לפני הרכב כבוד השופטים:
סארי ג’יוסי [אב”ד]
עפרה אטיאס
ניצן סילמן
המערערת:
ת.ג.
ע”י ב”כ עוה”ד שי עובד
נגד
המשיבים:
1. ע.ג.
.2 א.ג.
ע”י ב”כ עוה”ד שרגא צייגר
.3 עו”ד —-
ע”י ב”כ עוה”ד יקטרינה דונואיביץ’
.4 עו.ג.
.5 א.א.
.6 מ.ג.
ע”י ב”כ עוה”ד שרגא צייגר
פסק דין
השופט ס. ג’יוסי [אב”ד]:
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (כב’ השופט טל פפרני, סגן הנשיאה) שניתן ביום 7.8.23, בתמ”ש 4804-10-14, תמ”ש 64664-01-17 ו- תמ”ש 64744-01-17.
רקע עובדתי:
זהות הצדדים:
המערערת (להלן: “ת'”) והמשיבים 4-6 (להלן: “עו'”, “א'” ו- “מ’ בהתאמה) הם ילדיהם של המנוחים ד.ג. ז”ל (להלן: “המנוח”) ושל ר.ג. ז”ל (להלן: “המנוחה”). המנוחה היא אחת מבעלי הזכויות בנכס הנמצא במוקד הערעור, ושוכן ב———, והידוע גם כגוש —–, חלקה —– או במספרו הקודם: גוש ——-, חלקות —– (להלן: “הנכס”), וכן הייתה הבעלים של נחלה מס’ —— ב- ——— (להלן: “הנחלה”).
המשיב 4, עו’, הוא אביהם של המשיבים 2-1, נכדיה של המנוחה (להלן: “ע'” ו- “א'” בהתאמה).
המשיב 3 (להלן: “עו”ד —“) מונה למנהל עזבונו של המנוח לאחר שזה הלך לעולמו, והוא בעל זכויות בנכס.
שלושת ההליכים שהוכרעו בפסק הדין קמא:
תמ”ש 4804-10-14 – תביעה מתוקנת של ת’ (שהוגשה בתחילה לבית המשפט המחוזי בתל אביב) למתן פסק דין הצהרתי לביטול עסקאות המתנה מיום 29.1.07 בנוגע ל- 14.5% מזכויות המנוחה בנכס, שהעניקה המנוחה, בחייה, ללא תמורה לנכדיה, א’ וע’, ובהתאם, לקבוע כי הנכס הוא חלק מעיזבון המנוחה. עוד התבקש סעד לביטול הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ביחס לנכס שנחתם בין הדיירת המוגנת בנכס, גב’ א.ח., ליתר בעלי הזכויות במקרקעין. בנוסף, התבקש סעד שיקבע שלא ניתן היה לעשות שימוש בייפויי כוח עליהם חתמה המנוחה בחייה. נתבעו ע’, א’, עו”ד—, עו’, א’ ומ’ (הנתבעות לשכת מיסוי מקרקעין ולשכת רישום מקרקעין ת”א נמחקו בהחלטתה של כב’ השופטת לבהר-שרון אשר גם הורתה על העברת תיק זה לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה). התביעה נדחתה.
תמ”ש 64664-01-17 – תביעת בעלי הזכויות בנחלה (למעט ת’) לחיוב ת’ ובן זוגה, א.ס., לדמי שימוש ראויים ע”ס של 100,000 ₪ (לפי מפתח של דמ”ש בסך של 6,000 ₪ לחודש), בגין שימוש ללא רשות בנחלה מס’ —— ב——-. התביעה נדחתה.
תמ”ש 64744-01-17 – תביעת ע’ וא’ כנגד ת’, למתן פסק דין הצהרתי שיורה על אכיפת עסקת המתנה שביצעה המנוחה, אשר בגדרה זוכים ע’ וא’ ב- 14.5% מזכויות המנוחה בנכס. התביעה הוגשה בשל קביעת השופט ברגר כי אין די בדחיית תביעת ת’ (תמ”ש 4804-10-14), ככל שתידחה. התביעה התקבלה.
באשר להליכים אלו, ארחיב בהמשך.
תמצית האירועים הצריכים לענייננו:
ביום 24.3.01 חתמו המנוחה, עו”ד —-, י.מ. וא.מ. על הסכם לייסוד חברת —— (להלן: “השותפים” ו- “החברה” בהתאמה) לצורך רכישת הנכס ממנהל מקרקעי ישראל, כאשר חלקו של כל אחד מהשותפים בהון המניות יהיה 25%. ביום 5.4.01 הונפקה תעודת התאגדות לחברה.
ביום 22.5.01 חתמו השותפים על הסכם משכון לפיו, משכנו המנוחה ועו”ד —- את מניותיהם בחברה לטובת השותפים האחרים, להבטחת החזר הלוואה מבנק מרכנתיל דיסקונט בע”מ, סניף —— (להלן: “הבנק”), בסך של 172,000 דולר (להלן: “ההלוואה”). בהתאם להסכמות שבין השותפים במסגרת הסכם המשכון, המנוחה ועו”ד—- היו האחראים להחזר ההלוואה שנלקחה מהבנק.
ביום 18.7.01 נערך הסכם מכר בין חברת נכסי ח.נ. אריאל בע”מ, נציגת מנהל מקרקעי ישראל, לחברה, לרכישת הנכס.
ביום 1.10.01 ערכה המנוחה צוואה ראשונה במסגרתה, בין היתר, הורישה מניותיה בחברה לשלושה מנכדיה: ע’, א’ ואחותם (להלן: “הצוואה הראשונה”).
ביום —— נפטר המנוח. ביום 4.4.02 ניתן צו ירושה אחר עיזבון המנוח, ועו”ד —- מונה כמנהל עזבונו עד ליום 4.4.04. ע’ הסתלק מחלקו בעיזבון לטובת המנוחה.
ביום 22.5.02 חתמה ת’ על “הסכם חלוקת עזבון – חלקי והוראות למנהל העזבון” לפיו, בין היתר, היא מצהירה ומסכימה לקבל סך של 35,000 ₪ מן העיזבון, ובכפוף לכך מוותרת על כל טענה/דרישה/תביעה ביחס לפיקדונות הכספיים שהיו למנוח בבנק הפועלים (סעיף 2 להסכם).
ביום 14.6.02 חתמו א’ ומ’ על הסכמי חלוקת עיזבון בנוסח דומה, שבהם התווסף סעיף 3 לפיו, “אין בויתור לפי סעיף 2 לעיל משום ויתור על זכות לחלק בפיקדונות אחרים, לרבות נכסים נכסי מקרקעין, מיטלטלין ו/או כל רכוש, אם יימצאו בבנקים אחרים, או בכל מקום או ברשות אחרת השייכים לעיזבון המנוח”.
ביום 25.7.03 החליטה החברה באסיפת בעלי מניותיה למכור לכל אחד מארבעת בעלי מניותיה, אגב פירוק החברה, ללא כל תמורה, 25% מהזכויות בנכס. הסכם בעניין זה, נערך בין בעלי המניות בחברה לחברה, ביום 26.10.03.
ביום 1.1.07 מכר י.מ.ל-א.ב. את זכויותיו בנכס תמורת סך של 125,000 דולר. ביום 21.1.07 מכר א.מ זכויותיו בנכס לא.ב. (19/25 חלקים בממכר) ול-ע’ (6/25 חלקים בממכר) תמורת סך של 125,000 דולר. שני הסכמי המכר כללו סעיף זהה לפיו, חובת פירעון המשכנתא הרובצת על הנכס, בסך של 100,000 דולר, מוטלת על המנוחה.
ביום 29.1.07 חתמה המנוחה על תצהיר לפיו, היא מעבירה ללא תמורה (במתנה) לנכדיה, ע’ וא’, 14.5% מזכויותיה בנכס (8% לע’ ו- 6.5% לא’). תצהיר המנוחה אומת על ידי עו”ד—. כמו כן, חתמה המנוחה ביום 29.1.07 על ייפויי כוח בלתי חוזרים לפיהם, היא ממנה את עו”ד —- ואח’ לפעול על מנת להעביר את הזכויות לעיל לנכדיה.
י.מ., א.מ. והמנוחה חתמו לטובת עו”ד —- על ייפוי כוח בלתי חוזר, ביום “-11.8.07”, כמצוין שם, לצורך עריכת הסכם פשרה עם הדיירת המוגנת בנכס, גב’ א.ח. (שנפטרה בשלב מאוחר יותר), במסגרת ה”פ (מחוזי ת”א) 500/01. בהסכם הפשרה מיום 14.8.07 התחייבה המנוחה להעביר 10.5% מחלקה בנכס לגב’ א.ח., ועו”ד —– התחייב להעביר לה 3.5% מחלקו בנכס. על הסכם הפשרה חתומים החברה, י.מ, א.מ, המנוחה, עו”ד —-, ע’, א’, א.ב וגב’ א.ח.
ביום 23.6.08 ערכה המנוחה את צוואתה האחרונה שבה מינתה את בתה א’ כמנהלת עיזבונה, ונתנה הוראות לגבי זכויותיה בנחלה וברכבה, כאשר יתרת עיזבונה תחולק בין כל ילדיה, עו’, מ’, ת’ וא’, בחלקים שווים ביניהם. הנכס לא נכלל באופן מפורש בצוואה.
ביום 09.–.– נפטרה המנוחה, וביום 21.1.10 ניתן צו לקיום צוואתה.
ביום 24.10.10, לאחר סיום הליכי הפרצלציה בנכס, נרשמו השותפים המקוריים כבעלים של הנכס בחלקים שווים ביניהם, ולאחר מכן, ביום 17.1.12 הועברו החלקים שנמכרו על ידי א.מ. וי.מ., לשמם של א.ב. וע.ג.. ביום 14.6.12 נרשמה העברת זכויותיה של המנוחה בנכס לע’ ולא’, בהתאם לעסקת המתנה מיום 29.1.07.
כשנה לאחר מכן, התקבל מכתב הממוען למנוחה בעניין הנכס, וכך גילתה ת’, לטענתה, על קיומו של הנכס, והחלו הליכים משפטיים בין הצדדים.
מלבד ההליכים מושא ערעור זה, התנהלו בין הצדדים, משך שנים רבות, הליכים משפטיים נוספים, מתוכם אלו הצריכים לענייננו:
ת”ע 21148-02-10 – בקשת ת’ למינוי מנהל עיזבון במסגרת ת”ע 21148-02-10, כאשר לשיטת ת’, אחותה א’ (מי שמונתה, על פי הצוואה, לשמש כמנהלת עיזבון של המנוחה), אינה יכולה לשמש כמנהלת עיזבון נוכח הוראות הצוואה המורכבות. הבקשה נדחתה בהחלטתו של כב’ השופט ברגר מיום 7.3.10.
ת”ע 60691-10-10 – בקשה למינוי מנהל עיזבון ולחלוקת הכספים שהיו מצויים בחשבונות בנק שעל שם המנוח, השייכים לעיזבון המנוחה, בבנק הפועלים ובבנק הבינ”ל. בדיון מיום 6.1.11 נקבע כי הכספים בחשבונות יחולקו בהתאם לצו קיום צוואה; כי צו מניעה שניתן, יוותר על כנו, בכפוף לזכותה של ת’ להתגורר בנחלה, בהתאם לתנאי הצוואה; וכי נכון לאותו שלב, אין צורך במינוי מנהל עיזבון. ביום 11.1.11 נחתמה פסיקתה בהמשך להחלטה מיום 6.1.11, וביום 1.2.11 נחתמה פסיקתה מתוקנת.
תמ”ש 38799-12-10 – תביעה כספית, הצהרתית ולחיוב במתן צו חשבונות שהגישה ת’. ביום 28.3.11 ניתנה החלטה לפיה, התברר כי הנחלה הפכה טריגר לפרוץ הסכסוך, ולכן יש מקום למנות מנהל עיזבון. ביום 12.4.11 מונו עוה”ד —— כמנהלי עזבון זמניים, כאשר תפקידם, בשלב הראשון, לבדוק אפשרות של פיצול הנחלה, לרבות העלויות הכרוכות בפיצול. ביום 22.1.14 ניתן פסק דין הדוחה טענות את טענות ת’ כנגד תקפותה של צוואת המנוחה שקוימה כדין ללא התנגדותה, וטענותיה בדבר כשירות המנוחה ומעורבות אחותה של ת’ בעריכתה. עוד נקבע כי לא הוכחה טענת ת’ ביחס לכשירות המנוחה לנהל ענייניה הכספיים או להבינם. בעניין הלוואה שנלקחה מבנק הפועלים, נקבע כי על מנהל העיזבון לסלק את יתרת ההלוואה ולהחזיר לת’ את מלוא החזרי ההלוואה שנשאה בהם ממועד פטירת המנוחה ועד היום.
ת”ע 17492-03-14 – בקשת ת’ לביטול צו קיום הצוואה משנת 2008. ביום 29.9.14 נדחתה הבקשה בפסק דין מנומק, בהתבסס בעיקר על מעורבות וידיעת ת’ אודות הצוואה ועל השיהוי הניכר בהגשת הבקשה. בית המשפט ציין כי לאחר שנים ממועד פטירת המנוחה, בהן הייתה ת’ מיוצגת על ידי עורכי דין שונים, וניהלה הליכים משפטיים כנגד בני המשפחה (היורשים), הליכים אשר התבססו על הוראות הצוואה עצמה, רק אז “נזכרה” לעתור לביטול הצוואה. בית המשפט ציין כי מאז פטירת המנוחה, פועלת ת’ על פי הוראות הצוואה, מתגוררת בבית המנוחה ללא תמורה, עשתה שימוש ברכבה, ואף קיבלה את חלקה כאשר חולקו כספי העיזבון. זאת ועוד, נקבע כי כל טענות ת’ היו ידועות לה במועד פטירת המנוחה או בסמוך לאחר גילוי קיומה של הצוואה, למעט הטענה בדבר גילוי הנכס דנן.
ת”ע 56270-11-16 – בקשת עו”ד —- לשחררו מתפקידו כמנהל עיזבון. בהחלטתו מיום 26.2.2017 נעתר כב’ השופט ברגר לבקשה.
ת”ע 18303-07-16 – בקשת עו’, מ’ ו- י’, נכדה של המנוחה, למינוי מנהל עיזבון. נקבע כי קיים מינוי של מנהלי עיזבון זמניים, והתיק נסגר מחוסר מעש.
תמ”ש 64607-01-17 – תביעת עו’, מ’ ו-י’ נגד ת’, לפירוק שיתוף בנחלה. ת’ ביקשה לדחות את התביעה ולהותיר את הנחלה ללא פיצול, בהתבסס על פרשנות הצוואה וכוונת המנוחה.
רמ”ש 23661-12-17 – בקשת רשות ערעור על החלטתו של השופט ברגר מיום 28.11.17 בתמ”ש 4804-10-14, במסגרתה נדחתה בקשתו של עו”ד —- למחיקתו כבעל דין מהתביעה. בית המשפט המחוזי (השופטת חן-ברק) קיבלה את הבקשה למתן רשות ערעור, והורתה על קבלת הערעור באופן שתבוטל ההחלטה המורה על הותרת עו”ד —- כבעל דין בתובענה.
עמ”ש 2746-01-18 – ערעורה של ת’ על החלטת השופט ברגר מיום 18.11.17 שקיבלה את בקשת —- למחיקת הסעדים האישיים נגדו מכוח פקודת הנזיקין. ביום 30.1.19 ניתן פסק דין בערעור שבו נותרה החלטת המחיקה על כנה.
התביעות מושא פסק הדין קמא:
תמ”ש 4804-10-14 (תביעת ת’) ותמ”ש 64744-01-17 (תביעת ע’ וא’):
במסגרת תמ”ש 4804-10-14 טענה ת’ כי במועדים הרלוונטיים, לא הייתה המנוחה כשירה לחתום על תצהירים ומסמכים ולא הבינה על מה חתמה. נטען כי לאחר שאביה המנוח הלך לעולמו, הוסכם בין יורשיו, ביניהם ת’, כי כספי העיזבון יעברו למנוחה, וכי ייחתם הסכם חלוקת עיזבון חלקי עם כל יורש בנפרד. אולם, הסכם חלוקת העיזבון שנחתם עמה ביום 22.5.02, היה שונה מן ההסכם עליו חתמו אחיותיה, וכי עו”ד —-, כמנהל העיזבון, הסתיר ממנה קיומו של הנכס, על אף שידע על זכויות המנוחה בנכס, על מנת לחמוס ממנה את חלקה בנכס. נטען כי רק בשנת 2008 גילתה ת’ כי שתי אחיותיה חתמו על הסכם חלוקת עיזבון שונה מן ההסכם עליו חתמה, וכי רק סמוך לחודש 6/2013 קיבלה ת’ הודעה שהופנתה לאמה, ממנה גילתה אודות הזכויות בנכס.
לפיכך, עתרה ת’ למתן פסק דין הצהרתי לפיו, תבוטל העברת הזכויות של אמה המנוחה בנכס לנכדיה, ע’ ו-א’, על פי שטר מספר —— מיום 14.6.2012, כמו גם הזכויות על פי יפוי כוח מיום 29.1.2007, שנרשמו מכח שטר מספר —— מיום 14.6.2012, ובהתאם, ייקבע כי הנכס הוא חלק מעיזבון המנוחה. עוד התבקש סעד לביטול הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ביחס לנכס שנחתם בין הדיירת המוגנת, גב’ א.ח., ליתר בעלי הזכויות במקרקעין. בנוסף, התבקש סעד שיקבע שלא ניתן היה לעשות שימוש בייפויי כוח עליהם חתמה המנוחה בחייה.
בפסק דינו של כב’ השופט ברגר מיום 14.12.16 בתמ”ש 4804-10-14 התקבלה תביעת ת’, ונקבע כי יבוטל רישום מכח שטר—– מיום 14.6.2012, תבוטל העברת הזכויות על פי יפוי כח מיום 29.1.2007 שנרשמו מכח שטר —— מיום 14.6.2012, ויוחזרו הזכויות שנרשמו מכח השטרות, ע”ש המנוחה.
על פסק דין זה, הוגש ערעור במסגרת עמ”ש 66998-01-17. ביום 8.6.17 נתן בית המשפט המחוזי תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים לפיהן, פסק הדין מיום 14.12.16 יהפוך לפסק דין חלקי, והתיק יוחזר לבית משפט קמא על מנת שימשיך וידון בתביעת ת’ לביטול העסקאות שעשתה המנוחה בחייה. כן ניתנה לת’ רשות לתקן את כתב התביעה, כך שהסעד שיתבקש יהיה ביטול עסקאות מכר וביטול מתנות שביצעה המנוחה.
בכתב התביעה המתוקן עתרה ת’ למתן סעד הצהרתי, המורה על ביטול עסקאות המתנה בין המנוחה לע’ ו-א’ בשיעור 14.5% מחלקה של המנוחה; וכן ביטול כל העסקאות שבוצעו לגבי אותו נכס (העברת יתרת זכויותיה של המנוחה בנכס בשיעור של 10.5% מחלקה של המנוחה, לדיירת המוגנת, גב’ א.ח.(להלן: “גב’ א.ח.”; שנפטרה בשלב מאוחר יותר); והעברת שיעור של 3.5% מחלקו של —- לגב’ א.ח., והכל במסגרת הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ב- ה”פ (מחוזי ת”א) 500/01; להצהיר על העסקאות כבטלות ולהחזיר המצב לקדמותו, ערב פטירת המנוחה, קרי: רישום זכויותיה של המנוחה בשיעור של 25% מהנכס.
נטען כי כל העסקאות נעשו מתוך מטרה להברחת נכסים ולהתעשרות על חשבון המנוחה ות’. הסכמתם היזומה של הנתבעים לביטול רישום עסקת המתנה מלמדת על מזימתם להמשיך לבצע עסקאות. עוד נטען כי עו”ד —– פעל שלא כחוק, בניגוד לחוק הנאמנות וחוק השליחות, וכן בניגוד לסעיפים36-35 לפקודת הנזיקין, פעל ברשלנות, הציג מצג שווא במשא ומתן, לא חשף פרטים מהותיים, ולכן יש לו אחריות נזיקית בגין מצג שווא רשלני כשפעל כמנהל עיזבון.
לטענת ת’, הסכם הפשרה בתיק ה”פ 500/01 הנ”ל, נחתם על ידי עו”ד —- בחוסר סמכות, והוא מקפח את המנוחה, שכן האחרונה התחייבה במסגרת הסכם הפשרה להעביר 10.5% מחלקה בנכס לגב’ א.ח. ועו”ד —- התחייב להעביר עוד 3.5% מחלקו בנכס, בעוד ששאר הבעלים בנכס לא התחייבו להעביר דבר. לפיכך, טוענת ת’ שיש לבטל את הסכם הפשרה.
עוד טענה ת’ בכתב התביעה המתוקן כי קיים פסק דין חלקי חלוט (עמ”ש 66998-01-17) המורה על ביטול עסקת המתנה, ואין לדון שוב בתוקף עסקת המתנה שנערכה בין המנוחה לא’ וע’, וכי עתירתם בתמ”ש 64744-01-17 הוגשה בניגוד לקבוע בפסק הדין מיום 14.12.16.
א’ ו-ע’ טענו במסגרת תמ”ש 4804-10-14 כי הסכימו לביטול הרישום של עסקת המתנה בלבד, ואולם לא וויתרו על זכותם לעתור להצהיר על עסקת המתנה כתקפה. בהתאם, הוגשה על ידם התביעה בתמ”ש 64744-01-17 שבגדרה טענו להשתק עילה בכל הנוגע לטענת ת’ ביחס לצוואה, תקפותה, פרשנותה ועוד. לשיטתם, כלל הטענות בנוגע לצוואה, נדונו בת”ע 17492-03-14, ונדחו בפסק דין מיום 29.9.2014. א’ וע’ עמדו על כך שהמנוחה הייתה צלולה בדעתה, חתמה על המסמכים הנדרשים בהכרה מלאה, תוך שהיא מבינה היטב את תכנם ואת המשמעויות הנובעות מהם. לטענתם, תביעת ת’ נקמנית לאחר שנדחו רוב טענותיה בהליכים קודמים.
עו”ד —- חזר על טיעוניו לאורך ההליך בתמ”ש 4804-10-14, וביקש לסלק את התביעה נגדו.
ביום 24.8.2021 נתן בית משפט קמא תוקף של החלטה להסדר הדיוני כדלקמן:
“ב”כ הצדדים מתכבדים להודיע לבית המשפט כי הגיעו ביניהם להסדר דיוני, כי על בית המשפט להכריע בעניינים הבאים כדלקמן:
הסעד המבוקש על ידי הגב’ ת.ג. הינו השווי הכספי של החלק היחסי (25%) מכלל זכויותיה של המנוחה ר.ג. ז”ל בנכס, ערב ביצוע עסקה כלשהי במקרקעין הידועים כ——- .(לפני הפרצלציה – חלקה —וחלק מחלקה — בגוש —) המגיע לה בתור יורשת של המנוחה (להלן: “הנכס/המקרקעין”).
לעניין פס”ד שניתן ע”י כבוד השופט בן ציון ברגר מיום 14/12/2016 וכל הנובע ממנו קיימת מחלוקת בין הצדדים ולפיכך מתבקש ביהמ”ש להכריע בסוגיה זו.
בתובענה שהוגשה מטעם א’ וע’ ועדיין תלויה ועומדת, בעניין אכיפת הסכם המתנה, בטענה כי זכויותיה של המנוחה ר.ג. ז”ל בנכס הידוע כ ——- (לפני הפרצלציה – חלקה —- וחלק מחלקה — בגוש —-) הועברו להם במלואם יתבקש ביהמ”ש הנכבד להכריע גם בתובענה / עניין זה.
האם חתימותיו של עו”ד —- נעשו ברשות ובסמכות.
מוסכם על ידי הצדדים:
א. עד להכרעה ופסק דין, יינתן צו שיעבוד לטובת ת.ג. על זכויותיו של א.ג. בנכס.
ב. היות והצדדים חלוקים לעניין ערבויות נוספות ו/או טיב הערבות של מר א.ג., מתבקש ביהמ”ש להכריע לבקשת הצדדים למתן בטוחות נוספות כפי שימצא לנכון להבטחת מימוש פסק דין כספי אם וככל שיינתן לזכות ת.ג..
ג. בית המשפט הנכבד מתבקש לתת להסדר הדיוני תוקף של החלטה ובלבד כי הסדר זה וכל הנובע ממנו לא יטיל הוצאות כלשהן על מי מהצדדים בתיק זה”.
בדיון מיום 17.10.2021 הבהיר ב”כ ת’, עו”ד עובד, כי לשיטתו, ההסדר הדיוני אינו מבטל את הצורך לדון בעתירת ת’ לביטול עסקת המתנה.
הכרעת בית משפט קמא בתמ”ש 4804-10-14 ותמ”ש 64744-01-17:
בית משפט קמא קבע ביחס לתמ”ש 4804-10-14 ותמ”ש 64744-01-17, את הממצאים והמסקנות כדלקמן:
בית משפט קמא דחה את טענתה של ת’ להשתק פלוגתא, בקבעו כי פסק הדין מיום 14.12.2016, בגדרו בוטל הרישום מכוח שטר מס’ —– מיום 14.6.2012, ניתן בהסכמת הצדדים וללא קביעה פוזיטיבית. לפי האמור בהודעה מיום 8.12.2016, אין ויתור על עסקת המתנה, אלא ביטול הרישום בלבד. כן נקבע כי הדברים אף עולים מהסעד שהתבקש בכתב התביעה המקורי בתמ”ש 4804-10-14, מפרוטוקול הדיון מיום 8.6.2017 ומפסק דין מאותו מועד במסגרת עמ”ש 66998-01-17. התיק הוחזר לערכאה הדיונית על מנת לדון בכלל עסקאות המתנה שהמנוחה ביצעה בחייה, ואין כל החרגה לעסקה כזו או אחרת. כן הוסיף בית משפט קמא וציין כי ת’ עתרה בעצמה בכתב התביעה המתוקן להורות על ביטול העסקאות לגופן, ולא רק לביטול הרישום.
בית משפט קמא קיבל את טענת א’ וע’ להשתק עילה ביחס להוראות צוואת המנוחה משנת 2008. לעניין זה ציין כי אמנם אין מדובר בסעד שהתבקש במסגרת כתב התביעה של ת’, אולם, בגוף כתב התביעה ובתצהיריה טענה ת’ בעניין זה בהרחבה. נקבע כי פסק הדין מיום 29.9.14 בת”ע 17492-03-14 אשר דחה את בקשת ת’ לביטול צו קיום הצוואה, הפך חלוט כבר בשנת 2014, ולכן אין לת’ כל זכות להשמיע טענותיה כפי שהובאו בכתב התביעה המתוקן ובתצהירה, וטוב עשתה שחזרה מטענותיה אלו בסיכומיה.
בית משפט קמא דן בהרחבה בטענת ההגנה של המשיבים לפיה המנוחה החזיקה בנכס בנאמנות עבור עו’ או ילדיו, וראה להעדיפה על פני גרסתה של ת’. כך קיבל את גרסתם של המשיבים לעניין הסיבה שעמדה מאחורי בחירתו של עו’ להתנהל באמצעות המנוחה בכל הקשור לרכישת הנכס, הנעוצה בהסתבכותו הפלילית של עו’ בגינה ריצה עונש מאסר ושבעטיה נמנעו הבנקים מלתת לו אשראי או הלוואות.
עוד קבע בית משפט קמא כי מהראיות שהונחו לפניו עולה, באופן ברור, שהמשא ומתן לקראת רכישת הנכס נוהל על ידי עו’, ולא על ידי המנוחה, וכן ראה ליתן אמון בגרסת המשיבים העקבית שלא היו למנוחה אמצעים כלכליים למימון רכישת הנכס. בית משפט קמא זקף לחובתה של ת’ את הימנעותה מהלביא ראיות רלוונטיות לעניין נסיבות הרכישה ומקורות המימון, משלא סיפקה כל הסבר סביר לכך. אשר למצבה הכלכלי של המנוחה התרשם בית המשפט מעדויותיהן של א’ ומ’, בנותיה הנוספות של המנוחה, כי אין ולא אין ולא יכול להיות שלמנוחה עמדו אמצעים כספיים לרכישת הנכס, בציינו כי לכך מתווספת עדותה של ת’ עצמה, כי א’ היא זו שבקיאה בהתנהלותה הכלכלית של המנוחה, ומודעת היטב למצבה הכלכלי. כן נקבע כי עדות זו של ת’ מחזקת באופן ברור את עדותם של עו’, עו”ד —, א’ ומ’.
עוד קבע בית משפט קמא כי לא נותר ספק כי גרסת ת’ אינה מבוססת, וכי גרסאותיהם של יתר העדים מתיישבות זו עם זו ועם כל יתר הראיות בתיק וכי לכך יש להוסיף את עניין נטילת הלוואה לצורך מימון רכישת רכב למנוחה, וההליך שהתנהל בעניין החזר ההלוואה, המחזק את המסקנה לפיה, למנוחה לא היו אמצעים לרכישת רכב, קל וחומר נכס עסקי.
כן נקבע כי בצוואתה מיום 1.10.01 מזכירה המנוחה את הנכס, ומקצה אותו לע’, א’ ואחותם, ילדיו של עו’, וכי סמיכות הזמנים בין מועד עריכת הצוואה (1.10.01) למועד העברת הזכויות לבניו של עו’, מעידה על נכונות גרסתם של עו’, א’, מ’ ועו”ד—-. לעניין זה ציין כי עסקת הרכישה בוצעה בתחילת שנת 2001, תשלומי המסים כפי שעולה מהאישורים שהוצגו, הוצאו מס’ חודשים לאחר מכן (03/2001), והצוואה נערכה בחודש 10/2001, בהתאמה.
בבחנו את צוואתה של המנוחה מיום 23.6.08, ציין בית משפט קמא כי המנוחה אינה מזכירה את הנכס כלל, כי המדובר בצוואה שקוימה, וכאמור, ת’ נהנתה מהזכויות שהוקצו לה בהתאם. לפיכך, קבע כי “אין הסבר מניח יותר את הדעת, מאשר שבמועד שבו נערכה הצוואה, למנוחה לא היו זכויות בנכס, שכן זכויותיה הועברו לע’ וא’. לפיכך, לא נותר צורך להכליל את הנכס בצוואה המאוחרת”.
עוד לשם בחינת טענת הנאמנות בנכס, נדרש בית משפט קמא לעסקאות המתנה שנערכו בחיי המנוחה, לנכדיה, בניו של עו’. לעניין זה ציין כי מבין כלל נכדיה של המנוחה, רק א’ וע’ קיבלו את הזכויות בנכס (בצוואה הראשונה נכללה גם אחותם, בתו של עו’), וקבע כי התנהלותה של המנוחה ביחס לנכס, עוד סמוך לרכישתו בשנת 2001 ועד לפטירתה בשנת 2009, מעידה שאין מדובר בנכס השייך לה.
לסיכום קבע בית משפט קמא כי הוכחה הטענה כי הנכס הוחזק בידי המנוחה בנאמנות, ובפועל שייך הנכס לעו’ או למי מטעמו.
עוד קבע בית משפט קמא כי לנוכח מסקנתו זו, נראה כי אין צורך לבחון את טענות ת’ ביחס לכשירות המנוחה ולגמירת דעתה בעת חתימה על תצהירי מתנה. לעניין זה קבע כי “טענות דומות נדונו בהליכים שהובאו לעיל, במיוחד ת”ע 17492-03-14. ת’ אינה יכולה, מחד גיסא, ליהנות מהוראות הצוואה, ומאידך גיסא, לתקוף אותה בכל הזדמנות. עצם העובדה כי הצוואה משנת 2008 קוימה, ות’ זכתה בחלק מהעיזבון, משמיטה למעשה את הקרקע מתחת לטענת כשירות המנוחה, השפעה בלתי הוגנת ועוד”. חרף האמור, דן בית המשפט קמא בטענות לגופן, וראה לדחותן.
אשר לטענת הזיוף שהעלתה ת’ בהליך, קבע בית משפט כי זו לא הוזכרה על ידי ת’ בסיכומיה, וכי ת’ לא הרימה נטל ההוכחה כי החתימה זויפה. עוד ציין בית משפט קמא כי בהחלטתו מיום 17.10.21 קבע במפורש כי חוות הדעת שהוגשה לתיק, הונחה בניגוד לכללים, וככל שתעמוד ת’ על טענתה, יש להגיש בקשה בהתאם לתקנות, עת לא הוגשה כל בקשה למינוי מומחה בעניין. עוד קבע כי טענת זיוף כמוה כטענת מרמה, וכי מדובר בנטל כבד המוטל על הטוען שבמקרה זה לא הורם. יתירה מכך, בחקירתה של ת’ הוצגו חתימות של המנוחה על גבי המסמכים הרלוונטיים, והיא אישרה את חתימת המנוחה. לפיכך, לא נותרה מחלוקת כלל בנוגע לחתימה על גבי התצהירים.
אשר לטענות בדבר אי כשירותה של המנוחה לחתום על ייפוי כוח או מסמכים אחרים, נקבע כי “עניין שברפואה” יש להוכיח באמצעות חוות דעת רפואית, וכי השאלה אם המנוחה הייתה כשירה מבחינה קוגניטיבית במועד החתימה על התצהירים, הינה שאלה שבמומחיות, וכי נטל ההוכחה רובץ על כתפי הטוען לאי כשירות. עוד נקבע כי ת’ לא עתרה למינוי מומחה, ולא הצביעה על מסמכים רפואיים שיש בכוחם לערער את ההנחה בדבר כשירותה של המנוחה. במסמכים שהוגשו בתיק אין התייחסות ליכולת השיפוט של המנוחה, ואין מסמכים המכילים תיאור מצב המנוחה מבחינה נוירולוגית-פסיכיאטרית או כל התייחסות רצינית למצב המנטאלי. בית משפט קמא זקף את הימנעותה של ת’ מהבאת ראיה או עד רלוונטי לחובתה, וקבע כי לא עמדה בנטל המוטל עליה לשכנע כי המנוחה לא הייתה כשירה, הן במועד החתימה על תצהירים, והן במועד החתימה על הצוואה (על אף שאין אנו דנים בעניין הצוואה במסגרת ההליך עסקינן), וזאת חרף אשפוזה של המנוחה בבית חולים, וחרף מצבה הפיזי הנטען.
אשר לטענת ת’ להשפעה בלתי הוגנת, קבע בית משפט קמא כי מקומה של טענה זו בהתנגדות לעריכת צוואה, ואין כל בסיס משפטי לטעון אותה ביחס לעסקאות המתנה. כן הוסיף וציין כי הטענה נטענה בעבר במסגרת ת”ע 17492-03-14, וספק אם ניתן להעלותה נגד עריכת תצהיר המתנה. מכל מקום, נקבע כי הטענה לא הוכחה כלל, וכי יישום המבחנים שהובאו בפסיקה, אינו מותיר ספק כי המנוחה לא הייתה תלותית בזוכים, ע’ וא’. אם בכלל, ת’ היא האדם שסעד את המנוחה, וככל שקיימת תלות, אמורה התלות להיות בת’.
בסוגיית גמירת דעתה של המנוחה בעת עריכת תצהירי המתנה, נקבע כי היות והסכם מתנה הוא חוזה חד צדדי, ישנה חשיבות לגמירת דעתו של נותן המתנה בזמן יצירת החוזה, וכי על בית המשפט לוודא מעל לכל ספק כי נותן המתנה אכן התכוון לתת מתנה מתוך רצון חופשי, וכי לא נפל פגם ברצונו שיש בו כדי לפגוע בגמירת דעתו. אשר למקרה הנדון קבע בית משפט קמא כי המבחן האובייקטיבי לקיומה של גמירת הדעת מתקיים, שהרי חתימת המנוחה מתנוססת על גבי מסמכי ההעברה. כן הוסיף וקבע כי ניתוח הנסיבות שאפפו את מועד החתימה על מסמכי ההעברה לרבות מועד החתימה, מטה את הכף לקבלת גרסת המשיבים.
נוכח האמור, התקבלה גרסתם של א’ וע’, ונקבע כי הסכם ותצהירי המתנה שנערכו בין המנוחה לא’ וע’, תקפים ומחייבים, וכי הם רשאים להירשם כבעלי הזכויות בנכס.
באשר לביטול הסכם הפשרה בה”פ 500/01, לאור המסקנה לעיל, אין למנוחה זכויות אמיתיות בנכס. משכך, אין מקום להתערב בהסכם הפשרה.
תמ”ש 64664-01-17 (תביעת דמי השימוש):
תביעה כספית לדמי שימוש ראויים בנחלה ע”ס של 100,000 ₪ (מאילוצי אגרה) שהגישו עו’, מ’ וי’, נכדה של המנוחה (בעלי הזכויות בנחלה, להלן: “המשיבים”) נגד ת’ ובן זוגה, א.ס. בהסתמך על הוראות הצוואה.
ת’ ובן זוגה, א.ס., עתרו לדחיית התביעה בהתבסס על טענת שיהוי והתיישנות, והפנו להוראות הצוואה ולזכותה של ת’ להשתמש בבית עד למכירת הנחלה.
בית המשפט קמא הגיע למסקנה לפיה, דין התביעה לדמי שימוש להידחות מחמת הנימוקים הבאים:
ככלל, החיוב בדמי שימוש ראויים לא יקדם ממועד מתן החלטה המורה על פירוק השיתוף. בנוסף, בדרך כלל קשה מאד למצוא טענת הגנה מפני תביעה לפירוק שיתוף, שכן לפי חוק המקרקעין, לכל שותף בקרקע יש זכות לדרוש פירוק שיתוף, כמעט ללא סייג, כל עוד מימוש הזכות נעשה בתום לב. עם זאת, אם מתברר כי צד אחד מעכב מתן החלטה כזו. במקרה כזה, מועד החיוב יהא מהמועד הסביר בו היה מבוצע פירוק השיתוף, אלמלא העיכוב שנגרם בגין השותף המתגורר בדירה.
אין מחלוקת כי ת’ החזיקה כדין בנכס מושא המחלוקת, בהתאם להוראות הצוואה. תביעה לפירוק שיתוף הוגשה על ידי המשיבים. אין מקום לזקוף את האשמה להימשכות ההליכים לפתחה של ת’ בלבד, הרי א’ וע’ הגישו תביעה שהוכרעה רק עתה, וההליכים יחד מתבררים כמעט עשור.
לא הובאה כל ראיה כי המשיבים דרשו בעבר את פינויו של א.ס. או דרשו תשלום כלשהו עובר להגשת התביעה. שתיקתם לאורך השנים מקימה הסתמכות, למצער, ביחס לדרישתם לתשלום רטרואקטיבי, ואף יכולה להעיד על ויתור ביחס לתקופת העבר.
לת’ רשות להשתמש בדירה, לא הייתה הגבלה מסוימת בצוואה, ולא הותנתה בכל תנאי, למעט מועד סיום הרשות שנקבע בצוואה.
הוראת סעיף 29 לפקודת הנזיקין אינה חלה בנסיבות המקרה דנא. זאת מן הטעמים לפיהם לא נמצא כי א.ס הסיג גבול ונכנס למקרקעין שבבעלות המשיבים שלא כדין; כי המשיבים עתרו לפסיקת דמי שימוש ולא לפיצויים; וכי ממילא לא הוכיחו האחרונים כי נגרם להם נזק ממוני כתוצאה מהשהייתו של א.ס עם ת’.
עוד נקבע כי במקרה הנדון התנהלו הליכים רבים ביחס לצוואה ותוקפה חרף קיומה סמוך לפטירת המנוחה. עד שנת 2014 היו תביעות תלויות ועומדות ביחס לתוקף הצוואה. ת’ תבעה בחלק מההליכים. אולם, ישנם הליכים שלא היא יזמה, וחלק מהם הוכרע רק בפסק דין זה. על כן, המשיבים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם, ולא הצליחו להוכיח כי נמנע מהם שימוש בנכס, במיוחד שהם עצמם נטלו חלק בהתמשכות ההליכים עד מכירת הנכס ואף לאחר מכן.
זאת ועוד, בחקירת א.ס., עלה כי אין מדובר במקום מגורים קבוע עבורו, וכתובתו, נכון ליום החקירה, הייתה כתובת אחרת. המשיבים לא סתרו טענות אלו, וניתן לדחות תביעתם מנימוק זה בלבד.
נוכח האמור לעיל התביעה ב- תמ”ש 4804-10-14 נדחתה; התביעה ב- תמ”ש 64744-01-17 התקבלה; והתביעה ב- תמ”ש 64644-01-17 נדחתה.
נוכח התוצאה לעיל, הממצאים שנקבעו, רוחב היריעה שנפרסה, ואופן התנהלותה של ת’ כמפורט לעיל, נקבע כי ת’ תשלם הוצאות בסך של 40,000 ₪ לע’, א’, עו’, א’ ומ’, ובנוסף – סך של 25,000 ₪ לעו”ד —-.
טענות המערערת:
ת’ טענה בהודעת הערעור את הטענות הבאות:
שגה בית משפט קמא בקבלו את טענת א’ וע’ להשתק עילה ביחס להוראות צוואת המנוחה. טענה שגויה זו, הייתה מבוססת על פסק דינו של השופט ברגר, שניתן בבקשת ת’ לביטול צו קיום צוואת המנוחה, כאשר הנכס כלל לא נזכר בצוואה, הוברח מהעיזבון והתגלה שנים לאחר שניתן צו קיום הצוואה ביום 21.1.10. בית משפט קמא העיר בעצמו בדיון שהנכס לא היה חלק מהעיזבון. לפיכך, הבקשה לביטול צו קיום צוואה והתביעה מושא הערעור, אינן מבוססות על עילה זהה.
שגה בית משפט קמא משהתיר למשיבים להרחיב חזית בטענתם כי עו’ הוא בעל הנכס, והוסיף ושגה בקבעו קיומה של נאמנות. לא נטען כלל לקיומה של נאמנות, לא חוזית ולא משתמעת, ולת’ לא ניתנה הזדמנות להשיב לטענה זו. על כן, ממילא לא הורם נטל השכנוע. עו”ד — הצהיר בתצהירו מיום 10.4.22 כי בין המנוחה לעו’ היו יחסי שליחות, כאשר המנוחה נתנה בבנה אמון מלא שיפעל בשמה ובמקומה. עו’ עשה שימוש בייפוי הכוח, תוך חריגה מסמכותו, והבריח מהעיזבון נכס משמעותי והעבירו לשני בניו, ע’ וא’. גם בתצהירו הקודם של עו”ד —- מיום 14.3.16, לא נטען לקיומה של נאמנות. אפילו כשעו”ד —- הרחיב חזית וטען שהנכס הוחזק כ- “פיקדון”, לא טען לקיום נאמנות. לפיכך, לכל היותר, מדובר בשליחות של עו’ בעבור המנוחה, כעולה גם מהמסמכים בתיק.
גם עו’, הנהנה יותר לכאורה, לא טען לקיום נאמנות. משאין לטענה זכר בסיכומים, המשמעות היא שהטענה נזנחה. מהראיות שבתיק עולה בבירור כי הנכס היה בבעלות המנוחה. בעלות המנוחה בנכס ומימון רכישתו על ידה, גובו במסמכים רבים, ובין היתר, מסמכי הרכישה, ייפוי הכוח ואף הסכמי הלוואות שניטלו לצורך הרכישה.
בית משפט קמא שגה בהתעלמו כליל מסוגיית עסקת המתנה. בית משפט קמא שגה משביסס החלטתו בסוגיה כה מהותית על בסיס הצוואה הראשונה, מסמך חסר כל נפקות משפטית או משקל ראייתי, שמעולם לא אושרה, בו בעת שצוואה אחרת אושרה וקוימה.
בית משפט קמא התעלם מהנסיבות התמוהות והמפוקפקות של עריכת עסקת המתנה ומתפקידם המרכזי של עו”ד —- ושל עו’ בעריכת העסקה לכאורה.
שגה בית משפט קמא משלא נתן שום משקל לפרשה הפלילית החמורה בגינה הורשע עו’ וריצה עונש מאסר ממושך, ולהשלכותיה על ענייננו. מדובר בראיה מהותית ואובייקטיבית המעידה באופן ברור וחד-משמעי, הן על העדר יכולתו הכלכלית של עו’ לממן את רכישת הנכס, והן על אופיו ודרך התנהלותו של עו’. עו’ ניצל את האמון שנתנה בו המנוחה, את מצבה הרפואי הקשה וגם את פטירתה בהמשך, על מנת להתעשר ולא במשפט.
אי ידיעת ת’ בדבר מצבה הכלכלי של המנוחה, ודאי אינה מוכיחה את אי יכולתה הכלכלית של המנוחה לרכוש את הנכס. קביעת בית משפט קמא כי עו’ מימן את הרכישה, ניתנה מבלי שנבחנה יכולתו הכלכלית, וללא כל בדל ראיה.
בית משפט קמא התעלם מהנחלה שהייתה בבעלות המנוחה שכללה שטחים חקלאיים שהושכרו (כאשר דמי השכירות שולמו למנוחה), ומקצבאות ביטוח לאומי משמעותיות ששולמו למנוחה נוכח מצבה הרפואי. כמו כן, בית משפט קמא התעלם מהעובדה שהמנוחה הייתה היורשת הבלעדית של המנוח, למעט סך של כ- 100,000 ₪ שחולק בין שאר היורשים.
בית משפט קמא התעלם מחלקו המרכזי של עו”ד —- בהסכם הפשרה, והעובדה כי הפיצוי שנקבע לגב’ א.ח. היה בעיקר מחלקה של המנוחה בנכס.
בית משפט קמא התעלם מטענת ת’ כי הסכם חלוקת העיזבון שנחתם עמה, שונה לרעה מהסכמי חלוקת העיזבון האחרים.
בית משפט קמא שגה בהתעלמו מחלקו המרכזי והמשמעותי של עו”ד — במסגרת הפרשה, הן בכובעו כעו”ד, והן כאדם פרטי.
בית משפט קמא התעלם לחלוטין מחוסר העקביות בגרסאות שהציגו המשיבים לאורך ההליך, כמו גם מהעדר האחידות בין גרסאות המשיבים בינם לבין עצמם. זאת, בה בעת שקבע כי גרסתה של ת’ אינה מבוססת חרף היותה עקבית ומהימנה.
בית משפט קמא לא נתן משקל להתנהלות המשיבים ובתוך כך לנכסים שנטלו לעצמם.
לפיכך, יש לקבל את הערעור על כל חלקיו ולהורות על ביטול פסק דינו של בית המשפט קמא, לקבוע כי המנוחה היא בעלת הנכס, ולכן הנכס הוא חלק מעיזבונה, ות’ זכאית לרשת, ירושה על פי דין, את חלקה בנכס. בתוך כך, יש לקבוע כי עסקת המתנה בטלה כמו גם הסכם הפשרה. יש לחייב את המשיבים בהוצאות ת’.
טענות המשיבים 1, 2 ו- 6-4:
ע’, א’, עו’, א’ ומ’ טענו בתשובתם לערעור את הטענות הבאות:
ת’ מתעלמת מהעיקרון המשפטי הבסיסי לפיו, בית משפט של ערעור אינו בוחן מחדש את אופן התרשמותו ואת הבנתו של בית משפט קמא את המסכת העובדתית. ת’ כלל אינה מפנה להלכה משפטית המצדיקה את הגשת הערעור. בית משפט קמא התרשם באופן בלתי אמצעי מהעדויות שנשמעו לפניו.
הטענות והנימוקים שעמדו בבסיס בקשת ת’ לביטול צו קיום צוואת המנוחה מיום 23.6.08 (ת”ע 17492-03-14), זהים לנימוקי תביעת ת’ לביטול עסקת המתנה ולצירוף הנכס לעיזבונה של המנוחה (תמ”ש 4804-10-14). אף העילה זהה, ואף אם בתביעה המאוחרת נכללים פרטים ומרכיבים שלא נכללו בתביעה הקודמת, הרי שמשהוכרעה התביעה הקודמת, חל השתק עילה.
ת’ אינה מנמקת טענתה באשר לטעות שנפלה בהכרעת בית משפט קמא בעניין הנאמנות ובעניין מימון רכישת הנכס. המסמכים והעדויות מוכיחים שעו’ היה היחיד מבני המשפחה שהיה מעורב באיתור הנכס ובמימון רכישתו, ודאג לביצוע תשלומי המשכנתא השוטפים עד לפירעונה של ההלוואה במלואה, כי בני המשפחה ידעו שהמקרקעין שייכים לעו’, וכי הרישום לטובת המנוחה נעשה אך ורק מתוך רצונה של המנוחה לעזור לעו’ בתקופה קשה בחייו. הפסיקה קבעה כי כאשר אמורים הדברים במשפחה, החזקה של סעיף 125(א) לחוק המקרקעין ניתנת לסתירה. טענת הנאמנות אינה סותרת את הרישום ואינה מתנגשת עמו.
ת’ אינה יכולה לטעון כנגד עסקת המתנה ותקפותה שעה שאינה צד לעסקה, מעולם הייתה גורם בעסקה, מעולם לא ייצגה את המנוחה בשום עניין, ומעולם לא החזיקה בייפוי כוח מטעם המנוחה לבצע פעולה בשמה. בנוסף, עניין כשירותה של המנוחה הוכרע במפורש בפסק הדין בת”ע 17492-03-14, וגם עו”ד —- העיד בעניין. יתרה מזו, עסקת המתנה דווחה כדין לרשויות המס, המידע אודות העסקה היה זמין ברשומות הציבוריות, ולא נעשה כל ניסיון להסתיר את העסקה מת’.
ת’ מנועה מלטעון בערעורה טענות באשר להסכם הפשרה שעה שבסיכומיה זנחה את טענותיה ביחס לביטולו של הסכם הפשרה עם הדיירת. לגופן של הטענות, חתימת המנוחה על הסכם הפשרה אותנטית, ונעשתה כשהמנוחה כשירה, כאשר ת’ לא הייתה צד להסכם הפשרה.
עדותה של ת’ בלתי אמינה, בלתי מהימנה ומתחמקת ממתן תשובות ישירות. עדותה מהווה עדות בעל דין שאין לה כל סיוע. מנגד, עדויותיהם של עו’, א’, מ’ וא’ מהימנות וקוהרנטיות.
טענותיה של ת’ ביחס להכפשות על עו’, אינן קשורות לעניינים העומדים להכרעתו של בית המשפט.
לפיכך, יש לדחות את הערעור ולחייב את ת’ בהוצאות משפט גבוהות.
טענות המשיב 3:
עו”ד —- טען בתשובתו לערעור את הטענות הבאות:
די בכך שכתב התביעה המתוקן בתמ”ש 4804-10-14 לא כלל סעדים כלשהם כנגד עו”ד —-, על מנת שפסק דינו של בית משפט קמא כנגד עו”ד — יעמוד על כנו.
ת’ בערעורה בחרה להתעלם מקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, והרחיבה טענותיה לעניינים שמחוץ ליריעת המחלוקת כפי שנקבעה בפסק הדין בעמ”ש 66998-01-17.
לא נפלה שגגה בקביעותיו העובדתיות ובמסקנותיו של בית משפט קמא.
אין ממש בטענת ת’ כי המשיבים לא טענו ולא הוכיחו נאמנות. בסעיף 18 לתצהירו של עו”ד —– מיום 10.4.22, צוין כי “המנוחה החזיקה בחלקיה בנכס עבור עו’ ו/או עבור נכדיה, ילדיו של עו’ “. החזקה בנכס עבור אחר שהנכס שייך לו, מהווה נאמנות על פי הגדרת הנאמנות בסעיף 1 לחוק הנאמנות. אין סתירה בין היותו של עו’ שלוח של המנוחה בכל הנוגע לנכס, לקביעה כי המנוחה החזיקה בנכס בנאמנות עבור עו’ ו/או ילדיו.
בית משפט קמא קימץ בהוצאות המשפט בהן חייב את ת’ לשלם לעו”ד —- אשר לא נמצא כל רבב בהתנהלותו ולא התבקשו נגדו סעדים כלשהם.
לפיכך, יש לדחות את הערעור כלפי עו”ד — ולחייב את ת’ בהוצאות משפט גבוהות שישקפו את משך ההליך, תוצאותיו, המשאבים שנדרשו לניהולו והתנהלותה של ת’.
דיון והכרעה:
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות של הצדדים, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים בדיון שהתקיים לפנינו, ועיינתי במכלול החומר שהוגש לתיק, מסקנתי היא כי דין הערעור להידחות, וכך אמליץ לחבריי.
כידוע, הליך הערעור לא נועד לשמש במה לדיון מבראשית בכל הטענות העובדתיות שנדונו והוכרעו על ידי הערכאה הדיונית. התערבות בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות תיעשה בהתקיים נסיבות מיוחדות וחריגות בלבד, בהן מתגלה שגיאה בולטת על פני החלטתו של בית משפט קמא. כך, למשל, כאשר ממצאי העובדה אינם מעוגנים כלל בחומר הראיות, או מקום שבו הגרסה העובדתית שאותה אימץ בית משפט קמא, אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם מבחנים של היגיון ושכל ישר (ראו: ע”א 10225/02 פרץ נ’ פרץ בוני הנגב (15.1.2004), כן ראו בספרם של ט’ חבקין וח’ בן-נון הערעור האזרחי, מהדורה שלישית, עמודים 475-474). עוד אפנה לדבריו של כב’ השופט ד. מינץ בע”א 8191/16 דיאליט נ’ אברהם הרר (17.06.2019), כדלהלן:
“כאמור, הלכה נושנה היא שאין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. זאת, מפני שבידה של הערכאה הדיונית האפשרות להתרשם מהעדים ומחקירתם על דוכן העדים, ולבחון כל ראיה וחוות-דעת לעומק. התערבות ערכאת הערעור תיעשה במקרים חריגים וקיצוניים בלבד, כגון מקרים בהם נפל פגם בהכרעתה של הערכאה הראשונה היורד לשורשו של עניין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם (אורי גורן 1026 (מהדורה שתים עשרה, 2015); ע”א 4175/12 תעשית אבן וסיד בע”מ נ’ גדיר (10.3.2014); ע”א 3894/03 דויטש נ’ ישראפלאורס בע”מ (23.8.2012))”.
המקרה דנן אינו נמנה על המקרים החריגים המצדיקים התערבות.
פסק דינו של בית משפט קמא מפורט ומנומק היטב, ולא מצאתי בו טעות המצדיקה התערבות ערכאת הערעור.
נאמנות בנכס
מקובלת עלי מסקנתו של בית משפט קמא כי הנכס הוחזק על ידי המנוחה בנאמנות עבור בנה עו’ או מי מטעמו.
גם אני שוכנעתי כי מהתשתית העובדתית שהונחה לפני בית משפט קמא, ומכוח קביעות שקבע וממצאים שאימץ, מתבקשת המסקנה כי נוצרו יחסי נאמנות בין המנוחה לבין עו’ בנכס שבמחלוקת, כפי שיפורט להלן.
בטרם אבחן טענותיה של ת’, אדרש בתמצית למסגרת הנורמטיבית הנוגעת לדיני הנאמנות.
נאמנות מוגדרת בסעיף 1 לחוק הנאמנות, התשל”ט – 1979, כדלהלן:
“נאמנות היא זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיר או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת”
סעיף 2 לחוק הנאמנות מגדיר כיצד נוצרת נאמנות, כדלהלן:
“נאמנות נוצאת על פי חוק, על פי חוזה אם נאמן או על פי הקדש”.
בע”א 5955/09 כונס הנכסים אמסטר ואח’ נ’ מרשה טאובר טוב ואח’ (19.7.2011; להלן: “עניין אמסטרנ”)), קבע כב’ הש’ נ. הנדל כדלהלן:
“שלושת הדרכים ליצירת נאמנות הן: הדין, ההסכמה וכתב ההקדש. עמדת הפסיקה היא כי שלוש דרכים אלו אינן מהוות רשימה סגורה ליצירת נאמנות. הפסיקה הכירה בנאמנות מכוח פסק דין של בית משפט, ואף ב”נאמנות קונסטרוקטיבית” (ראו ע”א 185/95 בנק אוצר החייל בע”מ נ’ מזל אהרונוב, פ,ד נג (4), 199 (להלן: עניין אהרונוב); ע”א 5715/95 אלן א’ וינשטיין נ’ עו”ד אפריים פוקס, פ”ד נד (5) 792; מיגל דויטש קנין כרך ד (2007, להלן: דויטש) עמ’ 319-318 ובמצוין שם)”.
אם כן, אחת הדרכים ליצור נאמנות, אף במקרקעין, היא בהסכם שנכרת בין הצדדים – הנאמן והנהנה-, שיכול שיהא בעל פה משני טעמים:
האחד- נאמנות אינה עסקה במקרקעין המחייבת כתב מכח סעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ”ט – 1969 (להלן: “חוק המקרקעין”);
השני- על פי סעיף סעיף 2 לחוק הנאמנות אין חובה כי חוזה נאמנות יערך בכתב (ראו לעניין זה שלמה כרם, נאמנות, מהדורה רביעית, עמ’ 184 (להלן: “כרם”); ע”א 3829/91 וואלס נ’ נחמה גת פ”ד מח(1) 801, 811-812 (להלן: “עניין וואלס”); וכן עמ”ש (חי’) 31419-03-16 פלוני נ’ אלמוני (21/3/2018), והאזכורים הנוספים המופיעים שם).
עוד אפנה לדבריו של כב’ הש’ נ’ הנדל ב- ע”מ 7033/15 פלוני נ’ פלוני (1.6.16):
“חוזה נאמנות, ככל חוזה אחר, יכול להיעשות בעל פה, בכתב או בצורה אחרת, בכפוף לדין. חוזה נאמנות אף יכול שייערך במשתמע, שכן קיבול הצעת חוזה על ידי נאמן אינו חייב להיות באמצעות הודעה מפורשת מצדו. די אם יעשה הנאמן מעשה לביצוע החוזה או שיתנהג בצורה המעידה שקיבל עליו את חובת הנאמנות, זאת בהתאם לסעיף 6 (א) לחוק החוזים (חלק כללי) (שלמה כרם חוק הנאמנות תשל”ט- 1979 184 (2004) (להלן: כרם)). ניתן לומר שכאשר אדם מעביר נכס לזולתו ללא תמורה, וכאשר ההעברה אינה מיועדת לשמש מתנה, חזקה שהצדדים הסכימו ביניהם כי הנעבר יחזיק בנכס כנאמן עבור המעביר או עבור מי שהמעביר קבע כנהנה (ע”א 3829/91 וואלס נ’ נחמה גת פ”ד מח(1) 801, 813 (1994) (להלן: עניין וואלס); ע”א 4351/01 איתן ארז נ’ מדינת ישראל (20.06.2005) ; כרם, בעמ’ 179). בין אם מדובר בחוזה בכתב, בעל-פה או בחוזה משתמע, “לעתים קרובות נכרת חוזה-נאמנות ללא פורמליות או פירוט תנאי הנאמנות, בשל יחסי האימון שיוצר הנאמנות רוחש לנאמן. במקרים אלה אין הצדדים מנסחים בבירור את טיב העסקה ותנאיה” (כרם, בעמ’ 185). במקרה כזה יש לפרש את החוזה “לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו” (סעיף 25(א) לחוק החוזים;; ראו: עניין וואלס, שם)”.
עוד נקבע בפסיקה כי אין חובה לרשום הנאמנות בלשכת רישום המקרקעין, כעולה מסעיף 4 לחוק הנאמנות, הנוקט לשון “רשאי”, אך לא “חייב”, לעניין רישום כאמור. כך גם אי דיווח על עסקת הנאמנות למיסוי מקרקעין אינו פוגם בתוקפה של הנאמנות, למרות קיומה של חובת דיווח כאמור בסעיף 74 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ”ג- 1963 (ראו עניין אמסטר, עמ’ 543).
עוד נפסק כי נאמנות במקרקעין אינה סותרת את הרישום בלשכת המקרקעין, אלא מבקשת ליתן לו משמעות נוספת שאינה משתקפת על פני נסח הרישום, ואין בהוראת סעיף 125 לחוק המקרקעין (ראו ע”א 8168/09 ועד חברת עולי משהד (אירן) ירושלים נ’ הועד המרכזי לעולי (אנוסי) משהד אירן בישראל (23.10.2012).
אשר ליחסי נאמנות בין בני משפחה ראיתי להפנות ל-עמ”ש (חי’) 31419-03-16 פלוני נ’ אלמוני (21.3.2018), כדלהלן:
“במסגרת יחסים בין בני משפחה, בהם מטבע הדברים יש יחסי אמון, ניתן לקבוע שמתקיימת נאמנות משתמעת (IMPLIED TRUST).
מדובר על נאמנות שמתקיימת במקרה בו מהות היחסים בין הצדדים היא כשל נאמנות, אולם הצדדים לא דיברו במפורש על נאמנות.
בנוסף, נאמנות משתמעת תחול כאשר הכוונה הייתה ליצור נאמנות מפורשת, והצדדים לא עמדו בדרישות הפרוצדוראליות ליצירת נאמנות מפורשת.
נאמנות משתמעת הוכרה במשפט הישראלי, לפני חוק הנאמנות ולאחריה.
הבסיס לקבלתה של הנאמנות המשתמעת למשפט הישראלי לאחר חקיקת חוק הנאמנות נדון בהרחבה בענין וואלס.
באשר ליישום דוקטרינת הנאמנות המשתמעת, נפסק בענין וואלס, כי נאמנות משתמעת היא בגדר “נאמנות על פי חוזה” כמצויין בסעיף 2 לחוק הנאמנות (סעיף 10-12 לפסק הדין).
על-כן דומה כי ביחסי משפחה בפרט, לעיתים נכרת חוזה נאמנות ללא דקדוקי פורמליות או פירוט תנאי הנאמנות וזאת בשל יחסי האמון שמטבע הדברים יוצר הנאמנות רוחש לנאמן…” (סעיף 52 לפסק הדין קמא. ההדגשות במקור).
מן הכלל אל הפרט
במקרה הנדון, עיון במכלול הראיות שהוגשו לפני בית משפט קמא, ובכלל זה בכתבי בית הדין שהגישו המשיבים, מלמד כי אין כל בסיס לטענותיה המקדמיות של ת’, לפיהן גרסת המשיבים כי המנוחה החזיקה בנכס בנאמנות עבור עו’ לא הועלתה על ידם במפורש בפני בית משפט קמא, ולכן מהווה היא הרחבת חזית אסורה; וכן כי לא ניתנה לת’ הזדמנות להתגונן ולתכנן חקירתה בהתאם.
בית משפט קמא נדרש במפורש לעניין זה בסעיף 54 לפסק דינו, בקבעו כדלהלן:
“בכתב התביעה שהגישו ע’ וא’ בתמ”ש 64744-01-17 עתרו לאכיפת הסכמי המתנה, בטענה כי לא נפל פגם בעריכת הסכמי המתנה, וכי המנוחה הייתה בהכרה מלאה ובדעה צלולה בעת החתימה על המסמכים. הטענה לפיה המנוחה החזיקה בנכס בנאמנות, עלתה כטענת הגנה, והובאה בהרחבה בתצהיר עדות ראשית מטעם עו”ד —- וכן גב’ א’ [א’], ובחקירתו של עו’. בידי ת’ ניתנה הזדמנות להתגונן ולתכנן את חקירתה בהתאם לגרסתם של יתר הנתבעים בתמ”ש 64744-01-17” .
נוכח דברים מפורשים אלו של בית משפט קמא, אשר אינם יכולים להשתמע לשתי פנים, עיינתי אף אני בהליך אשר התנהל בפני בית משפט קמא, לרבות בכתבי הטענות אשר הונחו לפתחו. מעיון זה עולה בבירור כי צדק בית המשפט קמא משקבע כי טענת הנאמנות עלתה במהלך ניהול המשפט, עוד בכתב הגנתם המתוקן של המשיבים מתאריך 8.5.2019. ראו למשל סעיף 18 לכתב ההגנה המתוקן בו צוין ברחל בתך הקטנה, כי “… מעולם לא היה סימן שאלה או ספק שלמנוחה אין זכויות בנכס והיא מחזיקה בנכס עבור הנכדים ואחותם”. זוהי, הלכה למעשה, לב לבה של טענת הנאמנות. המשיבים לא הסתפקו בכך. הם המשיכו והפנו בגדרי כתב הגנתם המתוקן לפסיקה שעניינה בין היתר נאמנות, ותוך שצוין כי העניינים שם דומים לענייננו דכאן. כן הפנו לספרו של שלמה כרם הנושא את הכותרת “נאמנות”, ובהסתמך על הפסיקה והספרות אליה הפנו התייחסו המשיבים לקיומה של “נאמנות משתמעת” הנלמדת מהתנהגותם של הצדדים, ולכך שקיום הנאמנות אינו מותנה ברישום. (ראו סעיפים 22- 25). גם בכך לא הסתפקו המשיבים ומיד בהמשך יישמו את הדברים על ענייננו בציינם כי “.. קיומה של הצוואה הקודמת בנוסחה מלמדים מעל לכל ספק על כך שהמנוחה היתה נאמנה ושלוחתם של הנכדים, הכל כמובהר לעיל”. (סעיף 27 לכתב ההגנה המתוקן). המשיבים אף טענו בכתב הגנתם המתוקן (תחת “סוף דבר”),כי “.. התובעת [ת’] היתה מודעת באופן מלא לכך שהמנוחה היתה נאמנה עבור הנכדים לצרכי רישום בחברה ובנכס” (סעיף 101 לכתב ההגנה המתוקן).
המשיבים לא זנחו טענתם זו במהלך ההליך לפני בית המשפט קמא. לראיה, בתצהיר עדותו הראשית ציין עו’ מפורשות כי הצוואה הקודמת ודרך הניסוח שלה מלמדים על כי המנוחה “הבינה והכירה בכך שביחס לחברה ולנכס היא היתה אך ורק נאמנה ושלוחתם של הנכדים…” (סעיף 27 לתצהיר). עו’ נדרש לסוגיית הנאמנות גם בגדרי חקירתו מעל דוכן העדים, וחזר על גרסתו בתצהיר (ראו למשל עמ’ 72 לפרוט’ מיום 7.9.2022, ש’ 16-28).
ואם בכך לא סגי, הרי וכפי שציין בית המשפט קמא, גם בתצהיריהם של עו”ד — וא’ עלתה טענת הנאמנות. ראו למשל סעיף 12 לתצהירו של —-, במסגרתו ציין הוא כי “עו’ היה “המביא והמוציא” בשמה של המנוחה, בהרשאתה של המנוחה שנעשתה בעל פה ובכתב, בכל הנוגע לנכס, שכן כאמור, המנוחה החזיקה בחלקיה בנכס עבור עו’ ו’או עבור נכדיה – ילדיו של עו’. המנוחה נתנה לי הוראות מפורשות לנהוג בחלקיה בנכס לפי הוראותיו של עו'”. ראו גם האמור בסעיף 18 לתצהירו:”… המנוחה לא השקיעה ולו אגורה אחת לרכישת חלקיה בנכס. המנוחה רכשה את חלקיה בנכס לפי בקשתו של עו’, עבור עו’ או ילדיו … והם אלו אשר נשאו בפועל בכל עלויות רכישת חלקיה של המנוחה בנכס ו/או בהוצאות האחזקה בהם. המנוחה החזיקה בחלקיה בנכס עבור עו’ ו/או עבור נכדיה…” (כן ראו סעיף 19 לתצהירו). ברי, כי כל בר דעת ייווכח על נקלה שהמילה “עבור” מייצגת את הנאמנות הנטענת, אף אם מונח זה לא הוזכר במפורש בתצהיר.
כך כאמור גם בתצהיר עדותה הראשית של א’, אחותם של ת’ ועו’, הצהירה כי “ידענו בזמן אמת, שיש לאחי עו’ בעיות עם בנקים והוא מתכוון גם לקחת הלוואה על מנת לממן את רכישת חלקו בנכס. בגלל בעיות אלו, ביקש עו’ מאמי המנוחה, ואימי גם הסכימה, וחלקו בנכס ירשם על שמה של אליאמי ושלקיחת המשכנתא תעשה באמצעות שימוש בשמה. ידענו גם על כך שעו’ הוא שדאג לכל התשלומים השוטפים בגין רכישת הכנס והוא גם זה שטיפל בנכס לאורך השנים. אנחנו האחיות מעולם לא היינו מעורבות בטיפול בנכס… היה ברור לי ולאחיותיי ת’ ומ’, כי הרישום של הנכס על שמה של אימי מהנוחה הוא רישום זמני בלבד והרישום ישתנה לטובת ילדיו של עו’ ברגל שהם יתבגרו”. סעיפים 12 – 14 לתצהירה). א’ חזרה על גרסתה זו בתצהיר במהלך עדותה (עמ’ 44-48 לפרוט’ מיום 7.9.2022). כן ראו לעניין זה גם סעיפים 6, 8, 28-30 לתצהירו של א.ג.).
גם בסיכומיהם, ואף שהמונח נאמנות לא הוזכר על ידי המשיבים במפורש, חזרו הם וטענו מן הפן המהותי לקיומה של הנאמנות.
הנה כי כן, למן ראשיתו של הליך לפני בית משפט קמא, כבר בכתב ההגנה המתוקן טענו המשיבים לקיומה של נאמנות, תוך שהם מזכירים את המילה נאמנות לא פעם בגדר כתב הגנה זה. גם בהמשך ניהול ההליך לפני בית משפט קמא במסגרת תצהירי העדות הראשית ובמהלך דיון ההוכחות לפני בית המשפט קמא, כמפורט בהרחבה לעיל, הועלתה טענת הנאמנות בין אם בשמה המפורש ובין אם באופן מהותי. כך גם בעדויותיהם, ובסיכומי הטענות לפני בית המשפט קמא.
נוכח סקירה זו, אין כל ממש בטענותיה האמורות של ת’ ובצדק קבע בית משפט קמא כי ניתנה לת’ הזדמנות ראויה להתגונן בפני טענת הנאמנות בנכס בגדריו של ההליך דלמטה.
לגופו של עניין; מסקנתו של בית המשפט קמא כי הנכס הוחזק על ידי המנוחה בנאמנות וכי בפועל שייך הנכס לעו’ או למי מטעמו, מבוססת על הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידו, לאחר שערך בחינה וניתוח מעמיק של טיב העסקה, ובכלל זה הנסיבות שהביאו את עו’ ואמו המנוחה ליצור יחסי נאמנות בנכס, ניתוח הראיות שהונחו בפניו הנוגעות למשא ומתן שקדם לרכישתו של הנכס, למקורות המימון של הנכס, למסקנות הנובעות מן הצוואה שערכה המנוחה בשנת 2001 והניסיון להעברת הזכויות בנכס ע”ש ילדיו של עו’, באמצעות תצהירי המתנה עליהם חתמה, ועוד.
כעולה מסעיף 55 לפסק הדין, בית משפט קמא התרשם ממהימנות גרסתם העקבית של עו’, א’ א’, ומ’ לפיה עו’ בחר להתנהל באמצעות המנוחה, נוכח הסתבכותו של האחרון במהלך שנות ה- 90 בפרשיות שונות, שנמשכו והתפתחו, בעטיין אף ריצה עונש מאסר מאחורי סורג ובריח, ועקב כך נמנעו הבנקים מלתת לו אשראי או הלוואות. לעניין זה קבע בית משפט קמא כי “חברת — הוקמה בשנת 2001 והנכס נרכש סמוך לכך. על פניו, מדובר בהסבר המניח את הדעת, בפרט שבהמשך היה ניסיון להעברת הזכויות ע”ש א’ וע’ – היינו הסכמי המתנה שבמחלוקת”.
נדבך נוסף שעל יסודו הסיק בית משפט קמא כי הנכס הוחזק בנאמנות על ידי המנוחה עבור עו’, עניינו בקביעה עובדתית לפיה מהראיות שהונחו לפניו “עולה בבירור” כי המשא ומתן לקראת רכישת הנכס נוהל על ידי עו’ ולא על ידי המנוחה. (סעיף 56 לפסק הדין קמא). קביעה זו נסמכה, בין השאר, על דבריו של עו”ד —-ן בעדותו אותה מצא בית המשפט עקבית ומהימנה, כמו כל יתר עדויות המשיבים. וכך לדבריו של עו”ד —- בעדותו לפני בית משפט קמא:
“מי שעמד מאחורי ר.ג., ואיתו ניהלנו הדברים את כל הדברים, כל המשא-ומתן, הוא היה מוציא ומביא. מי שהיה מוציא ומביא בנכס הזה, זה היה עו.ג.. הוא הביא את העסקה, הוא זה שניהל משא-ומתן עם הדיירת, הוא עשה למעשה את כל הפעולות. אני ראיתי בו כבעלים של אותם 25%, מידיעה. כשהיה צריך לשלם ריבית, הוא שילם. כשהיה צריך לחתום על הסכם הלוואה חדש, הוא הביא את אימא שלו כדי לחתום. כל הפעולות האלה נעשו באמצעותו. אף אחד לא דיבר עם ר.ג.. השותפים שלי – א.מ. וי.מ – לא דיברו עם ר.ג.. דיברו רק עם עו’. כשהיו מצלצלים מהבנק, חסר ריבית, צריך לשלם ריבית – לא היו מצלצלים לר.ג.. היו מצלצלים לעו'”. {עמ’ 32 לפרוט’ מיום 22.9.2022, ש’ 1-10).
ובהמשך:
” המנוחה ידעה ואמרה לי – כל מה שעו’ מבקש לעשות בנכס – תעשה. וראייה לזה – אתה שואל אותי איזה ראיות – יש את הצוואה שהיא עשתה ב-2001, שבה היא מודה שהנכס לא שלה. כי היא מורישה את זה רק לילדים של עו’. יש לנו את הייפוי כוח, שהיא חתמה עליו ב-2007 לטובת הדיירת, ויש את ייפוי הכוח שהיא נתנה לעו’. עכשיו, היא לא הייתה שותפה לשום הליך, שקשור לנכס הזה. היא לא שילמה. לא הייתה מעורבת בשום דבר. הנכס הזה היה של עו’. אז אתה כל הזמן שואל אותי אם היא ידעה או לא ידעה. היא אמרה לי – תעשה כל מה שעו’ מבקש. זה מה שהיא אמרה לי.
…
הלוואת משכנתא נלקחה תחת שמה. היא לא שילמה אגורה עבור ההלוואה. לא ריבית. לא עמלות”. (עמ’ 37, ש’ 10-36).
עוד העיד עו”ד —:
“אני שוב אומר – לא מדובר באנשים זרים. מדובר באימא ובן. הבן החזיק ייפוי כוח נוטריונים כלליים, לעשות כל פעולה בשמה של האם. אני ידעתי שהנכס הזה שייך לעו.ג., ולכן, פעלתי, הוא פעל על פי ייפוי כוח שקיבל מהאימא, אני פעלתי על פי הוראותיו, שידעתי שיש לו ייפוי כוח לעשות את זה”. (עמ’ 33 לפרוט’, ש’ 1-5).
טענתה של ת’ כי המנוחה היא שמימנה את תמורת הנכס במלואה – המתבססת על מסמכי עסקת הרכישה וההלוואה שניטלה מחשבונה של המנוחה בלבד – לא נעלמה מעיניו של בית משפט קמא. בעניין זה ראה בית המשפט להעדיף את גרסתם העקבית, אותה מצא מהימנה, של ע’, מ’ וא’ כי למנוחה לא היו אמצעים כלכליים לרכישת הנכס. (סעיפים 57-58). בית משפט קמא פירט חלקים מעדויותיהם של מ’ וא’ התומכות בגרסתו של עו’ כי מצבה הכלכלי של אמו היה קשה וכי למעשה הוא זה אשר תמך בה כלכלית. כך העידה מ’ כי “אמי לא היה לה כסף אפילו לעזור לי לממן את הלימודים שלי”. א’, אשר אין כל חולק כי הייתה זו אשר ניהלה את חשבונה של המנוחה, העידה כי למנוחה “לא היה לה כסף, בקושי כסף לחיות, על אחת כמה וכמה לא היה לה כסף לקנות נכסים וידענו שהנכסים הם של עו'”. יתר על כן, ת’ שהייתה מי שלוותה את המנוחה וסעדה אותה לאורך השנים, טענה כי היא אינה יודעת מה היה מצבה הכלכלי של המנוחה, אישרה כי אחותה א’ היא שבקיאה בהתנהלותה הכלכלית של המנוחה ומודעת היטב למצבה הכלכלי, ואף לדבריה “עו’ אולי יכול להיות שהוא תמך באימי”. (עמ’ 5 לפרוט’ מיום 14.6.2022). בנסיבות העניין קבע בית משפט קמא כי “עדותה של ת’ מחזקת באופן ברור את עדותם של עו’, של עו”ד —, של א’ ושל מ'”.
עוד התרשם בית משפט קמא לעניין טיבה של העסקה מעדויותיהן של מ’ וא’ התומכות בגרסתו של עו’ כי ביחסי נאמנות עסקינן. מ’ העידה כי אמה סיפרה לה שהנכס רשום על שמה אך הוא שייך לעו’, וכך לדבריה:
“ש. יש נכס שרשום על שם אימא שלך, מאיפה את יודעת שהוא לא שלך?
ת: כי היא אמרה לנו. היא אמרה לי. כן.
ש: היא אמרה לך שהוא רשום על השם שלה, אבל הוא לא שלה?
ת: נכון.
ש: מתי היא אמרה לך את זה?
ת: לאורך כל הדרך שהיא הייתה צלולה ושהיא הייתה בחיים, היא אמרה… “אח שלי…” רגע, אני אענה לך. “עו’ ביקש ממני עזרה שאני אכתוב את הנכסים על שמי, כי היו לו בעיות עם הבנק” וכמובן שהסכמנו…” (עמ’ 61 לפרוט’ מיום 7.9.2022 , ש’ 1-22).
עוד לעניין זה העידה של א’:
” כפי שא’ אמר, היה את הנכס, לא התעמקנו איזה נכס, ידענו שלאמי אין כסף לקנות שום נכסים ואחי אז היה מסובך עם הבנקים, ונאמר שבשביל שהוא יוכל לממש את הנכס, לבנות את הנכס, זה יהיה על שם הילדים שלו. כאילו, זה יהיה על שם אימא שלי, אבל בבוא היום זה יועד לילדים של עו’, כי הנכס שייך בעצם לעו’, לא לאימי…
לא היה לה כסף. בקושי על הכסף לחיות, על אחד כמה וכמה לא היה לה כסף לקנות נכסים, וידענו שהנכסים הם של עו’. ת’ הסיעה את אמי לחתום על כל מיני מסמכים והיא קיבלה על זה תשלום, את זה אנחנו יודעים. קיבלה תשלום על זה. כל נסיעה שהיא לקחה את אמי, והיא ידעה בדיוק לאן היא לוקחת את אמי ולחתום בדיוק על מה, היא ידעה, אנחנו פחות ידענו, והיא זו שהסיעה את אמי והיא קיבלה על זה כסף…” (עמ’ 44 לפרוט’ מיום 7.9.2022, ש’ 9-34).
בסעיף 59 לפסק דינו קבע בית משפט קמא, לאחר שבחן את העדויות של הצדדים, כדלהלן:
“נוכח המצוטט לעיל לא נותר בי ספק כי גרסת ת’ אינה מבוססת, וכי גרסאותיהם של יתר העדים מתיישבות זו עם זו ועם כל יתר הראיות בתיק. לכך אוסיף עוד את עניין נטילת ההלוואה לצרוך מימון רכישת רכב למנוחה, וההליך שהתנהל בעניין החזר ההלוואה, מחזק את המסקנה לפיה למנוחה לא היו אמצעים כלכליים לרכישת רכב קל וחומר נכס עסקי (ראו עדות ת’, פרוט’ הדיון מיום 14.6.2022, עמ’ 24 ועמ’ 25)”
בית משפט קמא אשר היה ער לטענתה של ת’ כי הצוואה הראשונה שערכה המנוחה בתאריך 1.10.2001 – שבמסגרתה הורישה את זכויותיה בחברה (קרי זכויותיה בנכס) לע’, א’ ואחותם (שלושתם ילדיו של עו’) – מלמדת כי הנכס שייך למנוחה ולא לעו’, ראה ובצדק להעדיף את גרסתם של המשיבים וללמוד מן הצוואה דווקא על נכונות גרסתם של עו’, א’, מ’ ועו”ד —-, בהיותה משתלבת עם מארג הראיות התומך בגרסתם. זאת, כמפורט בפסק הדין, לנוכח סמיכות הזמנים והרציפות של האירועים שהחלו בעריכתה של עסקת הרכישה בראשית שנת 2001, תשלומי המסים שבוצעו בגינה בהמשך השנה, ועריכת הצוואה כאמור באוקטובר 2001 (ראו סעיף 60 לפסק הדין קמא). נוכח האמור, צדק בית משפט קמא גם בקבעו כי במועד בו ערכה המנוחה את צוואתה משנת 2008 לא היו למנוחה זכויות בנכס הנדון, שכן אלו עברו לע’ וא’, ולכן לא היה צורך להכליל את הנכס בצוואה.
ועוד, על יסוד המארג הראייתי שהונח בפני בית משפט קמא לעניין התנהלותה של המנוחה למן מועד רכישת הנכס בשנת 2001 ועד למועד פטירתה, ובכלל זה עריכת עסקאות המתנה בחייה לבניו של עו’ ע’ וא’, וכן בשים לב לכך שלמנוחה היו נכסים נוספים, הגיע בית משפט קמא למסקנה כי הנכס אינו שייך למנוחה.
יוער כי לא נעלמה מעיני טענתה של ת’ בערעורה כי עו’ לא הצביע על המקורות הכספיים ששמשו אותו לממן, כטענתו, את תמורת הנכס. חרף האמור, ובעדר כל ראיה מטעמה של ת’ לסתור את טענת הנאמנות שהעלו המשיבים, התרשמתי גם אני כי די במארג הראייתי שהונח בפני בית משפט קמא כדי לקבוע כי המשיבים הרימו את הנטל הרובץ על כתפיהם להוכחתה של “נאמנות אמיתית” בנכס. דהיינו, כי הלכה למעשה המנוחה החזיקה בנכס בנאמנות עבור עו’ או נכדיה, כי עו’ הוא אשר מימן את תמורת הנכס ולא המנוחה, וכי אין עסקינן ביחסי שליחות לפיהם היה עו’ שלוח של המנוחה בכל הקשור לעסקת הרכישה ולפעולות שבוצעו בנכס, כטענת ת’.
נוכח מסקנה זו, נשמטת הקרקע תחת טענתה של ת’ כי עסקינן בנכס של המנוחה אשר הוברח על ידי המשיבים מעיזבונה.
נוכח האמור בפרק זה, נדחות בזה טענותיה של ת’ בכל הנוגע לקביעותיו של בית המשפט בסוגיית הנאמנות בנכס.
למעשה די היה בכך כדי לדחות את ערעורה של ת’, עם זאת ראיתי להידרש, למעלה מן הצורך, לטענתה בסוגיית השתק עילה בנוגע לעסקת המתנה.
מעשה בית דין מחמת “השתק עילה”
טענתה של ת’ כי בית המשפט קמא החיל את כלל “השתק העילה” גם על הנכס מושא ענייננו, ובכלל זה על עסקת העברת זכויות בנכס במתנה אין לה על מה לסמוך ויש לדחותה בשתי ידיים. כל המעיין בפסק דינה של הערכאה הדיונית ייווכח על נקלה כי בית המשפט קמא קבע קיומו של השתק עילה, וגם זאת למעלה מן הצורך, אך ורק ביחס לצוואתה של המנוחה מיום 23.6.2008 (צוואה שנחתמה במועד המאוחר לעריכת עסקת המתנה). כך קבע בסעיף 49 לפסק דינו:
” בכל הנוגע לטענות א’ וע’ להשתק עילה ביחס להוראות צוואת המנוחה – אמנם אין מדובר בסעד שהתבקש במסגרת כתב התביעה, ואולם, בגוף כתב התביעה וכן בתצהיריה טענה ת’ בעניין זה בהרחבה. לעניין זה אזכיר כי ביום 29.9.2014 ניתן פסק דין מנומק בת”ע 17492-03-14 אשר דחה את בקשת ת’ לביטול צו קיום הצוואה. פסק הדין בעיקרו, התבסס על מעורבות וידיעת ת’ אודות הצוואה, ועל השיהוי הניכר בהגשת הבקשה. בית המשפט ציין במפורש כי לאחר שנים, ממועד פטירת המנוחה, בהן היתה ת’ מיוצגת על ידי מספר עורכי דין שונים, ונהלה הליכים משפטיים כנגד בני המשפחה (היורשים), הליכים אשר התבססו על הוראות הצוואה עצמה, רק אז “נזכרה” לעתור לביטול הצוואה. בית המשפט ציין כי מאז פטירת המנוחה פועלת ת’ על פי הוראת הצוואה, מתגוררת בבית המנוחה ללא תמורה, עשתה שימוש ברכבה, ואף קיבלה את חלקה כאשר חולקו כספי העזבון. כאמור, נקבע כי מדובר בשיהוי ניכר. זאת ועוד, נקבע כי כל טענות ת’ היו ידועות לה במועד פטירת המנוחה או בסמוך לאחר גילוי קיומה של הצוואה, למעט הטענה בדבר גילוי הנכס דנן. די לעיין בהליכים שיזמה ת’ בעבר כדי להצביע כי אין כל חדש בטענותיה . אכן די לעיין בתמצית ההליכים שצטטתי במסגרת פסק דין זה כדי לדחות כל טענה של ת’ או אחר ביחס לצוואה. על פסק הדין הנ”ל לא הוגש ערעור והוא הפך חלוט כבר בשנת 2014. משכך פני הדברים, אין כל זכות לת’ להשמיע את טענותיה כפי שהובאו בכתב התביעה המתוקן ובתצהיר עדות ראשית מיום 2.3.2023, וטוב עשתה שחזרה מטענותיה והזניחה אותם בסיכומיה” (סעיף 49 לפסק הדין קמא; ההדגשות במקור).
ואולם, בכל הנוגע לנכס ולהעברתו לידי ילדיו של עו’, הערכאה המבררת דנה גם דנה בטענותיה של ת’ ודחתה אותן לגופן. ראו על כך עמ’ 38-41 לפסק הדין.
בית משפט קמא סבר כי נוכח קביעתו בדבר קיומה של נאמנות והמסקנה אליה הגיע לפיה הנכס שייך לעו’ ולא למנוחה, אין צורך לבחון את טענותיה של ת’ ביחס לכשירות המנוחה ולגמירת דעתה בעת החתימה על תצהירי המתנה, וחרף האמור דן בטענותיה אלו של ת’, והדברים נכתבו ברחל בתך הקטנה בסעיף 64 לפסק הדין.
ת’ אשר טענה בראשיתו של ההליך כי חתימותיה של המנוחה על תצהירי המתנה זויפו, זנחה טענה זו בסיכומיה, ולא בכדי, משאישרה בחקירתה הנגדית, לאחר שהוצגו בפניה חתימות המנוחה על המסמכים הרלוונטיים, כי מדובר בחתימת המנוחה. בית משפט קמא נדרש לעניין זה תוך שציין שממילא לא עמדה המערערת בנטל הכבד הרובץ עליה להוכחת טענת הזיוף, ובצדק קבע כי אין כל מחלוקת בנוגע לחתימה על גבי התצהירים.
כמפורט לעיל, גם טענתה של ת’ להעדר כשירותה של המנוחה לחתום על תצהירים נדחתה, ובצדק על ידי בית משפט קמא. לעניין זה קבע בסעיף 68 לפסק דינו, כדלהלן:
“אין חולק כי השאלה אם המנוחה היתה כשירה מבחינה קוגניטיבית במועד החתימה על התצהירים הינה שאלה שבמומחיות. נטל ההוכחה רובץ על כתפי הטוען לאי כשירות. ת’ לא עתרה למינוי מומחה ולא הצביעה על מסמכים רפואיים שיש בכוחם לערער את ההנחה בדבר כשירותה של המנוחה. המסמכים שהונחו בתיק אין בהן דבר, אין התייחסות ליכולת שיפוט של המנוחה, אין מסמכים המעידים על תיאור מצב המנוחה מבחינה ניורולוגית –פסיכיאטרית או כל התייחסות רצינית למצב המנטאלי. כאמור, הימנעות מהבאת ראיה או עד רלוונטי, מקימה חזקה, לפיה הבאתו הייתה פועלת לחובת בעל הדין הנמנע.לנוכח האמור, ת’ לא עמדה בנטל המוטל עליה לשכנע כי המנוחה לא הייתה כשירה, הן במועד חתימה על תצהירים והן במועד החתימה על הצוואה (למרות שאין אנו דנים בעניין הצוואה במסגרת ההליך עסקינן) וזאת חרף אשפוזה של המנוחה בבית חולים, וחרף מצבה הפיזי הנטען”.
גם טענתה של ת’ להשפעה בלתי הוגנת על המנוחה נדחתה כזכור על ידי בית משפט קמא, משלא עמדה בנטל להוכיחה. ועוד, בנסיבות העניין מקובלת עלי גם מסקנתו של בית משפט קמא כי בכל הנוגע להתקיימותו של מבחן גמירת הדעת של המנוחה בעריכת הסכם המתנה. מבחני הפסיקה יושמו על ידו כדבעי, כמפורט בסעיפים 76-73 לפסק הדין.
כל אלו הביאו את בית משפט קמא למסקנה, המתבקשת מהמארג הראייתי שהונח לפניו, כי ההסכם ותצהירי המתנה עליהם חתמה המנוחה תקפים ומחייבים, ולא מצאתי כל טעם שיצדיק התערבות בה.
עוד אנו רואים לדחות את ערעורה של ת’ על קביעתו של בית משפט קמא כי אין מקום להתערב בהסכם הפשרה, המפורט לעיל, שגובש במסגרת ה”פ 500/01. גם קביעתו זו נגזרת, ובצדק, ממסקנתו כי למנוחה אין זכויות אמיתיות בנכס.
בית המשפט סיכם את התרשמותו מגרסאותיהם של הצדדים בכלל ולעניין הסכם הפשרה בפרט, כדלהלן:
“אני מעדיף את גרסת א’, ע’, עו”ד — וגב’ א’ [א’לקה] כיוון שגרסתם הצטיירה בעיניי כעקבית ונמצא לה אחיזה, הן בראיות אובייקטיביות שהציגו, והן ביתר העדויות. מנגד, גרסתה של ת’, לאורך כל ההליך, הייתה פתלתלה, רחוקה מן ההיגיון ונמצאו בה סתירות רבות שאינן ניתנות לישוב. גרסתה בנוגע לסעד דנן, לא נתמכת בבדל ראיה”. (סעיף 78 לפסק הדין קמא).
הנה כי כן, מסקנותיו של בית המשפט קמא בפסק דינו נטועות היטב בראיות שהובאו לפניו, ומהתרשמותו מן העדים שבאו לפניו. כאמור, הלכה מושרשת במקומותינו היא אין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות אשר נקבעו על ידי הערכאה המבררת והמבוססים על מארג הראיות ושמיעת העדויות לפניה באופן בלתי אמצעי. (ראו רע”א 2555/24 ענף נ’ מדינת ישראל, פסקה 17 (18.4.2024); ע”א 7300/21 אסרף נ’ בובליל, פסקה 33 (12.3.2024)).
לסיכום
נוכח כל המקובץ לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור ולחייב המערערת בהוצאות המשיבים.
ס. ג’יוסי, שופט
[אב”ד]
השופטת עפרה אטיאס:
אני מסכימה.
ע. אטיאס, שופטת
השופט ניצן סילמן:
אני מסכים.
נ. סילמן, שופט
הוחלט כאמור בחוות דעתו של השופט ס. ג’יוסי .
המערערת תישא בהוצאות המשיבים 1,2,4,5 ו-6 בסך כולל של 15,000 ₪ ובהוצאות המשיב 3 בסך 5,000 ₪.
מותר לפרסום לאחר מחיקת שמות הצדדים והשמטת פרטים מזהים.
ניתן היום, ט’ טבת תשפ”ה, 09 ינואר 2025, בהעדר הצדדים.
ס. ג’יוסי, שופט
[אב”ד]
ע. אטיאס, שופטת
נ. סילמן, שופט
