לפני
כבוד השופטת נאוה גדיש
מבקשת
א.ש ת”ז =====
ע”י ב”כ עוה”ד רינת סולימני
נגד
משיב
נ.ש ת”ז =====
ע”י ב”כ עוה”ד שלומי ואנונו
פסק דין
המבקשת הגישה בקשה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת, כנגד בעלה, אבי בנותיה, עימו היא מצויה בסכסוך.
רקע
הצדדים נישאו בשנת 2017 והם הורים של שתי קטינות (ילידות 2020 ו-2023).
בין הצדדים מתנהלים מספר הליכים משפטיים לפניי, לרבות תביעה שהגישה המבקשת במסגרתה בקשה להתיר לה להגר עם הקטינות לארה”ב (תלה”מ 274-01-24).
במהלך ניהול ההליכים בין הצדדים, עתרה המבקשת למתן צו הגנה כנגד המשיב, ביום 3.6.24 (ה”ט 5477-06-24), בטענה כי “איים” עליה ואמר שאם לא תהיה נאמנה לו, הוא יהרוג אותה (כך בסעיף 12 לבקשה האמורה).
3.1 באותה בקשה תיארה המבקשת אירוע בו שלחה לו הודעה כי היא שמחה שהם מתקשרים באופן טוב, וכי הוא השיב כי “כל זמן שהם נשואים הוא יהיה אדיב כלפיה, כל עוד הם שומרים על נאמנות זה כלפי זו ושאין צורך להזכיר מה סיכמו ביניהם שיהיה, אם זה לא יהיה המצב” (ההודעות באנגלית צורפו לבקשה וכך בתרגום חופשי).
3.2 בדיון שהתקיים במעמד צד אחד, באותו הליך, טענה המבקשת כי כשהיו נשואים “הוא היה אומר כבדיחה שאם אבגוד בו אז הוא יהרוג אותי וצחקנו על זה ואמרתי אותו דבר…” (פרוטוקול עמ’ 1 שורה 9, ההדגשות שלי – נ.ג).
3.3 כב’ השופטת ואלך-ניסן לא מצאה שיש בטענות המבקשת כדי להצדיק מתן צו הגנה ואולם קבעה דיון במעמד הצדדים, לפניי.
3.4 בדיון שהתקיים במעמד הצדדים ביום 4.6.24, תהיתי מדוע סבורה המבקשת כי התקיימו התנאים למתן צו הגנה, לפי החוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ”א–1991 ולאחר שתגובת ב”כ המבקשת כי היא “לא מבינה למה המשיב מתנגד” לא סיפקה אותי, המלצתי לה לחזור בה מן הבקשה והדברים אף נרשמו לפרוטוקול (עמ’ 4 שורות 11 ואילך). לאחר הפסקה קצרה קיבלה המבקשת את המלצתי וחזרה בה מן הבקשה. חרף בקשת המשיב, לא חייבתי את המבקשת בהוצאות אותו הליך.
בחלוף שבוע הגישה המבקשת בקשה חדשה לצו למניעת הטרדה מאיימת (כאשר הבקשה הוגשה כבקשה לצו הגנה ובדיון הבהירה באת כוחה כי למעשה בקשה צו למניעת הטרדה מאיימת).
הבקשה הוגשה ביום 11.6.24, בערב חג שבועות (כאמור כבקשה לצו הגנה) והגיעה לטיפולי, בהיותי שופטת תורנית.
היות ומעיון בבקשה לא מצאתי כי יש לתת צו במעמד צד אחד, הגעתי לבית המשפט, בערב החג, כדי לשמוע את המבקשת (בשים לב להוראת סעיף 4(ד) לחוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ”א – 1991 לפיה לא ניתן לדחות בקשה לצו הגנה, מבלי לשמוע את טענות המבקשת בעל פה).
לאחר ששמעתי את המבקשת תמהתי מדוע המתינה לאחר האירוע שהתקיים לטענתה ביום חמישי, 6.6.24, במשך חמישה ימים, עד ליום שלישי 11.6.24 – ואם כבר המתינה חמישה ימים, מדוע לא ניתן היה להמתין עוד יומיים, עד לחלוף החג ולא לגרום להפעלת שופט תורן.
מדברי המבקשת עלה כי בטרם פנתה לבית המשפט, בחרה לפנות לבית הדין הרבני, בעקבות דחיית הבקשה הקודמת שהגישה בבית המשפט וכפי שאישרה באת כוחה: “חשבתי שיש סיכוי טוב יותר לקבל צו שם (כלומר בבית הדין –נ.ג)”, פרוטוקול עמ’ 2 שורות 4-5.
חרף הכנות, התנהלות זו מעידה על שימוש לרעה בהליכי בית המשפט.
מכל מקום, בית הדין הרבני הורה למבקשת לפנות לבית המשפט והיא עשתה כן, כאמור רק ביום 11.6.24, בערב חג השבועות, עת נדרש להזעיק שופט תורן מהבית.
גם התנהלות זו מעידה על חוסר תום לב ולטעמי, היה כאן ניסיון להגיע למותב אחר – תורן, (לאחר שבהיותי המותב המטפל, לא קיבלתי את בקשתה לצו הגנה).
לא האמנתי לטענת המבקשת כי המתינה מיום חמישי, עת אירע האירוע שבעטיו הוגשה הבקשה, עד ליום שלישי, בגלל ש”לא ידעה” שאפשר לבוא לבית המשפט ביום שישי, או ביום ראשון או שני אחה”צ (פרוטוקול עמ’ 1 שורות 21 ואילך).
כפי שהמבקשת הגיעה ביום שלישי – בערב החג, בידיעה שניתן לפנות לשופט תורן, יכולה הייתה להגיע ביום שישי, או ביום ראשון אחה”צ או ביום שני אחה”צ (אם כטענתה רק אז נודע לה שבית הדין דחה את הבקשה והפנה אותה לבית המשפט).
התרשמתי כי המבקשת ניסתה לכוון את הגעתה למועד בו המותב שישמע אותה יהיה מותב שאינו מכיר את הצדדים וייתן צו במעמד צד אחד, על סמך טענותיה.
צו כזה, לו היה ניתן, יתכן שהיה משרת אותה בהליכים האחרים שיש בין הצדדים (ובעיקר בתביעת ההגירה).
זאת ועוד, אם המבקשת המתינה עד יום שלישי 11.6.24, לא ברור מדוע לא ניתן היה להמתין עד ליום 13.6.24 – יום לאחר חג השבועות ולהתייצב בבית המשפט, לפני המותב המטפל, מבלי שיהיה צורך להפעיל שופט תורן.
בתום הדיון שהתקיים בערב החג, קבעתי דיון במעמד הצדדים, כדי לבחון אם התקיימו התנאים למתן צו למניעת הטרדה מאיימת, לאחר שאשמע גם את עמדת המשיב.
הארכתי בתיאור הרקע והבעתי את מורת רוחי, גם לפני המבקשת, שכן התרשמתי שהמבקשת ניסתה לעשות שימוש לא הולם בכלי של צו הגנה או צו למניעת הטרדה מאיימת והדבר יקבל ביטוי במסגרת פסיקת ההוצאות.
טענות הצדדים והחקירות
לגופו של עניין, המבקשת טענה כי המשיב הגיע לביתה בשעת ערב, כדי להביא לבנות תרופה והיא לא פתחה לו את הדלת ובקשה שיניח את התרופות מחוץ לדלת.
היות והמשיב לא שמע אותה (ויצוין כי מהסרטון שהוא הציג, עולה כי לא ניתן היה לשמוע את מה שנאמר מעבר לדלת הסגורה), היא פתחה את הדלת מעט.
המבקשת טענה כי המשיב ניסה לפרוץ פנימה ו”התחיל לצרוח” ובהמשך הוסיפה כי הוא צעק עליה שהיא בוגדת בו והיא פרשה זאת כאיום (מאותם טעמים שפרטה בעבר).
המשיב הכחיש טענה זו.
מעיון בסרטון שהוצג על ידה בדיון שהתקיים במעמד צד אחד עולה כי עת נפתחה על ידה הדלת, המשיב נראה עומד בפתח הבית ואמר בכעס כי הוא ממתין כבר 10 דקות והיא לא פותחת את הדלת (פרוטוקול עמ’ 2 שורות 23-24), אדגיש כי המשיב לא התפרץ פנימה ולא צרח.
בסרטון שהוצג על ידי המשיב ביום 13.6.24 (פרוטוקול עמ’ 5 שורות 110), עולה כי הוא אכן שאל מי נמצא איתה בדירה, אך גם כאן לא נצפה כשהוא “צורח” או “מטריד” או “מאיים”.
בשני הסרטונים שהוצגו לא עולה כי המשיב איים על המבקשת ולא כי הטריד אותה.
זאת ועוד, אף שהוצע למבקשת להציג את ההטרדות והפניות החוזרות והנשנות שלטענתה המשיב פנה אליה ואשר לו היו מוצגות ניתן היה לבחון אם אכן מדובר בהטרדה, כטענתה, היא לא הציגה דבר והפנתה ל”הודעות מטרידות… באופן כללי” (כך בחקירתה בפרוטוקול עמ’ 4 שורות 12-13), כשהיא מוסיפה כי כוונתה לאותן הודעות שהזכירה בבקשה הקודמת לצו הגנה, הבקשה שלא קיבלתי ואשר נמשכה על ידה.
דיון
חוק מניעת הטרדה מאיימת מגדיר הטדרה מאיימת כך “הטרדתו של אדם בידי אחר בכל דרך שהיא, או בנקיטת איומים כלפיו, בנסיבות הנותנות בסיס סביר להניח כי המטריד או המאיים עלול לשוב ולפגוע בשלוות חייו, בפרטיותו או בחירותו של אדם…”.
מתיאור האירוע, כפי שהוצג לפניי, עולה כי המשיב הגיע לביתה של המבקשת כדי להביא לה תרופות, שהקטינות זקוקות להן.
אין בעובדה שלא הותיר את התרופה מחוץ לדלת כפי שבקשה (וכלל לא ברור אם שמע את הבקשה) כדי לקבוע כי הוא מטריד אותה.
כך גם אין בעובדה כי שאל אותה מי נמצא בבית (לאחר שלטענתו ראה רכב זר בחניית הבית) כדי להעיד על הטרדה או פגיעה בפרטיות ומקובלת עליי טענתו שמדובר בשאלה לגיטימית, שהוא היה זכאי לשאול את אשתו.
המבקשת ניסתה להציג מצג לפיו המשיב התפרץ כלפיה בצעקות או כי ניסה לפתוח את הדלת בכוח, אך לא האמנתי לה בעניין זה וטענות אלו עומדות בניגוד לסרטונים שהוצגו לי.
לעניין זה אוסיף כי אין בתמונות שהציגה המבקשת, בהן נראה המשיב מצלצל בפעמון, או עומד מחוץ לדלת ונראה רכב שלא ניתן לזהות בחניה, כדי להעיד שהמשיב הטריד אותה.
המבקשת בחרה שלא להציג סרטון של החניה או של הכניסה לבית שבו ניתן היה לראות
התנהגות מטרידה או מאיימת, אם הייתה התנהגות כזו (אף שאישרה כי יש סרטון כזה).
ההימנעות מהצגת הסרטון, מחזקת את התרשמותי כי לא הייתה כאן הטרדה, לא כל שכן הטרדה מאיימת.
אין בעובדה שהצדדים לא מסתדרים, עת הם מצויים בסכסוך זוגי, בעיקר בכל הנוגע לקטינות ועל אחת כמה וכמה כשהמבקשת עותרת בהליך מקביל לאפשר לה להגר עם הקטינות, כדי להצדיק מתן צו למניעת הטרדה מאיימת – כאשר לא התרשמתי שהמשיב הטריד את המבקשת ובהחלט לא התרשמתי שהוא נקט כלפיה בכל דרך שיש בה משום הטרדה מאיימת.
התרשמתי כי המבקשת ניצלה את העובדה שלא חויבה בהוצאות בעקבות ההליך הקודם (לאור התקווה שהייתה לי כי הצדדים ישכילו להגיע להסכמות, כפי שהבהרתי שם), כדי לשוב ולנסות את מזלה ולקבל צו כנגד המשיב – בתחילה בבית הדין הרבני ובהמשך בבית משפט זה, בפני מותב אחר, אולי כדי שתוכל לעשות שימוש בצו האמור במסגרת הליכים אחרים.
לאור האמור אני דוחה את הבקשה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת.
בשל התנהלות המבקשת, הנגועה בחוסר תום לב של ממש, אני מחייבת אותה בהוצאות המשיב בסך כולל של 8,000 ₪.
בשל השחתת הזמן השיפוטי והניסיון חסר תום הלב לבחור ערכאה ושופט, אני מחייבת אותה גם בהוצאות לטובת אוצר המדינה, בסך כולל של 2,000 ₪.
החלטה זו ניתנת לפרסום, ללא פרטים מזהים.
ניתן היום, י”ב סיוון תשפ”ד, 18 יוני 2024, בהעדר הצדדים.
