לפני
כבוד השופטת נאוה גדיש
תובעת
א”ק ת.ז. =========
ע”י ב”כ עוה”ד ילנה קובליוב
נגד
נתבע
פ”ק ת.ז ==========
ע”י ב”כ עוה”ד מיכל פרנקו
בעניין הקטינה:
מ”ק ילידת DD.MM.12
פסק דין
לפניי תביעת הגירה שהגישה אם הקטינה, כנגד אביה.
רקע
הצדדים נישאו ברוסיה בשנת 2010 והם הורי הקטינה מ’, בת 14.
ביום 30.5.22 עלה הנתבע לישראל והתובעת והקטינה הגיעו בעקבותיו כשבועיים מאוחר יותר.
בחלוף כחודש שבו השתיים לרוסיה, שם שהו כחצי שנה ואז הגיעו שוב ארצה, שהו בה כשלושה חודשים, שאז שוב נסעו לרוסיה, למשך כחודשיים.
ביום 25.7.23 שוב הגיעו השתיים לישראל, פעם נוספת ומאז לא עזבו.
כשבועיים לאחר מכן, הגיש הנתבע בקשה ליישוב סכסוך ועתר וקיבל, במסגרתה, צו עיכוב יציאה מהארץ לקטינה.
בקשת התובעת כאן לבטל את הצו נדחתה, תוך שהיא הונחתה לפתוח בהליך מתאים, שנוגע למקום מגורי הקטינה.
בנסיבות אלו, הוגשה תובענה זו, במסגרתה מבקשת התובעת להתיר לה להגר עם הקטינה,
חזרה לרוסיה.
יוצא אם כן, כי במהלך השנתיים האחרונות, עולמה של הקטינה התערער כאשר אביה החליט להגיע להתגורר בישראל, אמה הסכימה למעבר בשלב ראשון ואולם נטען כי היא ואמה לא הסתגלו למעבר וכעת מבקשות לשוב לרוסיה.
טענות הצדדים
האם טענה כי הקטינה אינה משתלבת בישראל, היא לא למדה את השפה, מתקשה כמובן מבחינה לימודית ומבחינה חברתית ונעשתה עצובה ורגזנית, היא סובלת מתנודות במצבי רוח ונמנעת מלהגיע לבית הספר “כדי לא לסבול”.
עוד טענה האם כי מאז 7.10.23 , עם פרוץ המלחמה, חלה החמרה משמעותית במצבה של הקטינה (שהיה לא יציב גם קודם לכך), היא החלה לסבול מהתקפי חרדה ומתקשה להכיל את המצב והחלה לקבל טיפול פסיכיאטרי.
האב ביקש בשלב ראשון לשים דגש על כך שלא מדובר בשיבה למולדת, אלא בתביעת הגירה וביחס לתביעה כזו יש לבחון את טובת הקטינה, האב מצא להדגיש שיהיה על התובעת “להוכיח כי טובת הקטינה הינה להגר לרוסיה” וכי הוא “יעלה תימוכין בדבר טובת הקטינה בהישארות בארץ” (כך ציין ברישא לכתב ההגנה שהוגש ביום 7.3.24).
האב טען במסגרת כתב ההגנה כי “עומדת בספק שאלת מעמדו המשפטי ברוסיה, אם ולכשירצה לשוב אליה, שמא בכלל תיאסר עליו הכניסה לרוסיה ו/או ישללו ממנו זכויות שם/ יושם במאסר בגלל התבטאויותיו נגד המשטר/יישלח לשדה הקרב. לאור זאת, ככל שתותר הגירתה של הקטינה… הסיכוי שהאב יראה את הקטינה לו תהגר לרוסיה – הינו אפסי !” (ההדגשות במקור – נ.ג), כך בסעיף 27 לכתב ההגנה.
ההליכים המשפטיים
כאמור, עם תחילת ההליכים ביקש האב לעכב את יציאת הקטינה מהארץ, בשל החשש שתוברח לרוסיה.
צו עיכוב יציאה מהארץ ניתן ובשלב ראשון, דחיתי את בקשת האם לבטלו.
כמו כן, מיניתי לקטינה אפוטרופסה לדין, שתוכל להביא לפניי את דברי הקטינה באופן ישיר. מהעמדה והעדכונים שהוגשו עולה באופן ברור כי רצון הקטינה לשוב לרוסיה, כי מדובר ברצון חד משמעי ועצמאי והאפו’ לדין סברה כי זוהי גם טובת הקטינה.
עוד מצאה לנכון האפו’ לדין לתת התייחסות לכעס הרב של הקטינה על אביה, שמבחינתה בשל התנהלותו נאלצה להפסיק את חייה ברוסיה וכעת הוא מונע ממנה לשוב לחייה.
כמו כן, נעתרתי לבקשת הקטינה להיפגש עמי (בקשה שהועברה באמצעות האפוטרופסה לדין) ואשר מתיישבת עם הוראות התקנות בעניין שיתוף קטינים בהליך המשפטי, זכותם להישמע על ידי המותב, כדי להביע את עמדותיהם, תחושותיהם ודעותיהם.
הפגישה נערכה בלשכתי, בנוכחות עו”ס מיחידת הסיוע שדוברת רוסית, ששימשה גם כמתורגמנית ובמהלכה שמעתי ישירות מהקטינה על הרצון המפורש לשוב לרוסיה, על הקשיים שיש לה בישראל, על החששות ובצער רב התרשמתי מהעצב בו היא שרויה.
זאת ועוד, על מנת לקבוע מהי טובת הקטינה, מיניתי את ד”ר גוטליב כמומחה מטעם בית המשפט והוא נפגש עם שני ההורים ועם הקטינה וערך חוות דעת.
היות והאב סירב לשלם את חלקו בגין חוות הדעת, עשתה זאת האם (באישור בית המשפט), תוך שמירת הזכות לתבוע מהאב את חלקה.
מחוות הדעת עולה כי טובת הקטינה לשוב לרוסיה.
המומחה התייחס במסגרת חוות הדעת לרצון המפורש של הקטינה, לקשיים שלה להסתגל לארץ ולכעס שהיא מפנה לעברו של האב, אשר לטעמה, גרם לכך שהיא הגיעה ארצה ועתה מונע ממנה לטוס לרוסיה, אפילו לביקור.
המומחה נתן המלצות טיפוליות לקטינה, לצד המלצות לשיקום הקשר עם האב, עוד בטרם תותר יציאת הקטינה מהארץ.
לאחר קבלת חוות הדעת אפשרתי לשני ההורים להודיע אם הם מתנגדים להמלצות וציינתי כי בהיעדר התנגדות, יחלו לפעול על פיהן.
האם הבהירה כי היא מקבלת אותן ואולם ציינה כי האב ניתק כל קשר, ממנה ומקטינה, ניתק את מנוי הטלפון שלו והוריו, טענו בפניה כי אינם יודעים היכן הוא, סירבו למסור את מספר הטלפון החדש שלו ואף ציינו כי הוא הסתבך כלכלית.
אם לא די בכך, מי שייצגה את האב בהליך זה ובהליכים הקשורים, עו”ד שנהב שוחררה מייצוג, לאחר שהודיעה כי ניתק ממנה כל קשר.
במצב דברים זה, ניתנה לאב הזדמנות נוספת להגיב לכלל ההחלטות שניתנו ואפשרתי לאם להמציאה לאב באמצעות הוריו (החלטה מיום 4.7.24).
האפו’ לדין הגישה בקשה למתן הוראות, בכל הנוגע ליישום המלצות המומחה (בקשה מס’ 23), הבהירה כי האב “חדל לשתף פעולה עם ההליך המשפטי והטיפולי והפסיק כל קשר עם גורמים הקשורים בקטינה, לרבות עם הקטינה עצמה”.
האפו’ התייחסה לכך שבהתאם להמלצות המומחה, חשוב לקיים תהליך טיפולי לחידוש הקשר בין האב לבין הקטינה, בטרם תשוב הקטינה לרוסיה, אולם בהיעדר שיתוף פעולה מהאב, לא ניתן לקיים הליך טיפולי כזה.
בהחלטה שניתנה ביום 28.7.24 אפשרתי לאב להתייחס למפורט בדיווח והבהרתי כי אם לא יגיב עד 8.8.24, אכריע בתובענה על סמך החומר שבתיק.
ביום 31.7.24 הוגש לתיק ייפוי כוח שעליו חתם האב, לטובת עו”ד פרנקו וזו הגישה ביום 6.8.24, בקשה למתן ארכה קצרה להגשת תגובת האב, עד 11.8.24, תוך שהיא מציינת כי האב אישר לה שהוא מסכים שהקטינה תשוב לרוסיה (סעיף 2 לבקשה האמורה).
בהמשך מצאה לנכון עו”ד פרנקו, לדווח לבית המשפט, מתוך אחריות ראויה לציון, כי האב לא הגיע לשתי פגישות שקבע עימה ואף הורה לה שלא להגיש דבר לתיק (הודעת עדכון מיום 12.8.24).
הכרעה
מכלל הנתונים שהוצגו לפניי במסגרת ההליך, מצאתי כי טובת הקטינה לעבור (או לשוב) להתגורר עם אמה ברוסיה.
מסקנה זו מתיישבת עם חוות דעתו של המומחה, עם התרשמות האפו’ לדין, עם מסקנות התסקיר שהוגש במסגרת התיק הקשור (תלה”מ 44798-11-23 שם עתר האב לקבוע זמני שהות בינו לבין הקטינה ולהורות לאם להימנע מניכור הורי) ואף עם התרשמותי האישית בפגישה עם הקטינה.
האב מצידו, שאמנם טען בתחילת ההליך שיש בידו “תימוכין לכך שטובת הקטינה להישאר בארץ”, לא עשה דבר בעניין זה ואף ניתק מגע עם כל גורם טיפולי ומשפטי.
ניתן להניח כי החלטת האב שלא להגיע לפגישות עם באת כוחו ולהורות לה שלא להגיש דבר, מתיישבת עם סברתו השגויה כי אם לא יגיב, לא ניתן יהיה לקבל החלטות בהיעדר תגובתו וכך הקטינה לא תעזוב את הארץ (בהודעה שהגישה ב”כ האם ביום 3.7.24 הבהירה כי כך נאמר לה ע”י הוריו).
התנהלות זו של האב מקוממת, הן מהטעם שיש בה משום זלזול בהחלטות בית המשפט ובעיקר משום שיש בכך כדי ללמד על חשש ממשי שוויתר על הסיכוי שיחודש הקשר בינו לבין הקטינה – והדברים נאמרים בצער רב!!
זאת ועוד, נראה כי התנהלות האב מעידה על תוֹבָנָה הורית לקויה.
חוסר היכולת לראות את מצוקת הקטינה, עלה גם מחוות דעתו של המומחה שמיניתי. זאת ועוד, כבר בהתכתבות הראשונה שצירפה האם לכתב התביעה, בין האב לקטינה, נראה כי חרף העובדה שהקטינה עשתה בשלב ראשון מאמץ כן, להעביר לאביה את תחושותיה, בפרט לאחר פרוץ המלחמה והסבירה לו כי היא מפחדת ורוצה לנסוע לרוסיה ואף הביעה את תסכולה מכך שאינו עונה לה, תגובתו (שהגיעה באיחור ניכר), מחזקת את התרשמותי בעניין זה, כך השיב: “מ’, לפחד זה דבר נורמלי, אך אל תתני לפחד לשלוט בך… תציירי, תלכי לים, תתחילי לרוץ, הכל יהיה בסדר, תלמדי שפה, תלמדי מתמטיקה עם סבא, תלכי לטייל עם גמלים..” (נספח ז’ לכתב התביעה).
תשובתו זו של האב מיום 14.10.23 בשעה 5:00 בבוקר, מחזקת את התרשמותי באשר לליקויים בתובנה ההורית של האב ולא רק בגלל העיתוי (שבוע לאחר פרוץ המלחמה, בשעה 5 בבוקר), אלא אף בשל הלשון בה נקט, ממנה עולה כי על פניו, אין לאב את היכולת להבין את צרכי הקטינה.
אין משמעות הדבר כי האב לא זכאי להיות בקשר עם הקטינה מסיבה זו. ברור כי קשר כזה חשוב מאוד להתפתחותה הטבעית והקטינה, בתבונתה ובבגרותה מבינה זאת היטב, כפי שעולה ממסקנתו של ד”ר גוטליב: “היא מודעת לכך שיש לפעול לשקם את הקשר שלה עם האב באמצעות גורם טיפולי”.
יחד עם זאת, ברור כי לשם חידוש הקשר נדרשת פעולה אקטיבית של שני ההורים – ראשית, של האב, שבחר לא לשתף פעולה עם המומחה ועם האפו’ לדין (ששניהם נציגים אובייקטיבים שמונו על ידי בית המשפט) ולא עם עורכי הדין שלו; ושנית, של האם, שעד כה, פעלה כנדרש ולפי כל ההנחיות שקיבלה.
לאור החלטתו התמוהה של האב, להפסיק לשתף פעולה ולנתק כל קשר מגורמי הטיפול ומבאי כוחו, הטיפול לחידוש הקשר טרם החל.
לאור האמור, אני מורה כדלקמן:
האב יאשר בתוך 3 ימים, כי הוא נכון לשתף פעולה עם ההמלצות הטיפוליות שניתנו, להגיע למפגשים הטיפוליים שייקבעו על ידי ד”ר גוטליב, בדחיפות המירבית ובתדירות שיקבע.
האם תדאג שהקטינה תגיע לכלל הפגישות הטיפוליות שתקבענה ובמידת הצורך, תגיע גם האם לפגישות כאמור, אם יהיה בכך צורך, לפי שיקול דעתו של המומחה.
שני הצדדים יישאו בעלות הטיפול בחלקים שווים (והאב יפקיד את חלקו לפני שיחל הטיפול).
הטיפול יימשך שבועיים והחל מיום 29.8.24 תוכל הקטינה לשוב לרוסיה.
ככל שהאב לא יאשר את האמור, תוכל הקטינה לשוב לרוסיה כבר החל מיום 22.8.24 (וזאת על מנת לאפשר לאב לערער על פסק הדין, עד אז).
על מנת שפסק דין זה ייכנס לתוקף, האם תגיש בתוך 3 ימים התחייבות כי היא תפעל לקיום קשר בין האב לקטינה באמצעים דיגיטליים ותאפשר לקטינה להגיע לביקורים בישראל, לפחות פעם שנה ובכל מדינה אחרת באירופה, אליה יבקש האב לשלוח את הקטינה, פעם נוספת בשנה.
כל ביקור יימשך לכל הפחות שבוע, כאשר המועד יתואם בין שני ההורים ועם לוח הזמנים של הקטינה ושני ההורים יישאו בעלות הנסיעה של הקטינה.
היה והאם לא תפעל בהתאם להתחייבותה, בתום השנה הראשונה, יוכל האב להגיש תובענה
כספית לבית משפט זה ובמקרה כזה, אם יוכיח את תביעתו, יהיה פטור מתשלום ההוצאות שייפסקו בגין ההליך, כאמור להלן.
לאור התוצאה אליה הגעתי ולאור התנהלות האב, אני מחייבת את האב לשלם לאם הוצאות משפט בסכום כולל של 25,000 ₪. כאמור, אם האב יפעל כפי שהוריתי לעיל, יעוכב החיוב בתשלום למשך שנה והאב יחויב בו החל מ- 15.8.25 ובכפוף לכך שהאם תפעל כמתחייב בפסק הדין.
ב”כ הצדדים ימציאו העתק מפסק הדין לד”ר גוטליב, לאלתר.
ניתן היום, י”א אב תשפ”ד, 15 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.
