שהסכמות הצדדים שהוכתבו לפרוטוקול ואושרו בפסק דין, מסיימות את בירור כל הטענות שהופיעו בכתבי הטענות באותו ההליך. אין בכך שדרישה זו או אחרת של בעל דין שהופיעה בכתב טענותיו לא מצאה דרכה להסכמות הסופיות, בכדי לקבוע שניתן באותו העניין לפתוח הליך משפטי חדש.
הכלל בדבר מעשה בי דין, חל על כל הנושאים שהועלו בפני בית המשפט במסגרת ההליך המשפטי הקודם, בין אם דרישתו של בעל דין לסעד התקבלה, ובין אם לא נכלל מתן הסעד לו עתר בהסכמות בין הצדדים. כך או אחרת, חזקה שההסכמות ופסק הדין שאישר אותן, מסלקים את כל הטענות ההדדיות שעלו במסגרת אותו ההליך.
לא ניתן לקבל את הטענה כי פסק הדין לא חל על כל הנושאים שפורטו בכתבי הטענות, בפרט כאשר מדובר בהסכם אליו הגיעו הצדדים בהליך. פסק הדין שניתן איננו פסק דין חלקי, והוא לא הותיר את האפשרות לשוב לבית המשפט ולדרוש מחדש, בתביעה נפרדת, סעדים שכבר נדרשו בהליך קודם אך לא התקבלו/לא נכללו בהסכמות שאושרו.
ודוק – הצדדים התייחסו בסעיף 6 להסכמות שאושרו, לכך שהוריו של האיש הגישו תביעה נפרדת, ואין בהסכמות הצדדים בכדי לייתר התביעה הנ”ל. דהיינו – מקום בו היה ברור לצדדים כי ההסכמות אינן כוללות סילוק מחלוקת מסוימת ויש להמשיך בהתדיינות המשפטית לגביה, הדבר צוין מפורשות. מכאן שדרישות לסעדים רכושיים/כספיים שלא צויין מפורשות כי ניתן להמשיך ההתדיינות המשפטית לגביהם, סולקו בהסכמות.
אינני מקבלת את הטענה כי מאחר ואין סעיף הקובע העדרן של תביעות נוספות, הרי שניתן להמשיך ולהגיש תביעות, גם בנושאים שעלו ונטענו בהליך קודם במסגרתו הגיעו הצדדים להסכם. אין כל צורך בסעיף העדר תביעות. הפשט הוא שכל נושא שעלה בכתבי הטענות בהליך, סולק במסגרת הסכמות הצדדים באותו הליך שאושרו בפסק דין, אלא אם שמרו הצדדים באופן מפורש על זכותם לטעון בתביעה נפרדת חלק מהטענות, כפי שעשו הצדדים בעניין טענות כספיות שהיו להורי האיש.
הסכם איזון משאבים מתייחס מעצם טבעו למכלול הרכוש של הצדדים, למעט, אולי, נכסים שהוסתרו על ידי מי מהצדדים בעת גיבוש ההסכמות וקיומם לא היה ידוע לפיכך לאחד הצדדים להסכם, ואין זה המקרה שבפני. גישה זו עולה בקנה אחד עם הוראות תקנה 15 (א) (1) ולפיה יש לאחד בתביעה אחת את כל הטענות הרכושיות וכן תקנה 2 (א) המורה כי בית המשפט אחראי גם על צמצום ההתדיינות השיפוטית.
בחלק ניכר מההסכמים אליהם מגיעים צדדים בהליכי איזון משאבים, קיים רכיב של פשרה, דהיינו ויתור של בעלי הדין על חלק מטענותיהם. ויתור זה הוא אינהרנטי למהותה של פשרה – הסכם בין בעלי הדין המסלק טענותיהם ההדדיות. כבר נקבע כי “אחת ממטרותיה העיקריות של פשרה היא למנוע תביעות נוספות בעתיד בקשר לעניין נושא הפשרה” (ובענייננו – איזון המשאבים), וכן כי “מנקודת המבט של הצדדים להסכם פשרה, תכונת הסופיות היא תכונה חיונית. טול מן הפשרה תכונה זו, ונטלת ממנה את טעם קיומה.” ראה בע”א 2495/95, בן לולו נגד אטרש ואח’, פד”י נ”א 1, 577, 591.
עוד ראה בע”א 5858/19 פסגות קופות גמל ופנסיה בע”מ נגד חיים אופיר, פורסם בנבו, סעיף 28 לפסה”ד: “נקודת המוצא לדיון במעמדו של הסדר פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין היא כי יש לייחס משקל רב לסופיותם של הסכמים כעין אלה, וזאת כדי להגשים את ציפיותיהם הסבירות של הצדדים לגבי אותם הסכמי פשרה.”
נוכח כל האמור, הנני קובעת כי בנוגע לטענות האיש בדבר זכותו לקבל חלק בשווי העסק, קיים מעשה בי דין.
הבקשה מתקבלת. הנני מורה על דחיית ההליך, וזאת מתוקף סמכות בית המשפט בהתאם לתקנה 43 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע”ט 2018.
הוצאות ההליך: לקחתי בחשבון שהוגשה על ידי הנתבעת בקשה לסילוק על הסף, אך לא הוגש כתב הגנה ולא התקיים דיון. הנני מוצאת להעמיד את הוצאות ההליך על סך של 3,500 ₪, אשר ישולמו על ידי התובע לנתבעת בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום המיועד לתשלום ועד ליום התשלום בפועל.
התיק יסגר.
מותר לפרסום ללא פרטים מזהים.
ניתנה היום, ט”ו כסלו תשפ”ה, 16 דצמבר 2024, בהעדר הצדדים.
