לפני
כבוד השופטת עידית בן-דב ג’וליאן
תובעים
1.א.כ. ו-8 אח’
ע”י ב”כ עו”ד מרדכי סאסי
נגד
נתבעים
1. עו”ד פלוני
2. פ.ס.
3. כ.ד.
4. א.ס.
5. נ.ח.
6. נ.ד.
הנתבעים 1, 2, 4, 6 באמצעות עו”ד פלוני
7. האפוטרופוס הכללי במחוז תל-אביב
פסק דין
לפניי תביעת התובעים לביטול הסתלקות הנתבע 1 מצוואת אמו המנוחה לטובת הנתבע 4, ומתוך כך תיקון צו קיום צוואת המנוחה מיום 13.6.22 בהתאם לסעיף 72 (א) לחוק הירושה התשכ”ה-1965.
רקע עובדתי בתמצית והשתלשלות ההליך
התובעים זכו בהליך משפטי שניהלו נגד הנתבע 1 (להלן: “הנתבע”) בבית משפט השלום בת”א (ת”א …) הנתבע הנו עו”ד אשר ייצג את התובעים בעסקת מקרקעין.
בפסק דין מיום 18.11.15 חויב הנתבע לשלם לתובעים סך 199,606 ₪ ושכ”ט בסך 9,300 ₪. הנתבע הפר את פסק הדין והתובעים נאלצו לנקוט נגדו בהליך הוצל”פ לביצוע פסה”ד. נכון לחודש דצמבר 24, החוב עמד על סך של 430,000 ₪.
הנתבעים 2 -6 הנם אחיו של הנתבע, כולם יורשי אמם המנוחה הגב’ … (להלן: “המנוחה”).
המנוחה ערכה צווה ביום 15.7.07, לטובת ששת ילדיה, ביניהם הנתבע, בחלקים שווים ביניהם, כ”א 1/6. העיזבון כולל דירה בנתניה וכספים.
המנוחה נפטרה ביום 21.2.22, כשבע שנים לאחר מתן פסק הדין הכספי נגד הנתבע, וכשנתיים לאחר שהחלו התובעים לפעול בהליכי הוצל”פ נגד הנתבע לגביית החוב.
בחודש 4/22 הנתבע הגיש בקשה לקיום צוואת המנוחה.
ביום 01.05.22, הנתבע הסתלק מחלקו בעיזבון המנוח לטובת אחיו הנתבע 4.
ביום 13.6.22 ניתן צו קיום לצוואה לאחר הסתלקות הנתבע.
ביום 11.9.22, התובעים הגישו ההליך שלפני לביטול ההסתלקות ותיקון צו קיום הצוואה. ביום 7.11.22 הוגשה בקשה מתוקנת.
סמוך לאחר הגשת התביעה, ביום 15.9.22, דירת העיזבון נרשמה על שם הזוכים על פי צו קיום הצוואה (ללא הנתבע). ביום 28.11.22, נמכרה הדירה על ידי היורשים לבתו וחתנו של הנתבע 4.
פסק הדין שניתן בהליך ביום 26.1.23
ביום 26.1.23 התקיים דיון קדם משפט ראשון לאחריו קיבלו שני הצדדים את הצעת בימ”ש לפיה הנתבע יפקיד בתיק ההוצל”פ את סכום הקרן על יסוד פסק הדין מיום 18.11.15. בקשתו בטענת “פרעתי” תוכרע על ידי כב’ הרשם. ככל שתתקבל – הסכום יושב לנתבע. ככל שתדחה – הסכום יועבר לתובעים.
בהסכמת הצדדים ביום 7.2.23 ניתן תוקף של פסק דין להצעה, על הנתבע היה להפקיד את הכספים בלשכת ההוצל”פ תוך 30 ימים.
הנתבע הפר את פסק הדין המוסכם.
ביום 13.3.23, התובעים הודיעו שהנתבע לא הפקיד הכספים בתיק ההוצל”פ.
הנתבע ביקש ארכה להגשת תגובה לנוכח מצב רפואי נטען. הגם שנדרש, לא צרף אסמכתא.
בהחלטה מיום 24.3.23 נתנה לנתבע ארכה להפקדת הסכום עד יום 30.3.23 שאם לא כן יבוטל פסק הדין וההליך יקבע להוכחות.
הנתבע התעלם מהחלטת בימ”ש ומבקשות התובעים לקביעת הוכחות. הנתבע הפר את פסק הדין ולא שילם הסכום הגם ארכה נוספת שניתנה לו.
בהחלטה מיום 31.5.23 נקבע כי פסק הדין מבוטל וניתנו הוראות להגשת תצהירים.
10. ב”כ האפוטרופוס הכללי הודיע כי אינו מתערב בהליך.
11. מטעם התובעים הוגש תצהיר התובע 2.
מטעם הנתבעים הוגשו תצהירי הנתבע והנתבע 4.
הנתבעים 2 ו-6 הודיעו כי אינם מתערבים בהליך.
יתר הנתבעים בחרו שלא להגיש דבר. הנתבעים למעט 1 ו-4 לא התייצבו לדיונים שהתקיימו.
12. ביום 23.9.24 נשמעו חקירות המצהירים לאחריהם הוגשו סיכומים.
מכאן פסק הדין
טענות הצדדים
13. טענות התובעים בתמצית:
– התובעים מחזיקים בפסק דין כספי חלוט לחובת הנתבע, אשר אינו משלם את חובו לתובעים מזה עשור;
– הנתבע הסתלק מחלקו בעיזבון אמו ז”ל כדי לחמוק מתשלום החוב כלפי התובעים. אחיו מסייעים לו לקבל את חלקו בירושה “בדרך אחרת”; הסתלקותו מהעיזבון נועדה למנוע מהתובעים לגבות את החוב שהם זכאים לגבות כדין והנתבע תכנן את ההסתלקות מראש, עוד טרם פטירת אמו, היות שידע שיש תיק הוצאה לפועל נגדו;
– על פי סעיף 72 לחוק הירושה, נושה של יורש יכול להגיש בקשה לביטול צו קיום צוואה;
– לנתבע נקבעה חקירת יכולת בהוצל”פ אליה לא התייצב וזלזל בהחלטות כב’ הרשמת. יש בכך כדי להעביר את נטל הראייה לטיב ההסתלקות על כתפי הנתבע;
– הנתבע טען כי בחשבון הבנק של המנוחה לא היו כספים, אך לא צירף אסמכתאות;
– הנתבע לא נענה לדרישות רשמת ההוצל”פ ולא צירף מסמכים כמבוקש;
– בחקירת הנתבע בבימ”ש עלו סתירות רבות לרבות טענתו כי פס”ד אינו חלוט וכי הצעת בית המשפט הייתה בגדר הצעה בלבד ולא פסק דין מחייב, וזאת למרות שקיבל את ההצעה. הנתבע עו”ד בהכשרתו ובמקצועו מזה שנים;
– הנתבע תכנן את הגשת הבקשה למתן צו קיום הצוואה והראה ידע ובקיאות בעניין מכירת דירת המנוחה וזאת כדי להבטיח שיקבל כספים “בדלת האחורית”.
– הנתבע אישר את מכירת דירת המנוחה והדבר מעיד על כך שיש לו חלק בדירה;
– הנתבע הרחיב בחקירתו חזית עת טען כי חתם על כמה פתקים לאחיו בגין ההלוואה, אך אלו דברים שלא צוינו בתצהיר;
– יש להחיל על הנתבע את “חזקת השקר” נוכח השקרים והסתירות בהליך;
– הנתבע רימה את רשות המיסים כי לא פירט את כל רכושו.
14. טענות הנתבע בתמצית:
– התובעים מחלו לו על החוב, לראיה מאז מתן פסק הדין ביום 18.11.15 משך מספר שנים התובעים לא פעלו לגבות את החוב; הנתבע לא קיבל אזהרה כדין, התובעים לא צירפו תצהיר לבקשתם, עו”ד שמייצג בהליך אינו מייצג את כל התובעים והדבר מעיד על ויתור;
– לבית המשפט אין סמכות לסטות מדיני הראיות לפי סעיף 8(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה התשנ”ו-1995 היות שלפי סעיף 8(ה) זה לא חל על ענייני ירושה;
– מטרת ההליך היא לפגוע בשמו הטוב של הנתבע שהינו עו”ד ולהכפיש אותו;
– הנתבע חווה נפילה כלכלית ולכן הסתלק מחלקו לטובת אחיו על מנת שיוכל לפרוע את החוב כלפי אחיו;
– לו היה הנתבע פועל מיד לאחר קבלת פסק דין אז זה היה מעיד על חוסר תום לב ורצונו להבריח את הכספים מנושיו, אך הוא פעל לאחר שאמו נפטרה;
– הנתבע לא התייצב להליכים בהוצל”פ מפאת הבושה, אך הגיש בקשה בטענת “פרעתי” ויש להמתין להחלטה בעניין זה;
– אין להחיל על הנתבע את “חזקת השקר”, שכן, אין בכך שלא דייק במשמעות המשפטית של חקירת יכולת כדי לקבוע כי שיקר. גם אם כן, לא מדובר בליבת המחלוקת שזו הכוונה ב”חזקת השקר”;
– הנתבע לא רימה את רשות המיסים. כיוון שהסתלק מחלקו לטובת אחיו, יש לראות בחלקו בעיזבון כאילו היה של אחיו ולכן הוא לא אמור היה לדווח על כך לרשות המסים;
– במסגרת הליך זה לא הוגשה בקשה למתן צו לאיסור דיספוזיציות ולכן לא היה איסור על המכירה של דירת המנוחה לבתו של הנתבע 4.
דיון והכרעה:
15. האם הסתלקות הנתבע מחלקו בעיזבון המנוחה הייתה כדין אם לאו?
בע”א 4372/91 סיטין נ’ סיטין פ”ד מט(2) 120 (9.8.95) נקבעו שני שלבים לבחון אם הסתלקות של יורש מחלקו בעיזבון הייתה כדין:
בשלב הראשון – יש לבחון אם ההסתלקות בוצעה טרם חלוקת העיזבון בהתאם להוראות סעיף 6 לחוק הירושה.
בשלב השני, ככל שהתשובה חיובית – יש לבחון את נסיבות הסתלקותו של היורש מחלקו בעיזבון. במידה ועולה חשש לפגיעה בזכויות צדדים שלישיים, הדרך הטובה ביותר לבחון זאת היא באמצעות חוק החוזים ובפרט עקרון תום הלב.
16. בעניינינו, הנתבע הסתלק מחלקו בעזבון המנוחה לטובת אחיו, טרם חלוקת העיזבון. מתוך כך יש יש לבחון את נסיבות ההסתלקות, האם עולה לכדי חוסר תום לב? האם נעשתה במטרה לסכל זכויות של נושה כפי הנטען על ידי התובעים ויש לבטלה?
לעניין זה יפי הדברים שנכתבו בפרשת סיטין: “האכסניה הראויה יותר לבחינת תוקפה של הסתלקות מירושה במסגרת המשפט הפרטי הינה דרישת תום הלב המופיעה בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) והמוחלת על הסוגיה שלפנינו מכוח סעיף 61 לחוק זה. תום הלב הוא העיקרון המשווה בצורה המאוזנת ביותר בין זכותו הפרסונאלית של אדם שלא ליטול חלק ברכוש “שהונחת” עליו לפתע עקב פטירת קרוב משפחתו, לבין זכויותיהם של צדדים סמוכים לו התובעים את מחויבויותיו כלפיהם. עיקרון זה אינו תובע אלטרואיזם, אלא אמות מידה הוגנות וסבירות ביחסים שבין אנשים…. לצורך תחימתו של העיקרון במקרה דנא יש לבחון אם קיימת דרך מקובלת ונאותה להסתלקות בלא להותיר משקע קשה על הנושים שבפתח”.
17. גרסתו של הנתבע בנוגע לנסיבות ההסתלקות – אחיו הנתבע 4 הלווה לו כספים בסכומים של מאות אלפי שקלים והם סיכמו ביניהם כי הנתבע יחזיר לו ההלוואה מתוך חלקו בעיזבון האם.
כפי שינומק להלן הנתבע לא הוכיח דבר מגרסתו, ולו במקצת.
הנתבע לא הוכיח כי אחיו הלווה לו כספים;
הנתבע לא הוכיח הסכומים הנטענים שלווה מאחיו;
תצהיר עדותו הראשית של הנתבע לאקוני, מחזיק 7 סעיפים, ללא כל פירוט של הלוואות שנטל מאחיו, ללא פרוט סכומים, ללא פרוט מועדים, ללא פרוט תנאי ההלוואה הנטענת, וללא כל אסמכתא או ראשית ראיה.
גם תצהיר עדותו הראשית של הנתבע א לאקוני, מחזיק 6 סעיפים, ללא כל פירוט של הלוואות שנתן לנתבע על פי הנטען, ללא פרוט סכומים, ללא פרוט מועדים, ללא פרוט תנאי ההלוואה הנטענת, וללא כל אסמכתא או ראשית ראיה.
תשובותיו של הנתבע בחקירתו לא היו מהימנות. תשובותיו סתרו את תשובות הנתבע 4 בחקירתו.
הנתבע אישר בחקירתו כי היו פתקים בינו לבין הנתבע 4, אך בחר שלא לנסות לאתרם לצורך ההליך.
התובעים מנגד הוכיחו כי הנתבע פעל בחוסר תום לב להבריח חלקו בעיזבון לאחיו במטרה שלא יוכלו להפרע ממנו את חובו כלפיהם על פי פסק הדין.
וביתר פירוט:
18. הנתבע לא הוכיח כי לווה כספים מאחיו הנתבע 4 לטובתו הסתלק מחלקו בעיזבון המנוחה
גם הנתבע וגם הנתבע 4, לא תמכו גרסתם בדבר הלוואות נטענות בדבר.
לא הוצגה כל ראיה בדבר הלוואות כספיות משך כל ניהול ההליך. לא הוצג הסכם בכתב על מתן הלוואות ולא הוכח הסכם בעל פה.
בתצהירי הנתבע והנתבע 4 אין כל פירוט, ולא הבסיסי ביותר, של סכומי הלוואה, מועדים ואופן העברת הכספים הנטענים.
לא הובא כל פירוט לגבי אופן פירעון הלוואת הכספים הנטענת.
19. הנתבע נשאל בחקירתו מדוע לא ערך הסכם הלוואה עם אחיו או לחילופין לא הציג ראיה המוכיחה קיומן של ההלוואות והוא השיב (שו’ 19 – 22 בעמ’ 4 לפרו’, הדגשות שלי – ע’ב’ג’).
“ש. איפה ההסכמים של אותן הלוואות?
ת. אנחנו אחים. אילו רציתי הייתי מייצר הסכמים. היו בעבר כמה פתקים שחתמתי לאחי אבל לא נברנו כדי להביא אותם אילו רצינו ליצור מצג שווא יכולנו לשחזק אנו אחים ואחי נתן לי כסף כאשר הייתי זקוק. לא הייתי צריך ליצור מסמך כזה או אחר בעבר רשום לי שרשמתי אך בינינו לא צריך את הדברים האלה”.
הנתבע טען כי עשה תרשומת לגבי כספים שהלוואה לו אחיו אבל בחר “לא לנבור” ולא לנסות לאתרם.
מעבר לכך שטענה מהותית על פניו זו, לא בא זכרה בתצהיר הנתבע, אינני מאמינה לנתבע אשר טוען כי בידיו אסמכתא התומכת לגרסתו ובוחר שלא להגישה. משמעות עדות הנתבע בעניין כי לא אומר אמת לגבי קיום ראיות בכתב.
לו היו ראיות בכתב, חזקה כי הנתבע, כנתבע סביר בתביעה מסוג זה, ודאי בהיותו עורך דין במקצועו, היה עושה מאמצים לאיתור הראיות.
עדותו כי בחר שלא לטרוח לאתר הראיה מביאה למסקנה כי לא קיימת ראיה כזאת, כי עדותו בענין אינה אמת. לכל הפחות מעידה על זלזול בהליך מצידו.
הנתבע הנו עורך דין פעיל ויודיע חשיבות הצגת הראיות.
20. גם תשובתו לעניין קיום הסכם עם אחיו בנוגע להלוואות, לפיה: “אין מעמד משפטי. לא חשבתי על זה ברמה משפטית. זה בין אחים. זה אח שלי” (שו’ 9 – 10 בעמ’ 7 לפרו’ מיום 23.9.24) אינה מניחה את הדעת.
הנתבע חזר וטען שאין בינו לבין אחיו הנתבע 4 הסכם, בנימוק כי בין אחים אין צורך בהסכמים ואישר שלו רצה היה עורך הסכם כזה.
כאמור, הנתבע הניח גרסה נוספת כי ערך תרשומות “פתקים” עליהם חתם לאחיו בעניין ההלוואות, אותם בחר שלא לאתר ושלא להציג ככל שקיימים.
הנתבע לא סתר את החזקה בדבר הענקות כספים בין בני משפחה כמתנה, ככל שהועברו כספים בין הנתבע 4 לבינו, אשר כאמור גם זה לא הוכח.
21. הנתבע 4 לא פרט סכומי ההלוואות הנטענות בתצהיר.
כאשר נשאל על כך השיב שאינו יודע הסכומים המדוייקים.
מעבר לכך עלה בחקירתו כי חלק מסכומי ההלוואות הנטענות העביר לנתבע דרך חשבונות בנק. אלא שבחר שלא לצרף כל אסמכתא, הגם שבנקל ניתן היה לבקש תדפיסי חשבון בנק.
“ש. אז מדוע לא צירפת רשימה של סכומים?
ת. זה אח שלי וזה ביני לבינו. אין לי רשימות מדויקות
…
ש. אמרת זה רשום אצלי?
ת. זה לא רשום בפרוטרוט. יש סכומים שהעברתי לו דרך הבנק.
…
ש. מדוע לא צירפת פירוט של העברות שאתה טוען להן?
ת. לא צירפתי פירוט ושום דבר אני לא יודע להתנהל בצורה הזאת אח שלי היהבצרה ועזרתי לו יש לי אח אחד ומאז שנפטר אבי הוא עטרת ראשי אם היה צריך עוד הייתי נותן לו לא הוא בא אלי ואמר אני בצרה אז נתתי לו. אם הוא היה צריך את הכליה שלי גם הייתי נותן לו”.
(ש’ 28-9 עמ’ 9 לפרו’ מיום 23.9.24).
ככל שהועברו כספים בין הנתבע 4 לנתבע באמצעות העברות כספים מחשבונות בנק – היה עליו להמציא את האסמכתאות, היה מצופה כי יתמוך גרסתו באסמכתאות שניתן היה לקבל מהבנק.
משלא עשה כן, המסקנה המתבקשת כי לא היו העברות כספים באמצעות חשבונות בנק, לא הצהיר אמת ועדותו בעניין לא מהימנה.
22. זאת ועוד.
הנתבע 4 נשאל בחקירתו כיצד ידע מה הסכומים שחב לו אחיו הנתבע בהעדר מסמך כתוב והתשובה שנתן:
“כל פעם שנתתי לו כסף תרגמתי את זה, אתה חייב לי 300, הנה קח עוד. כל פעם שהוא בא לבקש כסף הזכרתי לו כמה הוא חייב מקודם”.
(שו’ 1 – 2 בעמ’ 10 לפרו’ מיום 23.9.24).
על פי הצהרתו, היה עליו לדעת מהם הסכומי ההלוואה שנתן כנטען לאחיו.
אלא שהנתבע 4 לא פרט הסכומים בתצהיר ולא בחקירתו.
הנתבע מצידו כאשר נחקר על סכומי ההלוואה שקיבל לטענתו ולא ידע להצהיר על סכומי ההלוואות, טען כי אינו צריך להוכיח מה סכום ההלוואות שקיבל מאחיו (ש’ 33 – 35 בעמ’ 4 לפרו’ מיום 23.9.24).
23. בכל הקשור לסכומי הכספים שניתנו כנטען כהלוואה, מועדים ואופן העברת הכספים והסכומים בין הנתבע 4 לנתבע – עדויות הנתבע והנתבע 4 סתרו עצמן וסתרו אחד את השני.
כך למשל, במסגרת עדות הנתבע 4 הצהיר כי חלק מהכספים שהועברו לנתבע היו בהעברה בנקאית, חלק מהכספים שאשתו קיבלה מהביטוח וחלק במזומן.
הנתבע 4 לא צרף כל אסמכתא על העברה בנקאית כלשהי לנתבע ולא הציג כל אסמתכתא לכספי ביטוח שקיבלה אשתו והועברו לנתבע.
הנתבעים בחרו שלא לזמן את אשת הנתבע 4 לעדות.
הנתבע הצהיר מנגד שכל הכספים ניתנו לו במזומן ולאחר מכן סייג כי התקבלו כספים בהעברות בנקאיות (שלא פורטו ולא צורפו).
הנתבע 4 הצהיר שערך תרשומת, אך לא צורף דבר.
ראו להלן, כל ההדגשות שלי – ע’ב’ג’).
הנתבע 4 העיד:
“ש. מה סכום החוב של אחיך (הנתבע)?
ת. 500,000 ויש גם כספים ששילמתי עליו כשאמא נפטרה, מצבה, כל השבעה שהאחים השתתפו, היה לו מצב שהוא לא יכל לשלם ואני שילמתי.
(שו’ 32 – 35 בעמ’ 8 לפרו’ מיום 23.9.24).
…
“ש. כמה פעמים?
ת.כשלוש פעמים, בהעברה בנקאית.
ש. של כמה?
ת. פעם זה היה 50,000 פעם זה היה 70,000, כל פעם שהוא נתן ליכסף נתתי לו.
ש. יכול להיות שנתת לו 70,000 במזומן?
ת. כן.”
(ש’ 15 – 20 בעמ’ 9 לפרו’ מיום 23.9.24)
…
“ש. איך אתה יודע שזה מגיע לכדי חצי מיליון?
ת. זה כספים שנתתי. זה רשום אצלי ויש כסף שהגיע אלי, פעם אחת פעימהשאשתי קיבלה כספים מהביטוח והוא היה צריך ונתתי לו את זה.”
(ש’ 6 – 8 בעמ’ 12 לפרו’ מיום 23.9.24)
הנתבע העיד:
“ש. מה הסכומים של הכספים שהאח נתן כנטען?
ת. זה היה לסירוגין, 50,000, 100,000.
ש. מדוע לא צירפת מסמכי בנק להעברות כאלו
ת. קיבלתי את כל הכסף במזומן. יש גם העברות בנקאיות שצריך לשחזר אבל זה לא השלב. העברות שבוצעו בעבר לא זוכר מתי.”
(ש’ 29 – 33 בעמ’ 4 לפרו’ מיום 23.9.24).
24. סתירה נוספת בגרסאות היתה לעניין התקופה במהלכה ניתנו ההלוואות הנטענות:
בסעיף 3 לתצהיר הנתבע 4 העיד כי הלווה לנתבע כספים במשך 7 שנים
בחקירתו סתר את עצמו והעיד כי מדובר על תקופה של 15 שנים.
הנתבע הצהיר כי מדובר בתקופה של 10 שנים.
עדות הנתבע 4:
“ש. מתי זה היה?
ת. זה היה תקופה של 15 שנה, 14 שנה, תקופות שהלוויתי לו כספים וזה הגיע לסכום הזה. זה היה אחרי שאבא שלי נפטר, 15 שנה, לא יודע בדיוק”.
(שו’ 3- 5 בעמ’ 9 לפרו’ מיום 23.9.24).
עדות הנתבע:
“ש. באיזה שנים ניתנו הכספים?
ת. 10 שנים, משהו כזה.”
(ש’ 27 – 28 בעמ’ 4 לפרו’ מיום 23.9.24).
25. הלכה היא כי בעל דין לא ימנע מצירוף ראיות שהן לטובתו ואם נמנע מלהביא ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ללא כל הסבר, חזקה כי אילו הביא אותה היא הייתה פועלת לרעתו. ראה ע”א 55/89 קופל בע”מ נ’ טלקאר חברה בע”מ פ”ד מד(4) 595 (19.11.90).
אלו הן בדיוק הנסיבות שלפני, ביתר שאת.
הנתבע, וכן הנתבע 4 נמנעו מלצרף אסמכתאות אשר לטענת שניהם קיימות, ללא הסבר. הנתבע הגדיל לטעון שאף לא טרח לאתר את המסמכים אשר לטענתו נמצאים בידיו ויש בהם לחזק את גרסתו.
26. גם לשון עדויות הנתבע והנתבע 4 בכל הנוגע למתן כספים היה “נתן” ולא “הלווה”.
הנתבע העיד (ש’ 20 – 21 עמ’ 4 לפרו’): “… אנו אחים ואחי נתן לי כסף כאשר הייתי זקוק לו”
הנתבע 4 העיד (שו’ 1 – 2, 28-26 בעמ’ 9 לרו’):
“…. הוא היה במצב לא טוב והיה צריך כסף ונתתי לו, לא יודע בגין מה. הוא באותיאר שיש לו בעיות ונתתי לו”.
…
.. אחי שלי היה בצרה ועזרתי לו יש לי אח אחד ומאז שנפטר אבי הוא עטרת ראשי אם היה צריך עוד הייתי נותן לו לא הוא בא ואמר אני בצרה אז נתתי לו. אם הוא היה צריך את הכליה שלי הייתי נותן לו”.
27. בשלב מסוים בחקירת הנתבע 4 תיקן גרסתו וטען שויתר לנתבע על חלק מסכום ההלוואה
“התקזזתי איתו על הסכום של 300,000 ₪ הוא חייב לי עוד כסף, שאני לא דורש ממנו, בגלל שאני יודע את המצב שלו”.
(ש’ 10 – 11 בעמ’ 11 לפרו’).
גרסה זו לא בא זכרה בתצהירי מי מהנתבע והנתבע 4, ולא עלתה מחקירת הנתבע.
28. יתרה מכך.
לגרסת הנתבע בתצהיר, סיכם עם אחיו “סיכום ידוע בינינו כי אפרע הלוואות אלו מחלקי בדירת אימי המנוחה”. לנוכח הצהרות הנתבע והנתבע 4 כי ההלוואות ניתנו במהלך תקופה של 7 / 10 /15 שנים (הגרסאות כאמור סותרות), משמעות הצהרתו בתצהיר כי הסיכום עם אחיו לעניין ההסתלקות נעשה עוד בחיי האם המנוחה. ראו עוד להלן הודאתו המפורשת לפני כי סכים עם אחיו על התשלקותו מהעיזבון עוד טרם פטירת האם (סע’ 34).
אלא שטרם פטירת האם, לכל היותר יש לנתבע ציפיה לזכות בעיזבון האם, אשר גם היא איננה מוגנת (סעיף 39 לחוק הירושה).
סעיף 8 לחוק הירושה קובע כי הסכם בדבר ויתור על ירושה שנעשה בחייו של אותו אדם – בטל.
לכל היותר רשאי היה הנתבע להסתלק מחלקו בעיזבון האם המנוחה לאחר פטירתה וכל עוד לא חולק העיזבון, ובכתב.
במועד פטירת האם היתה לנתבע זכות בעיזבון, והיתה לנתבע חובה כלפי התובעים לפרעון החוב על פי פסק הדין. במועד פטירת האם התנהל תיק הוצל”פ נגד הנתבע לביצוע פסק הדין.
לנתבע אינטרס ברור להעדיף את אחיו על פני התובעים, שהנם נושיו שאינם בני משפחה. מתוך כך, המשקל שיש לייחס לעדותו לחוב כלפי אחיו נמוך.
כאשר גרסתו לעניין חוב נטען כלפי אחיו, וגרסת אחיו, אינן נתמכות ולו בראשית ראיה – לא ניתן לקבלן.
הנתבע לא הניח הסבר מניח הדעת להסתלקותו מירושת אמו לטובת אחיו הנתבע 4.
גרסתו לפיה הסתלק על מנת להשיב לאחיו הלוואות שנתן לו – נדחית.
חוסר תום הלב של הנתבע:
29. במועד ההסתלקות, היה תלוי ועומד נגד הנתבע פסק דין כספי חלוט ותיק הוצל”פ לביצועו.
טוען הנתבע, כי במועד ההסתלקות התובעים ויתרו לו על החוב:
“ש. אז כיצד אתה טוען שלא ידעת על החוב למבקשים?
ת. ידעתי, כל הזמן ידעתי אבל היה ויתור על החוב הזה.”
(ש’ 7 – 8 בעמ’ 8 לפרו’).
טענה זו של הנתבע לויתור התובעים על החוב לא בא זכרה בתצהיר הנתבע, והועלתה על ידו לראשונה בחקירתו.
מעבר לכך, טענתו מנוגדת להתנהלותו בתיק ההוצל”פ, בו הציע להחזיר החוב בתשלומים.
טענתו זו אף מנוגדת למוצהר על ידו במקום אחר בחקירתו כי עוד לפני פתיחת תיק ההוצל”פ נפגש עם התובעים וניהלו מו”מ להחזר החוב.
מחקירתו שלו עולה כי הנתבעים לא ויתרו על החוב והסכימו לנהל אתו מו”מ על החזר החוב והודיעו לו כי אם לא ישלם החוב ינקטו נגדו בהליך הוצל”פ:
“ש. בהוצל”פ בחקירת יכולת אמרת להם שתוכל לשלם תשלומים של 1000 בחודש על חשבון החוב. אם אין חוב למה התחייבת לשלם?
ת. הייתי בשלב של גם מצב פיזי וגם מצב נפשי שלא יכולתי להתמודד עם זה לכן הצעתי מה שהצעתי.
ש. זה קוים?
ת. לא. הייתי אצלם בפגישה למשרד לגבי תשלומים. גם הצעתי לשלם 4000 ₪ כשיכולתי לפני שהיתה לי הנפילה, אני לא זוכר תאריכים. אולי לפני שנתיים.
ש. איך הצעת?
ת. הייתי אצלם במשרד ישבו רב הזוכים, … לא היה, לא ראיתי אותו, הצעתי 4000 לשלם כל חודש רק כדי שירדו ממני והם לא רצו. איימו עלי שילכו ויפעלו נגדי באמצעים
ש. למה לא כתבת את זה בתצהיר שלך?
ת. לא כתבתי. זו האמת, תגידו הרחבת חזית אך זו האמת.”
(ש’ 21 – 32 בעמ’ 7 לפרו’).
…
“ש. אם הצעת תשלומים מדוע עד היום לא ביצעת תשלום בתיק ההוצל”פ?
ת. לא באנו לכדי הסדר, גם עכשיו דיברתי עם חברי בחוץ והצעתי 2000 ₪ בחודש הוא אמר שהוא יתייעץ עם ….
(ש’ 11 – 13 בעמ’ 8 לפרו’).
30. הנתבע הסתיר בדיון בתיק ההוצל”פ לאחר ההסתלקות, כי הסתלק מחלקו בירושת אמו.
הנתבע לא התייצב לחקירת יכולת אלא לאחר שהוצא נגדו צו הבאה.
הנתבע זנח טענת “פרעתי” שהגיש בהוצל”פ.
ביום 11.1.23, נערכה לנתבע חקירת יכולת בלשכת ההוצאה לפועל בנתניה במסגרתה הנתבע הצהיר שהוא משתכר סך של 40,000 ₪ ברוטו לחודש והצהיר שהוא יכול לשלם על חשבון החוב סך של 1,000 ₪ בחודש. עוד הצהיר שיש לו תיק נוסף בהוצל”פ בו הגיע להסדר. כב’ הרשמת הורתה לנתבע להמציא מסמכים המעידים על מצבו הכלכלי, לרבות חתימה על ויתור סודיות ושאלון.
הנתבע לא מילא אחר הוראות כב’ הרשמת.
הנתבע התחמק מלהתייצב לחקירת יכולת, והתייצב לאחר שהוצא נגדו צו הבאה.
הנתבע הסתיר מפני התובעים וכב’ הרשמת כי לאחר פתיחת תיק ההוצל”פ הסתלק מחלקו בעיזבון אמו.
31. הנתבע אישר כי הגיש טענת “פרעתי” בהוצל”פ וזנח אותה:
“ש. האם הגשת בקשה בטענת פרעתי בתיק ההוצל”פ.
ת. כן.
ש. מתי?
ת. לא זוכר.
ב”כ התובעים: בשנת 2022.
ת. יכול להיות.
ש. מה קרה איתה?
ת. היא פתוחה עדיין ולא נידונה עדיין.
ש. האם קידמת אותה?
ת. לא.”
(ש’ 18 – 29 בעמ’ 5 לפרו’).
32. מהראיות שהונחו לפני התרשמתי כי הנתבע לא התכוון לפרוע את החוב, ומתכוון שלא לשלם את החוב
עדותו לפני:
“ש. אז אם העדפת את החוב של אחיך על פני החוב של המבקשים?
ת. כי אין חוב של המבקשים מבחינתי. מה שנאמר פה זה שקר וכזב. זה נאמר גם על ידי עו”ד סאסי וגם על ידי מר …
ש. אז מדוע אתה כאן היום ותיק ההוצל”פ לא סגור?
ת. אתה יודע את האמת והם יודעים את האמת. תיק ההוצל”פ לא סגור כי לא שילמתי ואני מתכוון אולי גם לא לשלם.
ש. אתה לא מתכוון לשלם פס”ד חלוט?
ת. ככל שהוא יהיה חלוט מהבחינה הזאת שהם מבינים שהם ויתרו והם צריכים לא לפעול נגדי בקטע הזה.”
(ש’ 7 – 15 בעמ’ 5 לפרו’).
33. ההתרשמות לאחר עיון בתצהיר הנתבע ושמיעתו בחקירה כעולה מהמובא לעיל – הנתבע אשר מודע לחובו כלפי התובעים התחמק לאורך כל הדרך מתשלום חובו, לאחר שנפתח נגדו תיק הוצל”פ בשנת 2020 שם לו למטרה לעכב כל הליך ולחמוק מתשלום החוב.
הסתלקותו מחלקו בעיזבון האם לטובת אחיו נועדה למנוע מהתובעים לגבות את חובו כלפיהם מחלקו בעיזבון.
34. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף לאור עדות הנתבע לפני, כי סיכם עם אחיו שיסתלק מעזבון האם לטובתו בשנת 2020, עוד קודם פטירת האם, תוך כדי שנוהל נגדו תיק הוצל”פ, מבלי לגלות בתיק במסגרת חקירת יכולת:
“ש. באיזה שנה דיברתם על כך?
ת. במיוחד לקראת הזקנה של אמא. זה אומר כשאמא התחילה להידרדר. בשנת 2020 לערך.
שו’ 11 – 12 בעמ’ 7 לפרו’).
35. מהמובא לעיל עולה –
הנתבע הצהיר כי לא היתה לו כוונה ואין לו כוונה לפרוע את חובו הפסוק כלפי התובעים.
הנתבע הצהיר כי דיבר עם אחיו על אפשרות הסתלקותו מירושת האם לטובתו עוד בחיי האם, ולאחר שהתובעים פתחו נגדו תיק הוצל”פ לגביית החוב.
“הצהרה מפורשת במהלך דיון מהווה הודאה רשמית – ובהיותה כזו היא מצמצמת את המחלוקת ופוטרת את הצד שכנגד מהצורך בהבאת ראיות לשם אישוש ההודאה” ראה ע”א 279/89 “הסנה” חברה ישראלית לביטוח בע”מ נ’ דמתי, מז(3) 156 (1993)).
די בהודאת הנתבע כי לא התכוון לפרוע את החוב ובהודאתו כי סיכם עם אחיו לאחר שנפתח נגדו תיק ההוצל”פ לגביית החוב כדי ללמד על כוונתו לחמוק מתשלום החוב לתובעים וזאת באמצעות הסתלקותו מעיזבון המנוחה.
36. כאשר נמצא כי הסתלקות מעיזבון נובעת ממניעים שנועדו לפגוע בזכויות צד ג’ ובמקרה זה, זכותם של התובעים לממש את פסק הדין שניתן לטובתם – עסקינן בחוסר תום לב המחייב את ביטול ההסתלקות.
37. מסקנה זו מתחזקת מהתנהלות הנתבע בהליך זה שנוהל לפני, בחוסר תום לב תוך הפרה מכוונת ובמודע של עקרונות היסוד בתקנות סדרי הדין, הפרת חובת בעל דין ושימוש לרעה בהליך השיפוטי.
הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר בבעל דין שהנו עורך דין וייצג נוספים בהליך.
ובמה דברים אמורים –
על יסוד הסכמת הנתבע לאחר ששקל את הצעת בימ”ש ניתן פסק דין לגבי אופן פירעון חובו כלפי התובעים.
הנתבע הפר את פסק הדין שניתן בהסכמתו.
בחקירתו אישר שבמועד מתן הסכמתו לפירעון החוב ואופן הפירעון, לא היתה לו כל כוונה לפרוע את החוב ולקיים את פסק הדין. היינו, הסכמתו לבימ”ש ניתנה על מנת “להרוויח” זמן נוסף באי פרעון החוב.
וכלשונו בחקירה:
“ש. אשר לי שבתיק זה הגיעו איתך הזוכים להסדר וגם ניתן פס”ד שבוטל, שתשלם סכום, זה קיבל תוקף פס”ד והיה פה פרוטוקול דיון?
ת. זה לא הסדר זו הצעה.
ש. והסכמת איתה?
ת. ודאי אבל לא היה לי.”
(ש’ 11 – 18 בעמ’ 8 לפרו’).
38. תקנה 3(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט-2018 קובעת:
“(ב) חובת בעלי הדין ובאי כוחם היא לסייע לבית המשפט בקיום המוטל עליו לפי תקנות אלה, וכן לנהוג בתום לב ובהגינות דיונית תוך שהם מסייעים במימוש התכלית הדיונית, ובכלל זה העמדת הפלוגתות האמיתיות שבמחלוקת בין בעלי הדין, מיקודן, בירורן והכרעה בהן”
תקנה 4 קובעת:
“לא יעשה בעל דין או בא כוחו שימוש לרעה בהליכי משפט ובכלל זאת פעולה בהליך שמטרתה או תוצאתה לשבשו, להשהותו או להטריד בעל דין, לרבות פעולה בלתי מידתית לאופי הדיון, לעלותו או למורכבותו.
הנתבע הנו בעל דין ועו”ד במקצועו אשר בנסיבות אלו חלה עליו אחריות מוגברת.
39. במסגרת ניהול הליך זה, הנתבע נהג בהליך בחוסר תום לב, בחוסר הגינות דיונית תוך שימוש לרעה בהליך המשפטי במטרה להאריך ההליך שלא לצורך, לצרכיו. הנתבע הציג מצגי שווא וסתר את עצמו בכל דבר ועניין החל בכך שלווה מאחיו כספים, טענה כי התובעים מחלו לו על החוב וכלה בכך שפסק דין שניתן בהסכמתו המפורשת הנו בגדר “הצעה” בלבד.
הלכה היא כי כאשר בעל דין משקר בדברים מהותיים, חזקה שיש לדחות את גרסתו (ראה ע”א 765/18 שמואל חיון נ’ אלעד חיון (1.5.19)). כך נמצא לנהוג בהליך זה.
אני דוחה את גרסת הנתבע בהליך ומקבלת התביעה.
נדחית גם גרסת הנתבע 4. להתרשמותי הנתבע 4 סייע לנתבע להתחמק מתשלום חובו כלפי התובעים באמצעות הסתלקות הנתבע מחלקו בעיזבון האם לטובת הנתבע 4.
40. גרסת התובעים, מאידך לא נסתרה.
הדברים מדברים בעד עצמם.
סוף דבר
41. הסתלקות הנתבע מחלקו בעיזבון אמו המנוחה לטובת אחיו הנתבע 4 – מבוטלת.
בהתאם ינתן צו מתוקן לקיום צוואת המנוחה.
42. הנתבע ישלם לתובעים הוצאות ההליך ושכ”ט עו”ד בסכום כולל של 65,000 ₪, בתוספת ריבית שקלית מהיום ועד מועד הפרעון בפועל.
פסק הדין ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.
ניתן היום, כ’ שבט תשפ”ה, 18 פברואר 2025, בהעדר הצדדים.
