בפני
כב’ השופטת תמר סנונית פורר
התובעת:
אלמונית, ת”ז
ע”י ב”כ עו”ד מוסקוביץ ועו”ד קידר ברטלר
נגד
הנתבע:
פלוני, ת”ז
ע”י ב”כ עו”ד רוזן ועו”ד טרונישוילי
פסק דין
בפניי שתי תביעות שהגישה האישה כנגד האיש (להלן: “האם” או “האישה” להלן: “האב” או “האיש”) תביעה למזונות אישה ולמזונות שני קטינים (תלה”מ 48344-10-22) ותביעה לאכיפת הסכם (תה”ס 53266-12-22).
א. רקע עובדתי וההליכים המשפטיים
הצדדים נישאו זל”ז בשנת 2005 וחיו תחת קורת גג אחת עד לחודש 8/22 עת עזב האיש את הבית המשותף.
האישה ילידת —- והאיש יליד ישראל, והם נישאו בנישואים אזרחיים ב—- כחצי שנה לאחר מועד היכרותם והתגוררו כל העת בישראל.
לצדדים שני ילדים משותפים, שניהם מעל גיל 6 במועד הגשת התביעה: — קטין יליד 2008 —- ו— קטינה ילידת 2012 ——.
ביום 29.5.22 לאחר כ-17 שנות נישואין כאשר לצדדים שני ילדים קטינים משותפים, חתמו הצדדים על הסכם ממון המחיל עליהם משטר הפרדה רכושית לעתיד להווה ולעבר, תוך קביעת הסדר פיצוי כספי לאישה במקרה של פרידת הצדדים והוראות נוספות רלוונטיות שיפורטו להלן (להלן: “ההסכם” או “הסכם הממון”).
ביום 15.6.22 אושר ההסכם וקיבל תוקף של פסק דין (תה”ס 3679-06-22).
ביום 8.8.22 כחודשיים לאחר חתימת ההסכם, עזב האיש את דירת המגורים והגיש בקשה לי”ס אשר נסגרה בהעדר הסכמות (16350-08-22).
האם הגישה את התביעות לפסיקת מזונות עבורה ועבור הקטינים (תלה”מ 48344-10-22) ותביעה לאכיפת הסכם (תה”ס 53266-12-22). כמו כן שני הצדדים הגישו תביעות לזמני שהות (תלה”מ 57445-09-22- תביעת האב ותלה”מ 49096-11-22 – תביעת האם) אשר נסגרו ביום 7.5.24 לאור הסכמות הצדדים.
מזונות זמניים – ביום 29.11.22 ניתנה החלטה למזונות זמניים במסגרתה קבעתי כי החל מחודש 10/22 יישא האב במזונות הקטינים בסך של 2,500 ₪ לחודש לכ”א מהקטינים וכן בסך של 40% מדמי השכירות בסך של 5,600 ₪ לחודש. כמו כן קבעתי כי לאור פערי השתכרות משמעותיים בין הצדדים האב יישא ב-80% והאם ב-20% מהוצאות רפואה חריגות של הקטינים וכן מהוצאות החינוך שלהלן: תשלומים לבי”ס, חוג אחד לכל קטין ושיעורים פרטיים. במועד מתן ההחלטה שהו הקטינים עיקר זמנם עם האם אשר המשיכה להתגורר בדירה בה התגוררו הצדדים יחד ב—- —– והאב עבר להתגורר בבית אמו ב—-.
בהחלטה מיום 23.1.24 הוריתי כי לאור מעבר הקטינה להתגורר בבית האב בלבד, החל מחודש 1/24 תשלומי המדור לאם יופחתו במחצית ויעמדו ע”ס של 2,800 ₪ לחודש.
בקשות נוספות של האב לביטול מזונות שני הקטינים לאור מעברם להתגורר בביתו, וכן בקשות האם לחיוב האב במזונות זמניים גם עבורה ולהקדמת מועד חיוב המזונות – נדחו, תוך קביעה כי הדבר ידון במסגרת פסק הדין ובכלל זה שינוי רטרואקטיבי.
זמני שהות –מאז הגשת כתב התביעה השתנו זמנו השהות של הקטינים עם ההורים. במועד הגשת כתב התביעה ומתן ההחלטה למזונות זמניים שהו הקטינים עיקר זמנם עם האם ואילו כיום שוהים עיקר זמנם עם האב.
בהתאם להסכמת הצדדים כתבי הטענות של הצדדים בכלל התביעות מהווים גם תצע”ר מטעמם. עובר לדיון ההוכחות, הגישו הצדדים תצהיר ואסמכתאות עדכניות לגבי הכנסותיהם וכן תדפיסי תנועות עו”ש עבור 12 חודשים, נכסיהם והוצאותיהם.
בשני התיקים התקיים דיון קדם משפט ודיון הוכחות, הוגשו תצהירים משלימים וסיכומים בכתב ובהתאם לכך ניתן כעת פסק הדין.
פסק דין בתביעת המזונות – תלה”מ 48344-10-22
בכתב התביעה עתרה האם לחיוב האב במזונות הקטינים בסך של 3,915 ₪ לחודש עבור כל אחד מהקטינים ובתוספת מדורם ומדור האם בסך של 18,692 ₪ לחודש וכן לחיוב האב במלוא הוצאות חינוך ורפואה של הקטינים. כמו כן עתרה האם לחיוב האב במזונות משקמים בשיעור ממוצע הוצאותיה החודשיות של האם בסך של 10,860 ₪ לחודש.
בסיכומיה עתרה האם להותיר את ההחלטה המעודכנת למזונות זמניים על כנה וכן לחיוב האב במזונות משקמים בהתאם לכתב התביעה.
בכתב ההגנה עתר האב לחיובו בסך של 2,500 ₪ עבור מזונות ומדור כל אחד מהקטינים (5,000 ₪ בסה”כ) וכן במחצית הוצאות חינוך ורפואה של הקטינים.
בסיכומים עתר האב לביטול חיובו במזונות הקטינים באופן רטרואקטיבי החל מהמועד בו עבר כל אחד מהקטינים להתגורר עמו – הקטינה החל מחודש 5/23 והקטין החל מחודש 3/24 וכן לחייב את הצדדים לשאת בחלקים שווים בהוצאות חינוך ורפואה של הקטינים.
טרם הכרעה יצויין כי שני הצדדים נמנעו מלציין את הנדרש בהתאם לפסיקת מזונות על פי בע”מ 919/15, ולא פירטו את הדברים כדבעי כלל. הם הותירו מלאכה זו לבימ”ש ושניהם הסתפקו בטענות כלליות לגבי פסיקת מזונות הקטינים.
הכנסות האם
לטענת האם היא נישאה לאב בהיותה בת 19 שנים ובהתאם לרצונו, מעולם לא עבדה לפרנסתה, הקדישה את כל זמנה ומרצה לטיפול בקטינים ונסמכה על שולחן האב אשר היה המפרנס הבלעדי של התא המשפחתי והיא נעדרת פוטנציאל השתכרות.
בתצהיר המשלים ובסיכומים טענה האם כי מאז פרידת הצדדים היא מכלכלת את עצמה ואת הקטינים ברמת חיים בסיסית בלבד באמצעות כספים ששילם לה האב בהתאם להסכם הממון ואין לה מקורות הכנסה נוספים. לטענת האם היא פדתה קרן פנסיה ומכרה את רכבה הפרטי על מנת לממן הוצאות מחיה שלה ושל הקטינים וכן הוצאות משפט ולמעט רכב שקיבלה במתנה מבן זוגה הנוכחי אין בבעלותה נכסים מכל סוג.
לטענת האב האם הזניחה את הקטינים ולא השקיעה מרצה בטיפול בהם ומכל מקום בעת הזו כבר אינם מקטני קטינים והאם יכולה לעבוד לפרנסתה. לטענת האב האם תזונאית וספרית בהכשרתה, עבדה והתפרנסה מעבודות אלו בעבר והאב אף פתח עבורה עסק אשר נקלע לחובות בשל התנהלותה של האם.
אולם בחקירתו אישר האב כי האם מעולם לא עבדה במקצועות אלו וכי בפועל אין לאם מקצוע (ראו: פרוטוקול מיום 21.2.24 עמ’ 64 שורות 13-21). האב לא נקב בשיעור פוטנציאל השתכרותה של האם.
כמו כן לטענת האב, לאם דירה בבעלותה הבלעדית במדינת מוצאה—-, אשר האב רכש עבורה.
בסיכומים טען האב כי שילם לאם את מלוא הסכום בהתאם להסכם הממון, לאם לא חסר דבר, היא חיה חיי נהנתנות, מתגוררת ב— —-, מקבלת מבן זוגה הנוכחי סכומי כסף לא מבוטלים ומתעתדת לפתוח עסק משלה.
שכר דירה של האם – במועד הגשת כתב התביעה המשיכה האם להתגורר בדירה בה התגוררו הצדדים ביחד עם הקטינים בשכ”ד של 14,000 ₪ בהתאם להסכם שכירות שצורף. בתצהיר המשלים טענה האם כי לאחר קבלת צו הפינוי שכרה דירה בסמוך לבית הספר של הקטינה בשכ”ד של 9,500 ₪ לחודש והיא קורסת תחת נטל תשלומי השכירות. האם צירפה לתצהיר המשלים הסכם שכירות לא חתום וכן דפי חשבון בנק לחודשים 11/22-1/24 בהם מופיעים חיובים ללא פירוט וללא ציון היתרה בחשבון, מהם עולה כי ישנן שתי העברות בלבד של 9,500 ₪ כ”א, שתיהן בחודש 1/24 לגורם לא ידוע.
בחקירתה העידה האם כי היא מתגוררת בדירה כשנה וחצי, ומזה שמונה חודשים מתגורר עמה בדירה גם בן זוגה (ראו: פרוטוקול מיום 21.2.24 עמ’ 21 שורות 10-11). כשנשאלה לגבי חלוקת הוצאות משק הבית המשותף השיבה האם כדלהלן:
“עו”ד, טרטנשווילי : [..] כשאת באה ואומרת שאת גרה עם בן הזוג שלך, איך אתם חולקים את ההוצאות יחדיו לא יחדיו ואיך זה הולך ההתנהלות הכספית בתוך הבית?
העדה, גב’ XXX : יש לנו ככה, אין לנו, אנחנו לא חלוקים, אין לנו מספרים, ויש חשבון שנכנס מכניסים כסף וזה הכל,
עו”ד, טרטנשווילי : של מי החשבון המדובר?
העדה, גב’ XXX : החשבון הוא שלי,
עו”ד, טרטנשווילי : שלך, והוא יש לו הרשאה לחשבון הזה יש לו גישה לחשבון הזה?
העדה, גב’ XXX : בטח, כי הוא גם מכניס לשם כסף,
עו”ד, טרטנשווילי : מה הסכום שהוא מכניס?
העדה, גב’ XXX : בואי נגיד (לא ברור) מ-50,000 שקל.”
(ראו: פרוטוקול מיום 21.2.24 עמ’ 22 שורות 8-18).
לאחר בחינת טענות הצדדים ושמיעתם ובחינת חומר הראיות אני קובעת כי האם נושאת במחצית שכר הדירה בהתאם להסכם השכירות שצורף ועל כן לאם הוצאה בגין שכ”ד בסך של 4,750 ₪ לחודש נכון לעת הזו.
לאחר בחינת חומר הראיות ושמיעת הצדדים שוכנעתי כי מאז נישואי הצדדים האם לא עבדה לפרנסתה ולא למדה לימודי תעודה או קורסי הכשרה מקצועית. אשר על כן אני קובעת כי פוטנציאל השתכרותה של האם מעבודה במשרה מלאה אשר אינה דורשת ניסיון וכישורים מקצועיים הינו בסך של 6,000 ₪ נטו בחודש.
האם קיבלה סך של 3 מיליון ₪ מהאב בהתאם להסכם הממון. מדובר בסכום אשר לו תשקיע אותו האם בתבונה יכול להניב לאם הכנסה נוספת מריבית.
בניכוי חלקה של האם בשכ”ד אותו משלמת כאמור לעיל בסך של 4,750 ₪ בחודש, הכנסתה הפנויה עומדת על סך 1,250 ש”ח נטו בחודש.
הכנסות האב
לטענת האם, האב עתיר נכסים בעל מניות בחברת שונות ובאמצעותן מפעיל סופרמרקט בXXX וכן מחזיק בנכסי נדל”ן מניבים בארץ ובחו”ל. לטענת האם הכנסת האב מכלל המקורות עומדת ע”ס של כ-150,000 ₪ בחודש.
לטענת האם, האב אשר היה המפרנס הבלעדי של התא המשפחתי ניהל לבדו את כלכלת המשפחה ועל כן אין בידה נתונים ואסמכתאות על הכנסות האב והוצאות התא המשפחתי. אולם על שיעור הכנסותיו הגבוה של האב ניתן ללמוד מרמת חייהם הגבוהה של הצדדים ושל הקטינים אשר מומנה כולה מהכנסות האב וכללה חופשות רבות בחו”ל, רכישת בגדי מותגים, ארוחות מדי שבוע במסעדות יוקרה בישראל וטיפולי טיפוח וקוסמטיקה לצדדים ובפרט לאם, בעלות של אלפי שקלים בחודש.
האם ציינה כי בכל תקופת נישואיהם כלל הנתונים והמסמכים היו מצויים בידי האב בלבד.
בכתב ההגנה בתצהיר המשלים ובסיכומים מטעם האב, בחר האב לשמור על ערפול ועמימות הן לגבי עיסוקו והן לגבי שיעור הכנסתו החודשית. האב טען כי הכנסתו היחידה הינה מחברה שבבעלותו המצויה בהפסדים, אך לא ציין באיזה תפקיד הוא מועסק בחברה ולא נקב בשיעור הכנסתו, על אף שצירף כנספחים לכתב ההגנה ולתצהיר תלושי משכורת שהונפקו לו. לטענת האב לאור הפסדי החברה שבבעלותו אשר בה הוא מועסק כשכיר, הוא מתקיים מכספים שהולכים ואוזלים, אשר קיבל תמורת מכירת עסקו בשנת 2019.
האב טען כי אינו איש עשיר ועתיר נכסים כפי שמנסה האם להציגו. לטענת האב הצדדים התקיימו ממשכורתו היחידה וחיו ברמת חיים ממוצעת בלבד ולא כפי הנטען ע”י האם. לטענת האב, גרסת האם לגבי הכנסותיו ורמת חייהם של הצדדים שקרית ואינה נתמכת בראיות לעומת גרסתו אשר נתמכת במסמכים כגון דו”ח רווח והפסד של החברה. לטענת האב האם החזיקה בכרטיס אשראי לחשבון המשותף ועל כן תדפיסי חיובי האשראי המעידים על רמת חייהם של הצדדים, הינם בהישג ידה. משבחרה האם שלא לצרפם יש להחיל את הכלל הראייתי לגבי הימנעות מצירוף ראיה רלבנטית ובהתאם לדחות את גרסת האם.
האב צירף לתצהיר המשלים מכתב מרו”ח לפיו הכנסתו היחידה הינה משכורת ע”ס 14,000 ₪ ברוטו לחודש מחברה שבבעלותו המלאה ואשר הפסדיה השוטפים עמדו ע”ס 139,172 ₪ בשנת 2020 וע”ס 702,320 ₪ בשנת 2021.
מתלושי משכורת שצירף האב לכתב ההגנה עולה כי הכנסתו של האב בחודשים 11/21-10/22 מעבודתו בחב’ **** עמדה ע”ס ממוצע של 10,457 ₪ נטו בחודש. מתלושי משכורת שצירף האב לתצהיר המשלים עולה כי הכנסתו של האב בחודשים 1-12/23 בחב’ **** לחודשים 1-12/23 עמדה ע”ס ממוצע של 10,660 ₪ נטו בחודש.
שכר דירה של האב –בין השנים 2018-2022 התגוררו הצדדים בדירה שכורה ב— —- בשכ”ד של 14,000 ₪ בהתאם להסכם שכירות שצורף. שכר דירה זה שולם במלואו על ידי האב בלבד. לאחר פרידת הצדדים עבר האב להתגורר בבית אמו ב—- וכעבור זמן שב להתגורר ב—- —- בסמוך למגורי האם ולמרכז חייהם של הקטינים בשכ”ד של 10,300 ₪ בהתאם להסכם שכירות שצורף. בחקירתו אישר האב כי שכר דירה אחרת ב—— בת חמישה חדרים אליה יעבור בתוך כשבוע ימים בשכ”ד של 11,000 ₪ (ראו: פרוטוקול מיום 21.2.24 עמ’ 72 שורות 30-32 ועמ’ 73 שורות 1-3).
אשר על כן אני קובעת כי לאב הוצאה בגין שכ”ד ע”ס 11,000 ₪ לחודש.
אומר כבר עתה כי לא ניתן לתת אמון מלא בגרסתו של האב לגבי מכלול הכנסותיו מכל המקורות. גרסה זו אינה מתיישבת עם עדות האב שיפורט להלן, אינה מתיישבת עם שיעור שכר הדירה של הצדדים בתקופת חייהם המשותפים בעת שהאב הינו מפרנס יחיד של התא המשפחתי ואינה מתיישבת עם תנועות בחשבון הבנק של האב אשר האב בחר שלא להסביר את פשרן.
תשובותיו של האב בחקירתו היו מעורפלות ומתחמקות או לחילופין סבוכות ומפותלות. האב הרבה להשיב שאינו זוכר או שאינו יודע (במהלך החקירה השיב יותר מ- 30 פעמים “לא זוכר”) וביקש להתייעץ עם עורך דינו. יחד עם זאת מחקירתו של האב עלה כי לחברה שבבעלות האב הכנסות משמעותיות מהשכרת נכסי נדל”ן בארץ ובחו”ל וכי לחשבון הבנק של האב מופקדים סכומי כסף בשיעורים משתנים המגיעים כדי מיליוני ומאות אלפי שקלים אשר האב בחר שלא לפרט את טיבם ומהותם בטענה כי אינו זוכר או אינו יודע.
בחקירתו העיד האב כי הוא בעלים יחיד של חברת **** אשר לה הכנסות מהשכרת נכסי נדל”ן שבבעלותה בארץ ובחו”ל (ראו: פרוטוקול מיום 21.2.24 עמ’ 42 שורות 8-19).
האב העיד בחקירתו כי אחד מנכסי החב’ ברחוב XXX בXXX מושכר לשלושה או ארבעה שוכרים שונים תמורת סך של כ-10,000 ₪:
“עו”ד, מוסקוביץ’: או-קיי, תספר לי בבקשה על הנכס בXXX –, מה הגודל שלו?
העד, מר XXX: 230,
עו”ד, מוסקוביץ’: אתה מנהל ממנו את ה****?
העד, מר XXX: לא,
עו”ד, מוסקוביץ’: לא?
העד, מר XXX: זה מרתף,
עו”ד, מוסקוביץ’: זה מרתף, הנכס הזה מושכר?
העד, מר XXX: כן,
עו”ד, מוסקוביץ’: למי?
העד, מר XXX: יש שם 3 שוכרים, שונים,
עו”ד, מוסקוביץ’: או-קיי, שמה הם מנהלים?
העד, מר XXX: יש שם מישהו שגם משכיר חדרים, יש שם בחורה שמנהלת איזה משרד, יש שם עוד מחסן,
עו”ד, מוסקוביץ’: [..] ובעצם אתה מקבל שכירות?
העד, מר XXX: נכון,
עו”ד, מוסקוביץ’: כמה אתה מקבל מכל אחד מהגורמים, תפרט לנו בבקשה?
העד, מר XXX: לא זוכר את הסכומים המדויקים אבל זה 4, 3 בסביבות 10,000 שקל,
עו”ד, מוסקוביץ’: שזה חוץ מה-14 עליהם כותב הרואה חשבון שלך, נכון?
העד, מר XXX: אז מה זה 14?
עו”ד, מוסקוביץ’: לא יודעת תגיד לי אתה מה זה 14,
העד, מר XXX: על מה מדברת?”.
(ראו: פרוטוקול מיום 21.2.24 עמ’ 44 שורות 23-32 ועמ’ 45 שורות 1-11)
בחקירתו העיד האב כי בבעלות החברה נכסים נוספים בXXX (ראו: פרוטוקול מיום 21.2.24 עמ’ 44 שורות 20-21), וברחוב — בעיר XXX אשר מושכר כבית מלון (ראו: פרוטוקול מיום 21.2.24 עמ’ 43 שורות 18-23).
האב טען בחקירתו כי אינו זוכר את שיעור כלל ההכנסות המתקבלות מהשכרת נכסי החברה שבבעלותו והסכים להגיש דו”ח מבוקר של החברה ובהתאם ניתנה במהלך הדיון החלטה לפיה האב יגיש דו”ח בתוך 7 ימים (ראו: פרוטוקול מיום 21.2.24 עמ’ 49 שורות 2-9). אולם האב לא קיים את ההחלטה ולא הגיש דו”ח כנדרש.
כאשר נשאל האב בחקירתו האם ההכנסות מהשכרת הנכסים הינן בנוסף להכנסתו מעבודתו כשכיר השיב האב כי ההכנסות המתקבלות משכירויות הינן הכנסות של החברה ואינן הכנסות שלו (ראו: פרוטוקול מיום 21.2.24 עמ’ 45 שורות 28-29 וכן עמ’ 46 שורה 1).
מדפי חשבון בנק שצירף האב לשנים 2021-2023 עולה כי חשבון הבנק של האב מצוי ביתרת זכות ומופקדים אליו ונמשכים ממנו סכומי כסף בשיעורים של מיליוני שקלים, מאות אלפי שקלים ועשרות אלפי שקלים.
בחקירתו נשאל האב לגבי מקור הכספים אשר כאמור נעים בין מיליונים למאות אלפי שקלים. האב השיב באופן עקבי כי אינו יודע ואינו זוכר (ראו: פרוטוקול מיום 21.2.24 עמ’ 51 שורות 3-13; עמ’ 52 שורות 1-23; עמ’ 54 שורות 14-32 ועמ’ 55 שורה 1 ושורות 6-29; עמ’ 56 שורות 13-15 ושורות 31-32; עמ’ 57 שורות1-9 ושורות 19-21; עמ’ 58 שורות 6-13).
להלן מקבץ דוגמאות חלקי של תשובות האב:
“עו”ד, מוסקוביץ’: אז תענה לי על כל אחד, לא זוכר, אם אתה לא זוכר בסדר, או-קיי, אני רוצה להפנות אותך לעמוד 69 יש שם כניסה של 300,000 ש”ח ב-25/04/2022, במה מדובר?
העד, מר XXX: לא יודע,
עו”ד, מוסקוביץ’: לא יודע, בעמוד 68 עוד 4 העברות, בחודשים 4, 5 22′ בסך מצטבר של כמעט 820,000 ש”ח, במה מדובר?
העד, מר XXX: לא זוכר,
עו”ד, מוסקוביץ’: ב-26/04/2022 500,000 ש”ח, במה מדובר?
העד, מר XXX: לא זוכר,
עו”ד, מוסקוביץ’: לא זוכר, ב-28/04/2022 200,000 ש”ח, במה מדובר?
העד, מר XXX: לא זוכר,
עו”ד, מוסקוביץ’: ב-29/04/2022 עוד 19,000 ש”ח, במה מדובר?
העד, מר XXX: לא זוכר,
עו”ד, מוסקוביץ’: ב-1/5 100,000 ש”ח, במה מדובר?
העד, מר XXX: אני גם לא זוכר,
עו”ד, מוסקוביץ’: טוב, בסדר, אני מחזירה אותנו לעמוד 68, ואני רואה שלצד כניסות של 1,119,000 ש”ח, העברת 1,000,100 ב-27/04/2022, למי העברת?
העד, מר XXX: לא זוכר,
עו”ד, מוסקוביץ’: טוב, אתה יכול להגיד לנו למה מכרת מט”ח על סך 612, כ-612,000 ש”ח ב-01/05/2022?
העד, מר XXX: לא זוכר כל פעולה, אני,
עו”ד, מוסקוביץ’: [..] מה התשובה לא הבנתי?
העד, מר XXX: לא זוכר,”.
(ראו: פרוטוקול מיום 21.2.24 עמ’ 55 שורות 6-28).
בחקירתו העיד האב כי בחשבון החברה יש כסף, אולם עמד על גרסתו כי החברה מצויה בהפסדים. כשנשאל האב כמה כסף יש בחשבון החברה באותו המועד, השיב שאינו זוכר וכאשר נשאל האם מסכים להגיש לבית המשפט מסמך המעיד על הסכום השיב שעליו להתייעץ עם עורך דינו:
“עו”ד, מוסקוביץ’: כשאתה אומר הכנסה ותלוש משכורת, האם אתה מתכוון שבחברה יש בעצם עוד כספים רבים, אבל זה מה שאתה מושך את המשכורת או שאין יותר כסף?
העד, מר XXX: יש כסף.
עו”ד, מוסקוביץ’: יש כסף, או-קיי, בסדר, אתה מושך גם דיבידנדים?
העד, מר XXX: לא,
עו”ד, מוסקוביץ’: למה? [..] למה אתה לא מושך?
העד, מר XXX: החברה בהפסדים, איזה דיבידנד זה?
עו”ד, מוסקוביץ’: הבנתי, כמה כסף, […] יש כרגע בחשבון?
העד, מר XXX: רווחים, לא שיש הפסדים,
עו”ד, מוסקוביץ’: טוב כמה כסף יש כרגע בחשבון החברה?
העד, מר XXX: לא יודע, לא זוכר בעל פה, את שואלת אותי שאלות שאין לי תשובות עליהם,
עו”ד, מוסקוביץ’: תהיה מוכן להציג את זה לבית מהמשפט?
העד, מר XXX: אני לא יודע, את שואלת אותי שאלות שאני צריך להתייעץ עם העו”ד שלי, אני לא מבין את הרלוונטיות?”.
(ראו: פרוטוקול מיום 21.2.24 עמ’ 59 שורות 14-32).
האב אישר בחקירתו כי הוא מחזיק מט”ח הן בחשבונו הפרטי והן בחשבון החברה, אך לא צירף מסמכים מתאימים מכיוון שהתבקש לצרף דפי חשבון עו”ש בלבד (ראו: פרוטוקול מיום 21.2.24 עמ’ 56 שורות 1-3).
מחקירתו של האב התרשמתי כי האב מבקש להסתיר את הכנסתו האמיתית אשר עולה במידה ניכרת על זו הנטענת על ידו. במשך כל תקופת נישואי הצדדים היה האב המפרנס היחידי של התא המשפחתי. הצדדים התגוררו בשכונה מבוססת וממשכורתו של האב שילמו שכ”ד ע”ס 14,000 ₪ בחודש והאב הפקיד מדי חודש סך של 20,000 ₪ בחודש כך על פי הנטען בכתב ההגנה שהגיש. כל אלו אינם מתיישבים עם גרסת האב לגבי הכנסתו.
בכתב התביעה לזמני שהות (תלה”מ 57445-09-22) שהגיש האב בחודש 9/22 נכתב כי האב “אדם נורמטיבי בעל מגוון עסקים וחברות” ובתסקיר מיום 8.2.23 שהוגש בתיק נכתב כי האב “יזם ואיש עסקים”. הצדדים מתגוררים בשכונה מבוססת ב—- ובכל המסמכים שהוגשו ע”י הגורמים המטפלים אשר שוחחו עם הצדדים, עם הקטינים ועם הצוות החינוכי בבית הספר מעולם לא עלה כי הקטינים סובלים ממחסור או כי ישנו פער כלכלי בינם לבין בני כיתתם. בכל אלו יש לחזק את גרסת האם לגבי עיסוקו של האב ורמת חייהם של הצדדים והקטינים.
אשר על כן ובבחינת התמונה הכוללת הכלכלית של האב ושל הצדדים הראיות שהובאו, והימנעות האב מהצגת התמונה המלאה, וחקירות הצדדים אני קובעת כי הכנסתו הממוצעת של האב עומדת על סך ממוצע של 40,000 ₪ נטו בחודש. אני סבורה כי הערכה זו היא הערכה שמרנית ביחס למה לראיות ולחקירת האב.
בניכוי שכר הדירה אותו משלם כאמור לעיל בסך של 11,000 ₪ בחודש, הכנסתו הפנויה עומדת על סך של 29,000 ₪ נטו בחודש.
יחס ההשתכרות בין הצדדים
אשר על כן, אני קובעת כי יחס ההכנסות בין הצדדים ללא התחשבות במדור הוא 13% האם – 87% האב. יחס ההכנסות בין ההורים בהתחשבות בהכנסה הפנויה ובמדור הוא 5% האם – 95% האב.
חלוקת זמני שהות
ממועד הגשת התביעה למזונות השתנו זמני השהות של הקטינים עם הצדדים כדלהלן:
במועד הגשת התביעות שהו הקטינים עיקר זמנם עם האם ונפגשו עם האב פעמיים בשבוע ללא לינה.
בחודש 6/23 עברה הקטינה להתגורר בבית האב ונפגשה עם האם מספר פעמים בשבוע ולנה בבית האם באופן לא קבוע (ראו: סעיף 13 לדיווח האפוטרופא לדין מיום 12.7.23)
בחודש 3/24 עבר גם הקטין להתגורר בבית האב והוא נפגש עם האם מספר פעמים בשבוע ללא לינה (ראו: סעיף 2 לדיווח האפוטרופא לדין מיום 9.4.24).
ביום 7.5.24 לאור הסכמת ההורים הוריתי על סגירת התיקים וסיום ההליכים לזמני שהות.
אשר על כן מאז חודש 3/24 הקטינים מתגוררים אצל האב ומקיימים קשר חלקי עם האם.
תביעת האישה למזונות משקמים
האישה עתרה לחיוב האיש במזונות משקמים בסך של 10,860 ₪ לחודש ללא הגבלת זמן, בגין הוצאותיה בהתאם לפירוט שלהלן:
האישה צירפה מיעוט מסמכים בלבד להוכחת הוצאותיה. בסיכומיה טענה כי הסכומים הנטענים על ידה לא הופרכו ע”י האיש ועל כן יש לפסוק מזונות משקמים בהתאם לסכומים אשר נתבעו על ידה בכתב התביעה.
לטענת האישה בכתב התביעה בהתאם לרצונו של האיש היא מעולם לא עבדה, נסמכה על שולחנו של האיש והסתמכה עליו כי יתמוך בה כלכלית, ואין לאפשר מצב בו תיוותר חסרת כל. לטענתה על מנת למנוע מצב של ניתוק כלכלי חד ופתאומי של האישה ללא יכולת הסתגלות למציאות החיים החדשה יש לחייב את האיש לשלם לה מזונות משקמים וכן את מלוא הוצאות מדורה. בסיכומיה טענה האישה כי יש לפסוק לה מזונות משקמים על מנת לתקן עיוות קיצוני ונישולה מזכויותיה אשר נגרמו לטענתה בשל חתימתה על הסכם הממון שבין הצדדים.
לטענת האיש הוא אינו חב במזונות האם הן לאור הדין האישי המטיל עליו חיוב לזון את אשתו רק במהלך תקופת נישואיהם, הן משום שהאישה אינה יהודיה והן נוכח בגידתה בו בתקופת נישואיהם. כמו כן לטענת האיש הוא אינו חב לאם דבר מכוח נישואיהם למעט בהתאם להסכם הממון שבין הצדדים, אשר הותיר בידי האישה סך של 3 מיליון ₪ שהינם די והותר לשם מחייתה. לטענת האיש, האישה יזמה את עריכת הסכם הממון בין הצדדים לשם הבטחת עתידה הכלכלי וזאת במסגרת הכנת הקרקע לקראת גירושי הצדדים והוא בטוב ליבו ואצילותו הסכים לכך.
לאחר בחינת טענות הצדדים ושמיעתם ובחינת חומר הראיות דין העתירה למזונות משקמים – להידחות.
בבע”מ 3151/14 פלונית נ’ פלוני קבעה כב’ השופטת ברק ארז כי ישנם מקרים בהם הדין הדתי שולל חיוב במזונות אישה, אולם יש מקום לפסוק מזונות “אזרחיים” בעלי תכלית שיקומית מכוח עקרונות כללים של הדין האזרחי:
“47. […] הכרה בכך שבמקרים מתאימים אשה המתגרשת לאחר שנים שבהן לא עבדה מחוץ למשק ביתה תהיה זכאית למזונות “אזרחיים” בעלי תכלית שיקומית, היינו למזונות “משקמים”, מכוח עקרונות כלליים של הדין האזרחי. כמובן, מאחר שזהו עיקרון “אזרחי”, הדברים יחולו, בשינויים המחויבים, גם על גבר שהתגרש ועומד באותם תנאים ממש. כבר נאמר על-ידי בית משפט זה לא פעם כי למזונות היבט חוזי, וברי כי יש מקום לשקול, בכל מקרה על-פי נסיבותיו, גם עקרונות כלליים של הגינות ותום לב. אני סבורה כי אלו עקרונות שניתן לשקול לצורך מתן מזונות משקמים, מקום שבו לפי הדין הדתי אין האשה זכאית למזונותיה. הדברים אמורים כאשר מדובר בבן זוג, גבר או אשה, הנותר לאחר הנישואין ללא יכולת השתכרות, או בעל יכולת השתכרות מוגבלת מאוד, בשל הסתמכותו על קשר הנישואין ו”חלוקת התפקידים” בין בני הזוג במהלכה של המערכת הזוגית.
48. הזכאות לפסיקתם של “מזונות משקמים” לפי עקרונות המשפט האזרחי (על בסיס עקרונות של הסתמכות ותום לב) הוכרה זה מכבר בפסיקתו של בית משפט זה לגבי בני זוג במערכת זוגית שאינה כפופה להסדרה של דין אישי דתי – ידועים בציבור (ראו: ע”א 805/82 ורסנו נ’ כהן, פ”ד לז(1) 529, 532-531 (1983); ע”א 2000/97 לינדורן נ’ קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פ”ד נה(1) 12, 34-33 (1999)) או אף בני זוג שנישאו בנישואין אזרחיים בחו”ל (ראו: רע”א 8256/99 פלונית נ’ פלוני, פ”ד נח(2) 213 (2003); בג”ץ 2232/03 פלונית נ’ בית הדין הרבני האזורי, תל-אביב-יפו, פ”ד סא(3) 496 (2006)).”
ראו: בע”מ 3151/14 פלונית נ’ פלוני (5.11.2015) פסקאות 47-48 לפסק דינה של כב’ השופטת ברק ארז.
בפסק דינה עמדה כב’ השופטת ברק ארז גם על תכליתם של המזונות המשקמים ובהתאם השיקולים שיש לבחון לשם הכרעה לגבי הזכאות להם ושיעורם:
“53. חשוב להדגיש: מזונות משקמים – כשמם כן הם. אין מדובר בזכאות קבועה למזונות, אלא בזכאות שנועדה להשיג תכלית שיקומית של השתלבות בשוק העבודה – תכלית שעניינה קיום בכבוד לאותה תקופה של “השתקמות”, המשקפת את ההסתמכות על הקשר הזוגי עד כדי פגיעה ביכולת להתפרנס. הדבר יכול להתבטא, למעשה, גם ב”גישור” עד להתגבשותה של זכאות אחרת להתפרנס, למשל מקרן פנסיה. על כן, ככלל, ניתן, ואף צריך, לקבוע מועד קצוב למתן המזונות, אם כי ייתכן, שבנסיבות מסוימות מועד זה יהיה ארוך טווח, במיוחד במקרים שבהם ישנו הבדל משמעותי בין בן זוג שלא עבד כלל לבין בן הזוג המפרנס, וכשהפרידה נעשית בשלב כה מאוחר בחיים הזוגיים כשהאפשרות של בן הזוג שנשאר בבית להתפרנס היא נמוכה מאוד.
54. אם כן, אלו שיקולים יש לבחון על מנת להכריע אם אחד מבני הזוג זכאי למזונות משקמים, ומה צריך להיות גובהם? השאלה המרכזית בהקשר זה היא ההיתכנות לקיומם של מקורות פרנסה חלופיים. על כן, יש חשיבות לשאלה מהם ההכשרה המקצועית והניסיון התעסוקתי של בן הזוג “הביתי”, מה גילו (ובכלל זה קרבתו לגיל הפרישה), וכן מהו שוויו של הרכוש של בני הזוג והאם כבר חולק. לעומת זאת, אין מקום להביא בחשבון שיקולי אשם שעניינם האחריות לפירוק הקשר. ככלל, הגישה הנוהגת ביחס להסדרת הפן הרכושי-כלכלי של דיני המשפחה היא שאין לכפוף אותה לשיקולי אשם (ראו גם: בג”ץ 8928/06; בע”ם 7272/10 פלונית נ’ פלוני, פסקה 24 לחוות דעתי (7.1.2014)). על כך ניתן להוסיף, כי התחשבות בשיקולי אשם אף עלולה לפגוע בתכלית השיקומית של פסיקת המזונות, מאחר שתפגע בתמריץ של בן הזוג שננטש להשתקם באמצעות השתלבות בשוק העבודה.”
ראו: בע”מ 3151/14 פלונית נ’ פלוני (5.11.2015) פסקאות 53-54 לפסק דינה של כב’ השופטת ברק ארז.
בענייננו, ראשית יש לדחות את טענת האיש כי אין מקום לחייבו במזונות האישה משום הדין הדתי החל עליו. הצדדים נישאו בנישואים אזרחיים ולא כדמו”י.
כפי שנקבע בבע”מ 3151/14 לשם הכרעה בזכאותה של האישה למזונות משקמים יש לבחון היתכנות לקיומם של מקורות פרנסה חלופיים לאור ההכשרה המקצועית, הניסיון התעסוקתי וגילה של האישה תוך התחשבות בשוויו של הרכוש של בני הזוג והאם כבר חולק.
במקרה דנן האישה בת כ-38 שנים רחוקה מגיל הפרישה ובעלת אופק תעסוקתי מסויים. לאישה היה בעבר עסק ובחקירתה העידה כי בכוונתה לפתוח עסק. בהתאם להסכם הממון שבין הצדדים שילם האיש לאישה לאחר פרידתם סך של מעל ל-3 מיליון ₪ אשר הוגדרו במסגרת ההסכם כהסדר פיצוי במקרה של פרידת הצדדים.
אשר על כן לאור תכליתם של המזונות המשקמים אשר נועדו לאפשר “מרווח נשימה” עד להשתלבות האישה בשוק העבודה ובשים לב לסך של 3 מיליון ₪ שקיבלה האישה בהתאם להסכם הממון, לא מצאתי כי יש מקום לפסוק לאישה מזונות משקמים.
סעד של פסיקת סכום נוסף לטובת האישה מעבר לקבוע בהסכם כפיצוי לאישה במקרה של פרידת הצדדים הגם שבאצטלה של מזונות משקמים, הינו במהותו שינוי תנאי הסכם הממון שבין הצדדים אשר קיבל תוקף של פסק דין. גם האישה בסיכומיה ציינה כי חיוב האיש במזונותיה נועד ‘לתקן’ את העיוות הקיצוני ונישולה מזכויותיה כתוצאה מחתימתה על ההסכם.
לאור מהותו של הסעד המבוקש אין מקום להיעתר לו שעה שאף אחד מהצדדים לא עתר לביטולו או לשינויו של ההסכם. סעד זה אף עומד בסתירה לעתירת האישה לאכיפת ההסכם, אשר טוענת במפורש בכתב התביעה כי אינה מעוניינת לעתור לביטולו בשל היעדר משאבים כלכליים וגם מטעם זה אין מקום להיעתר לו.
בנוסף, תביעה למזונות משקמים הינה תביעה כספית ועל התובעת הנטל להוכיח את הסכומים הנתבעים על ידה. בפרט נכון הדבר כאשר עותרת האישה למזונות בסך של מעל ל-10,000 ₪. במקרה דנן, תביעת האישה נוסחה באופן לאקוני. האישה לא פירטה ולא ביארה את צרכיה, ולא צירפה מסמכים המעידים על שיעור הוצאותיה החודשיות וגם מטעם זה יש לדחות את תביעתה. האישה גם בסיכומיה לא פירטה די הצורך רכיב תביעה זה.
אשר על כן מכל הטעמים אשר פורטו תביעת האישה למזונות משקמים – נדחית.
צרכי הקטינים
בכתב התביעה עתרה האם לחיוב האב במלוא הוצאות הקטינים ומדורם וכן במלוא הוצאות חינוך ורפואה של הקטינים וזאת לאור פערי השתכרות משמעותיים בין הצדדים.
האם פירטה את הוצאות הקטינים בכתב התביעה בלבד, ללא הפרדה בין צרכים תלויי שהות ושאינם תלויי שהות וכללה הוצאות שאינן בגדר מזונות (טיפול בכלב ושמרטפות למרות גילאי הקטינים), כדלהלן:
האם צירפה אסמכתאות חלקיות להוכחת הוצאות הקטינים וטענה כי הנתונים והמסמכים נמצאים בידי האב אשר היה המפרנס היחידי ואחראי בלעדי על ניהול כלכלת התא המשפחתי ועל כן העריכה את צורכי הקטינים על דרך האומדנא.
במועד הגשת הסיכומים שוהים הקטינים עיקר זמנם עם האב ולטענת האם היא ממשיכה לשאת בחלק מהוצאותיהם. הקטינה מגיעה לבית האם מספר פעמים בשבוע והאם רוכשת עבור שני הקטינים ציוד, אוכל ודברים נוספים לפי בקשתם וכן משלמת ביטוח רפואי עבור הקטינים. האם צירפה לסיכומים 2 קבלות מחודש 5/24 בגין רכישות עבור הקטינים.
לטענת האם בעת פסיקת המזונות יש להביא בחשבון כי הקטינים עברו להתגורר בבית האב כתוצאה מהסתה כנגדה מצד האב וכן בשל דלות אמצעיה והיותה “בית עני”. ביטול חיוב האב במזונות יביא לדחיקתה מחיי הקטינים. כמו כן לטענת האם מדובר במעבר זמני בלבד והקטינים עתידים לשוב להתגורר בביתה.
לטענת האב בכתב ההגנה תביעת האם מוגזמת. הצדדים חיו ברמת חיים ממוצעת בלבד. כמו כן בהתאם לדין האישי החל על האב הוא אינו חייב לשאת במזונות הקטינים (אך הוסיף וטען כי אינו מתנער מאחריותו כלפיהם). בכתב ההגנה עתר האב לחייבו בסך של 2,500 ₪ בחודש עבור מזונות ומדור כ”א מהקטינים וכן במחצית הוצאות חינוך ורפואה חריגות.
בתצהיר המשלים ובסיכומים עתר האב לביטול רטרואקטיבי של חיובו במזונות לאור מעבר הקטינים להתגורר עמו. לטענת האב הקטינים בחרו לעבור להתגורר עמו כתוצאה מהתנהלותה של האם כלפיהם ואין לאם להלין אלא על עצמה. לטענת האב הכלל לפיו “אין משיבים מזונות שנאכלו” אינו חל למצער מהמועד בו הקטינים עברו להתגורר עמו ואין מניעה לביטול רטרואקטיבי של המזונות החל ממועד זה.
עוד עתר האב לחיוב האם להשיב לו סך של 2,103 ₪ בגין חלקה בשיעור 20% מהתשלום ששילם לבדו עבור טיפול פסיכולוגי לקטינים בהתאם להחלטה למזונות זמניים.
האב לא העמיד גרסה משלו לצורכי הקטינים והסתפק בהעלאת טענות כנגד גרסת האם וטענות כלליות באשר לצורכי הקטינים.
האם לא נחקרה על גרסתה לגבי הוצאות הקטינים.
לאחר בחינת טענות הצדדים ושמיעתם ובחינת חומר הראיות אני מקבלת את גרסת האם לגבי רמת חייהם של הקטינים. הצדדים מתגוררים בשכונה מבוססת ב— ברמת חיים גבוהה מהממוצע. בכתבי טענותיו בהליכים שבין הצדדים טען האב כי מדי חודש הפקיד סך של 20,000 ₪ לחשבון בנק משותף של הצדדים שממנו שולמו כל הוצאות משק הבית והקטינים.
פירוט חיובי האשראי שצורפו ע”י האב לכתב התביעה ולתצהיר המשלים מעלה כי הצדדים התנהלו ברמת חיים גבוהה והוציאו מדי חודש סכומים של אלפי שקלים עבור מותרות. מפירוט חיובי אשראי שצירף האב לכתב התביעה עולה כי חיובי האשראי בכרטיס ישראכרט ע”ש האב בלבד היו כדלהלן: בחודש 5/22 ע”ס 10,607; ₪ בחודש 6/22 ע”ס 7,866 ₪; בחודש 7/22 ע”ס 8,955 ₪ בחודש 8/22 ע”ס 9,268 ₪ בחודש 9/22 ע”ס 5,508 ₪; בחודש 10/22 ע”ס 12,584 ₪; בחודש 11/22 ע”ס 12,058 ₪. חיובי אשראי של כרטיס מאסטרכארד ע”ש האב היו כדלהלן: 2/22 ע”ס 9,321 ₪; 1/22 3,399 ₪; 3/22 ע”ס 9,956 ₪; 4/22 ע”ס 11,827 ₪; בדיקת טיב החיובים מעלה כי עיקר ההוצאות הינן עבור רכישת מזון מחוץ לבית, עיסוי וכן הוצאות פארם וסופרמרקט. החיובים כמעט שאינם כוללים דלק, ביגוד והנעלה ותשלומים לרשויות.
לתצהיר המשלים צירף האב פירוט חיובים מכרטיסי אשראי נוספים שברשותו אשר גם באמצעותם שולמו הוצאות התא המשפחתי ובכלל זה חשבונות חשמל וארנונה וכן ותשלומים נוספים שטיבם לא ברור ולא הוסברו ע”י האב ועל כן יש לראות בהם תשלומים של התא המשפחתי. כך לדוגמא בחודש 9/22 חויב כרטיס אשראי מסטרקארד שמספרו 1359 בסך של כ-20,000 ₪ וזאת בנוסף לחיוב של מעל ל-5,000 אשר חויב בכרטיס אשראי מסוג ישראכרט כמפורט לעיל.
הצדדים התגוררו בדירה שכורה בשכ”ד של 14,000 ₪ לחודש וגם בכך יש בכדי להעיד על רמת חייהם הגבוהה של הצדדים.
אף אחד מהצדדים לא הוכיח את צורכי הקטינים במסגרת שהותן אצלו. יחד עם זאת אין מחלוקת כי האב נושא בהוצאות הקטינים במלואן. כמו כן שוכנעתי כי גם האם מוסיפה ונושאת בחלק מהוצאות הקטינים.
בכל הנוגע לחלוקה של התשלום על פי הוצאות תלויות שהות ושאינן תלויות שהות – לקחתי בחשבון את פערי ההכנסות המשמעותיים בין ההורים ואת העובדה שהקטינים שוהים אצל האב רובו המוחלט של הזמן ומתראים עם האם לזמנים קצרים של מספר שעות.
לאחר בחינת כלל הראיות, חקירות הצדדים, זמני השהות הנוכחיים, פערי ההכנסות המשמעותיים בין ההורים באופן משמעותי, אני מורה על הפחתת המזונות לסך של 500 ₪ לחודש לכל קטין. פסיקה זו מגלמת את פערי ההכנסות בין ההורים ואת העובדה שלא נסתרה כי האם רוכשת עבור הקטינים רכיבים נוספים שהאב אינו רוכש. לצורך הגדלת השוויון האם תמשיך ותקבל את קצבת הילדים וקצבת הלימודים מהמל”ל עבור שני הקטינים עד הגיעם לגיל 18. אין מקום לביטול דמי המזונות שעלול להוביל לפערים כאלה בין ההורים שהאם לא תוכל לממש את אימהותה כלפיהם גם בזמנים המצומצמים הנוכחיים. זו גם אינה טובת הקטינים.
מדור והוצאות אחזקת מדור – לשני הצדדים יש תשלומי שכירות המהווים רכיב משמעותי מהוצאותיהם. לאור זמני השהות ולאור פערי ההשתכרות בין הצדדים, יש מקום לפסיקת מדור ואחזקתו בשיעור אשר ישקף יאפשר לאם להמשיך ולהתגורר בסביבת הקטינים. מגורי האם בסביבת הקטינים הכרחית וחיונית לשם שמירת הקשר של הקטינים עם האם ובלעדיה אין. על כן האב יישא בסך של 1,000 ₪ לחודש עבור כל אחד מהקטינים עבור מדור ואחזקת מדור.
סה”כ האב יישא בסך של 1,500 ₪ לחודש עבור כל אחד מהקטינים עבור מזונות ומדור (500 ₪ עבור מזונות ו-1,000 ₪ עבור מדור ואחזקתו).
לאור הפערים המשמעותיים בין הצדדים בהכנסותיהם, בכושר השתכרותם ובחוסנם הכלכלי, גילאי הקטינים והזמן שנותר לתשלום המזונות, ומהיכרותי את המשפחה, סברתי כי היה מקום לחייב את האב לשאת במזונות גבוה יותר. עם זאת לאחר שהבאתי בחשבון סכומים שעל האם להשיב לידי האב בהתאם להחלטתי למזונות זמניים ולאור מעבר שני הקטינים למגורים מלאים עם האב, נקבע חיוב מזונות מופחת אשר משקף איזון נכון ולא יעורר עוד התחשבנויות נוספות לגבי החזרים ולוקח בחשבון גם את הזמן שנותר לתשלום המזונות לאור גילאי הקטינים.
בראיה הכללית שיעור המזונות והמדור שנקבע משרת את טובת הקטינים ואת נסיבות המשפחה. חיוב האב במזונות ומדור הקטינים יאפשר לאם להמשיך להתגורר בקרבת הקטינים דבר שחיוני לשם שמירת הקשר עימם ומהווה התחשבות ניכרת במגורי הקטינים אצל האב ונותן לכך מענה שלם וכולל. ההתרשמות הינה שסכום זה אפשרי לאב בקלות ובפשטות וכי לא תהיה מניעה לעמוד בו.
מועד תחילת חיוב המזונות – האב עותר לשינוי רטרואקטיבי החל מהמועד בו עבר כל אחד מהקטינים להתגורר עמו, הקטינה החל מחודש 6/23 והקטין החל מחודש 3/24. האם לא התייחסה בכתבי טענותיה למועד תחילת החיוב.
לאחר בחינת טענות הצדדים ובשים לב לפערים הכלכליים המשמעותיים בין הצדדים וכן לחיוב האם לשאת בהוצאות חינוך ורפואה חריגות של הקטינים אשר יבוטל כעת, אני קובעת כי חיוב המזונות יהיה החל מחודש 11/2024 ואילך. עד למועד זה תחול ההחלטה למזונות זמניים מיום 29.11.22. עם זאת וכפי שציינתי לעיל לקחתי בחשבון כי במצבים אחרים היה מקום להשבה ולהחלה רטרואקטיבית אולם מתוך הבנת המשמעות של פסיקה זו ועל מנת להפחית בסכסוכים בין הצדדים ולאור הזמן שנותר לתשלום המזונות הופחתו המזונות והמדור השוטפים שנפסקים.
אשר על כן אני קובעת כי החל ממועד פסק הדין, מחודש 11/2024, ישלם האב לידי האם עבור מזונות ומדור הקטינים סך של 1,500 ₪ עבור כל קטין.
בכל הנוגע להוצאות רפואה וחינוך חריגות של הקטינים– בהתחשב במכלול נתוני ההכנסות, פערי ההכנסות המשמעותיים וכושר ההשתכרות, זמני השהות, תשלום המזונות ותשלום המדור – אני קובעת כי האב יישא במלוא הוצאות חינוך ורפואה חריגות של הקטינים. הדבר נדרש משום טובתם של הקטינים, יביא לוודאות כי מלוא צורכיהם יסופקו ולא יהווה תמריץ לצדדים להמשך התדיינויות משפטיות ביניהם.
לאור האמור, ניתנות בזה ההוראות הבאות באשר לדמי המזונות:
החל מחודש 11/2024 ישלם האב לידי האם עבור מזונות כל אחד מהקטינים סך של 500 ₪ לחודש ועבור מדור כל אחד מהקטינים סך של 1,000 ₪ לחודש (להלן יחד: “המזונות”). בסה”כ ישלם האב לידי האם סך של 3,000 ₪ לחודש עבור מזונות שני הקטינים.
עד לחודש 10/2024 (כולל) החיוב במזונות הקטינים יהיה בהתאם להחלטה למזונות זמניים מיום 29.11.22 ומיום 23.1.2024.
תשלומי המזונות ישולמו ישירות לאם בכל 10 לחודש ומראש ועד הגיעו של כל קטין לגיל י”ח שנה ו/או מועד שיסיים הלימודים בתיכון, לפי המאוחר מבין השניים. מהגיעו של כל קטין לגיל י”ח שנה ו/או מועד שיסיים הלימודים בתיכון, לפי המאוחר מבין השניים. ועד לתום תקופת השירות הצבאי הסדיר ו/או השירות הלאומי, יעמדו דמי המזונות על 1/3 משיעורם הקודם.
דמי המזונות יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן ויעודכנו אחת ל-3 חודשים, ללא הפרשים רטרואקטיביים בין תקופה אחת לרעותה. מדד הבסיס לחישוב יהיה מדד החודש הידוע במועד בו נפסקים דמי מזונות אלה, והתחשיב ייעשה לעומת המדד היודע בעת עריכת תחשיב ההצמדה.
החל מחודש 11/2024 יישא האב לבדו במלוא ההוצאות הרפואיות והחינוכיות החריגות של הקטינים. עד לחודש 10/2024 (כולל) תחול ההחלטה למזונות זמניים מיום 29.11.22 לגבי הוצאות אלה.
סכום שלא שולם במועדו יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק בין היום שנועד לתשלום לבין הפירעון המלא בפועל.
קצבת הילדים מאת המל”ל ומענק הלימודים ישולמו לידי האם, בנוסף לדמי המזונות.
הוצאות ההליך – לאור התוצאה אליה, היקפו של הליך זה והצורך שלא להסלים את היחסים בין הצדדים והיותם יחסים נמשכים, סברתי כי אין מקום ליתן צו להוצאות, וכ”א יישא בהוצאותיו (ראו: ע”א 7627/20 אייזלר החברה לניהול בע”מ ואח’ נ’ תפן מדיקל בע”מ (24.2.2022) סעיף 7 לפסק דינו של כב’ השופט עמית).
המזכירות תסגור את תלה”מ 48344-10-22.
פסק דין בתביעה לאכיפת הסכם – תלה”מ 53266-12-22
האישה הגישה תביעה לאכיפת הסכם הממון במסגרתה עתרה לסעדים הבאים:
חיוב האיש בגין שכר דירה בהתאם לסעיף 6.13 להסכם.
חיוב האיש לשלם לאישה סך של 3,000,000 ₪ בהתאם לסעיף 11.5.1 להסכם.
חיוב האיש לשלם לאישה סך של 100,000 ₪ בהתאם לסעיף 11.5.2 להסכם.
האישה הכתירה את התביעה כתביעה לאכיפת הסכם ועתרה לסעדים בהתאם לו. כמו כן בכתב התביעה נטען במפורש כי “אין לתובעת משאבים ויכולת לעתור לביטול ההסכם” ועל כן “אין מנוס מהגשת התביעה דנן..”. אשר על כן איני נדרשת במסגרת פסק הדין לטענות הצדדים שעניינן תוקפו של ההסכם ונסיבות כריתתו.
חיוב האיש בגין שכר-דירה של האישה בהתאם לסעיף 6.13 להסכם
בסעיפים 6.12-6.13 להסכם נקבע הסדר לגבי פינוי דירת המגורים המשותפת במקרה של פרידת הצדדים כדלהלן:
על פי לשון סעיף 6.13 להסכם לא יבוצע “פינוי כפוי” של מי מהצדדים מדירת מגורים כולל דירה שכורה אלא אך ורק בכפוף לסיכום בכתב בין הצדדים לגבי זמני שהות ושיעור מזונות ומדור הקטינים או בכפוף לקיום, העמדת או הבטחת מדור חלופי לקטינים בהתאם לדין או לפי החלטה של הערכאה מוסמכת.
הצדדים התגוררו בשכירות בסך של 14,000 ₪ לחודש. בתקופת חייהם המשותפים של הצדדים הפקיד האיש, אשר היה המפרנס היחידי, כספים לחשבון משותף של הצדדים, ממנו נמשכו השיקים אשר באמצעותם שולם שכר הדירה.
בחודש 8/22 עזב האיש את דירת המגורים השכורה בה התגוררו הצדדים עם הקטינים. בחודש 9/22 לא כובד השיק אשר נמסר למשכיר עבור שכר הדירה בשל אי כיסוי מספיק, לאחר שהאיש חדל להפקיד כספים לחשבון המשותף. בעקבות כך הגישו המשכירים תביעת פינוי (תיק מס’ XXXXX). בחודש 12/22 בהיעדר הגנה ניתן כנגד הצדדים צו לפינוי הדירה החל מיום 1.1.23 והאישה ביחד עם הקטינים עברו להתגורר בדירה אחרת. כמו כן חויבו הצדדים בהוצאות בסך של 6,000 ₪ בתוספת מע”מ.
האישה צירפה לכתב התביעה (נספח ג’) את כתב התביעה שהגישו המשכירים בו מפורטת גרסתם להשתלשלות העניינים, התומכת בטענתה כי האיש חדל לשאת בתשלומי שכר הדירה החל מחודש 9/22:
בחקירתו אישר האיש כי הפסיק לשלם את דמי השכירות עבור הדירה בה התגוררה האישה ובשל כך נאלצה האישה לפנותה (ראו: פרוטוקול מיום 22.2.24 עמ’ 85 שורות 25-27).
לטענת האישה לאור סעיף 6.13 להסכם על האיש היה להמשיך לשאת בדמי השכירות עבור הדירה בה היא מתגוררת עד למועד בו ניתנה ההחלטה למזונות זמניים ביום 29.11.22 שהינה “החלטה של הערכאה המוסמכת” כאמור בהסכם.
האישה עתרה לחיוב האיש בתשלום דמי השכירות עבור חודשים 9-11/22 (כולל). בהתאם לחישוב שערכה מדובר בחיוב בגין 84 ימים בהתאם לשכ”ד בסך של 14,000 ₪ בחודש בהתאם להסכם שכירות שצירפה ובסה”כ 39,200 ₪ בתוספת הוצאות התביעה לפינוי בסך של 6,000 ₪ ובסה”כ 45,200 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 5.9.22 ועד למועד התשלום בפועל.
בכתב ההגנה ובסיכומים עתר האיש לדחיית סעד זה. לטענת האיש הוא פעל בהתאם להסכם ולא ביצע “פינוי כפוי” של האישה מהדירה שכן המשכיר הוא זה אשר פינה את האישה. כמו כן האישה החזיקה את הדירה בכוח ובשל שהותה החד צדדית בדירה נוצרו חובות ויש לחייב את האישה להשיב לו כל חיוב שיוטל עליו בשל כך.
בסיכומים ובחקירתו אישר האיש כי הפסיק לשלם את דמי השכירות בחודש 9/22 וטען כי העביר לידי האישה סך של 100,000 ₪ בתחילת ההליכים לכיסוי הוצאותיה ובכך קיים את חיובו בהתאם לסעיף זה ואין לחייבו בתשלומים נוספים בגין שכר דירה של האישה (ראו: פרוטוקול מיום 21.2.24 עמ’ 85 שורות 11-13 וכן עמ’ 89 שורות 3-4).
לאחר בחינת טענות הצדדים ושמיעתם ובחינת חומר הראיות והאמור בהסכם שקיבל תוקף של פסק דין, אני מקבלת את עתירת האישה בעניין זה.
האיש הפסיק חד צדדית לשלם את השכירות. אין מחלוקת כי האיש נשא לבדו מכספיו בשכ”ד של המשפחה טרם לכך. פעולה זו של האיש גרמה לכך שהוגשה תביעת הפינוי. הצדדים ביקשו למנוע מצב זה מפורשות במסגרת סעיף 6.13. לולא הפעולה החד צדדית לא היה מתנהל הליך הפינוי שהוביל לפינוי האישה והילדים (שהיו עימה באותה העת רובו של הזמן). התנהלות זו הינה בניגוד למוסכם בסעיף 6.13 להסכם.
טענת האיש כי שילם לאישה סכום על חשבון החלק הרכושי אינה באה במקום ההסדר הספציפי הקבוע בסעיף 6.13 שהוא בנוסף לאמור בהסכם בסעיף 11.5.1 לגבי קבלת סכומי כסף בפן הרכושי.
חיובו של האיש בתשלום דמי השכירות עבור חודשים 9-11/22 הינו בהתאם ללשון סעיף 6.13 להסכם ואינו חלק מהפן הרכושי של התשלום של ה-3 מיליון ש”ח. לשון הסעיף פשוטה ובהירה ועולה ממנה כוונת הצדדים שלא להותיר את הקטינים ללא קורת גג ראויה במקרה של סכסוך ופרידת הצדדים.
ההחלטה למזונות זמניים ניתנה רק ביום 29.11.22. הפסקת התשלום הייתה בחודש 9/2022.
התנהלותו של האיש גרמה להפרת ההסכם עם המשכיר בשל כך שרוקן את החשבון המשותף, גרמה להליכי פינוי, ולפינוי האישה והילדים מהדירה. מדובר הלכה למעשה על פי ההסכם בפעולה שיש לראותה כ’פינוי כפוי’ של האישה והילדים מהדירה ואי קיומו של ההסכם.
אשר על כן בהתאם להסכם האישה ולאחר שהאיש גרם במעשיו להפסקת תשלומי השכירות ולאחר מכן לפינוי האישה והילדים יש מקום לפסיקת השכירות בין מועד הפסקת התשלום על ידי האיש (חודש 9/2022) ועד למועד פסיקת מזונות ומדור (11/2022 (כולל) (גם זאת בהתאם להסכם באופן מפורש). האישה תבעה את מלוא חודשי השכירות או לכל הפחות חלק יחסי אותו העמידה על סך של 42,000 ₪ + תשלומי הוצאות משפט בשל הליכי הפינוי.
לאחר בחינת טענות הצדדים וראיותיהם אני קובעת כי האיש ישלם לאישה את דמי השכירות עבור 3 החודשים, בסך של 14,000 ₪ לחודש. סך הכל חייב האיש בגין רכיב זה 42,000 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מחודש 12/2022 ועד למועד התשלום בפועל.
אין מקום לפסיקת ההוצאות שנפסקו בהליך בבימ”ש שלום, שכלל לא הוכח כי האישה נשאה בהם.
חיוב האיש לשלם לאישה סך של 3,000,000 ₪ בהתאם לסעיף 11.5.1 להסכם
בסעיפים 11.5.1 ו-11.5.2 להסכם נקבעו תשלומים שעל האיש לשלם לאישה במקרה של פרידת הצדדים.
בסעיף 11.5.1 נקבע כדלהלן:
לטענת האישה בכתב התביעה יש לחייב את האיש לשלם לה סך של 3 מיליון ₪ בהתאם להסכם והיא עותרת לסעד זה בהיעדר מועד לתשלום הקבוע בהסכם. כמו כן לטענת האישה עד למועד הגשת כתב התביעה שילם לה האיש כספים בהתאם לחיוביו בהסכם כדלהלן: ביום 10.11.22 סך של 100,000 ₪ וביום 18.12.22 סך של 300,000 ₪. בחקירתה אישרה האישה כי האיש שילם לה סך של 950,000 ₪ על חשבון החיוב (ראו: פרוטוקול מיום 21.2.24 עמ’ 29 שורה 12).
בסיכומיה ויתרה האישה סעד זה וטענה כי האיש העביר לידיה סך של 2,168,000 ₪ המהווים את יתרת התשלום לו התחייב וזאת כשנה וחצי לאחר הגשת התביעה ולאחר שנקטה נגדו בהליכי הוצל”פ.
בכתב ההגנה בחקירתו ובסיכומים אישר האיש חיוב זה בהתאם להסכם. בכתב ההגנה טען האיש כי שילם לאישה סך של 600,000 ₪ ע”ח חיוב זה ונותר לו לשלם סך של 2,250,000 ₪. לטענת האיש ההסכם שותק לגבי מועד החיוב ועתר כי יתרת הסכום תשולם בחמישה תשלומים שווים במהלך שנת 2024. בחקירתו הסכים האיש לשלם לאישה סך של 1.8 מיליון ש”ח על חשבון יתרת החיוב ולהפקיד בנאמנות סך של 200,000 ₪ שראה בו כשנוי במחלוקת וזאת ככל שהאישה תסכים לבטל את העיקולים בתיק ההוצל”פ (ראו: פרוטוקול מיום 21.2.24 עמ’ 79 שורות 5-8).
בסיכומים טען האיש כי שילם לאישה (תחת מחאה כלשונו) את מלוא הסכום בהתאם להסכם ואף מעבר לכך וזאת בעקבות הליכי הוצל”פ שנקטה נגדו בד בבד עם הגשת התביעה. בנוסף עתר האיש לחיוב האישה בכל תשלום עודף שנשא בו רק בשל נקיטת הליכי ההוצל”פ לגביית סכום זה (שכ”ט עו”ד, הוצאות אגרה והצמדה שנפסקו בהוצל”פ ואת הוצאותיו בגין נטילת ייצוג בהליך). כמו כן עתר האיש לראשונה לחייב את האישה להשיב לו סך של 111,620 ₪ בגין כל התשלומים אשר נשא בהם תחתיה וזאת בהתאם לטבלה מפורטת אשר צירף הן לכתב ההגנה והן לסיכומים.
לאחר בחינת טענות הצדדים ושמיעתם ובחינת חומר הראיות משזנחה האישה את עתירה זו בסיכומיה ולאור ביצוע כל התשלום בהוצל”פ, העתירה התייתרה לאור התשלום שבוצע בהוצאה לפועל.
בנוסף, אני דוחה את עתירת האיש להשבת סכומים אשר שילם בגין פתיחת הליכי הוצל”פ ע”י האישה. האישה נקטה בזכות השמורה לה על פי דין ואין מקום להשית עליה חיובים בשל כך. האיש לא פעל בהתאם לפסק הדין וכעת מעלה טענות כי הושתו עליו חיובי גבייה בהוצל”פ. הצורך לפנות להוצל”פ נולד בשל סירובו של האיש לשלם. כל טענה שהייתה לאיש בעניין זה רשאי היה להעלות בפני רשם ההוצל”פ ואין מקום להידרש לכך במסגרת הליך זה.
כמו כן אני דוחה את עתירת האיש להשיב לו סך של 111,620 ₪ מהטעם שהתבקשה לראשונה במסגרת הסיכומים ועל כן הינה הרחבת חזית אסורה.
חיוב האיש בתשלום בסך של 100,000 ₪ בהתאם לסעיף 11.5.2 להסכם
בסעיף 11.5.2 להסכם נקבע כדלהלן:
לטענת האישה האיש עזב את דירת הצדדים בחודש 8/22 בחוסר תום-לב מתוך רצון למנוע מהאישה לקבל את הסכום המגיע לה בהתאם לסעיף 11.5.2 להסכם, ולא בשל רצונו להיפרד ממנה. לטענת האישה על חוסר תום ליבו של האיש ניתן ללמוד הן לאור סמיכות הזמנים, כחודשיים לאחר אישור ההסכם וכארבעה חודשים ממועד הבשלת החיוב והן לאור הודעות ששלח לה האיש לאחר עזיבתו בהם ביקש ממנה לשקם את נישואיהם ולשוב לחיות ביחד.
בסיכומיה טענה האישה כי אין לראות בעזיבת האיש את הדירה המשותפת כפקיעת הקשר או כפרידה של הצדדים וזאת לאור ההודעות ששלח האיש לאחר עזיבתו בהן ביקש לחדש את הקשר עם האישה. לטענת האישה מערכת היחסים בין הצדדים המשיכה תקופה ארוכה לאחר עזיבת האיש את הבית בוודאי עד לסוף שנת 2022.
האישה עתרה בכתב התביעה לחיוב האיש לשלם לה סך של 100,000 ₪ בהתאם לסעיף 11.5.2 להסכם תוך שמציינת במפורש כי בהתאם לסעיף 11.5.4 להסכם הסכום לא יישא הפרשי הצמדה וריבית. בסיכומיה טענה האישה כי יש לחייב את האיש בסך של 100,000 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מחודש 8/22 ועד למועד התשלום בפועל, ולחילופין לחייב את האיש לשלם לה את החלק היחסי בהתאם לסעיף עבור חודשים 1-8/22 בהם חיו הצדדים ביחד בשנת 2022 ובסה”כ 83,333 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מחודש 8/22 ועד למועד התשלום בפועל.
בכתב ההגנה ובסיכומים עתר האיש לדחיית סעד זה. לטענת האיש הצדדים נפרדו בחודש 8/22. בהתאם להסכם החיוב חל החל משנת 2023 ועל כן הוא פטור מחיוב זה. האיש דחה את טענת האישה כי מועד עזיבתו את הבית נבחר על ידו על מנת לחמוק מהחיוב וטען כי עזב את הבית בשל הסכסוך בין הצדדים.
בחקירתו אישר האיש כי לאחר עזיבתו את הבית, הצדדים קיימו יחסי אישות, מספר פעמים הוא סעד בבית האישה, הציע לה שכל המשפחה תטוס ביחד לחופשה ב— ושלח לה הודעות (ראו פרוטוקול מיום 21.2.24 עמ’ 89 שורות 7-32, עמ’ 90 שורות 19-21 וכן עמ’ 91 שורות 1-8). האיש טען כי עזיבתו את הבית בחודש 8/22 הייתה סופית לאחריה הצדדים כבר לא היו במערכת יחסים זוגית ולא ניהלו חיים משותפים. הוא היה שרוי במשבר בעקבות הפרידה וכעבור כחודשיים מעזיבתו כבר הייתה האישה במערכת יחסים זוגית עם גבר אחר (ראו: פרוטוקול מיום 21.2.24 עמ’ 90 שורות 5-13 וכן עמ’ 91 שורות 17-20), ואף שלחה לו הודעה כי לאור פרידת הצדדים הסכם הממון נכנס לתוקף ועליו לשלם לה בהתאם להסכם (ראו: פרוטוקול מיום 21.2.24 עמ’ 93 שורות 4-9).
לאחר בחינת טענות הצדדים ושמיעתם ובחינת חומר הראיות אני דוחה את עתירת האישה בעניין זה.
בהתאם ללשונו של סעיף 11.5.2 חיובו של האיש לשלם לאישה סך של 100,000 ₪ עבור כל שנת נישואין הינו החל משנת 2023. הסעיף מנוסח בצורה ברורה וחד משמעית ושני הצדדים מסכימים על כך.
האישה לא נחקרה בעניין זה. האיש נחקר בעניין זה ושוכנעתי במהימנות גרסתו לפיה מערכת היחסים בין הצדדים הסתיימה בעת עזיבתו את הבית. האיש העיד בצורה ברורה ונחרצת כי החל ממועד עזיבתו את הבית הצדדים לא ניהלו חיים משותפים ולא היו במערכת יחסים זוגית הגם שנותרו סממנים מחייהם המשותפים שארכו כ-17 שנים.
בחודש 8/22 פתח האיש הליך יישוב סכסוך מועד התואם את עזיבתו את הבית, ובחודש 10/22 הגישה האישה תביעה למזונותיה ולמזונות הקטינים, מודע המעלה כי כבר אז בוודאי הייתה פרידה מוחלטת בין הצדדים. מועד פתיחת שני הליכים אלו מחזקים את גרסת האיש כי חייהם המשותפים של הצדדים הסתיימו בחודש 8/22 ולא כפי שנטען ע”י האישה וגם מטעם זה יש לדחות את הסעד המבוקש.
אשר על כן ולאור האמור לעיל אני מורה על דחיית רכיב תביעה זה.
סיכום
אשר על כן בכל הנגע לעתירות שנדונו בתביעה לאכיפת הסכם אני מורה בסיכומו של דבר כדלהלן:
חיוב האיש בגין שכר-דירה של האישה בהתאם לסעיף 6.13 להסכם – האיש ישלם לאישה את דמי השכירות עבור 3 החודשים, בסך של 14,000 ₪ לחודש. סך הכל חייב האיש בגין רכיב זה 42,000 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מחודש 12/2022 ועד למועד התשלום בפועל.
נדחה רכיב התביעה של פסיקת ההוצאות שנפסקו בהליך בבימ”ש שלום, שכלל לא הוכח כי האישה נשאה בהם.
חיוב האיש לשלם לאישה סך של 3,000,000 ₪ בהתאם לסעיף 11.5.1 להסכם – העתירה התייתרה לאור התשלום שבוצע בהוצאה לפועל.
נדחית עתירת האיש להשבת סכומים אשר שילם בגין פתיחת הליכי הוצל”פ ע”י האישה.
נדחית עתירת האיש להשיב לו סך של 111,620 ₪.
חיוב האיש לשלם לאישה סך של 100,000 ₪ בהתאם לסעיף 11.5.2 להסכם – העתירה נדחית.
הוצאות ההליך – מאחר וחלק מרכיבי התביעות של שני הצדדים נדחו, לא מצאתי כי יש מקום לחייב בהוצאות מי מהם וכל צד יישא בהוצאותיו.
המזכירות תסגור את תלה”מ 53266-12-22.
ניתן היום, כ”ט תשרי תשפ”ה, 31 אוקטובר 2024, בהעדר הצדדים.
פסק הדין הותר לפרסום ללא פרטים מזהים בהחלטה מיום 25.12.24.
