לפני הרכב כבוד השופטים:
חננאל שרעבי [אב”ד]
אספרנצה אלון
אריה נאמן
המערערת
ס. ד. ט
ע”י ב”כ עו”ד דליה אבני וינשטיין – במינוי הלשכה לסיוע משפטי
נגד
המשיב
מ. ט
פסק דין
השופט אריה נאמן:
לפנינו ערעור מיום 12.3.24, על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בקריות (כבוד השופט ניר זיתוני), מיום 15.1.24 בתיק 28255-07-21, העוסק במזונות קטינה.
שתי הערות מקדימות כלליות:
כל ההדגשות בציטוטים שיצוטטו, אינן במקור אלא אם צוין אחרת;
טענות הצדדים הנוספות ישולבו במידת הצורך במסגרת פסה”ד;
ביום 13.7.21 הגישה המערערת (להלן: “האם”) כנגד המשיב (להלן: “האב”) תביעת מזונות בגין הקטינה המשותפת ילידת 2020 (להלן: “הקטינה”). במועד הגשת התביעה הייתה הקטינה כבת שנה וחצי, כיום כבת 4.5.
ביום 2.8.21 נפסקו מזונותיה הזמניים של הקטינה והועמדו ע”ס 1,600 ₪ רטרואקטיבית מיום 1.7.21, כאשר בהוצאות החינוך והבריאות יישאו שני הצדדים בחלקים שווים.
בקדם המשפט שהתקיים ביום 29.11.22, הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפיו ההכרעה בתביעת המזונות תהיה על בסיס סיכומים בכתב בצירוף מסמכים. הצדדים פעלו כנדרש והגישו את סיכומיהם, וביום 15.1.24 ניתן פסק הדין מושא הערעור, לפיו האב ימשיך את החיוב שנקבע בהחלטה למזונות זמניים (1,600 ₪) עד הגיע הקטינה לגיל 6, ומעת הגיעה לגיל 6 סכום המזונות יפחת ויעמוד על 1,000 ₪ עד הגיעה לגיל 18 או סיום לימודי התיכון עפ”י המאוחר, לאחר מכן הסכום יופחת לשליש עד סיום השירות הצבאי/הלאומי, כמו כן יישאו שני הצדדים בחלקים שווים בהוצאות החינוך והבריאות בהתאם למפורט בפסה”ד, כל זאת ללא הוצאות מדור שכן האם והקטינה התגוררו בבית הורי האם ועל כן קבע בימ”ש קמא כי ככל והאם תשכור דירה בעתיד, יתווסף לדמי המזונות חיוב ‘מדור’ בשיעור של 30% מדמי השכירות בכפוף להצגת הסכם שכירות וראיה בכתב בדבר תשלום דמי השכירות בפועל.
להלן הנתונים העיקריים הרלוונטיים עליהם בין היתר התבסס בימ”ש קמא לצורך קביעת שיעור חיוב המזונות:
הכנסות האב: האב עובד כ… והכנסתו החודשית הממוצעת נטו העולה מתלושי המשכורת כפי שהוצגו ע”י ביהמ”ש הינה כ-13,200 ₪; בקביעתו זו הסתמך ביהמ”ש על 11 תלושי משכורת 5/22-3/23 (סעיפים 37-40 לפסה”ד). בניכוי הוצאות שכירות מדורו בסך 3,200 ₪ לחודש עומדת הכנסתו החודשית הפנויה על 10,000 ₪ בממוצע.
לעניין הכנסות האב – ביהמ”ש היה ער לכך שהאב לא המציא תלושי משכורת לאחר 3/23 הגם שאת סיכומיו הגיש בחודש 12/23 ואף קבע כי חוסר זה עומד לחובת האב (סע’ 38-39 לפסה”ד), אך משום מה בקביעתו את חישוב המזונות לא נתן בימ”ש כל ביטוי לקביעתו זו והתבסס על תחשיב ממוצע תלושי המשכורת שהוצגו בלבד (סע’ 40,42 לפסה”ד).
הכנסות האם: לאם דרגת נכות יציבה (נכות נפשית) ודרגת אי-כושר עבודה מלא בשיעור 100%, המקנה לה קצבת נכות בסך 4,999 ₪ בתוספת קצבת ילדים בסך 109 ש”ח. לכך הוסיף ביהמ”ש פוטנציאל השתכרות בסך 2,786 ₪ שהינו מחצית משכר מינימום בנימוק שלא הוכח כי האם איננה יכולה להשתלב כלל בשוק העבודה, ובימ”ש קמא אף הפנה לפסיקה בתלה”מ 43962-07-18 א.ג. נ’ אי.ג (להלן: “פס”ד א”ג”) שם ייחס ביהמ”ש לאב המקבל קיצבת נכות- הכנסה כוללת “כדי שיעורו של שכר מינימום במשק” המורכבת הן מקיצבתו בסך 1,600 ₪ והן מההפרש עד לשכר מינימום (סע’ 26 לפס”ד קמא). לפיכך הגיע בימ”ש קמא אצלנו לתחשיב לפיו סך כל הכנסות האם מקצבאות (5,108 ₪) בתוספת פוטנציאל ההשתכרות בגובה מחצית משכר מינימום (5,572/2=2,786 ₪) הינן 7,894 ₪ – זו גם הכנסתה הפנויה שכן אין לאם הוצאות ‘מדור’ כאמור בס”ק (ד) להלן.
יחס ההכנסות הנגזר מהמפורט לעיל הינו 56% לאב כנגד 44% לאם.
מגורי האם והקטינה: בבית הורי הקטינה.
צרכי הקטינה החודשיים: הוערכו ע”ס 1,600 ₪ (מתוכם 400 ₪ בגין צרכים שאינם תלויי שהות).
זמני שהות: הקטינה שוהה אצל האב באופן שיחס זמני השהות הינו 85% אצל האם ו- 15% אצל האב.
לאחר שבימ”ש קמא עיין בכלל החומר המצוי בתיק והביא בחשבון בין היתר את הנתונים שנסקרו לעיל, ולאחר ששקל את מכלול השיקולים הנדרשים בהתאם להלכה הפסוקה, ובשים לב ליחס ההכנסות מחד וליחס זמני השהות מאידך, הגיע למסקנה כי החיוב שנקבע בהחלטה למזונות זמניים בסך 1,600 ₪ יימשך עד הגיע הקטינה לגיל 6, ומגיל 6 ואילך יופחת סכום המזונות ויעמוד על 1,000 ₪ עד הגיע הקטינה לגיל 18 או עד לסיום הלימודים לפי המאוחר, ולאחר מכן ישולם שליש עד סיום השירות הצבאי/הלאומי. בנוסף יישאו שני הצדדים בחלקים שווים בהוצאות החינוך והבריאות בהתאם למפורט בפסה”ד.
בימ”ש קמא לא הוסיף לחיוב המזונות חיוב ‘מדור’ שכן האם התגוררה באותה עת יחד עם הקטינה בבית הוריה. יחד עם זאת קבע בימ”ש קמא שככל שהאם תשכור דירה בעתיד, יתווסף לדמי המזונות חיוב ‘מדור’ בשיעור של 30% מדמי השכירות בכפוף להצגת הסכם שכירות וראיה בכתב בדבר תשלום דמי השכירות בפועל.
עיקר טענות האם המערערת:
שגה בימ”ש קמא בתחשיב הכנסות האב, ובנוסף התעלם מזכויותיו הסוציאליות. כמו כן שגה בימ”ש קמא עת ייחס לאם פוטנציאל השתכרות משנקבע כי לאם קיימת דרגת אי כושר מלאה ולא חלקית. כמו כן שגה ביהמ”ש משהעריך את צרכי הקטינה על הצד הנמוך וממילא שגה בהעמדת גובה החיוב על סך 1,600 ₪ בלבד, כמו כן שגה ביהמ”ש משהפחית את המזונות בהגיע הקטינה לגיל 6 ל-1,000 ₪ בלבד. עוד שגה ביהמ”ש משלא הוסיף חיוב בגין הוצאות ‘מדור’, שכן גם אם האם מתגוררת בבית הוריה, הרי שחלק מהוצאות המדור של הוריה הינן גם בגין הקטינה המתגוררת בביתם. כמו כן שגה ביהמ”ש בכך שהורה על חלוקת הוצאות החינוך והבריאות באופן שווה למרות שיחס ההכנסות איננו שווה.
עיקר תשובת האב המשיב:
בימ”ש קמא לא שגה באף אחד מהרכיבים שנמנו בסעיף 6 לעיל, תחשיב הכנסותיו הינו נכון, האם יכולה ואף השתלבה בפועל במעגל העבודה, באשר לחלוקת הוצאות החינוך והבריאות באופן שווה גם בכך לא שגה בימ”ש קמא, הגם שיחס ההכנסות איננו שווה ברם הוא איננו רחוק מכך (56% לעומת 44%) והדבר מצוי בתחום שיקול הדעת של ביהמ”ש.
דיון והכרעה
כלל ידוע הוא, שלערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב בקביעת שיעור מזונות בכל מקרה קונקרטי ואין מדרכה של ערכאת הערעור להתערב עת מדובר בסוגית דמי מזונות אשר נדונה בערכאה הדיונית, אלא אם נתגלתה שגיאה בולטת, היורדת לשורשו של עניין.
ראו: בע”מ 2045/15 פלוני נ’ פלונית [פורסם בנבו] (21.5.2015);
בע”מ 7256/19 פלוני נ’ פלונית [פורסם בנבו] (907.2020).
לאחר עיון ובחינת מכלול טענות הצדדים והחומר שהונח בפני בימ”ש קמא, מצאתי כי המקרה דנן נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור – ואלה נימוקיי:
לאחר פסק-דינו של ביהמ”ש העליון ב-בע”מ 919/15, על הכרעה בסוגיית חיוב מזונות להיות נטועה בשלושה אדנים מרכזיים: זמני-שהות הקטינים עם כל אחד מן הצדדים, צרכי הקטינים, ויכולתם הכלכלית של הצדדים לרבות הכנסותיהם הפנויות כולל מרכושם.
המהלך המשפטי שעל ביהמ”ש לנקוט בו בקביעת המזונות בעקבות בע”מ 919/15 יהיה כדלקמן:
א. הערכת וקביעת צרכי הקטינים לפי רמת החיים שהורגלו לה ערב הפירוד (צרכים תלויי שהות ובכללם מדור ואחזקתו, צרכים שאינם תלויי שהות וצרכים חריגים).
ב. היכולות הכלכליות של הצדדים (לא רק הכנסותיהם הפנויות של ההורים משכר עבודה אלא קביעת יכולת כלכלית מכלל המקורות העומדים לרשות ההורים לרבות רכושם).
ג. קביעת יחסיות ביכולת הכלכלית של ההורים זה מול זה.
ד. קביעת יחסיות של זמני השהות של הקטינים עם כל אחד מההורים.
(ראו: דברי כב’ השופט שוחט בעמ”ש 14612-10-16 פ.ב. נ’ א.ב. (20.12.17))
הכנסות האב: הלכה פסוקה היא כי התערבות ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות תיעשה בהתקיים נסיבות מיוחדות וחריגות בלבד, בהן מתגלה שגיאה בולטת על פני החלטתו של בימ”ש קמא. (ע”א 10225/02 פרץ נ’ פרץ בוני הנגב (15.1.2004); ע”א 826/21 הימנותא בע”מ נ’ יוסף שדאד (3.3.2021)).
בענייננו סבורני כי נפלה שגגה בולטת באופן תחשיב הכנסות האב, שכן בימ”ש קמא התבסס על 11 תלושי משכורת בלבד ולא על 12 תלושים המעידים על ממוצע שנתי של הכנסות, כמו כן ביהמ”ש חישב את הכנסת האב נטו (סעיפים 36-37 לפסה”ד), בעוד שעל פי המקובל ובהתאם לפסיקה יש לחשב את ההכנסה ברוטו לאחר ניכויי חובה בלבד, בפרט בנידונינו שהאב עובד כ… ועיון בתלושי המשכורת מעלה כי קיימות לו הפרשות רבות לזכויות סוציאליות, קרן השתלמות והטבות למיניהן; ואכן תחשיב ממוצע ברוטו לאחר ניכויי חובה בלבד של 12 התלושים האחרונים שהוצגו לבימ”ש קמא (4/22-3/23), מעמיד את הכנסתו הממוצעת הנ”ל של האב על כ-16,140 ₪ ברוטו לאחר ניכויי חובה (במקום כ-13,200 ₪ נטו כפי שקבע בימ”ש קמא), ובניכוי הוצאות שכירות מדורו בסך 3,200 ₪ לחודש עומדת הכנסתו החודשית הפנויה של האב על כ-13,000 ₪ (במקום כ-10,000 ₪ כפי שקבע בימ”ש קמא).
הכנסות האם: מסכים אני עם בימ”ש קמא כי אין די בהענקת דרגת אי כושר מלא כדי להעיד על מניעות מוחלטת מהשתלבות כזו או אחרת במעגל העבודה (ראה תמ”ש 16500/04 פלוני נ’ אלמונית סעיף 11 שם; תמ”ש 62672/98 ב. י. נ’ ש. נ. סעיף 7.ב שם) – והראיה, שבדיון בפנינו הודתה האם שהיא אכן עובדת כיום בעבודה חלקית, למרות דרגת אי הכושר המלאה שהוענקה לה, ולטענתה הינה משתכרת מעבודה חלקית זו כ-1,000 עד 1,200 ₪ לחודש (עמ’ 1 לפרו’ ש’ 16).
יחד עם זאת אינני רואה עין בעין את קביעתו של בימ”ש קמא כי יש לייחס לאם הכנסה פוטנציאלית נוספת על קיצבת הנכות בגובה מחצית משכר מינימום. עיון בפס”ד א”ג אליו מפנה בימ”ש קמא ואף מצטט אותו, מעלה כי ראשית- דרגת אי הכושר שהוענקה שם לאב הייתה בשיעור של 60% ולא דרגת כושר מלאה כבעניינינו. שנית- ההכנסה בגובה שכר מינימום אותה ייחס שם ביהמ”ש לאב הייתה הכנסה כוללת, קרי: הכנסתו מקצבת נכות בסך 1,600 ₪ בצירוף ההכנסה הפוטנציאלית = סה”כ שכר מינימום > ראה הציטוט מפס”ד א”ג אותו מביא בימ”ש קמא בסוף עמ’ 12 לפסה”ד: “די בכך כדי לייחס לאב פוטנציאל הכנסה המגיע (בתוספת קצבתו) כדי שיעורו של שכר המינימום במשק.” [ראה פס’ 31-32 לפסק הדין].”
כך שגם בהלימה לפס”ד א”ג שבדרך הילוכו הילך בימ”ש קמא, וגם אם נתעלם מכך שבנידונינו דרגת אי-כושר היא מלאה ולא חלקית, לכל היותר ניתן היה לייחס לאם הכנסה כוללת בשיעור שכר מינימום היינו קיצבתה+פוטנציאל השתכרות=שכר מינימום העומד כאמור על 5,572 ₪ כפי שציין בימ”ש קמא בסעיף 28 לפסה”ד.
אלא שבנידונינו כאמור, האם משתכרת מעל 1,000 ₪ בחודש בממוצע, עוד התברר בדיון בפנינו כי קצבת הנכות של האם בתוספת קצבת התלויים מגיעה ל-5,390 ₪ (עמ’ 2 לפרו’ ש’ 22), כך שבכל מקרה הכנסות האם כולן מגיעות לסך של כ-6,400 ₪ בממוצע שהינן מעל שכר המינימום, ועל כן יש להסתפק בכך ולא להוסיף על כך.
יחס ההכנסות: עולה מהאמור כי יחס ההכנסות בין הצדדים הינו 67% לאב כנגד 33% לאם (במקום 56% לאב כנגד 44% לאם כפי שנקבע בפסה”ד). אולם לאמיתו של דבר יחס ההכנסות הינו גדול יותר כפי שנסביר בסעיף 15 להלן.
התחשבות ברכוש: הלכה מושרשת היא, כי קביעת שיעור המזונות תיערך לא רק עפ”י הכנסות משכר עבודה אלא גם ממקורות אחרים וביניהם רכוש מכל סוג (הלכת פרייס – ע”א 130/83 פרייס נ’ פרייס; ועוד). בנידונינו בימ”ש קמא לא נתן לכך ביטוי בפסה”ד, הגם שהאב עובד כ… ומתלושי המשכורת עולה כי קיימות לו הפרשות רבות לקופות גמל/פנסיה, קרן השתלמות, בסדר גודל של למעלה מ-1,000 ₪ לחודש, בעוד שלאם מנגד אין כל רכוש ממשי הואיל והכנסתה העיקרית הינה מקיצבת הנכות. פער זה מן הראוי שיבוא בחשבון תחשיב המזונות.
מגורי האם והקטינה: ראשית התברר בדיון בפנינו כי המערערת כבר יצאה מבית הוריה ועברה להתגורר בדירה שכורה ועל כן התווסף לחיוב המזונות רכיב המדור כפי שקבע בימ”ש קמא (עמ’ 2 לפרו’ ש’ 16).
ברם גם לתקופה שהאם והקטינה התגוררו בבית הוריה, זכאית האם להשתתפות בהוצאות אחזקת המדור שכן הוצאות אלו כוללות בתוכן גם חלק מסוים בגין מגורי הקטינה.
כך או כך, והואיל וכיום גם לאם יש הוצאות שכירות, והואיל ולצורך יחס ההכנסות חישב בימ”ש קמא את הכנסת האב בניכוי הוצאות שכר הדירה בסך 3,200 ₪, והואיל וכיום גם לאם קיימת הוצאה בגין שכירות מדור, אמנם הצדדים לא פירטו בפנינו מהו גובה שכר הדירה שמשלמת האם אולם יש להניח כי הוא איננו נופל מהסכום אותו משלם האב בגין שכירות מדורו, על כן תחשיב יחס ההכנסות הנכון בין הצדדים לאחר ניכוי הוצאות השכירות אצל שני הצדדים, הינו: 70% לאב כנגד 30% לאם (במקום 56% לאב כנגד 44% לאם כפי שנקבע בפסה”ד) – פער זה בלבד מצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור בסכום המזונות שהתבסס על יחס נמוך מזה בהרבה: 56% כנגד 44%, תוך שעל כך יש להוסיף ולהביא לידי ביטוי את אשר ציין בימ”ש קמא, שהאב לא המציא תלושי משכורת לאחר 3/23 הגם שאת סיכומיו הגיש בחודש 12/23 ועל כן חוסר זה עומד לחובת האב כפי שקבע בימ”ש קמא (סע’ 38-39 לפסה”ד).
צרכי הקטינה: סבורני כי העמדת בימ”ש קמא את צרכי הקטינה על 1,600 ₪ בלבד במקרה דנן, הינו על הצד הנמוך, וזאת בשים לב להכנסות הכוללות של הצדדים, אשר אפשרו לקטינה רמת חיים מעל המינימום הנדרש.
בעמ”ש 65692-11-19 ס’ נ’ ס’ אשר ניתן בשנת 2020 (22.9.20) ניצל ביהמ”ש את ההזדמנות והתייחס לשיעור צרכיו של קטין המותאם לתקופתנו, תוך שסקר את הפסיקות השונות, והגיע למסקנה כי צרכי קטין שאינם נדרשים לראיה, מוערכים כיום (שנת 2020) בסכומים הנעים בין 1,600 ₪ ל-1,900 ₪ כסך מינימלי חודשי, וכאשר הקטין נדרש לחלוק את זמני השהות בשני בתים, עלות צרכיו מגיעה לסך מינימלי של 2,250 ₪ (סעיף 22 שם וראה את אזכורי הפסיקה הרבים שם).
לאור האמור, ובשים לב להכנסות הכוללות של הצדדים, סבורני שבנידונינו, העמדת צרכי הקטינה על 1,600 ₪ הינו על הצד הנמוך.
חלוקת נטל הנשיאה בהוצאות החינוך והבריאות: בהינתן שיחס ההכנסות בין הצדדים הינו כפי שקבע בימ”ש קמא 56% כנגד 44%, קביעתו כי שני הצדדים יישאו שווה בשווה בנטל הוצאות החינוך והבריאות ולאו דווקא בשיעור יחס ההכנסות של 56% כנגד 44%, איננה מצדיקה התערבות מצד ערכאת הערעור, שכן מדובר בפער נמוך, שאיננו מוביל בהכרח למסקנה כי יש לחלק את הנטל דווקא בשיעור זהה ליחס ההכנסות. ברם לאור המסקנה לעיל, שהפער בין הכנסות הצדדים הינו גדול הרבה יותר (70% כנגד 30%), אין כל הצדקה שחלוקת הנטל בהוצאות החינוך והבריאות תהיה שווה.
הגם שלאור הלכ’ בע”מ 919/15 קיימים בפסיקות בתי המשפט נוסחאות מתמטיות שונות לחישובי המזונות, גם באותן פסיקות אשר מעודדות שימוש בנוסחאות על מנת להגיע עד כמה שאפשר לדרך אחידה ופשוטה בקביעת המזונות, מוסכם כי מודל זה איננו מתאים ליישום בכל מקרה ומקרה ולא בכל מקרה יש בכוחו של חישוב מתמטי מדויק להכיל ולהביא לידי ביטוי את נסיבותיו הייחודיות של המקרה העומד לפתחו של ביהמ”ש. החיים אינם מדע מדויק, במיוחד כאשר עסקינן בגידולם ובצרכיהם המשתנים כל העת של קטינים. לפיכך שומה על ביהמ”ש לבחון את הדברים בראייה כוללת, בשים לב לשיקול הדעת המוקנה לביהמ”ש בקביעת טובתו של הקטין, ובכלל זה קביעת גובה המזונות. “השימוש בנוסחאות לצורך חישוב המזונות יהווה אם כן את ברירת המחדל, ממנה ראוי יהיה לסטות במקרים המתאימים וככל שתמצא לכך הצדקה. כך לדוגמה, במקרי קיצון של פערים גדולים בהכנסות כל אחד מהצדדים או במשך שהיית הקטינים אצל מי מההורים.” [עמ”ש (מחוזי חיפה) 42513-09-14 א.ש נ’ י. ש (נבו 4.1.2015)]
לאור כל האמור, ובשים לב לפער בין הכנסות הצדדים (70% כנגד 30%), בצד זמני השהות המועטים של הקטינה עם האב (15%), תוך הבאה בחשבון שהאב לא הציג את תלושי משכורתו לאחר 3/23, כמו כן הבאה בחשבון כי לאב רכוש (זכויות סוציאליות רבות, קרן השתלמות, הטבות שונות) ומנגד העדר רכוש אצל האם, ובשים לב לחובת האב להשתתף בהוצאות אחזקת המדור בבית הורי האם, אמליץ לחבריי לקבל את הערעור ולהתערב בפסק דינו של בימ”ש קמא ולקבוע את חיובי המזונות כדלקמן:
עד הגיע הקטינה לגיל 6 היינו עד לחודש 3/26 ועד בכלל, ורטרואקטיבית מהמועד שקבע בימ”ש קמא בפסה”ד קרי 1.7.21, חיוב המזונות יעמוד על 2,200 ₪ לחודש.
בהגיע הקטינה לגיל 6 היינו החל מחודש 4/26 ועד הגיע הקטינה לגיל 18 או עד לסיום הלימודים, לפי המאוחר, חיוב המזונות יעמוד על 1,900 ₪ לחודש.
לסכומים הנ”ל יתווסף חיוב מדור בשיעור של 30% מדמי השכירות של האם כפי שקבע בימ”ש קמא בפסק דינו, וזאת החל ממועד תחילת השכירות (שכאמור לא צוין בפנינו).
בהוצאות החינוך והבריאות המפורטים בסעיף 57 לפסה”ד, יישאו הצדדים – האב ב-70% ואילו האם ב-30%.
יתר הקביעות בסעיפים 55-58 לפסה”ד שלא שונו כאמור לעיל, ייוותרו בעינן.
המשיב יישא בהוצאות המערערת בסך 5,000 ₪.
השופט חננאל שרעבי, אב”ד:
אני מסכים.
השופטת אספרנצה אלון:
אני מסכימה.
הוחלט פה אחד על קבלת הערעור כאמור בסעיף 19 לפסק דינו של השופט אריה נאמן.
המשיב יישא בהוצאות המערערת בסך 5,000 ₪.
הואיל והמערערת מיוצגת על ידי הלשכה לסיוע משפטי, המשיב יישלם את סכום ההוצאות ללשכה האמורה באמצעות באת כוחת המערערת, תוך 30 ימים מיום מתן פסק דין זה, שאם לא כן יישא הסכום ריבית והצמדה מהיום ועד יום התשלום בפועל.
עירבון שהפקידה המערערת בהליך, יושב לה באמצעות באת כוחה.
פסק דין זה מותר לפרסום, תוך השמטת שמות הצדדים וכל פרט מזהה אחר.
ניתן היום, ט”ו אלול תשפ”ד, 18 ספטמבר 2024, בהעדר הצדדים.
ח. שרעבי, שופט
אב”ד
א. אלון, שופטת
א. נאמן, שופט
