לפני
כבוד השופט בן שלו
התובעת
א.א. ת”ז XXX
ע”י ב”כ עו”ד דניאל שרז
נגד
הנתבעים
1.מ.מ. ת”ז XXX
ע”י ב”כ עו”ד עמרי אלירז
2.XXX – מושב עובדים להתישבות חקלאית שיתופית בע”מ
3.רשות מקרקעי ישראל -ע”י ב”כ היועמ”ש
4.עו”ד XXXX –נאמנת לנכסי נתבע 1
פסק דין
שני אחים, בין היתר, מתגוררים במבנים נפרדים בשטחו של אותו משק חקלאי. האחות רשומה כברת הרשות בקשר עם המשק לאחר שזכויות אלה הועברו לה במתנה על ידי אביהם המנוח של הצדדים בטרם פטירתו.
קרוב לארבע שנים לאחר מכן, עם פטירת האב ועל מנת לכבד משאלותיו לפי הנטען, כרתו שני האחים הסכם שלפיו בין היתר מאפשרת האחות לאחיה ולמשפחתו להמשיך ולהתגורר במבנה שבשטח המשק ללא תמורה, וכן כי ככל שתמכור את המשק, תבצע בו פיצול באופן שהמגרש המפוצל שעליו אותו המבנה, יירשם על שם ילדי האח. האח מצדו התחייב למלא אחר מכלול שלם של הוראות והתחייבויות שהמכנה המשותף לרובן הוא ההכרה בזכויותיה וניהולה הבלעדי של האחות במשק והתחייבות להתנהל כמחזיק סביר מבלי לגרום לשינויים ונזקים למשק. הסכם זה לא דווח ולא קיבל את אישורו של בעל הזכויות במקרקעין, קרי המדינה, באמצעות רשות מקרקעי ישראל.
עד מהרה פרץ סכסוך חריף בין האחים, ומכאן התובענות שלפני, שבהן תובעת האחות את ביטולו של ההסכם ; את פינויו של האח ; וכן עותרת למתן צו מניעה כנגדו למניעת הטרדה או שימוש בנחלה.
התובענות נוהלו תחילה בפני מותב אחר, ובחודש מרס 2022 הועברו לטיפולי.
לנוחות הקריאה יכונו הצדדים גם בשמותיהם הפרטיים, ונתבע 1 יכונה גם “הנתבע” ; הפניות לפרוטוקול יבוצעו מתוך תמ”ש 31168-02-21, אלא אם יצוין אחרת.
רקע כללי
אביהם המנוח של הצדדים, מר י.מ. ז”ל (להלן: “המנוח”) היה בעבר בר הרשות במשק XX במושב XXX, הוא המשק נושא ההליכים שלפניי (להלן: “המשק”) .
ביום 28.1.15 ערכו המנוח והתובעת תצהירי מתנה במסגרתם העביר המנוח לתובעת את מלוא זכויותיו במשק לתובעת. הבקשה אושרה על ידי רמ”י ביום 21.12.15 והזכויות במשק נרשמו במלואן על שם התובעת (נספחים 2 – 5 לכתב ההגנה מטעם רמ”י).
כשנתיים לאחר מכן, ביום 6.3.17 נפטר המנוח וצו ירושה בעניינו ניתן ביום 5.11.17 (נספח 6 לכתב ההגנה מטעם רמ”י).
אותה העת (כמו גם עתה), היה מצוי הנתבע בהליכי פשיטת רגל, לנכסיו מונתה נאמנת ודבר קיום ההליכים צוין גם בצו הירושה.
ההסכם
ביום 1.11.18 כרתו התובעת והנתבע את ההסכם נושא ההליך (נספח ב’ לכתב התביעה לביטול ההסכם ; להלן: “ההסכם”). את ההסכם ניסח עבור הצדדים עו”ד ש.י. , ביוזמת הנתבע שאף שילם את שכר טרחת עו”ד י’ בגינו (ראו גם דברי הנתבע בעמ’ 50 שורות 17 – 20 לפרוטוקול).
במסגרת ההסכם ציינו הצדדים, כי בשטח המשק קיימות שלוש יחידות דיור, “בית סוכנותי” כהגדרתו שבו מתגורר הנתבע (להלן: “הבית הסוכנותי”), בית שני בשטח של כ-74 מ”ר, ובית שלישי בשטח של כ-57 מ”ר. בחלקו ההצהרתי של ההסכם הזכירו הצדדים בין היתר כי הנתבע ומשפחתו מתגוררים בבית הסוכנותי מאז שנת 2011 ; בבית השני מתגוררת אמם של הצדדים, ס’ (להלן גם: “האם”) ; ובבית השלישי התגוררו אז התובעת ומשפחתה. כן הזכיר החלק ההצהרתי של ההסכם, כי לפני שנפטר המנוח, ביקש מהתובעת לאפשר לנתבע ולמשפחתו להתגורר בבית הסוכנותי ולהשתמש בחצר שמסביבו, תוך שהתובעת הסכימה לכך, והצדדים הצהירו כי בכוונתם לקיים את רצונו של המנוח ולעגן את הסכמותיהם (סעיף 3.1 להסכם).
סעיף 4 להסכם עיגן קשת שלמה של התחייבויות מצד הנתבע, בכללן: איסור התחייבויות לפעולה של הנתבע בקשר עם ההסכם למול צדדי ג’ ; איסור לבצע שינויים הטעונים היתר או שינוי חיצוני בבית הסוכנותי ובחצר ללא הסכמה כתובה מראש של התובעת ; התחייבות כי זכויות השימוש של הנתבע הן רק בבית הסוכנותי ובחצר המקיפה אותו ; התחייבות לפיה כל שינוי בחצר ובבית הסוכנותי יבוצעו בהסכמה כתובה מראש של התובעת ; התחייבות לשמור על נקיון החצר וטיפוחה בהתאם לדרישות התובעת ; התחייבות לשתף פעולה ככל שהתובעת תבקש לבצע פיצול נחלה ; וכן התחייבות לשאת בכל הוצאות הבית הסוכנותי לרבות תשלומי אחזקה, וכל מס או היטל שיידרש בגינו ובגין החצר.
סעיף 5 להסכם ריכז את התחייבויותיה של התובעת, בהן: לאור רצונה לכבד את רצון המנוח, תאפשר שימוש בבית הסוכנותי ובחצר וכך גם לילדיו ; ככל שתבקש לפצל את הנחלה, היא תישא בהוצאות הפיצול ; וככל שתמכור את המשק, היא מתחייבת לבצע פיצול נחלה בהתאם לתשריט שצורף להסכם ולרשום את המגרש המפוצל על שם ילדיו של הנתבע ורעייתו, א’.
לצד ההסכם חתמה גם רעייתו של הנתבע, א’, על התחייבות בלתי חוזרת מטעמה לפיה גם היא תמלא אחר כל הוראות ההסכם, וכי תוכנו של ההסכם הוסבר לה על ידי עו”ד י’, שכאמור ערך עבור הצדדים את ההסכם (להלן: “כתב ההתחייבות”).
קורות הצדדים לאחר כרות ההסכם
עד מהרה פרץ סכסוך בין הצדדים, כאשר לטענת התובעת ביצע הנתבע פעולות רבות בניגוד להתחייבויותיו במסגרת ההסכם, חרף בקשותיה כי יחדל מכך. זאת, לרבות פעולות בניה שלא כדין (סגירת חצר, סיפוח מבנה וחיבורו למבנה אחר), השתלטות על מחסן, ביצוע פעולות בקרקע המשק דוגמת הקמת גדר, זריקת אשפה וגרוטאות שלא בהסכמתה.
ביום 12.1.21 שלחה התובעת לנתבע מכתב התראה בגין הפרותיו הנטענות של ההסכם, בו אף הזכירה שתי תלונות במשטרה שהגישה כנגדו בגין איומים והיזק לרכוש בחודשים דצמבר 2020 וינואר 2021 (נספח ה’ לכתב תביעת ביטול ההסכם ; להלן: “מכתב ההתראה”). במכתב ההתראה דרשה התובעת מן הנתבע לחדול מהפרותיו ולהשיב המצב לקדמותו.
ביום 25.1.21 השיב הנתבע לתובעת (נספח 3 לכתב ההגנה לתביעת ביטול ההסכם ; להלן: “מכתב התשובה”). במכתב התשובה התייחס הנתבע לחלק מהפעולות שנזכרו במכתב ההתראה ואף דרש מהתובעת לרשום משכון על זכויותיה להבטחת התחייבותה לפצל את הנחלה ככל שתמכור את המשק.
מכאן, התביעות שלפני.
רקע דיוני
ביום 15.2.21 הגישה התובעת תביעה לביטולו של ההסכם לנוכח הפרותיו הנטענות (תמ”ש 31168-02-21 ; להלן: “תביעת הביטול”).
כתב הגנה בתביעת הביטול הוגש ביום 24.3.21. בכתב ההגנה העלה הנתבע לראשונה גרסתו לפיה המנוח ביקש להעביר את הזכויות במשק בחלקים שווים על שמו ועל שם התובעת, אולם הואיל ואותה העת נוהלו בעניינו הליכי פשיטת רגל, הזכויות הועברו אך באופן פורמלי על שם התובעת בלבד, תוך שהתובעת נהגה להבטיח לנתבע כי היא תשמור עליו ותדאג לפיצול המשק. נסיבות כריתת ההסכם, לדידו של הנתבע בכתב ההגנה, במשתמע נכפו עליו בהיעדר כל ברירה, מקום בו אביהם נפטר ובן זוגה של התובעת חפץ בפינויו. זאת, לאור רצונו של הנתבע “…. שלפחות תהיה חתיכת נייר שתוכיח שיש לו זכות במשק, שיהיה משהו לאשתו ולילדים…” ולפיכך החליט הנתבע כי עדיף “… לחתום על מה שיש מאשר להישאר בלא כלום….” (סעיף 8 לכתב ההגנה בתביעת הביטול). לדברי הנתבע, בהתאם לרצונו של המנוח המשק שייך לשני הצדדים בחלקים שווים (סעיף 9) ולפיכך עתר הנתבע שתביעת התובעת תידחה וכי זו תבצע פיצול למשק.
ביום 27.4.21 הגישה התובעת תביעה למתן צו מניעה קבוע כנגד הנתבע, לבל יטריד אותה ויבצע שינויים במשק (תמ”ש 58480-04-21 ; להלן: “התביעה לצו מניעה”). בתביעה זו חזרה התובעת בין היתר על טענותיה מתביעת ביטול ההסכם, ואף טענה כי הנתבע מטריד אותה ואת בני משפחתה, השליך כלים ובקבוקים על המבנה שבו מתגוררת, מקלל אותה ואת בן זוגה, איים במקרה אחד להכותה, והטריד אותה, את אמם, ואת בני משפחתה בהשמעת מוסיקה רועשת בשעות הלילה.
בדיון במעמד הצדדים ביום 10.6.21, ניתן בהסכמה צו מניעה זמני האוסר על המשיב לפגוע ו/או להטריד את המבקשת ובני משפוחתה בכל דרך ובכל מקום, כמו גם להתקרב אליה או לבני משפחתה, וכן לבצע כל עבודה, או עבודה חקלאית בשטח המשק (להלן: “צו המניעה הזמני”).
ביום 26.7.21 הגישה התובעת כנגד הנתבע תביעה לסילוק ידו מן המשק (תמ”ש 55811-07-21 ; להלן: “תביעת הפינוי”).
ביום 28.10.21 הגיש הנתבע כתב הגנה בתביעה לצו מניעה. כתב ההגנה חזר בתמצית על הטענות שטען הנתבע בכתב ההגנה לתביעת ביטול ההסכם, והתייחס לאקונית גרידא לטענות העובדתיות שבו.
לא הוגש לתיק תביעת הפינוי כתב הגנה.
ביום 1.11.21 התקיים קדם משפט בתובענות לפני המותב הקודם. הצדדים הזכירו כי החלו הליך גישור, ולצד זאת קבע בית המשפט את ההליכים לשמיעת ראיות והורה על הגשת תצהירי עדות, שאכן הוגשו לתיק תביעת הפינוי.
ביום 28.3.22 הועברו ההליכים לטיפולי.
קיימתי ביום 8.6.22 קדם משפט. לאחר קבלת עמדות הצדדים, הוריתי על צירוף האגודה ורשות מקרקעי ישראל (להלן: “רמ”י”) לתביעה לביטול ההסכם. כן הוריתי על קבלת עמדתה של הנאמנת על נכסי הנתבע, שגם אותה העת ניהל הליכי פשיטת רגל פעילים.
כתב הגנה מטעם רמ”י לתביעת ביטול ההסכם הוגש ביום 26.7.22. מכתב ההגנה עלה בין היתר כי המסגרת ההסכמית הרלוונטית היא ההסכם המשולש וכי ביחס למשק קיימות חריגות שלא הוסדרו.
ביום 9.8.22 הוגש כתב הגנה מטעם האגודה.
ביום 14.11.22 הוריתי על מינויו של שמאי מקרקעין למתן חוות דעת באשר להערכת שווי המשק, המבנים המצויים בו כמו גם עלויות הסדרת החריגות בו, וזאת בראי האפשרות לסיום ההליכים באופן מוסכם.
בד בבד, נקבעו ההליכים לשמיעת ראיות.
ביום 5.1.23 הוגשה חוות דעת השמאי (להלן: “חוות הדעת”). מחוות הדעת עולה, בין היתר, כי הבית הסוכנותי, בו מתגורר כאמור הנתבע, הוא חלק ממתחם שהוגדר כ”בית בעל המשק”, ומורכב מבית מזרחי (הבית הסוכנותי) ובית דרום מערבי, בו מתגוררת האם, אשר תוכננו על פי ההיתר להיות מחוברים באמצעות ממ”ד שטרם נבנה. לפי חוות הדעת, הבית הסוכנותי “…הורחב ע”י בניה קלה ומשמש כמטבח וחדר מגורים…” וכי בפועל, קיים בו מזווה המשמש תוספת בניה ללא היתה (עמ’ 8 לחוות הדעת). כן תואר כי חצר בית זה “…מגודרת חלקית באמצעות לוחות אסכורית מבודדת…” (עמ’ 9 לחוות הדעת), וכי קיימת גדר בנויה ללא היתר בין ביתה של התובעת לבין מתחם הבתים שבהם מתגוררים הנתבע לצד האם (עמ’ 11 לחוות הדעת).
מחוות הדעת עולה, כאמור, כי בבית הסוכנותי תוספת בניה ללא היתר בשטח של כ-2 מ”ר, וכן בנויה גדר הפרדה ללא היתר. עוד עולה כי קיים מבנה מגורים ומחסן שטרם נהרסו, חרף תכניות ההיתר שהתקבל לביצוע.
חוות הדעת העריכה את שוויו של המשק בכללותו בסך 4,740,000 ₪, תוך שאת שווי הבית הסוכנותי העריך השמאי ב- 246,299 ₪ (עמ’ 22 לחוות הדעת)
הראיות נשמעו בימים 16.3.23 ו – 11.6.23. בשמיעת הראיות נטלו חלק הצדדים (לרבות ב”כ היועמ”ש וכן הנאמנת על נכסי הנתבע). במסגרת זאת העידו הצדדים עצמם; האם, ס’; בן זוגה של התובעת, צ’ ; חברו של הנתבע, ד.א. ; רעייתו של הנתבע, א’ ; וכן עו”ד י’, אשר ערך את ההסכם כמו גם את תצהירי המתנה למעלה משלוש שנים קודם לכן.
סיכומי הצדדים הוגשו בכתב.
תמצית טענות הצדדים
התובעת טוענת כי היא בעלת הזכויות הבלעדית במשק, ומכחישה את טענות הנתבע לפיה המנוח ביקש להעניק את הזכויות במשק לה ולו במשותף, שנטענו בעלמא כנגד הרישום וכנגד מכלול שלם של עדויות.
לדבריה, ההסכם נכרת מטוב ליבה, בלחצו של הנתבע, אחיה. התובעת סברה כי הוא יכיר לה טובה על כך, לא יפגע בה ולא יטריד אותה, אלא שסברתה נתבדתה, עת הנתבע החל להפר באופן חוזר ונשנה את ההסכם.
לדבריה, רמ”י שוללת את תוקף ההסכם גם כלפי כולי עלמא ומכאן דינו להידחות, אולם גם במארג היחסים שביניהם בלבד יש לבטל את ההסכם ואת הרשיון שנתנה התובעת לנתבע להתגורר בבית הסוכנותי ולעשות שימוש בחצר הצמודה לו. הנתבע הפר את ההסכם, נקט באלימות, קילל אותה ואת משפחתה, מטריד אותה ללא הרף גם לאחר שניתן צו מניעה זמני כנגדו ; טענות שנתמכו גם על ידי האם, ס’. לאור מכלול ההפרות התובעת זכאית לבטל את הרשות שנתנה לו ולבטל את ההסכם, מה גם שהוא לא הוכיח שהשקיע דבר בבית בו מתגורר.
לשיטת התובעת, הפרות הנתבע הן הפרות יסודיות וחרף האמור, היא לא ביקשה לפנותו מיד וביקשה ממנו, במכתב הדרישה, לתקנן. אלא שהנתבע המשיך בסורו.
כפועל יוצא, עותרת התובעת להורות על ביטול ההסכם.
בנסיבות אלה, יש גם להורות על פינויו של הנתבע, שאיננו אוחז בכל זכות להחזיק במשק עם ביטולו של ההסכם וכן להפוך את צו המניעה הזמני שניתן נגדו לקבוע.
רמ”י מבהירה כי הגם שאינה צד לסכסוך, הרי שההסכם נוגד את נהליה והחלטותיה, בניגוד להסכם המשבצת באופן שמהווה פיצול נחלה אסור. רמ”י מדגישה כי במשק שימושים מפרים כעולה מחוות הדעת וכי התובעת והנתבע לא ביקשו ולבטח לא קיבלו את הסכמתה מראש ובכתב, באופן המפר את הסכם המשבצת.
הנתבע טוען כי דין העתירה לביטול ההסכם להידחות. הנתבע טוען כי המנוח רצה להעניק את המשק לו ולתובעת בחלקים שווים ורק מאחר שהיה מצוי בחובות הוחלט כי המשק יירשם רק על שם התובעת. כך גם שמעה רעייתו, א’.
הנתבע טוען כי בהסכם ניתנה לו זכות מגורים ” משמעותית, קבועה ורחבה”, ולדבריו יש לראות בו משום דייר קבע בעל זכויות מהותיות ולא דייר ארעי גרידא, משל נערך בין הצדדים “איזון משאבים” של ממש, עם רישום המשק על שם התובעת באופן “טכני גרידא”. לשיטתו, הצדדים חתמו על ההסכם מרצון, ובעיניים פקוחות.
לדברי הנתבע, במישור היחסים שבינו ובין התובעת, עסקינן בהסכם תקף ואין בסיס לטענה לפיה גם אם ההסכם אינו עולה בקנה אחד עם נהלי רמ”י דינו להתבטל גלל כן.
לטענתו, התובעת לא סיפקה כל ראיה ממשית לבניה בלתי חוקית במשק. הגדר נבנתה באישור התובעת, והנתבע אף מבקש להידרש לחוות הדעת באשר ליתר החריגות להן טוענת התובעת, תוך שלשיטתו אין בהן כדי להביא לביטול ההסכם. לשיטתו, מחוות הדעת אף עולה כי גם התובעת ביצעה חריגות בניה משמעותיות יותר ממנו.
עוד מקדיש הנתבע מקום לניתוח שלפיו גם אם ההסכם אינו עולה בקנה אחד עם נהלי רמ”י אין בכך כדי להוביל לבטלותו במישור היחסים בין הצדדים לו.
הואיל והתובעת זנחה טענותיה ביחס לחלות חוק המתנה בהקשרנו, אין הוא נדרש לכך.
הנתבע עותר לדחות את התביעה לביטול ההסכם.
הנאמנת מצטרפת למעשה לעמדתו של נתבע 1. הנאמנת מבקשת לפרש את ההסכם כך שמבטא יותר מ”רצון” של המנוח, וכי ציון הדברים מלמד על כך שהרצון האמיתי היה שהזכויות במשק יחולקו באופן שווה. הנאמנת סוברת כי אלמלא זה היה מצב הדברים בפועל, לא היה נכרת ההסכם.
הנאמנת מצטרפת לניתוח הנתבע את ההסכם כמעין הסדר “איזון משאבים” בין שני האחים.
עוד טוענת הנאמנת כי התובעת כשלה בכך שמחד גיסא טענה שההסכם נכרת מלחצו של הנתבע ומאידך גיסא טענה כי התכוונה שהנתבע יתגורר במשק באופן סביר.
לדבריה של הנאמנת, העובדה שהנתבע משלם את החשבונות השוטפים בגין מגוריו במשק מעידה על כך שניתנה לו זכות מגורים שהיא “הרבה מעבר לזכות של שוכר זמני” (סעיף 15 לסיכומי הנאמנת).
לשיטת הנאמנת, הטענה לפיה ההסכם אינו חוקי לאור טענות רמ”י היא בבחינת הרחבת חזית.
לדבריה החריגות שהן באחריות הנתבע הן חריגות מינוריות, כעולה גם מחוות דעת השמאי ואין בהן כדי לשמש עילה לביטול ההסכם, וכך גם הטענה בדבר בניית החומה (הגדר), שלדבריה העד ד.א. אישר שמדובר בבניה בהסכמת התובעת.
עוד טוענת הנאמנת, כי יש להעניק לחוזה פירוש אשר מקיים את החוזה, באופן שהתובעת תוכל לפעול לפצל את הנחלה.
דיון והכרעה
לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי במכלול המצוי בתיק, שוכנעתי כי דין התביעות להתקבל בעיקרן, בין היתר מנימוקי התובעת. אפרט נימוקיי.
ההסכם בראי הגורמים המיישבים
זכותו של בר הרשות היא זכות אישית שאיננה קניינית, ואופייה נגזר ממערכת היחסים ההסכמית, שלפיה ניתן לו הרשיון (ע”א 1662/99 חיים נ’ חיים, פ”ד נו(6) 295, 314 ; להלן: “פרשת חיים”). במקרה שלפנינו, כבפרשת חיים, נגזרת הרשות מהוראות ההסכם המיישב, הוא “ההסכם המשולש” ; הסכם שבין רמ”י המנהלת את אדמות המדינה, הסוכנות היהודית, הגורם המיישב אשר שוכרת את האדמה, והאגודה השיתופית כמורשית מטעם הסוכנות היהודית להקצות את רשות השימוש בנחלה למתיישב.
בענייננו, קבע הסכם המשבצת המשולש מיום 18.6.26 את גדרי זכויות הצדדים לו, לרבות בר הרשות, קרי – התובעת במקרה שלפנינו (להלן: “הסכם המשבצת”).
בין היתר הגדיר סעיף 20 להסכם המשבצת איסורים החלים על בר הרשות: איסור לבנות או להוסיף תוספת למבנה קיים (סעיף 20.ב להסכם המשבצת) ; ואיסור למסירת זכות השימוש במשק, לרבות בבית המגורים, לאחר, ללא קבלת הסכמת רמ”י בכתב ומראש, ורק בתנאי שנתקבלה גם הסכמת הסוכנות היהודית (סעיף 20.ד להסכם המשבצת).
במקרה שלפנינו, לא יכול להיות חולק כי תכליתו של ההסכם היא הקניית זכות שימוש בחלק מן המשק לנתבע. אף אין חולק כי מאז נכרת ההסכם לא נתבקשה וממילא לא ניתנה הסכמת בעל הקרקע – רמ”י – כמו גם הסכמת המיישבת, הסוכנות היהודית, להסכם. כעולה מהעדויות שלפני, דומני שהצדדים כלל לא התכוונו למלא אחר תנאי הרשיון ולבקש אישור המשכיר, רמ”י, לזכות השימוש שהוקנתה במסגרת ההסכם לנתבע.
יתרה מכך, אני אף מקבל את עמדת רמ”י כמפורט גם בסעיף 5 לכתב ההגנה מטעמה לפיה עצם הקניית זכות השימוש במשק לנתבע מהווה פיצול אסור של הנחלה למעשה, גם אם לא להלכה. ככזה, עסקינן בהסכם אשר לכל הפחות אינו יכול להיות תקף כלפי כולי עלמא (השוו: ע”א 1594/20 קלקודה נ’ רשות מקרקעי ישראל (מצוי במאגרים המשפטיים ; 29.8.21), סעיפים 45 – 46 לפסק הדין).
אולם אף מבלי להידרש לשאלה האם ההסכם עצמו בר ביטול אך מכח הפרת הוראות הסכם המשבצת (שכן לא מצאתי עתירה מפורשת מצד רמ”י להורות על ביטולו), הרי שבמארג יחסי הצדדים עצמם מצאתי כי הנתבע הפר את ההסכם, באופן המקנה לתובעת זכות לעתור ולזכות בתרופה.
האמנם הועברו הזכויות לתובעת למראית עין בלבד?
אחת מטענות הנתבע – ואולי המרכזית שבהן – היתה כי למעשה הזכויות במשק הוקנו לנתבעת למראית עין בלבד, הואיל והוא היה מצוי בהליכי פשיטת רגל ובפועל התכוון המנוח להקנות את הזכויות לו ולתובעת בחלקים שווים. הדין מבהירנו כי אין למעשה היתכנות נורמטיבית לטענה שכזו, מקום בו על פי הוראות הדין הספציפי אין ניתן לרשום זכויות בר רשות בצוותא ככל שאין מדובר בבני זוג.
יותר מכך – דין הטענה להידחות לגופה, בהיעדר כל ראיה של ממש שתסתור את התשתית הראייתית הענפה המבהירה כי הזכויות במשק נרשמו מלכתחילה כדין על שם התובעת לבדה, כפי רצון המנוח.
כך מלמדים תצהירי המתנה מיום 28.1.15 (נספח 3 לכתב הגנת רמ”י בתביעת הביטול) ; כך מלמד אישורי הסוכנות היהודית ורמ”י (נספח 4 לכתב הגנת רמ”י בתביעת הביטול) ; כך מלמד אישור רמ”י להעברת הזכויות על שם התובעת מיום 21.12.15 (נספח 5 לכתב הגנת רמ”י בתביעת הביטול וכן ראו נספח 7 לכתב הגנה זה – אישור הזכויות על שם התובעת).
הנתבע, רעייתו וחברו ד.א. (אשר לפי דבריו בנה עם הנתבע את הגדר), טענו בתצהיריהם כי המנוח ביקש להקנות את הזכויות במשק לו ולתובעת בחלקים שווים (ראו בתצהיריהם כפי שהוגשו בתביעת הפינוי).
אלא שבחקירתו הנגדית קרסה טענתו של ד’ , עת הודה כי לא ידע כלל – ולו מפיו של המנוח – שזו היתה כוונתו (עמ’ 48 לפרוטוקול שורות 23-24 ובהרחבה ראו עמ’ 47 – 48 לפרוטוקול).
נותרנו, אפוא, עם גרסותיהם של הנתבע ושל רעייתו בהקשר זה. בעדותו הרחיב הנתבע את גרסתו התמציתית בהקשר זה כפי שצוינה בתצהיר, לסיפור מעשה שלא בא זכרו בתצהירו: “… הבאנו, האבא, האמא שהייתה פה, באה אליי במדרגות, במדרגות, ואמרה לי אני ואבא רוצים להעביר לך ולא’ את המשק. אמרתי לה, תשימי על א’ הכל בסדר. עכשיו הבאנו את ש.י. לבית, המשק היה רשום על סבא שלי. על סבא ש.מ., לא על אבא שלי. אדון ש.י. העביר את המשק מהסבא לאבא, אחרי זה עברה פרוצדורה, שהעבירו, ואני ישבתי גם בדיון הזה עם ש’ ואבא ואמא, וישבנו ועם א’, בדיון הזה, ושאלתי את ש.י. אפשר לשים את המשק על שני אנשים? אמר לי אי אפשר דבר כזה. אמרתי לו אז איך עושים? הוא אומר תעשו הסכם אחרי זה אתה וא’ ביניכם….” (עמ’ 50 – 51 לפרוטוקול ; ראו גם עמ’ 56 – 57 וכן בעמ’ 70, 75- 76 לפרוטוקול).
כפי שאראה , אין בגרסה זו שבעל פה, שאיננה דומה (לכל הפחות לא במלואה) לגרסתו של הנתבע בתצהירו, כדי לסתור – לא את רישום זכויותיה של התובעת שנעשה עוד בחייו של המנוח, ולא את גרסותיהם של עו”ד י’ שערך הן את ההסכם והן את תצהירי המתנה, כמו גם של אם הצדדים, ס’, ששללה את טענת הנתבע מכל וכל.
בתצהירה מיום 36.4.21 הבהירה ס’ כי הזכויות במשק הועברו בהסכמתה על שם התובעת, על כך גם חזרה בחקירתה הנגדית ושללה מכל וכל את גרסתו של הנתבע לפיה הזכויות במשק היו בפועל של התובע והנתבעת בחלקים שווים: “…. עכשיו תגידי לי בבקשה, כשי’ ז”ל העביר את הזכויות אצל ש.י. ת: כן ש: אצל עורך דין ש.י. לא’. ת: כן כן כן. ש: את ידעת מההעברה נכון? ת: כן. כי את גם חתמת. ת: כן. ש: כתבת את זה וראינו את הנייר שחתמת שאת הסכמת להעברה. ת: כן. ש: אהה, י’ זכרונו לברכה, לא הדגיש כל הזמן בפני המשפחה שהוא רואה את הזכויות כחצי של א’ וחצי של מ’ ? ת: לא לא לא לא לא, בכלל, בכלל בכלל. ש: אז איך את מסבירה את זה. ת: אני מסבירה ש… ש: רגע שניה, לא סיימתי את השאלה. איך את מסבירה שבהסכם, לפחות חמש פעמים, לפחות, לדעתי יותר, יש הצהרות ששם, שי’ רצה לתת חצי לה וחצי לו, ולכן יש לו זכות מגורים? ת: חס וחלילה, חס וחלילה אף פעם. אף פעם לא דיבר על זה, הוא אמר לא’ לא’ הקטנה שלי. ככה….” (עמ’ 33 לפרוטוקול שורות 6 – 23 ; הדגשות לא במקור – ב.ש).
חרף העובדה, כי האם נשאלה שאלה מכשילה, עת הונחה לפניה תזה עובדתית שגויה, לפיה בהסכם הוצהר כי המנוח ביקש להקנות את הזכויות במשק בחלקים שווים לתובעת ולנתבע, לא כשלה האם בדבריה וכאמור לעיל שללה מכל וכל את התזה העובדתית שהעלה הנתבע.
יש לראות בחומרה את ההצגה הבלתי מדויקת של לשונו של ההסכם במסגרת חקירת האם ; שכן ההסכם הצהיר כזכור, כי טרם פטירתו ביקש המנוח מהתובעת לאפשר לנתבע ולמשפחתו להתגורר בבית הסוכנותי ובחצר סביבו ; הא ותו לא. אולם כך או אחרת, לא כשלה האם כאמור, ושללה נחרצות את התזה שהעלה הנתבע.
אני מייחס מהימנות רבה לדבריה של אם הצדדים, לא רק מתוקף היותה אלמנתו של מעניק המתנה וההנחה שמטבע הדברים היתה היא מצויה בסוד העניינים אותה העת; אלא גם ממהלך עדותה עצמו. בעדותה ככלל השיבה באופן ענייני לשאלות, וניכר היה שאיננה מבקשת להשחיר שלא לצורך את הנתבע, בנה (ראו למשל התייחסותה האגבית, בניגוד לטענות התובעת, בתה, לנטיעות שביצע הנתבע, בעמ’ 35 לפרוטוקול). כך למשל ניכר גם היה שמייחסת לנתבע רק דברים שעשה בידיעתה, ושללה נקיטה באלימות פיזית ישירה כנגדה או כנגד התובעת מצדו (עמ’ 34).
לכך מצטרפת גם עדותו של עורך תצהירי המתנה ועורכו של ההסכם עצמו, עו”ד ש.י. עו”ד י’ הבהיר שאיננו זוכר כל עיקר האם בעת שנערכו תצהירי המתנה להעברת הזכויות על שם התובעת, נידונה כטענת הנתבע האפשרות לרשום זכויות במשק על שם יותר מאדם אחד (עמ’ 98 לפרוטוקול), וכן שלל מפורשות את התזה שהעלה הנתבע לפיה לצד העברת הזכויות ללא תמורה, נכרת הסכם נוסף, במשתמע בניגוד לאותה העברה או כתנאים נוספים (עמ’ 99 לפרוטוקול). היכן, אפוא, כוונת המנוח להקנות לנתבע זכויות של ממש במשק לצד התובעת? לנתבע פתרונים.
התובעת עצמה לא נשאלה בחקירתה הנגדית ע”י ב”כ הנתבע באופן מפורש באשר לתזה שהעלה הנתבע, אולם מדבריה ברי, כי איננה מקבלת אותה (עמ’ 20 לפרוטוקול).
לא זו, אלא שגם במכתב התשובה מיום 25.1.21 שכתבו הנתבע ורעייתו בתגובה למכתב ההתראה שנשלח להם, לא הזכירו בדבר זכויות נטענות של ממש במשק, או כי הרישום עצמו על שם התובעת הוא למראית עין גרידא (נספח ז’ לתצהיר התובעת). הדברים מדברים בעד עצמם.
לא זו אלא שחרף טענתו של הנתבע בעדותו, לפיה כלל בני משפחתו ידעו על הקניית הזכויות דה-פקטו לו ולנתבעת, הרי שהלכה למעשה לא מצא לנכון לזמן למתן עדות איזה מהם. דבריו בחקירתו הנגדית אומרים דרשני, וככלל וכידוע, ההימנעות מזימונם דווקא תומכת בשלילת גרסתו (עמ’ 65 – 66).
לעניין זה מצאתי מקום גם להתייחס לטענות הנאמנת על נכסי הנתבע, שמצאה להצטרף לעמדתו בהקשר זה. בכל הכבוד, הדאגה לנושים איננה יכולה “לייצר” נכסים מהם ניתן להיפרע, יש מאין. הנאמנת מבקשת להישען על פרשנות מוצעת שלה את כוונות המנוח על פי ההסכם (רצון שבהסכם הובע כי התובעת תאפשר לנתבע להתגורר בבית הסוכנותי במשקותו לא). פרשנות הנאמנת איננה עולה בקנה אחד ולו עם משמעותן הלשונית הישירה של כוונות המנוח על פי ההסכם. גם הנאמנת, כמו הנתבע, כלל לא דקה פורתא בטיעוניה. בהסכם מצינו, למשל בחלקו ההצהרתי, כי טרם הלך המנוח לעולמו, הוא “…. ביקש מא’ לאפשר למ’ ומשפחתו להתגורר בבית הסוכנותי ולהשתמש בחצר מסביב לבית הסוכנותי…” (שם, הדגשה לא במקור – ב.ש). האם ניתן ללמוד שוויון באופי הזכויות בין הצדדים מהצהרה זו? ההיפך לטעמי הוא הנכון, שכן עצם הצהרה זו מכירה בכך שהתובעת – ולא הנתבע – היא בעלת הזכויות והשליטה גם להלכה וגם למעשה – במשק בכללותו. אלמלא כן, לא היה צורך לבקש את רשותה של התובעת. בהתאם, מה בין זכות שימוש בבית הסוכנותי ובחצר המקיפה אותה ובין זכויות בר רשות במחצית משק, הכוללות בין היתר זכויות הקשורות עם עיבוד הנחלה בכללותה? מה בין זכות השימוש האמורה ובין התניות המפורשות בהסכם המדגישות פעם אחר פעם את העובדה שבעלת הזכויות המפורשת בקשר עם המשק – גם בהסכם – היא התובעת?
האם באמת ניתן לסתור זכויות רשומות בקשר עם מקרקעין – זכויותיה של התובעת – אך ורק על יסוד דדוקציה, מושכלת ככל שתהא, ביחס לכוונה ה”אמיתית” שמאחורי הסכם, שכלל לא מקנה זכות שכזו לנתבע?
ואם אמנם בכך עסקינן, הרי שלנאמנת, ברצותה, היה די והותר סיפק לנסות לבקש לעשות שימוש במשאבים הקנויים לרשותה במסגרת הליך פשיטת הרגל של הנתבע, על מנת לנסות ולהציג ראיות עצמאיות ברות קיימא לתמיכה בסברותיה (בין אם דו”חות חקירה קיימים ובין אם ביצוע פעולות עצמאיות להצגת ראיות כהבנתה), כמו גם לבקש לזמן עדים. כך לא פעלה הנאמנת, והדברים אומרים דרשני.
אנו רואים, אפוא, כי גרסת הנתבע בדבר כוונת המנוח להקנות לו את הזכויות במשק בחלקים שווים עם התובעת חרף הנקוב במרשם ובתצהירי ההעברה, או כי הזכויות במשק בפועל שייכות לו ולתובעת במשותף נסתרה מניה וביה. אני דוחה את טענותיו אלה וקובע כי כנקוב במרשם, התובעת לבדה היא ברת הרשות בקשר עם המשק. לכך תהיה נפקות גם כאשר אדרש למהימנות דבריו של הנתבע בסוגיות עובדתיות נוספות, שיפורטו להלן.
הפרת ההסכם על ידי הנתבע
בטרם אדרש לשאלה האם ובאיזה אופן הפר הנתבע את ההסכם, נשוב בקצרה לעיקריו, ולרציונל העומד מאחוריו. היטיבה לתאר זאת התובעת עצמה, בחקירתה הנגדית לב”כ הנתבע, לפיו: “… שאני נותנת לו לגור, ואני אומרת לו באיזה תנאים לגור, ככה ראיתי את ההסכם, באיזה תנאים הוא יגור, מה הוא יעשה ומה הוא לא יעשה….” (עמ’ 20 לפרוטוקול שורות 13 – 14).
אכן, הרקע להסכם היה לפי המוצהר בקשתו של המנוח לפני פטירתו, לאפשר לנתבע ולמשפחתו להתגורר בבית הסוכנותי ולהשתמש בחצר שמסביבו.
ואמנם, זכות השימוש ניתנה לנתבע ולמשפחתו בבית הסוכנותי ובחצר – ובאלה בלבד – ללא תמורה. זאת, בנוסף לאפשרות לפיה ככל שהמשק יימכר התחייבה התובעת לבצע פיצול נחלה ולרשום את הבית הסוכנותי על שם ילדי הנתבע.
התחייבותו של הנתבע, כנגד, היתה אמנם כפי שהציגה זאת התובעת – להתנהל כמחזיק סביר. בכלל זה, בין היתר, לא להפריע לשימושם של אחרים במשק ; לא לייצר מצגים לפיהם קנויות לו זכויות אחרות במשק ; לשמור על החצר נקיה ומטופחת ; לשאת בכל הוצאות הבית הסוכנותי לרבות ההוצאות השוטפות ; ולא לערוך כל שינוי במוחזק ו/או במשק ללא הסכמה מראש ובכתב.
מן ההסכם למדנו, אפוא, כי התובעת הקנתה לנתבע ללא תמורה כספית אפשרות להתגורר בבית הסוכנותי ולהשתמש בחצר הצמודה לו, כמו גם נטלה על עצמה מחוייבות בקשר עם פיצול הנחלה ככל שתבחר למכרה לטובת ילדיו. אולם בתמורה – התחייב הנתבע לשעות להוראותיה של התובעת, להכיר בה כבעלת הזכויות במשק, ולא להפר בכל דרך את זכויותיה אלה. אלה כנגד אלה, שלובות היו התחייבויות הצדדים בהסכם.
כפי שתיארה התובעת בחקירתה הנגדית – להזכירנו אחותו הצעירה של הנתבע ולא אדם זר – במארג היחסים שביניהם היא מצאה להקנות להתחייב כלפיו התחייבויות משמעותיות בעלות נפקות כלכלית של ממש. כל זאת, מבלי שהוטלה עליה כל חובה חוקית לעשות כן. בין אם עשתה כן התובעת מטוב ונדיבות ליבה, ומבין אם עשתה כן לאור לחצו הנמשך של הנתבע כדבריה במקום אחר, כל שהיה על הנתבע לעשות הוא להתנהל כמחזיק סביר, בדרך ארץ, ולהישמע להוראות בעלת הזכויות – אחותו הצעירה. לא הוטל על הנתבע כל נטל כלכלי שאיננו נובע מהיותו מחזיק ; לא נדרש מהנתבע לעשות דבר כדי לשפות את התובעת בגין הזכויות שמצאה ליתן לו.
אין תמה, אפוא, כי גם התובעת סברה בצדק ש”… ולא צריך היה להיות לו רע, ולא היה צריך להיות לו רע, בן אדם שמקבל זכות מגורים, ושעושים לו הסכם….” (עמ’ 20 לפרוטוקול שורות 16- 17).
דווקא לאור הפער הניכר בין שוויה הנחזה של התחייבות התובעת כלפי הנתבע בהסכם, ובין התמורה המינורית באופן יחסי, שנתן הנתבע לתובעת בהסכם כאמור לעיל, מוקשות טענות הנתבע (בין במשתמע ובין אם לאו) לפיהן גם אם פעל בניגוד להסכם, עסקינן ב”זוטי דברים”. שכן התחייבות הנתבע לפעול כמחזיק סביר ולשעות להוראות התובעת היא-היא לב התמורה שהתחייב להעניק לתובעת במסגרת הסכם זה.
האם, אפוא, הפר הנתבע את ההסכם?
לאחר עיון במכלול המוצגים ושמיעת הראיות, אני מוצא לקבוע שהנתבע אמנם הפר את ההסכם, במכלול היבטים, כטענת הנתבעת.
הנתבע הקים בשטח המשק גדר שכפי הנראה חוצצת בין הבית הסוכנותי ובין בית התובעת. מדובר בגדר גבוהה שכונתה במכתב ההתראה “חומה” שלא בכדי ואיננה בבחינת דבר של מה בכך, כעולה בין היתר מתצלומה, נספח ג1 לתביעת הביטול. התובעת התריעה בפני הנתבע על הקמת הגדר במכתב ההתראה (סעיף 4.ג למכתב ההתראה).
אין למעשה חולק על כך שהנתבע הקים אמנם את הגדר בסיועו של חברו ד’ (במכתב התשובה לא הכחיש הנתבע את הקמת הגדר ; ראו בדברי ד’ בעמ’ 45 לפרוטוקול ; ראו בדברי הנתבע עצמו בעדותו בעמ’ 54 שורות 22-23).
לא זו אלא שהגדר עצמה הוקמה בשטח המשק ללא היתר, כעולה מחוות הדעת, שעורכה כלל לא הוזמן להיחקר על ממצאיו (ראו בעמ’ 11 לחוות הדעת למשל). משמעות הדברים ברורה, וכמובן שיש בה כדי לחשוף את התובעת, ברת הרשות הרשומה במשק, לסיכון אל מול המשכיר, רמ”י.
אין מדובר, אפוא, בהפרה של מה בכך.
בתצהירו טען הנתבע כי הקמת הגדר היתה מוסכמת, לבקשת התובעת ובעלה (סעיף 42 לתצהיר).
אלא שבמכתב התשובה לא ראיתי כי נטען, שהקמת הגדר היתה מוסכמת. נטען כי קיים נספח מיום 12.2.20 שבו בין היתר הוסדרה גם הקמת הגדר. אלא שלא ראיתי כי נספח נטען זה אמנם צורף, והיעדרו אומר דרשני. גם אם ד’ בעדותו (ראו לעיל) ובתצהירו טען אף הוא שהקמת הגדר היתה מוסכמת, הרי שלא ראיתי כל ראיה לכך, לבטח לא חפצית וכתובה, כמתחייב מסעיפים 4.4 ו – 4.6 להסכם.
לכך יש להוסיף כי מהראיות שצורפו לתצהיר התובעת (לרבות תמלילי ההקלטה השונים) דומה כי ככלל, התנהלותו של הנתבע כלפי התובעת וכלפי משפחתה היתה לעומתית, לכל הפחות. זאת, כפי שאף הבהירה האם, ס’, בעדותה (ראו למשל בעמ’ 34 – 35 לפרוטוקול). ככזו, אני מתקשה לקבל את התזה לפיה התובעת והנתבע התנהלו ביניהם בהסכמה בכל הנוגע לנעשה במשק. דווקא במצב דברים שבו אין השלום והשלווה שוררים בין האחים, מצופה היה שככל שמדובר היה בפעולה מוסכמת, יבקש הנתבע (שכעולה מעדותו הוא, היה בקיא בצורך לעגן הסכמות על הכתב, עת הוא יזם את עריכת ההסכם), להעלות את ההסכמה הספציפית להקמת הגדר, על הכתב.
קריסת גרסתו של הנתבע בכל הנוגע לטענת העברת הזכויות על שם התובעת למראית עין גרידא, אף היא איננה תומכת באפשרות, שגרסתו עתה משקפת את מצב הדברים בפועל. כפועל יוצא, שעה שאין בנמצא כל ראיה כתובה לפיה הקמת הגדר היתה בהסכמה, אין לנתבע להלין אלא על עצמו.
אם לא די בכך, הרי שמתמליל השיחה מיום 11.1.21 שבין התובעת, מ’ וד’, שצורף כנספח ג’ 2 לתצהיר הנתבע, עולה כי התובעת אסרה על הנתבע לבצע את פעולות הבניה תוך שהיא גם מציינת כי הפעולה היא “בניגוד לחוק”. אלא שחרף האמור, לא פעל בהתאם הנתבע, תוך שלעג לתובעת (תמליל השיחה מדבר בעד עצמו). לא נטען כל עיקר כי השיחה לא נתקיימה ודי בה כדי לשמש נדבך ראייתי משמעותי להיעדר ההסכמה לבניית הגדר, כמו גם להתנהלותו המתריסה, לכל הפחות, של הנתבע כלפי התובעת.
יתרה מכך, גם אם אמנם הקמת הגדר היתה מוסכמת תחילה (ואיני קובע כך כל עיקר) הרי שמעת שהתובעת דרשה את הסרתה (סעיף 7 למכתב ההתראה), במיוחד לנוכח חובותיו ההסכמיות (ראו סעיפים 4.4 ו-4.6 להסכם), היה עליו להידרש לסוגיה באופן ספציפי, וככל שלא עשה כן, בוודאי שהיה מקום שמכח חובותיו ההסכמיות, כי יפרקה.
כך או אחרת, ממכלול האמור לעיל אני קובע כי בעצם הקמת הגדר, ללא הסכמת התובעת, הפר הנתבע את ההסכם.
סגירת מרפסת בבית הסוכנותי. התובעת טוענת כי הנתבע סגר מרפסת בבית הסוכנותי ללא היתר מתאים (נספח ג’3 לכתב תביעת הביטול ; סעיף 4.ד למכתב ההתראה ; סעיף 12.ג לתצהיר התובעת).
טענת התובעת נתמכת גם בחוות הדעת, המגלה הרחבה בבניה קלה ללא היתר (עמ’ 8, 17 לחוות הדעת).
במכתב התשובה כלל לא התייחס הנתבע לטענותיה של התובעת בהקשר זה, ולאור האמור לעיל כפי הנראה בכדי. שכן בתצהירו אישר הנתבע כי אמנם סגר את המרפסת וטען ללא ביסוס של ממש, כי אין מדובר בחריגה (סעיף 15.ג לתצהיר הנתבע). בחקירתו הנגדית אף אישר הנתבע כי ביצע פעולה זו ללא היתר וללא אישור (עמ’ 55 לפרוטוקול). כך אישרה גם רעייתו א’ (עמ’ 83 לפרוטוקול).
גם אילו לא היה מדובר בפעולה המצריכה היתר, הרי שסעיף 4.6 להסכם אוסר על ביצוע כל שינוי בבית הסוכנותי ללא הסכמת התובעת מראש ובכתב. אין חולק שלא נתקבלה כל הסכמה שכזו ומכאן שמעת שנדרשה במכתב הדרישה הסרת התוספת וזו לא בוצעה, בוודאי שהפר הנתבע את ההסכם.
ודוקו – עיון בתמונת הבניה הקלה שבאמצעותה “נסגרה” המרפסת, מלמד שעל פני הדברים דרישתה של התובעת איננה דרישה קטנונית גרידא, וזאת גם לו הייתי מניח שמדובר בתוספת שאינה טעונה היתר (נספח ג’3 לכתב תביעת הביטול). מדובר בתוספת בניה השונה מהותית מחזית המבנה לו היא צמודה – בחומר, בצבע ואף בהיטל. בוודאי שיש בכך ולו משום מפגע ויזואלי המקנה על פי הוראות ההסכם לתובעת את הזכות לדרוש הסרתו.
לכך יש להוסיף, כי לא הוכח לפני בכל דרך, כי אמנם אין צורך בהיתר בנייה לשם “סגירת” המרפסת. הדברים אף אינם עולים בקנה אחד עם קביעותיו של השמאי בחוות דעתו.
מכלל אלה עולה, כי גם בעצם סגירת המרפסת ללא הסכמת התובעת מראש ובכתב, הפר הנתבע את ההסכם.
די בשני אלה, הקמת הגדר וסגירת המרפסת, כדי להוביל למסקנה כי הנתבע אמנם הפר את ההסכם ולא תיקן ההפרות חרף דרישת התובעת, באופן המזכה את התובעת לתרופות בגין ההפרה. אלא שכעולה מחומר הראיות, הנתבע הפר את התחייבויותיו החוזיות גם בהזדמנויות והיבטים אחרים.
לפי הנטען, סיפח הנתבע לשימושו חדר קיים שלא היה חלק מהבית הסוכנותי ללא אישור התובעת וללא היתר (סעיף 12.ג לתצהיר התובעת, נספח ד’3 לתצהיר התובעת, סעיף 4.ה למכתב ההתראה ).
במכתב התשובה כלל לא התייחס הנתבע לטענה ולדרישה ספציפית זו של התובעת, באופן המעלה סימן שאלה של ממש.
מתצהיר הנתבע עולה כי “סיפוח” זה כלל אינו שנוי במחלוקת. אלא שבתצהירו, טען הנתבע כי מדובר בחדר שבעבר שימש למטבח של אח הצדדים, שהתגורר במשק בעבר, וסופח בעבר ברשותו של אותו האח (סעיף 15.ד לתצהיר).
בחקירתו הנגדית לא מצא הנתבע להתייחס קונקרטית לגרסה זו, חרף העובדה שנחקר על כך, באופן שמטיל צל על גרסתו בתצהיר.
מה מנע מהנתבע לזמן את האח הנטען למתן עדות, לאשש טענה זו? הכלל בדבר הימנעות מהצגת ראייה רלוונטיות ברור וידוע, ועצם ההימנעות מלמד מסקנה, כי דברי האח היו תומכים דווקא בגרסת התובעת. די בכך כדי לשלול את עמדתו של הנתבע ולקבוע כי גם בעצם “סיפוחו” של אותו חדר לבית הסוכנותי, יש משום הפרת התחייבויותיו של הנתבע על פי ההסכם, בין אם מכח הוראות סעיף 4.4 לו ובין אם מכח הוראות סעיף 4.6 לו.
המרצע יצא מן השק דווקא בעדות רעייתו של הנתבע, שאישרה כי לנתבע אחריות לאותו סיפוח: “..זה בתוך הבית שלי, וזה המטבחון שלי, הדבר היחיד שהוא עשה, זה היה דלת שהם יכלו גם להיכנס, סגרנו את הדלת לחלון, שיותר לא, כאילו רק כניסה אחת של הבית ולא אלף כניסות וזהו…” (עמ’ 84 לפרוטוקול שורות 10 -11).
הדברים מדברים בעד עצמם. עצם ה”סיפוח” לא נעשה בעבר, כי אם על ידי הנתבע – על מנת למנוע מאחרים לעשות שימוש בדלת הכניסה לאותו החדר.
כלל האמור לעיל משכנע אותי כי אמנם גם בעצם “סיפוחו” של אותו חדר נטען לבית הסוכנותי ללא אישורה של התובעת מראש ובכתב, הפר הנתבע את ההסכם, וחרף הדרישה להסיר ההפרה, לא עשה כן. כמובן שעשיית שימוש בחדר נוסף ללא רשות, איננה בבחינת פעולה של מה בכך.
על פי הנטען, מבצע הנתבע פעולות שונות במשק, נוהג בו מנהג בעלות, ומסלק אורחים ובני משפחה של התובעת (סעיף 4.ו למכתב הדרישה).
כך, בין היתר, טענה התובעת כי הנתבע השתלט על מחסן בשטח המשק (סעיף 12.ג לתצהיר התובעת ונספח ד.1 לו).
עוד טענה התובעת כי הנתבע זרק כסא ברזל מעבר לחומה (נספח ד’ 3 לתצהירה).
כן נטען, כי הנתבע מזניח את החצר שהפכה לשדה קוצים, שתל שתילי שום מעבר לשטח החצר שבבית הסוכנותי ללא אישור התובעת, בנה שובך יונים מזהם בחצר ללא אישורה וסירב להסירו, וכן שתל עצי זית ללא הסכמתה במשק תוך שטרם הסירם חרף דרישתה (נספחים ד-5, ד-4 וד-6 לתצהיר התובעת בהתאמה).
עוד נטען כי הנתבע משתמש ללא בקרה במים, שבתשלומם התובעת נושאת וזורק אשפה וגרוטאות לחצר ללא הרף (נספחים ד’- 7 וד-8 לתצהיר).
כן נטען שהנתבע מטריד את התובעת ומשפחתה ללא הרף, בין היתר באמצעות זריקת בקבוקים על קירות ביתם, לקלל אותה ואת בן זוגה צ’ ואף סגר את ברז המים השייך לדירתה לשם הטרדה (נספחים ד10, ד11, ד12 ו- ד13 לתצהיר).
בתצהירו טען הנתבע כי התובעת ובעלה הם ששוברים את העצים שהוא מגדל מאז פטירת המנוח, וכי הפסולת היא מעסק התובעת תוך שטען שבעבר היה לו לול תרנגולות שמאז הסיר וניקה את הלכלוך שנגרם בגינו (סעיף 15.ו תצהירו). עוד טוען הנתבע כי התובעת סירבה להפריד את שעון המים כדי לקעקע את טענתו לפיצול הנחלה ולזכויותיו במשק (סעיף 19 לתצהיר).
הנתבע אף הכחיש בתצהירו כי זרק כסא ברזל וכדבריו: “… מדובר בשקר גס. לא היה ולא נברא…” (סעיף 27 לתצהיר הנתבע).
הנתבע אישר בתצהירו ששתל שום, לפני שהתפתח ביניהם הסכסוך(ראו גם בעמ’ 59 – 60 לפרוטוקול) ; כי אמנם בנה את שובך היונים “בשטח השייך לי במשק” אשר פורק לבקשת אימו, וכי שתילת עצי הזית נעשתה רק בכדי לסמן את גבולות המשק.
מכח מה סבר הנתבע כי שטח כלשהוא במשק “שייך לו”? מכח מה היה צריך לבצע שתילה של עצי זית על מנת לסמן גבולות של משק לא לו?
די לעיין בתצהיר הנתבע, ובהתייחסויות הרבות השזורות בו לכך שלשיטתו הוא בעל זכויות במשק – חרף האמור בהסכם וחרף היותה של התובעת בעלת הזכויות הרשומה כדין בו – כדי להוביל למסקנה, כי אכן דומה שהנתבע לא הפנים כל עיקר את העובדה, שבמארג היחסים בינו ובין הנתבעת, הוא לכל היותר בבחינת מחזיק בשטח תחום וספציפי מן המשק – הבית הסוכנותי והחצר שסביבו. הא ותו לא. ואמנם, בהתאם, המשיך הנתבע וביצע פעולות שלא על דעת התובעת ולא בהסכמתה.
הנתבע לא הציג כל ראיה שיהא בכוחה כדי להבהיר ולשכנע, כי חרף הוראותיו המפורשות של ההסכם, הפעולות השונות שהוא עצמו מודה שביצע במשק, נעשו בהסכמתה של התובעת. לעניין זה יוזכר, כי הנתבע הבהיר והתחייב בהסכם כי “… זכויות השימוש הן בבית הסוכנותי ובחצר בלבד ואין לו כל זכויות אחרות במשק על כל הבנוי לו…” (סעיף 4.5 להסכם). חרף האמור, הודה כי נטע שום ועצי זית בשטח המשק ולא הציג כל ראיה לכך שהתובעת אמנם הסכימה לכך. בוודאי שאם נדרשה מהנתבע הסכמה כתובה לביצוע פעולות ושינויים בחצר הבית הסוכנותי ובבית הסוכנותי עצמו, מקל וחומר שלא ברור מכח מה סבר הנתבע שבידו לנהוג מנהג בעלים בשטחים אחרים במשק.
בהתאם, מתמליל ההקלטה מיום 22.2.21 עולה כי משהתבקשה סגירת ברז המים של שטח חקלאי ובו עצים (כפי הנראה העצים ששתל הנתבע), דומה כי פעולות הנתבע היו בבחינת יותר מתיחום גבולות המשק (שגם להן לא ניתן לו כל מנדט). בתמליל זה התנגד הנתבע נחרצות לסגירת ברז המים בדברים הבאים: “… מ’: אתה לא תסגור פה כלום! אף אחד לא יסגור פה כלום! אני מעבד פה חקלאות ואל תיכנס לרסס פה גם. א’: אתה לא תעבד פה חקלאות. מ’: זהו. א’: אין לך אישור. אין לך אישור ממני …” (נספח ד-7 לתצהיר התובעת, עמ’ 3 לתמליל). הנתבע לא הציג כל מקור של ממש לפיו ניתן לו היתר כלשהוא לעבד את המשק “עיבוד חקלאי”. הדברים אומרים דרשני.
לא זו אלא שבעדותו לפני כשל הנתבע פעם נוספת בדבריו ביחס לטענות התובעת. שכן בעוד שבתצהירו, כאמור, הכחיש מכל וכל כי זרק כסא ברזל כטענת התובעת, סיפור המעשה העובדתיהשתנה בעדותו: “… ש. תודה. את הכיסא ברזל, הכיסא מספרה ת:נו ש: זרקת מעבר לחומה שלך. ת: כן. ש: לשטח ששייך לא’. ת: כן. ש: כן, למה עשית את זה? ת: אני לא זרקתי אותו אני הנחתי אותו שם, וחוץ מזה הוא היה אצלם והם העבירו אותו לצד שלי, ואני החזרתי להם אותו לשם. ש: מעבר לחומה. ת: לאיזה חומה? ש: היתה חומה לא? ת: לא מה פתאום, זה בכלל בשטח במחסן, איזה קשר לחומה בכלל? ש: פשוט זרקת אותו . ת :עוד לא היתה חומה אפילו….” (עמ’ 58 – 59 לפרוטוקול).
אם כן, לא “שקר גס”, כדבריו בתצהירו, כי אם אכן זריקתו של כסא ברזל לשטח שלא בהחזקתו של הנתבע על פי ההסכם. כיצד ניתן לייחס מהימנות לגרסתו ככלל של הנתבע, אשר למעשה מבקש מבית המשפט לקבל את דבריו בעל פה ללא כל ראיה חפצית כזו או אחרת, אם גם בסוגיה זו, היורדת לשורש העניין (גם אם איננה המרכזית שבהן), נסתרו דבריו מניה וביה?
ואם לא די בכך, הרי שמתמלילי ההקלטה שצורפו ונזכרו לעיל עולה לכאורה כי הנתבע עשה שימוש בלשון מאיימת וכינויי גנאי כנגד התובעת ובעלה (לכך אדרש עוד להלן בכל הנוגע לתובענה לצו המניעה). כך גם הודה הנתבע בדיון מיום 8.6.22 כי אמנם קילל את התובעת ובן זוגה במסגרת המריבות ביניהם (עמ’ 8 שורות 19 – 21 לפרוטוקול). חרף האמור, דווקא בחקירתו הנגדית היתה עדותו בהקשר זה מתחמקת, תוך שתחילה אף שלל שימוש בכינויי גנאי וקללות, באופן שמטיל צל של ממש על דבריו ככלל (עמ’ 60 – 62).
יוצא, אפוא, כי גם באלה ניתן לראות לכל הפחות חיזוק להפרת ההסכם על ידי הנתבע ולבטח לכך שהנתבע לא פעל להשיב המצב לקדמותו חרף ההזדמנות שניתנה לו במכתב הדרישה, אם לא משום עילה עצמאית ונפרדת להפרתו.
יוצא, אפוא, כי בהזדמנויות שונות, כמפורט לעיל, הפר הנתבע את ההסכם, כטענת התובעת, וגם כאשר ניתנה לו – ולו לשיטת התובעת לפנים משורת הדין – ההזדמנות לתקן את ההפרות הספציפיות, לא עשה כן. הפרת ההסכם על ידי הנתבע מזכה את התובעת לתרופות.
טרם האמור, אדרש לטענת הנתבע לפיה התובעת היא שהפרה את ההסכם בכך שלפי הנטען פרסמה את המשק למכירה (ראו למשל בעמ’ 66 – 67 לפרוטוקול). אלא שגם אם אלה הם פני הדברים, הלכה למעשה אין בכך כל הפרה, שעה שגם בהנחה שעסקינן בהסכם בר תוקף במארג היחסים שבין התובעת ובין הנתבע, ההסכם איננו מגלה כל איסור כנגד התובעת לעשות כן. טענות אלה מוטב היה שלא תיטענה והן נדחות בזה.
מכאן, עוד בטרם אדרש לתרופות ולסעדים להם עותרת התובעת גלל הפרת החוזה, אדרש לתובענה לצו מניעה, הואיל ולממצאים ולמסקנות שייקבעו שם תהא גם השלכה בכל הנוגע לתרופותיה של התובעת גלל הפרת החוזה.
התביעה לצו מניעה
במסגרת כתב התביעה, חזרה התובעת על חלק ניכר מטענותיה בתביעת הביטול, לרבות בתצהירה באותה התביעה.
אלא שכתב ההגנה, כפי הנראה בטעות, התייחס לסעד הפינוי דווקא, שנתבע בתביעת הפינוי.
בסיכומיה, כאמור, עתרה התובעת לקבוע כי קמה עילה למתן צו מניעה קבועה. אלא שלא ראיתי כי הנתבע (ואולי שלא בכדי), התייחס בסיכומיו לסעד שנתבקש במסגרת התביעה לצו מניעה.
כך או אחרת, ניתוח הראיות מגלה כי אכן קמה עילה למתן צו מניעה קבוע. התשתית הראייתית שהוצגה ואשר חלקה פורט לעיל, משכנע כי הנתבע אמנם לא טמן ידו בצלחת והתנהג למול התובעת ומשפחתה באופן המקים עילה להותרת צו המניעה הזמני על כנו.
טענות התובעת בדבר התנהלות הנתבע, שזרק בקבוקים וחפצים לעבר ביתה, נתמכו בתצלומים (נספח ד-10 לתצהיר התובעת), והלכה למעשה לא נסתרו או קרסו בחקירתה הנגדית.
בתמליל שיחה מיום 5.1.21 ניכרים כינויי הגנאי הקשים בהם עשה הנתבע שימוש כנגד צ’, בן זוגה של התובעת: “…אורח, מניאק, בן זונה! קאלק משתלט פה … אני אזיין אותך! אם אבא שלך יבוא לפה, אני אזיין אותו! אני אזיין את אבא שלך עם אחים שלך אם יבואו לפה…” (נספח ד-11 לתצהיר התובעת). יש בכך כדי לסייע באופן משמעותי לטענות התובעת כמו גם בן זוגה, לפיהן הנתבע נוהג לקלל ולאיים.
תצלום שצירפה התובעת לתצהירה תומך בטענתה לפיה הנתבע נהג (לדבריה בפראות) בטרקטורון בשטח המשק (נספח ד- 15 לתצהיר התובעת). כפי הנראה גם הנתבע איננו חולק על כך, שכן בתצהירו, חלף העלאת גרסה נקודתית ביחס לאמור, בחר להטיח רפש בתובעת ולטעון כי היא סובלת מחרדות.
כאמור, הן התובעת והן בעלה, ציינו בתצהיריהם כי הנתבע מטריד אותם בדרכים רבות, לרבות אלה שנזכרו לעיל. בחקירתו הנגדית, חזר בעלה של התובעת צ’ על דברים אלה, וגרסתו לא קרסה כל עיקר (עמ’ 40 -41 לפרוטוקול).
גם האם, ס’, שכאמור לעיל הבהרתי שאני מייחס מהימנות לדבריה, אישרה את טענות התובעת, לפיהן הנתבע נוהג לקלל, דיבר גם אליה לדבריה “לא יפה” ו”זרק זכוכיות” כטענת התובעת (עמ’ 34-35 לפרוטוקול).
לבד מכך שלא ראיתי שנטען דבר מה בסיכומיו של הנתבע ביחס לתביעה זו, הרי שיש להוסיף לחובתו את גרסותיו המשתנות בכל הנוגע לשאלה האם אמנם גידף את התובעת ו/או את בעלה, כמפורט לעיל ; כמו גם את העובדה שהוכח כי אמנם זרק כיסא ברזל לעבר ביתה של התובעת ואת נפול גרסתו ביחס לכך, כפי שפורט לעיל.
לכל אדם יש זכות לנהל את חייו בשלווה ובשקט, מבלי לחשוש שמא יאוים על ידי מאן דהוא – בן משפחה, דייר, שכן, או זר. גם אם אלימות פיזית לא ננקטת במישרין, אין בכך משום הצדקה לנהוג באופן מאיים, פוגעני, או מטריד.
בין אם תיק החקירה במשטרת ישראל כנגד הנתבע נסגר ובין אם לאו, הרי שהאיסור להטריד במשפט האזרחי איננו דומה לרף הראייתי במשפט הפלילי, והשיקולים כאן וכאן, שונים הם. בענייננו, כמפורט לעיל, הוכח במידה הנדרשת במשפט האזרחי שהנתבע נהג לכל הפחות באופן מטריד ופוגעני כלפי התובעת ומשפחתה, כאשר למעשה אף אין מחלוקת כי הרקע לכך הוא הסכסוך שביניהם.
קיומו של סכסוך איננו בגדר הצדקה להטריד או לפגוע. סכסוך מוסדר בדרכים הקבועות לכך, ולפי דין. כך ולא אחרת.
בנסיבות אלה, אני קובע כי קמה עילה למתן צו מניעה קבוע כנגד הנתבע. לפיכך, בשים לב למשך הסכסוך ולדין המורנו כי גם צו מניעה קבוע מצריך קציבה בזמן, אני מורה על הארכת צו המניעה הזמני למשך 24 חודשים מהיום.
תרופות התובעת בגין הפרת החוזה
כאמור, התובעת עותרת לבטל את ההסכם משהנתבע ביצע מספר הפרות שלו ולא השיב המצב לקדמותו חרף ההזדמנות שניתנה לו לעשות כן.
סימן ב’ לפרק ב’ בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל”א – 1970 (להלן: “חוק התרופות”) מבהיר אימתי יבוטל חוזה עקב הפרתו, וגודר גדרים לאופיין של ההפרות:
“…
6. לעניין סימן זה, “הפרה יסודית” – הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראש מראש את ההפרה ותוצאותיה, או הפרה שהוסכם עליה בחוזה שתיחשב ליסודית ….
7. (א) הנפגע זכאי לבטל את החוזה אם הפרת החוזה היתה יסודית.
(ב) היתה הפרת החוזה לא יסודית, זכאי הנפגע לבטל את החובה לאחר שנתן תחילה למפר ארכה לקיומו והחוזה לא קויים תוך זמן סביר לאחר מתן הארכה, זולת אם בנסיבות הענין היה ביטול החוזה בלתי צוןדק ; לא תישמע טענה שביטול החוה היה בלתי צודק אלא אם המפר התנגד לביטול תוך זמן סביר לאחר מתן הודעת הביטול…” (שם).
אינני מקבל את טיעוניהם של הנתבע ושל הנאמנת לפיהם הפרותיו הן זניחות. לכך כבר התייחסתי לעיל.
אף איני מקבל כל עיקר את נסיונם של הנתבע ושל הנאמנת כאחד להיתלות בחריגות הבניה שלפי הנטען מצויות באחריות התובעת, על מנת להמעיט מעוצמת הפרות החוזה של הנתבע עצמו. בכך יש משום אחיזה במקל בשני קצותיו. מחד גיסא, מבקשים הנתבע והנאמנת כאחד כי בית המשפט יתעלם מממד אי החוקיות של ההסכם כלפי כולי עלמא או למצער כלפי המשכיר ורמ”י כנציגתו, ויבחן את ההסכם במארג היחסים שבין הצדדים לו בלבד. אולם מאידך גיסא, מבקשים גם מבקשים שבית המשפט יביא בחשבון כנגד התובעת בלבד, את מארג היחסים כלפי המשכיר ורמ”י, כאשר התנהלותה הנטענת של התובעת היא שבמוקד.
אלא שלא ניתן לאחוז כאמור במקל בשני קצותיו. ככל שלפי הנטען מארג היחסים שבין הצדדים ובין רמ”י איננו צריך להשליך על מארג היחסים שבין הצדדים ובין עצמם, לא ניתן להיאחז בקרנות המזבח של התנהלותה הנטענת של התובעת כלפי אותו המשכיר עצמו בנסיון להצדיק את הפרותיו של הנתבע.
ברצותם, יכולים היו הנתבע והנאמנת לבקש שבית המשפט יידרש לנפקותו הכוללת של ההסכם גם כלפי כולי עלמא ; אלא שבמצב דברים זה דומני שהם עצמם מבינים, שידם על התחתונה עת אי חוקיות ההסכם כלפי המשכיר היתה יכולה להוביל לבטלותו הכוללת. מכאן, שהטענות כנגד התובעת ספק אם יש בהן כדי להעלות או להוריד לענייננו .
התובעת טוענת כי יש לקבוע, שהפרות הנתבע הן הפרות יסודיות. אני סבור כמותה, ולו בכל הנוגע לשינויים שערך הנתבע בבית הסוכנותי כמו גם בבניית הגדר וסיפוח החדר. הנתבע נטל על עצמו מפורשות מחויבות שלא לבצע שינויים דוגמת אלה, ללא הסכמה מפורשת ובכתב. זו, למעשה, היתה אחת מההתחייבויות העיקריות של הנתבע עצמו, שבתמורה זכה לקבל בין היתר את הסכמתה של התובעת למגוריו בבית הסוכנותי. חרף האמור, בנה הנתבע תוספת לבית ללא היתר בדין ולא רק מהתובעת; הקים גדר מפירה חרף איסור מפורש של התובעת שנשמע בתמליל כמפורט לעיל, אף היא ללא היתר כדין ולא רק מהתובעת ; ואף עשה שימוש לא מוסכם במבונה נוסף, אותו “סיפח” כדברי התובעת, לבית הסוכנותי. האם אמנם היה “אדם סביר”, כהגדרתו בחוק התרופות, מתקשר בחוזה אילו היה מגלה, כי האדם עמו התקשר בחוזה יפעל בניגוד להתחייבויות המרכזיות בהן התחייב? מסופקני. ואם לא די בכך, כאשר נוסיף את קביעותיי דלעיל בדבר מכלול הפעולות שביצע הנתבע על מנת להפריע לשגרת יומה של התובעת ומשפחתה, אינני סבור שניתן לפרש את הפרותיו של הנתבע כהפרות שאינן יסודיות.
ככאלה, מזכות הפרותיו של הנתבע – שכאמור עיקר שנדרש הימנו על פי ההסכם היה להתנהל כמחזיק וכשכן סביר למול התובעת, ברת הרשות ושכנתו – את התובעת בביטול ההסכם.
אני מודע לכך שגם בחקירתה הנגדית הבהירה התובעת כי היא גם סבורה שטעתה בעצם הסכמתה לכרות את ההסכם. אלא שלא על יסוד טעם זה עתרה לבטל את ההסכם, וכפי שפירטתי לעיל, כך גם הבהירה היטב בדבריה.
אף איני מוצא ממש בטענות הנאמנת בהקשר זה. התובעת לא טענה לכפייה, כי אם טענה שבסופו של יום, נעתרה ללחציו של הנתבע לכרות עמו את ההסכם. לא כל “לחץ” הוא לחץ פסול ולא הונחה לפני כל טענה כאמור בהקשר זה. יכול אדם לכרות הסכם גם אם הוא מודע לסיכונים הנובעים הימנו וכפועל יוצא, יכול וגם יתאכזב בעתיד. אלא שאין ממש בסברותיה של הנאמנת באשר למניעיה של התובעת.
שכן גרסתה של התובעת בהקשר זה קוהרנטית ומובנת. זו, כדבריה, סברה שעם ההיענות שלה לעתירותיו של הנתבע, הוא –אחיה – יאפשר לה חיים שלווים במשק שלה, אולם לדבריה התבדתה. בכך ובין סתירה פנימית בגרסת התובעת, אין דבר וחצי דבר.
לא זו אף זו. חרף מכלול האמור והגם שהפרותיו של הנתבע היו משמעותיות וכפי שקבעתי, יסודיות, אמנם ביקשה התובעת להעניק לנתבע הזדמנות לתקן את הפרותיו, כמפורט במכתב הדרישה. אלא שהנתבע השיב פניה ריקם, חרף העובדה שדומה כי יכול היה להשיב המצב לקדמותו. בכך נטל על עצמו הנתבע סיכון משמעותי, שאמנם התממש.
בכך גם יש להזים כשלעצמה את טענת הנתבע למזימה של התובעת ובעלה לסלקו מן המשק. לבד מכך שטענות מזימתיות טומנות בחובן חובת ראיה ונטל שכנוע מכבידים (בהן לא עמד הנתבע), הרי שלו אמנם במזימה גרידא עסקינן, ספק רב אם צריכה היתה התובעת ליתן לנתבע הזדמנות לתקן את הפרותיו. הדברים אומרים דרשני.
זאת ועוד – עתירות הנתבע והנאמנת לפרש את הוראות ההסכם בהתאם להוראות סעיף 25(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל”ג – 1973, מתעלמות למעשה מנושאו והקשרו של ההליך שלפני. אכן, סעיף 25(ב) לחוק הנ”ל מבהירנו, כי “…חוזה הניתן לפירושים שונים, פירוש המקיים אותו עדיף על פירוש שלפיו הוא בטל…” . אלא, שאין לפני שאלה בפרשנות החוזה ואף לא נטען כך על ידי הנתבע עצמו. התחייבויות הנתבע על פי ההסכם אינן שנויות במחלוקת פרשנית. מכאן שאין לפני מחלוקת פרשנית בדבר לשונו של ההסכם.
המחלוקת שלפני היתה האם אמנם הפר הנתבע את התחייבויותיו ההסכמיות, שכלל לא עמדו במחלוקת פרשנית. מה הנפקות להוראה זו, אפוא? לכך לא מצאתי תשובה מבוררת, לא מפי הנתבע ולא מפי הנאמנת.
גם לגופם של דברים, עתירתם של הנתבע ושל הנאמנת כאחד לחייב את התובעת לפצל עתה את הנחלה על חשבונה באופן שלא רק מקיים את ההסכם אלא גם מקדים שלא כדין ביצוע הוראות מותנות שלו. לא זו בלבד שעתירה זו איננה מתיישבת עם הוראות ההסכם ככל שהוא קיים – שכן לא הוכח כל עיקר שהתובעת מכרה את המשק (הוא התנאי שנטלה על עצמה) – חשוב לא פחות, יש בה משום מתן היתר ולו מכללא לחוטא לצאת נשכר.
האם אמנם מצופה שהנתבע – אשר הפר את ההסכם לא פעם אחת ואף לא פעמיים, הטריד את התובעת ומשפחתה ונקט בפעולות שיש בהן כדי להפר את שלוותם – יצא נשכר באופן שיוטל דווקא על התובעת עצמה חיוב לנקוט במהלך שכלל לא הגיעה העת לקיומו, כתרופה להפרת ההסכם מצד הנתבע עצמו? היעדר ההגיון שבטיעון זה זועק מאליו.
הגם שאיש מהצדדים לא טען זאת, הרי שמקום בו קבעתי כי חיוביו של הנתבע ושל התובעת על פי ההסכם היו שלובים זה בזה, גם אילו הייתי קובע כי ההפרות לא היו יסודיות, לא היה מקום להפריד החוזה לחלקים ולבטלו רק בחלקו. ממילא, איש – אף לא הנתבע או הנאמנת – הבהירו כיצד או מדוע ניתן לעשות כן.
לכל אלה יש להוסיף, כי מקום שבו קבעתי שההסכם אמנם הופר לא פעם הפרות יסודיות על ידי התובעת, וזאת במארג היחסים שביניהם, גם תקנת הציבור וממד אי החוקיות כלפי כולי עלמא שבהוראות ההסכם, כעולה גם מעמדת רמ”י, מוסיפים למסקנה שדין ההסכם להתבטל. שכן אם במארג יחסי הצדדים דין ההסכם להתבטל, וודאי שכלפי כולי עלמא אין לו זכות קיום. זאת, כאמור, כנימוק נוסף, ובוודאי שלא כנימוק המרכזי לבטלות ההסכם, הנובעת מהתנהלותו של הנתבע עצמו.
סיכומו של דבר, אני מקבל את תביעת הביטול וקובע כי ההסכם אמנם בטל. תוצאת הדברים, מקום בו הלכה למעשה לא נטען לתמורות כספיות שניתנו מצד זה או אחר, היא שעל הנתבע לסלק ידו ויד מי מטעמו, מן המשק, כפי שיפורט להלן.
תביעת הפינוי
הלכה למעשה, מקום בו דחיתי את גרסת הנתבע לפיה קנויה לו זכות כלשהיא במשק שלא מכח ההסכם ; ומקום בו קבעתי כי ההסכם עצמו בטל ; אין בידי הנתבע כל הוראה המזכה אותו להמשיך ולהחזיק ולו בחלק מן המשק מעתה ואילך.
נזכיר, כי ברת הרשות להחזיק במשק היא התובעת. גם אם כשנכרת ההסכם הסכימה שהנתבע יחזיק בחלק מן המשק, כנגד התחייבויותיו שלו, הרי שעם ביטולו של ההסכם ומשהודיעה רמ”י מפורשות כי איננה מסכימה להחזקתו של הנתבע בחלקו של המשק, אין כל הצדקה בדין לכך, ומכאן שדין תביעת הפינוי להתקבל.
אף איני רואה ממש בטענות הנתבע והנאמנת לפיהן זכויותיו הן זכויות של דייר קבע, מקום בו לכאורה נערך “איזון משאבים” בינו ובין התובעת. אין חולק כי ממילא, לא יכולה היתה התובעת להקנות לנתבע ולו חלק מזכותה האישית. בנוסף, איזון משאבים משמעו התחשבנות כלכלית בין צדדים, אלא שבמקרה שלפני הנתבע לבדו הוא שזכה לזכות שניתן לראות בה בעלת נפקות כלכלית, מידי התובעת, ומכאן ש”איזון” אין לפנינו. עוד אעיר, כי הגיונו הפנימי של טיעון הנאמנת לפיו אם אמנם הנתבע משלם את ההוצאות השוטפות בגין שימושו בבית הסוכנותי ובחצר יש לראות בו משום בעל זכות מהותית במובחן מ”שוכר” סתם, לוקה בחסר בלשון המעטה. שהרי על פי רוב, כאשר אדם שוכר נכס, אחת מהתחייבויותיו היסודיות, לבד מתשלום דמי השכירות, היא עמידה בתשלומים החלים על מחזיק. לבסוף, גם לו היתה רשאית התובעת ליתן לנתבע רשיון החזקה במשק או בחלקו, לא נטען וממילא לא הוכח שהמקרה שלפני, לרבות הוראות ההסכם שבוטל, מקנות לנתבע רשיון בלתי הדיר להחזקה בחלק מן המשק, רשיון שיוכר במקרים נדירים בלבד [השוו: רע”א 977/06 בן חמו נ’ מדינת ישראל (מצוי במאגרים המשפטיים ; 17.5.06)].
הזכויות שהוקנו לנתבע הוקנו לו כנגד התחייבותו להתנהל כמחזיק גרידא; זאת, ברשות בעלת הזכויות – אחותו, התובעת ; לנהוג בדרך ארץ ולא לחשוף את התובעת לסיכונים מיותרים גלל התנהלותו גם למול אחרים, דוגמת רמ”י. משלא פעל בהתאם הנתבע, אין לו להלין אלא על עצמו.
לא זו אלא שהנתבע – שכזכור לדבריו הוא מצוי בחובות ניכרים מזה שנים ומנהל בגינם הליכי פשיטת רגל נמשכים – אף לא טען ולא הוכיח בכל דרך השקעה כספית ולו בחלק מן המשק שבו החזיק מכח ההסכם.
לכך יש להזכיר, שגם רעייתו, א’ חתמה והכירה בכך שאין לה כל זכות במשק ולא תטען לכך גם בעתיד, וחזקה שמודעת היא למשמעות חתימתה (וראו לעניין זה דבריה בעדותה בעמ’ 84 – 85 לפרוטוקול).
בנסיבות אלה ושעה שהלכה למעשה לא קמה הגנה לנתבע כנגד תביעת הפינוי, דינה להתקבל וכך אני מורה.
לצד זאת, בהתחשב בכך שאין מחלוקת כי הנתבע מתגורר במשק לצד בני משפחתו לכל הפחות מאז שנת 2011 ; עת גם לתובעת חלק בשימורו של מצב דברים זה עד כה, בעצם כריתתו של ההסכם ; גם בשים לב למצב המלחמה בו מצויה מדינת ישראל בימינו ; ומתוך התחשבות בנתבע המנהל הליכי פשיטת רגל ומשפחתו; דומני שיש לאפשר לנתבע סיפק לסלק ידו מן המשק. לפיכך, ייקצב לנתבע פרק זמן של 150 יום לפנות את המשק מכל אדם וחפץ מטעמו.
סיכום אופרטיבי
דחיתי את מכלול טענות הנתבע ביחס לזכויות במשק שלא מכח ההסכם.
קבעתי, כי הנתבע הפר את ההסכם במספר הזדמנויות, המזכות את התובעת בזכות לבטלו.
קבעתי, כי קמה לתובעת עילה לאחוז בצו מניעה קבוע כנגד הנתבע.
הוריתי על ביטולו של ההסכם, וקיבלתי את תביעת הפינוי.
כפועל יוצא, אני מורה כדלקמן:
דינו של ההסכם בטלות, וכך אני מורה.
צו המניעה הזמני יוארך למשך 24 חודשים מהיום.
אני מורה לנתבע לפנות את המשק מכל אדם וחפץ מטעמו, וזאת תוך 150 יום מהיום.
באשר להוצאות ההליך. בשים לב למשך ניהולו ולמספר הדיונים שהתקיימו (לרבות שני דיוני שמיעת ראיות), ומנגד תוך התחשבות בכך שהנתבע מנהל הליכי פשיטת רגל, יישא הנתבע בשיעור מתון בהוצאות התובעת בסך כולל של 10,000 ₪ ובהוצאות רמ”י בסך כולל של 5,000 ₪.
בזה הסתיים הטיפול בתובענות שבכותרת.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיקים.
ניתן היום, כ”א אדר ב’ תשפ”ד, 31 מרץ 2024, בהעדר הצדדים.
