לפני
כבוד השופטת אספרנצה אלון
המערער
א’
נגד
המשיב
המרכז לבריאות הנפש שער מנשה
פסק דין
לפניי ערעור על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית למבוגרים שהתכנסה ביום 25.11.2024 בבית החולים “שער מנשה” (להלן: “בית החולים הפסיכיאטרי”), עפ”י חוק טיפול בחולי נפש, התשנ”א-1991 (להלן: “החוק”), אשר האריכה את אשפוזו הכפוי של המערער בחודשיים, עד ליום 25.01.2025 (להלן: “החלטת הוועדה הפסיכיאטרית 25.11.2024”).
בנימוקיה קבעה הוועדה הפסיכיאטרית (25.11.2024) כדלקמן:
“מדובר במטופל כרוני לקוי, מוכר למערכת שנים רבות, מאושפז תקופה ארוכה. בוועדה הקודמת התבקש דו”ח סוציאלי ואכן קיבלנו. מדו”ח הסוציאלי שהונח בפנינו הנושא את התאריך 24.11.24 עולה שלאחר אשפוז ממושך הוא יציב, לא תוקפן, נכנס לקבוצות, משתף פעולה, יש הנמכה קוגניטיבית שלא קשורה למצב הנפשי, וקובעת העו”ס כיום – “מצבו אינו מצדיק אשפוז בבית חולים אבל הוא זקוק למסגרת קהילתית שתתמוך בו”. עוד אומרת העו”ס כי xxx יכול וזכאי לחיות חיים מחוץ לבית החולים ומבקשים מהוועדה המלצה למסגרת מתאימה.
אין זה מתפקידה של הוועדה למצוא מסגרת מתאימה אך אין זה ספק כי הארכת ההוראה ל-6 חודשים לא מתכתבת כלל וכלל עם המכתב של העו”ס. המטופל מטופל כרוני, תקופה ארוכה שקט, לוקח טיפול, אומנם בכפייה. המשך האשפוז שלו לא יעלה ולא יוריד מהעניין הזה לעניין המודעות למחלה. אין ספק שצריך למצוא לו מסגרת תומכת מחוץ לבית החולים וזה בדיוק התפקיד של העו”ס. עליהם ליצור קשר דחוף עם שירותי הרווחה בקהילה כדי למצוא למטופל מסגרת הולמת כדי להבטיח יציבות נפשית וטיפול.
נוכח כל האמור לעיל, מאחר וכרגע אין מסגרת כזו והשחרור שלו היום מבית החולים לרחוב ללא כל פיקוח אשר יכול להוות סיכון מיידי לעצמו ולאחרים, אנו מאריכים את ההוראה עד חודשיים ימים.
אם תתקיים ועדה נוספת נבקש לקבל הסבר על מה נעשה לצורך מציאת מסגרת מתאימה לו בקהילה.”
ברקע יצוין כי המערער כבן 72, רווק, יליד מרוקו, עלה לארץ בגיל 10 עם קרובי משפחה. אינו בקשר עם בני משפחתו. מגיל צעיר מוכר למערכת פסיכיאטרית כלוקה בסכיזופרניה שברקע פיגור שכלי. המערער עבר אשפוזים רבים שרובם בכפייה ובצו. למערער מונה אפוטרופוס לגופו ורכושו, היא עמותת “גג לנזקק ולחוסה”, וזאת לאור צו מינוי שניתן ביום 27.01.2021 (א”פ 39246-12-20, בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה, כב’ השופטת נאוה גדיש) (להלן: “העמותה”).
צו האשפוז האחרון של המערער היה בשנת 2021 לאחר שתקף אישה ברחוב. המערער שוחרר מאשפוז אחרון בשנת 2023. לאחר שחרורו סירב לטיפול תרופתי, מצבו התדרדר במשך כחודש, שוב חזרו מחשבות ש”הם רוצים לפגוע בי”. היה תוקפן, סירב לטיפול וכל מסגרת של אשפוז. המערער מאושפז תקופה ארוכה בכפיה עקב מצב עמיד לטיפול. מאז אין שינוי או שיפור משמעותי במצבו והתנהגותו. עדיין אין מסגרת מתאימה לשחרורו. גם בתקופה אחרונה אין שינוי משמעותי במצבו, מסרב לטיפול תרופתי, דרש שחרור בתוקפנות ואיומים. בבדיקות קליניות חוזרות נמצא כי המערער עדיין במצב פסיכוטי פעיל עם התנהגות תוקפנית ומסוכנות מידית, בלתי צפוי בהתנהגותו, מסרב לתרופות, דורש שחרור, צועק, דופק ברגליים בדלתות. קיימים סימני לקוי כבד בכל המישורים של תפקודו. חסר כל תובנה ושיפוט, דורש שחרור, מסרב לכל טיפול תרופתי באיומים ותוקפנות. בית החולים העריך את מסוכנותו של המערער לעצמו ולאחרים כגבוהה. לאור האמור בית החולים ביקש את המשך אשפוזו בכפייה לעוד חצי שנה.
הוועדה הפסיכיאטרית (25.11.2024) העריכה כי מצד המערער נשקפת מסוכנות עצמית ולאחרים ברמה נמוכה. על אף האמור, החליטה להאריך את אשפוזו הכפוי עד ליום 25.01.2025, כאמור לעיל.
ב”כ המערער טען כי הוועדה הפסיכיאטרית שגתה עת קיבלה את בקשת בית החולים להארכת האשפוז הכפוי מאחר ולא התקיימו התנאים להארכת ההוראה, כי קביעת הוועדה הפסיכיאטרית לפיה המערער מהווה סכנה לעצמו ולאחרים אינה מבוססת על תשתית עובדתית ראויה ומספקת וכי הינה סותרת את הראיות והממצאים בחומר הרפואי והראייתי שהונחו בפני הוועדה הפסיכיאטרית, הן בדו”חות המעקב והן בדו”ח הסוציאלי. ב”כ המערער טען בנוסף כי עיקר הערעור מתמקד בסתירה המהותית בין בקשת בית החולים להארכת הוראת האשפוז לבין הדו”ח הסוציאלי, שקבע מפורשות שאין להמשיך להחזיק במערער תחת אשפוז כפוי ושיש להעבירו למסגרת קהילתית. נטען כי אשפוז כפוי אינו תחליף למגורים או לסידור סוציאלי, וזאת כל עוד לא מתקיימים התנאים לאשפוז ובטח לא לתקופה של חודשים. ב”כ המערער טען כי יש לדחות את קביעת הוועדה הפסיכיאטרית לפיה הארכת האשפוז מתבקשת לצורך “מציאת מסגרת מתאימה למערער”, כי החלטת הוועדה הפסיכיאטרית להארכת הוראת האשפוז למשך של חודשיים אינה מידתית, ומכאן שיש לבטלה, לדחותה, או לכל הפחות לקבוע על החזרת עניינו של המערער בפני הוועדה הפסיכיאטרית, וזאת על מנת שזו תעמוד על מצב הטיפול בהעברתו למסגרת מתאימה שלא במסגרת אשפוז כפוי בתוך זמן סביר וקצר ולא בעוד כחודשיים מיום מתן ההחלטה.
ב”כ המשיבה טענה כי דין הערעור להידחות, כי החלטת הוועדה הפסיכיאטרית הינה מנומקת וסבירה, כי כפי שנקבע יש הכרח למצוא למערער מסגרת תומכת מחוץ לבית החולים, כי מאחר וכרגע אין מסגרת הולמת שתקלוט אותו, הרי ששחרור מידי יוביל להתדרדרות במצבו וכן חזרתו של המערער לכותלי בית החולים בזמן הקרוב. הוועדה הפסיכיאטרית פעלה מתוך מבט רחב ותוך שמירה על מצבו של המערער, ומכאן שדין הערעור להידחות.
לאחר קיום דיון בעניינו של המערער בפניי ביום 03.12.2024, ולאחר מתן הוראות, התכנסה הוועדה הפסיכיאטרית פעם נוספת בעניינו של המערער ביום 12.12.2024, קבעה כי קיימת מצד המערער מסוכנות בינונית לעצמו ולאחרים, וכן הותירה את תוקף הארכת האשפוז כהחלטתה הקודמת, היינו ליום 25.01.2025. (להלן: “החלטת הוועדה הפסיכיאטרית 12.12.2024”).
בנימוקיה קבעה הוועדה הפסיכיאטרית (12.12.2024) כדלקמן:
“מדובר במטופל המוכר למערכת הפסיכיאטרית מגיל צעיר, מאובחן עם סכיזופרניה, כשברקע פיגור שכלי. עבר אשפוזים רבים שרובם בכפייה ובצו.
טרם אשפוזו הנוכחי נמצא במגורים טיפוליים נווה שלווה. לאשפוז הנוכחי התקבל בהסכמה בתאריך 16.02.2023. למרות הטיפול יש לו תקופות של החמרה והיה מאושפז בתוקף הוראת אשפוז כפוי באפריל השנה. לאחר תקופת רגיעה חתם על המשך אשפוז בהסכמה.
בתאריך 09.10.2023 הוצאה בעניינו הוראת אשפוז כפוי לאחר שנמצא שרוי באי שקר פסיכומוטורי קיצוני, עם אפקט מאוד מתוח, רגזני ומרומם, איים וקילל, היה על סף התפרצות, סירב לטיפול, ודרש שחרור. דרש לחזור למרוקו ולשירות צבאי. מחשבות שווא של יחס ורדיפה. טען שהאפוטרופוס גנב לו כסף. במחלקה הסתיר כדורים, הרים ידיים במטרה לפגוע בסובבים, טען שרוצים להרוג אותו.
בעניינו של המטופל התקיימה ועדה פסיכיאטרית בתאריך 25.11.2024 אשר האריכה את אשפוזו עד לתאריך 25.01.2025. בהחלטה של הועדה צוין שככל שתתקיים ועדה נוספת מבקשים ליתן הסבר לנעשה במציאת מסגרת מתאימה בקהילה.
המטופל הגיש ערעור על החלטה זו, ובהתאם להחלטת בית המשפט בתאריך 10.12.2024 נקבע דיון היום בפני הוועדה. האפוטרופוסית לדין התבקשה להגיע היום לוועדה. האפוטרופוסית לא הגיעה, בשיחה טלפונית עימה מסתבר שנמצאת לאחר ניתוח ודבריה ישמעו בשיחת טלפון.
על פי טופס ההפניה שהגישה המחלקה היום לוועדה הפסיכיאטרית, מבקשת המחלקה לאור מצבו הפסיכוטי והמסוכנות שאינה מידית, להמיר את הוראת האשפוז מסעיף 9א לסעיף 9ב, כמו כן מבקשים להאריך את האשפוז הכפוי ב-6 שבועות, בהם ינסו לאתר מסגרת מתאימה ותומכת בקהילה. כבר עתה יאמר כי אין במכתב המחלקה כל חידוש לגבי מסגרת ייעודית אשר תתאים למצבו של המטופל.
הועדה שוחחה עם העו”ס גל מעמותת גג לנזקק ולחוסה, נמסר כי בהתאם להחלטת בית המשפט הגישה העמותה בתאריך 04.12.2024 תגובה ולפיה: “המטופל זקוק למירב התמיכה, ההגנה והשמירה אפשריים בשל גילו והמורכבויות הנפשית והפיזית המתווספות לה, נדרש מוסד סגור כגון בית אבות או מוסד אקולוגי בפרדס חנה”. העו”ס שוחחה עם מנהלת מרחב של קהילה אקולוגית צפון וזו הסבירה כי במסגרת האקולוגית ישנם מטופלים בני גילו של המטופל וככל ומצבו מאופיין בצרכים מיוחדים המלווים בתחלואה נפשית הרי הוא מתאים למסגרת האקולוגית.
עוד ביקשו מבית המשפט להורות על השמתו של המטופל במסגרת האקולוגית בפרדס חנה.
מבדיקתו היום בפני הועדה עולה כי מדובר במטופל אשר לוקה בסכיזופרניה כרונית שמתבטאת בפגיעה ניכרת בשיפוט ובכושרים שכליים אחרים, כולל רמזים למחשבות שווא אודות גזילת כספים שמגיעים לו, כך לדבריו, מהמוסד, מהצבא ומגורמים נוספים. על פי דברים אלו, הכספים הללו אמורים לעזור לו למחייה שוטפת. במצבו היום המסוכנות הנובעת ממנו קיימת כתוצאה משיפוט לקוי, ומוערכת כבינונית לעצמו ולאחרים. יש משמעות למציאת מסגרת אשר תתאים למצבו ותיתן מענה טיפולי גם למצבו הנפשי ולמסוכנות ומשכך יש מקום למעבר מ”דלת אל דלת”. להדגיש כי בבדיקתו של המטופל שלל את קיומה של המחלה הנפשית ואת הצורך בקבלת טיפול תרופתי, ניכר כי אף מתנגד למציאת מסגרת ועומד על כך כי מקומו בפריז ולא במדינת ישראל, שכן לדבריו המחלה נגרמה לו כתוצאה משהותו בישראל. לאמור ששיתוף הפעולה של המטופל בכל מסגרת טיפולית ונוכח מצבו הנפשי נכון לעת הזו, מוטלת בספק ותחבל בכל ניסיון שיקומי.
מכל המקובץ עולה כי יש להותיר את החלטת הועדה הקודמת בעינה, דהיינו, אשפוז כפוי עד לתאריך 25.10.2025. על השירות הסוציאלי בבית החולים ובשיתוף עמותת גג לנזקק ולחוסה, לעשות כל שניתן ובכפוף למצבו הנפשי ולמסוכנותו של המטופל, לקדם מציאת מסגרת מתאימה.”
ב”כ המערער טען בתמצית כי היום המערער נמצא באותה הנקודה שהיה כמו בדיון הקודם שנערך ביום 03.12.2024, מקיימים פולמוסים ודיונים ובינתיים מצבו של המערער הינו הוראת אשפוז שאינה כדין, תוך פגיעה בזכויותיו. ב”כ המערער הפנה לסימוכין סוציאלי כי המערער אינו אמור להיות בבית החולים תחת הוראת אשפוז כפוי, הפנה לעמדת העמותה כי קיים מקום אחר אשר יכול לקלוט את המערער ושאינו בית חולים פסיכיאטרי, כי הפתרונות זמינים, כי בית החולים אינו יכול להוות “מקום המתנה”, כי קיימת סתירה פנימית בין החלטות הוועדה הפסיכיאטריות השונות, ומכאן שדין הערעור להתקבל.
ב”כ המשיבה טענה בתמצית ומבלי לחזור על טענותיה הקודמות, כי עסקינן בהליך מנהלי תקין אשר לא נפל בו כל פגם, כי הוועדה הפסיכיאטרית בדקה את המערער, מצאה כי הוא עדיין ללא כל תובנה למצבו, כי המסוכנות שעולה מהמערער אינה מידית ולכן מנהל בית החולים ביקש להמיר את הוראת האשפוז לכזו אשר תתבסס עלפי סעיף 9ב לחוק, ומכאן שדין הערעור להידחות.
דיון והכרעה:
לאחר שבחנתי עמדות הצדדים, עיינתי בפרוטוקולי הדיון שנערך בפניי הוועדה הפסיכיאטרית, הן מיום 25.11.2024 והן מיום 12.12.2024, בטופסי ההפניה מאת בית החולים ובדו”חות הרפואיים של המערער, במסמכים מאת הגורמים הסוציאליים והעמותה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל, כך שהמערער ישוחרר מבית החולים לאלתר, והכל בשל נימוקיי כדלהלן.
כידוע: “אשפוז כפוי מהווה פגיעה קשה בחירותו של החולה ומדובר בזכויות יסוד שחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מגן עליהן. זכותו של אדם לכבוד וזכותו של אדם לחירות אינן מוחלטות וניתן לפגוע בהן למטרה ראויה, כגון הגנה על חולה הנפש והטיפול בו מזה וההגנה על שלום הציבור מפני חולי הנפש המסוכנים מזה. החוק לטיפול בחולי נפש מאזן בין האינטרסים המנוגדים הנ”ל. לכן נקבע כי הפגיעה בכבודו ובחירותו של חולה הנפש צריכה להיות מידתית ועל הסיכון להיות סיכון ממשי ברמה הקרובה לוודאי. כמו כן, הערכת הסיכון חייבת להתבצע סמוך למועד התכנסות הוועדה ואין די במסוכנות שהיא נחלת העבר.” (עיינו ע”ו (מחוזי חיפה) 54898-05-22 פלונית נ’ היועץ המשפטי לממשלה (נבו 7.6.2022) והאסמכתאות המצוינות שם).
הוועדה הפסיכיאטרית (25.11.2024) העריכה כי מצד המערער נשקפת מסוכנות עצמית ולאחרים ברמה נמוכה. עוד מצאה הוועדה הפסיכיאטרית (25.11.2024) כי: “המטופל מטופל כרוני, תקופה ארוכה שקט, לוקח טיפול, אומנם בכפייה. המשך האשפוז שלו לא יעלה ולא יוריד מהעניין הזה לעניין המודעות למחלה. אין ספק שצריך למצוא לו מסגרת תומכת מחוץ לבית החולים […].” (ההדגשות אינן במקור – א.א.).
במצב הדברים האמור, אני בספק האם מצבו של המערער הצדיקה הארכה של הוראת האשפוז הכפוי.
בנוסף לדברים שהובאו עד כה, מעיון במכתב השירות הסוציאלי (24.11.2024) עלו הדברים הבאים:
“[…] אושפז במחלקתנו בתאריך 20.2.23 הובא על ידי צוות מאשפז בתוקף הוראת אשפוז […] לאחר שנבדק […] במצב פסיכוטי פעיל ומסכן סובבים. אושפז במחלקה סגורה א1 בכפייה. […] לאחר אשפוז ממושך, מצבו של xxx התייצב. כיום במחלקה הוא יציב, לא תוקפני, לא אובדני. לעיתים מדבר בשטף, חוזר בצורה אובססיבית על תכנים מסוימים. […] ניכר כי יש הנמכה קוגניטיבית מסוימת, אשר אינה קשורה למצבו הנפשי, הפרעות התנהגות לא השתנתה מתחילת האשפוז, ללא שינוי בתכנים, לפעמים הוא כועס ורגזן. כיום מצבו אינו מצדיק אשפוז בבית חולים, אך יש לו צורך במסגרת טיפולית, מחזיקה, עם צוות תומך ומכיל. אנו מאמינים כי xxx יכול וזכאי לחיות חיים מלאים מחוץ לבית החולים, ומבקשים את המלצתכם על מסגרת מתאימה, כגון קהילה מוגנת הנותנת לו מענה ומעקב צמוד סביב נטילת טיפול תרופתי.” (ההדגשות אינן במקור – א.א.).
יוצא אפוא, כי על אף הנמכה קוגניטיבית מסוימת של המערער, אשר אינה קשורה למצבו הנפשי, מצבו של המערער התייצב ו”כיום מצבו אינו מצדיק אשפוז בבית חולים, אך יש לו צורך במסגרת טיפולית, מחזיקה, עם צוות תומך ומכיל”.
העמותה העבירה עמדתה ותגובתה מיום 04.12.2024, ממנה עלו הדברים הבאים:
“[…] לאורך השנים נעשו ניסיונות שיקומיים, שנתקלו בסירוב וחוסר שיתוף פעולה מצידו של xxx. […] בעת אשפוזיו xxx נמצא תחת טיפול תרופתי אינטנסיבי, תחת השגחה מירבית, ובשל כך הוא רגוע יחסית, אך נותר גרעין פסיכוטי, עמיד לטיפול עם מחשבות שווא של רדיפה. על כן xxx זקוק למירב התמיכה, ההגנה והשמירה האפשריים. בשל גילו, והמורכבויות הנפשית והפיזית המתווספות לה, נדרש מוסד סגור, כגון בית אבות, או מוסד אקולוגית בפרדס חנה. הח”מ שוחחה עם עו”ס […] מנהלת מרחב קהילה אקולוגית צפון וזו הסבירה, כי במסגרת האקולוגית, ישנם מטופלים בני גילו של xxx, ככל ומצבו מאופיין בצרכים מיוחדים המלווים בתחלואה נפשית, הריהו מתאים למסגרת האקולוגית. על כן, לאור גילו של xxx ולאור מצבו הבריאותי/נפשי, אנו מבקשים מכבוד בית המשפט להורות על השמתו של מר xxx במסגרת האקולוגית בפרדס חנה.” (ההדגשות אינן במקור – א.א.).
השירות הסוציאלי של בית החולים העביר מכתב נוסף (05.12.2024), ממנו עלו הדברים הבאים:
“[…] לאחר אשפוז ממושך, מצבו של xxx התייצב. כיום במחלקה הוא יציב, לא תוקפני, לא אובדני. לעתים מדבר בשטף, חוזר בצורה אובססיבית על תכנים מסוימים. כאשר אומרים לו שהדברים בטיפול, הוא נרגע. נכנס לקבוצות, משתף פעולה. ניכר כי יש הנמכה קוגנטיבית מסוימת, אשר אינה קשורה למצבו הנפשי, הפרעות התנהגות לא השתנתה מתחילת האשפוז, ללא שינוי בתכנים, לפעמים הוא כועס ורגזן. לסיכום: כיום, המטופל נמצא תחת טיפול תרופתי אינטנסיבי, תחת השגחה מירבית ביממה, ובשל כך, הוא רגוע יחסית, אך נותר גרעין פסיכוטי, עמיד לטיפול עם מחשבות שווא של רדיפה. על כן, לאחר התייעצות עם האפוטרופוס “גג לנזקק ולחוסה” xxx זקוק למירב התמיכה, ההגנה והשמירה האפשריים. בשל גילו והמורכבויות הנפשית והפיזית המתווספות לה, נדרש מוסד סגור עם מוגנות כגון קהילה אקולוגית בפרדס חנה. לאור גילו ומצבו הנפשי, אנו מבקשים מכבוד בית המשפט להורות על השמתו של המטופל בקהילה האקולוגית פרדס חנה.” (ההדגשות אינן במקור – א.א.).
החשש מפני אירוע של “דלת מסתובבת”, בה ישוחרר המערער מבית החולים וישוב לאחר תקופה קצרה בשל חוסר מעטפת חיצונית תומכת, היא זו אשר הובילה את הוועדה הפסיכיאטרית להאריך את תוקף הוראת האשפוז הכפוי למשך חודשיים, שכן זה היה עיקר נימוקה, כדלקמן: “[…] נוכח כל האמור לעיל, מאחר וכרגע אין מסגרת כזו והשחרור שלו היום מבית החולים לרחוב ללא כל פיקוח אשר יכול להוות סיכון מיידי לעצמו ולאחרים, אנו מאריכים את ההוראה עד חודשיים ימים. אם תתקיים ועדה נוספת נבקש לקבל הסבר על מה נעשה לצורך מציאת מסגרת מתאימה לו בקהילה.”
חשש זה הינו מוצדק ובעל אחיזה הגיונית בחיי המעשה והיומיום ולבטח כאשר למתמודד הנפש עבר חוזר ונשנה של אשפוזים תכופים וקודמים, היעדר משפחה תומכת, היעדר מקום מגורים מתאים וכיו”ב. אלא שכדי למגר חשש זה, ניתן להשהות השחרור לימים מעטים וספורים בלבד על מנת לאפשר לרשויות למצות את ההליכים לטובתו של מתמודד הנפש.
הארכה בת חודשיים ימים אינה סבירה, והיא פוגעת בזכויות יסוד של המערער, שלא לצורך. בענייננו, המערער נותר “תלוי באוויר” בין שתי הוועדות הפסיכיאטריות, כאשר מצבו אינו מצדיק באופן מובהק את נחיצות הוראת האשפוז (ודוק – 25.11.2024 – הערכת מסוכנות נמוכה, הן לעצמו והן לאחרים), וזאת אך בשל היעדר מסגרת תומכת חיצונית שתהא הולמת למצבו. ואכן, חשש זה התממש ומתממש הלכה למעשה בעניינו של המערער. וכפי שנכתב בהחלטת הוועדה הפסיכיאטרית 12.12.2024, כדלקמן: “[…] על פי טופס ההפניה שהגישה המחלקה היום לוועדה הפסיכיאטרית, מבקשת המחלקה לאור מצבו הפסיכוטי והמסוכנות שאינה מידית, להמיר את הוראת האשפוז מסעיף 9א לסעיף 9ב, כמו כן מבקשים להאריך את האשפוז הכפוי ב-6 שבועות, בהם ינסו לאתר מסגרת מתאימה ותומכת בקהילה. כבר עתה יאמר כי אין במכתב המחלקה כל חידוש לגבי מסגרת ייעודית אשר תתאים למצבו של המטופל. […] על השירות הסוציאלי בבית החולים ובשיתוף עמותת גג לנזקק ולחוסה, לעשות כל שניתן ובכפוף למצבו הנפשי ולמסוכנותו של המטופל, לקדם מציאת מסגרת מתאימה” (ההדגשה אינה במקור – א.א.).
במצב כגון זה, יכולה הוראת האשפוז הכפוי שהוצאה כנגד המערער להיות מוארכת מעת לעת, ללא גבול, על בסיס מסוכנות לא מידית, כשבפועל ניתן למצוא מקום מגורים חלופי למתמודד הנפש. אדגיש כי בענייננו הן השירות הסוציאלי והן העמותה למערער סברו כי מקומו של המערער אינו אמור להיות בבית החולים, וכי הוא אמור לקבל מענה במקום אחר, כגון מסגרת קהילתית מתאימה. סברה זו עלתה גם מנימוקי הוועדה הפסיכיאטרית. גם בית החולים ביקש הארכה של הוראת האשפוז על בסיס מסוכנות שאינה מיידית, דבר המהווה משנה תוקף לרמת מסוכנות פחותה יותר. הארכת האשפוז הכפוי לחודשיים נוספים, רק בשל איטיות המערכת והחשש מפני “דלת מסתובבת” אינה מידתית ואינה סבירה, ועל כן יש להתערב בה כפי שנעשה בדיון בעניינו של המערער מיום 30.12.204, בו נתתי הוראות לעמותה להגיש בקשה מתאימה ודחופה לבית המשפט לענייני משפחה, שמוסמך לדון ולבחון את מקום מגוריו של המערער.
סוף דבר – הארכת האשפוז הכפוי אינה תואמת את הוראות החוק והינה בגדר פגיעה שאינה מידתית בזכויות המערער המעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. “[…] אשפוז כפוי הוא בגדר “מוצא אחרון”, וכי אין לאשפז אדם אשפוז כפוי בבית חולים אם ניתן לטפל בו ולהגן על שלום הציבור באמצעות טיפול מרפאתי כפוי […] ועדה פסיכיאטרית מוטלת החובה לבחון ולנמק מדוע אין בחלופה אחרת שאיננה אשפוז כפוי, כגון טיפול מרפאתי כפוי, כדי להשיג את מטרת האשפוז בצורה מידתית יותר […]” (עיינו רע”א 8020/21 פלוני נ’ היועץ המשפטי לממשלה (נבו 19.12.2021)).
אשר על כן אני מורה על קבלת הערעור ומורה כי החלטות הוועדה הפסיכיאטרית מיום 25.11.2024 וכן 12.12.204 מבוטלות בזאת.
המערער ישוחרר מבית החולים, והאפוטרופוס שמונה למערער – עמותת “גג לנזקק ולחוסה” – תדאג למקום מגורי המערער לאלתר.
ניתן עיכוב ביצוע לפסק דין זה למשך 7 ימים מהיום.
פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.
המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ולבית החולים, ותסגור התיק.
ניתן היום, ל’ כסלו תשפ”ה, 31 דצמבר 2024, בהעדר הצדדים.
