לפני
כבוד השופט טל פפרני, סגן הנשיאה
המערערת
אלמונית ת”ז XXXXXXXXXX
ע”י ב”כ עוה”ד ענבר רון
נגד
המשיב
פלוני ת”ז XXXXXXXXXX
ע”י ב”כ עוה”ד טליה שקולניק
פסק דין
לפניי ערעור על החלטת כבוד רשם ההוצאה לפועל – ניר שפר (להלן :”הרשם”) שניתנה ביום 20.3.2024 בתיק הוצל”פ 505447-07-18 (להלן :”ההחלטה”) הדוחה את בקשת המערערת לעיון חוזר בהחלטה מיום 5.3.2024, בגדרה נדחתה בקשת המערערת להגדלת חוב בתיק ההוצל”פ בגין סכום דמי מזונות אותו קיזז המשיב בפועל מהסכומים ששולמו למערערת מידי חודש (להלן: “המשיב”).
תמצית ההליכים בין הצדדים:
מדובר בבני זוג לשעבר, להם בת משותפת, ילידת 2014.
הצדדים נפרדו בשנת 2018, וסמוך לכך חתמו על הסכם אשר במסגרתו הסדירו את כלל הנושאים הדרושים, לרבות מזונות הקטינה (2,100 ₪ לחודש, בצירוף מחציות). באותו הסכם נקבעו זמני השהות של המשיב עם הקטינה בימים ד’ באמצע השבוע החל משעה 16:00 ועד למחרת בבוקר ישירות למסגרת החינוכית, וכן מידי סופ”ש לסירוגין, ביום שבת החל מהשעה 10:00 ועד לשעה 19:00. (להלן: “ההסכם הראשון”) . במועד בו נחתם ההסכם הראשון התגוררו שני הצדדים בעיר חיפה, כל צד בכתובת שונה.
בשנת 2020 ביקשה המערערת להעתיק את מקום מגוריה לאזור המרכז – XXXXX. עקב כך עתר המשיב למתן צו מניעה. ביום 3.5.20 ניתן על ידי בית המשפט צו מניעה זמני האוסר על המערערת להעתיק את מקום מגורי הקטינה לאזור המרכז. הצדדים ניהלו ביניהם מו”מ, שהניב הסכם נוסף, שנחתם ביום 11.6.2020 אשר מסדיר את סוגיית שינוי מקום המגורים. באותו הסכם נקבעו זמני שהות כמפורט בסעיף 4, לפיו המשיב רשאי להודיע למערערת בהודעת 3 SMSימים מראש על רצונו לקיים זמני שהות. ככל שיעשה כן, על המערערת להביא את הקטינה בשעה 17:00 ולאסוף אותה בשעה 20:00 מביתו של המשיב. בסעיף 5 הוסכם בין הצדדים כי מידי שבת שנייה תביא המערערת את הקטינה לביתו של המשיב בשעה 10:00, ותאסוף אותה משם בשעה 19:00. עוד נקבע באותו סעיף כי ככל שהמשיב ירצה שהקטינה תלון בביתו בסוף השבוע, יודיע על כך למערערת 3 ימים מראש, ובמקרה כזה תביא המערערת את הקטינה לבית המשיב ביום שישי בשעה 17:00 ותאסוף אותה משם במוצאי שבת בשעה 19:00.
עוד נקבע באותו הסכם (סעיף 10) ההוראה כדלקמן:
“במידה ואלמונית לא תעמוד בהתחייבויותיה בהתאם להסכם, ולא תביא ו/או תיקח את הילדה בהתאם לאמור בהסכם ללא אישורו של פלוני, תשלם אלמונית סך של 600 ש”ח עבור כל הפרה, שיקוזזו מדמי המזונות, ויחשבו כתשלום מזונות לכל דבר ועניין”.
……
הודעת SMS שתישלח מפלוני לאלמונית בדבר ההפרה סמוך לאחר ההפרה מצד אלמונית תהווה הוכחה לביצוע ההפרה ע”י אלמונית,……”
(להלן: “ההסכם משנת 2020 או ההסכם הנוסף”)
ביום 29.6.2020 במסגרת תמ”ש 16838-05-20 קבל ההסכם משנת 2020 הנ”ל תוקף של פסק דין. ביום 18.7.21 הגישה המערערת במסגרת תמ”ש 36901-07-21 תביעה לשינוי זמני שהות. באותה תביעה נטען שהמשיב הסתיר מהמערערת את העובדה כי הוא רכש בית XXX ועתיד לעבור להתגורר בבית זה. עוד נטען כי המערערת עברה להתגורר בבית ב- XXXXX אותו קיבלה בירושה מאביה. לדברי המערערת, לאחר שעברה להתגורר ב- ,XXXXX ובמהלך תקופת הקורונה, חל שינוי נסיבות, זאת מאחר והקטינה מסיימת את המסגרת החינוכית בשעה 17:00, והמערערת מסיימת את עבודתה בשעה 18:00. כך יוצא כי הקטינה מגיעה לבית המשיב בשעה 19:00, וכבר בשעה 20:00 אמורה לחזור לביתה. לדבריה מצב זה אינו לטובת הקטינה, והצדדים הסכימו ביניהם כי זמני השהות יתקיימו בסופי השבוע בלבד. עוד נטען (בסעיף 16) כי חרף הסכמות הצדדים בעל פה לשינוי זמני השהות, עושה המשיב שימוש בהוראת הפיצוי בהסכם 2020 כרצונו. מידי פעם טוען כי ככל והמערערת לא תביא אליו את הקטינה יקזז מדמי המזונות סך של 600 ש”ח בהתאם לאותה הוראה. בכתב ההגנה שהוגש על ידי המשיב, נטען כי המעבר של המשיב ל-XXX לא הוסתר, שכן מדובר במעבר מקום מגורים במרחק גיאוגרפי קצר ולא היה צורך לעדכן. המשיב הכחיש את שינוי הנסיבות הנטען, וטען כי מדובר בנסיבות שהיו צפויות מראש.
ביום 16.3.23 הוגש לבית המשפט תסקיר ארוך ומפורט אשר בחן את כלל הנתונים הדרושים, כולל טענות הצדדים, תוך התייחסות לסוגיית זמני השהות שנקבעו ביחס לטובת הקטינה. כאמור, התסקיר נערך לאחר פגישות עם שני הצדדים, ביקור בית אצל שניהם, תצפיות ואינטראקציה בין הקטינה לשני הוריה, דו”ח מהמסגרת החינוכית וכן דו”חות נוספים כמפורט באותו תסקיר לרבות ועדת תסקירים שהתקיימה בחודש מרץ 23. בתסקיר מצוין כי זמני השהות שנקבעו בהסכם 2020 אינם מתקיימים כסדרם. סופו של דבר לאחר דיון יסודי ומעמיק נקבע כי זמני השהות יתקיימו באופן שבו אחת לשבועיים ביום שישי תביא המערערת את הקטינה לבית המשיב בשעה 15:00 והמשיב יחזיר את הקטינה לבית המערערת במוצאי שבת בשעה 19:00. עוד צורפה טבלת חגים לשנים 23-24 ונקבעה חלוקת הסעות לתקופת החגים והחופשות. הצדדים הגישו את עמדתם לתסקיר, כאשר שניהם מסכימים לזמני השהות החדשים שנקבעו, ואולם, המשיב העלה הסתייגות ביחס לחלוקת נטל ההסעות, שכן לדבריו יש מקום להטיל את הנטל על המערערת בהתאם לאמור בהסכם 2020.
ביום 16.5.23 ניתן פסק דין, בתמ”ש 36901-07-21, אשר במסגרתו אימץ בית המשפט את המלצות העו”ס בתסקיר, כמפורט לעיל, קרי, שינוי זמני השהות שנקבעו במסגרת הסכמות 2020, וקביעת זמני השהות החדשים כפי שנקבע באותו תסקיר אחת לשבועיים בסוף שבוע.באותו פסק דין נקבע בהתייחס לטענות המשיב בעניין נטל חלוקת ההסעות, כי אין מקום להכריע סוגיה זו באותו הליך.לאחר שניתן פסק הדין מיום 16.5.2023, הגישה עו”ס לסדרי דין הודעה לבית המשפט שבמסגרתה הובהר כי סוגיית ההסעות טרם הוסדרה, שעה שבביקור שהתקיים בסוף השבוע של 27.5.23, המשיב לא החזיר את הקטינה במוצאי שבת, וטען כי הוא אינו אמור לעשות כך. סופו של דבר הקטינה הפסידה יומיים לימודים והוחזרה לביתה של המערערת לאחר יומיים ולאחר התערבות המשטרה. הודעה נוספת הוגשה על ידי העו”ס ביום 15.6.23 שגם ממנה עולה כי סוגיית ההסעות טרם הוסדרה.
בעקבות המחלוקת שבין הצדדים, הגיש המשיב במסגרת תלה”מ 77967-05-23 את תביעה שהוכתרה “תובענה לביצוע הסכם”) כאשר כאמור לעיל לטענתו, יש מקום להורות על יישום ההסכם 2020, בפרט ביחס לחלוקת נטל ההסעות, כאשר לדבריו יש מקום להטיל את מלוא נטל ההסעות על המערערת, ולחילופין לקזז 600 ש”ח בגין כל פעם שהמשיב מסיע את הקטינה לבית המערערת. המערערת כפרה בטענות. לדבריה, פסק הדין שניתן ביום 16.5.23 קובע למעשה זמני שהות שונים, וכן קובע את נטל חלוקת ההסעות, כמפורט בתסקיר. המערערת מוסיפה וטוענת כי בהסכם 2020 נקבע כי הפיצוי בסך 600 ש”ח ישולם עבור כל הפרה של זמני השהות. משניתן פסק דין אשר משנה את זמני השהות, לא מתקיימת הפרה, ולפיכך אין מקום לקבוע פיצוי כאמור. המערערת הגישה בקשה לסילוק על הסף, ביום 24.1.2024, נשמעו הצדדים לפניי, ובאותו מועד, ניתנה החלטתי הדוחה את התביעה,בגדרה קבעתי כי עמדת המערערת גוברת. בין היתר: ראשית, יצוין כי עיון בהסכם 2020 מעלה כי ההסכם אינו ברור לחלוטין. מדובר בהסכם שכולל מספר תניות אשר מאפשרות למשיב למעשה לקיים את זמני השהות כרצונו, וזאת במתן הודעה מוקדמת למערערת. לא מדובר בזמנים קבועים, אלא מדובר למעשה במנגנון מורכב ומסובך, שאינני מתפלא כי לא הצליח לפעול במציאות, שלפיו המשיב רשאי להודיע לאם על רצונו בקיום זמני שהות, וככל שיודיע יתקיימו זמני שהות, ובמידה ולא יודיע לא יתקיימו זמני שהות. צוין כי מנגנון מורכב ומסובך זה אינו עולה בטובת הקטינה, שטובתו של כל קטין לחלוקת זמני שהות ברורה, קבועה ויציבה, לא רק, כי בפועל לנוכח הריחוק הגיאוגרפי ויתר אילוצי החיים מביאים לכך שבסופו של דבר זמני השהות אינם מתקיימים. שנית, המשיב עצמו שינה את מקום מגוריו. אמנם נכון כי מדובר בהעתקת מקום מגורים ליישוב XXX אשר לכאורה מקרב בין הצדדים, ואולם לא שוכנעתי כלל, כי המשיב העתיק את מקום מגוריו ל-XXX דווקא מתוך רצון לסייע לאם ומתוך רצון להתקרב לקטינה.ומשכך, קבעתי כי מתקשה אני לקבל את הטענה הבסיסית של המשיב שלפיה המערערת בחרה באופן חד צדדי להעתיק את מקום מגוריה, שכן אף הוא פעל באותה דרך, ללא קבלת אישור של המערערת או של בית המשפט. שלישית, אכן, משניתן פסק הדין ביום 16.5.23, אשר קיבע זמני שהות חדשים, חלה למעשה מציאות חדשה ביחס לזמני השהות. באותו פסק דין ניתן תוקף גם לחלוקת זמני השהות שהומלצה על ידי העו”ס.ערעור על פסק הדין לא הוגש, והוא חלוט. “במסגרת הסכם 2020 נקבע כי על המערערת יהא לשלם פיצוי בגין הפרת זמני השהות שנקבעו. לא נטען, וממילא לא הוכח, כי המערערת מפרה את זמני השהות החדשים שנקבעו בפסק הדין מיום 16.5.23. משהמערערת אינה מפרה את זמני השהות שנקבעו, ממילא אין כל מקום לחיוב בפיצוי.” עוד נקבע, כי במקרה זה מדובר על פרשנות משפטית שיש ליתן להסדרים שבין הצדדים. לטעמי, הדברים ברורים ועולים באופן ברור מהכתב, ומההסכמים שבין הצדדים, ופסקי הדין שניתנו בעבר, ולפיכך אינני מוצא טעם וסיבה לאפשר את ניהול ההליך, ודומני כי הבקשה לסילוק על הסף במקומה. עוד נקבע במפורש, “למען הסר ספק, סעיף הפיצוי בהסכם 2020 על כנו, וככל שהמערערת תפר את חובתה להסעת הקטינה בהתאם לפסק הדין מיום 16.5.23, במסגרת חלוקת הזמנים שנקבעה באותו הסכם, אז יהא רשאי המשיב לפעול לאכיפת ההסכם, וזאת בדרך של קיזוז סכום הפיצוי מדמי המזונות כמפורט בהסכם שבין הצדדים”.
בהסתמך על ההחלטה מיום 24.1.2024 בתלה”מ 77967-05-23, פנתה המערערת ביום 8.2.2024 ללשכת ההוצאה לפועל בבקשה להשבת כספים רטרואקטיבית כפי שקוזזו בתיק הוצל”פ 505447-07-18 המתנהל כנגד המשיב. ביום 5.3.2024 ניתנה החלטה הדוחה את בקשת המערערת. בקשה לעיון חוזר שהוגשה נדחתה בהחלטה מיום 20/3/24.
מכאן הערעור.
בכתב הערעור ובסיכומיה סומכת המערערת את ידה על ההחלטה מיום 24.1.2024 לפיה נקבע בין היתר, כי לא נטען שהופרו זמני שהות החדשים שנקבעו בפסק הדין מיום 16.5.2023 בתמ”ש 36901-07-21, ולא הוכח שהיו הפרות כאמור. מכאן שגה הרשם כאשר דחה את בקשת המערערת להחזיר את הכספים שקיזז המשיב בתיק המזונות המתנהל בלשכת ההוצאה לפועל. לא זאת בלבד, המערערת מפרטת בהרחבה מקרי ומועדים לשיטתה בהן הפר המשיב את זמני השהות.
המשיב בתשובתו ובסיכומיו עמוד על כך שיש לדחות את הערעור, נטען כי בית משפט זה הותיר את סעיף הפיצויים כפי שנקבע בפסק דין בתמ”ש 1638-05-20. הינו, בהתאם לקבוע בהסכם משנת 2020. המערערת עושה שימוש לא נכון בהחלטת בית המשפט מתעלמת מקביעות ברורות. המערערת בצעה הפרות, ובמסגרת תמ”ש 36901-07-21 דרשה הקפאת הקיזוזים, המשיב התנגד והמערערת זנחה את בקשתה. מדובר בהפרות שבוצעו לפני פסק הדין מיום 16.5.2023, בתמ”ש 36901-07-21. בסיכומיו מביא המשיב את המועדים בגינם הוא טוען להפרות.
<#6#>
דיון והכרעה:
ההלכה הפסוקה לעניין קיזוז חיובי מזונות ברורה וידועה. טענת קיזוז ביחס לחוב מזונות מחייבת – ככלל – הסכמה של הזוכה או החלטה מפורשת. אין לפגוע בסיפוק מזונותיו השוטפים של הזכאי למזונות בדרך של קיזוז, בהעדר הוראה חד משמעית אם בהסכם, אם בפסק. (ראו: ע”ר (משפחה טבריה) 37966-06-11 פלוני נ’ פלונית (25.1.12); ע”א 779/76 שוחט נ’ שוחט, פ”ד לב(1) 580, 581). הטעם לכך הוא, בין היתר, כי קיזוז שכזה עלול לפגוע בצורכי המחייה השוטפים של הזכאי למזונות ( ראו: ע”א 5951/93, 5976/93 קצב נ’ מזרחי על 95 (1) 361; תמ”ש 17531/97 מזרחי נ’ מזרחי תק- מש 99 (3) 89). משכך, בהתייחס לחוב מזונות קבעה הפסיקה כי על הטוען זכות קיזוז ממזונות יש להוכיח תחילה כי ההוצאות אשר קיזוזן מבוקש אכן הוצאו, וכן להוכיח הסכמת הזוכה לביצוע הקיזוז מסכום המזונות (ראו: רע”א 5336/06 עו”ד גיל פרמינגר נ’ עיריית חיפה (פורסם במאגרים משפטיים), 27.10.09)). ודוק, נטל ההוכחה מוטל על החייב.
עוד נקבע בפסיקה כי במסגרת טענת “פרעתי” ניתן לטעון ולהוכיח טענת קיזוז. עם זאת, הקביעה האמורה מוגבלת רק לזכות קיזוז קיימת, במאובחן מזכות קיזוז נטענת. זכות קיזוז קיימת פירושה זכות שקיומה אינו שנוי במחלוקת, אשר הזוכה הודה במפורש בקיומה או זכות חלוטה שאין הזוכה יכול לטעון כנגדה. להבדיל, זכות קיזוז נטענת הינה זכות קיזוז השנויה במחלוקת שבירורה חורג מגדר סמכותו של רשם ההוצאה לפועל הדן בבקשה בטענת “פרעתי” ( ראו: רע”א 9120/07 ישראלה רוזנצוויג ואח’ נ’ אהרון חיים ואח’ (פורסם במאגרים המשפטיים, 2008)); עש”א (ת”א) 1874-08 קשת ניקוי יבש בע”מ נ’ אומגה טיפולי טקסטיל תעשייתיים (1978) בע”מ (ניתן ביום 19/09/10, פורסם במאגרים המשפטים)). הרציונל העומד ביסוד ההתייחסות השונה לסוגי טענת “פרעתי” השונים הוא העדר סמכות לרשם ההוצל”פ לדון בתביעות שיש לחייב כנגד יריבו, באשר תפקידו העיקרי של רשם ההוצל”פ הוא ביצוע פסקי דין וחיובים מוחלטים אחרים, ואין הוא קובע זכויות של בעלי הדין, אלא במקרים מסוימים ומיוחדים ( ראו: ע”א (מחוזי תל אביב) 1279/04 כלל חב’ לביטוח בע”מ נ’ מריאמי (24.6.04)).
לאחר שעניינתי בכלל החומר המצוי בתיק, ושקלתי טענות הצדדים, הגעתי למסקנה לפיה דין הערעור להתקבל בחלקו. להלן אנמק.
אין מחלוקת כי הוראות ההסכם בין הצדדים כוללות מנגנון לביצוע קיזוז מדמי המזונות אותם על המשיב להעביר למבקשת. עם זאת, אותו מנגנון קובע מספר דרישות, לרבות הדרישה לפיה: “אלמונית לא תעמוד בהתחייבויותיה בהתאם להסכם…”, וכן דרישה נוספת, לפיה על המשיב לשלוח למבקשת הודעת SMS : “סמוך לאחר ההפרה”.ככל שיתקיימו תנאי המנגנון, רשאי המשיב לקזז מדמי המזונות סך של 600 ₪ עבור כל הפרה.כזכור, מדובר בהסכם שאושר וקיבל תוקף של פסק דין.
כעולה מהחלטת הרשם, בין הצדדים מחלוקת עובדתית לגבי השאלה האם הופרו זמני השהות, קרי האם התקיים התנאי הראשון הקבוע במנגנון הקיזוז, והאם ניתן לבצע שימוש במנגנון הקיזוז הקבוע בסעיף 10 להסכם.לפיכך, ובצדק, הורה כבוד הרשם לצדדים להפנות המחלוקת לבית המשפט.
יחד עם זאת, דומני כי שגה כבוד הרשם מקום שלא נתן כל משקל לאי התקיימות התנאי השני הקבוע במנגנון הקיזוז, קרי – משלוח הודעת SMS למערערת בהתאם לנדרש.בסעיף 11 להחלטה מודה המשיב כי: “לא שלח הודעת SMS בכל הפרת ההסכם בין הצדדים……” .עיון בהסכם 2020 מעלה כי המנגנון עליו הסכימו הצדדים הנו מהותי, וקובע כי משלוח הודעת SMS כאמור “תהווה הוכחה לביצוע הפרה….”. רק בהסתמך משלוח הודעה כאמור, רשאי המשיב לבצע את הקיזוז מדמי המזונות אותו ביצע בפועל.משהוכח לרשם קמא כי המשיב לא שלח את ההודעות כנדרש, היה עליו לקבוע כי הקיזוז בוצע שלא בהתאם למנגנון הקיזוז הקבוע בהסכם ולהוראות ההסכם, ובמקביל, היה עליו לקבל את בקשת הגדלת החוב [בגין קיזוזים שבוצעו ע”פ הוראות ס’ 10 להסכם].
למען הסר ספק, אבהיר כי גם במקרה זה, רשאי המשיב לפנות לבית המשפט, ולטעון לאי קיום הוראות ההסכם וזמני השהות, ולזכותו לביצוע קיזוז מתאים, כפי שימצא לנכון. ואולם, בכל הנוגע לתיק ההוצל”פ, כל עוד לא עמד המשיב במלוא הוראות ההסכם במלואן וכלשונן, אינו רשאי לבצע קיזוז מדמי המזונות, ומשעשה כן, זכאית המערערת לביצוע הגדלת החוב בתיק, בגין אותם חודשים.
לפיכך, הערעור מתקבל, במובן זה, שהמערערת זכאית לביצוע הגדלת חוב בתיק ההוצל”פ, בגין כל החודשים בהם ביצע המשיב קיזוז מדמי המזונות, בהתאם להוראות ס’ 10 להסכם, ללא משלוח הודעת SMS למערערת, הודעה ספציפית וברורה בגין כל קיזוז וקיזוז, בהתאם לתנאי ההסכם.
בנסיבות, ולנוכח העובדה כי כפי שכבר הובהר לצדדים, סוגיית ההפרה אינה ברורה דיה, אינני עושה צו להוצאות.
טרם נעילה, למען הסר ספק, אבהיר כי החלטתי מיום 24/1/24 אינה מעלה ואינה מורידה לצורך דיון בערעור זה. כפי שהבהיר הרשם קמא, ובצדק [סעיף 26 להחלטה וכך גם ההחלטה לעיון חוזר מיום 20/3/24], החלטה זו ניתנה במסגרת תביעת המשיב לחלוקת נטל ההסעות, ללא דיון לגופו של עניין בשאלת הוראות ההסכם, זמני השהות, והאם התקיימה הפרה על ידי מי מהצדדים. לפיכך, המערערת אינה יכולה להבנות מהחלטה זו לצורך החזר כספים רטרואקטיבי כפי שעתרה בבקשתה בתיק ההוצל”פ [הליך 25].
ההחלטה מותרת לפרסום תוך השמטת פרטים מזהים.
המזכירות תמציא לצדדים ותסגור התיק.
ניתן היום, כ”ה כסלו תשפ”ה, 26 דצמבר 2024, בהעדר הצדדים.
