אבי יגאל,אלינור סמילנסקי-יגאל,פלונית,פלוני,פלוני, אייר קנדה, פסק דין

לפני כבוד השופט גיא פורר

התובעים:

1.אבי יגאל

2.אלינור סמילנסקי-יגאל

3.פלונית

4.פלוני

5.פלוני

נגד

הנתבעת:

אייר קנדה

פסק דין

פסק דין זה עניינו בשאלה האם ביטול טיסה על-ידי חברת תעופה עקב מצב מלחמה במדינת המוצא או היעד מקים פטור מתשלום פיצוי לפי חוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה), תשע”ב – 2012 (להלן: “החוק”). שאלה נוספת שתיבחן היא האם קיים שוני לעניין זה בין מצב בו הטיסה בוטלה עקב אירועים של מלחמה עצימה אשר פרצה או הסלימה בסמוך למועד הטיסה לבין מצב בו בוטלה הטיסה בתוך “שגרת מלחמה” עקב שינוי מדיניות של חברת התעופה.

טענות הצדדים

התובעים, משפחה בת 5 נפשות, רכשו מהנתבעת חמישה כרטיסי טיסה עבור טיסה חזרה לישראל מחופשה משפחתית בקוסטה ריקה שנועדה להתקיים בין התאריכים 16.4.2024 – 1.5.2024. כרטיסי הטיסה נרכשו מהנתבעת ביום 24.3.2024 (הכרטיסים צורפו כנספח א’ לכתב התביעה). טיסת ההלוך לקוסטה ריקה בוצעה על-ידי חברות תעופה אחרות.

בהתאם לכרטיסי הטיסה (נספח א’ לתביעה) הטיסה חזרה לארץ היתה עתידה לצאת ביום 29.4.2024 מסאן חוזה שבקוסטה ריקה אל טורונטו שבקנדה. למחרת, ביום 30.4.2024, היו עתידים התובעים לטוס בטיסה נוספת לתל אביב שיועדה לנחות ביום 1.5.2024.

ביום 18.4.2024 בשעת ערב, בעת שהתובעים כבר שהו בקוסטה ריקה, הם קיבלו הודעת דוא”ל בה הודיעה הנתבעת על ביטול הטיסה מטורונטו לתל אביב שהיתה אמורה לצאת ביום 30.4.2024 (נספח ב’ לכתב התביעה).

למחרת, ביום 19.4.2024, שלחה הנתבעת הודעת דוא”ל נוספת ובה הודיעה על שינוי הטיסה בחזרה לישראל, כך שעצירת הביניים תהיה בניו יורק, ארה”ב (במקום בטורונטו, קנדה) והטיסה תנחת בישראל בבוקר יום 2.5.2024. טיסה זו תוכננה להתבצע באמצעות חברת התעופה United Airlines (להלן: “United”) (נספח ג’ לכתב התביעה).

התובעים טוענים כי כאשר נודע להם על השינוי במתווה הטיסה ועל כך שהם יצטרכו לבלות לילה בניו יורק, הם נאלצו להנפיק ויזה אלקטרונית לארה”ב בעלות כוללת של 411 ש”ח (נספח ד’ לכתב התביעה) וכן לשלם על 5 כרטיסי הושבה בחברת United בעלות של 239.95 דולר ארה”ב (נספח ה’ לכתב התביעה).

אלא שבליל אותו היום (19.4.2024) שלחה הנתבעת לתובעים הודעת דוא”ל ובה הודיעה כי הטיסה חזרה לישראל דרך ניו יורק מבוטלת גם היא (נספח ו’ לכתב התביעה).

כשעה לאחר מכן, שלחה הנתבעת הודעת דוא”ל נוספת בה עדכנה על כך שהטיסה חזרה לישראל תצא ביום 5.5.2024 מסאן חוזה לטורונטו, משם יטוסו התובעים באותו היום ללונדון, שם ינחתו ביום 6.5.2024, ולמחרת יטוסו מלונדון אל תל אביב בטיסה שתבוצע על-ידי חברת British Airways (נספח ז’ לכתב התביעה). טיסות אלו אכן יצאו אל הפועל.

כך, בסופו של דבר חזרו התובעים לישראל ביום 7.5.2024, במקום ביום 1.5.2024, כפי שהיה אמור להיות במקור.

כתוצאה מכך, נאלצו התובעים לשהות בחו”ל שישה ימים נוספים במהלכם הם נשאו, לטענתם, בהוצאות שונות עבור כלכלה, שהות במלונות, נסיעות משדה התעופה בלונדון למלון ובחזרה, וכן בהוצאות להנפקת ויזה לארה”ב ולרכישת מקומות הושבה בטיסת United שבוטלה.

התובעים טוענים כי הנתבעת לא העניקה להם הטבות כלשהן, כמתחייב על-פי החוק, וגם לא סיפקה דבר למחייתם בעת ששהו בחו”ל.

בשל כך, עותרים התובעים לקבלת הפיצוי הסטטוטורי בסך של 3,460 ש”ח לנוסע לפי סעיף 6(א)(3) והתוספת הראשונה לחוק (בשים לב לכך שאין חולק כי מרחק הטיסה מקוסטה ריקה לישראל עולה על 4,500 ק”מ), ובסך הכל 17,300 ש”ח לחמשת התובעים.

התובעים עותרים גם לקבלת סכום ההוצאות בהן נשאו עקב אי מתן שירותי סיוע על-ידי הנתבעת. התובעים לא צירפו אסמכתאות להוצאות הכלכלה בהן נשאו (מזון, משקאות ותקשורת) והעמידו הוצאות אלו על סכום של 100 דולר ליום לנוסע ובסה”כ 3,000 דולר שהם 11,400 ש”ח ל-6 ימי השהות הנוספים בחו”ל.

בנוסף, עותרים התובעים להחזר עלויות המלון בו שהו בקוסטה ריקה עבור תקופת השהיה הנוספת בסך של 1,655 דולר ובש”ח – 6,290 ש”ח. כפי שעולה מהקבלה שצורפה כנספח ח’ לכתב התביעה עלויות אלו של המלון מתייחסות גם ליום 28.4.2024 בו התובעים היו אמורים ממילא לשהות במלון, אף אלמלא השינוי בטיסה (הטיסה המקורית היתה אמורה להמריא מקוסטה ריקה ביום 29.4.2024 בשעה 8:05, כפי שעולה מכרטיסי הטיסה). משכך, יש להפחית מהסכום האמור עלות של יום אחד בסך 276 דולר, כך שהסכום הכולל המתייחס לשהות הנוספת במלון בקוסטה ריקה עומד על 1,379 דולר, ובש”ח (לפי השער בו חושבו הסכומים שבתביעה) – 5,241 ש”ח.

התובעים עותרים גם להשבת העלות של הלילה בו שהו במלון בלונדון בהמתנה לטיסה לישראל בסך 313 פאונד, שהם בש”ח 1,518 ש”ח (קבלת מהמלון צורפה כנספח ט’ לכתב התביעה) וכן הוצאות נסיעה משדה התעופה בלונדון אל המלון ובחזרה בעלות כוללת של 106 פאונד ובש”ח – 514 ש”ח.

בנוסף, עותרים התובעים להשבת הוצאות רכישת ויזה לארה”ב בסך של 511 ש”ח (נספח ד’ לכתב התביעה) ורכישת כרטיסי ההושבה ב-United בסך 912 ש”ח, הוצאות אשר ירדו לטמיון כאשר בוטלה הטיסה החלופית ב-United.

התובעים טוענים כי עקב ביטול הטיסה המקורית לישראל והעובדה שהטיסה החלופית נחתה בישראל רק בחלוף 6 ימים לאחר המועד המקורי, נגרמו להם נזקים נוספים, לרבות הפסדי שכר בגין אובדן ימי עבודה, הארכת ביטוח רפואי עבור השהייה הנוספת בחו”ל, הוצאות תקשורת, עוגמת נפש, הפסד ימי לימוד של הילדים ועוד. להוצאות אלו לא צורפה אסמכתא.

הואיל וסכומי הנזקים להם טוענים התובעים עולים על גבול סמכותו העניינית של בית המשפט לתביעות קטנות, ציינו התובעים כי הם מעמידים את תביעתם על הסכום המרבי שניתן לתבוע בתביעה קטנה – 37,700 ש”ח.

בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי ביטול הטיסה נעשה על רקע המתקפה האיראנית על מדינת ישראל שהתרחשה בלילה שבין ה-13 ל-14 באפריל 2024 וכללה מאות טילים בליסטיים, כטב”מים וטילי שיוט. אין מדובר בביטול טיסה שרירותי כפי שהדברים מוצגים בכתב התביעה.

הנתבעת טוענת כי בנוסף לה חברות תעופה זרות רבות ביטלו את טיסותיהן למדינת ישראל או ממנה עקב המתקפה האיראנית.

הנתבעת צירפה לכתב ההגנה (כנספח 1) הודעה שפורסמה באתר החברה בה נכתב כי עקב ההתפתחויות האחרונות במזרח התיכון הנתבעת הפסיקה את טיסותיה לתל אביב החל מיום 14.4.2024. בהתאם לאותו פרסום, הפעילות היתה עתידה להתחדש בחודש יולי 2024, מועד שנדחה בהמשך לחודש אוקטובר 2024.

הנתבעת טוענת כי הנסיבות שנוצרו בעקבות מתקפת הטילים האיראנית עולות כדי “כוח עליון” והן מקימות לה פטור ממתן פיצוי לתובעים עקב ביטול הטיסה לפי סעיף 6(ה)(1) לחוק. לטענת הנתבעת, הטיסה בוטלה בשל נסיבות מיוחדות שלא היו בשליטתה וגם אם היא היתה עושה כל אשר ביכולתה – היא לא היתה יכולה למנוע את ביטול הטיסה בשל אותן הנסיבות.

הנתבעת מדגישה כי היא פעלה, ככל שהתאפשר לה, על מנת למצוא פתרונות טיסה חלופיים לתובעים ולבסוף אף עלה בידה להעמיד להם טיסה חלופית ובכך עמדה בחובתה על-פי סעיף 3(א)(3) לחוק.

לאחר הגשת כתבי הטענות ביקשו התובעים להגיש שתי ראיות נוספות – האחת, תעודת עובד ציבור מרשות שדות התעופה ובה מידע בעניין המראות ונחיתות בנתב”ג בתאריך הטיסה שבוטלה (30.4.2024). התובעים טוענים כי מתעודת עובד הציבור עולה שבתאריך האמור נחתו בישראל 33 חברות תעופה זרות (בנוסף לחברות התעופה הישראליות); השניה, מכתב של עו”ד מהלשכה המשפטית של רשות התעופה בו נכתב כי הנתבעת הודיעה ביום 8.10.2023 על ביטול כל טיסותיה לישראל וממנה על רקע אירועי יום 7.10.2023. עוד נכתב כי הנתבעת חזרה לפעול בישראל ביום 31.3.2024 וביום 12.4.2024 הודיעה לרשות שדות התעופה על ביטול טיסותיה לישראל וממנה. על-פי המכתב האמור, הנתבעת אמורה לחזור לפעול בנמל התעופה בן גוריון רק במחצית חודש אוקטובר 2024.

ביום 11.8.2024 התקיים דיון בו העיד מטעם התובעים התובע 1. מטעם הנתבעת העידה הגב’ אילנה גרבוב, עובדת בשירות הלקוחות של הנתבעת.

הואיל והתובע 1 הוא עו”ד במקצועו ביקשה הנתבעת להיות מיוצגת אף היא בדיון על-ידי עורך דין ונעתרתי לבקשתה.

התובעים טענו בדיון כי כפי שעולה ממכתב המחלקה המשפטית ברשות שדות התעופה, הנתבעת הודיעה לרשות שדות התעופה על ביטול טיסותיה כבר ביום 12.4.2024, בעת שהתובעים עדיין שהו בארץ, אך למרות זאת בסופו של דבר ההודעה לתובעים ניתנה רק ביום 18.4.2024, כאשר התובעים כבר שהו בקוסטה ריקה.

הנתבעת הכחישה כי ניתנה על-ידה הודעה כאמור ביום 12.4.2024 והציגה פלט מחשב ממנו עולה, על-פי הטענה, כי ביום 12.4.2024 בוצעה הטיסה האחרונה של הנתבעת מנמל התעופה בין גוריון. הנתבעת התנגדה להגשת מכתבה של עוה”ד מהמחלקה המשפטית ברשות שדות התעופה שלא באמצעות עורכו.

נציגת הנתבעת ציינה בדיון כי הסיבה לכך שהנתבעת הפסיקה לטוס לאחר המתקפה האיראנית, בעוד שחברות תעופה אחרות המשיכו לטוס, היתה שמדובר בחברה שמקום מושבה באמריקה, מצב דברים הכרוך בהלנה של צוותי האוויר בארץ בין הטיסות. לטענת נציגת הנתבעת צוותי האוויר שלה מסרבים ללון בארץ ומכאן העדר האפשרות לקיים טיסות אל ישראל וממנה.

באשר לסוגיית הסיוע לתובעים בימים שבהם הוארכה שהותם בחו”ל לשם המתנה לטיסה החלופית – הנתבעת ציינה כי היא אינה נוהגת לפנות מיוזמתה לנוסעים ששהותם התארכה בחו”ל בשל ביטול טיסה והתובעים מצידם לא פנו אליה בעניין. התובע 1 ציין בהקשר זה כי לא ניתן ליצור קשר עם הנתבעת באופן יעיל. לכן, התובעים נשאו בעלויות השהות העודפת בחו”ל וכאשר שבו לארץ הגישו את התביעה שכאן.

הנתבעת הציגה בדיון תמונות של המלון בו שהו התובעים בקוסטה ריקה וטענה כי מדובר ב-“מלון פאר” ומכאן שעלויות השהות הנוספת במלון זה אותן מבקשים התובעים – מופרזות. התובעים טענו כי אין מדובר ב-“מלון פאר” וזה היה המלון בו הם לנו עד אותה העת, לכן הם האריכו את השהות בו.

דיון והכרעה

החוק קובע בסעיף 6(א) כי נוסע שהונפק לו כרטיס טיסה לטיסה שבוטלה, יהיה זכאי לקבל ממפעיל הטיסה הטבות הכוללות: (1) שירותי סיוע (הכוללים בהתאם לסעיף 3(א)(1) לחוק מזון ומשקאות בהתאם לזמן ההמתנה, אירוח בבית מלון אם נדרשת שהייה של לילה אחד או יותר מעבר לשהייה שתכנן הנוסע; שירותי הסעה בין שדה התעופה לבית המלון; ושירותי תקשורת בהיקף שנקבע בחוק); (2.) השבת תמורה או כרטיס טיסה חלופי, לפי בחירת הנוסע; ו-(3) פיצוי כספי על-פי הסכומים הנקובים בתוספת הראשונה לחוק.

אין חולק כי בענייננו הטיסה המקורית, באמצעותה היו התובעים עתידים לשוב ארצה, היא “טיסה שלא התקיימה”, כהגדרתה בחוק. אין גם חולק כי הנתבעת סיפקה לתובעים טיסה חלופית.

עניינה של התביעה הוא בשאלה האם בנסיבות העניין התובעים זכאים עקב ביטול הטיסה גם לפיצוי כספי בסכומים הנקובים בתוספת הראשונה לחוק (להלן: “הפיצוי הסטטוטורי”) ולפיצוי בגין הוצאות בעין שהוציאו (בעיקר עקב אי מתן שירותי סיוע לתובעים על-ידי הנתבעת), או שמא הנתבעת פטורה מלשלם כספים אלו נוכח הוראת סעיף 6(ה)(1) לחוק ובשים לב לטענת הנתבעת לפיה המתקפה האיראנית ומצב הדברים שנוצר לאחריה עולים כדי נסיבות מיוחדות שלא היו בשליטתה, וגם אם היתה עושה כל שביכולתה היא לא היתה יכולה למנוע את ביטול הטיסה.

בכדי להשיב לשאלה האמורה יש לבחון את תחולת הוראת סעיף 6(ה)(1) במצב דברים כמו זה שהיה בענייננו.

סעיף 6(ה)(1) לחוק ותחולתו במצב מלחמה

סעיף 6(ה)(1) לחוק נועד לפטור את חברת התעופה מאחריות לפיצוי הנוסע במצבים שלא היו בשליטתה והיא לא היתה יכולה למונעם. ככזה, הוא מהווה יישום פרטני של דין הסיכול הכללי הקובע כי הפרת חוזה עקב סיכול לא תהווה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לחיוב בפיצויים (ראו: סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל”א – 1970; להלן: “חוק התרופות”)). הקרבה בין סעיף 6(ה)(1) לחוק לבין דין הסיכול הכללי עולה גם מכוונת המחוקק, כפי שזו משתקפת מהדיונים אודות החוק קודם לאישורו, שם התייחסו הנוכחים אל הוראות סעיף 6(ה)(1) לחוק כאל כזו שעניינה בנסיבות של סיכול חוזה (לסקירה מקיפה של הדברים ראו: ת”ק 68228-03-17 מושקטל ואח’ נ’ ארקיע (פורסם בנבו, 28.12.2017), בפס’ 14; להלן: “עניין מושקטל”).

במשך שנים רבות הפסיקה לא קיבלה בנקל טענות לסיכול חוזה והוראת סעיף 18 לחוק התרופות פורשה באופן מצומצם ודווקני, תוך טענה כי הטוען לסיכול היה יכול או צריך לצפות אפשרות של נסיבות מסכלות (ראו: רע”א 7637/22 לה ריין יזמות ואירועים בע”מ נ’ אייסוניק קיד מערכות בע”מ (פורסם בנבו, 17.11.2022)).

זכורה בהקשר זה תהייתו של מ”מ הנשיא (כתוארו אז), השופט לנדוי, בעניין האפשרות לצפות את מלחמת יום הכיפורים: “אמנם פרוץ המלחמה, כאשר זו פרצה ביום הכיפורים, הפתיע את הנהגתה הצבאית והמדינית של המדינה ומה שאלה לא חזו מראש, סתם אזרח בוודאי לא היה חייב לראות מראש. אבל השאלה היא לדעתי אם, כל עוד השלום אינו שרוי בין ישראל ובין כל שכנותיה, סכנה של פרוץ מלחמה במועד כלשהו, קרוב או רחוק, אינה קיימת תמיד, כך שבעניני מלחמה ושלום הבלתי צפוי הוא לעולם בגדר הצפוי עבור אדם מישראל; והאם אין די בסכנה צפויה כזאת כדי שתישלל טענת הסיכול עקב פרוץ מלחמה?” (ע”א 715/78 כץ נ’ נצחוני (פורסם בנבו, 13.9.1979)).

לאור גישה מצמצמת זו נכתב בספרות כי “מאורעות משבשים מובהקים נחשבו במשפטנו בגדר הצפוי והגישה שהשתרשה… הייתה שבמציאות החיים בישראל ניתן לצפות גם את האירועים הקשים, החריגים והקיצוניים ביותר” (גבריאלה שלו ואפי צמח, דיני חוזים, עמ’ 768 (מהדורה רביעית, 2019)).

לימים, גישה נוקשה זו רוככה מעט, דבר שבא לידי ביטוי בדבריו של השופט אנגלרד באחת הפרשות: “גישתו הכללית של בית משפט זה – כפי שבאה לידי ביטוי בפרשת כץ… על נסיבותיה המיוחדות- נראית בענייני נוקשה מדי. מבחינה עקרונית, יש לטעמי, לבחון בכל מקרה ומקרה את השפעתו של אירוע חריג, כגון פרוץ מלחמה, על מהותם של היחסים החוזיים. כלומר, את מבחן הצפיות יש להחיל לא על עצם פרוץ המלחמה, אלא על ההשלכות המעשיות של האירוע על מהות היחסים החוזיים” (ע”א 6328/97 רגב נ’ משרד הביטחון (פורסם בנבו, 23.11.2000).

דברים דומים באו לידי ביטוי גם באמרת אגב של השופט עמית בפרשה אחרת: “כשלעצמי, אף אני נוטה לדעה כי יש מקום “לרכך” את הפרשנות הנוקשה שניתנה לרכיב “הצפיות בכוח” בסעיף 18 לחוק התרופות, אך איני רואה לקבוע מסמרות בעניין, מפני שאיני נדרש לכך לצורך המקרה דנן” (ע”א 4893/14 וליד חמודה זועבי נ’ מדינת ישראל – משרד האוצר (פורסם בנבו, 3.3.2016)).

בשים לב למגמות אלו שבפסיקה ביישום דין הסיכול הכללי נבוא לבחון את דין הסיכול הפרטי הקבוע בסעיף 6(ה)(1) לחוק במצב מלחמה שהביא לביטולה של טיסה.

בעשותנו זאת, אין להשקיף על כל מצב מלחמתי בצורה זהה.

המלחמות בהן התמודדה מדינת ישראל בעבר – מלחמות המתנהלות באופן עצים במשך מספר ימים או שבועות, רותמות חלקים נכבדים מהחברה והמשק לצרכיהן, כרוכות לעיתים בירי משמעותי גם אל העורף ולאחר שהמלחמה מסתיימת השגרה חוזרת למקומה – אינן דומות למלחמה כמו זו שחווים אנו כיום, מלחמה המתנהלת במשך חודשים ארוכים בעצימות משתנה, במעין “שגרת מלחמה”, עם עליות וירידות באינטנסיביות הלחימה ובהשפעתה על העורף.

מובן כי חלוקה גסה זו לשני מצבי עולם אינה ממצה את קשת המצבים האפשריים אשר יכולה לכלול גם “סבבים” של לחימה, מבצעים צבאיים רחבים או מוגבלים ועוד. כל מקרה צריך להיבחן לפי מאפייניו, כאשר לא מן הנמנע שבתוך מלחמה אחת תהיינה תקופות שונות ולהן מאפיינים שונים.

כאשר מדובר במלחמה מהסוג העצים, כזה שרותם את החברה והמשק לצרכיו ומציב לעיתים את העורף בחזית, הנטייה, לטעמי, צריכה להיות הכרה בקיומו של החריג שבסעיף 6(ה)(1) לחוק במקרים בהם הטיסה אכן בוטלה בשל המצב המלחמתי ואילוציו.

עמדה זו עולה בקנה אחד עם המגמה בפסיקה לרכך את תנאיו של דין הסיכול הכללי ולהכיר במצבים המתאימים גם באירועי מלחמה ככאלו המשפיעים על היחסים החוזיים שבין הצדדים.

המקרים “הקלים” בהקשר זה הם מצבים בהם מדינת המוצא או היעד של חברת התעופה אוסרת או מגבילה קיומן של טיסות בשל המצב המלחמתי. במקרים כאלו, טיסה שבוטלה או נדחתה בשל אותן מגבלות תחסה לטעמי, ככלל, תחת הפטור הקבוע בסעיף 6(ה)(1) לחוק. מצב דומה ייתכן גם כאשר מדינת הבית של חברת התעופה הוציאה הוראה מחייבת כללית האוסרת על חברות תעופה מאותה מדינה לטוס אל יעד מסוים בשל מצב מלחמה השורר בו (לדוגמא למקרה כזה ראו: ת”ק (חי’) 1704-10-14 מאור נ’ חברת הדני (פורסם בנבו, 12.8.2015); להלן: “עניין מאור”)). זאת, כמובן בהנחה שחברת התעופה הרלבנטית לא היתה מעורבת במתן אותה הנחיה והדבר לא היה בשליטתה.

המקרים היותר מורכבים הם כאשר אין מגבלה רגולטורית או חוקית על טיסה למדינה בשל מצב מלחמתי, ואולם בפועל מתנהלת באזור פעילות מלחמתית ממשית שקיים חשש, שאינו זניח, כי תסכן את הטיסה (ירי טילים, פעילות כלי טיס צבאיים וכדו’). גם במקרים כאלו, נראה בעיני כי תגבר הנטיה להכיר בקיומו של הפטור שבסעיף 6(ה)(1) לחוק, כפוף לבחינת נסיבותיו הפרטניות של כל מקרה ולהוכחת קיומה של סכנה ממשית בטיסה לישראל וממנה. ככל שזו מוכחת, הדבר עולה לטעמי כדי נסיבות מיוחדות שלא היו בשליטת חברת התעופה וגם אם היא הייתה עושה כל שביכולתה – היא לא היתה יכולה למנוע את ביטול הטיסה באותן נסיבות.

הפטור מתשלום פיצוי במקרים כאלו יכול להינתן, לדעתי, אף אם קיימות חברות תעופה אחרות אשר בוחרות לטוס אל היעד בו שורר המצב המלחמתי העצים חרף הסיכון הכרוך בכך, שכן סטנדרט הבחינה צריך להיות אובייקטיבי ולא תלוי בהחלטה של חברה כזו או אחרת (לעמדה אחרת לפיה במקרים כאלו על חברת התעופה שביטלה את הטיסה להראות מדוע לא הפעילה את הטיסה באמצעות חברת תעופה אחרת, ובפרט חברה ישראלית, כחלק מהנטל להוכיח שגם אם היתה עושה כל שביכולתה לא היה ביכולתה למנוע את ביטול הטיסה; ראו: ת”ק 31170-05-24 אלון נ’ וויז אייר (פורסם בנבו, 28.7.2024)).

ואכן, בתי המשפט פטרו חברות תעופה מתשלום הפיצוי הסטטוטורי בטיסות שהתקיימו בימים ובשבועות הראשונים למלחמת “חרבות ברזל”, כאשר למרכז הארץ נורו טילים בתדירות גבוהה ואיש לא ידע מה ילד יום.

יפים לעניין זה דברים שנקבעו לא מכבר בת”ק (ת”א) 54920-02-24 רזיאל נ’ ישראייר (פורסם בנבו, 29.7.2024): “משפרצה ביום 7.10.2023 מלחמת “חרבות ברזל”, בעקבות מתקפת טרור על תושבי הדרום וירי טילים על ישובים ברחבי הארץ, לרבות ירי שכוון לנמל התעופה בן- גוריון, הימים שלאחר מכן היו ימים קשים ששררה בהם תחושת אי ודאות גדולה. בשל כך, חברות תעופה רבות הודיעו על השהיית טיסותיהן לישראל וממנה. אין חולק כי הטיסה שבענייננו בוטלה לאחר שהמפעיל המקומי הודיע על ביטול הטיסה בשל פרוץ המלחמה. אני סבורה כי מדובר בנסיבות קיצוניות ומיוחדות אשר לא היו בשליטת הנתבעת 1 ואף לא היה בכוחה למנוע אותן. לפיכך, ובהתאם להוראות סעיף 6(ה)(1) לחוק שירותי תעופה, הנתבעת 1 אינה חבה בתשלום פיצויים לתובעת לפי התוספת הראשונה לחוק” (וראו גם פסקי הדין שלהלן, שגם בהם נקבע כי חל הפטור שבסעיף 6(ה)(1) לחוק עקב פרוץ מלחמת “חרבות ברזל” בסמוך למועד הטיסה: ת”ק 54319-11-23 רוקני נ’ ישראייר (פורסם בנבו, 12.3.2024), שם דובר בטיסה שהיתה עתידה לשוב לישראל ביום 9.10.2023; ת”ק 53607-11-23 טייב ואח’ נ’ ארקיע (פורסם בנבו, 8.4.2024), שם דובר בטיסה שהיתה עתידה להמריא מישראל ביום 10.10.2023; ת”ק (רמ’) 9079-11-23 לוי נ’ סמארטאייר (פורסם בנבו, 24.2.2024), שם דובר בטיסה חזרה לישראל שהיתה מתוכננת ליום 9.10.2023; ת”ק 28949-02-24 פדהצור נ’ ישראייר (פורסם בנבו, 27.7.2024), שם דובר בטיסה חזרה לישראל שהיתה קבועה ליום 10.10.2023).

פסיקה דומה ניתן למצוא גם ביחס למבצע “צוק איתן”, שנערך לפני כעשור, ארך מספר שבועות והיה גם הוא כרוך בירי אל העורף. גם אז קבעו בתי המשפט, במרבית המקרים, כי מדובר במצב הנופל לגדרי הפטור הקבוע בסעיף 6(ה)(1) לחוק (ראו: ת”ק (טב’) 21893-08-14 אחיטוב נ’ איסתא ישראל בע”מ (פורסם בנבו, 2.5.2015) ועניין מאור לעיל. לעמדה שונה שלא ראתה במבצע צוק איתן כזה המצדיק כשלעצמו את תחולת הפטור שבסעיף 6(ה)(1) לחוק, בהעדר הוכחה כי נסגרו המרחב האווירי או שדה התעופה או כי חברות תעופה אחרות לא ביצעו טיסות לישראל באותה העת, ראו: ת”ק (י-ם) 58891-06-17 מטי מויאל נ’ אשת (פורסם בנבו, 14.4.2019)).

לעומת המקרים שתוארו לעיל, בהם הטיסה היתה קבועה לימים ולשבועות שחלו בשלב הראשוני והעצים של המלחמה, קיימים גם מקרים בהם הטיסה היתה קבועה לשלב שחל בתוך “שגרת המלחמה”, כאשר הפעילות המלחמתית פחתה (לפחות במרכז הארץ), המשק חזר לפעילות, גם אם לא מלאה, וחברות תעופה רבות, ובהן גם הנתבעת, חזרו לטוס אל ישראל וממנה.

גם במקרים כאלו תיתכן על דרך העיקרון תחולה לפטור הקבוע בסעיף 6(ה)(1) לחוק עקב נסיבות הקשורות למלחמה. עם זאת, לטעמי במצבים מסוג זה משתנה נקודת האיזון, במובן זה שאם בשלב הראשוני והעצים של המלחמה נקודת המוצא היתה שאירועי המלחמה עולים ככלל כדי נסיבות מיוחדות המקימות את הפטור שבסעיף 6(ה)(1) לחוק, בשלב “שגרת המלחמה” על חברת התעופה להראות כי האירוע שבעטיו היא מבקשת לבטל את הטיסה אכן שינה מהותית את מצב הדברים ויצר מניעה או סכנה של ממש בטיסה לישראל וממנה. בשלב זה, אין די בעצם קיומה של מלחמה לשם הוכחת תנאיו של סעיף 6(ה)(1) לחוק, שכן מדובר במועד שחל לאחר שחברת התעופה בחרה ביודעין לקיים טיסות אל המדינה חרף קיומה של מלחמה.

גם אם עמדה חברת התעופה בנטל האמור והוכיחה קיומו של שינוי נסיבות המקים לה את הפטור שבסעיף 6(ה)(1) לחוק, פטור זה יכול לעמוד, לטעמי, רק כל עוד השינוי המהותי במצב הדברים עומד בעינו והוא אינו חל לצמיתות.

מן הכלל אל הפרט

האם הנתבעת מחויבת בתשלום הפיצוי הסטטוטורי?

בענייננו, הנתבעת הפסיקה לטוס אל ישראל ביום 8.10.2023 אך בהמשך בחרה להמשיך לטוס אליה החל מיום 31.3.2024, מועד בו התקיימה עדיין שגרת המלחמה (מצב שלא השתנה גם במועד כתיבת שורות אלו).

בנסיבות אלו, כאשר הנתבעת בחרה לשוב לטוס אל ישראל תוך כדי שגרת המלחמה היא אינה יכולה להסתמך על עצם קיומה של המלחמה כגורם העולה כדי נסיבות מיוחדות המבססות את הפטור שבסעיף 6(ה)(1) לחוק (ראו והשוו לפסק הדין שניתן בת”א 197/07 Vitol Energy נ’ Trans KA (פורסם בנבו, 29.8.2011; ערעור על פסק הדין נדחה בגדרי ע”א 7802/11), שם נקבע כי אין לקבל טענת סיכול חוזה המסתמכת על אירועי מלחמת לבנון השניה במקרה בו ההסכם נכרת לאחר פרוץ המלחמה)). ואכן, הנתבעת אינה טוענת לפטור עקב קיומה של המלחמה גרידא.

טענת הנתבעת היא, כאמור, שהסיבה לביטול הטיסה באמצעותה היו עתידים לשוב התובעים לישראל ביום 30.4.2024 מקורה במתקפה האיראנית שהתרחשה בלילה שבין ה-13 ל-14 באפריל 2024.

אכן, המתקפה האיראנית היתה אירוע חריג ותקדימי, במסגרתו נורו על ישראל מאות חימושים מסוגים שונים בתוך זמן קצר, דבר שגרם להשבתה של הטיסות לישראל וממנה תוך כדי המתקפה ובשעות הסמוכות לה. מקובל עלי כי אירוע כזה יכול לבסס שינוי נסיבות המקים לחברת התעופה פטור מתשלום פיצוי הקבוע בסעיף 6(ה)(1) לחוק.

יחד עם זאת, וכפי שצוין לעיל, שינוי נסיבות כאמור אינו מקים את הפטור לצמיתות. חברת התעופה צריכה להראות כי בכל מועד בו היא ביטלה טיסה עדיין התקיים אותו שינוי נסיבות באופן שלא אפשר את קיום הטיסה או העמיד אותה בסכנה.

הנתבעת לא הרימה בעניין מושא התביעה את הנטל האמור ולא הראתה מדוע במועד שהיה קבוע לטיסה חזור לישראל, 30.4.2024, עדיין חלה מניעה לטוס לישראל עקב המתקפה האיראנית שהתרחשה יותר משבועיים קודם לכן, ובפרט כאשר כפי שעולה מתעודת עובד הציבור שהגישו התובעים באותו היום עשרות חברות תעופה זרות טסו אל ישראל וממנה.

הדברים מקבלים משנה תוקף בשים לב לכך שהנתבעת לא ביטלה את טיסותיה לישראל וממנה רק למשך הימים שלאחר המתקפה האיראנית בחודש אפריל, אלא הודיעה בסמוך למתקפה (הצדדים חלוקים האם הדבר היה לפני המתקפה או אחריה) על ביטול הטיסות עד לחודש יולי, מועד שנדחה בהמשך לחודש אוקטובר, חצי שנה לאחר המתקפה.

בכך, גילתה הנתבעת את דעתה כי הסיבה לכך שהיא אינה מעוניינת לטוס לישראל איננה האירוע הנקודתי של מתקפת הטילים מאיראן והשלכותיו, אלא שינוי מדיניות אצל הנתבעת. שינוי מדיניות כזה הוא זכות של הנתבעת כגוף מסחרי, ואולם ככל שהוא כרוך בביטול טיסה המזכה את הנוסע בהטבות על-פי החוק – על הנתבעת לספק הטבות אלו.

בדיון תלתה נציגת הנתבעת את הטעם שבעטיו הנתבעת הפסיקה את טיסותיה לישראל לאחר המתקפה האיראנית בכך שמאחר שהנתבעת היא חברה שמקום מושבה הוא באמריקה עליה להלין את צוותי האוויר בישראל בין הטיסות ואלו מסרבים לכך. הנתבעת טוענת כי בכך היא נבדלת מחברות התעופה שנכללו ברשימה שצורפה לתעודת עובד הציבור, שרובן חברות שבסיסן באירופה.

אין באפשרותי לקבל טענה זו. משטר האחריות הקבוע בחוק מטיל על חברת התעופה אחריות שיש שכינו אותה בפסיקה כ-“מוגברת מאוד”, המתקרבת לאחריות חמורה (ראו: עניין מושקטל, פס’ 9). בשים לב לכך, הנטל להוכיח קיומן של נסיבות מיוחדות שהנתבעת עשתה כל שביכולתה עדי להתגבר עליהן מוטל על הנתבעת ומדובר בנטל משמעותי (ראו: רת”ק (ת”א) 12149-12-18 אוקראינה אינטרנשיונל אירליינס בע”מ נ’ מירוז (פורסם בנבו, 18.1.2018)).

בענייננו, נציגת הנתבעת העלתה בדיון טענה בעלמא לסירוב של עובדיה ללון בישראל. לטענה זו לא נמצא לה זכר בכתב ההגנה וגם לא הובאה ראיה לתמוך בה (הן ביחס לסירוב הנטען של העובדים והן ביחס לפעולות שביצעה הנתבעת, ככל שביצעה, כדי להתגבר על קושי נטען זה).

הטענה גם אינה מסתברת שכן, כאמור, קיימות חברות תעופה רבות שפעלו בישראל במועד הטיסה. אמנם כפי שעולה מתעודת עובד הציבור החברות הן ברובן חברות תעופה אירופאיות, אך לא רק. מכל מקום, לא שוכנעתי כי נושא הלנת צוותי האוויר בישראל בין הטיסות רלבנטי רק לחברות שמקום מושבן באמריקה.

זאת ועוד, המחוקק התייחס לנסיבות של פטור מתשלום פיצוי עקב ביטול טיסה שמקורו בסירוב של עובדים לעבוד והגביל אותו לנסיבות של שביתה או השבתה מוגנות (סעיף 6(ה)(2) לחוק). אמנם קיימת פסיקה שהכירה גם בתחולת הפטור בנסיבות של “שביתה פראית” (ראו: ת”ק 58016-05-22 יקיר עוז גל נ’ אל על נתיבי אויר לישראל בע”מ (פורסם בנבו, 30.10.2022)), ואולם לטעמי אין הדברים דומים לענייננו, כאשר לא מדובר בקושי נקודתי ומפתיע שהתגלע מול העובדים, אלא במדיניות שהנתבעת הודיעה כי תחול למשך תקופה של לפחות חצי שנה. בנוסף, וכפי שציינתי, לא נטען (וממילא גם לא הוכח) שהנתבעת פעלה כדי לשכנע את עובדיה לנהוג אחרת או לגייס צוותים שייאותו לטוס לישראל וללון בה.

הנתבעת מפנה אל הצעת חוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה) (תיקן מס’ 3 והוראת שעה – חרבות ברזל), התשפ”ד – 2024, המבקשת לבטל או לצמצם את הזכאות לפיצוי בנסיבות של הכרזת מצב חירום מיוחד, תוך קביעת הסדר ספציפי ביחס למלחמת “חרבות ברזל”, ומבקשת להיבנות מכך.

איני סבור שיש בהצעת החוק כדי לסייע לנתבעת.

כך כבר מאחר שמדובר בהצעת חוק שטרם אושרה ולא ידוע אם תאושר. הצורך בהצעת החוק מעיד, אם כבר, על כך שהמצב החוקי כיום – שונה.

כך גם מאחר שההוראה בהצעת החוק הפוטרת מתשלום פיצוי בתקופת מלחמת “חרבות ברזל” חלה רק בתקופה שבין יום 8.10.2023 עד ליום 30.11.2023 (השלב הראשוני והעצים של המלחמה), וממילא אינה חלה על הטיסה מושא התביעה שיועדה להתקיים ביום 30.4.2024 (זאת למרות שהצעת החוק פורסמה ב-28.5.2024, לאחר המתקפה האיראנית).

בנסיבות אלו, כאשר טיסת התובעים בוטלה וכאשר הנתבעת לא הוכיחה את התקיימות תנאי הפטור מתשלום פיצוי הקבוע בסעיף 6(ה)(1) לחוק בנסיבות העניין, התוצאה היא שעל הנתבעת לשלם לתובעים את הפיצוי הסטטוטורי בגין ביטול הטיסה בסך של 3,460 ש”ח לנוסע ובסך הכל 17,300 ש”ח לחמשת התובעים.

האם הנתבעת מחויבת בתשלום בגין שירותי סיוע שלא ניתנו?

כפי שפורט לעיל, לא מתקיימות בענייננו נסיבות מיוחדות המקימות את הפטור הקבוע בסעיף 6(ה)(1) לחוק לו טוענת הנתבעת. מבלי לגרוע מכך וגם אם פטור זה היה חל הוא לא היה פוטר את הנתבעת מחובתה להעניק שירותי סיוע לתובעים בגין התקופה בה התארכה שהותם בחו”ל.

יפים לעניין זה דברים שנקבעו בת”א (נצ’) 55048-12-16 גסאן גובראן נ’ שאדי יוסף גראיסי (פורסם בנבו, 31.1.2021): “קיומו של מבצע מלחמתי או מצב של מתיחות ביטחונית, שהביאה לביטול המראות ע”י חברות תעופה זרות, אין בו כדי לפטור את המארגן או מפעיל הטיסה מתשלום עבור שירותי סיוע והשבת תמורה או כרטיס טיסה חלופי (לפי בחירת הנוסע), והפטור כאמור מתייחס לפיצוי הכספי הסטטוטורי, המוסדר בתוספת הראשונה לחוק, הנגזר ממרחק הטיסה שבוטלה…. דומני כי מתן פטור מלא בנסיבות מיוחדות כגון מלחמה/מבצע מלחמתי, תוך הטלת העול על כתפיו של הנוסע, אינו עולה בקנה אחד עם העקרונות עליהם נשען החוק דנן, ואינו מתיישב עם הרציונל העומד ביסוד חקיקתו, לרבות מעמדו הצרכני, קרי אי הותרת הנוסע ללא סיוע במצב בו מבוטלת טיסה בנסיבות כגון דא” (וראו גם: עניין רזיאל, לעיל).

למרות זאת, אין חולק כי הנתבעת לא סיפקה לתובעים שירותי סיוע כלשהם.

משנשאו התובעים בהוצאות בעין בגין השהות העודפת בחו”ל על הנתבעת להשיב להם אותן (ראו: ת”צ (מחוזי מרכז) 46233-02-17 ברק נ’ אל על (פורסם בנבו, 15.5.2022, פס’ 110)).

הנתבעת טוענת כי התובעים שהו ב-“מלון פאר” בקוסטה ריקה ומשכך אין להשיב להם את מלוא עלויות המלון. מקובלת עלי העמדה לפיה הוצאות סיוע אינן כרוכות בהכרח בהשבה של כל עלות בה נשא הנוסע, תהא אשר תהא, גם אם הנוסע בחר בפתרונות דיור או כלכלה יקרים במיוחד.

עם זאת, בנסיבות העניין לאור עלות המלון ללילה (כ-276 דולר ל-5 אנשים), מאחר שהתובעים המשיכו לשהות באותו מלון בו שהו בחופשתם ומאחר שלא הוכח כי מדובר במלון “מפואר” יותר מהמקובל באותו אזור – לא ראיתי להפחית מהסכום בו נשאו התובעים.

בהתאם, תשלם הנתבעת לתובעים סכום של 5,241 ש”ח בגין הוצאות המלון בקוסטה ריקה (לאחר הפחתת עלות של יום 28.4.2024, בו היו התובעים אמורים לשהות ממילא במלון, כפי שהוסבר לעיל) וכן סכום של 1,518 ש”ח בגין עלויות המלון בלונדון (עצירה ולינה שלא נכללו בנסיעה המקורית).

התובעים עותרים בנוסף להחזר הוצאות כלכלה בסך של 100 דולר ליום לאדם וכן לעלות מונית מהמלון לשדה התעופה ובחזרה בסך 514 ש”ח. להוצאות אלו לא צורפו אסמכתאות.

למרות זאת, ומשלא יכולה להיות מחלוקת כי התובעים נאלצו להוציא כספים לכלכלתם בתקופה בה נדחתה חזרתם לישראל, ראיתי להעמיד את הוצאות הכלכלה על דרך האומדנה על 60$ לאדם ליום ועבור 5 התובעים ב-6 הימים – 1,800$, שהם 6,840 ש”ח (על-פי השער בו חושבו הסכומים בתביעה). בעלות הנטענת של המונית משדה התעופה בלונדון אל המלון ובחזרה לא ראיתי להתערב ואני מעמיד אותה על הסכום שנתבע – 514 ש”ח (לעניין סמכותו של בית המשפט לפסוק על דרך האומדן ראו: ע”א 355/80 אניסינוב בע”מ נ’ מלון טירת בת שבע בע”מ (פורסם בנבו, 9.3.1981); למקרים בהם נפסקו על דרך האומדן הוצאות כלכלה כשירותי סיוע על-פי החוק ראו: ת”ק (רח’) 42433-03-13 בלסטקר נ’ ארקיע (פורסם בנבו, 10.10.2013); ת”ק (קריות) 15839-06-17 אלברט בן שושן נ’ טורקיש איירליינס (פורסם בנבו, 26.4.2018); ת”ק (ב”ש) 23500-05-19 עמר נ’ Ryanair (פורסם בנבו, 26.11.2020); ת”ק (ראשל”צ) 37826-01-23 בעער נ’ טורק (פורסם בנבו, 3.5.2023)).

לפיכך, על הנתבעת להשיב לתובעים את ההוצאות בהן נאלצו לשאת מאחר שלא ניתנו להם שירותי סיוע בסכום כולל של 14,113 ש”ח.

סכומים נוספים שנתבעו

התובעים טוענים כי כתוצאה מהודעת הנתבעת על שינוי הטיסה לכזו המופעלת על חברת United ויוצאת מניו-יורק הם נאלצו לרכוש ויזות לארה”ב בסך 511 ש”ח וכן מקומות הושבה בטיסה ב-United בסכום השווה בש”ח ל-912 ש”ח. אסמכתאות לסכומים אלו צורפו לכתב התביעה.

כאמור, טיסת United בוטלה לבסוף גם היא. לכן, מדובר בנזק נוסף שנגרם לתובעים עקב ביטול הטיסה המקורית על-ידי הנתבעת והודעתה על הטיסה החלופית. אמנם על-פי עקרון “ייחוד העילה” תביעותיהם של התובעים עקב ביטול הטיסה מוגבלות לסעדים שמקנה להם החוק, ואולם הואיל ומדובר בהוצאות שהוצאו בקשר ישיר לטיסה החלופית ב-United, אליה הפנתה הנתבעת את התובעים ובוטלה גם היא, אני סבור כי בנסיבות העניין יש לראות גם בהוצאות אלו כחלק מחובתה של הנתבעת להשיב לתובעים תמורה ששולמה בהתאם לסעיף 6(א)(2) לחוק.

לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובעים סכום נוסף של 1,423 ש”ח.

התובעים טוענים גם כי עקב ביטול הטיסה בחזרה לישראל והעובדה שהטיסה החלופית נחתה בישראל רק שישה ימים לאחר המועד המקורי, נגרמו להם נזקים נוספים, לרבות הפסדי שכר בגין אובדן ימי עבודה, הארכת ביטוח רפואי עבור השהייה הנוספת בחו”ל, הוצאות תקשורת עוגמת נפש, הפסד ימי לימוד של הילדים ועוד. נזקים אלו נטענו בעלמא, ללא פירוט ואסמכתא. משכך, לא ניתן לפסוק פיצוי בגינם, גם לא על דרך האומדן.

סוף דבר

אשר-על-כן, אני מקבל את התביעה בחלקה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעים סכום כולל של 32,836 ש”ח וכן הוצאות בסך 600 ש”ח.

הסכומים כאמור ישולמו לתובעים בתוך 30 ימים שאם לא כן הם יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב בתוך 15 ימים.

ניתן היום, י”ד אב תשפ”ד, 18 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.