לפני הרכב כב’ השופטים:
סארי ג’יוסי אב”ד
עפרה אטיאס
ניצן סילמן
המערערת
א’ ב’
נגד
המשיב
ג’ ב’
פסק דין
לפנינו ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בקריות (כב’ השופטת מאיה לוי) בתלה”מ 27612-03-23 מיום 18.04.2023 במסגרתה נקבע כי משהחליט בית הדין הרבני ביום 16.04.2023 כי הסמכות נתונה לו בעניין רכוש, דמי המזונות והסדרי שהות/ראיית ילדים, הדרך לערער על ההחלטה היא על ידי הגשת ערעור לערכאה משפטית דלמעלה, היא בית הדין הרבני הגדול לערעורים, ולא על דרך הגשת בקשה לבית המשפט לענייני משפחה.
העובדות הצריכות לענייננו:
הצדדים נישאו זה לזו כדמו”י ביום 2012xx.xx. ונולדו להם 4 ילדים קטינים.
ביום 12.12.2022 הגיש המשיב בקשה ליישוב סכסוך בבית הדין הרבני בחיפה (י”ס 1401521/1).
בגדרי אותו הליך התקיים ביום 19.02.2023 דיון בבית הדין הרבני, לאחריו, ביום 21.02.2023, ניתנה החלטת בית הדין בעניין הסכמת הצדדים להתגרש והורה כי על הצדדים לפתוח בתוך 7 ימים, תיק מתאים לצורך מינוי שמאי ואקטואר. כמו כן בית הדין חייב את המשיב להעביר מחצית משכירות הדירה בנהריה למערערת החל מיום 01.02.2023. בנוסף, בעניין הסדרי הראיה נקבע כי החל מיום 01.03.2023, המשיב ייקח ויחזיר את הילדים ממוסדות החינוך בימים ראשון ושלישי וכי בכל סוף שבוע שני ייקח את הילדים ממוסדות החינוך ויחזירם לבית המערערת במוצאי שבת שעה לאחר צאת השבת.
בהחלטה נפרדת בעניין המזונות אשר ניתנה גם היא ביום 21.02.2023, חייב בית הדין הרבני את המשיב לשלם למערערת מזונות ילדים בסך של 5,500 ₪ החל מתאריך 01.03.2023 ובכל ראשון לחודש, כולל הוצאות מדור, וכן קבע כי ישא במחצית הוצאות חינוך ומחצית הוצאות בריאות חריגות שאינן בסל הבריאות.
ביום 23.02.2023 ניתנה החלטת בית הדין הרבני המורה על סגירת תיק יישוב הסכסוך וכי הצדדים רשאים להגיש תובענות לפי המועדים הקבועים בחוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (הוראת שעה), תשע”ה – 2014 (להלן: “חוק להסדר התדיינויות”).
לטענת המערערת, המשיב לא הגיש כל תביעה נוספת אך המשיך להגיש בקשות אל בית הדין הרבני במסגרת הליך יישוב הסכסוך, אשר נסגר כאמור ביום 23.02.2023.
ביום 13.03.2023 הגישה המערערת לבית המשפט לענייני משפחה מספר תביעות: רכושית (תלה”מ 27099-03-23), מזונות (תלה”מ 27612-03-23) ותביעה בעניין הקטינים (תלה”מ 30303-03-23).
ביום 20.03.2023 הגישה המערערת לבית הדין הרבני הודעה בה ציינה כי הגישה תביעות לבית המשפט לענייני משפחה ועל כן אין לבית הדין הרבני סמכות לדון במזונות.
ביום 16.04.2023 קבע בית הדין הרבני כי: “לאחר עיון ולאור האמור בפרוטוקול הדיון מתאריך 19.02.2023, בית הדין קובע שהסמכות לדון בעניין הרכוש, מזונות, הסדרי השהות/ראיית הילדים וכל הקשור בעניין הילדים נתונה לבית הדין.”
המערערת הגישה אל בית הדין הרבני בקשה לעיון חוזר בהחלטתו מיום 16.04.2023 ובקשתה נדחתה ביום 28.04.2023.
ביום 18.04.2023 הגישה המערערת אל בית המשפט לענייני משפחה במסגרת תלה”מ 27612-03-23 בקשה לקביעת סמכות במסגרתה טענה כי הסמכות לדון בתביעת המזונות, זמני השהות והרכוש נתונה לבית המשפט לענייני משפחה ולא לבית הדין הרבני בחיפה. לטענתה, בהתאם לסעיף 4 לחוק להסדר התדיינויות, משלא מימש המשיב את זכות הראשונים שלו בהגשת התביעות, הקדימה המערערת את המשיב והגישה תביעותיה לבית משפט לעניני משפחה, ולפיכך הסמכות לדון בהן נתונה לערכאה זו.
ביום 18.04.2023 ניתנה ההחלטה מושא הערעור ובזו הלשון: “משקבע בית הדין הרבני ביום 16.04.2023 כי הסמכות נתונה לו, הדרך לערער על ההחלטה הינה בדמות הגשת ערעור לערכאה משפטית דלמעלה, ולא על דרך הגשת בקשה לבית המשפט לענייני משפחה”.
המערערת הגישה בקשה לעיון חוזר בהחלטת בית משפט קמא מיום 18.04.2023 אשר נדחתה ביום 23.04.2023 ובמסגרתה נקבע כי ככל שחפצה המבקשת לערער על ההחלטה מיום 18.04.2023, באפשרותה להגיש בקשת רשות ערעור, ולחילופין, במידה שהמבקשת סבורה כי בית הדין חרג מסמכותו ו/או כי נפל פגם מהותי בהליך, באפשרותה לבחון האפשרות להשיג על ההחלטה, בין בפני כב’ בית הדין הרבני הגדול ובין על דרך הגשת עתירה לבג”צ, בהתאם לאופי ההשגה.
טענות הצדדים בערעור:
המערערת לא השלימה עם הכרעתו של בית משפט קמא והגישה את ערעורה המונח לפנינו. לטענתה, שגה בית משפט קמא עת קבע כי על המערערת להגיש ערעור על החלטת בית הדין הרבני, שכן היה עליו לקבוע כי לו הסמכות לדון במזונות היות והחלטת בית הדין הרבני ניתנה בחוסר סמכות ועל כן היא בטלה מעיקרה.
לטענת המערערת, כלל לא הונחו בפני בית הדין הרבני תביעות ועל כן החלטתו לוקה באי חוקיות מכיוון שמדובר בדיון שהתקיים במסגרת הליך יישוב סכסוך. בנוסף, מציינת המערערת כי העובדה שבית הדין הקדים ונטל סמכות, אין בה כדי למנוע מבית משפט קמא לדון בשאלת הסמכות שכן לטענתה התעורר חשש כי היה “מחטף” סמכויות, בניגוד למתחייב מכלל הכיבוד ההדדי בין הערכאות.
לדידה של המערערת, במקרה דנן מתקיים “טעם מיוחד” אשר מצדיק דיון של הערכאה השנייה, בשאלת סמכותו של בית משפט קמא להיזקק לתביעות שהונחו בפניו נוכח העובדה כי בפני בית הדין הרבני כלל לא הונחו תביעות.
נתבקשה תשובתו של המשיב וזו הוגשה בכתב. לטענתו, המערערת לא ציינה כי בדיון שהתקיים ביום 19.02.2023 הגיעו הצדדים להסכמות בענייני משמורת, הסדרי ראייה ומזונות על סך של 5,500 ₪ הכולל הוצאות מדור, מינוי אקטואר ומינוי שמאי.
לטענת המשיב, ככל שהמערערת סבורה כי החלטת בית הדין הרבני שגויה, יש לפנות לערכאת הערעור של הערכאה שנתנה את ההחלטה, קרי, בית הדין הרבני הגדול.
על כן טוען המשיב כי דין הערעור להידחות שכן מלכתחילה לא היה מקום להגשת התביעות אל בית המשפט, שעה שבית הדין הרבני אמר את דברו בהחלטתו.
דיון והכרעה
לאחר שקילה של טענות הצדדים בכתב וכן עיון במלוא החומר שהניחו לפנינו לרבות החלטות בית הדין הרבני, ולאחר שנתנו הסכמתם כי פסק הדין בערעור יינתן ללא קיום דיון ועל יסוד כתבי הטענות הקיימים, מסקנתנו היא, כי דין הערעור להידחות.
נושא “מרוץ הסמכויות” בין הערכאות האזרחיות לבין בתי הדין הדתיים נדון בפסיקה זה מכבר. כידוע, קיימת סמכות מקבילה שמסורה לבתי הדין הדתיים ולערכאות האזרחיות, ובעקבות חשש רווח כי עלול להיות שוני מהותי בתוצאות ההתדיינות בערכאות השונות, נוצר “מרוץ סמכויות” (אריאל רוזן-צבי “הלכת ה’כריכה’ ו’מירוץ הסמכויות’ והשפעתם על המשפחה ועל דיני המשפחה” עיוני משפט יד 67 (1989).
סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי”ג- 1953 (להלן: “חוק שיפוט בתי דין רבניים”), הדן בסמכותו הנכרכת של בית הדין הרבני, קובע כדלקמן:
“הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האישה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט ייחודי בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאישה ולילדי הזוג”.
כמו כן, סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים קובע:
“בעניני המעמד האישי של יהודים כמפורט בסעיף 51 ל”דבר המלך במועצתו על ארץ-ישראל 1947-1922″ או בפקודת הירושה, אשר בהם אין לבית דין רבני שיפוט יחודי לפי חוק זה, יהא לבית דין רבני שיפוט לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך.”
לעומת סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, סעיף 9 עוסק בסוגיות בהן בית הדין הרבני מוסמך לדון בהסכמת כל הצדדים הנוגעים בדבר. זאת, ככל שמדובר בענייני המעמד האישי של יהודים, כפי שמפורט בסעיף 51 לדבר המלך במועצתו או בפקודת הירושה. מזונות אכן כלולים בדבר החקיקה הראשון ולכן לבית הדין סמכות לדון על פי החוק במזונות ילדים מכוח סעיף 9 לחוק.
בפסיקה נקבעו שלושה מבחני עזר אשר רק בהתקיימם בית הדין הרבני עשוי לרכוש סמכות שיפוט ייחודית בעניינים הכרוכים. מבחנים אלו הם “מבחני הכריכה”: על תביעת הגירושין להיות “כנה”, על הכריכה להיות “כנה”, וכן נדרש כי הכריכה תעשה “כדין”. תכלית מבחנים אלו היא לוודא כי הכריכה תתבצע בהתאם לפסיקת בית המשפט וכי לא נעשה שימוש לרעה בהסדר הכריכה במטרה להשיג יתרון לבעל דין במסגרת “מירוץ הסמכויות” (דברי כב’ הנשיא ברק בבג”צ 5679/03 פלוני נ’ מדינת ישראל, פס’ 10 (לא פורסם, 09.05.2005)).
ריכוך מסוים של עוצמת “מירוץ הסמכויות” חל לאחר מתן פסק הדין בבג”ץ 8497/00 פייג-פלמן נ’ פלמן, פ”ד נז(2) 118 (2003) (להלן: “עניין פלמן”). בהתאם להלכה זו כאשר אחת משתי הערכאות – בית הדין הרבני או בית המשפט לענייני משפחה – קנתה סמכות לדון בעניין שנתבע בפניה כדין, לא תזקק לאותו עניין הערכאה האחרת, אף אם נתונה לה סמכות שיפוט מקבילה. פסק הדין דן במצבים הנוגעים לשאלת הסמכות בערכאות השונות. כאשר ניתנה ההחלטה בשאלת הסמכות על ידי אחת הערכאות, קבע בית המשפט כי על הערכאה האחרת לכבד את ההחלטה. במקרים אלה, בידי הצדדים לתקוף את ההחלטה בדרך של ערעור או עתירה בהתאם למקרה.
ראו דברי כב’ השופטת דורית בייניש בעניין פלמן:
“הלכה ידועה היא כי “מקום שערכאה אחת דנה ופסקה בתום-לבה בעניין פלוני, אין ערכאה אחרת נזקקת לתביעה חוזרת באותו העניין עצמו – תהא אשר תהא הסמכות הפורמלית” (דברי השופט ח’ כהן בע”א 359/75 יהלומי הנ”ל, בעמ’ 27). כדי שלא תתקיימנה הכרעות סותרות של בית-המשפט ושל בית-הדין הרבני בתביעות שהוגשו בפני שתי הערכאות באותו עניין, נקבע כי הכרעתה של הערכאה שהקדימה להחליט בעניין נשוא התביעה, היא המחייבת – כל עוד לא בוטלה או נהפכה בערעור כדין”.(ס’ 15 לפסק דינה של כב’ השופטת דורית בייניש).
עם זאת, בית המשפט הכיר בנסיבות מסוימות שבהן הערכאה השנייה תעדיף להכריע בשאלת הסמכות, על אף שקיימת הכרעה קודמת, כאשר קיים “טעם מיוחד” לכך. כלומר, כאשר מדובר במקרה שבו נפל פגם ברור ויסודי בהחלטה הראשונה בשאלת הסמכות, לא תמנע הערכאה האחרת מלדון בעצמה בשאלה.
וכך נפסק שם:
“… עם זאת מן הטעמים שפורטו אין לקבוע כי בהכרח הערכאה השנייה תיסוג מפני הכרעתה של הערכאה שהקדימה להחליט בשאלת הסמכות. בשל עקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות אני סבורה כי רק במקרים חריגים, ובהתקיים “טעם מיוחד” שיצדיק זאת, תחליט הערכאה השנייה בשאלת סמכותה לדון בסוגיה שנתבעה בפניה, אף שהערכאה האחרת כבר החליטה כי בסמכותה לדון באותה הסוגיה ממש.” (ס’ 16 לפסק דינה של כב’ השופטת דורית בינייש).
על פי הלכת שרגאי הוותיקה (בר”ע 120/69 שרגאי נ’ שרגאי, פ”ד כג(2) 171, 175-176 [פורסם בנבו] 1969) (להלן: “עניין שרגאי”) ניתן לתבוע מזונות ילדים בשתי דרכים. ראשית, ניתן במסגרת כריכה לתביעת גירושין לפי סעיף 3 לחוק השיפוט לתבוע השבת מזונות ממי שחייב לזון את הילדים על ידי הורה שמוציא או עומד להוציא את הוצאת המזונות. שנית, גם הילדים הקטינים רשאים לתבוע מזונותיהם מן ההורה החייב לזון אותם – תביעה זו תוגש באמצעות האפוטרופוס על הילדים. אולם, במקרה זה, גם אם התביעה מנוהלת על ידי האפוטרופוס שהוא לרוב ההורה הנוסף, ההתדיינות היא בין הילדים לבין ההורה החב במזונות ולכן לא ניתן לכרוך את תביעת הילדים למזונות בתביעת גירושין אלא לאחר “שכל הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך” קרי, מכוח סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים.
נקבע כי לא ניתן לכרוך את שאלת מזונות ילדי בני הזוג בתביעת גירושין המוגשת לבית דין רבני, אלא במסגרת “שיפוט על פי הסכמה” לפי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (ראו גם: ע”א 118/80 גבעולי נ’ גבעולי, פ”ד לד(4) 155, 158-159 (1980); בג”צ 5918/97 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול, פ”ד סג(2) 247, 308 (2009); בג”צ 8533/13 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול, [פורסם בנבו] פסקה 30 (29.06.2014); בג”צ 6598/16 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול [פורסם בנבו] (14.02.2017)).
במרוצת השנים, בית המשפט העליון נדרש להלכת שרגאי ואישרה בדעת רוב של כב’ השופט מזוז וכב’ השופט קרא, בניגוד לדעתו החולקת של כב’ השופט הנדל (בע”מ 7628/17 פלוני נ’ פלונית [פורסם בנבו] (22.9.2019)) (להלן: “עניין פלוני”), כך שגם כיום לא ניתן לכרוך תביעת מזונות קטינים בתביעת גירושין שהוגשה לבית הדין הרבני לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים. בית המשפט העליון (עמדת הרוב) הוסיף כי הלכה זו משקפת תפיסה חברתית חשובה של מתן מעמד בכורה לשיקול של טובת הקטין על ידי קביעת כללים דיוניים ומהותיים וכדי למנוע “מרוץ סמכויות” בין ההורים בעניין זה. וכך נכתב שם:
“הלכת שרגאי קובעת כי לא ניתן לכרוך תביעה למזונות ילדים בתביעת גירושין לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין, אלא רק ‘תביעה להשבת יציאות’. הלכה זו מצויה עמנו מזה כיובל שנים, ועל-פיה נהגו משך כל תקופה זו. הלכה זו לא נס ליחה, ולא הועם זוהרה, והיא עודנה שרירה וקיימת, וטוב וראוי שכך. הלכה זו משקפת תפיסה חברתית חשובה של מתן מעמד בכורה לשיקול של טובת הקטין במסגרת סכסוך גירושין; זאת, על-ידי קביעת כללים דיונים ומהותיים שנועדו להבטיח כי בלהט ההתכתשות בין ההורים אגב הגירושין לא ייזנחו ענייניו של הקטין וטובתו” (עניין פלוני, ס’ 39 לפסק דינו של כב’ השופט מזוז).
יחד עם זאת נדגיש כי עניין פלוני עסק, שלא כבענייננו, בכריכת מזונות ילדים בתביעת גירושין לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, שלא בהסכמת בן הזוג האחר, תוך שהודגש כי אין בכך כדי לשלול סמכות בית הדין לדון במזונות ילדים בהסכמה, מכוח סעיף 9 לחוק:
“כל האמור מתייחס לכריכת מזונות הילדים בתביעת גירושין לפי סעיף 3 לחוק, שלא בהסכמה, שאז קיימים ומתעצמים החששות כאמור לפגיעה בזכויות הילדים, באינטרסים של האישה ובמרוץ סמכויות. לעומת זאת, מקום בו הצדדים מסכימים לשיפוטו של בית הדין הרבני, אינה עולה כלל שאלת סמכות הכריכה, שכן במקרה כזה מדובר בסמכות שיפוט של בית הדין לפי סעיף 9 לחוק…” (עניין פלוני, פסקה 20 לפסק דינו של כב’ השופט מזוז).
אלא שבמקרה שלפנינו יש לראות בקביעת בית הדין בדבר סמכותו לדון במזונות שלא אגב כריכה, אלא אגב הסכמה.
ודוק: ההסכמה לפי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים לא צריכה להיעשות באופן מפורש: “הסכמה לסמכות בית-דין דתי יכול שתינתן מכללא ואולי אף בשתיקה” (בג”צ 141/71 הספל נ’ בית-הדין הרבני האזורי, תל-אביב-יפו, פ”ד כה(2) 471, 474 (1971); ראו גם בג”צ 6598/16 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול [פורסם בנבו] (14.02.2017)).
בהקשר זה נפסק כי:
“המחוקק לא היתנה על דרך הבעת ההסכמה, ועל פי ההלכה הפסוקה הסכמה לסמכות בית הדין בענייני מעמד אישי מכח סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים יכולה להינתן על ידי בעל דין במפורש, בכתב או בעל פה, וגם מכללא ואף בדרך של שתיקה… הסמכות יכולה להינתן בבוא הצדדים בפועל לבית הדין ובניהול הדיון למעשה שם” (תמ”ש (משפחה ירושלים) 33954-07-12 ש’ י’ נ’ ד’ י’ [פורסם בנבו] (06.12.2012).
בעניין דנן, יש לבחון את מקור סמכותו של בית הדין בעניין המזונות לאור קביעותיו. כאמור, במסגרת הליך יישוב סכסוך בבית הדין הרבני אשר פתח המשיב ביום 12.12.2022, התקיים דיון ביום 19.02.2023. מפרוטוקול הדיון עולה כי הצדדים דנו בין היתר בגובה המזונות.
כזכור, לאחר שמיעת טענות הצדדים ולאור פרוטוקול הדיון, מיום 21.02.2023 ניתנה החלטת בית הדין הרבני מאותו יום במסגרתה קבע, כי לאחר ששמע את טענות הצדדים החליט לחייב את המבקש לשלם למערערת מזונות ילדים בסך של 5,500 ₪. יש לציין כי בית הדין קבע כי החלטה זו ניתנה לאור נתוני הצדדים וכי אם יחול שינוי נסיבות, הוא ישוב וידון במזונות. לאחר מכן, ביום 23.02.2023 החליט בית הדין על סגירת תיק יישוב הסכסוך. בהמשך, לאחר הגשת תביעותיה של המערערת אל בית משפט קמא היא פנתה אל בית הדין וטענה כי הסמכות אינה שלו. בעקבות כך וביום 16.04.2023 קבע בית הדין כי לאחר העיון ולאור האמור בפרוטוקול הדיון מתאריך 19.02.2023, בית הדין קובע שהסמכות לדון בעניין הרכוש, מזונות והסדרי השהות/ראיית ילדים וכל הקשור בעניין הילדים נתונה לו. עוד הוסיף כי על אף האמור, בית הדין חוזר על דבריו ומורה לצדדים לפעול בהתאם לאמור בהחלטה מיום 21.02.2023 (סעיפים א,ח).
מהחלטת בית הדין הרבני מיום 16.04.2023 עולה כי הוא קנה את הסמכות לדון בעניין הרכוש, המזונות והסדרי השהות/ראיית הילדים, לנוכח הסכמת הצדדים על פי פרוטוקול הדיון שהתקיים ביום 19.02.2023 במסגרת הליך י”ס, והסיק מזה הסכמה לסמכותו לדון במזונות גם בעתיד, גם לא אגב הליך ישוב סכסוך.
לאור ההשתלשלות האמורה יש לבחון השגות וטענות המערערת שמיאנה להשלים עם החלטת בית משפט קמא אשר נמנע מלדון בתביעת המזונות.
סבורים אנו כי לא נפלה שגגה בהחלטת בית משפט קמא, ונכון נהג שעה שנמנע מלבחון קיומה או העדרה של הסכמה להתדיין לפני בית הדין, והאם קנה סמכות לדון במזונות הילדים אם לאו.
עוד נדגיש כי השאלה האם ניתנה הסכמה להתדיין בפני בית הדין והסכמה לסמכותו אינה ראויה להיבחן ע”י הערכאה האחרת והיא בהחלט חורגת מאותה בחינה מצומצמת וחריגה ממילא, אותה מוסמכת הערכאה האחרת – בית משפט קמא במקרה שלנו – לערוך בהתקיים “טעם מיוחד” לכך, על פי הלכת פלמן.
למעשה, המערערת מנסה לתקוף קביעה עובדתית של ביה”ד עליה ביסס מסקנתו המשפטית בדבר סמכותו לדון במזונות, ועל כן מן הראוי כי תקיפתה ובחינתה ייעשו בדרך המקובלת לפני ערכאת הערעור של אותה ערכאה מלפניה ניתנה ההחלטה או במסגרת עתירה לבג”ץ, ככל שהעניין מתאים להידון בדרך זו, כשם שקבע בית משפט קמא.
נפנה גם לפסיקת בית המשפט העליון מהעת האחרונה ב-בג”ץ 5430/23 פלוני נ’ בית הדין הרבני הגדול (07.12.2023) העוסק בסוגיות סמכות בין ערכאות, נושא הכרכור וההתנהלות.
אשר על כן, אנו דוחים את הערעור.
אין צו להוצאות.
מותר לפרסום לאחר מחיקת שמות הצדדים והשמטת פרטים מזהים.
ניתן היום, כ”ז שבט תשפ”ד, 06 פברואר 2024, בהעדר הצדדים.
ס. ג’יוסי, שופט
[אב”ד]
ע. אטיאס, שופטת
נ. סילמן, שופט