איריס שטגמן,ע”י ב”כ עו”ד יאיר בן-דוד, שותפות עורכי הדין בויאר, אור ושות’,ע”י ב”כ עוה”ד שמואל אור ויעקב בויאר, פסק דין

לפני

כבוד השופט יונה אטדגי

המערערת:

איריס שטגמן

ע”י ב”כ עו”ד יאיר בן-דוד

נגד

המשיבה:

שותפות עורכי הדין בויאר, אור ושות’

ע”י ב”כ עוה”ד שמואל אור ויעקב בויאר

פסק דין

האם ניתן לחייב לקוח של עורך-דין בתשלום שכר טרחה לפי שכר ראוי, כאשר לא נערך הסכם שכר טרחה בכתב, אין מחלוקת שסכום שכר הטרחה הוסכם בעל-פה בין הצדדים, אך קיימת מחלוקת בשאלה מהו הסכום שהוסכם?

התביעה ופסק הדין בבית משפט השלום

המערערת, עורכת דין בעצמה, פנתה אל המשיבה, באמצעות עו”ד יעקב בויאר (להלן – “עו”ד בויאר”), לצורך התייעצות בקשר לסכסוך שפרץ בינה לבין שכניה, שהחלו בעבודות בנייה של ביתם בצמוד לביתה.

בגין חלק זה של הטיפול – שלא הייתה עליו מחלוקת – שילמה עליו המערערת למשיבה סכום של 5,323 ₪ (כולל מע”מ).

המחלוקת התגלעה ביחס לייצוגה של המערערת בעתירה מנהלית ובקשה לסעד זמני שהוגשה במסגרתה נגד השכנים והועדה המקומית.

לפני תיאור המחלוקת יצוין, כי הבקשה לסעד זמני נדחתה (תוך חיוב המערערת בהוצאות) מהנימוק שמקומה הראוי להתברר הוא בהליך אזרחי ולא בהליך מנהלי.

בעקבות זאת, הודיעה המערערת למשיבה כי היא איננה מעוניינת עוד להמשיך בניהול העתירה המנהלית וייצוגה על-ידי המשיבה הופסק.

המחלוקת בין הצדדים הייתה בשאלת סכום שכר הטרחה שהוסכם בקשר להגשת העתירה המנהלית והבקשה לסעד זמני.

אין חולק שלא נערך הסכם שכר טרחה בכתב, אך שני הצדדים טוענים שהוסכם בעל-פה על גובה הסכום. אלא, שהצדדים חלוקים בשאלה, מה הסכום שהוסכם בעל-פה. בעוד שהמשיבה טענה שהסכום שהוסכם היה 45,000 ₪-50,000 ₪ בצירוף מע”מ והוצאות, המערערת טענה כי הסכום שהוסכם היה 10,000 ₪ כולל מע”מ.

המערערת שילמה למשיבה את הסכום, אשר הוסכם לטענתה, וסירבה לשלם את יתרת הסכום כבקשת המשיבה, וזו הגישה תביעה כספית נגד המערערת על סך 40,840 ₪ (כולל מע”מ).

בית המשפט קמא (כב’ השופט עדי סומך) קבע, לאחר ששמע את עדויות הצדדים, כי “אין לבית המשפט דרך נאותה להעדיף את גירסת האחד על משנהו ובמקום שבו אין ראיות למוסכם, ומשאין בית המשפט קורא כליות ולב לא ניתן להשאיר שאלה זו אלא כשאלה פתוחה”, והוסיף “בהתאם לכך מורה הדין כי במקום שבו אין הסכם שכ”ט, סמכותו של בית המשפט נגזרת מסעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל”ג-1973 אשר קובע כי זכותו של אדם לקבל את שכרו בגין עמלו שאם לא כן יימצא האחר מתעשר שלא כדין על חשבון, ואילו סמכותו של בית המשפט לקבוע שכר זה הינה על דרך האומדנה”.

בית המשפט הפנה בקשר לכך לפסק הדין של בית המשפט העליון ב-ע”א 9282/02 יכין חקל בע”מ נ’ עו”ד יחיאל, פד”י נח (5) 26,20 (להלן – “פס”ד יכין חקל”), עוד אשוב להפנייה זו.

לאחר נימוקים נוספים, הגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי שכר הטרחה הראוי במקרה זה עומד על 30,000 ₪ בצירוף מע”מ ובניכוי הסכום של 10,000 ₪ כולל מע”מ שכבר שולם, ולפיכך, הוא חייב את המערערת לשלם למשיבה סך של 25,100 ₪ כולל מע”מ, סכום של 5,000 ₪ שכר טרחת עו”ד ותשלום מחצית האגרות (להלן – “פסק הדין”).

הערעור והתשובה

המערערת הגישה ערעור זה על פסק הדין, כשטענתה העיקרית היא, כי “במקום שקיים הסכם שכ”ט אין מקום לעילה של שכר ראוי”.

כן נטען שעילת השכר הראוי לא נטענה בכתב התביעה, נטענה לראשונה בסיכומי המשיבה, והיא התנגדה להרחבת חזית.

כן נטען שבית המשפט לא היה מוסמך לקבוע את שיעור השכר הראוי לפי אומדנה, על סמך דעתו הסובייקטיבית, וללא ראיות על כך.

המשיבה טוענת כי בית המשפט “עשה חסד” עם המערערת כשפסק לה סכום נמוך מזה שנתבע, למרות שהוא האמין לעו”ד בויאר.

לטענת המשיבה “בית המשפט קמא פסק על פי אומדנה שנעשתה על ידו לנוכח הראיות ולא מכוח עילת “שכר ראוי””.

בד-בבד הוסיפה, כי “לבית המשפט סמכות מכוח סעיף 46 לחוק החוזים לקבוע חיוב לתשלום בגין שירות שלא הוסכם על שיעורו או שיש ספק באשר לשיעורו וזאת על דרך חיוב בתשלום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה”.

יצוין, כי בדיון בבית המשפט הפנה ב”כ המשיבה לסעיף 5 לכתב התביעה, שבו נטענה עילת “עשיית עושר ולא במשפט”.

ניסיונות שנעשו במהלך הדיון להביא להסכמה בין הצדדים נדחו, ולכן אין מנוס ממתן פסק דין לגוף הערעור.

דיון והכרעה

אני סבור כי המערערת צודקת בטענתה העיקרית, לפיה, לא היה מקום לפסוק שכר ראוי, כאשר אין חולק שנעשה הסכם שכר טרחה, גם אם הוא נעשה בעל-פה ולא בכתב.

מסקנה זו עולה כבר מפסק דין יכין חקל (שהחלק הרלבנטי בו צוטט בפסק הדין של בית המשפט קמא) (עמ’ 27): “הנה-כי-כן, בין הצדדים לא נערך מעולם הסכם שכר טרחה – לא בכתב ואף לא בעל-פה. מהו הדין במקרה כזה? הכלל בעניין זה מצוי בסעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל”ג-1973, הקובע לאמור: “חיוב לתשלום בעד נכס או שירות שלא הוסכם על שיעורו, יש לקיים בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה”.

סעיף 46 שורשיו בדיני עשיית עושר ולא במשפט. ביסודו העיקרון כי אדם זכאי לשכר בגין עמלו, שאם לא כן יימצא מקבל השירות מתעשר שלא כדין (ע”א 136/92 ביניש-עדיאל – עורכי-דין נ’ דניה סיבוס חברה לבנין בע”מ (להלן – פרשת ביניש-עדיאל [1]), בעמ’ 125). הצורך באומדן השכר הראוי – חלף שכר מוסכם – עשוי להתעורר במקרים שונים (ראו ג’ קלינג אתיקה בעריכת דין [7], בעמ’ 270), ובכלל זה המקרה נושא ענייננו, אשר בו לא סוכם כלל שיעור שכר הטרחה (מקרים אחרים הם למשל מקום שבו הוסכם על השכר, אולם השירות נפסק בעודו באבו, ולא סוכם מה יהיה השכר במקרה זה, או מקום שבו הסכם שכר הטרחה איננו תקף מסיבה כלשהי). הנה אפוא, ברגיל, היעדרו של הסכם שכר טרחה אין בו משום אות וסימן לכך שהשירות ניתן חינם. אדרבה, רואים בצדדים כאילו הסכימו ביניהם שבתמורה לשירות יקבל עורך-הדין את השכר הראוי (ע”א 180/71 לביא נ’ קצין התגמולים [2]), והוא כשהנסיבות אינן מצביעות על מסקנה אחרת (ראו עוד ע”א 525/81 גזית ושחם חברה לבנין בע”מ נ’ עו”ד רוזן [3], בעמ’ 342)”.

המסקנה הנובעת מהאמור היא כי מקום שנעשה הסכם שכר טרחה בין הצדדים, גם אם בעל-פה, הרי שלא ניתן לפנות ל”מסלול” של סעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל”ג-1973 (להלן – “חוק החוזים”), כלומר למסלול של שכר ראוי ודיני עשיית עושר ולא במשפט, אלא נדרש להכריע בתביעה החוזית בהתאם להסכם שנעשה בין הצדדים.

כך גם נפסק באופן מפורש ב-ע”א 6290/18 עיזבון טמירה פינצ’וק ז”ל נ’ הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע”מ (2.5.2021) (פסקה 41): “בין כך ובין כך, משהוסדרה הזכות לשכר בגין עבודה על בסיס חוזי, וכל עוד עומד החוזה בתוקפו, התביעה לשכר העבודה אמורה להיות מכוחו, ואין היא יכולה להיות מכוחם של דיני עשיית עושר ולא במשפט. זאת כחלק מהעיקרון לפיו כאשר מתן טובת ההנאה מוסדר בחוזה אין תחולה לדיני עשיית עושר ולא במשפט”.

המסקנה האמורה, לפיה משקיים הסכם שכר טרחה, בכתב או בעל פה, אזי לא ניתן לפסוק שכר ראוי, כוחה יפה גם כשבית המשפט מתקשה להכריע בין הגרסאות של הצדדים. חוסר הכרעה בין הגרסאות אינו נמנה בין המקרים המצדיקים הכרעה על-פי שכר ראוי. במקרה כזה, נדרש בית המשפט להכריע על פי דיני הראיות, ובראשם הכלל המטיל את נטל הוכחת התביעה על התובע.

המסקנה הנובעת מכך היא, שלאחר שבית משפט קמא קבע כי הוא אינו יכול להכריע בין הגרסאות של הצדדים ביחס לסכום שכר הטרחה שהוסכם, ומשאין חולק כי הסכום שהוסכם על פי גרסת המערערת כבר שולם על ידה, היה עליו לדחות את התביעה על-פי הכלל, לפיו נטל הוכחת התביעה מוטל על התובע, כלומר המשיבה, ולא לפנות למסלול של השכר הראוי.

המשיבה איננה צודקת בטענתה כי מפסק הדין נובע שבית המשפט קמא נתן אמון בגרסת עו”ד בויאר. טענה זו עומדת בניגוד לקביעתו המפורשת של בית המשפט קמא, גם אם היא נאמרה לאחר פירוט התלבטויותיו בעניין זה.

כן אין מקום לטענה, לפיה בית המשפט פסק על דרך האומדנה, ולא לפי שכר ראוי, טענה שהתקשיתי לעמוד על טיבה.

שהרי, בית המשפט הפנה באופן ברור לסעיף 46 לחוק החוזים ולפס”ד יכין חקל, שעניינם שכר ראוי ששורשו בדיני עשיית עושר ולא במשפט, וביסס על כך את פסיקתו.

מעבר לנדרש אוסיף, כי המערערת צודקת בטענה כי בית המשפט לא היה מוסמך לפסוק שכר ראוי על דרך של אומדנה. כך נקבע בפסק דין יכין חקל (עמ’ 27): “ודוק, דרך קביעתו של השכר הראוי ושיעורו אינם בגדר ידיעה שיפוטית ועל בית המשפט לקובעם על בסיס הראיות המובאות בפניו”.

לסיום, אין לי אלא להצטרף להערתו של כב’ השופט רובינשטיין ב-רע”א 8775/15 פלונית נ’ פלוני (10.5.2016) (פסקה יא’), לפיה, בסכסוכים הנוגעים לשכר טרחת עורך דין, “”החטא הקדמון” בעיניי הוא היעדרו של הסכם כתוב בעניין שכר הטרחה. מוטב וראוי כי צדדים לחוזה לשירותי ייצוג משפטי יעלו את הסכמתם בפירוט על הכתב”.

התוצאה:

הערעור מתקבל.

כל החיובים שהמערערת חויבה בהם בפסק דינו של בית המשפט קמא מבוטלים.

מאחר, שכפי שנמסר בדיון, המערערת כבר שילמה למשיבה את כל הסכום שנפסק, על המשיבה להשיב למערערת את כל הסכום שהיא שילמה לה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום שבו בוצע התשלום.

המשיבה תשלם למערערת הוצאות הערעור בסך 15,000 ש”ח.

המזכירות תשיב למערערת באמצעות ב”כ את העירבון.

ניתן היום, ד’ חשוון תשפ”ה, 05 נובמבר 2024, בהעדר הצדדים.