לפני הרכב כבוד השופטים:
חננאל שרעבי [אב”ד]
אספרנצה אלון
אריה נאמן
המערער
א. נ
נגד
המשיבים
.1 ש. ק
ע”י ב”כ עו”ד גדלי סולן
.2 האפוטרופוס הכללי מחוז חיפה והצפון
בעניין עזבון המנוחה צ. ק ז”ל
פסק דין
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בחיפה (כבוד השופט, סגן הנשיאה, טל פפרני) מיום 22.01.2024 בת”ע 69090-03-22 ות”ע 69119-03-22 (להלן “בית משפט קמא”), בגדרו פסק בית משפט קמא כי לא התקיימו תנאי היסוד הנדרשים לצורך קיום צוואת שכיב מרע וכן כי נפלו פגמים רבים ביתר התנאים, כך שלא עלה בידי המערער לעמוד בנטל הנדרש להוכחת טיעוניו וכי התנגדות המשיב, אח המנוחה, למתן צו קיום צוואה, מתקבלת (להלן “פסק הדין קמא”).
פסק הדין קמא
המנוחה צ. ק ז”ל נפטרה ביום 00.00.2022. המנוחה הייתה בנתק מלא או חלקי עם בני משפחתה לאורך כעשור, ואילו המערער היה בקשר קרוב למנוחה עד יומה האחרון (פסקאות 3 ו-70 לפסק הדין קמא). המערער טען כי הצוואה מיום 24.01.2022 היא “חידוש” צוואה שקדמה לה מיום 17.12.2021 ורצונו לקיים צוואה זו. בית משפט קמא העיר כי קיים ספק רב אם קיים מושג “חידוש” צוואת שכיב מרע, ואם ניתן כלל להורות על חידוש צוואה או שיש לערוך צוואה חדשה. מכל מקום, בית משפט קמא בחן את התנאים בשתי החלופות (פסקה 14 לפסק הדין קמא).
בית משפט קמא ניתח המסגרת המשפטית, סעיפים 23 ו־25 לחוק הירושה, התשכ”ה-1965 (להלן: “חוק הירושה”), וקבע כי לא התקיימו תנאי היסוד הנדרשים לצורך קיום צוואת שכיב מרע, וכי נפלו פגמים רבים גם ביתר התנאים, מכאן שלא עלה בידי המערער לעמוד בנטל המוטל עליו.
באשר לתנאי הראשון “שכיב מרע וכן מי שרואה את עצמו בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות” – קבע בית משפט קמא כי מצבה הרפואי של המנוחה, בכל המועדים הרלוונטיים, אכן היה מורכב. המנוחה סבלה ממחלה קשה עוד טרם אשפוזה האחרון בתקופת נגיף הקורונה. עם זאת, ממארג הראיות התרשם בית משפט קמא כי לא ניתן לקבוע שהמנוחה הייתה במצב של “שכיב מרע” או שראתה עצמה מול פני המוות. המנוחה ידעה מהי צוואה ועל האפשרות לעריכתה, ובכל זאת, על פני פרק זמן ממושך ולמרות הזדמנויות רבות, בחרה שלא לערוך צוואה (פסקה 27 לפסק הדין קמא). חיזוק למסקנתו זו של בית משפט קמא, מתקבל מניתוח השיחות בין המערער למנוחה מיום 19.04.2021 ומיום 03.09.2021 (פסקאות 28-31 לפסק הדין קמא), מניתוח השיחה בין המנוחה לבין ד”ר גרינפלד מיום 10.10.2021, באשר לאפשרויות מתן טיפול להארכת חיים (פסקה 32 לפסק הדין קמא), וכן מתמונות, מסרונים, ניהול הליך חקירת נסיבות המוות, תיעודים רפואיים ומעקב סוציאלי (פסקאות 34-40 לפסק הדין קמא). בית משפט קמא לא ייחס משקל משמעותי לחוות דעת המומחית מטעם המערער, קבע כי אין בעדות המומחית כדי לחזק את הטענה שהמנוחה הרגישה שהיא עומדת מול פני המוות כשערכה את הצוואות לכאורה, מדובר בהשערות כלליות לכל אדם שסובל כפי שסבלה המנוחה וכי “לא ניתן ללמוד ממנה על מצב המנוחה הספציפית ומה הרגישה ביחס ליומה האחרון” (פסקאות 41-44 לפסק הדין קמא).
בית משפט קמא סיכם כי מתוך החומר הרפואי וביחס לתנאי הראשון לא ניתן ללמוד כי חלה החמרה משמעותית במצבה של המנוחה סמוך למועדים הנטענים. לא הוצג כי המנוחה מדברת אל הצוות הרפואי / סוציאלי וטוענת כי היא קורסת או כי נותרו לה ימים בודדים לחיות. דרישותיה התאפיינו בבקשות ודרישות, העדפות אשפוז מסוג אחד על פני אחר וכל אלו צופים, להתרשמות בית משפט קמא, פני עתיד. היינו, חרף מצבה הרפואי לא הוכח שהמנוחה חשה כי היא מול פני המוות ביומה האחרון. “מהחומר לפני עולה כי המנוחה ידעה מהי צוואה, ובכל זאת בחרה של לערוך צוואה, וזאת למרות מחלתה, אשר נמשכה זמן רב, מספר שנים.” (פסקה 45 לפסק הדין קמא).
באשר לתנאי השני, הציווי בעל פה יהיה בפני שני עדים – העדה גב’ ר. ש. העידה כי שמעה את דברי המנוחה בטלפון, בית משפט קמא קובע כי גרסת המערער ביחס להוראות משרד הבריאות או בית החולים, הופרכה בעדות גב’ גרוס, שהכחישה בחקירתה כי מנעו מאנשים לפגוש את יקיריהם בפרט אלו הנוטים לסיים את חייהם (פסקה 49 לפסק הדין קמא).
באשר לתנאי השלישי, עדים השומעים את לשונו של המצווה – קבע בית משפט קמא כי לגבי הצוואה הנטענת מיום 17.12.2021 מתקיים התנאי, אך לא לגבי הצוואה משנת 2022. בית משפט קמא דחה את טענת המערער לפיה המנוחה התקשתה לנשום וקבע כי בתיעוד הרפואי מתקופת האשפוז צוין כי הנשימה תקינה ולא הוצג תיעוד רפואי אחד המצביע על קושי בנשימה (פסקה 53 לפסק הדין קמא).
ביחס לתנאי הרביעי – דברי המצווה, יום הצוואה והנסיבות שבהן נעשתה הצוואה יירשמו בזכרון דברים, ככל האפשר בסמוך למועד שבו ניתן לעשותם, בית משפט קמא קבע כי המערער וגב’ ר. ש. לא פירטו לגבי נסיבות עריכת הצוואה וכי קיים קושי רב בזיכרון הדברים שלא כלל תיאור מינימלי לאופן ונסיבות עריכת הצוואה (פסקה 58 לפסק הדין קמא).
ביחס לתנאי החמישי – זיכרון הדברים ייחתם בידי שני עדים ככל האפשר בסמוך למועד שבו ניתן לעשותם, המערער וגב’ ר. ש. חתמו על המסמך הנחזה להיות זיכרון דברים ואישרו את חתימתם (פסקה 59 לפסק הדין קמא).
ביחס לתנאי השישי – זיכרון הדברים הרשום והחתום ע”י העדים, יופקד אצל הרשם לענייני ירושה. ככל האפשר בסמוך למועד שבו ניתן לעשותם, אלא שבמקרה דנן, מתעורר ספק באמתותה של הצוואה הנטענת, זאת משלא הוכח, ברמה הנדרשת, שהמנוחה אכן גמרה אומר לצוות את כספה או רכושה למבקש (פסקה 61 לפסק הדין קמא).
בית משפט קמא בחן את התנאי לדרישת גמירת הדעת וקבע כי אין בזיכרון הדברים (בשני המועדים 17.12.2021 ו-24.01.2022) כל אמירה כי מדובר בצוואה (פסקה 63 לפסק הדין קמא). חיזוק למסקנתו זו מוצא בית משפט קמא בדברי העדה לצוואה, כי בזיכרון דברים מטעמה עת שנשאלה המנוחה בנוגע לגורל הכספים, השיבה “נדבר על זה”. בית משפט קמא הסיק שהמנוחה העריכה שתהיה לה הזדמנות נוספת לדבר על זה, משמע שהיא תמשיך לחיות. דברים אלו כשלעצמם, פוסלים כל אמירה קודמת ומלמדים כי למנוחה לא הייתה גמירות דעת לעריכת צוואה. המנוחה, כך קבע בית משפט קמא, לא נקטה בלשון ציווי, ואף לא כוונה את דבריה לאשר יתרחש לאחר מותה (פסקה 64 לפסק הדין קמא).
בהמשך בחן בית משפט קמא ראיות נוספות – תמליל שיחה עם המנוחה, שצירף המערער, ממנו עולה, לכאורה, כי בשלב מסוים, הביעה המנוחה רצון לערוך ייפוי כוח מתמשך ואף צוואה לטובתו. בית משפט קמא קובע כי המנוחה לא עשתה כן, זאת במשך שנה לפחות, למרות שידעה כי היא חולה וזמנה קצוב. מדובר בשיחה שנערכה בחודש ספטמבר 2021 וכאשר בידי המנוחה זמן מספיק על מנת לערוך צוואה כפי שתמצא לנכון. עצם העובדה כי המערער והמנוחה שוחחו ביניהם בנושא, ומנגד היעדרה של צוואה, חיזק לפי שיטתו של בית משפט קמא את המסקנה כי המנוחה לא רצתה לערוך צוואה, וזאת מסיבותיה השמורות עמה (פסקה 66 לפסק הדין קמא).
הבקשה לצירוף ראיות
המערער מבקש לצרף ראיות לערעור – תמליל שיחה שנערכה ימים ספורים לפני ההוכחות בינו לבין מומחית מטעמו (גב’ גל סלע), בה התבקשה המומחית לצרף לחוות דעתה או להביא לדיון את המסרונים שמהם ניתן להסיק שהמנוחה חשה עצמה מול פני המוות, המומחית הסכימה אך לא הביאה אותם לדיון. לטענת המערער מדובר בראיה רלוונטית שאי הגשתה תגרום לו עיוות דין. המשיב מתנגד לטענתו, שכן אין בראיות כדי להשפיע על תוצאות הערעור, אין בהם כדי למנוע עיוות דין והן אינן רלוונטיות כלל לחוות הדעת שהרי גם המומחית לא התייחסה אליהן בחוות דעתה.
בחנו את טענות הצדדים והגענו למסקנה כי אין להתיר את צירוף הראיות – לא את התמליל ולא את המסרונים. הבקשה אינה עומדת בהוראות תקנה 144 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע”ט – 2018.
ביחס לתנאי הראשון – “לא ניתן לאתר את הראיה בשקידה סבירה ולהגישה בערכאה הראשונה במועד המתאים לכך” – התנאי לא מתקיים, שהרי המסרונים היו בידי המערער והוא זה שהעבירם למומחית. המומחית בחרה שלא לצרף את המסרונים לחוות דעתה ואין המסרונים חלק מחוות דעתה. יתרה מזאת, המערער צירף לתצהירו צילום תוכן מסרונים בינו לבין המנוחה וכן צילום ממסך הטלפון מיום 30.11.2021. מכאן שלא הייתה כל מניעה מהמערער לצרף את אותם מסרונים שהעביר למומחית ואם לא די בכך, נציין כי המערער ביקש מבית משפט קמא לצרף דיסק DVD ובו הקלטות ומסרונים ובית משפט קמא קבע כי על המערער להמציא לידי המשיב העתק הדיסק לרבות פירוט מה הוא כולל ומה הרלוונטיות להליך הנוכחי (ראו ההחלטה מיום 12.06.2022). מכאן, שאין מדובר בראיה חדשה או ראיה שלא הייתה בידי המערער ולא הייתה לו האפשרות להגישה לערכאה המבררת.
ביחס לתנאי השני, הגשת הראיה דרושה כדי למנוע עיוות דין – גם בו לא עומד המערער. המערער מבקש להביא אסופת מסרונים בינו לבין המנוחה מיום 05.12.2021 ועד ליום 08.12.2021. בית משפט קמא בחן מארג של ראיות, בין השאר תיעודים רפואיים (מיום 11.02.2022 ומיום 06.02.2022), מעקב סוציאלי של המנוחה (מדצמבר 2021 ועד פברואר 2022) וראיות נוספות. נאמר כי אין מדובר ב”ראיית זהב” אשר יש בכוחה לשנות את תוצאת פסק הדין קמא.
מעבר לכל אלה, איננו סבורים כי יש בראיות הנוספות להביא לשינוי בתוצאות הערעור, שהוא התנאי הבסיסי לפי תקנה 144 לתקנות.
הכרעה
בחנו את טענות המערער בכתב ובע”פ ומצאנו כי לא נוכל לקבלן. מסקנתנו היא כי לא נפלה כל טעות, עובדתית או משפטית, בפסק דינו המפורט והמנומק של בית משפט קמא. בית משפט קמא בחן אחת לאחת את כל טענות המערער, ניתח את המסד הראייתי הרחב שעמד בפניו ואת העדויות, הן של הצדדים והן של העדים מטעמם, ומסקנתו לפיה לא התקיימו תנאי היסוד הנדרשים לצורך קיום צוואת שכיב מרע היא מסקנה המתיישבת עם הוראות החוק והפסיקה וכן עם הראיות הקונקרטיות בתיק.
משכך אנו בדעה כי דין הערעור להידחות מכוחה של תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט-2018.
למעלה מן הצורך, נציין כי בערעורו טען המערער שבית משפט קמא שגה בעובדות בסיסיות, כך למשל משקבע בית משפט קמא בפסקה 67 לפסק דינו קמא כי הצוואה מיום 17.12.2021 לא הוקלטה בעוד שבית משפט קמא שמע את הקלטת הצוואה (עמודים 18-19 לפרוטוקול מיום 04.05.2023), כך למשל משהתעלם בסעיף 16 מזיכרון הדברים מיום 17.12.2021. על אף שאין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות, בחנו במהלך הדיון את עניין הקלטת הצוואה ומצאנו כי הצוואה מיום 17.12.2021 הוקלטה ובית המשפט אכן שמע אותה, אך הצוואה מיום 24.01.2022 לא הוקלטה ומטבע הדברים בית משפט קמא לא שמע אותה. בית משפט קמא התייחס לעניין ההקלטות שהמערער נהג, כדרך שגרה, להקליט את המנוחה וכן אחרים (פסקאות 45 ו-67 לפסק הדין קמא). עוד נציין כי בפסקה 16 לפסק הדין קמא ציין בית משפט שלושה זכרונות דברים וכן זכרון דברים מיום 17.12.2021, ומשכך לא הצלחנו להבין את טרוניתו של המערער בעניין זה.
בחנו אף את טענות המערער כי שגה בית משפט קמא באשר למצבה הרפואי של המנוחה אשר הייתה סיעודית, סבלה מפצעי לחץ וכן את הדיווחים הרפואיים, ומצאנו כי בית משפט שמא היה ער למצבה הרפואי ולא בכדי ציין כי “מהחומר המצוי בתיק עולה כי המנוחה היתה חולה פרק זמן ממושך, ידעה מהי צוואה, ובכל זאת בחרה שלא לערוך צוואה” (פסקה 15 לפסק הדין קמא). המערער הפנה לת”ע 36776-06-18 ש’ ב’ נ’ האפוטרופוס הכללי במחוז תל אביב ואח’ וחזר על כך בטיעוניו בכתב. אלא שפסק דין זה קובע את שקבע בית משפט קמא, היינו דרישת “שכיב מרע” או היות המצווה במצב “בו רואה עצמו מול פני המוות” מהווה דרישת יסוד, כך שבמידה ותנאי זה לא הוכח באופן ניכר, אין בפנינו כלל צוואת שכיב מרע. אדם חולה אפילו במחלה קשה, אינו בהכרח אדם הנמצא במצב של “שכיב מרע”. המחוקק ביקש לייחד צוואת “שכיב מרע” רק למי שנמצא במצבים אלו, בכדי לא להחיל הוראה זו על אנשים שיכולים לעשות צוואה ואחת הדרכים האחרות המוכרות בחוק הירושה. מהראיות שהוצגו בפני בית משפט קמא ומקביעותיו, עולה כי המערער לא עמד בנטל הוכחה זה. לפיכך לא נפלה כל שגגה במסקנתו של בית משפט קמא, כי המערער לא הצליח להרים את הנטל המוטל עליו בהתאם להוראת סעיף 23 לחוק הירושה.
לאור כל זאת אנו מורים על דחיית הערעור.
לפני סיום – בית משפט קמא ציין כי אין מחלוקת כי המנוחה הייתה בנתק, מלא או חלקי, לאורך כעשר שנים, מבני משפחתה ובמקביל הכירה והייתה בקשר עם המערער שסייע לה במישורים שונים. (פסקה 3 לפסק הדין קמא), כי אחיה של המנוחה, ד’, אינו מתנגד לכך שהמערער הוא אחד מיורשי המנוחה, בתור בן זוגה (פסקה 9 לפסק הדין קמא). בסיום פסק הדין קמא חוזר ומציין בית משפט קמא כי הקשר בין המנוחה לבני משפחתה היה רעוע ביותר. על פניו נראה כי המערער אכן היה קרוב למנוחה, דאג וטיפל בה במסירות עד יומה האחרון וכי התוצאה אליה הגיע מעוררת תחושת אי נוחות מסוימת, אך משלא הוכח כי המנוחה ערכה צוואה כאמור, באחת מהדרכים הקבועות בחוק, כי אז התוצאה הינה חלוקת עזבונה בין יורשיה בהתאם להוראות הדין (פסקה 70 לפסק הדין קמא).
על כן כאמור אנו מורים על דחיית הערעור.
אנו מחייבים את המערער בהוצאות הערעור למשיב 1 בסך של 7,500 ₪ אשר ישולמו למשיב 1, באמצעות בא כוחו, מתוך כספי הפיקדון שהופקדו בתיק והיתרה תוחזר למערער.
ניתן היום, י’ תמוז תשפ”ד, 16 יולי 2024, בהעדר הצדדים.
ח. שרעבי, שופט
אב”ד
א. אלון, שופטת
א. נאמן, שופט
