מספר בקשה:9,7
לפני
כבוד השופטת נאוה גדיש
מבקש
א”ח ת.ז =====
ע”י ב”כ עו”ד גלעד גלזמן
נגד
משיבה
ג.א ת”ז ======
ע”י ב”כ עו”ד שלי דורון
החלטה
לפניי בקשה לביטול עירבון או הפחתתו.
רקע
המבקש הגיש ביום 19.6.24 ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל מיום 5.6.24, להגדלת חוב בתיק ההוצאה לפועל שמנהלת נגדו המשיבה, בגין מזונות ילדיהם הקטינים.
במקביל עתר המבקש גם לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל.
ביום 24.6.24 ניתנה החלטה על פיה הוריתי למערער להפקיד בקופת בית המשפט 5,000 ₪, להבטחת הוצאות המשיבה, במידה והערעור יידחה וכן נקבעו ערובות לשם עיכוב הליכי ההוצאה לפועל, עד לבירור הערעור.
יום לאחר שניתנה ההחלטה הגיש המבקש “בקשה לשינוי תנאי ערבון ועיכוב הליכים”.
בהחלטה שניתנה באותו יום קבעתי כך:
“ככל שהמבקש מוותר על בקשתו לעיכוב ביצוע, יפקיד את הערובה בסכום שקבעתי ויהיה פטור מהפקדת ערבות של צד ג’.
תשומת לב המערער כי החיוב בערובה נעשה מתוקף סמכותי לפי תקנה 120 (ז) לתקנות ההוצאה לפועל ולא לפי תקנות סדר הדין האזרחי, ראו החלטתה של חברתי, כב’ השופטת בן דב ג’וליאן בתיק ע”ר 44968-10-23 (פורסם במאגרי המידע)”.
המבקש לא השלים עם החלטה זו.
בקשת רשות ערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי (רמ”ש 2446-07-24), נדחתה, בהתאם להחלטת כב’ השופטת פלאוט, תוך שהובהר כי עומדת למבקש זכות לשוב ולפנות לבית משפט זה, בבקשה חדשה למתן פטור מערובה, שאז תיבחנה טענותיו.
זה הרקע להגשת הבקשה שלפניי.
תמצית טענות המבקש
לטענת המבקש מדובר בערעור פשוט יחסית, בסכום חוב נטען של אלפי שקלים בודדים.
המבקש טוען כי בהתאם לתוספת השלישית לתקנות סדר הדין האזרחי, במקרה של ערעור על החלטת רשם שאינו רשם בכיר, יש פטור מהפקדת ערבון ולחילופין, היות והוא מיוצג על ידי הלשכה לסיוע משפטי, יש להפחית את הסכום, בשים לב לכך שבהתאם לטבלה שבתוספת הנ”ל נקבע כי הסכום המירבי של הערבון לא יעלה על 5,000 ₪.
המבקש מוסיף ומציין כי גם אם נראה בכב’ רשם ההוצאה לפועל שביחס להחלטתו הוגש הערעור “רשם בכיר”, יש להגביל את סכום הערובה ל- 1,000 ₪.
עוד טוען המבקש כי “לא סביר ששני מקורות חיוב בערובה שונים, יחולו על אותו הליך… על בית המשפט ‘לעשות סדר’ ולתרגם את התקנות באופן תואם וסביר..”.
במסגרת הבקשה התייחס המבקש גם למצבו הכלכלי ולכך שהוא נתמך בקצבאות מהמל”ל, לאור מצבו הרפואי וצירף אישור על קבלת קצבאות וכן תדפיס של חשבון הבנק שלו ואף הוסיף כי נאלץ לפדות כספים שבמקור הופקדו להבטחת עתידו ועתיד הילדים, כדי לאפשר להם קיום בהווה.
תמצית טענות המשיבה
לטענת המשיבה, יש לחייב את המבקש בהפקדת הערבון המקסימלי, כדי להבטיח את הוצאותיה הרבות, הוצאות שנגרמות בשל ההליכים הרבים שהוא מנהל נגדה (לטענתה תוך קבלת ייצוג מהמדינה, שלא בצדק).
המשיבה טוענת כי רשם ההוצאה לפועל נדרש לטענות בעניין מצבו הכלכלי של המבקש ודחה אותן ומאחר ומדובר בקביעות עובדתיות, אין מקום להתערב בהן.
עוד מוסיפה המשיבה וטוענת כי היה על המבקש להציג תמונה מלאה של מצבו הכלכלי, על מנת לתמוך בטענתו כי מחמת עוניו, אין לחייבו בערובה וכן להוכיח כי פעל בניסיונות כנים לגייס כספים, גם ממקורות אחרים ולא רק שלא עשה כן, אלא אף הסתיר מידע באשר למצבו הכלכלי ואף פעל באופן חד צדדי למשיכת כספים, שהופקדו על ידי שני הצדדים.
המשיבה אף מלינה על כך שהמבקש אינו עומד בהתחייבויותיו על פי ההסכם ומונע מהקטינים טיפולים רפואיים, טיולים מטעם בית הספר ועוד.
לדידה, דווקא הטענה של המבקש כי אין לו מקורות הכנסה, מצדיקה חיובו בהפקדת ערובה, שתבטיח את הוצאותיה, אם יידחה הערעור.
דיון
כאמור, הערעור שלפניי הינו ערעור על החלטה של ראש ההוצאה לפועל וזאת בהתאם לתקנות ההוצאה לפועל, התש”ם -1979.
בתקנה 120(ב1) התייחס מחוקק המשנה לערעור על החלטה של רשם ההוצאה לפועל, לגבי ביצוע פסק דין בענייני משפחה וקבע כי על ערעור זה יחולו תקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), “אך לעניין ערובה, תחול תקנת משנה (ז)”.
בתקנת משנה 120(ז) נקבע כי בית המשפט של הערעור רשאי להורות למערער להפקיד ערובה “להבטחת הוצאותיו של המשיב…”.
הנה כי כן, החיוב בערובה בגין הליך זה, נסמך על תקנות ההוצאה לפועל ולא על תקנות סדר הדין.
אעיר בעניין זה כי אילו הייתי מקבלת את טענות המבקש בעניין זה, היה בכך כדי לייתר את תקנות ההוצאה לפועל בעניין חיוב בערובה ואלו, כידוע עודן שרירות וקיימות.
אינני מקבלת טענת המערער כי קיימות הוראות סותרות בעניין זה: הוראה אחת עניינה בערעור על החלטת רשם והוראה שניה בערעור על החלטת רשם הוצאה לפועל, כאשר הדעת נותנת שהליך שמתנהל בלשכת ההוצאה לפועל, כבר עבר עין שיפוטית אחת ויתכן שזו הסיבה להבדל בין שתי ההוראות.
לפיכך, מצאתי כי יש לבחון את גובה הערובה לפי תקנות ההוצאה לפועל ודעתי בעניין זה, כדעת חברתי, כב’ השופטת בן דב ג’וליאן.
הפקדת ערובה עם הגשת ערעור
החיוב בערובה נועד להבטיח את הוצאותיו של המשיב, למקרה שהערעור יידחה.
בבואו של בית המשפט לשקול אם לפטור מערער מערובה, עליו לבחון את סיכויי הערעור מחד ואת מצבו הכלכלי של המבקש מאידך.
בכל הנוגע לסיכויי הערעור, יש לבחון אותם באופן כללי ולא להיכנס לעובי הקורה בשלב זה, כאשר מדובר, כאמור בשלב בו ערכאה שיפוטית כבר נתנה הכרעה באשר למחלוקת.
בכל הנוגע למצבו הכלכלי של המבקש, ככלל, אין בקשה לפטור מאגרה דומה לבקשה לפטור מערבון.
בראשון, יש לתת חשיבות מירבית למצבו הכלכלי של המבקש ולעשות את הנדרש, על מנת שדלתות בית המשפט לא תחסמנה לפניו, אך בשל עוניו.
ואולם, בשני, יש לשקול בנוסף את הנזק שעלול להיגרם למשיב, שנגרר להליך, ואשר יידרש לשאת בעלויות.
הערובה לעניין זה, נדרשת, אם כן, על מנת שיהיה למשיב מהיכן להיפרע (בפרט כשהמבקש טוען לחוסר יכולת).
בתי המשפט נדרשו לא פעם לחובתו של המבקש פטור מהפקדת ערובה, לבוא בידיים נקיות לבית המשפט ולפעול בשקיפות מלאה באשר למצבו הכלכלי, כאשר הנטל הנדרש מהמבקש הוא גבוה ועליו להציג פירוט מלא של מצבו הכלכלי.
חברי, כב’ השופט זגורי, הבהיר בפסק הדין בעניין ע”א (נצ’) 40550-08-23 עשור נ’ עו”ד רון דרור (פורסם במאגרי המידע), כי על הפירוט להיות מלא ולכלול בין היתר “תדפיסי חשבון בנק, תדפיסים אודות רכוש, דיווח על הוצאות, תלושי משכורת של ושל בן זוגו ועוד (ראו בשג”ץ 4934/14 גורנשטיין נ’ כנסת ישראל…) בנוסף על המבקש להצהיר אילו ניסיונות בוצעו על ידו כדי לגייס את הסכום מחבריו הקרובים וממשפחתו”, (ההדגשה שלי – נ.ג).
כך גם יש להבהיר כי בכל הנוגע להפקדת ערובה, סכום התביעה לא בהכרח ישפיע על גובה הערובה.
בית המשפט מצווה, בעת פסיקת הוצאות, לפסוק סכום שישפה את הצד שהפסיד בהליך, בגין הנזק שנגרם לו.
מעת שהותקנו התקנות החדשות קיבל עניין זה ביטוי מפורש בתקנה 151(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע”ט – 2018.
חיוב זה נועד כדי למנוע מהצד שהפסיד חסרון כיס כאשר ברי שיש לקחת בחשבון את היקף העבודה לה נדרש בא כוחו וזו לעיתים אינה פחותה, רק משום שסכום התביעה הוא נמוך.
מהכלל אל הפרט
בכל הנוגע לסיכויי הערעור – בשלב מקדמי זה, לא ניתן לקבוע כי הערעור חסר סיכוי אולם גם אין להסיק מכך שהסיכוי גבוה במיוחד. עניין זה יתברר במסגרת ההליך.
בכל הנוגע למצבו הכלכלי של המבקש – לבקשתו צירף תדפיס של חשבון בנק וגם אם זה חשבונו היחיד (כטענתו וחרף טענת המשיבה), מעיון קל בו נצפו פעולות כמו העברת תשלום בסך 2,500 ₪ ביום 14.7.24; העברת תשלום באינטרנט בסך 1,500 ₪ ביום 19.5.24; משיכת שיק על סך 5,230 ₪ מיום 16.4.24 ותשלומים בכרטיסי אשראי, לעיתים בסכום של למעלה מ- 4,500 ₪ בחודש (כך למשל בחודש מאי). המבקש לא טרח לפרט את מהות ההוצאות.
המבקש לא צירף תדפיסים של כרטיסי האשראי שברשותו, לא נתן הסבר להעברות שנצפו בתדפיס שצורף, לא הצהיר איזה רכוש יש בבעלותו, אם יש ואיזה מאמץ עשה, אם בכלל, כדי לגייס את סכום הערובה.
במצב דברים זה, כאשר סיכויי הערעור לא ברורים עדיין וכאשר המבקש לא עמד בנטל הנדרש להוכיח כי אין לו יכולת לעמוד בגובה הערובה שנפסקה, אני דוחה את הבקשה.
אבהיר כי טענת המבקש לפיה מדובר במחלוקת על אלפי שקלים בודדים, איננה מתיישבת עם טענותיו בכתב הערעור, המתייחסות גם לזכותו לקזז סכומים שלטענתו נשא בהם ועומדים על אלפי שקלים וגם לפרשנות שהעניק כב’ הרשם לסעיף 8(8) להסכם שמתייחס להפסקת החיוב במזונות באופן מלא.
סכום הערובה שנקבע, בסך 5,000 ₪, הוא סכום צנוע יחסית, בגין הליך של ערעור ולא מצאתי להפחיתו.
יחד עם זאת, מובהר כי אינני נדרשת לטענות המשיבה באשר להפרות נוספות של ההסכם מצידו של המבקש וברי כי טענות אלו, אין מקומן בהליך זה.
סוף דבר, אני דוחה את הבקשה.
המבקש יפקיד את סכום הערובה שפסקתי בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, יידחה הערעור.
משנדחתה הבקשה, אני מחייבת את המבקש בהוצאות המשיבה בסך כולל של 2,500 ₪.
החלטה זו ניתנת לפרסום, ללא פרטים מזהים.
ניתנה היום, ז’ אלול תשפ”ד, 10 ספטמבר 2024, בהעדר הצדדים.
